הפודקאסט של האח - פרק 3: אמילי ויהב
- מיכל כץ
- Jul 29, 2024
- 19 min read
בפרק הזה אמילי ויהב מתיישבים מול המיקרופון ופותחים את הלב על עידן, הנשיקה והטעם של אמילי בגברים , על החסמים מזוגיות הוויכוחים של שניהם עם אורית, הדינמיקה עם מלאני ומהמרים מי יהיה המודח הבא
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/06/2024.
[מוזיקה]
אמילי: שלום, וברוכים הבאים ל"פודקאסט של האח", אני אמילי.
יהב: אני יהב.
ביחד: נא להאזין בהתאם.
אמילי: אז מה אנחנו עושים פה בעצם?
יהב: אנחנו הולכים לדבר על כל מה שקורה אצלנו בבית.
אמילי: אתם יכולים לצפות בנו באפליקציית רשת או לשמוע אותנו בכל הפלטפורמות שניתן לשמוע בהם פודקאסטים.
יהב: אמילי, מה שלומך?
אמילי: האמת שהבוקר קמתי בסערה, לא הספקתי לסדר את השיער שלי.
יהב: אבל שזה לא ישתמע, כאילו, את פשוט היית צריכה לסדר את השיער, פשוט היה איזשהו אישיו בבוקר.
אמילי: בטח שהיה אישיו בבוקר, לא סתם לא הספקתי לסדר את השיער, לכל דבר בבית האח גדול יש סיבה.
אני תפסתי תור המקלחת, הייתי שלישית ברשימה, אורית טנג'י החליטה לדחוף את אור, להכניס אותה לתור… להכניס אותו לתור, וכל אחד פה בבית חושב על עצמו, ומתקלח כמה זמן שבא לו, עושה פן כמה זמן שבא לו, לא מתחשב באחר, וכך יצא שאיך שהדלקתי את הפן.
יהב: נכבה באמצע.
אמילי: כן, נכבה באמצע ונגמרה השעה להתארגנות. והיה בלאגן עם אורית, באתי ואמרתי לה את מה שאני חושבת, כמובן שהיא לא הקשיבה כי זאת דיירת שלא יודעת לקבל את הצד השני, ויש לה רק דעה אחת, וזאת הדעה שלה והיא הנכונה. אבל בסדר, אנחנו נתמודד גם עם זה.
יהב: אמילי, מה התפקיד שלך בבית?
אמילי: זהו, אני חושבת שאין לי יותר מדי תפקיד, אני עוזרת תמיד במטבח ובכלים, במה שאני יכולה.
יהב: את באמת עוזרת, אני רואה אותך הרבה.
אמילי: כן, אני משתדלת. כאילו, בבית אני לא בדיוק עושה דברים וכזה, כאילו, גם כי אין לי זמן, אני כל היום מחוץ לבית, אבל פה אמרתי שאני אקח על עצמי כן לעזור וכן לתרום, למרות שזאת לא אני. התפקיד של יהב, כולנו יודעים מה התפקיד, תן לנו את זה. [מצחקקת]
יהב: אני, יש לי פה שני ילדים בבית, אחד בשם חורחה, השני בשם חואקין, אלה שני השואבי האבק שלנו, אני מכור אליהם. זה תרפיה, זה… אתה נכנס לסוג של מדיטציה וזה כיף, זה מעביר את הזמן וגם תורם לבית, לא להיות בסחלה כזה של לכלוך, כי הבית פה פשוט, אתה מנקה פה ומתלכלך שם, וזה לא נגמר, כמו עם הכלים.
אמילי: מה הדבר הכי מפתיע שקרה לך עד עכשיו בבית?
יהב: וואו. מה הדבר הכי מפתיע? קודם כל, אני בן אדם שהוא מאוד מאוד מדחיק את הרגשות שלו. אז עצם זה שבכיתי, בואו נשים שנייה בצד את היום שאמא שלי נפטרה. אז זה שאתמול בכיתי על דנה, שהיא נתנה לי דמות אם אדירה, נלחמה בשבילי מלחמות ודאגה שהצלחת שלי תמיד תהיה מלאה כי היא יודעת מאיפה באתי, גם כשסיפרתי לה הרגשתי מאוד מאוד בנוח. ושאני מניח תפילין. עכשיו, הקשר שלי עם הדת הוא כזה…
אמילי: לא היית מניח לפני האח?
יהב: לא הייתי מניח…
אמילי: מה השתנה?
יהב: הייתי מניח בשבעה של אמא שלי, וכל פעם הרגיש לי שאם אני לא עכשיו דתי מאה אחוז, אז זה קצת צבוע. וחלק פה מהשיחות בבית, חלק גם עם דנה, אמרו לי, ש"שמע, זה לא עכשיו, אתה צריך להיות עכשיו רבי".
אמילי: זה לא הכל או כלום.
יהב: אתה פשוט אומר תודה על מה שיש לך, על מה שתקבל, על מה שנתנו לך, על זה שקמת בבוקר. וזה הפסיק בינתיים להיות עיסוק כזה של, "אוי, אני חייב להניח תפילין" כמו שהיה לי עד היום, ואני כזה, "כן, אני רוצה להניח". אני רוצה את ההתנתקות הזאתי. מה, אותה שאלה, מה את?
אמילי: מדהים. מה שהפתיע אותי עד עכשיו… כאילו, יש בהמשך, ראיתי שאלות על זוגיות, אז אני אשמור את זה. אז מה שהפתיע אותי זה שבאמת אני מצליחה לאהוב פה אנשים, לאהוב באמת, כאילו מבחינתי, כשהייתי בבית כצופה, אמרתי, הכל פה פייק. מבחינתי, כל מה שראיתי בבית זה כל הזוגיות זה פייק, כל החברויות פה זה פייק, והכל. עדיין יש פה פייק, אני לא אגיד שלא, אבל אנשים שנכנסו לי באמת ללב, ואני מרגישה שהם חברים שלי. כאילו, יש פה אנשים בודדים, שזה הדר.
יהב: את מי את לוקחת איתך הביתה, חוץ מהכרטיסייה של האהבה, אני דווקא רוצה לשמור אותה לסוף, כי זה הכי אובייס שעכשיו נדבר על זה. מי את לוקחת איתך הביתה?
אמילי: חד משמעית, אני לוקחת איתי את הדר. אני יודעת שאנחנו יכולות להיות חברות נדירות בחוץ, אנחנו מזכירות אחת השנייה בכל כך הרבה דברים, אנחנו אוהבות את אותם דברים. אני רואה שאכפת לה, שהיא דואגת לי בכל ריב שלי ובכל סיטואציה שהיא מרגישה שאני לא מאה, היא ישר באה אליי.
יהב: איך את מרגישה לפעמים שיש עליה עליהום, נגיד, כמו אחרי הישיבת תקציב, שכולם רצו לעוף עליה?
אמילי: אז קודם כל, אני תמיד אמרתי, הדר איתי מהיום הראשון ואני יודעת מי זאת הבחורה הזאת. לא משנה כמה הם ינסו להוציא אותה פה, סכסכנית, טפטפת, ממטרה, לא משנה מה יגידו עליה, אני יודעת מי הבחורה. ואני יודעת בדיוק כל צעד שלה בבית, והיא לא כזאת, ומעצבן אותי העליהום הזה שעשו פה, ואני אגיד לך גם איפה הוא התחיל. הוא התחיל מלירון, שעשתה טפטפה לאמא שלה, טפטפה לאור, ואז זה ככה התפרץ בכל הבית. לא מסכימה עם שום דבר שאומרים עליה.
יהב: אני גם ביחסים מאוד מאוד טובים עם הדר, אני חושב שהיא בן אדם קסם וטיפוס מאוד מאוד מעניין וצבעוני, ואני גם, הם ניסו לסכסך בינינו כמה וכמה פעמים, אבל אני מתייחס לאדם באשר אדם, וכל מה שאומר לי מבחינתי זה באמת, אבל עוד לא מצאתי אותה נופלת באיזשהו משהו, אני מאוד אוהב את מה שהיא מייצגת, שלי זה מאוד מאוד חשוב מה אתה מייצג, כי חברים שלי מייצגים אותי. אוקיי, האם את חושבת שפערי הגילאים בבית מורגשים? אני אענה על זה לפני שאת עונה על זה.
אמילי: יאללה.
יהב: ממש לא. ממש ממש ממש ממש לא, כי יש פה אנשים בני 31, 61 וחצי, זה תכל'ס רוב הגילאים שמתנהגים כמו ילדים בגן. מתנהגים כמו ילדים בגן, אין פה עניין של בגרות, אין פה עניין של דוגמה. היחידה שהביאה לי דוגמה למה זה גיל ומה זה ניסיון, אחת מהן זה קורלי, מעליה זאת דנה, שהייתה פה עד אתמול, שבאמת באמת באמת אתה רואה בגרות. אמנם קורלי טיפה יותר מחוספסת ועוקצנית, אבל אצל דנה זה היה אמא. אמא, מה שאני לא מרגיש פחות או יותר מאורית, שהיא כבר סבתא, ואני רואה מעוד, נגיד סתם עכשיו, בזה הרגע קיבלנו את הקניות, "איפה הסיגריות שלי?"
אמילי: כן, לא אהבתי את זה.
יהב: איפה הזה שלי?
אמילי: עדיין כל השקיות על השולחן, כבר "איפה הסיגריות?" רגע, אף אחד לא יגנוב לך, אנחנו נסיים לפרק ואנחנו נביא עד אלייך את הסיגריות, הכל טוב זה שלך. כאילו כן, אבל אני רוצה להוסיף משהו על מה שאתה אמרת מזווית אחרת. האם הפערי גילאים מורגשים?
אני חושבת שיש פה את אורית שהיא בת 61 וכן מתייחסים אליה כבת 61 וכן מביאים לה את הכבוד שראוי לגיל 61, אבל שוב, אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה ולהבין שאורית זאת לא בת 61 רגילה, זאת לא אישה סטנדרטית. היא מצפה שיכבדו אותה ושיכילו אותה ושיביאו לה, אבל את מה שהיא עושה לאחר, בזה שהיא לא מכבדת ולא מכילה ולא… היא לא מביאה את מה שהיא מצפה לקבל. אז מבחינתי, מתייחסים אליה ככה בטוב ומכילים אותה בגלל שהיא בת 61, אבל להגיד לך שאני חושבת שזה מגיע לה היחס הזה ולנרמל את כל מה שהיא אומרת ועושה, לא.
יהב: אחד מהם זה הבן זוג החבר שלך.
אמילי: אני יודעת, והבן זוג החבר שלי, גם נפתחו לו העיניים בימים האחרונים ואם תראה, הם כבר פחות מחוברים והוא הבין דברים ופשוט הוא בא בגישה שהוא רוצה קודם כל לבחון את השטח ולתת הזדמנות שווה לכולם. לקח לו רגע יותר זמן, הוא בן אדם מאוד מאוד רגיש ומאוד אוהב אנשים, אז לקח לו רגע לקלוט את התמונה וגם הוא כבר קולט אותה. ושוב, אני לא אתערב לו בדברים שלו, זה שלו.
יהב: נכון.
אמילי: אנחנו כל אחד פה עושים דרך נפרדת.
יהב: אני חושב שהיא, איך אומרים… "דתי לפי דעתי"? אז "גילי לפי דעתי" שהיא רוצה להיות בגיל הזה, בגיל הזה, שהיא רוצה להתקלח, היא שונה, אז היא בת 61, שהיא רוצה לישון, אז היא בת 61, אבל שהיא רוצה איזה משהו, אז לא, "תדבר איתי בגיל שלי, אני בגיל שלך, אני לא מבוגרת, אני לא פה, אני לא שם, אני לא ביחד עם לירון, אני לא ביחד עם זה", אבל תופסת תור במקלחת לשלושה אנשים. אני אגיד לך את האמת, אני גם עד לפודקאסט הזה כבר התעייפתי מלדבר עליה, ומעדיף שנמשיך.
אמילי: כן.
יהב: טה, טה, טה, טה, טה, מה הדבר הכי מפתיע שקרה לך? האם ציפית לזוגיות? כי אמרת שזה חארטה מהבית.
אמילי: אמרתי שזה חארטה, אמרתי שאני לא אפול לדבר הזה. כל ראיון ששאלו אותי לפני שהגעתי לפה, אמרתי שאני נגד זוגיות בבית האח.
יהב: האם הוא הטייפקאסט שלך בכלל?
אמילי: אממ… אני חושבת שבני זוג שהיו לי הם שונים אחד מהשני, אין לי איזשהו טעם מוגדר, אבל אני כן אוהבת גברים שהם עם זקן ושחומים כזה וזה. אני לא מתחברת לרוסים, אוקראינים ויוצאי ברית המועצות, בדרך כלל ישר מרגישה שהם אחים שלי. אבל משהו בעידן…
יהב: שעידן, אגב, הוא אוקראיני שלם.
אמילי: כן, אוקראיני שלם והוא הכי לא נראה.
יהב: אנדר קאבר.
אמילי: כן, הזייה, אני בחיים לא חשבתי שאני אצא עם בן אדם מהעדות האלה, אבל הוא ממש שונה באופי שלו, כאילו פתאום הרגשתי שהוא…
יהב: חפלאויסט כזה.
אמילי: כן, חאפלה, ושר עם כולם את השירים, ואני ככה, אני מסתכלת, אני בשוק, ואהבתי את זה. כאילו הכי עממי שיש והכי רגיש והכל, כי בדרך כלל יוצאי ברית המועצות הם הכי קרים והכי זה, כאילו, אני מכירה את זה מהבית. אז זה לא זה, וזה הפתיע אותי, וזה הפתיע אותי שבאמת הצלחתי לפתח פה רגש אמיתי לבן אדם בתקופה כל כך קצרה.
אולי מבחוץ תמיד זה נראה שזה "איזה מגזימים", כאילו, עברו כמה ימים. חשוב להגיד שפה יום אחד מרגיש באמת כמו שבוע ואנחנו 24/7 ביחד, וזה ממש אחרת, וגם אותי זה הפתיע.
יהב: אני אשאל אותך שאלה שתגידי לי, מה יותר מעניין אותך עכשיו לראות? כמה עוקבים יש לך, או את התעודת זהות עוד פעם?
אמילי: אני מתה לראות את התעודת זהות, אבל גם בא לי לדעת מה קורה בחוץ, מבחינתי זאת תהיה אינדיקציה מעולה, אז בא לי לדעת כמה עוקבים. זה מעניין אותי, זה החיים שלי, אני חיה את זה.
יהב: אני לעומתך, מאוד מאוד מאוד מעניין אותי, אחרי שראיתי את תעודת זהות של דני, איך יצאתי? מה שידרתי? מי התחבר אליי? והעוקבים, מאוד מעניין, אני האמת חושב ש… יש לך הימור כמה את חושבת שעלה לך?
אמילי: אם אולי אני מפחדת לצאת חיה בסרט, או ש…
יהב: אני אומר בסביבות ה… אולי 10,000.
אמילי: זהו?
יהב: עלה לי.
אמילי: אה, עלה לך.
יהב: לי. אני חושב…
אמילי: נראה לי קצת יותר.
יהב: היה לי 3, היה לי 3.
אמילי: נראה לי קצת יותר.
יהב: היה לי 3, אני חושב שעכשיו אני איזה 13 אולי, 14 עשרה.
אמילי: לא, לדעתי איזה 17, 20, קל.
יהב: לא יודע, אני מוזר לי הדברים האלה.
אמילי: ואני?
יהב: את התחלת עם…
אמילי: 24-25.
יהב: את יכולה בקלות ארבעים.
אמילי: כן?
יהב: בעיניי.
אמילי: מעניין.
יהב: בעיניי, 40. נהיה פה בית של גם רווקים וגם זמרים, כאילו כל בן אדם שני…
אמילי: הזיה, כאילו עשו את זה בכוונה.
יהב: יש פה ארבע זמרות, יש פה את יוסי שמדרבק.
אמילי: גם מלאני הצטרפה.
יהב: וואו, וואו.
אמילי: היא גם זמרת. כאב ראש אחד גדול.
יהב: מה דעתך עליה?
אמילי: אני אגיד לך מה, בהתחלה כשהיא נכנסה בתור גאיה, היא לא נפתחה בפני, ועכשיו אני מבינה את הסיבה, כי אין יותר מדי סיפור ועומק לעלילה של הדמות. אבל אני חושבת שהיא מקסימה והסיפור שלה מעורר השראה, כאילו זה שהיא לוחמת ושהיא ככה תורמת למדינה, אבל אני לא מכירה אותה מספיק כדי עדיין להביע עליה עמדה. יכול להיות שעכשיו אנחנו נגלה את הפרצוף האמיתי שלה ולא את הדמות, שהיא כאילו שיחקה, היא אומרת שזה משהו אחר לגמרי, בואו נראה. מעניין אותי לדעת, כשהיא ראתה את הפרקים, היא בטוח היא גיבשה כבר איזושהי דעה ואין מה לעשות, הבית פה כן מחולק לשני צדדים. מעניין אותי לראות מה הדעה שלה על הבית ועל האנשים ואני חושבת שאנחנו נראה את זה בימים הקרובים לפי הפעולות שלה.
יהב: אני יכול להגיד לך עליה, שקודם כל אני היחידי בבית שלא ראה אותה, כולם ראו אותה חוץ ממני, אז היה לי מין דמות כזאת עילאית, של לוחמת, עיניים כחולות, בלונדינית, פה, פה, פה, פה, פה, שהיא הטריפה פה את כל הדיירים בבית ביומיים שלושה שהייתה פה.
אמילי: נכון, הגברים אמא'לה.
יהב: ואני קורא קצת שפת גוף, והנה אני אומר את זה פה, כי יש מצב שאני צודק ויש מצב שאני טועה. אני חושב שהיא באה עם דעה, כי היא ראתה ליטרלי את כל הפרקים, את כל הפרקים.
אמילי: כן.
יהב: ואני חושב שאני בא לה פחות טוב בעין.
אמילי: מעניין, גם הדר אמרה את זה.
יהב: ככה אני מרגיש.
אמילי: מעניין.
יהב: המבט, הדיבור הקצר, היא לא מסתכלת, היא… לא יודע, לא יודע, היה שם איזה ניצוץ כזה שאני חושב שאני לא בא לה טוב בבית. יש עוד כמה בדיקות לעשות איתה, אבל זו דעתי על ההתחלה.
אמילי: זהו, אני חושבת שכשאנשים מגיעים אנחנו ישר ממהרים כזה לתפוס איזה מבט, להבין מה הוא חושב עלינו ולשפוט ולהרגיש, כאילו, להבין מה הבן אדם… ואני אישית טעיתי פה לגבי אנשים מסוימים. כאילו, דנה, כשירדה במדרגות, היא עושה לי, "מאמי, אני רוצה את המיטה שלך". ואני כבר כאילו רציתי, אמרתי לה, "וואי, התחברתי", היא עושה לי, "כן, גם אני התחברתי, את יכולה לעבור?". וכאילו, ברגע שבן אדם יורד ככה ואתה ככה פותח איתו, אתה אומר כזה, "מה נראה לה, כאילו, אני ישנה פה, למה את זה?"
יהב: כן.
אמילי: ואז כשאת קמה בבוקר ועובר יום ועוד יום, את מגלה בן אדם אחר לגמרי ואני אהבתי אותה ברמות והיא הייתה מבחינתי הכי טהורה וקסומה פה, כאילו, בלי אינטרסים, בלי שום דבר, רק באה לעשות טוב. ואני כאילו אומרת, מיהרתי לשפוט על סמך סיטואציה של הירידה במדרגות. אז כאילו, אני חושבת שביום הראשון קל לשפוט, אבל זה לא נכון לגמרי לבן אדם, כולם באו אליי אחרי שבוע שאני בבית ואמרו לי, "טעיתי לגבייך". כאילו, חשבו שאני ילדה של הטיק-טוק ושאין לי יותר מדי תוכן, ושאני אעשה רעש ובלגן וצלצולים ושאני אהיה חיה בסרט. ואז קלטו, כאילו, שאני בדיוק כמו כולם, ואני באה לפה לכיף ופאן ולא חושבת יותר מדי, כאילו, על דברים שאני אומרת ושאני עושה, פועלת מהרגש שלי.
יהב: טוב, בואי נדבר על הג'וס. פא-פא-פא-פא-פא, אהבה בבית האח הגדול, אמילי קופר.
אמילי: שנייה, איך זה קורה שאני הבן אדם היחיד שבזוגיות בבית הזה? אני לא האמנתי. יהב, אחרי שבוע בבית האח?
יהב: זה אינטנסיבי?
אמילי: כן.
יהב: מתי הייתה הנשיקה הראשונה?
אמילי: [צוחקת] אז את האמת שלקח זמן ואני שמחה על זה, כאילו, אני חושבת שבוע שעבר.
יהב: שבוע שעבר?
אמילי: שבוע שעבר.
יהב: הוא יזם?
אמילי: כזה… אה, היינו בסאן סט למעלה באחד הימים. [יהב מחכך ידיים ומצחקק] רגע, זה לא ככה בסאן סט. דיברנו, סיפרתי לו איזה משהו מצחיק וזה, ואני קולטת שאני מסיימת את הסיפור, הבן אדם מסתכל עלי ככה. ככה, ואני כזה…
יהב: אישונים מורחבים, אתה אומרת.
אמילי: כן, כמו פרצוף אבי מאוהבי. אז אני עושה לו "מה?", הוא עושה לי, "תביאי נשיקה". אני עושה לו, "לא, נראה לך?" כאילו הרסתי את כל האווירה, את כל הקטע. [צוחקת]
יהב: איזה פדחנית, אלוהים ישמור.
אמילי: הוא עושה לי, "מה? קטנה" אני עושה לו, "לא", כל הבית היה למטה וזה לא מתאים, לא נעים. ואז הוא עושה לי, "אז מה את רוצה? בלילה מתחת למיטה פעם ראשונה? צריך פעם ראשונה רומנטי, שיהיה זה, בסאן סט זה הכי זה". אמרתי לו, "לא, לא, לא, לא".
ואז בלילה היינו, כאילו התחבקנו וזה, ואז הוא עושה לי, "מה, אני לא מביא לך נשיקה עכשיו, עכשיו אני לא רוצה". כזה שיחק איתי משחק ואז אחרי יום, יומיים זה כבר קרה. אני לא אשקר, זה מלחיץ ברמות. כאילו ברגע שעשיתי את זה, אכלתי סיבוב, אמרתי, "מה עשיתי עכשיו? כל הבית רואה אותי, כל המשפחה שלי, סבא וסבתא שלי יושבים בסלון", שמע, זה לא נעים.
יהב: מה את חושבת שהם חושבים עליו?
אמילי: בכללי, המשפחה שלי לא בעד שיהיה לי זוגיות עכשיו, כי הם רוצים שאני אתרכז בקריירה שלי ואפתח את עצמי ואחשוב על עצמי בלבד, כי הם יודעים שכשיש לי בן זוג זה קצת… אין מה לעשות, אתה מתחלק כאילו לשני כיוונים, גם זוגיות וגם קריירה. אתה צריך להקדיש גם לזה זמן וזה קצת מונע ממך להתרכז בקריירה, אבל אני חושבת שבכללי, בתור בן אדם, עידן מדהים, אז כאילו, אני לא חושבת שיש סיבה לא לא אוהב אותו.
יהב: וזה בדיוק זורק אותי לשאלה של מה ההבדל בין התאהבות בחוץ להתאהבות בבית? אני עכשיו פה אהיה דג כי אני לא מאוהב, אז בגלל זה, הקטע הזה הוא מדובר עלייך.
אמילי: אתה לא מאוהב? [מצחקקת]
יהב: לא, לא מאוהב. לא מאוהב. עכשיו, האם את חושבת שבחור כמו עידן, אוקיי, יכול היה לתפוס אותך בחוץ הבית? אני אומר שלא.
אמילי: אתה אומר שלא? למה אתה חושב ככה?
יהב: כי קודם כל, איך הייתם נפגשים? כאילו, הדרך שלכם הייתה מצטלבת, אני לא יודע איך בלי…
אמילי: היא לא הייתה מצטלבת.
יהב: בואי נגיד, אם הוא היה יושב לך ב-request באינסטגרם לא היית עונה.
אמילי: לא הייתי עונה.
יהב: אז גם במסעדה אני חושב שהוא לא היה ניגש. אז חיבור כזה יכול לקרות רק בבית, בעיניי.
אמילי: אני חושבת שבחוץ, קודם כל, גברים נרתעים ממני כי יש לי מבטים ויש לי פרצופים שאני אפילו לא מודעת לעצמם, אבל אנשים מפחדים.
יהב: יש לך פרצוף של "בוא תתקרב, אתה אוכל בעיטה".
אמילי: בדיוק. ואני כאילו, כולי מקל ועדיין, כאילו, אנשים נרתעים להתקרב. קודם כל, אני אוהבת את זה, כן? אני לא מחפשת שייגשו אלי כשאני נהנית עם חברות שלי או שאני בבר או משהו כזה. אז פה זה שונה מהבחוץ.
קודם כל, בחוץ, שאתה בגישה של דייטים ולהכיר אחד על אחד, זה לא עובד אצלי. אני הכי אוהבת להתקרב לבן אדם מבחינה… באמת להכיר מבחינה חברית, ואז כשזה מתפתח, מבחינתי, זה הבסיס הכי טוב לזוגיות, שזה זוגיות על בסיס חברות.
וככה באמת יצא פה עם עידן. כאילו, לא פלירטטתי איתו, לא רציתי אותו, בראש שלי הייתה רשימה של דיירים שאולי, וזה, יכולים לעניין אותי, הוא לא היה אחד מהם. וגם אני לא הייתי, כאילו, אחד מאצלו…
יהב: כי, לפי מה שהבנתי, בימים שלא הייתי פה, היה לך התקרבות לדייר אחר בבית.
אמילי: נכון. היה לי התקרבות לדייר אחר, שזה נועם וזה מהר מאוד התפוצץ, כי כולם הדביקו לנו פה כבר זוגיות לפני שדברים בכלל קרו, שזה גם משהו שצריך לדבר עליו, בבית הזה כולם אוהבים להדביק לך כל מיני טייטלים.
יהב: בבית הזה יש טלפון שבור…
אמילי: פאקינג שבור.
יהב: שאתה… לא שבור מארבעה אנשים, שבור מהבן אדם השני כבר ששומע. אתה בא ואומר, "יו, נשברה כוס במטבח", ומישהו מספר את זה, "נשבר כוס על הראש של דנה", ואז "בואו, דנה בבית חולים", ואז מתחיל כאילו להתגלגל ב… ואי אפשר לעצור את זה, זה כמו כדור שלג ענק.
אמילי: חד משמעית. אז ככה זה קרה לי עם נועם ופשוט התרחקנו. ועוד פעם אני אומרת, כל מה שקורה, הכל לטובה, והכל מדויק לי. ככה בעצם נפתחתי לעידן וזה באמת הדבר הכי טוב שקרה לי פה. טוב ורע, כן? יש פה שני צדדים, כי כאילו אני, במקום לנסות להיפתח לעוד אנשים כשאני במשבר או במצוקה, אני ישר הולכת למקום הבטוח שלי, שזה עידן. ואז זה מונע ממני להכיר עוד אנשים ולפתח שיחות עם עוד אנשים, אבל יש לי פה משהו שהוא לא מובן מאליו, וזה כתף תומכת ובן אדם שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות וזה דבר שהוא לא מובן מאליו בבית הזה.
היו לי שיחות עם אנשים, ואני באמת… אנשים אמרו לי שהם מרגישים פה בודדים ושאין להם על מי להישען וזה הגיוני, כי אנחנו כולם מכירים כמה שבועות, איך אפשר לסמוך על אנשים פה? שכל אחד בא לדאוג לעצמו ולהילחם, ובסופו של דבר יש פה אנשים שבאו לשחק משחק, אז זה מפחיד. ואני באמת זכיתי בדבר הזה, זה כיף.
יהב: יש לך משהו, כל דבר עכשיו שאת רוצה לשאול אותי, אני עונה לך. מה היית שואלת?
אמילי: הייתי שואלת… למה אתה כל כך חוסם את עצמך מלפתח פה משהו למישהי?
יהב: או, חשבתי שאת הולכת למשהו אחר, אבל ככה. אני באתי לפה קודם כל בשבילי. היה פה הרבה אנשים, ועוד בעונות קודמות, אמרו, "אני בא לחפש פה מישהי על הדרך", פה, שם. אני באתי פה קודם כל להשלים עם עצמי, אני רוצה לעשות את התהליך של 360 מעלות, ואני לא מתבלבל במה שאני אומר, כי אני לא רוצה לעשות 180 ולהיות מישהו אחר, מישהו שאני לא. אני רוצה את ה-360. אני רוצה לחזור ליהב שהייתי לפני האכזבות מחברים, לפני הלבבות השבורים, לפני המוות של אמא שלי כי אני בן אדם מאוד מאוד פתוח. אני בבית הספר, עד התיכון, הייתי הכי מצחיק בשכבה תמיד. ומשהו דעך בדרך, אם זה הפרישה מכדורגל, שלא רציתי, שמתי שם את כל הסל ביצים שלי וזה התפוצץ לי. זה היה ממש כמו קשר רעיל עם בת זוג שלא רוצה אותך ואתה רק רודף אחריו.
ולמה אני חוסם את עצמי? כי א', אני מאוד מאוד מפחד להיפגע, מאוד מאוד מאוד. ב', לא סיימתי עם עצמי, בשביל שאני אפתח לעוד בן אדם. אבל מאז שנכנסתי, הדביקו לי אותו, הדביקו לי אותה, הדביקו לי אותה, הדביקו לי אותה…
אמילי: נכון.
יהב: עכשיו מאוד מאוד מדביקים לי את הדר. עכשיו אני אגיד לך משהו על הדר. וכמובן שגם הדביקו לי את קורלי, שקורלי ואני זה "bros". זה משפחה, באמת, עברנו את אותה, פחות או יותר, ילדות, היא איבדה את אבא שלה, אני איבדתי את אמא שלי, יש לנו הרבה הרבה רבדים דומים.
אמילי: במשותף.
יהב: אבל באמת אני חושב, בדרך כלל זה לא ככה, אבל הפער גילאים שלנו, אנחנו גם אותו בן אדם, אז הפער גילאים שלנו זה שהיא רוצה שנה הבאה ילד במשפחה, אני, עם כל הכבוד, עוד לא שם.
אמילי: כן.
יהב: אז מן הסתם אתה כבר פוסל את זה, אבל זה לא מה ששמעתי על ההתחלה. אבל מה ששמעתי זה שפשוט ידעתי שאני רוצה את הבן אדם הזה קרוב אליי, מאוד מאוד קרוב אליי, כי היא פייטרית והיא לוחמת.
עכשיו בקשר להדר, הדר בעיניי בן אדם מדהים והיא גם הטעם שלי, גם הטיפוס שלי. אבל, קודם כל, אני צריך להיזהר על עצמי. ב', אני לא ממליץ לה, ואמרתי לה, להיכנס פה לעוד משהו, כי יש לה הזדמנות חד פעמית, כי בהתחלה היא פיקששה את זה לגמרי.
אמילי: כן, היא איבדה את עצמה פה עם תום.
יהב: יש לה אופציה להביא את עצמה פעם ראשונה. ואל, כאילו, גם אם הייתי עכשיו רוצה משהו, אמרתי לה, "שומעת? אל". "אל, תתרכזי בעצמך", מאוד כיף איתה בסביבה שלה, מאוד אוהב את היחס שהיא נותנת לי, וזהו, אפשר להגיד על רגל אחת. האם אני בטוח אשאר בונקר ככה כל החיים? לא. האם זה יכול להשתנות פה בבית? לא יודע מתי אני אצא, מתי אכנס, מי יכניסו ומה יכניסו.
אמילי: אי אפשר לדעת, הכל פה ממש דינמי.
יהב: אני חושב, אבל, שזה יהיה טוב, לא משנה לאיזה כיוון זה ילך.
אמילי: קודם כל, אני ממש שמחה על החברות שלך ושל הדר. אני חושבת שאתה עושה לה פה ממש טוב בבית ושהיא לך. שהיא מצליחה קצת, לגרום לך להיות קצת יותר רגיש ויותר פתוח. ואני באמת, מהיום הראשון שראיתי אותך, עד היום, מהצד, אתה עובר פה תהליך מדהים, שאני רואה אותו. כאילו היית ממש סגור ואטום, בקושי מקרב אליך אנשים, ולאט לאט אתה נפתח, לאט, נכון, בקצב שלך, אבל יש בזה משהו מאוד מאוד יפה, שאתה לא ממהר לשום מקום, ואז מה שאנחנו במשחק, אתה עושה הכל בקצב שלך, ואני מתה על זה, וכיף לראות אותך, שאתה נפתח קצת קצת ויותר לאט לאט.
יהב: זה היה אחד החששות שלי, כי ביום יום שלי, אנשים קוראים לי סנוב, כי אני ממש משדר את זה, "מה העניינים?" -"בסדר", אני לא שואל בחזרה, כי אני באמת מפחד לקרב אליי אנשים, כי אם הם ידעו עליי יותר, יהיה להם יותר פוטנציאל לפגוע בי, ונפגעתי לא רק מאהבות נכזבות, נפגעתי מחברים שהיו חברים…
אמילי: עברת המון בחיים, וזאת התוצאה שבגלל זה אתה ככה…
יהב: היו חברים מאוד מאוד טובים שלי שנפגעתי, והבנתי מלא דברים בדיעבד, ורחש בחש אחר מאחורי הקלעים, שאני הבאתי כפול וקיבלתי שליש. וזה עצוב.
אמילי: מבאס מאוד.
יהב: אז עד שאני בא ומכניס מישהו, אני אפילו קצת מציק לו בקטע כזה, "שומע, תתרחק. תתרחק". אבל אם הוא בוחר, כאילו, "שומע, אתה לא עובד עליי". עכשיו, אני לא מכריח אף אחד, ואני לא עושה פה מבחנים לאף אחד, אבל אם הוא בוחר, עדיין להישאר קרוב, נגיד, עינב, עשיתי לה חצי יום של מוות, כאילו, והבחורה פה מחזיקה לי את הרגל. כאילו, איך אפשר? כאילו, אני לא אדחה אנשים שאני… כולם יכולים לבוא ולדבר איתי מתי שהם רוצים, ברמה של אורית. ושהיא באה אליי, אפרופו אורית, ואמרה לי, "יהב, אתה רוצה לעשות שלום?" והיא הלכה והפיצה את זה בכל הבית, שאמרתי לה, "לא". נכון, אמרתי לה לא. אבל הרגשתי, באמת, באמת, באמת.
ואני… את לא היית בשיחה. היא לא הייתה איתי אמיתית. אני אמרתי לה שהיא ולירון זה אותו בן אדם, ושהיא צריכה לעמוד גם אחרי הדברים שלירון אומרת. והיא אמרה, "לא, מה פתאום?" פה, שם. אבל, לתפוס לה תור במקלחת, הם כן אותו בן אדם. אז הרגשתי שזה באמת בא משנאת המן ולא מאהבת מרדכי. כי נגיד, עם עידן בהתחלה לא ידעתי שאנחנו קרובים, אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא כן רוצה לטובתי. אז לקחתי אותו לשיחה. ואמרתי לו, פה, שם, זה, ויש לנו הרבה חילוקי דעות, אבל אני יודע שהבן אדם בסדר איתי.
אמילי: נכון.
יהב: ואורית תרגיש לי מאוד מאוד מאוד צבוע. כי אני לא יכול להגיד לך "סבבה. עשינו דף חדש", ואחר כך לשים אותך על הפלנצ'ה.
אמילי: רציתי לשאול אותך.
יהב: כן.
אמילי: עם מי אתה חושב שתישאר בקשר אחרי התוכנית?
יהב: וואו.
אמילי: קשר חברי.
יהב: קשר חברי. אנחנו מדברים קשר חברי לצאת, לא וואטסאפ.
אמילי: לא וואטסאפ.
יהב: אוקיי. קורלי. עינב מאוד מאוד הפתיעה אותי. יוסי כי יש לו אחלה חלת שניצל, היא גם קרוב לי לבית, אני צריך ימי שישי ללכת אליו קבוע.
אמילי: אתה באמת חושב שזה יכול לקרות, שתשמור על קשר עם כל כך הרבה דיירים בבית?
יהב: תשמעי, אני בן אדם, ביום יום שלי, אנשים באו לפה עם כמות של חברים שהייתי בשוק. אין לי חברים. אין לי חברים שאני באמת יכול להגיד, אני מכיר מלא אנשים. מלא מלא מלא מלא. אני הולך ברמלה, אני מכיר מלא אנשים. אבל…
אמילי: אתה לא מחשיב אותם כחברים שלך.
יהב: גם החברים שלי מהעבודה, שאני חולה עליהם אחד אחד, אם עכשיו אנחנו לא עובדים בעבודה הזאתי שנתיים, יש מצב שלא יהיה טלפון עם אחד לשני, כי כל אחד הולך לכיוון שלו. החבר הכי טוב שלי היום, אני לא יודע שאם עכשיו אנחנו לא עובדים באותו מקום שנה, האם הקשר הזה נשמר, ואני אוהב אותו מאוד מאוד מאוד מאוד. אז החבר היחידי שיש לי זה אח שלי, ואני צמא לחברים.
אני צמא ל"אהלן, מה עושים היום?", שמזמינים אותי, ולא אומרים לי, "שומע, אנחנו כבר פה, אתה רוצה לבוא?" וזה קרה לי ים פעמים. "שומע, יש לנו מקום במונית, בואו נשלם פחות, בא לך להגיע?", ואני רוצה שאנשים יקבעו איתי בתחילת השבוע, "שומע, יוצאים שישי", -"מה באמת?" ואני כל כך צמא לזה, שגם עינב, אני רואה אותי מפנה יום בשבילה. כמה ימים.
אמילי: איזה כיף.
יהב: גם הדר. לכיוון שאליו זה ילך, וואטאבר. קורלי, רואה אותי מסתובב איתה ביום יום. אני אשמח אפילו במידה ואנחנו באמת נתקדם פה בחברות שלנו, אין לי בעיה גם שזה יהיה איתך, ועידן, ומגניב. אבל עכשיו אני חושב שנדבר על ההימורים לעונה.
אמילי: קודם כל מי לדעתך המודח הבא?
יהב: וואו.
אמילי: קצר, קצר.
יהב: הבית הזה לא מספיק הפתיע אותי. אני חושב שאם חיים יהיה על הפלנצ'ה, זה חיים.
אמילי: מעניין.
יהב: את?
אמילי: בן.
יהב: בן? וואו, "גאליס" רועדים.
אמילי: נראה לי. מי מגיע לגמר? חמישיית הגמר שלך.
יהב: יואו. אבל אסור להגיד אותי? סתם, לא, האמת, אני לא חושב שאני אגיע לגמר.
אמילי: אני חושבת שכן. תמשיך.
יהב: אני רואה את קורלי שם.
אמילי: אוקיי.
יהב: אני רואה, אני ראיתי דנה, אבל כנראה שלא.
אמילי: וואלה.
יהב: כן. אני, לא יהיה לי חמישיית גמר מובהקת, אבל אני רואה גם את גאיה, עוד פעם, בורח לי השם שלה.
אמילי: כן, מלאני.
יהב: מלאני, כן. אולי הדר. וזה מה שיש לי בינתיים.
אמילי: אוקיי, שלי. קודם כל יש לי שתיים. אחת שאני רוצה שתהיה ואחת ש… כאילו רצוי ומצוי, סבבה? אז הרצוי שלי זה הדר, פרידה, יוסי, אתה ואני. [צוחקת]
יהב: אוקיי.
אמילי: זה הרצוי. אבל המצוי לדעתי זאת תהיה אורית.
יהב: אני חושב שאורית לא תגיע לגמר.
אמילי: בסדר, אתה יודע את דעתי. אני חושבת שזאת תהיה אורית, זה עדיין יהיה פרידה, זה תהיה הדר, יכול להיות אור. אני צריכה להתלבט על האחרון.
יהב: מעניין.
אמילי: כן.
יהב: אני… אַת הדייר השני שאומר לי שאני קרוץ מהחומר של הגמר, אבל אני כזה מסתכל על חצי כוס הריקה כל הזמן, ואני צריך להתחיל להבין שגם החצי כוס הריקה מלאה באוויר, ואני לא צריך להתחיל להבין.
אמילי: יש לך הרבה מה לתת. כאילו אתה נפתח ככה כמו פרח לאט לאט, וזה מדהים שאנשים בבית רואים תהליך, ולא על הפרק השני זה דה דה דה דה דה וצרחות, ומרים את הקול, ופותחים הכל. בעיניי זה לא מעניין.
יהב: יש מישהו לדעתך, שאם הוא לוקח, את אומרת לא מגיע לו?
אמילי: כן. אני מאוד אוהבת את אור, אבל אני לא מסכימה עם הדרך שלו, לא מסכימה עם איך שהוא מדבר וזה בא לו בעצבים וברגע האמת, והוא לא מבין מה הוא עושה, והוא מזיק לעצמו והוא מדבר לא יפה בעיניי וזה מצטייר לא טוב. אני לא ארצה שבן אדם כזה ייקח את העונה שלנו, לא בתקופה הזאת. יש לי בעיה עם גברים שמדברים לא יפה, לנשים בעיקר. זאת הסיבה, לדעתך?
יהב: אז אני אעתיק את התשובה שלך, כי אם הייתי מדבר לפנייך הייתי עדיין אומר אור, ואנשים צריכים להבין שאני והוא לא רבנו, לא היה פיצוץ בינינו, בינתיים. אני פשוט לא אוהב את כל מה שהוא מסמל.
אני שמעתי אותו מדבר וראיתי אותו מדבר על דנה, איך… את הקטע שהוא עשה לך, וגם היום במקלחת בעיניי זה בריונות, ובשיא של הבריונות, כי אני חושב שבריון, כמו שבן אדם שהוא מטריד סדרתי, לא צריך לשים לך יד על הירך באוטובוס, אלא במבטים יכול לעשות את זה. אז אם אתה עכשיו לא הרבצת לי ולקחת לי את הסנדוויץ, זה לא אומר שאתה לא בריון. הדיבור שלך אלים מאוד מאוד מאוד מאוד והוא בעיניי בריון, שהוא לא מייצג את מה שאני הייתי רוצה שיהיה הזוכה הגדול של האח הגדול.
אמילי: אני חושבת שהוא בא לפה לעבור תהליך.
יהב: כי אני לא רואה פה… שניה, רגע, אני לא רואה אותו עושה את התהליך הזה, ובדיוק מה שבאתי לגעת בו, שאני לא רואה א', מה הוא מייצג, למרות שצועקים לו פה מלא אנשים ולי לא צעקו פעם אחת, אני חושב שאני בין הדיירים היחידים שלא צעקו להם ואני לא רואה את התהליך שלו. לא רואה.
אמילי: אז אני משיחות אישיות איתו יודעת שהוא כן בא לפה לעבור תהליך וכן לעבוד על האגרסיות שלו ועל העצבים שלו. לא הולך לו כל כך, עדיין, ברגע האמת זה מתפרץ ממנו, ואני מקווה בשבילו שיוכל כן לשנות את זה, אבל כרגע במצב של היום, אני אתבאס אם בן אדם כזה ייקח את המיליון.
יהב: אז אני רוצה להגיד לך קודם כל, תודה רבה, אמילי.
אמילי: תודה לך, יהב. והגיע הזמן שלנו לסיים, אבל לא לפני שנגיד, תודה לכל מי שהאזין לנו.
יהב: תודה רבה לכל מי שצפה בנו בכל הפלטפורמות, אפליקציית רשת, ספוטיפיי, לא יודע, שכחתי את השמות של מה שיש בחוץ. חבר'ה, אני רוצה להגיד לכם משהו, אתה מגיע לפה עם רשימה של שירים בראש, אתה שוכח הכל. פירה, פירה.
אמילי: המוח שלי פה עובד רק 40%, אני תמיד אומרת את זה, ויאללה, אנחנו ניפגש בפרק הבא, תודה רבה.
יהב: בפרק הבא, שיהיה פחות טוב מזה, כי אנחנו כבר לא נהיה שם. אז איך אני עושה? [מנשק את קצות האצבעות] וואלה, היה כיף.
אמילי: חיים שלי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments