בפרק הזה שוחחנו עם הסופרת מאירה ברנע גולדברג על הדרך הייחודית שעברה.
מדוע היה לה חשוב להיות כל כך הרבה שעות בחנויות הספרים? מה החשיבות של ימי חתימות? איך כראמל הפך למותג? מה הסוד הגדול של הווצאפ? איך מתמודדים עם ביקורת כואבת? מה החשיבות של מרצ'נדייז של הספר? ואיך אפשר להפוך את הספר לסדרת טלוויזיה?
פרק מלא בהשראה על הדרך הארוכה שצריכה לעבור סופרת שמשווקת את עצמה.
(מוזיקה)
ינון: שלום לכולם וברוכים הבאים לפרק מיוחד מאוד של "ספרים עם כנפיים", אני ינון בר שירה, אני כתבתי את הספר "כדורסל מהעתיד" והספר "הכלבלב שרצה חיבוק".
נעמה: ואני נעמה בר שירה. כתבתי את סדרת הספרים "מלאכיות עליון" והחל מרשמית יום חמישי האחרון, כתבתי גם את "מעין הנשמות" וגם את "שער הצללים". הייתה לנו ביום חמישי השקה חגיגית.
ינון: נכון מאוד. ממש בעוד מספר דקות תהיה לנו מרואיינת חגיגית במיוחד, אבל לפני זה, חשוב לנו לדבר על אירוע קסום, מקסים ומרגש במיוחד שקרה בחמישי בסינמטק. ההשקה של הספר השני שלך, נעמה, "שער הצללים". היה פשוט אירוע, אחד האירועים היפים שאני זוכר. מלא סופרות, סופרים, אנשי תרבות שבאו לתת כבוד לספר ולתהליך הקסום שעבר עליו. את רוצה קצת לספר איך היה לך?
נעמה: א' כל, זה קצת כמו חתונה, כמו מערבולת, כאילו היה לי...היה לי מאוד מרגש. פגשתי המון אנשים שבאו לתת אהבה לספר וזה היה כמו שאומרים, בהקשר לספר, זה היה ממש גאות בשמיים ולעוף על הספר. היה חגיגי, היו קוראות מקסימות שהביאו עוגות יפיפיות בהשראת הספר. ו, וקיבלתי פרחים ודברים כיפים. בחרו לבוא ולהשקיע מהזמן שלהם, לשמוע ולהיות וגם היה כיף נראה לי...כאילו היה כזה, היה גם זמן לפגוש את כולם והיה מוזיקה מדהימה שינון פה לידי שר ביחד עם קרן סירי חלק הזמן, חלק מהזמן לבד. והיו כמובן ספרים שכל מי שעוד לא הספיק לקנות את השני שרק יצא, קנה. והיה בעיקר ממש, ממש כיף.
ינון: אז איתנו נמצאת אורחת שהיא עבור שנינו אני חושב השראה גדולה, מאירה ברנע גולדברג, מה שלומך?
מאירה: אהלן, אהלן, הכל מעולה.
ינון: אז בדרך כלל הרבה פעמים אנחנו מציגים מה, מה, מה האורח, אורחת עשו. אני מניח שרוב די מכריע של, של מי שיאזין לפודקאסט הזה,
נעמה: מכיר.
מאירה: אתם חושבים? כי אתם יודעים, תמיד כשאני פוגשת אנשים שמאוד אוהבים את הספרים שלי, הם בטוחים שכולם מכירים אותי ולא מבינים שחיי הסופרים בישראל זה לא חיי זוהר כאילו, הרוב לא מכירים, אתם יודעים? באמת, הרוב לא מכירים.
ינון: אני חושב שגם בטוח יש הרבה פחות את יודעת, בין כמות האנשים שמכירים אותך, האנשים שיזהו שזה הפנים שלך ומכירים את השם ומכירים את הספר, לא בהכרח יודעים לחבר את זה לאמנים ושחקני במה כאלה ואחרים.
נעמה: למרות שנדבר, נראה לי שמאירה גם עושה עבודה טובה גם לשים את עצמה שם.
ינון: נכון.
נעמה: בפייסבוק. כן מחוברת גם,
מאירה: יחסית לסופרים בישראל החדשים, יחסית הפרצוף שלי מוכר. מזהים אותי ברחוב ולפעמים קשה ללכת ברחוב במקומות מסוימים. אבל עדיין יש פער בין מה שחושבים. אני אתן לכם סתם סיפור משעשע שימחיש לכם את זה. זה קרה בתחילת הדרך, לא עכשיו. בתחילת הדרך היו לי ימי חתימות בחנויות ולא הגיעו מלא אנשים בהתחלה, לא הכירו אותי, אבל מי שהיה אהב אותי מאוד. ואז אני זוכרת שב-2018 הגיעה איזו ילדה או ילד אני לא זוכרת בדיוק וטסו, טסו בכל הקניון כי הם היו בטוחים שכל הפקקים של יום שישי, כל הכניסה לקניון כולם באים אליי ופחדו שאני אלך ושלא יישארו ספרים. והם באו והחנות הייתה ריקה, אז הוא אמר לי "מה כולם הלכו?!" והיא אמרה "איפה כל מי שבא אלייך?" והם היו בשוק שהם היחידים שבאו בתור התחלה. ככה זה נראה בהתחלה ב-2018, לא, ב-2017 כשהתחילה, כשהתחיל קצת האהבה לספרים לגדול. אז יש פער מאוד גדול בין מה שחושבים למציאות. אבל עדיין מצבי ממש מעולה יחסית לסופרים.
נעמה: כן, כשכתבתי בקבוצה, יש לנו קבוצה שמיועדת לסופרים, אז כולם אמרו 'וואו מאירה, איזו השראה, איזה יופי', נראה לי שלפחות בקהילת הסופרים יודעים לקשר. אבל בואי נלך רגע להתחלה אם זה בסדר. אז את מדברת על 2017. ספרי לנו בעצם מתי יצא "כראמל" הראשון?
מאירה: נתחיל מהספר הראשון שלי. הספר הראשון שלי יצא ב-2011 בכלל. קראו לספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת" ספר למבוגרים. שאגב, כמה רחוק את מוכנה ללכת זה ראשי התיבות של "כראמל".
נעמה: בכוונה?
מאירה: כן, ככה יצא. השם, כל פעם שהעורכת שלי הייתה מחזירה לי הערות על "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הייתה מחזירה לי את זה עם השם "כראמל" ולא הבנתי מה זה, אמרתי לה 'מה זה כראמל?' אז היא אמרה לי 'זה ראשי תיבות, נראה לך יש לי כוח לכתוב כל הזמן "כמה רחוק את מוכנה ללכת"'? ואז הכראמל הזה נתקע לי בראש והייתי צריכה שם לחתול, אז היה לי ברור שזה יהיה זה.
נעמה: אוי זה מעולה.
מאירה: אז ב-2011 יצא הספר הראשון שלי וכולם אמרו לי שאני לא אצליח כי אף אחד לא מצליח ואי אפשר להצליח ואף אחד לא מצליח. בסדר,
ינון: נדבר גם על זה,
מאירה: אבל, אבל, אבל קרה משהו מגניב שלא ידעתי שזה מה שיקרה, שבמשך שנה שלמה הייתי פעילה בפורומים של "תפוז", אז לא היה "פייסבוק" והרבה אנשים קראו אותי. וכשיצא הספר הרבה אנשים הלכו לקנות את הספר בזכות ההתכתבויות איתי ב"תפוז" וכל מה שכתבתי, אני לא ידעתי שזה מה שאני עושה. אני מבחינתי כתבתי שם דברים מדם ליבי כמו שאני עושה בפייסבוק ולא ידעתי שיש קהל שמחכה למה שאני כותבת. כשיצא הספר באמת נכנס לרשימות רבי המכר וכיכב שם די הרבה זמן. הוא מכר יפה יחסית לסופרת ביכורים חדשה. אבל עדיין לא הפך אותי לסופרת שאני היום. אבל זה נתן לי לטעום מה אני רוצה שיהיה וקצת להתחיל להבין מה אני צריכה לעשות כדי להביא את עצמי לשם. והבנתי שקל זה לא יהיה. זאת עבודה קשה מאוד.
ינון: הרבה פעמים יש איזושהי מן אשליה שברגע שכביכול הספר מתפרסם, אז נגמרת העבודה של הסופרת ומתחילה העבודה של המשווקים, היחצנים, משהו שמאוד לא ממש תופס את המציאות של ימינו. את רוצה קצת לספר לנו מה שנקרא, מה, מה,
מאירה: אני אגיד. תראו, אני, זה מאוד מאכזב לגלות שזה לא כמו שאתה אומר.
ינון: אמהמ, בטח.
מאירה: כי סופרים רוצים לכתוב, גם אני רוצה לכתוב ולפעמים אין לי זמן לכתוב. באמת, הכתיבה נדחקה לשוליים. אני צריכה בכוח למצוא דרך לכתוב. הייתי בטוחה שכשאני אהיה סופרת אז יהיה לי זמן לכתוב, אבל מסתבר שהיום החלק הכי קשה זה לשווק ולפרסם ולהביא לידי הציבור והקהל מי אני ומה אני. וזו עבודה קשה וזה לא לוקח יום-יומיים. תראו, פעם מספיק שהיית מופיעה ב"סיבה למסיבה" אצל רבקה מיכאלי. אתם נראים צעירים מדי, אתם בטח לא יודעים מה זה. אתה יודע מה זה?
ינון: אממ… השם מוכר.
מאירה: [צוחקת] היה רק ערוץ 1. היה רק ערוץ אחד. והייתה תוכנית אירוח של רבקה מיכאלי וכולם ראו את זה. מי שהופיע אצל רבקה מיכאלי ביום שישי היה מפורסם כאילו הוא אלוהים. והיה עיתון שמי שהיה מופיע שם בעיתון הוא היה מלך. כלומר, היית מספיקה, אם בתור סופרת היית מופיעה אצל רבקה מיכאלי ויש לך כתבה ענקית ב"ידיעות אחרונות", זהו, עשית את העבודה, לא צריכה לעשות שום דבר יותר. היום ב-2018, שנה קריטית בחיים שלי, 2018 אני הופעתי ב"ידיעות", ב"מעריב", ב"מקור ראשון" בכל אתרי האינטרנט וכמעט בכל הטלוויזיה, בכל תוכניות הבוקר ועדיין אנשים אמרו לי 'למה את לא עושה יח"צ?'
[צוחקים]
מאירה: אף אחד לא רואה אתכם עכשיו בזמן אמת. אף אחד לא רואה אתכם בזמן אמת. אני יכולה להופיע באלף תוכניות בוקר, להתראיין בגלי צה"ל, ברשת ב'. אני צריכה מסה.
נעמה: צריכה למנף את זה.
מאירה: כן, צריכים למנף את זה וצריכים לעבוד בזה כדי שכולם ידעו שהייתי שמה. כלומר, לפעמים את מגיעה לעיתון, מגיעה לחדשות, את קודם כל מצטלמת איתם כדי שתוכלי להראות שהיית.
נעמה: כן.
מאירה: זה לא מה שהיה פעם. עכשיו, זה לא רק זה, גם קרה משהו בעולם שמבקרי ספרות כבר לא נותנים את הטון. זה מאוד מעציב אותם ולפעמים גם אותי. הייתה תקופה שעבדתי ב"צומת ספרים", הייתי פותחת עיתון, הייתי רואה מה ממליצים, זה היה הופך לרב מכר. הכל היה נורא ברור וידוע. והיום פתאום יש הזדמנות לככב מהצד. כלומר,
נעמה: יש הרבה מאוד כוח לכל מי שכותב סקירות על הספר.
מאירה: זהו,
נעמה: ויש כוח לבלוגריות. ויש כוח להרבה אנשים אחרים.
מאירה: יש קבוצה למשל בפייסבוק שנקראת "המלצות אמיתיות על ספרים" ומה שהם עשו לי ל"כראמל" מבחינת ההרמה, שהם פשוט תמכו בי. לא מכירה את כולם, מכירה את המנהלת ואת חלקם תוך כדי. אני לא חברה של אף אחד שם, אין לי חברות. הם פשוט הרימו את הספר, הרימו. וזה כאילו, כאילו הרגשתי שמה שקורה שם בקבוצה פתאום עזר כמו, כמו פרסום בעיתון "הארץ" למשל. לא אומרת יותר או פחות, שווה, שווה לזה. כאילו אז כאילו עכשיו, עכשיו אני, אוקיי, אז פעם ידעתי למי לפנות, עכשיו את לא יודעת למי לפנות. פעם ידעת שיש לך כתובת. את צריכה לשלוח לעיתון "הארץ", עיתון "ידיעות", שאיזו יחצנית תעבוד עם הכתבים. היום פתאום איזו בלוגרית מופיעה, כותבת והיא עושה את העבודה ואת לא מכירה אותה בהכרח. זה מה שמגניב פה. יכול להיות מאוד מפתיע.
אני מחלקת את העבודה שלי לשני חלקים. חלק ראשון זה באמת שידעו מי אני. ואני בונה את הפייסבוק שלי, לא תכננתי לבנות אותו, פשוט יצא ככה. התחלתי לספר מי אני ולאט, לאט קהל של עוקבים התחיל לקרוא. יש הרבה אנשים שחושבים שאם יכתבו ספר, אז יפתחו את הפייסבוק ויתחילו לכתוב 'יש לי ספר, יש לי ספר'. אבל 'יש לי ספר, יש לי ספר', לא מעניין.
נעמה: את קודם התחלת לכתוב את הפוסטים ורק אחר כך הספר, מה שנקרא תפס?
מאירה: הספר יצא והספר הצליח בזכות "תפוז", באמת,
נעמה: הראשון.
מאירה: אני בכלל לא רציתי לפתוח פייסבוק. בעלי הכריח אותי, אני לא רציתי לפתוח, לא ידעתי מה עושים.
נעמה: מתי התחלת לכתוב פוסטים ככה עם הרבה נוכחות? הרבה פוסטים ביום כמו שאת עושה היום?
מאירה: הרבה פוסטים רק בשנה האחרונה מלא פוסטים, לחפור, לחפור ממש.
נעמה: מאז "צומת", מאז...
מאירה: מאז שעזבתי את "צומת ספרים" האמת.
נעמה: כן.
מאירה: קיבלתי יותר ביטחון שהרבה אנשים רוצים לשמוע אותי. גם אם אני אעלה שמונה סטטוסים ביום, כולם מלאי עניין. אני לא מעלה סתם דברים משעממים. אני לא, אני גם לא בלחץ לראות כמה לייקים עשו לי. מי שמעניין, יקרא. מי שלא מעניין, לא יקרא. אני לא כותבת בשביל מי שלא רוצה לקרוא אותי. פעם, פעם כשהתחלתי ממש לכתוב הרבה בפייסבוק, אז מישהי אמרה לי 'יואו, כל הזמן רק את קופצת לי, יש עוד אנשים בעולם'. אמרתי 'את לא חייבת להיות חברה שלי' ונעלבתי ממנה. נעלבתי. הפייסבוק שלי מיועד למי שאני מעניינת אותו. אם אני לא מעניינת אז לא, לא חייבים. פעם הייתי נעלבת, אבל היום כאילו באמת שלא. מי שעוזב כנראה לא...אני לא מתאימה לו וזה בסדר. אבל בואו נגיד ככה, אני חוזרת חזרה לנקודת ההתחלה. העבודה שלי היא לא רק שידעו מי אני, אלא גם עבודה בחנויות שמאז הקורונה, העבודה הזאת קצת הוזנחה אבל אני מנסה לחזור אליה ואני אחזור אליה ברגע שאני אוכל. כלומר, שאני הייתי אנונימית ואף אחד לא הכיר אותי ובכלל ידע מי אני, ידעתי ש, וידעתי שבעיתונים לא יכתבו עליי כי זה לא, זה לא נראה שאני הולכת להיות חביבת העיתונאים. ככה זה נראה בהתחלה לפחות. אז מה חשבתי? התחלתי לחשוב מי מוכר אותי בכלל. מי צריך להכיר אותי ואז הבנתי שמוכרי הספרים צריכים להכיר אותי. כי הם אלה שמקבלים, הם מקבלים המון ספרים. אני עבדתי ב"צומת ספרים" אני ראיתי מה זה לקבל פתאום בראש השנה מאה ספרים חדשים ולא קראת אף אחד מהם, כי רק עכשיו קיבלת אותם, את מציגה אותם. אז אמרתי לעצמי 'לכי לחנויות הספרים, דברי עם המוכרים. ספרי להם מי את, ספרי על הספר, דברי איתם'. ואז אם מישהו ישאל אותם, הם ידעו לאיזה גיל זה, ידעו למי להמליץ.
אז התחלתי לעשות סבבי חנויות. זה אומר שכל יום יצאתי בבוקר, לקחתי שבועיים חופש מהעבודה.
נעמה: וואו איזה יופי.
מאירה: מהבוקר עד הערב סבבים בחנויות. כל יום 20 חנויות. בלי הפסקת אוכל, בלי הפסקת שתיה, בלי הפסקת פיפי, בלי כלום, בלי קניון, בלי בגדים. באה, מדברת עם חנות 5 דקות ועפה. לא יותר מדי, לא לבלבל להם את המוח, לא להציק להם. ממש נאום, נאום קצר, שתי דקות וחצי.
נעמה: ינון עשה את זה בשביל הספר הראשון שלי כשהוא יצא. בא לעשות את זה עכשיו איתי לשני.
ינון: כן, זה מעין סוג של, קוראים לזה פיצ' מעליות שזה כמו שאתה נתקל במישהו במעלית, יש לי עכשיו 2-3 דקות שאני אספר לכם את כל זה.
מאירה: מעלית זה מצב טוב חמוד, במעלית אתה סגור. בחנות ספרים כל שניה נכנס לקוח.
ינון: נכון.
מאירה: ולקוח יותר חשוב ממך.
ינון: נכון.
מאירה: זה קשה להבין. זה קשה לסופרים להבין שאם נכנס לקוח, את עכשיו עוצרת ואז לתפוס בחזרה את המוכר ולא תמיד הוא בעניין שלך, זה מזה קשה. הרבה אנשים חוזרים משם שבורים כי 'מה לא הקשיבו לי'. כי את לא אלוהים. את לא באה וכולם עוצרים רכבים ואומרים איזה יופי. צריכים להגיע עם סבלנות. אני יכולה להגיע לסניף ולחכות 20 דקות עד שהוא יתפנה. ולא לעשות 'אוף, אוף' כי הוא לא מתפנה אליי, אלא מרצון אמיתי להבין שהמוכר לא עובד בשבילך, הוא לא עבד שלך. המוכר אם יהיה לו זמן, יקשיב לך. ולפעמים אין זמן. לפעמים הייתי מגיעה והייתי הולכת. חצי שעה מחכה, יש עומס, עומס, עומס, הייתי עוזרת עם ספרים, אבל לפעמים הייתי מבינה שאין סיכוי. בגלל זה גם לאט, לאט מתחילים להבין מתי לבוא. נגיד בימי חורף גשומים הכי נוראיים והכי איומים זה הזמן לחנויות רחוב כי אף אחד לא מגיע. המוכר יושב לבד. זה הזמן לבוא לראות אם הוא מוכן לשמוע ממך שתי דקות. בימי חג מה קורה? הרבה סופרים בחופש בערב חג אז הם הולכים ערב חג,
ינון: ואז הכל מפוצץ.
מאירה: לא בערב חג, לא בחופשים של ילדים מבית ספר. צריכים למצוא את השעות המתות יותר. וגם להבין שאתה צריך לדבר מעניין ולהשאיר איזה חותם בשיחה איתך. כי אם תשמע כמו כולם, אז זה ישמע כולם. עכשיו בהתחלה היו צוחקים עליי, כי מי היה עושה את הסיבובים האלה פעם? אתה יודע מי היה עושה את הסיבובים האלה פעם? רק הסופרים המכובדים. נגיד כשאני עבדתי ב"צומת ספרים", מי היה מגיע פתאום? אלי עמיר מגיע, יהודית קציר, את מתעלפת. גם יהודית קציר מגיעה עם סוכן, הסוכן של ההוצאה. אני פגשתי אותם, התעלפתי בסניף. כשאלי עמיר הגיע לסניף שלי, אני התעלפתי, התעלפתי. אלי עמיר זה היה כאילו וואו. וסופרים כאילו פשוטים חדשים, לא, לא, הם אף פעם לא עניינו אף אחד. הסוכנים לא חשבו לקחת אותם. אני התחלתי את העניין הזה שגם אם אני סופרת מתחילה, צריכה לדבר איתם אבל להיות מעניינת.
נעמה: כן, יש כל כך הרבה ספרים שיוצאים שאם לא תמצא דרך לשים את עצמך בפרונט ולפחות שיכירו אותך, אז מה הסיכוי שהם ימכרו את זה,
מאירה: גם חשוב להבין, חשוב גם להבין שלא תמיד יקבלו אתכם באהבה ובחום ולא מתוך רוע, פשוט היום יש, באים הרבה סופרים וגם לא תמיד יש סבלנות ולא תמיד זה מעניין. אז צריך לקחת בחשבון, גם אליי לא היו תמיד נחמדים, אני לא אספר עכשיו את כל הסיפורים שכבר סיפרתי במקומות אחרים, אבל גם אליי לא תמיד היו נחמדים כשבאתי בהתחלה וגם עכשיו לא כולם נחמדים אליי. נדיר, נדיר. בדרך כלל כשאני מגיעה, יודעים מי אני. אבל לפעמים עובד חדש שהתחיל לעבוד שבוע ועדיין לא יודע מי אני, אז 'מה אתה לא יודע מי אני? אני סופרת'. הוא עובד שבוע, מה את רוצה מהחיים שלו? רק הרגע השתחרר מהצבא, התחיל לעבוד שבוע, לא שמע עליי. אז כן, להסביר לו מהתחלה, להסביר לו. נראה לי שהכל מכוון לדבר אחד – בלי אגו.
נעמה: כן.
מאירה: בלי אגו. לא לבוא 'למה זה לא קדימה? למה זה לא מוצג?' אני לפעמים נורא מתחרפנת מדברים. נורא מצער אותי נגיד לבוא לסניף ולראות שאין את החלק הראשון. כי מי שלא מכיר, הוא לא יכול להתחיל מהאמצע. זה מרתיח אותי שאין. אז אני לא אומרת כלום אבל, מה אני יכולה להגיד? מה אני אתחיל, מה עובדים אצלי? למה אין את הראשון? לא, אני יכולה, אם אני ביחסי נחמדות אני יכולה להסביר להם, יכולה לבוא עם הסוכן שלי.
נעמה: אולי להגיד שיזמינו לסניף.
מאירה: אני לא באה לתת פקודות. עליי הרבה סופרים צרחו כשעבדתי בחנות ספרים. הגיע סופר אחד מאוד מכובד, לא אציין את שמו, שהבטיחו לו שיהיה לו חלון ראווה, שלא דיברו איתי. התחיל לצרוח עליי. איך שיצא כל הספרים שלו, העפתי למחסן. הוא כל כך צרח עליי והעליב אותי. אחר כך התנצל והכל היה בסדר, אבל כאילו זה נורא מעליב שמישהו בא וצורח עליך בעבודה שלך.
נעמה: לגמרי.
[מדברים ביחד]
מאירה: אז דיברנו על סבבי חנויות שהמטרה שלהם זה לא לפגוש קהל, אלא לפגוש את המוכרים.
נעמה: כן.
מאירה: ודיברנו על היח"צ שצריכים בלוגרים ועיתונאים וזה. אפשר לעשות את זה לבד, לא חייבים יחסי ציבור. אבל עדיף יחסי ציבור כי אני חושבת שמי שעושה לבד לפעמים לא עושה את זה כמו שצריך. אני אתן על זה את הדעת עוד דקה. אבל הדבר השלישי שאני רוצה לדבר עליו וזה מאוד חשוב וגם מאוד קשה נפשית ומנטלית ולא הרבה מבינים את זה, זה ימי חתימות. אוקיי? עכשיו, חשוב לי להגיד, אני דיברתי על זה אבל הדור החדש שאולי לא שמע אותי קודם, שישמע אצלכם. ימי חתימות על פניו זה אירוע מאוד יפה. היום אני חווה אותו, אני יכולה לשבת ולחתום חמש שעות.
נעמה: עד שהיד נושרת.
מאירה: זה נחמד, זה כיף, זה כמו שדמיינתי שיהיה. אבל בתחילת דרכי ימי חתימות לסופרים מתחילים שאף אחד לא מכיר אותם, זה לפרסם בפייסבוק שלך שאתה מגיע, כי הפייסבוק של "צומת ספרים" ו"סטימצקי" הוא עדיין לא כזה שיסחף אנשים לבוא לאנשים שלא מכירים. כן, סופר חדש שאף אחד לא מכיר אותו. אז זה בעיקר על הפייסבוק שלך ולעמוד בחנות במשך שעה, שעתיים, שלוש, כמה שתחליטו. ואף אחד לא בא. ואתה צריך אתה לשכנע את האנשים לקנות. בצורה שלא תבריח אותם מהחנות ובלי שתהיו מעצבנים ומגעילים ולא תעלו על העצבים לא למוכרים ולא לקונים, איזה קשה זה.
נעמה: עשית את זה בהתחלה?
מאירה: אני בגלל שעבדתי בחנות ספרים הרבה שנים, ידעתי איך לא לעלות על העצבים של אף אחד, אוקיי? כלומר, גם אם הייתי מאוד מאוכזבת ורציתי לבכות שאף אחד לא בא ואף אחד לא קונה, אף פעם לא בכיתי למוכרים 'אוף אף אחד לא בא' ונתתי להם הרגשה מגעילה. כי הם אירחו אותי והזמינו ספרים וניסיתי להיות בכיף איתם וגם גיליתי שזה משתלם לי כי אם הכירו אותי, אז אחרי שהלכתי המשיכו למכור את הספרים שלי כי הם ראו שאני חמודה בסך הכל. אבל המוכרים, ללקוחות זה מאוד קשה. כי לפעמים מרוב שאתה רוצה למכור, אתה מתחיל להיות ניג'ס ואז הלקוח עוזב את החנות, הוא לא רוצה לראות אותך. וכשאני עבדתי ב"צומת ספרים" והגיעו סופרים לעשות את זה, הם היו חותמים ללקוחות והלקוחות היו לוקחים את הספר ומחביאים אותו בכל מיני מקומות ובורחים. הייתי מוצאת אחר כך מלא ספרים חתומים שסופר בטוח שהוא מכר והוא לא יודע שבעצם מישהו זרק את זה החוצה שיעזבו אותו כאילו. אז נגיד אם הייתי מדברת עם לקוח, אחרי שהספר היה אצלו ביד הייתי מתרחקת ממנו ולא מסתכלת עליו, בכלל. מתוך גישה שאם בא לו שיניח את זה בצד בלי להעליב אותי, שלא יהיה לו לא נעים שהוא מעליב אותי. אז תמיד הייתי מספרת וזזה. אפילו יוצאת החוצה עם הטלפון ומדברת. העיקר שלא, העיקר לא להיות בסביבה.
נעמה: שהוא לא ירגיש בלחץ.
מאירה: לא להסתכל עליו ככה כזה.
ינון: כן.
מאירה: אז כאילו זה דבר ראשון. דבר שני שהצעתי ללקוח את הספר אף פעם לא באתי עם הספר אצלי ביד, כי אז זה אומר שאני מכריחה אותו לשמוע. כאילו שאלתי אותו מרחוק אם הוא מוכן, כאילו בלי שהספר ביד. אם הוא אמר לי כן, הלכתי להביא את הספר. צריכים להיות מאוד נעימים, לא להציק. אני המלצתי על הרבה ספרים של אחרים ותוך כדי אמרתי גם 'אני סופרת' והמלצתי על שלי. כאילו צריכים לעשות את זה בעדינות. בקיצור, זה לא לבעלי לב חלש. זה מאוד מעליב.
נעמה: את יודעת מה אני עושה כשאני נמצאת בחנויות ספרים?
מאירה: אוקיי, הסבר.
נעמה: לספר שלי קוראים "מלאכיות עליון", אז אני מוכרת את הספרים שלי עם כנפיים. אני עומדת בכניסה לחנות עם הכנפיים של המלאכיות וזה ככה איזשהו גימיק נחמד נראה לי למשוך אנשים.
ינון: אנשים עושים איתה סלפי בלי קשר.
מאירה: אני שלוש שנים הייתי עם אוזני חתול.
נעמה: כן, יש משהו נחמד כזה, זה שובר את המבוכה הזאת של זה סופר ויש איזושהי מחויבות כזאת.
מאירה: אז אני אספר לך עוד פעם על הטראומה הגדולה, גדולה של חיי. חוזרים לשנת 2018. אני בכוונה אומרת 2018 כי 2018 יצאו לי שני ספרים ביחד. גם "כראמל 3" שהיה הצלחה אדירה ונכנסתי למקום ראשון ברשימות רבי המכר ברגע שהוא יצא וגם ספר מבוגרים "מסעותיי עם חמותי" שהוא הספר הכי מצליח שלי בתחום המבוגרים והוא גם הצליח מאוד, היה ברשימות רבי המכר גם ב"צומת", גם ב"סטימצקי" ובאתי לשש שעות ימי חתימות כל פעם. התחילו להגיע אנשים לפייסבוק שלי, 20 אנשים כל פעם שזה יפה. את מגיעה ויש 20 אנשים, זה נשמע קצת,
נעמה: זה לא נשמע קצת, זה כבר איזשהו בסיס מאוד,
מאירה: כן, ואז כשרואים, ואז כשלקוחות רואים ש-20 אנשים באים אלייך אז הם גם רוצים, מתחילים להקשיב. היום זה גם יכול להגיע ל-100 אנשים, גם ל-1000. תלוי איזה אירוע אני עושה. ב"כראמל 7" שיצא, "כראמל 7" הגיעו 5000 אנשים לאירוע השקה, אבל בחנויות עצמן שזה לא אירוע גדול ונוצץ מגיעים בין 100 ל-200 שזה יפה מאוד. אז מה שקרה ב-2018 שעמדתי עם האוזניים של החתול ובאו סופרים אחרים ומולים וצחקו עליי. פשוט עמדו, הצביעו, צחקו עליי וכתבו עליי דברים מרושעים בפייסבוק. וגם היו מתקשרים להגיד לי 'כתבנו עלייך אם את רוצה להגיב' ולא הגבתי.
נעמה: איך באמת מתמודדים עם האנשים ה,
ינון: הנשמות הטובות.
מאירה: לפעמים לא מתמודדים. אני עושה טעויות לפעמים. ההמלצה שלי היא לא להגיב אף פעם, אבל אפילו אני לא מסוגלת ועושה טעויות ומגיבה. הטעות הכי גדולה שלי היה להגיב לביקורת שנכתבה עליי בעיתון "הארץ" טעות, טעות מאוד, מאוד גדולה. כאילו גם כשהתפוצצתי והרגשתי רע, הרגשתי שעשו לי בכוונה והרגשתי שעשו לי דווקא, הרגשתי שזו הייתה ביקורת שיצאה מפרופורציות ושהייתה בכלל לא ביקורת בונה, אלא ביקורת ארסית ומרושעת. לא הייתי צריכה להגיב, הייתי צריכה פשוט לעבור הלאה כמו שאני יודעת לעשות.
נעמה: למה את הרגשת שהיה לזה השפעה רעה לזה שהגבת?
מאירה: שוב, כן בטח. קודם כל, לא הרגשתי שום השפעה מהביקורת, הביקורת לא השפיעה עליי על מכירות בכלום. נתחיל מזה, אוקיי? המכירות הלכו, גדלו, התעצמו, בכל חודש נמכרים אלפי עותקים של "כראמל". כל חודש אלפי עותקים. המותג הזה הולך וצומח, המותג הספרותי. ולא הייתה השפעה. ודווקא בגלל שידעתי שלא תהיה השפעה, הייתי צריכה לסתום, מבינה?
נעמה: כן.
מאירה: אבל זה כל כך הכאיב לי. לפעמים חושבים, את יודעת, אני אפילו התקשרתי, הסטטוס שכתבתי היה מאוד, מאוד מכובד. אבל בתגובות הרשיתי לעצמי להתבטא טיפה יותר בעצבים ופה נפלתי בלשוני. התבטאתי לא יפה והייתי צריכה להתקשר ולהתנצל בפניה על איך שהתבטאתי. כלומר, לא הייתי צריכה להתנצל על זה שכתבתי כי מותר לי להגיב, אבל הייתי צריכה להבין שאני יותר צריכה להיות יותר ממלכתית ולא להגיב בעצבים. צריכים להגיב בקור רוח לדברים כאלה. זה מאוד קשה, מאוד, מאוד קשה. במיוחד כשהביקורת שלה הייתה ממש...באמת, ממש...אני לא רוצה להגיד לא נכונה כי אם היא לא אהבה היא לא אהבה, זכותה לא לאהוב. אבל היא כתבה דברים שרואים שהיא לא הבינה. שהיא לא הבינה את הספר ושהיא כתבה ב...כאילו רואים שהיא לא מהקהילה וזה בסדר. זכותה לא להיות מהקהילה, אבל אני הרגשתי שהיא כאילו...טועה בכיוון ולוקחת את זה לכיוונים, משכו את זה לכיוונים של ימין ושמאל של פוליטי ואני הכי שונאת שעושים את זה. גם על התגובות שהגבתי, השוו אותי, ניסו לגרור אותי לפוליטיקה ואני לא נגררת לזה. בואו נגיד שהייתי צריכה לסתום וזה היה עושה טוב לכולנו. כי אם הייתי שותקת, באמת זה היה עובר אחרי שבוע ובגלל שהגבתי אז זה נמשך חודש כל הבלגן הזה. ומלא אנשים ירדו עליי בפייסבוק וקיללו אותי וכתבו עליי דברים נוראיים ואיומים. ולשמחתי, פה הצלחתי להתאפק ולא להגיד שום דבר ולא להגיב. מה שניחם אותי זה באמת להסתכל על המכירות. כל יום אני מסתכלת.
נעמה: כן, זה אחלה נחמה.
מאירה: זה מעודד אותי. בגדול תראי, עכשיו תראי כשהתקשרתי להתנצל בפניה על איך שדיברתי, אז היא פתאום אמרה לי משפט מאוד חכם. היא מאוד נחמדה האישה הזאת באמת. היא אמרה לי 'מה אכפת לך בכלל מה אני חושבת עלייך?' כאילו את הסופרת הגדולה, מה אכפת לך? וזאת גישה שהרבה אנשים לא מבינים אותה. אני חושבת שהרבה מבקרי ספרות לא מבינים שזה כן אכפת לנו וכן פוגע וזה כן מעליב והקשבתי באמת עכשיו לפודקאסט של, של ספרנים של הספרייה הלאומית ודיברו עם הבת של תמר בורשטיין לזר שהיא חטפה או הו איזה ירידות היא חטפה ממבקרי הספרות. והמראיינת הייתה חמודה ואמרה 'באמת איך אמא שלך לא התרגשה מזה, היא לא נעלבה'. אז נוגה אמרה 'היא כן נעלבה, בטח שהיא נעלבה, היא לקחה את זה מאוד ללב'. כי הרבה פעמים חושבים. את תראי שהרבה סופרות, אני בכוונה אומרת סופרות כי אני יותר בקשר איתן. אני בטוחה שזה גם סופרים. הרבה סופרות כאילו שכותבות שירדו עליהן בעיתונים או בכלל, אז אומרים להן 'בסדר יאללה' אבל זה לא בסדר יאללה, זה לפעמים נגרר ונגרר ונגרר המון זמן.
נעמה: אנחנו כסופרים, הנשמה שלנו בתוך הספר. תמיד אני אומרת שהספר הוא חתיכה קטנה מהנשמה שלי. אז כאילו איך אפשר לא לקחת ללב?
מאירה: אני לא יודעת, אני לא יודעת. אני, אני, אני חטפתי הרבה ביקורות ואף פעם לא עצבנו אותי ככה. אף פעם לא נעלבתי ככה בצורה כזאת. אף פעם לא הרגשתי עלבון. כי אני אגיד לך מה. אני אפתח איתך דברים. כאילו אני חושבת שלהרבה אנשים, לצערי עוד פעם אני אומרת נשים. יכול להיות שגברים אבל אני לא מכירה, אני מדברת בעיקר על נשים. להרבה נשים מצליחות יש את הקטע הזה של תסמונת המתחזה, אוקיי? אני לא אוהבת להשתמש בזה אבל הרבה שנים הייתי עם רגשי נחיתות. ותמיד את מפחדת שמישהו יגיד לך שאת בכלל אפס. ופתאום מישהי באה וכתבה 'כן את אפס'. ואת כאילו, 'אבל אני לא'. עד שהתגברתי על התסמונת ואני מהממת ואני טובה והספרים שלי מעולים ו-50 אלף איש הגיעו לפסטיבל. והספרים נמכרים, את יודעת איזה תגובות יש מילדים? בכי, בכי. אנשים כל כך נקשרים. ילדים וילדות כל כך נקשרים לספר. ונוגעת בנשמה שלהם, במיוחד עם הדמות של ויש שמבוססת על הבן שלי, הילד האוטיסט. קורים כל כך הרבה דברים טובים ופתאום מישהי עוזבת הכל, 'כן את אפס כמו שחשבת, זה בדיוק זה'. בגלל זה, היה לי קשה מאוד, מאוד, מאוד. הייתי אפילו בדיכאון תקופה. ויצאתי לחודש לחו"ל וחזרתי אווווווווווו. חזרתי, חזרתי ישר לחדר בריחה של "כראמל".
נעמה: להכנות לשנה הבאה עם מרצ'נדייז.
מאירה: ציוד חזרה לבית ספר ו"כראמל 2" של הקומיקס וספר ילדים חדש שיוצא. ואז אמרתי לעצמי כאילו זה כל כך פסיק קטן מההיסטוריה שאני עושה, אז כאילו,
נעמה: נכון.
מאירה: עכשיו אני יכולה לשחרר. כי צריכים לתת לזה את האבל, תקופת אבל.
נעמה: נכון.
מאירה: אז כאילו,
נעמה: הייתה לך, שאלו אותי, ככה קיבלנו קצת שאלות. שאלו אותי אם הייתה לך תוכנית עסקית כדי להגיע למקום שבו את נמצאת היום או שזה פשוט היה ספר ועוד ספר ועוד ספר ואז ב-2018 כמו שאת אומרת היה איזה פיק. כאילו איך, יש לך איזה נקודות שאת יכולה להגיד, זה הדברים שהיו בדרך, הן נקודות המפנה בסיפור שלי?
מאירה: לצערי לא הייתה לי תוכנית עסקית, אבל תמיד, תמיד, תמיד תוכניות שנה קדימה. אולי לא קראתי לזה תוכנית עסקית, אבל אולי זו כן הייתה תוכנית עסקית. אני יודעת, אני יודעת שתמיד היה לי את הרצון להבין מה הולך לקרות איתי בשנה הקרובה. ובהתחלה אף אחד לא הבין אותי. הייתי רואה את כל הסופרות בשבוע הספר הולכות לספרייה פה ולספרייה פה ולהרצאות פה ואף אחד לא הזמין אותי לשום מקום. אז התחלתי בכוח לתכנן לעצמי דברים. הזמנתי את עצמי בכוח לכל מיני מקומות, לחוגי בית, נדחפתי לכל מיני מקומות. אז תמיד אהבתי לקחת לו"ז כזה של שנה ולראות איפה אני יכולה לדחוף את עצמי באירועים ולעשות דברים. אז נגיד כשאף אחד לא רצה להזמין אותי, אז קבעתי 30 ימי חתימות, 8 שעות כל יום. הייתי באה 8 שעות כל יום לחנויות, שורצת שמה, מכירה את השטח. זה נתן לי המון, נתן לי המון. גם שזה היה לפעמים הייתי חוזרת בדיכאון. אני כן רוצה להגיד שהקריירה שלי כרגע, התחלתי ב-2011. אנחנו עכשיו ב-2023. אני רואה קפיצות. מה זה אומר? זה אומר שצריכים הרבה סבלנות ואי אפשר לחיות על ספר אחד, אוקיי? אני רואה קפיצות. נגיד ב-2011 יצאתי, יופי. קפיצה הבאה הייתה ב-2015 אחרי שהיו לי עוד שני ספרים. קפיצה הבאה ב-2018 כשיצאו לי עוד שני ספרים. קפיצה הבאה הייתה כבר אחרי הקורונה. ואז באה סדרת טלוויזיה ואז הכל התפוצץ לגמרי. כבר ב-2018 הגיעו, לא ב-2018 סליחה, ב-2021 כבר הגיעו 200 איש לימי חתימות איתי, זה המון. כלומר, אז אני אומרת שכל הדברים האלה, כל הימי חתימות והסבבים בחנויות והפייסבוק, זה המשולש שלי. אוקיי, זה המגן שלי. יש לי קהילה קטנה, חמודה ונהדרת שעוזרת לי. היא תמיד הצליחה להכניס לרשימות רבי המכר בפעם אחת. תמיד כשיצא לי ספר הוא נכנס ושבוע אחד, שבועיים ויצא כי זה הקהילה. המטרה שלנו היא לצאת מהקהילה. כאילו לתחזק את הקהילה, אבל לאט, לאט לפרוץ החוצה. מה שעזר לי לפרוץ החוצה ממש בדרמתיות זאת הסדרת טלוויזיה כי אז כבר, זה כבר נהיה גדול.
אז עוד פעם, זו לא תוכנית עסקית, אבל זה כן לחשוב תמיד מה אני רוצה להיות ואיפה אני רוצה להיות עוד שנה. עוד שנתיים. ואני את הטלוויזיה זימנתי לעצמי. זימנתי לעצמי.
נעמה: איך באמת זה הגיע?
מאירה: קודם כל, אני אומרת כל הזמן מה אני רוצה. אני כל הזמן אומרת וכשאת אומרת מה את רוצה ומדברת על זה בצורה מעניינת, אנשים פונים אלייך, את מבינה? רציתי הצגה, דיברתי על זה כל הזמן ואז אמרו לי 'אה אני יודעת מי יכול לעזור לך'. גם עכשיו אני רוצה "דיסני", יש לי מלא פגישות. לא יודעת אם זה יצא או לא, אבל מלא פגישות שאיך הן יצאו? מזה שצרחתי שאני רוצה "דיסני". אז רגע, זה בן דוד שלי עבד פה והוא יכול לסדר לך פגישה פה. וזה המנכ"ל פתאום שמע, יכול לסדר לך פגישה שם. כל הזמן לדבר על מה אני רוצה. כל הזמן. כל הזמן.
נעמה: אני רואה מהצד שאת גם לא מתביישת להציב יעד ולהגיד 'זה מה שאני רוצה' ולא לתת לאנשים להגיד לך 'לא, זה יותר מדי, זה פחות מדי, פה להפך'. זה נשמע שאת אומרת מה שאת רוצה בלי להתבייש ומכוונת לשם.
מאירה: כן להתבייש. אני כן מתביישת, זה לפעמים כן מביך. לא, באמת, כשאמרתי בפעם הראשונה שאני רוצה "דיסני", זה היה ב-2018. אנשים נקרעו לי מצחוק מול הפרצוף, נקרעו לי מצחוק. תקשיבי, נשפכו. כאילו הפכתי לבדיחה. אבל היום כשאני אומרת את זה, כבר לא צוחקים כי יש לי כבר הוכחות שאני עושה דברים מעניינים. כשאת עושה פסטיבל מגיעים 50 אלף איש ולא בשביל שחקנים בטלוויזיה כי השחקנים בטלוויזיה היו כולה יומיים מתוך השלושה שבועות האלה. הגיעו 1500-2000 ילדים כל פעם לשמוע אותי או את רמי המאייר לצייר איתו. זה אומר שאת יודעת, של"כראמל 7" מגיעים 5000 אנשים והסדרת טלוויזיה היא על "כראמל 1" אז את יודעת, יש כבר קהילה. אי אפשר להגיד שזה הטלוויזיה. אוקיי? לא צריך לפחד.
נעמה: אבל זה נתן לזה בוסט?
מאירה: מה שעשתה הטלוויזיה זה משהו הכי טוב שיכול לקרות לסופר. מה זאת אומרת? כל מי שאהב ספרי פנטזיה או ספרים דומים ל"כראמל", ספרים בסגנון של "כראמל", כבר הכיר אותי וכבר קנה, מבינים? כל מי שאהב לקרוא. פתאום מה עשתה הטלוויזיה? גרמה לילדים שלא אוהבים לקרוא, לרצות לקרוא. כלומר, הגיע קהל חדש לחנויות. קהל חדש שלא קרא ספרים עד עכשיו ופתאום כן רוצה לקרוא ספרים. וכשדבר כזה קורה זה מהפך לכולם, לא רק לי. כי ברגע שהם יסיימו לקרוא את "כראמל" אם הם יאהבו, הם ירצו עוד ספרים ואז הם יעברו לעוד ספרים וזה בעצם, בגלל זה אני אומרת שאני לא מקנאה בסופרים שכל הצלחה של סופר מקדמת גם אותי.
נעמה: ואי זה כל כך נכון.
מאירה: ינץ לוי הוכיח לי שאפשר להיות סטארים בישראל. גלילה רון פדר, כשאני אומרת גלילה רון פדר זה משהו כאילו מהתקופה שלפני הקורונה ושלפני עידן הפייסבוק. לא, זו תקופה שאין לזלזל בה בכלל, אבל את אומרת מה גלילה רון פדר, טוב זה לא חוכמה. אז אני תמיד אוהבת להסתכל על כאלה שעשו את זה בתקופה שלי. על ינץ לוי נגיד או דנה אלעזר הלוי. עכשיו גם אומרים עליי שזה כבר לא חוכמה. כבר בונים את הדור הבא. אבל זה קשה, זה קשה. בכל מקרה אני כבר לא זוכרת מה רציתי לומר. אני זוכרת שהיה לי משהו חכם לומר.
נעמה: אני שאלתי על תוכנית הטלוויזיה. איך בעצם זה ככה התחיל, איך נוצר הקשר הזה?
מאירה: הנה את רואה, זה כל מה שדיברתי על זה. דיברתי על זה, דיברתי על זה, פתאום התקשרו אליי ואמרו לי וואלה, התקשרה אליי מיכל ורשאי, היא סופרת מגניבה בהוצאת כינרת זמורה ביתן והיא לקטורית ב"יולי אוגוסט הפקות" ושאלה אותי אם אני רוצה. אמרתי לה 'ברור שאני רוצה' וכבר הכל היה לי מוכן. בראש שלי אני כבר בדרמות על זה שמה אני אגיד אם ישאלו אותי והכל. ועבדנו על זה בקורונה כשכולנו בדיכאון ובצדק. אז אני הייתי מלאת רוח ותקווה כי כבר התחלנו לעבוד על הסדרה. והיה מתח כי היינו צריכים לעבור שרשרת של מבחנים בחינוכית עד שבחרו אותי מבין כל האנשים שהציגו להם את התוכניות שלהם. הייתי בטוחה שאני לא אתקבל עדיין, שזה יקרה מתישהו אבל לא עכשיו ופתאום כן, עברנו את הכל ומפה הכל התגלגל מאוד, מאוד מהר.
נעמה: והתוכנית נאמנה לשפה?
מאירה: תלוי. יש דברים שאפשר להכניס מהספר ויש דברים שאי אפשר להכניס מהספר כי פשוט אי אפשר. למשל אני אתן סתם דוגמא, ב"כראמל 2" למילה וספי יש תינוק. ב"כראמל 2" בספר. אי אפשר לחטוף תינוק בחינוכית. גם אי אפשר לצלם סצנות של חטיפה של תינוק בחינוכית וכל מה שקורה בספר עם התינוק לא יכול לקרות בחינוכית הרי, כי גם מבחינת שעות צילום, זה לא, אי אפשר. אז הוחלט לחטוף את ויש. את הדמות שנכנסת בספר ב"כראמל 3". התהליך שאמור לקרות בין גברת בלום לויש ב"כראמל 3", קורה בעצם ב"כראמל 2" בדרך אחרת. כאילו זה מבוסס ולא מבוסס.
נעמה: יש התאמות לטלוויזיה.
מאירה: יש התאמות וטוב שכך. תקשיבו, שאלו אותי אם אני רוצה לכתוב את סדרת הטלוויזיה ואמרתי לא. כי אני סופרת ואני לא תסריטאית. וברגע שראיתי שזה שירלי דשא ורועי שגב, שהם ממש טובים. תקשיבי, הם מעולים. הם מעולים. הם יודעים מה הם עושים. למה הם צריכים שאני אעכב אותם או רק בשביל שיהיה כתוב את השם שלי בגדול ושהכסף יתחלק בין שלושתנו במקום שזה רק ילך אליהם בקטע הזה של התסריטאות כאילו. אז אמרתי, ישבתי איתם, הסברתי להם מה חשוב לי, מה אני רוצה שיקרה ועשו אחד, אחד לפי מה שאני ביקשתי. ואני גם בקשר טוב איתם. אנחנו מדברים הרבה.
נעמה: יש גם איזה דיבור על נטפליקס?
מאירה: הם קנו את הסדרה. כרגע נטפליקס ישראל, עדיין לא בחו"ל.
נעמה: מה זה אומר?
מאירה: כמו שקופה ראשית עכשיו מוצגת בנטפליקס אז גם "כראמל" יהיה שם בהמשך. שזה מגניב וחשיפה וזה מעולה.
נעמה: ממש.
מאירה: וזה משמח מאוד וזה גם עוד כסף. גם טוב. אז אני מקווה שזה יגיע מתישהו לחו"ל. אנחנו במגעים עם כל מיני דברים. מה שהרבה אנשים לא מבינים, זה לוקח זמן, אתם מבינים?
נעמה: כן.
מאירה: כאילו,
נעמה: זה לא קורה פתאום.
מאירה: אני יכולה לכתוב שקרה משהו ממש מגניב ורק אחרי שלוש שנים הוא יקרה.
ינון: כן, זה חלק מהקושי.
מאירה: ואז אנשים מתחילים להגיד 'מה אבל אמרת שיקרה משהו מגניב' אז אולי עדיף לא להגיד, אני כבר לא יודעת. הנה עכשיו קרה משהו מגניב. אמרתי לעצמי, זה יהיה עוד שנתיים, אני כבר לא אגיד שום דבר. אני אסתום וזהו כאילו...
ינון: אז רצינו לשאול מעוד איזשהו כיוון. לגבי מרצ'נדייז. שזה משהו שהרבה מאוד סופרים קצת מסתייגים, לא בטוחים, לא יודעים, לא חושבים ובסופו של דבר, אני חושב שאחד הדברים שמעניינים זה ש"כראמל" כבר הולך וגדל מהבחינה הזאת. את חושבת שזה משמעותי לעולם של הספר?
מאירה: אני גדלתי על מרצ'נדייז של ספרים שאני אוהבת, אוקיי? לא רק של "הארי פוטר" שזה הספר האהוב עליי, גם של "בילבי".
נעמה: רגע, לא שומעים, נעלמת לנו.
מאירה: לא שומעים אותי?
ינון: היית לרגע במיוט.
נעמה: איבדנו אותך ב"בילבי".
מאירה: שומעים?
ינון: כן, עכשיו שומעים.
מאירה: להגיד מהתחלה? אתם אחר כך תערכו?
ינון: כן, אני אערוך.
מאירה: אז מה שאני אומרת זה שאני גדלתי על כל המותגים האלה. כשמישהו היה נוסע לחו"ל כשהייתי ילדה קטנה ופתאום היה מביא לי בובה של בילבי, התעלפתי. של צפדי הקרפד, לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה לעשות עם כל האושר והשמחה עם בובה של צפדי וקרפד. הדמות שאני אוהבת יצאה לי מהספר והיא איתי במיטה, אני מחבקת אותה. יש לי קשרים מאוד חזקים עם כל המרצ'נדייז של הדברים שאני אוהבת. למשל, אני מאוד אוהבת את פו הדב, מאוד, מאוד אוהבת את פו הדב. ובטיפולי פוריות שלי עברתי הרבה שנים של טיפולי פוריות ודיכאונות וכאלה. הייתי מקשיבה לפו הדב. יצא הספר המלא בהקלטה של אבירמה גולן. הקול שלה פשוט ממכר והספר גאוני. ובעלי קנה לי בובה של חזרזיר ובלילה כשהייתי עצובה הייתי מקשיבה לאבירמה גולן, מחבקת את הבובה של חזרזיר וככה הייתי נרגעת מכל העצבים והכעס והאומללות של הטיפולי פוריות. אני מאוד מחוברת למרצ'נדייז. יש כאלה שנורא מזלזלים בזה ואומרים זה זלילת כסף. אני לא נכנסת בכלל לוויכוחים איתם. מי שחושב ככה זה זכותו. אבל כשאני נוסעת לחו"ל ואני מגיעה לחנות רצינית בברלין, בלונדון, בוינה, יש להם חנויות של מרצ'נדייז. זה חלק בלתי נפרד מהכיף והשמחה של עולם הספרים. יש לי אוסף של בובות של הארי פוטר שזה משהו שחיבר ביני לבין הבן שלי בתקופת הקורונה. שהרגשתי שקצת הולך להתנתק אז הארי פוטר והבובות והאוסף חיבר בינינו. אני מאוד רציתי שיהיה מרצ'נדייז של "כראמל", מאוד רציתי. ואת האמת, בישראל לא כל כך מאמינים במרצ'נדייז. הרבה חנויות לא אוהבות להחזיק את זה כי לא תמיד יודעים לנהל את המלאי, זה מאוד קשה. זה מלא דברים קטנים, דברים גדולים, ספרים זה קל לנהל, אבל פתאום לנהל קופסא קטנה, קופסא גדולה, חולצה וגרביים. זה כאילו עושה בלגן בחנות, מאוד קשה לנהל את זה.
נעמה: נראה לי שהם קצת משתפרים. את עושה להם, את עושה להם סדנא ב… [צוחקת]
מאירה: יש חנות בשם "המגדלור", חנות פרטית בתל אביב. חנות שאני מאוד אוהבת להיות בה. והם מביאים מרצ'נדייז מחו"ל. כשאני נוסעת לחו"ל, אני רואה את המוצרים, אני מבינה מאיפה הם הביאו אותם. אוקיי. מאיפה הזמינו אותם. גם עכשיו חזרתי מחו"ל, הייתי בחנות בלונדון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. עמדתי מול המרצ'נדייז והתחלתי לבכות מרוב אושר. אז נורא רציתי להביא את זה גם לישראל, את ה"כראמל" הזה שהרבה ילדים מבקשים בובות. כולם רוצים בובה של "כראמל" לחבק אותה ולמה לא יוצאת בובה של "כראמל?" כי אני לא מצליחה לייצר בובה יפה. כל מי שפניתי אליו, הבובות לא יוצאות יפות. עד שאני לא אצליח להגיע בדיוק למה שאני רוצה, לא תהיה בובה של "כראמל". אני לא אביא סתם זבל בשביל להגיד יש בובה. אבל כן התחלנו בעקבות הפסטיבל, הפסטיבל היה, נתן פוש לזה. הפסטיבל "כראמל" בדיזינגוף סנטר. ברוריה לקחו את זה על עצמם. הם בכלל לא ידעו מה זה, לא ידעו מה זה "כראמל". רק האמינו במותג כי הם שמעו מה זה. לא הרבה אנשים מוכנים לקחת על עצמם דבר כזה. אני לא שילמתי, הם לקחו הכל על חשבונם. מה שנמכר, מה שלא נמכר, הפסדים, הכל. כמובן שרווחים אני מקבלת, אבל הפסדים עליהם. זה מאוד קשה למצוא אנשים בישראל שיסכימו לעשות דבר כזה.
נעמה: כן.
מאירה: אבל היום בעקבות הפסטיבל ובעקבות הכוח של הפסטיבל ושראו מה קרה, הרבה כן עובדים איתי. יש הרבה שיתופי פעולה שאני לא יכולה לספר, אבל אני כן יכולה לספר נגיד על פוקס מיינד של משחקי קופסה. יצאו שני משחקים ויצא שלישי בקרוב ויצא גם רביעי אני מניחה עוד כמה חודשים. ומודן נחלים ברמן שעכשיו כבר חשפתי את זה היום, מוצרי החזרה לבית ספר שזה ילקוטים אורטופדיים איכותיים. מלא דברים מגניבים כאילו. אני מטיילת ברחוב, אני רואה ילדה עם כובע של כראמל, זה מגניב. זה מגניב.
ינון: נכון.
מאירה: נורא שמחים מזה.
נעמה: יש בזה משהו שעוזר ליצור מותג, ליצור את הדבר הזה שהוא לא רק ספר. הוא כמו שאת אומרת, יוצא עם החיים החוצה מעבר לרק ספר. אני נגיד,
מאירה: אני הבנתי משהו אחד. כל מי שצוחק עליי ואומר שזה זילות הספר וכל זה, אנחנו פשוט לא באותו ממד של מחשבה. אני ב"הארי פוטר", אני ב"דיסני", אני בעולם אחר. הם בעולם שלהם, זה בסדר, אין לי שום בעיה עם זה. פעם הייתי נורא נעלבת. אני חושבת שהסטירה שחטפתי מהביקורת האחרונה שעליה דיברתי מקודם, היא פשוט עשתה לי טוב. כי פתאום הבנתי, את חיה באיזה עולם שחושבת שכולם אוהבים אותך, פתאום מגלה וואו יש מלא שנאה. לא כולם אוהבים אותך, יש מלא ששונאים אותך, מלא צוחקים עלייך. ואת אומרת 'אוקיי לא ידעתי. לא ידעתי כמה שונאים אותי, לא ידעתי כמה בזים לכל מה שקורה פה'. כשאת מקבלת את זה ככה לפרצוף, את אומרת אוקיי, תתאפסי על עצמך רגע ותביני שאת לא חלק מהם, אנחנו לא באותה, אנחנו לא באותו לבל. לא לרעה או לטובה, לא בהתנשאות, אנחנו פשוט לא באותו לבל. אין לנו אותם יעדים, אין לנו אותם רצונות, אין אותם שאיפות, אז הכל בסדר. ברגע שאני מבינה שאנחנו לא באותה משפחה, אז הכל טוב. הם יכולים להיות בשלהם ואני בשלי.
ינון: אבל צריך להגיד משהו שהוא כן חשוב בהקשר הזה. שהרבה פעמים ככל שאת צוברת יותר אוהבים, את באופן טבעי גם תצברי יותר שונאים. זה אומר,
מאירה: אבל אני חמודה, למה?
ינון: נכון. אני יודע, אני יודע, נכון, אבל זה קצת כמו הנטייה, בתור מי שגדל, למד בבית ספר למוזיקה. אחד הדברים הכי אהובים על מוזיקאים זה להגיד למה משהו ממש פופולרי הוא כזה רדוד. יש לנו איזשהו מן אוקיי, עכשיו אם אתה מוזיקאי רציני, בוא נבין למה זה עובד, בוא נבין למה זה טוב ולמה אוהבים את זה. ולא להגיד 'הקהל מטומטם' כי ההנחה היסודית שהקהל לא מטומטם.
מאירה: לא, אני חושבת שמה שהעליב אותי זה הדיון שהתחיל שזה שילדים אוהבים את זה לא אומר שזה טוב. כי ילדים לא מבינים כלום ומישהי גם כתבה, היא סופרת מאוד אהובה הייתה עליי פעם. היום אני לא אוהבת אותה. אני לא יכולה להכיל את זה יותר מדי. היא אמרה 'ילדים גם אוהבים לאכול נזלת'. אז כאילו לא יודעת,
ינון: איכס.
מאירה: אני חושבת שהם לא מבינים כמה העולם הזה נכנס לילדים ללב. לא מבינים כמה זה רגשי.
נעמה: כן, גם זה נורא מצחיק להגיד כמו שינון אמר שהקהל מטומטם, הוא לא מבין. בוא ננסה להבין למה כן ולא למה לא.
מאירה: את יודעת, כשעבדתי ב"צומת ספרים" ב-1999, מי שקנה רומן רומנטי דינו להיחשב כמטומטם, סתום ומפגר. מפגר זה לא קללה, ככה דיברו עליו אז בשפה כזאתי. הם הרגישו ככה בעצמם. הן או הם היו קונים את הספרים האלה, מבקשים שקית אטומה שלא יראו מה הם קונים. וגם המוכרים לא תמיד ששו לעזור להם. אני זוכרת אפילו את עצמי יושבת ב-1999 עם מלא ספרים, אומרת 'אה זה מטומטם, הסוף אותו דבר, בסוף יתחתנו, בסוף יתחתנו', כך כל הספרים היו ב-1999 של "שלגי", מלא חתונה, חתונה, חתונה. זה היה ארוטי, היה רומנטי כזה ואפילו אני הייתי אחראית, חטאתי בזלזול בקהל שאוהב משהו מכל הלב. אני חושבת שאי אפשר לזלזל בקהל הזה ומה שמצחיק שכל התעשייה היום מתבססת על הספרות הארוטית והספרות הרומנטית. הם מחזיקים את כל התעשייה. אם אין ספרות ארוטית ורומנטית בחנויות ספרים, החנויות ספרים יכולים לסגור את החנות וללכת הביתה. הוצאה לאור שיוצאת עם להיט גדול ברומן הרומנטי וברומן הארוטי, ספר כזה מממן להם ארבעה ספרים איכותיים. שהרבה מאוד מעריכים ואוהבים, אבל לא בהכרח קונים בכמויות דרמתיות. אז כאילו באיזשהו שלב אמרתי לעצמי, תפסיקי לחפש איפה את נמצאת. תפסיקי לנסות להשוות את עצמך, את ספרות גבוהה, את ספרות נמוכה, אין דבר כזה. אני כראמל וכראמל ילדים אוהבים וזה בסדר ותמשיכי להיות כאן. אם תזכי בפרסים, תזכי. לא תזכי בפרסים, לא תזכי בפרסים. זכית בפרס אחד, יופי, נסמן וי על יש לי פרס, תירגעי. אני לא חושבת שיתנו לי את הפרסים אחרי מה שקרה, אבל כאילו להפסיק לנסות להבין איפה אני נמצאת ומי אני ומי אוהב אותי ומי לא אוהב אותי וזה הדבר הכי טוב שיכלו לעשות לי בביקורת האחרונה. אני חוזרת לזה כי זה משהו ששינה לי את התפיסה.
ינון: אגב, אחד הדברים שעשיתי זה מן תרגיל מחשבתי שרציתי לבדוק ביקורות של כל מיני קלאסיקות שונות כשהן יצאו, לפני שהן הפכו לקלאסיקות וזה נורא מעניין. כי אחרי שנתיים ברור שכל הביקורות יפרגנו ל"הארי פוטר" או ל"לשבור את הקרח", אבל כשהדברים יוצאים אז זה נורא מעניין לראות, פתאום הביקורות קצת פחות זה. פתאום אומרים על משהו, גם יודעים ממש להיכנס.
נעמה: גם כשמשהו מצליח, יש אנשים שמאוד אוהבים להיות הקול החכם שאומר אחרת.
מאירה: נכון, נכון. אגב, אני יכולה להבין את זה. אגב, אני אומרת לך, כשהייתי קטנה הייתי גם. מה זה קטנה, כשהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד ב"צומת ספרים", מאוד מתנשא. הייתי מאוד ביקורתית. כאילו כל מי שקנה ספרים שזה לא קפקא וזה לא...הייתי מטפחת את הפינה של כל הקלאסיקות הגדולות וזה, תומס מן. והייתי חושבת שצריך למכור. רם אורן, מי שקנה רם אורן...בהתחלה זה היה כזה...קראתי את כל רם אורן בעצמי. התחלתי לקרוא את כל ספרות המתח. הבנתי שאני יכולה לכתוב אחרת, כתבתי בכל מיני סגנונות. די כבר עם ההתנשאות הזאתי. אני יכולה להבין שיש ספרות וזה בסדר. הכי אני שונאת שאומרים לי ספר שהוא זבל. כי זה לא זבל, מישהו ישב, כתב. בדרך כלל כל ספר יש לו את אלה שאוהבים אותו. בואו לא נזלזל, בואו לא נזלזל. אגב לגבי ביקורות, יש לי בטלפון שמור את מה שכתבו על "אבי רוד" של הביטלס שזה תת רמה וזה אלבום הכי,
נעמה: אתה גם מזכיר את זה הרבה פעמים.
ינון: נכון. זה מסוג הדברים, נגיד דוגמא של אחד הדברים, נגיד "אבי רוד" זו דוגמא מצוינת כי יש פתאום, אה הלהקה שאהבנו עושה משהו מאוד מסוים, פתאום עושה משהו מאוד, מאוד אחר, אז זו הנקודה שכמובן אנחנו יכולים להיכנס, זו גם הזדמנות להיכנס למשהו גדול שאנחנו נורא אוהבים. אני מבקר בגודל מסוים. יותר קל, יותר כיף כביכול מלהיכנס בגדולים כי אני מרגיש איזשהו כוח כזה, הנה אני חכם מיוחד. וגם הם יצאו ב"אבי רוד" באמת לכיוון מאוד שונה ממה שהיה לפני זה. אז,
מאירה: אני אחזור רגע לתמר בורנשטיין לזר כי אני חושבת שיש דרך מעניינת שהיא, אפילו הנכדה שלה התקשרה אליי ואמרה לי שהיא מרגישה שיש לנו משהו מאוד, מאוד חזק בדרך ששתינו הלכנו בה. גם עליה אמרו שהספר שלה על הפנים ותת רמה וכל הדברים האלה. גם מאוד לא אהבו את המעבר לטלוויזיה וגם צחקו על המרצ'נדייז. בעצם מי שעשתה מרצ'נדייז בפעם הראשונה, לדעתי, כמו שאני מבינה את השוק וזוכרת אותו, "קופיקו" היה הראשון שבאמת יצאו מרצ'נדייז. אני זוכרת שהייתי בהצגה והיה מלא דברים של "קופיקו", מלא דברים של "קופיקו" וצחקו ואמרו מה זה השטויות האלה, מה היא עושה וזה וזה והנה עשתה. כאילו עובדה, היום זוכרים אותה ו"קופיקו" זה מותג מאוד, מאוד גדול. ואני ממש מקווה ש"כראמל" כן ילך וכמו שיגידו "קופיקו", יגידו "כראמל". כן, לא בושה, לא בושה.
נעמה: כן, יש בזה משהו ממש כיף שהסיפור יוצא מהספר והולך איתך לכל מקום.
מאירה: אתם יודעים משהו? אני אגיד לכם עוד משהו, לא כל כך בא לי לכתוב למבוגרים יותר. כאילו אני אכתוב בטוח אם משהו יבער בי כי אני לא מגדירה את עצמי כסופרת ילדים ונוער, אבל כאילו בעקבות זה שנתקלתי בכל כך הרבה רוע בעולם של המבוגרים, מתאים לי להישאר בעולם של הילדים שמאוד, לראות ילדים מחבקים את הספר שלך והולכים איתו מחובקים ונורא מתרגשים מכל דבר חדש שקורה ולא מזלזלים. זה נורא כיף לי להיות איתם. יש לי כבר שנה ספר מבוגרים בראש, אני כותבת קצת. אבל אם זה היה כל כך בוער בי, כנראה זה כבר היה יוצא. אם זה לא יבער בי, אני לא אכתוב את זה. יותר חשוב לי לכתוב על "כראמל". עכשיו יצא קומיקס "כראמל 2" וספר לקטנטנים לגילאי 3-6.
נעמה: גם אצל מבוגרים יש לזה מקום. אני נגיד בספר שלי, מה שיש לי, זה הרבה יותר קטן אבל טבעות וסימניות. אז יש משהו נורא כיף. אני עושה סיפרתי לך, על מלאכים. יש לי טבעות מלאכים ואז אנשים הולכים עם זה וזה ככה מזכיר ומחבר או סימניה שהיא מאוד מיוחדת כזאת ואז לא משנה איזה ספר אתה קורא, זה מזכיר לך. גם אצל המבוגרים והנוער יש כל מיני מקומות. אני חושבת שאנחנו צריכים לא לאבד מהתמימות כקוראים כילדים ולזכור את המקום הכיפי הזה שהספר נכנס לך ללב והולך איתך אחר כך לכל מקום ולא צריך להתבייש בזה גם כמבוגר. יש משהו, כאילו אני הולכת עם טבעות מלאכים בעצמי כדי לחבר אותי לסיפור של עצמי.
מאירה: זה כמו שהייתי בפארק של "הארי פוטר", כל המבוגרים לבשו דברים של "הארי פוטר". לא הסתובבו שם כמעט אנשים עם חולצות רגילות. כולם באו עם מוצרים של "הארי פוטר".
נעמה: לא צריך להתבייש באהבה שלנו לספרים גם כמבוגרים.
מאירה: ועוד פעם, המרצ'נדייז לדעתי זה סוג של קסם שמשאיר את הספר גם בעולם הרגיל, מוציא אותו החוצה וזה באמת משהו מאוד, מאוד יפה.
נעמה: זה ממש נכון [צוחקת]
מאירה: אני יודעת.
נעמה: אני חושבת שבנימה הזאת אנחנו נסיים?
ינון: כן.
נעמה: שאלנו אותנו גם, עלתה עוד שאלה על הנושא של ההרצאות שעוד לא הספקנו לגעת.
מאירה: אוקיי.
נעמה: שאלו אותנו כמה לדעתך זה חשוב והכרחי כסופר אם יש לך עוד מקום בשוק ההרצאות הרווי לעוד ספרים?
מאירה: אם את מעניינת אז כן. אם את משעממת אז לא. בגדול. ככה זה עובד. לא, תקשיבי, לסופר ילדים ונוער לדעתי חלק מהעבודה זה להגיע לבתי ספר ולמה חשוב להגיע לבתי ספר? כי הרבה פעמים אתם תפגשו ילדים שמעולם לא פגשו ספרים ומעולם לא פגשו סופר ואתם תהיו בעצם השער שלו לעולם הזה. הרבה פעמים ילדים אמרו לי שלא קראו ספר בחיים ואחרי ששמעו את ההרצאה שלי הם רוצים לקרוא את הספר. אם אני אהיה משעממת והם יחוו את ההרצאה שלי כמשהו רע, הם לא ירצו לקרוא יותר לעולם, יגידו 'סופרים זה משעמם'. אני יודעת שאני מגיעה,
נעמה: זו אחריות.
מאירה: כן, זו אחריות. מי שבא לילדים זו אחריות, הוא מייצג פה דור של סופרים ויש סופרים מאוד משעממים ויש סופרים מאוד מעניינים. וכשאת באה לילדים,
נעמה: את ממש מדברת על הספר? על מה שקורה בו? איך את בעצם מושכת?
מאירה: אני עושה הפרדה בין ילדים למבוגרים, אבל בילדים אני כל פעם משנה את ההרצאה, אבל עכשיו אני מספרת להם מאיפה התחלתי בכלל את "כראמל", מספרת להם מאיפה זה בא, בכיתה ד'. איך זה בא, איך חתול? למה חתול? אני מספרת להם על כל הכישלונות וכל ההצלחות. מספרת להם איזו ילדה הייתי ואיך זה קשור לספר. מקשרת אירועים. מאוד חשוב לי לדבר עם הילדים לא על הסופרת שהייתי, אלא הילדה שאני עכשיו, כאילו הפוך.
ינון: כן.
מאירה: אנסח את זה יותר נורמלי. לא לספר להם על הסופרת שאני עכשיו, אלא הילדה שהייתי. יותר מעניין אותם לשמוע על הילדות שלי מאשר על עכשיו. אז אני מספרת להם איזו ילדה הייתי ומראה להם איך זה קשור לספר, איך זה בא לידי ביטוי בספר. וגם נותנת להם כל מיני עצות מגניבות על איך הופכים ספר לסדרת טלוויזיה, נורא, נורא נחמד. מאוד מעניין, מצחיק ומגניב. אוקיי? זה לילדים.
נעמה: ואיך את גורמת להם ללכת ולקנות בסוף? הפעולה בסוף, איך את גורמת להם ללכת הביתה ולהגיד, אני מכירה הרבה סופרים שהולכים אבל בסוף זה לא קורה, הם לא קמים בסוף ההרצאה והולכים לקנות. יש לך משהו שאת יכולה להגיד זה משהו שממש עוזר?
מאירה: תראו, צריכים להיות מאוד מעניינים וזה מה שעוזר. אני לא אומרת לילדים בסוף ההרצאה 'לכו תקנו את הספר שלי', אלא הם באים אליי ושואלים איפה הספר. הם רצים מהר לספרנית של בית ספר 'איפה הספר?' כלומר, אם אני אהיה מעניינת 40 דקות ואסחוף אותם איתי 40 דקות, אני לא אגיד להם 'לכו תקנו', הם ירצו לבד ללכת לספרייה, לקחת את זה בהשאלה. אני לא מעודדת ילדים לקנות כלום. אני תמיד אומרת להם שאפשר בספרייה של בית ספר, הספרייה הציבורית. אם רוצים גם לקנות, אני לא באה לבתי ספר כדי לעודד קנייה. אבל אני יודעת בפירוש שזה מה שזה עושה. ככל שאני יותר מעניינת, ככה אחר כך יש התלהבות. איך אני יודעת את זה? עוד לפני שהייתי, לפני שהצלחתי, הייתי באיזו חנות, הייתי באיזה סניף, הייתי באיזה בית ספר ואז למחרת כולם רצו עם ההורים שלהם לקנות את הספרים והיו מתקשרות אליי מנהלות החנויות, 'גמרו את כל כראמל, הזמנתי עוד 20', כאילו מה עשית להם? אוקיי? עכשיו, אצל מבוגרים אני לא מתביישת להגיד. אם זו הרצאה של מבוגרים לא בבית ספר, לא מתביישת להגיד 'הספרים נמצאים כאן וכאן, ככה וככה'. אבל אני כן חושבת שקודם כל, להוציא מהבית מבוגרים יותר קשה מילדים. ילדים, בואו נדבר שניה על שוק ההרצאות, יש לכם זמן?
נעמה: בטח.
מאירה: הכי קל להביא ילדים לשעות סיפור. ילדי גן. ההורים רוצים להביא את הילדים לשעת סיפור בספרייה, יושבים בצד, הילדים נהנים, יופי. קשה להביא לבית ספר יסודי כי בית ספר יסודי הם צריכים לרצות מאוד הילדים לבוא. הרי אמא של ילד בכיתה ד' לא תגיד בוא לספרייה. אלא אם כן זה משהו שמאוד מעניין אותך. זה לא לגיל 3, נכון? אז מותגים כמו "כראמל", מותגים כמו "דוד אריה" מביאים קהל. כשאני בספרייה מגיעה, יהיו המון אנשים כי כבר הפכנו את זה למשהו שיודעים עליו. לפני שידעו מה זה, היו מגיעים עשרה אנשים. היום 100,200,300, תלוי בכמות של הקהל שיש. הכי קשה זה חטיבה. להביא ילד מהחטיבה מרצונו זה באמת צריכים סופר שידבר על אהבה ויהיה מאוד קשה. לכן בית ספר זו הזדמנות מאוד טובה לדבר איתם כי לספריות הם כמעט לא יבואו. לא אומרת שלא כולם, יש כאלה שעדיין מסוגלים להביא אבל לא כולם. מבוגרים תדעו לכם, יותר קשה מילדים. מבוגרים בלילה לא רוצים לצאת. פעם היה, מאיר שלו זיכרונו לברכה, היה מגיע, כולם באים ודוד גרוסמן, כולם באים. אבל להביא פתאום מאירה ברנע גולדברג בערב, זה קשה. זה קשה. באמת בהתחלה מגיעים רק עשרה אנשים. היום אני יכולה להגיד שאפילו אצלי שאני מפורסמת יחסית והכל, באים בין 50-100. אני לא אביא 1000 מבוגרים כמו שאני יכולה להביא 1000 ילדים, אוקיי? במבוגרים צריכים לעבוד על זה מפה לאוזן, בקבוצות קטנות. זה סופר, סופר, סופר חשוב כי אנחנו בעצם, מה המטרה שלנו כמו שאמרתי בתחילת השיחה? לצאת מהקהילה, אוקיי? הרצאת המבוגרים הראשונה שלי הייתה,
נעמה: חוגי בית?
מאירה: בהתחלה דודה שלי הביאה אותי אליה הביתה. יש לה קבוצה של נשים שכל פעם מביאות מרצה מעניינת. הגעתי לדודה שלי הביתה, מכרתי ספרים. ככה התחלתי לאט, לאט מפה לאוזן. אם תהיי טובה, זה יתחיל לרוץ. פתאום זאת אמרה לי 'וואי את היית מעולה'. למבוגרים התחלתי בויצו, מלא, מלא חוגי בית בויצו לקחו אותי אליהם, שילמו לי גרושים, 100,200,300 שקל. אבל לא היה אכפת לי, ידעתי שאחרי שמישהו ישמע אותי, הייתי מוציאה ספרים, מוכרת. ולאט, לאט הם היו הולכים לקנות ב"צומת ספרים", ב"סטימצקי" וככה לאט, לאט התחלתי לקבל הרצאות והתחלתי את השכר להעלות, להעלות, עד שהגעתי לרמה של היום שזה שכר יחסית יפה ומרשים. אבל לא שאני מתביישת בחוגי בית או לא שאני מתביישת להתקשר לכל מיני עיריות ולשאול אותם. אפילו בהתנדבות בהתחלה. קודם כל, אני אגב שונאת התנדבויות בכוח. הרבה פעמים אומרים לסופרים 'תתנדבו' וזה מעצבן כי סופר רוצה לקבל כסף על העבודה שלו. אבל לפעמים בשנה הראשונה אתה רוצה להתנסות. לראות איך אתה בכלל, אולי אתה לא טוב מול קהל, אולי אתה לא יודע לדבר מול קהל, אולי אתה לא מעניין, אולי אתה משעמם. כשאתה הולך למסה של הרצאות בחינם כמו שאני עשיתי, שנתיים של הרצאות בחינם 2011, 2012, 2013, שלוש שנים של הרצאות בחינם. את מקבלת כל כך הרבה תגובות שאת מבינה מה טוב, מה לא טוב וזה לאט, לאט כשאת מתחילה לקבל כסף כבר, את יודעת מה את שווה, מי את, איך להתמודד עם כל הדברים. אני רוצה לתת עוד פתח, אבל זה לא לכל אחד. בתי אבות. בתי אבות הם מחפשים אנשים מעניינים שיודעים לדבר מול קהל ולעניין אותם. למה זה לא לכל אחד? קודם כל, לי היה מאוד קשה בהתחלה כי אני מדברת מהר. וכעסו עליי. הייתי מדברת, 'לא שומעים! לא שומעים! לא מבינים מה את אומרת!' חטפתי על הראש. יצאתי בוכה משם כמה פעמים. אבל לא ויתרתי לעצמי. התחלתי לדבר לאט ויותר בקול רם.
נעמה: המטרה הייתה למכור את ספרי המבוגרים שלך? בגלל זה הגעת לשם?
מאירה: כן. שיכירו מי אני. קודם כל, בניתי הרצאה מאוד מעניינת. סיפור חיים מאוד מעניין ואיך זה משתלב בכתיבה. וסיפרתי דברים מאוד מעניינים. והמטרה שיאהבו אותי ואז כשיוצא ספר יקנו אותו. אני לא אוהבת למכור ספרים שלי בעצמי בהרצאות. כי אני רוצה שיקנו ב"צומת ספרים" ו"סטימצקי", אני מעדיפה שיקנו, אני מעדיפה להרוויח פחות ושיקנו ב"צומת ספרים" ו"סטימצקי" כי אני רוצה להיכנס לרשימות. תקשיבו, המוח שלי זה שלי. המוח שלך זה שלך.
נעמה: אנחנו צוחקים על זה שאני מתאמצת כל כך על "צומת ספרים" ו"סטימצקי" ולא מוכרת עצמאית. כולם אומרים לי 'למה, את מקבלת כמה גרושים'.
מאירה: יש תקופות שאת צריכה למכור עצמאית, אני אגיד לך מתי. כשהספרים שלי יוצאו מהמבצעים ולא יוצגו יותר, אז אני יודעת שאני צריכה עכשיו לפנות ולמכור עצמאית. כל עוד הם מוצגים במבצע, אני לא רוצה לאכול את המבצע. ככל שימשיכו לקנות את הספרים שלי ב"צומת ספרים" ו"סטימצקי" ככה ימשיכו להציג אותם. ברגע שיפסיקו לקנות, יפסיקו להציג, נכון? זה המעגל.
נעמה: מדויק.
מאירה: אני מחלקת כל ספר שלי לשתי תקופות חיים. תקופה ראשונה, כל עוד הוא במבצע שיהיה במבצע, שיחיה, אני לא מוכרת שום דבר דרכי. ברגע שזה יוצא מהמבצע, נגיד סתם "כמה רחוק את מוכנה ללכת" לדוגמא כבר לא במבצעים, ספרים מאוד ישנים. אם אני אלך להרצאות למבוגרים, אם יהיה לי כוח אני גם אביא ואמכור. אגב, זה נחמד להביא למכור, כי את רואה כמה היית מעניינת. כי אם לא היית מעניינת, כולם בורחים. אם היית מעניינת, כולם באים לשאול אותך איפה הספרים. זה גם אינדיקציה לדעת אם היית טובה בהרצאה או לא. נגיד אם כולם רצים אלייך כדי לדעת איפה קונים את הספר וגם מוציאים את ה-50 שקל כדי לקנות ממך, כנראה באמת היית טובה. הבעיה שאין מודעות עצמית היום להרבה אנשים. כולם בטוחים שאם מישהו אומר להם שהם לא טובים, אז הם כאילו פוגעים בחלום שלהם. אבל כן, לפעמים אומרים לך שאתה לא טוב וצריך לחשוב על זה. הרבה פעמים, אני לא מדברת על ביקורות ספרים, אני מדברת שאם נגיד הייתה הרצאה וכולם נרדמו ואת רואה אנשים נרדמים, אנשים יוצאים, חוזרים ואף אחד לא בא לשאול אותך איך הספר או איפה קונים אותו, את מבינה שלא היית מעניינת. אני הלכתי להמון סופרים לשמוע את ההרצאות שלהם ובדקתי מתי אנשים נרדמים, מתי אנשים מתעניינים, מתי שואלים שאלות. ניסיתי לבדוק מה מעניין, מה לא. למדתי הרבה מסופרים אחרים, זו לא בושה להקשיב לאחרים, ללמוד מאחרים. אז הרצאות זה מאוד חשוב. גם תבינו, מי שהוא לא בסדר גודל של דוד גרוסמן, קשה לגרום לכתבים לכתוב עליכם מלא כתבות. אז דווקא ההרצאות שיעברו מפה לאוזן, זה מה שעושה את העניין עכשיו. וגם אגב מכל הרצאה כזאת, מה קורה אחר כך? עוקבים אחריי בפייסבוק.
נעמה: כן. זו קהילה, לגמרי.
מאירה: וקהילה אגב מה שחשוב לי להגיד, כשאתה בונה קהילה, קהילה זה לא רק פייסבוק, קהילה זה גם קבוצות ווצאפ, קהילה זה גם ניוזלטר וזה הרבה עבודה, זה לתחזק את זה כל הזמן. אני כותבת ניוזלטרים, יש לי קבוצות ווצאפ.
נעמה: איזו קבוצות ווצאפ יש לך?
מאירה: אוקיי, נגיד עכשיו, אנשים לא מבינים איך זה קורה. זה כמו קסם, אבל זה לא כמו קסם. למשל, יש הצגה של "כראמל" ויש 1000 מקומות פנויים ואני לא מפרסמת בפייסבוק, אלא רק שולחת בקבוצות ווצאפ. ותוך דקה הכל נקנה. אז אנשים אומרים לי 'וואו זה ממש נקנה', לא יודעים שקרה פה משהו מאחורי הקלעים, אוקיי? כלומר, אני עובדת על זה קשה. יש לי קבוצות ווצאפ שקטות שכל עדכון מעניין, לא חפירות. כל עדכון מעניין של "כראמל", אני שולחת את זה. יש שם 2000 איש. זה 4 קבוצות.
נעמה: איך הם הגיעו לקבוצה?
מאירה: כתבתי להם מי שרוצה לשמוע, אמרתי רק מי שזה מעניין אותו, מי שבאמת רוצה לדעת אירועים של כראמל,
נעמה: פייסבוק?
מאירה: כתבתי בפייסבוק, 'אני אצרף אותך לקבוצה' וככה אנשים הצטרפו, כל 500 אנשים אני פותחת קבוצה נוספת. ואני מודיעה להם. נגיד היה מפגש עם השחקנים. תוך דקה וחצי הכל נגמר. כל האולמות היו מלאים. זה פורסם בשום מקום, איפה זה פורסם? ואז יצא כראמל, זה סיפור מעניין. יוצא כראמל בטלוויזיה החינוכית, אף אחד לא יודע עדיין מה זה חוץ מהילדה שקוראת את כראמל. מפרסמים שיש הקרנה לפרקים הראשונים. לפני שהיה סדרת טלוויזיה, עדיין לא היה בטלוויזיה. כל מי שרוצה לראות לפני כולם, שיבוא. ותוך 3.5 דקות כל האולם התמלא. שלסדרות אחרות לא קרה כלום. איך זה קרה? זה לא מטלפתיה, כן? שלחתי בקישורים שידעו. ומי שלא מעניין אותו, יוצא מהקבוצה. אבל הרוב לא יוצאים, הרוב נכנסים. ונגיד עכשיו יש חדר בריחה, יצאה הטבה. נגיד יצא חדר בריחה, לא כתבתי בפייסבוק וכלום. מי שבקבוצה קיבל עדכון מתי זה נפתח, איך מגיעים, קיבל הנחה, דאגתי להם להנחה. גם עכשיו עם ציוד בית הספר, ישר אמרתי בקבוצות ווצאפ ואני לא אפרסם אותה בשום דבר, רק מי שבווצאפ. וזה מתחזק את זה כל הזמן. אתם מבינים אבל שככל שהמותג גדל, גם התלונות יותר גדלות. אם פתחתי עכשיו חדר בריחה ויהיו תקלות בו, לא יפנו לחדר בריחה, יפנו אליי. זה גם סיכון שצריכים להבין. אני אמצא את הפתרון עם חדר הבריחה, אבל צריך להבין שכאילו תחשבו על מצב כזה שג'יי.קיי רולינג יש איזה פסטיבל של הארי פוטר ובטעות השטיח, מישהו הרגל שלו נתפסה בשטיח והוא נפל, הוא לא התקשר לג'יי.קיי רולינג, נכון?
נעמה: נכון.
מאירה: אצלי בפסטיבל יתקשרו אליי. יגידו לי 'נפלתי פה על השטיח'.
[צוחקים]
מאירה: יש קטע כזה. נגיד מישהו קונה ספר והדף הפוך. לא יתקשרו להוצאה, יתקשרו אליי.
נעמה: אני חושבת שיש משהו בכללי מאוד מעניין בתקופה האחרונה שסופרים הרבה יותר נגישים מה שהם היו פעם. אם פעם זה היה מן כאילו מגדל שן ואין לך שום קשר לאותו סופר והוא רק כותב את הספרים ויש כאילו גוף שלם שמתפעל את הדבר הזה, היום סופרים חייבים להיות נוכחים בשם עצמם. חייבים לשווק בשם עצמם, חייבים לקדם. ואני חושבת שאחד הדברים שאני יכולה להגיד בסוף השיחה הזאת איתך זה שאחד הדברים שמורגשים לי שיש לך המון, המון גיוונים. את מחזיקה הרבה כדורים של המון רעיונות ואת כל הזמן בעצם גם מפה וגם משם וכל הזמן לקדם את הדבר הזה קדימה ולא רגע אני אשב, אני אכתוב, ולא מישהו אחר יעשה בשבילי.
מאירה: אם תרצי לסכם, אני אגיד לך באמת סופר צריך להתחדש. סופר לא יכול לקפוא על שמרים ולא לנוח על כל הקלישאות, לא לנוח על זרי דפנה ולא על שום דבר. אני כל הזמן חושבת מה הדבר הבא שלי, מה מעניין אנשים, מה יגרום לאנשים להמשיך לרצות לקרוא אותי. אם אני אהיה משעממת אפילו לדקה לא יצליחו, כי זה הדבר הכי בלתי נסלח לסופר להיות משעמם.
נעמה: כן, את גם נוכחת. אני חושבת שזה משהו מאוד שונה ומיוחד. כמו שאת אומרת, את נוכחת, מכירים אותך. נשמע שאת מנהלת את קבוצות הווצאפ ואת כותבת בעצמך את הפוסטים שלך בפייסבוק ואת חושבת מה יהיה הדבר הבא.
מאירה: כי אף אחד לא יעשה את זה, אנשים אומרים 'מי יעשה לי', אף אחד לא יעשה לך את זה. היום גם אגב ההוצאות לאור, אין להם כוח להתעסק עם זה. או שאין להם כוח או שהם בכלל לא יודעים איך עושים את זה. הם מוציאים את הספר, מפיקים אותו בצורה הכי טובה ואם במקרה נופלים על מישהו כמוני שגם יודע מה לעשות עם זה אז זה יצליח. ואם יפלו על מישהו, יכול להיות שאם את "כראמל" היה כותב מישהו אחר, לא היה קורה עם זה כלום. וזה מחשבה עמוקה לחשוב עליה.
נעמה: כן, זו מחשבה ממש נכונה ומעניינת.
ינון: כי זה בסוף,
מאירה: בקיצור, להיות סופר זו עבודה קשה.
ינון: בשביל שזה יהיה מאוד מוצלח, זה תנאי בסיס כדי שזה יצליח. אבל זו נקודת הפתיחה. אחרי שזה מאוד מוצלח,
מאירה: זה עצוב. כי יש סופרים שאני יודעת, רוצה להגיד משהו שאולי ישמע מגעיל, אבל יש סופרים שכותבים יותר טוב ממני. אני קוראת את הספר, אני אומרת לעצמי 'וואו, למה הם לא מצליחים כמוני? הספר שלהם גאוני ומבריק' והם פשוט נחבאים אל הכלים ויותר קשה להם וזה מתסכל מאוד שאין מי שיעזור דווקא לסופרים כאלה. זה מתסכל. זהו, מתסכל. עולם מלא תסכולים, זה מבאס.
נעמה: הרבה פעמים בקבוצות, 'הספר שלי כל כך טוב, למה לא קונים אותו?' כי זה פשוט לא עובד ככה.
ינון: כן, 'אני בונה על פה לאוזן'.
מאירה: פעם זה היה, זה משתנה משנה לשנה. זה נהיה יותר קשה. זה ממש עצוב. אני מקווה מאוד שבסוף תהיה תפנית, שבסוף יקרה משהו.
נעמה: אני חושבת שיש משהו, אני אחזור למשפט שאמרת קודם. כששוברים את תקרת הזכוכית, מה שאת עושה, זה לא עכשיו צריך לקנא בזה, אוי היא תפסה את המקום הזה. לא. עכשיו יותר קל להגיע למקומות האלה,
מאירה: יש יותר מקום.
נעמה: כי ברגע שסופר בא וגורם לאנשים לקרוא, אז הוא גורם לאנשים לקרוא ואז הם ירצו לקרוא עוד ספר ועוד ספר.
מאירה: זה לא רק הלקרוא, זה גם נגיד אם עשו פסטיבל כראמל, יעשו עוד אירועים. הנה דיזינגוף סנטר עשה לי ואחר כך לינץ לוי.
נעמה: כן. זה פותח דלתות ופותח אפשרויות. זה כמו עם מדע בדיוני. ברגע שכותבים את הספר, עכשיו יכול לקרות גם באמת כי מישהו כבר חשב על הרעיון הזה.
מאירה: קודם כל, תודה רבה, רבה שאירחתם אותי.
ינון: היה תענוג וכיף. את השראה עבורנו לא רק מבחינה ספרותית, באמת בכוונה של, בתור אנשים שמבינים שכדי שספר יצליח צריך לפעול וצריך,
נעמה: לעבוד קשה. ולא להתבייש. או להתגבר על הבושה.
מאירה: וגם להוציא עוד ספר. באמת, כי ספר בונה ספר בונה ספר. אי אפשר מספר אחד להפוך להיות אימפריה. צריכים לכתוב, להמשיך, בין היתר גם לכתוב, להמשיך לכתוב טוב.
ינון: זה חשוב. אז ממש, ממש תודה.
מאירה: תודה רבה לכם.
נעמה: היה ממש כיף לדבר איתך.
מאירה: תודה. בהצלחה עם הספרים שלכם.
נעמה: תודה רבה.
ינון: תודה רבה.
Comments