תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/05/2024.
גל: שלום, אתן מאזינות ל"איך אני יכול לעזור?". מצד אחד אנחנו עדיין עמוק בתוך המלחמה. מצד שני, העורף כבר די חזר מזמן ל… סוג של שגרה.
אבל לפני העורף יש את הלוחמים בחזית, אלה שעדיין שם ואלה שהיו שם. עבור רבים מהם, השגרה עדיין רחוקה, המלחמה נותרה עמוק בתוך הנפש. בשנים האחרונות המודעות הציבורית לפוסט טראומה ולכל נושא בריאות הנפש בצה"ל עלתה מאוד. במלחמה הנוכחית התברר שהמודעות הזאת קיימת לא רק בציבור אלא גם בצה"ל עצמו. אז היום ב"איך אני יכול לעזור?" אני מראיין את רב סרן אביה גאון, הקב"נית של אוגדה 36. היא תספר לנו איך נראית העבודה שלה ושל שאר חברי וחברות הצוות, שהתפקיד שלהם הוא לדאוג שמערך בריאות הנפש הרב שכבתי של צה"ל יתפקד כמו שצריך וייתן מענה לכל חייל וחיילת שזקוקים לו. אני חייב להגיד שזו הייתה שיחה מרתקת ואופטימית, למרות הנושא הכבד. אז בואו נתחיל.
קריינית: אתם מאזינים ל"איך אני יכול לעזור?" הפודקאסט שחוקר את עולם השירות עם גל זלזניאק.
גל: שלום, אביה.
אביה: שלום.
גל: מה שלומך?
אביה: בסדר גמור, מה שלומך?
גל: בסדר. את כמישהי שמתעסקת בדיוק בזה, אנחנו כבר בשלב שבו אפשר להגיד שהכול בסדר? או שעדיין צריך לעשות כל מיני כזה 'אני לא בטוח ש…', 'יחסית למצב' וכל מיני כאלה.
אביה: כן, האמת שקשה להגיד עדיין שהכול בסדר. נראה לי שזה משהו שכל העם מרגיש אותו, כן? אנחנו נמצאים בתקופה באמת מאוד מאוד מורכבת. אנחנו עדיין בלחימה, גם בדרום, גם בצפון. אז להגיד שהכול בסדר זה קצת מורכב, קצת מאתגר, אבל… אפשר להגיד שנקווה שיהיה בסדר [צוחקת] באיזשהו שלב.
גל: אני אהבתי שאת אמרת "מורכבת", זה בהחלט התחלה טובה לדיון שלנו…
אביה: כן.
גל: על בריאות הנפש בצה"ל. ובכלל אנחנו הרי מתעסקים פה בשירות, והשירות, השירות הצבאי, אבל לא מהבחינה הזאת, השירות שיש בצבא הוא דבר שתמיד נורא עניין אותי. עוד שהייתי בצבא…
אביה: מממ.
גל: אני, תמיד היה לי יחסים מורכבים עם הצבא. ואני גם כן הייתי בחיל הרפואה.
אביה: וואו.
גל: אני הייתי במקרפ"ר ב'.
אביה: וואו!
גל: ליד הברה"נ.
אביה: ממש!
גל: כן. ליד המתקן אשפוז.
אביה: קרוב ללב.
גל: כן.
אביה: כן.
גל: וכאילו, תמיד הייתי שומע את הקרפ"ר ואת הקב"ן הראשי מדברים על השירות שניתן לזה, וזה תמיד היה נורא חשוב להם.
אביה: מממ.
גל: ומצד שני הייתי רואה בשטח איך זה מתבצע, שזה לא היה מושלם כמו שזה היה צריך, בצורה מאוד נעימה להגיד את זה, כן?
אביה: כן, מממ.
גל: אבל לדעת שיש את הרצון, גם היה טוב, כי לפחות היה זה, שזה לא היה להרבה אנשים שהיו בצבא…
אביה: נכון.
גל: לדעת שהרצון שם. כי הצבא הוא הרי… הוא דבר מורכב.
אביה: מאוד.
גל: שזה נראה לי מילה שאנחנו נשתמש בה הרבה.
אביה: נכון. בהחלט, המילה "מורכב" מורכבת, זה מילה שבהחלט מאפיינת הרבה מאוד מההתמודדויות של… מההתמודדות של החיילים בצבא. אני אגיד, תראה, מערך בריאות הנפש זה מערך שמאוד מאוד התפתח בשנים האחרונות, אני חושבת בכלל בעם ישראל, במדינה, אבל בטח ובטח בצה"ל. המודעות היום לכל החשיבות של בריאות הנפש, המודעות לכל תחום פוסט טראומה, כן? שהוא מאוד מאוד חם היום בשיח הציבורי, זה משהו שככה מאוד פיתח גם את מערך הברה"נ בצה"ל. אני חושבת ש…
גל: ברה"נ זה בריאות הנפש…
אביה: בריאות הנפש.
גל: אני רק רוצה שמי שלא יודע…
אביה: נכון.
גל: אנחנו…
אביה: אנחנו נשתמש בהרבה ראשי תיבות כנראה, אז אם…
גל: כן, לצערי אני הגעתי גם מאותו מקום, אז אנחנו יכולים לדבר באותם ראשי תיבות, וזה לא טוב.
אביה: נכון.
גל: צריכים להגיד.
אביה: אז כן, אז אנחנו נעצור ונתייחס לזה, כי אני כנראה אשתמש בהרבה ראשי תיבות, אני אהיה ערנית לזה. אבל מערך בריאות הנפש בצה"ל באמת מאוד מאוד התפתח בשנים האחרונות, גם מבחינת סדר גודל של קב"נים, יש מאות קב"נים היום, דברים שלא היו פעם. אני מדברת איתך אפילו על תקופת צוק איתן. אם היום אנחנו מדברים על לפחות שלושה קב"נים בכל חטיבה לוחמת, בצוק איתן לא היו אפילו בחטיבות, רק באוגדות. אז גם מבחינת כוח אדם, גם מבחינת המרפאות, השירותים שניתנים. יש היום ענף חוסן נפשי, יש מרפאות לטיפול בפוסט טראומה, מרפאות למכון הקבע, לתגובות… המון המון דברים, המון המון שירותים, דברים שלא היו פעם. ואני מקווה שזה באמת, מה שנקרא, ינגיש את השירות היום לחיילים, למפקדים גם. לעומת מה שאתה מספר, שאולי היה חסר קצת בתקופה אחרת, אבל…
גל: [צוחק] אני חושב שהוא תמיד יהיה חסר, חוסר בדברים האלה.
אביה: נכון.
גל: זה… זה… אני לא חושב שזה משהו… אפילו בפרטי שיש חוסר, אז אתה אומר בטח בצבאי. אבל איך בעצם את הגעת לכל הסיפור הזה?
אביה: אז אני אגיד, קודם כול, אני עובדת סוציאלית.
גל: שזה בטח יפתיע הרבה אנשים.
אביה: כן, זה יפתיע הרבה אנשים, אבל אני כן חשוב לי להגיד שקודם כול יש גם פסיכולוגים בצבא כקב"נים, אנחנו אוכלוסייה מגוונת. אני חושבת שיש משהו דווקא בעבודה הסוציאלית שמאוד מתאים למערכת הצבאית, כיוון שזה מקצוע שמשלב גם עבודה קלינית וטיפולית בחיילים, שזה מן הסתם הרבה פעמים מאוד נדרש, אבל גם המון המון עבודה מערכתית קהילתית. מה שנקרא social work, כן? עבודה סוציאלית, במובן הזה שעושים המון עבודה עם המפקדים, הדרכות למפקדים, קבוצות ייעודיות, המון איתור צרכים, בנייה של חוסן, בנייה של חוסן הפרט, של חוסן של המסגרת. כלומר, אנחנו יוצאים… לא רק יושבים בתוך הקליניקה ומטפלים, אלא גם יוצאים מחדר הקליניקה ועושים עבודות בחוץ, הרצאות, סדנאות, באמת המון המון דברים. ואני חושבת שזה גם מאוד תואם לצבא. בסוף הצבא היא מערכת, מערכת מאוד מאוד גדולה. ואם אנחנו נשב רק בקליניקה ונטפל, ולא נעשה עבודה עם כל המערכות שיש לחיל מסביב, אם זה המפקדים, כמו שאמרתי, מש"קיות ת"ש, משא"ן, חיל הרפואה, חובשים, כל זה, אז קשה מאוד לייצר מעטפת טיפולית עבור החייל, ולפעמים זה לא מספיק, ולכן צריכים להפעיל את כל המשאבים שיש לנו מתוך המערכת. וזה מאוד מאפיין את העבודה הסוציאלית. נגיד שגם הפסיכולוגים בצבא עושים את אותה עבודה, כן? אבל, בוא נגיד, זה לא רק הקליניקה. זה בעיקר, אבל לא רק. הרבה יציאה החוצה לשטח.
גל: את למדת את זה בעצם כחלק מהשירות הצבאי, או שזה… עשית את זה וחזרת לצה"ל, כאילו?
אביה: לא, אנחנו… זה נקרא חוזרי שירות. אנחנו כולנו עשינו שירות צבאי רגיל, חלק היו קצינים, חלק לא. ובעצם אחרי שלמדנו תואר ראשון יכולנו לבחור להתגייס לעבוד כקציני בריאות נפש בצבא, שזה אומר שחלק מהאנשים חוזרים אחרי חמש שנים, שבע שנים. ממש מתגייסים מחדש לצבא, כולל שרשרת חיול בבקו"ם.
גל: וואו.
אביה: הנפקת חוגר, מדים.
גל: איזה מרגש. [צוחק]
אביה: זה מרגש וזה מוזר וזה מורכב, אפרופו המילה מורכב…
גל: כן.
אביה: אבל זאת זכות ענקית, באמת. העבודה שלנו היא זכות ענקית.
גל: ואני חושב שבאמת ראו את זה עכשיו, זאת אומרת, זו לא המלחמה הראשונה שלנו.
אביה: לא.
גל: וזו לא המלחמה הטראומתית הראשונה שלנו.
אביה: וגם לא האחרונה, לצערי.
גל: לצערנו, כנראה.
אביה: נכון.
גל: אבל באמת אני חושב שזה פעם ראשונה, שוב פעם, היו כמה כאלה שחוויתי בזמן אמת והיו כאלה שקראתי עליהם, וזה פעם ראשונה שבאמת ראיתי שהיה מקום…
אביה: נכון.
גל: לבריאות הנפש, כאילו ממש מקום.
אביה: נכון.
גל: יש לי בן דוד, שהוא סדיר…
אביה: מממ.
גל: והוא היה שם בשבעה. זה סיפור מטורף.
אביה: וואו.
גל: לא ממקומי לספר אותו, כמובן, למרות שהוא סיפר אותו איפה שצריך, אבל אחרי שהוא יצא, אני זוכר שאני, מהיכרותי עם השירות שלי…
אביה: כן.
גל: ובגלל שאשתי גם פסיכולוגית והיא גם כן, זה דבר שמדובר בבית, אנחנו יודעים כמה חשוב ה-48 השעות הראשונות.
אביה: נכון.
גל: כמה זה חשוב…
אביה: נכון.
גל: לראות מישהו ולדבר.
אביה: נכון.
גל: ופשוט כל מה שעשיתי זה היה לטלפן לו, לטלפן לאימא שלו, לשכנע את כולם, לך… דבר ראשון, אם לא נותנים לך…
אביה: תיקח.
גל: תיקח, תכעס, תלך, תדרוש. ואז הוא כזה אומר… כאילו, אמרתי לו את זה. אבל אז הוא אמר, "כן, ואז באתי ואמרתי שאני מעוניין ופשוט באו ונכנסתי ודיברתי".
אביה: מדהים.
גל: וואו.
אביה: אז א', אני שמחה מאוד לשמוע. אני אגיד, תראה, כמו שאמרתי קודם, ההכרה בחשיבות של בריאות הנפש בכלל, אבל גם בצבא, היא התעצמה מאוד בשנים האחרונות. חיילים היום יודעים לפנות לעזרה. הם יודעים כשהם מסיימים איזשהו אקט של לחימה, לא משנה אם זה בשגרה, באיו"ש או בלחימה או סתם באיזשהו משבר שהם חווים בתוך השירות הצבאי שלהם, הם יודעים היום לבקש פגישה עם קב"ן ולהיעזר ולהיתמך.
גל: גם בגולני?
אביה: גם בגולני, אתה לא תאמין. [צוחקת]
גל: לא, כי זו שאלה לגיטימית, אני מצטער.
אביה: לגמרי.
גל: שאלה לגיטימית.
אביה: בגולני, בשריון, בתותחנים, בכל החטיבות… כל הלוחמים וגם כמובן תומכי הלחימה וגם אנשי קבע ומפקדים לוחמים. זה שהיום מח"טים ומ"פים מתקשרים לקב"נים שלהם מתוך עזה להתייעץ, מבחינתי זה דבר מדהים. וזה מוכיח את זה שאנחנו מאוד מאוד ממוקמים בתוך היחידות. שוב פעם, גם בלוחמות, אבל גם בעורפיות, בסדר? גם בעורפיות כמובן יש הרבה מאוד עבודה. ולגבי מה שאמרת על ה-48 שעות, אז אני אגיד שבריאות הנפש בצבא, לא רק בצבא, אבל בצבא בעיקר בסיטואציות כאלה, באמת מאוד מאמינה בעקרונות הקמ"צ. הינה, עוד ראשי תיבות.
גל: כן, הקמ"צ.
אביה: כן, הקמ"צ הידוע, קירבה לאירוע פיזי כמה שניתן, מהירות, כמה שיותר מהר, כמו שאמרת, על השעות, ועם ציפייה לחזרה לתפקוד.
גל: שזה דבר מאוד ותיק.
אביה: שזה דבר מאוד ותיק וזה פשוט עובד וזה פשוט מצוין. אנחנו ראינו את זה במלחמה האחרונה כמה זה משמעותי וכמה זה באמת מפיק את ההצל… אני לא יודעת אם לקרוא לזה הצלחות, כן? אבל להשיג את ההישגים שרצינו. בסוף הרבה פעמים כשדיברנו עם הורים, אז ניסינו להסביר את הרציונל הזה של להחזיר מאוד מהר את החיילים לתוך הלחימה, זה היה להם נורא נורא קשה. להגיד, "מה זאת אומרת אתם מחזירים את הבן שלי כל כך מהר? הוא צריך טיפול". והיכולת להסביר להם שהטיפול המאוד מאוד מהיר, עיבוד הזיכרון הטראומטי, הצמצום של החוסר אונים והחוסר ודאות, וביטול האשמה, כן? דרך החזרה…
גל: כן, האשמה. האשמה.
אביה: בוודאי, אשמה זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר בתוך התסמינים הפוסט טראומטיים. ולמעשה, כשאנחנו מחזירים חייל למחלקה שלו, לחברים שלו, למימוש העצמי שלו, לייעוד שלו, למשמעות של מה שהוא צריך לעשות, בזה אנחנו מבטלים את האשמה ואת החוסר אונים ואת הקריסה התפקודית. ועל אף שזה מאוד קשה, אני אגיד, גם לנו, לטפל בחיילים על הגדר, בשטחי הכינוס, בשטחי ההיערכות, ולהחזיר אותם פנימה, חוויה מורכבת גם לקב"נים, כן?
גל: ויש מערכת לקב"נים, זאת אומרת, מערכת תמיכה?
אביה: בטח. בטח. אה… אז אני אגיד שקודם כול לכל קב"ן יש מנחה מקצועי שמלווה אותו, חונך אותו, דואג לו, מתגבר אותו, מה שצריך, וגם יש לנו הדרכה.
גל: הדרכות.
אביה: הדרכות מקצועיות, כן.
גל: משותפות, כאילו בקבוצה, או ב…?
אביה: אז בגדול, בשגרה לכל קב"ן… גם לא בשגרה, גם בחירום, לכל קב"ן יש מדריך שהוא פוגש אותו פעם בשבוע באופן קבוע, גם בשגרה, גם בחירום. ובמלחמה גם עיבינו את הדבר הזה דרך באמת העבודה הקבוצתית של הקב"נים, השקענו המון גם, אתה יודע, בערבי גיבוש. קשה להגיד גיבוש, כן? בתוך מציאות של מלחמה, אבל הרבה… הרבה ביחד והרבה…
גל: כן.
אביה: אוכל.
[צוחקים]
אביה: והרבה…
גל: בצה"ל אוכל זה הרבה בורקסים.
אביה: כן, הרבה, כן. היו הרבה המבורגרים בדרום, אבל… אנחנו בגמילה עכשיו מהדבר הזה.
[צוחקים]
גל: זו בעיה.
אביה: נכון.
גל: כמות האוכל בצה"ל, אלוהים.
אביה: כן.
גל: גם בכלל בכלל, כמות האוכל שנשלח לדרום היא מטורפת.
אביה: נכון.
גל: כאילו, זה… אני גם עבדתי במטבח, כאילו.
אביה: כן. אפשר גם לשלוח לצפון עכשיו.
גל: כן.
אביה: החיילים קצת רעבים.
גל: זהו, צריכים, זהו.
אביה: כן, הם התרגלו לטוב, עכשיו הם עלו לצפון והאוכל לא מגיע.
גל: [צוחק] בעצם מה שבעצם את אומרת פה זה שיש שני סוגים של טיפול. בואי נקרא לזה השגרה…
אביה: מממ.
גל: ויש את החירום, נכון?
אביה: נכון.
גל: אז בואי נתחיל דווקא מהשגרה ונדבר על מה קרה לפני השבעה באוקטובר, ונראה אחרי זה מה קרה בשבעה ואיך זה הכול מתחבר, כי זה מאוד מעניין.
אביה: כן. אז אני אגיד שהיום יש לנו קב"נים בכל יחידה בצה"ל, לא משנה איזו יחידה זאת, בין אם היא של לוחמים, בין אם היא של תומכי לחימה או עורפית לחלוטין, בסדר? אני מדברת עד רמת הלשכת גיוס. כלומר, יש בכל שרשרת היחידות קב"נים, קב"ני יחידות, שכמו שאמרתי, העבודה שלהם מתחלקת… שלנו, מתחלקת לכמה תחומים. קודם כול יש את הטיפול הקליני. חייל שחווה עכשיו מצוקה, על כל ספקטרום המצוקות, זה יכול להיות מזה שהוא לא מסתדר עם המפקד שלו, דרך זה שיש לו קשיי הסתגלות לשירות הצבאי, דרך הפרעות נפשיות מז'וריות או הפרעת הסתגלות, הפרעות אכילה, פגיעות מיניות. כל ספקטרום המצוקות אנחנו פוגשים, ונותנים מענה משתנה בהתאם לצורך, בהתאם לאדם, בהתאם למרחב הטיפולי המתאפשר. שוב, בסוף, בחטיבה לוחמת יש איזשהו מענה אחר מאשר מה שאפשר לתת ביחידה עורפית, כן? גם מבחינת התנאים, גם מבחינת אופי השירות. אז חייל בעצם פונה דרך המפקד שלו באופן ישיר לקב"ן ומקבל איזושהי פגישה, עושים הערכה ראשונית, זה נקרא אינטייק בשפה מקצועית. עושים היכרות מאוד מאוד מעמיקה ואז בונים תוכנית התערבות. בחלק מהמקרים זה באמת נשאר ברמת הקליניקה והפגישות התמיכתיות, ובחלק מהמקרים זה הופך להיות כבר ממש תוכנית התערבות, שכוללת בתוכה, כמו שאמרתי קודם, גם שיתוף של המפקדים. הרבה פעמים צריך לתווך למפקדים מה החייל הזה צריך, ולפעמים עבודה גם עם ההורים, שיח משותף עם ההורים, להבין קצת יותר מה הוא צריך, איך לגשת לדבר הזה. הרבה פעמים שיתוף עם גורמי הת"ש, אם מדובר במצבים סוציו-אקונומיים שהרבה פעמים מאוד משפיעים על מצוקות בצבא, וכן הלאה. אז זה בעצם הדבר הראשון, כלומר, העבודה הקלינית, ההתערבות התמיכתית בחיילים. במקביל לזה יש את כל העבודה המערכתית, אנחנו קוראים לה, שזה העבודה של הרצאות למפקדים של איך לאתר סימני מצוקה, איך לדבר עם החייל. אנחנו מכשירים גם את הלוחמים באיך לטפל אחד בשני במצבים של תגובות קרב או הלם קרב. כל מיני שיטות כאלה של מפקדים איך להעביר שיחות צוות אחרי אירועים מורכבים. הרבה מאוד סדנאות למפקדים, קבוצות ייחודיות, אם זה למש"קיות נפגעים, שזאת אוכלוסייה שמתחככת עם הרבה מאוד אבל ושכול. אז ממש, ממש כל קב"ן עושה איזשהן התערבויות שתואמות ליחידה על פי הצורך.
גל: אז בתקופתי באמת היה את העזרה הראשונה, שכמובן שגם יש היום, וכל הדברים האלה.
אביה: מממ.
גל: והיום בעצם, את בעצם אומרת, מלמדים עזרה ראשונה נפשית.
אביה: נכון.
גל: וזה דבר מדהים בעיניי.
אביה: זה דבר מדהים. אני אתייחס לנושא הזה בהקשר של חירום, וזה יעביר אותנו, מה שנקרא, לשלב הבא של השיחה, אבל… הסיפור של סיוע ראשוני בכלל בבריאות הנפש זה ממש היכולת לעבוד על פי עקרונות הקמ"צ, עוד פעם, קירבה, מיידיות וציפייה להמשך תפקוד, מההבנה הזאת שסיוע ראשוני אנחנו מבינים היום שהוא מאוד מאוד משמעותי בצמצום תחלואה. תחלואה נפשית. וככל שאנחנו יודעים לתת את המענה הראשוני מהר וקרוב, אז אנחנו יכולים להחזיר את החיילים לתפקד, ובכך באמת לשמור עליהם מפני הדבר הזה. ולכן, היום הקב"נים באמת, כמו שאמרתי, גם המערך מאוד מאוד התרחב. אנחנו גם היום עוסקים בגיוס של ממש עשרות קב"נים חדשים למערך, כדי לאפשר מענה בכל מקום, בכל שעה, איפה שנדרש וכמה שיותר מהר. אם אני מדברת על המלחמה, אז אנחנו מבינים ששרשרת הטיפול הברה"נית מתחילה כבר בין הלוחמים עצמם, בעצם זה שהם יכולים לטפל אחד בשני בתגובות קרב, כי אנחנו מלמדים איך לעשות את זה בשגרה. בסדר? אפרופו העבודה המערכתית.
גל: כן.
אביה: ואחר כך, בשלב הבא, אם נגיד הם באמת לא מצליחים להתאושש שם, כבר יחכה קב"ן חטיבה, קרוב ככל שהוא יכול. זה היה גם בתוך עזה וגם על הגדר ובשטחי ההיערכות, כדי לפגוש את החייל הזה כמה שיותר מהר ולהעניק את הסיוע הראשוני הזה, שברוב המקרים הוא מאוד מאוד מסייע ומצליח לארגן את החייל ולהחזיר אותו לתפקוד. זה היה ברמה ש… אתה יודע, היה מגיע טנק, פותח את הכבש שלו, יוצא חייל, טיפול, עלה לטנק, סוגרים, נוסעים.
גל: כמו שמחכים עם אלונקה.
אביה: לא עם אלונקה, אבל…
גל: כמו, כמו, כמו שמחכים עם אלונקה ב-E.R.
אביה: ממש, ממש.
גל: כזה מגיע…
אביה: זה ממש E.R, כאילו, זאת החוויה, ממש חוויה של סיוע ראשוני מאוד מאוד קרוב. אני אגיד שהקב"נים במלחמה עבדו באמת בכל שעה, בכל מקום, תחת אש, שכפ"צים, קסדות, ממש טיפלנו ב… ממש בשטח מתוך הקדושה של הדבר הזה, של הסיוע הראשוני הזה שהוא כל כך כל כך משמעותי, הוכח מחקרית גם. וגם בעיניים אנחנו רואים כמה זה עובד מדהים. אחר כך כמובן שיש המשך לדבר הזה, כן? במידה וחייל באמת לא מצליח להתאושש, אז אחרי קב"ן החטיבה הוא מגיע לפלוגה לתגובות קרב. ממש צוות מומחים קדמי, שזה כבר קצת יותר מרפאתי, עם יכולת להשהות את החייל ללילה.
גל: מממ.
אביה: כלומר, לוחם ללוחם, כן? אחר כך קב"ן החטיבה בשטח, מאוד מאוד קרוב לשטח הלחימה, אחר כך הפלוגה לתגובות קרב, שזה ממש מקום שמגיעים, עושים סשן של טיפול, החייל הולך להתקלח…
גל: וואו.
אביה: מקבל מדים, אוכל משהו, מצחצח שיניים, שם דאודורנט, דברים שאולי נשמעים טריוויאלים, אבל הם ממש לא…
גל: לא, ממש לא.
אביה: לחייל שיוצא משדה הקרב, ממש השלמה של צרכים בסיסיים. הוא הולך לישון, קם, עוד סשן, ואם באמת הוא מצליח להתארגן, כמובן שאנחנו מחזירים אותו שוב פעם, מהר ככל הניתן, מתוך אותם עקרונות. השלב הבא זה שלב שכבר קצת יותר מרחיק את החיילים מהשטח, זה כבר המרכז לשיקום עורפי, שזה כבר חיילים שבאמת בקריסה תפקודית, שהגיבו בצורה באמת מאוד קשה לאירועי טראומה. וזה כבר חיילים שמסתפחים לר"מ 2 והולכים ממש לשיקום, יום יום טיפול.
גל: מה האחוזים שמגיעים לשם? כאילו ברמה ה… ה-funnel, בואי נקרא לזה, המשפך.
אביה: זאת שאלה טובה, אני לא בטוחה שאני יודעת לענות עליה. אני רוצה להגיד לך שלא הרוב. כלומר, הרוב ה…
גל: אני רוצה לקוות שלא הרוב מגיעים לטיפול ב…
אביה: לא, לא, לא, אני… הרוב לא מגיעים לשם.
גל: לאשפוז.
אביה: אני אגיד שאירועי השבעה באוקטובר תפסו אותנו לא מוכנים, כמו את כולם, ונדרשנו שם לפיצול קשב מטורף כקב"נים. כי מצד אחד היו לנו המון יחידות שנפגעו בדרום, בעוטף, ומצד שני היה לנו המון יחידות בצפון שהיו צריכות להתכונן ללחימה. וחלק מהעבודה שלנו כקב"נים זה באמת גם לעשות את ההכנות המנטליות ללחימה. אז חלק מהקב"נים עבדו בצפון והכינו, הכינו, הכינו. וחלק מהקב"נים ירדו מאוד מאוד מהר לדרום, גם בתוך ממש סכנה ממשית לחייהם כדי להגיע לחיילים ששרדו את הלחימה שם במוצבים. ובאמת בהתחלה החיילים שהיו במוצבים, אני חושבת שהרבה מהם, לצערי, היו צריכים כבר ממש באופן ישיר להגיע למרכז לשיקום עורפי, כי החוויה שם באמת הייתה כל כך קיצונית, שאיכשהו בסוף התמרון בעזה הפך להיות קטן ליד זה, כן?
גל: כן.
אביה: מבחינת ההתמודדות.
גל: ואז זה גם הגיוני, כי כאילו, הרי אצלי במוח הקטן והלא פסיכולוגי שלי, תמיד נראה לי שהרבה יותר קשה להיות, כאילו, פסיבי.
אביה: נכון.
גל: מאשר אקטיבי.
אביה: נכון.
גל: זאת אומרת, כשאתה נכנס פנימה, אתה שולט במצב.
אביה: ממש ככה.
גל: אבל כשמשהו קורה לך ואתה לא יכול לשלוט בו, זה הדבר שהכי מערער בעולם.
אביה: זה מדהים שאתה אומר את זה, והמוח שלך בכלל לא קטן והוא לגמרי פסיכולוגי…
גל: [צוחק]
אביה: כי אתה נוגע כאן בנקודה מאוד מאוד חשובה שאנחנו מתמודדים איתה כרגע. אוגדה 36 זו אוגדה צפונית, שלמעשה סיימה את המשימה שלה כרגע בדרום, ועלתה חזרה צפונה לקו לבנון. המעבר הזה מאקטים… אקטים… אקטים אקטיביים, כן? כאילו, מהלחימה האקטיבית, מהלחימה הזאת בעזה, במרחב, כשכבר הם התרגלו לזה, והם בשליטה, והם יודעים מה המשימה, והם מאוד מאוד אקטיביים, למשימת הגנה שוחקת ומסוכנת כל כך, היא משהו שאנחנו היום מתמודדים איתו כקב"נים של האוגדה הצפונית. האוגדה הדרומית עדיין בדרום ועוד כל מיני אוגדות נוספות ששם, אבל אנחנו רואים היום שהחיילים שעלו צפונה, פתאום מקרבות עזים בעזה, עומדים עכשיו בכל מיני מקומות בקו לבנון. ויש לידם פרות יפהפיות שמלחכות עשב, והכול נורא נורא פסטורלי, הצפון נורא נורא יפה עכשיו, הכול ירוק ויש אפילו עוד קצת שלג בחרמון. והם עומדים ושומרים, ונופלים עליהם טילים והם מאוד מאוד פסיביים, בדיוק מה שאמרת. וזאת התמודדות נורא נורא מורכבת, כי שם יש הצפה.
גל: החזרה ללבנון הזאת, זה פשוט לבנון עוד פעם. זה לשבת בבופור ולחכות, כאילו, שיתקיפו אותך. זה…
אביה: כן, אז…
גל: סיוט.
אביה: אז המעבר הזה, ממה ש… בדיוק מה שאמרת, מהאקטיבי לפסיבי, הוא מעבר מאוד מאוד מורכב, אנחנו מרגישים אותו, אנחנו עוסקים, באמת, המון בעיבוי המענה של בריאות הנפש. ממש פתחנו סוג של קליניקות ביניים כאלה לכל חטיבה שלנו, שבעזרת אנשי המילואים המדהימים שלנו, שאני חייבת חייבת לציין אותם. כי אני חושבת שכמו כל… וואי, זה עושה לי צמרמורת. כל הצבא ממש לא היה יכול להתמודד בלי אנשי המילואים. אני אגיד גם בלי העורף לא יכולנו להסתדר, בלי ההמבורגרים והתמיכה והאהבה שקיבלנו, באמת בלי צחוק. אבל אנשי המילואים שעובדים איתנו, זה אנשי טיפול. עובדים סוציאלים שהם מגבים אותנו ועובדים איתנו והם עד היום איתנו בצווי 8. אנשים שעזבו את הבתים שלהם, את הנשים שלהם, את הקליניקות שלהם.
גל: את המטופלים שלהם.
אביה: את המטופלים שלהם.
גל: שזה דבר מאוד…
אביה: שזה דבר… אתה, כמי שנשוי לפסיכולוגית, בוודאי מבין את המשמעות של זה, אבל זה באמת חתיכת דבר להקריב.
גל: מממ.
אביה: והם איתנו עד היום. כלומר, אם הרבה מאוד אנשי מילואים שוחררו כרגע, הם ממשיכים איתנו, הם מטפלים על גבול לבנון, על גבול עזה. ואנחנו עוסקים, ממשיכים מאוד מאוד להשקיע בהם כי אנחנו מאוד מאוד מעריכים אותם. וגם מרוויחים את הנוכחות שלהם בתוך המעטפת הקלינית שאנחנו רוצים לתת בסיטואציה הזאת.
גל: אני רוצה… הרבה אנשים, אני חושב, שלא יודעים את ההבדל בין הלם קרב לבעצם…
אביה: פוסט טראומה.
גל: לפוסט טראומה. זה קצת הופך להיות מין כזה…
אביה: נכון.
גל: מוש גדול. אז בואי תסבירי את ההבדלים.
אביה: אז כן, אני אעשה סדר. תראה, פוסט טראומה זאת בעצם הפרעה נפשית שהיא נבנית. היא תהליכית. הכול מתחיל בטראומה, בסדר? באיזשהו אירוע שהאדם מפרש אותו כטראומה. בסוף טראומה זה דבר שהוא סובייקטיבי, בסדר?
גל: כן.
אביה: אני ואתה יכולים להיות בדיוק באותו אירוע, ואתה תחווה אותו כטראומה ואני לא, כי אתה מביא את עצמך ואת האישיות שלך ואת החוויות הקודמות שלך ואני את שלי. וחלק מהאנשים מפרשים אירוע כזה כטראומה וחלק לא. אז הכול מתחיל באמת באירוע שמתפרש כטראומה, ושם האדם כנראה יחווה תגובת קרב, כלומר, זה הדבר הראשון שקורה. תגובת הקרב זו תגובה הישרדותית, שבאה לידי ביטוי או בסערה נפשית רגשית מאוד מאוד גדולה והשתוללות, או דווקא המקום המכונס הזה, הקטטוני, הסגור, המבוהל, ששני המצבים האלה הם ביטוי של סכנה ושל ניתוק. אני מגן על עצמי, אז אני מנתק את עצמי מהסכנה, כי אני לא יכול להכיל את הדבר הזה, אוקיי? והדבר הזה הוא… זאת התגובת קרב, אוקיי? של בעצם קריסה תפקודית שמתבטאת בניתוק. ניתוק שהוא או קיפאון, בסדר? והסתגרות, או שזה סערה והשתוללות. אז זה בעצם השלב הראשון.
גל: זה, אגב, היו… זה מה שתמיד היו מדברים על זה שבמלחמת העולם הראשונה היו חושבים שזה פחד, כאילו שזה פחדנים וצריכים לירות בכאלה.
אביה: נכון.
גל: כאילו…
אביה: נכון. בכלל, אנחנו מדברים, אם אתה לוקח את זה לשם, אז כאילו יש את ההלם פגזים שדיברו עליו במלחמת העולם.
גל: shell shock, נכון.
אביה: בדיוק. ואם ניקח את זה עוד יותר אחורה, אז דיברו על הנשים שהיו היס…
גל: היסטריות?
אביה: על ההיסטריות, בדיוק.
גל: כן.
אביה: על ההיסטריה, שלא מצאו איזשהו ממצא אובייקטיבי לדבר הזה ולא הצליחו כל כך להבין מה, אז קישרו את זה לזה שהם נשים, ולרחם וכן הלאה. בקיצור, רחם, יוונית, זה, היסטריה, כל זה. ואז במלחמה…
גל: זה כאילו מסתדר עם ה-fight or flight…
אביה: לגמרי.
גל: או freeze כאילו?
אביה: אני אגיד שבהתחלה קישרו את זה לנשים ולרחם ולהיסטריה, ואחר כך, פעם ראשונה שראו את זה אצל גברים, זה היה ב-shell shock, ואז הבינו שזה לא רק של נשים.
גל: כן.
אביה: אלא שזה משהו אחר, ומשם התפתח כל הנושא של בריאות הנפש והבנה של הדבר הזה. אבל באמת הסיפור של תגובת קרב היא ממש תגובה הישרדותית, כמו שאמרת. שלושת ה-F-ים, כן? שאנחנו, האדם צריך להגן על עצמו מפני הסכנה, אז או שהוא קופא או שהוא נלחם או ש… כל אחד לוקח את זה באמת למקום אחר. וזאת התגובת קרב, וזה השלב הראשון. אם בשלב הראשון הזה האדם לא מחלים באופן ספונטני, או עם ההתערבות שדיברתי עליה, עם הסכמת יהלו"ם, הטיפול בתגובות קרב של הלוחם ללוחם, או שהקב"ן עושה, אז לאט לאט הוא מתקדם לשלב השני שנקרא ASD. אה….. ASR, סליחה, Acute Stress Reaction, שזה כבר… לא, סליחה, בלבלתי, עשיתי טעות. ה-ASR זה התגובת קרב, זה המינוח המקצועי לתגובת הקרב. זה Acute Stress Reaction, זה השלב שדיברתי עליו. אחר כך זה מתפתח ל-ASD, Acute Stress Disorder. הדבר הזה כבר מתחיל קצת איכשהו… האדם קצת פחות נסער, קצת פחות מנותק, אבל הסערה נכנסת פנימה ומתחילה לבעבע מבפנים. כלומר, אפשר קצת יותר לתקשר, הוא יכול קצת יותר לתפקד. לפעמים, זה תלוי באמת בסיטואציה, זאת לא נוסחה, אבל הסערה הופכת להיות קצת יותר פנימית, יותר מתקבעת, הזיכרון הטראומטי מתחיל איכשהו להתייצב, בתקווה שהוא מעובד, כן? אבל בחלק מהמקרים גם לא. ואחר כך זה הופך להיות כבר PTSD, שאנחנו מכירים כפוסט טראומה, ואחר כך פוסט טראומה כרונית. אז אנחנו מבינים שזה ממש רצף של התפתחות, שהוא מתחיל מרגע הטראומה הסובייקטיבית ועד פוסט טראומה כרונית, שזה כבר משהו שבאמת קשה מאוד לטפל בו. ולכן אנחנו רוצים לפגוש את האדם בשלב הכי הכי ראשוני, אפרופו סיוע ראשוני, כן? כי אנחנו מבינים שהמניעה זה הכלי הכי טוב שיש לנו בכל הסיפור הזה של פוסט טראומה. ולכן שם אנחנו רוצים את הלוחמים שידעו לטפל אחד בשני בתוך שטח הלחימה, איפה שהקב"נים לא נמצאים. ולכן אנחנו רוצים קב"נים קרובים ככל שניתן לשטח הלחימה ואת כל עקרונות הקמ"צ הזה. כי ככל שנתערב יותר מהר, כך הסבירות למנוע תחלואה נפשית עולה.
גל: ומה זה היהלו"ם הזה שאמרת?
אביה: יהלו"ם זה פרוטוקול, סכמה, שגם משרד הבריאות עובד איתו, אגב, במקומות אזרחיים. ד"ר משה פרחי, ראש החוג לעבודה סוציאלית בתל חי, הוא בנה אותו, הגה אותו והכניס אותו גם לצבא. וזאת סכמה, שהיום כל לוחם בצבא יודע לבצע. סכמה, היית בחיל הרפואה, אז אתה מכיר את הפרוטוקולים, אבל זאת סכמה שכל לוחם היום בצה"ל וגם החיילים תומכי הלחימה יודעים לבצע כשהם מזהים תגובת קרב אצל חבר. אנחנו שומעים עדויות מדהימות ומרגשות מלוחמים שאנחנו פוגשים, שממש עזרו אחד לשני, ממש בתוך הטראומה, בתוך האירועים הטראומטיים, איך הם עזרו אחד לשני לצאת מהסיטואציה הזאת וכמה זה היה משמעותי להחזיר אותם לתפקוד. בתוך הפרוטוקול הזה יש ממש חמישה שלבים מאוד מאוד פשוטים, לא צריך להיות איש מקצוע כדי לבצע את זה, שדרכם אתה יוצר קשר, אתה מצמצם את ה… זה ממש… טוב, אני… אתה רוצה שאני אעבור על זה?
גל: יאללה, תעברי על היהלו"ם. אני רוצה לשמוע את היהלו"ם.
אביה: סגור. אז ה-י' זה יצירת קשר, בסדר? אם דיברנו על אדם שהוא מאוד מאוד מנותק, אז אנחנו צריכים ליצור איתו קשר כדי בכלל להתחיל איזשהו תהליך התערבות וכדי לצמצם את הניתוק הזה. אחר כך יש ה', זה הדגשת מחויבות. כי אדם שנמצא בתגובת קרב, הוא מאוד מאוד בודד, הוא מנותק, הוא באיזושהי בועה, הוא חושב שהוא לבד בעולם, לבד בסיטואציה, והדגשת המחויבות הזאת מבטלת את תחושת הבדידות. ה-ל' זה לברר עובדות. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו שואלים שאלות פשוטות, סגורות, את האדם הזה, כדי גם להעמיק את השיח ואת התקשורת שלו איתנו, אבל גם כדי להפעיל את החלקים במוח שאחראים על החשיבה. כי זה קצת… קצת כזה מתפלפל, אבל הפעילות הרגשית במוח סותרת את הפעילות הקוגניטיבית. וכשאדם נמצא בתגובת קרב, אז הפעילות הרגשית שלו פועלת באקסטרים.
גל: אובר דרייב.
אביה: לגמרי. וברגע שאנחנו שואלים שאלות ומפעילים את החשיבה של האדם, אנחנו בכך בעצם מפחיתים את הפעילות הרגשית ומצמצמים את הסערה הנפשית, הרגשית שהוא עובר. אז שואלים שאלות, מפעילים לו… ממש מפעילים לו את הראש, בשפה פשוטה. אני מתפלפלת איתך פה, אבל…
גל: זה מצחיק אותי נורא, כי זה מה שעושים עם ילדים.
אביה: נכון. מאוד.
גל: כשהילדה שלי הייתה קטנה, זה היה טיפ מטיקטוק.
אביה: כן.
גל: זה כשהיא נכנסת לזה, אז…
אביה: לטנטרום.
גל: איפה האף שלך?
אביה: נכון.
גל: איפה העיניים שלך?
אביה: נכון.
גל: ואז היא נרגעת.
אביה: אבל זה בדיוק זה, כי ברגע שאתה מבין ש… זה כמו שהילד יספר לך מה קרה כשהוא נפל, כלומר, את השתלשלות האירועים. בסוף זה כאילו מעסיק אותו, זה מרגיע אותו, הוא גם מרגיש שהוא כאילו פעיל וגם מרגיש שהוא מסביר וגם הוא חושב ונזכר, אז הדבר הזה מפעיל את הראש ומפחית את הסערה הזאת. אותו דבר.
גל: [צוחק]
אביה: ילדים והורים זה… וגם לוחמים זה אותו המוח. אז זה השלב הזה, ה-ל' זה הלברר עובדות. ה-ו' זה וידוא סדר התרחשויות. תגובת קרב היא… זה אדם שהוא מאוד מאוד מבולבל, הוא לא כל כך מבין מה קרה, לכן אנחנו צריכים להגיד לו, תקשיב, קרה כך וכך, עכשיו אנחנו כך וכך, ומה שאנחנו אמורים לעשות זה 1, 2, 3. כלומר, לעשות איזושהי סקירה מהירה על מה היה, מה קורה עכשיו ומה יקרה בעתיד. סדר. זה מבטל את הבלבול ואת החוסר אוריינטציה. ובסוף, הדבר הכי הכי חשוב, מ', זה מתן משימות להמשך, אפרופו רציפות תפקודית.
גל: כן, זה כמו…
אביה: איך אני…
גל: קמ"צ.
אביה: לגמרי, איך אני מפעיל את האדם עכשיו, מה אני נותן לו לעשות כדי שהוא יחזור לעניינים. כי אני יכולה לדבר איתו, אני יכולה להפעיל לו את הראש, אבל אם בסוף הוא יישאר יושב, ואני אתן לו מים ואני אחבק אותו ואני אעשה… אז אני לא מצליחה להפעיל אותו ולהחזיר לו את תחושת החיוניות ולצמצם את החוסר אונים הזה.
גל: מממ.
אביה: וכשאני מפעילה אותו, אז אוקיי, הוא חלק מהאירוע, הוא חלק מהתפעול של האירוע, הוא מבין מה קורה, הוא חוזר לעצמו. ואז מה שדיברנו על האשמה, כל הדבר הזה מצטמצם. ואני חושבת ש… כאילו, זה הסגירה של הדבר הזה וזה גם באמת מתחבר לעקרונות הקמ"צ. את הפרוטוקול הזה כל לוחם היום בצה"ל מכיר, כי בשגרה אנחנו עומלים על להכשיר אותם לזה.
גל: זה מדהים.
אביה: כן.
גל: אני… כאילו… זה מדהים אותי שיש דבר כזה. ומן הסתם גם המפקדים, כאילו, כאילו זה גם חלק מהמערך, נכון?
אביה: גם החובשים, המפקדים, הרופאים שנלחמים איתם. כולם, כולם יודעים. כולם מכירים את זה. זה ממש שפה כבר שמושרשת חזק מאוד בצה"ל.
גל: אני יודע שגם כן יש את הקטע הזה שאחת הסיבות שצריכים לטפל די מהר, זה ש… העניין של הסדר באמת של הדברים הוא מאוד חשוב.
אביה: מממ, נכון.
גל: שבעצם אם אתה לא מההתחלה "סידרו לך", במרכאות, את המוח…
אביה: נכון.
גל: כאילו, מה קרה, מה לפני מה, ולא מספר את זה…
אביה: נכון.
גל: אז בעצם אחרי זה זה נהיה…
אביה: בלגן.
גל: בלגן.
אביה: וחורים שחורים…
גל: נכון.
אביה: שמופיעים אחר כך איפה?
גל: איפה?
אביה: בלילה.
גל: בלילה.
אביה: אז אתה מאוד מאוד צודק. הפרוטוקול שאנחנו משתמשים בו באמת, מה שנקרא בסיוע הנפשי הראשוני של קב"ן, כן? אחרי הפרוטוקול יהלו"ם שלוחם עושה ללוחם, זה באמת הבניית הזיכרון. כדי לעשות סדר באירוע, השתלשלות האירועים, לאתר חורים שחורים בזיכרון, ואיכשהו לנסות לגעת בהם. כי בכל מקום שיש הימנעות, אז שם זה יגיע, הפלשבק, הסיוט. ולכן אנחנו צריכים גם לפרוס את השתלשלות האירועים, גם לפרק את החורים השחורים וגם לייצר נרטיב טוב של תפקוד.
גל: כן.
אביה: עוד פעם צמצום אשמה בכל הדבר הזה.
גל: כן, הזיכרון הוא דבר מאוד מאוד לא אמין, נכון?
אביה: נכון.
גל: זאת אומרת, ברגע שאתה… שאין לך זיכרון ברור, אתה בעצם מתחיל להמציא מה חסר. אתה ממלא את החלקים השחורים האלה.
אביה: נכון. או שאתה מדחיק, או שאתה מדחיק אותם…
גל: כן.
אביה: ואז… מממ. ואז, אתה יודע, מתישהו זה צריך לצאת.
גל: נכון.
אביה: כן, ואז זה מגיע בלילה, במקום שאין לך שליטה על זה. ולכן העיבוד, העיבוד עם ע', כן? של כל החוויה הטראומטית הוא סופר חשוב. סופר חשוב. ואני אגיד שבהקשר הזה, כשמחלקות יוצאות מתוך עזה לרענון, אנחנו מתנפלים עליהם…
[צוחקים]
אביה: ועושים באופן יזום עיבוד כזה שהוא קבוצתי. המפקד מוביל את הסיפור הזה, המפקדים כבר מכירים את הדבר הזה, ויש כמו פרוטוקול ליהלו"ם, יש לנו גם פרוטקול של שיחת… זה נקרא שיחת משאבים, שזה עיבוד זיכרון מחלקתי. כל חייל עובר על הסיפור מנקודת המבט שלו, ועושים, בונים איזשהו נרטיב מחלקתי, שגם עושה עיבוד אישי לכל אחד מהם, אבל גם יוצר את התמונה השלמה של כל המחלקה. כלומר, כשאני שכחתי משהו שקרה או לא שמתי לב למשהו שקרה, אז הינה החבר שלי מספר את זה מנקודת המבט שלו, וזה משלים לי את התמונה הרחבה. אחרי האירועים של השבעה באוקטובר, עשינו המון המון מעגלים כאלה, וגם אחרי הלחימה בכלל בעזה. אנחנו כל הזמן עושים את זה עד היום, כן? כל פעם שהם יוצאים, אנחנו ממש מתנפלים עליהם כדי לעשות את הדבר הזה, ומפקדים מאוד מאוד משתפים פעולה. וראינו איך, אתה יודע, זה היה ממש מרגש לראות שחייל מספר, ואז חבר שלו אומר לו, "רגע, אחי, אבל אני… אני אומר לך, עמדת שם", "אה, כן? עמדתי פה?" אתה יודע, הם כאילו ממש משלימים אחד לשני, וזה יוצר… זה גם מסדר לאדם עצמו את הסיפור שלו, אבל גם יוצר נרטיב קבוצתי. אני שם לב שיש לי חברים שחוו את אותה חוויה שלי, שהרגישו את אותן תחושות, שעברו את אותם דברים, וזה מחזק אותי, זה מפחית לי את הבדידות, זה מארגן לי את הזיכרון, זה מחבק, כן? ומחזק, ויש לזה ערך עצום עצום עצום גם בבניית החוסן של המחלקה כקבוצה, וההבנה שהם צריכים להמשיך להילחם אחר כך. אז יש לזה הרבה ערך. בכלל עבודה קבוצתית זה דבר מהמם.
גל: אני הייתי פעם בטיפול קבוצתי ואני אכן מבין את זה.
אביה: כן.
גל: כן, יש בזה משהו, בקטע הזה שאתה לא לבד.
אביה: נכון.
גל: שהדבר שאתה חושב שאתה מיוחד, אף אחד לא באמת מיוחד.
אביה: נכון, זה מפחית את הבדידות, מתוך ההזדהות הזאת עם חוויות דומות של אחרים, לגמרי.
גל: אוקיי, שאלה יותר באזור הציני, כי אני חייב טיפה ציניות.
אביה: חייב, ברור.
גל: חיילים שלא רוצים להיות שם, כאילו, אתם איתם? כאילו, נגיד עכשיו חייל אומר, "תקשיב, אני לא רוצה להיות פה. אני לא מסוגל להיות פה".
אביה: מממ.
גל: "אני לא מסוגל להיות פה, אני משתגע", אוקיי? עכשיו, אתה יודע שכאילו הוא פשוט לא רוצה להיות פה. איפה הגבול, כאילו?
אביה: שאלה טובה. אני אגיד שדבר שמנחה אותנו תמיד זה להיות עזר למפקדים. ותמיד, לפני הכול ולפני כל קב"ן, יש מפקד. מפקד שחי עם החיילים שלו, שמכיר אותם, שנלחם איתם, אתה יודע. יש לו הרבה יותר מיומנויות מלנו, כן? בקשר הזה עם החייל. אז בתור התחלה וכבסיס לכל התערבות אנחנו תמיד תמיד נבקש מהמפקד לעשות איזושהי התערבות עם החייל הזה. רגע לחבק אותו, להבין אותו, לשמוע אותו, לארגן אותו, לחבר אותו לאיזושהי משימה. לא לאיזושהי משימה, למשימה, מתוך ההבנה שהשייכות של החייל והזהות שלו היא מחלקתית עם הלוחמים, עם החבר'ה שלו, לא עם הקב"ן, אוקיי? אז אנחנו תמיד תמיד נתחיל בעבודה עם המפקדים. בהבנה שנגיד זה לא הולך או משהו לא מסתייע בציר הזה, וזה באמת לפעמים מאוד מורכב, גם בשביל מפקדים, בטח כשהם עם העומס וכל הדבר הזה, וזה מגיע לפתחנו באמת, אז זה עניין של הערכה קלינית. כלומר, עד כמה הדבר הזה הוא תוצר של מצוקה, של הימנעות, כן? שהימנעות זה סימפטום של טראומה או של איזשהו פחד מאוד מאוד גדול. של עוררות רגשית או של מחשבות חודרניות, שזה גם כן מרחב הפחד הזה. אז לנו צריך להיות שיקול דעת קליני, האם החייל יכול או לא יכול לחזור. בתוך הדבר הזה, בחלק מהמקרים אנחנו נקבל החלטה, לצורך העניין רגע להשאיר אותו איתנו, שיעשה טיפול, מה שאמרתי לך בתוך שרשרת הטיפול. ולפעמים אנחנו ממש נסביר. זה נקרא פסיכו-חינוך, כן? ממש נסביר לחייל וננסה לחבר אותו, למה חשוב לו להמשיך. למה חשוב שהוא יישאר חלק. אתה יודע, אני ממש זוכרת את עידו גל רזון, שצעק שם בכנסת, שהוא טפח לעצמו על ה… על החזה, ואמר "אני הפקרתי את החברים שלי, אני הייתי אפס, אני לא תפקדתי", וכל פעם הרגע הזה שלו, הצווחה הזאת שלו, הולכת איתי כקב"נית, כאילו במובן הזה של כמה זה חשוב באמת שהחייל ימשיך עם החברים שלו, כי אחרי זה הוא בחוץ, ואז יש לו זמן להגיד "הפקרתי אותם, נשארתי בחוץ, לא המשכתי איתם". עכשיו שוב פעם, צריך להגיד, יש גם חיילים שבאמת מאוד מאוד קשה להם, במצוקה מאוד גדולה והם צריכים טיפול והם יקבלו את הטיפול הזה, בסדר? בין אם הוא מאוד קרוב לאירוע ומהיר ובין אם הוא מאוד רחוק. המענה הקליני הנפשי למצוקה, זה הדבר הראשון. בתוך זה יש את החשיבות של החזרה. אבל אם אין מסוגלות לדבר הזה, אז החייל יישאר בחוץ ויקבל טיפול. ואם צריך, הוא גם ילך למתקן לשיקום עורפי הזה.
גל: אוקיי. בואי ניקח צעד אחורה ונדבר על ה… על הסדיר, אוקיי? לא על האירוע הזה. הרי יש איזשהו משהו שלא מסתדר. נגיד, עם רופאים אני זוכר, כן, כמי שהיה בחיל הרפואה, אני זוכר שתמיד מי שמשיג גימלים או לצאת מצה"ל…
אביה: כן.
גל: בעזרת חיל הרפואה וזה…
אביה: נכון.
גל: זה קלאסי והגיוני. עכשיו, כרופא, שזה טכני, אז יש פה… יש שיטות ויש גישות. אני זוכר שהיה רופא אחד מאוד בכיר שאמר, "מבחינתי אני מעדיף שחמישה חיילים "ידפקו אותי" במרכאות ויקבלו גימלים כי הם עובדים עליי, מאשר שאחד שבאמת צריך את זה יפספס."
אביה: כן.
גל: לעומת אחד שאמר "אני לא נותן לאף אחד ללכת, שיהיה "בתים", שיישב פה ו…" זה גישות.
אביה: נכון.
גל: אבל יש משהו שהוא קצת נוגד בין הצבא, זה מה שהוא עושה.
אביה: [צוחקת] נכון.
גל: לבין טיפול נפשי.
אביה: נכון.
גל: כי אני רואה את עצמי, אני לא אדם מאוד אמיץ בדברים מסוימים. אני לא יודע, לא הייתי קרבי, לא הייתה בחירה שלי, אני מאוד שמח, אגב, אבל כאילו, אם היו שמים, כנראה הייתי הולך. אבל אני אומר, אם בן אדם מגיע, בחור בן 18, עובר את הטירונות, עובר את הקורס, מגיע פעם ראשונה לקו, והוא אומר "אני לא רוצה. אני מפחד. זה עושה לי רע".
אביה: כן.
גל: "אני באמת באמת לא רוצה להיות פה".
אביה: מממ.
גל: "זה לא דבר טבעי לבן אדם ללכת ולסכן את עצמו בצורה כזאת". איך ניגשים לזה?
אביה: נכון. אז אני עוד פעם אחזור למפקדים, ואנחנו נתחיל תמיד שם. תמיד נערב את… אפרופו עבודה סוציאלית וכל מה שאמרתי, אנחנו תמיד נתחיל במפקדים, לראות רגע איך, עוד פעם, ניתן לגייס את החיילים האלה, כן לנסות ללוות אותם, להעצים אותם באמת, אפילו לא ממקום של סד"כ…
גל: מממ.
אביה: אלא באמת ממקום של לעזור לחייל הזה להצליח, לעשות את מה שהוא אמור לעשות. זה הדבר הבסיסי הראשוני ביותר. כאילו, באמת לנסות להסביר, לעבוד דרך המפקדים. היה וחייל באמת מגיע לקב"ן, אז כמו שאמרתי, אנחנו מתחילים באיזושהי הערכה. בסוף אנחנו עוברים עם חייל על כל קורות החיים שלו, ואנחנו מנסים לייצר איזושהי תמונה והבנה באמת מעמיקה של מי הוא, מה הוא מביא, מה היו ההתמודדויות שלו בעבר, לפני הצבא, מה הדפוסים שלו. האם יש דפוסים הימנעותיים לאורך כל החיים? האם זה משהו שקורה רק עכשיו? באמת העמקה, באמת מאוד מאוד ארוכה במי האדם שיושב מולי, האדם היקר הזה, צריך להגיד, החיילים היקרים שלנו, המהממים האלה. ומתוך זה לעשות איזושהי הערכה של מה הכוחות ומה המשאבים שיש, בין אם משאבים פנימיים, אישיותיים, רגשיים, ובין אם משאבים חיצוניים. האם ההורים תומכים, לא תומכים? האם הם לוחצים, לא לוחצים? מצב סוציו-אקונומי, יש פה הרבה מאוד משתנים שמשפיעים על ההחלטה שלנו האם חייל מתאים או לא מתאים להיות לוחם. והשאיפה היא כמובן קודם כול לטפל. לטפל. לעשות תהליך עם האדם הזה. אני חושבת, ואני חושבת שכל המערך שלי בגישה הזאת, שהצבא היא פלטפורמה משמעותית מאוד לחיילים. להתפתח, להתחזק, להתעצם, כן? יש בצבא, על אף שזאת מערכת שמטרתה להילחם ולהגן, יש לה הרבה מאוד ערך כצבא העם, לפתח אנשים. זה יכול להיות פלטפורמה מאוד טובה, ויכול להיות גם שלא, וזה גם בסדר. אבל כדי שאנחנו נבין מי נמצא באיזה צד, כן? של הדבר הזה, אנחנו עושים העמקה, אנחנו עושים איזשהו תהליך של… לא פגישה אחת והחלטנו. אנחנו עושים תהליך, כמה פגישות היכרות, מדברים עם המפקדים, מדברים עם ההורים, מנסים לייצר איזשהו תהליך כדי לעזור לאדם להתמקם במקום שיהיה לו נכון, שלא ישבור אותו, מצד אחד. מצד שני, שכן יאפשר לו להתפתח, לצמוח ולהתחזק, כמו שאמרתי. בחלק מהמקרים, החיילים האלה שאומרים "אני מפחד, אני לא מתאים", הם באמת לא מתאימים, ואז הם יצאו, בין אם בהחלטה פיקודית ובין אם בהחלטה של הקב"ן, אוקיי?
גל: כן.
אביה: ויש חיילים שבתהליך משותף עם המפקדים, לצורך העניין, אנחנו מצליחים לעזור להם להתמודד עם הפחדים שלהם. אתה יודע, במלחמה האחרונה, בבא"חים, בבסיסי ההכשרות, היו המון חיילים שהתגייסו בהבנה שהם מסיימים הכשרה והולכים למלחמה. זה משהו שלא היה בשנים האחרונות, כן?
גל: כן.
אביה: הם תפסו קווים, תעסוקות. איו"ש מאוד מורכב, כמובן וכן הלאה, אבל… והדבר הזה באמת היה מאוד מאוד בולט, שחיילים רגע היו צריכים שנייה את ההכוונה הזאת, את החיזוק הזה, את הדבר הזה כדי להבין שנייה האם אני מסוגל, לא מסוגל? האם אני מתאים, לא מתאים? שמישהו רגע יכוון אותי, כן? והעבודה בבא"חים הייתה מאוד מאוד מאומצת בהקשר הזה, של איך מצד אחד אני משאיר את מי שבאמת יכול, ואיך מצד שני אני מטפל ומלווה ומעצים את מי שצריך את העזרה שלי.
גל: זה כאילו נשמע לי קצת צורם, כאילו.
אביה: למה?
גל: למה מישהו שמפחד למות צריך טיפול? זה קצת לא עובד ביחד, כאילו. את מבינה למה אני מתכוון?
אביה: כן.
גל: כאילו, אינעל רבאק, זה לא דבר טבעי. אני לא רוצה, כאילו לא אני ספציפית, אבל כאילו, אני לא רוצה ללכת ולהסתובב בחברון, שכל שנייה יכול ליפול עליי מטען. זה לא משהו שאצלי ב… בזה שלי, ב… מה שאני רוצה לעשות, כאילו. אני מבין שזה חשוב למדינה. לא רוצה. לא רוצה, זה מפחיד. לא רוצה.
אביה: תראה, אז לא… אז אני אגיד שנייה, קודם כול אתה צודק. ממש לא התכוונתי להגיד שמי שמפחד צריך טיפול, בסדר? ברור שלהיות לוחם בצבא, אנחנו כאילו מאוד מאוד רגילים לרעיון הזה, אבל ברור שזה…
גל: זה מוזר.
אביה: זה חתיכת אירוע, כן?
גל: כן.
אביה: אנחנו חיים במציאות באמת מורכבת,
גל: נכון.
אביה: שלצערי מצריכה מאיתנו באמת צבא הגנה. אבל אני אגיד שהאנשים שיבואו לטיפול, זה אנשים שרוצים לעבור תהליך.
גל: מממ.
אביה: שמשתפים פעולה. כי מי שלא רוצה לעבור תהליך, להתחזק ולהתמקם, הוא לא יעשה את זה, בסדר?
גל: מממ.
אביה: ואז באמת הסיפור הזה של מי שמפחד ובהתנגדות, אז תראה, בקצה הדרך הוא לא יישאר.
גל: כן.
אביה: עוד פעם, בדרך כלל זה החלטות של המפקדים, ולפעמים גם הקב"ן על המקום מחליט שהוא בחוץ. ממש על הפגישה הראשונה גם, ברגע שזה ברור נורא. אז אין כאן מאמץ כאילו. אתה יודע, הרבה פעמים אנחנו… מדברים עלינו כאילו אנחנו נאבקים לשמור על סד"כ, על כוח לוחם.
גל: כן.
אביה: אנחנו לעולם לא נעשה את זה אם האדם לא מתאים ואם זה יזיק לו ואם זה יפגע בו. לעולם. אנחנו כאן כדי לעזור למי שרוצה להצליח, אנחנו כאן כדי להוציא את מי שלא מתאים.
גל: מממ.
אביה: ואנחנו כאן כדי לעבור את התהליכים האלה עם החיילים, עם המפקדים. עבודה סוציאלית.
גל: כן. [צוחק] שאלה אחרונה, חיל רפואה זה קופת חולים של הצבא.
אביה: כן.
גל: אוקיי?
אביה: אה… אוקיי.
גל: לא, כעובדה. אני לא מדבר על הנפשי, אני מדבר על הפיזי…
אביה: אוקיי.
גל: את יודעת, אני חולה, אני הולך. יש לי פה איזשהו משהו שאני צריך להוריד, צריך לבדוק שיש לי פה נקודה וזה לא סרטני, אני הולך, אני אבדוק.
אביה: נכון, יש מרפאות.
גל: אני הולך למרפאות.
אביה: מרפאות רופאים, כן, חובשים.
גל: עכשיו, באזרחי יש לך באמת טיפול שהוא פסיכולוגי, זאת אומרת, שהוא גם כן חלק מקופת חולים. זאת אומרת, זה לא רק אם אני עכשיו קשה לי בגלל שאני הייתי בקרב או ש… כמו שאמרנו, אני מפחד או זה, אלא גם כן…
אביה: כן.
גל: אני מרגיש… מה אם אני חרדתי? אם אני פתאום מרגיש בדיכאון. זאת אומרת, כמה יש לזה מקום היום במערכת?
אביה: יש הרבה מקום, בשביל זה אנחנו קיימים בשגרה.
גל: כן.
אביה: תראה, בסוף אנחנו מדברים פה על המלחמה, שבאמת נראה לי לא נגענו אפילו בשמינית ממה שעשינו שם, כן? נורא קשה להעמיק בכל הדבר הזה.
גל: ברור.
אביה: אבל… אבל המהות של קב"נים, של קציני בריאות נפש, אתה אומר חיל הרפואה הוא הקופת חולים? אז אנחנו בריאות הנפש של הצבא. בסוף כשחייל חווה… כאילו, אני חושבת שפתחתי בזה, כשחייל חווה מצוקה, על כל ספקטרום המצוקות, מקושי עם המפקד ועד תחלואה נפשית מז'ורית, חרדות, דיכאונות, הפרעות אכילה, פגיעות, הכול, אנחנו כאן כדי לתת את המענה, בין אם הייעוצי, התמיכתי, הטיפולי. יש לנו פסיכיאטרים, יש לנו מערך בכלל ענק. אנחנו, אגב, תחת חיל הרפואה, תחת אט"ל, שזה חיל שמאוד מאוד תומך ומעצים אותנו. הם מאוד מאמינים היום בבריאות הנפש, הם מפתחים אותנו, מעצימים אותנו, מתגברים אותנו, מתמרצים אותנו, כי הם מבינים שכמו בקופת חולים, שיש את העובד הסוציאלי והפסיכולוג, שזה היום שירות מאוד מאוד מבוקש, ובצדק, אז גם בצבא צריך את המרחבים האלה. וחיילים פונים לקבל עזרה, חיילים מגיעים לטיפולים על חרדות, חרדות שהם באו איתן מהבית, בסדר?
גל: כן.
אביה: הם מגיעים על רצון להתייעץ בנוגע לאכילה בבסיס. "קשה לי לאכול בבסיס, אני עם גלוטן, אני…", אני אומרת לך, יש הכול.
גל: האוכל לא טעים.
אביה: האוכל לא טעים.
גל: [צוחק]
אביה: לא יודעת, אצלי בבסיס הוא נהדר, אבל… "האוכל לא טעים, אני רגיש לגלוטן, אני לא אוכל, אני לא ישן, אני… זה, אני מתגעגע לאימא, חסר לי כסף, אני לא מסתדר עם המפקד שלי, אני לא מרוצה מהשירות שלי, אני מפחד לשרת בגדוד, זה אינטנסיבי לי מדי". הכול. כל מה שחייל מרגיש לגביו מצוקה, נכנס אלינו באהבה. מבחינתנו כל חייל שנכנס אלינו למשרד, לא טוב לו. משהו לא טוב לו, הוא צריך עזרה.
גל: והשאלה הלגמרי בסיסית, יש תורים?
אביה: יש תורים.
גל: כי אני יודע כמה זה קשה להשיג מומחים.
אביה: אז תראה, בשגרה… קודם כול בשגרה אנחנו… יש לנו גם סטנדרט שאנחנו צריכים לעמוד בו, כן? שאגב, בלי להעליב אף אחד, אבל אנחנו נותנים מענה הרבה יותר מהיר מבאזרחות. ללוחם, יש לנו פקודה שאנחנו צריכים לתת עד שבועיים פגישה ראשונה…
גל: זה מטורף.
אביה: ועד חודש לתומכי לחימה, וכולם עומדים בזה.
גל: זה מאוד מהר.
אביה: נכון, וזה חלק מהסיפור הזה, שהמערך שלנו מאוד מתעצם, חיל הרפואה מאוד מאוד מאמין בנו, ואט"ל, ויש לנו את היכולת לעמוד בזה. היום, נגיד אחרי המלחמה, לצורך העניין לחטיבה 188 או 7 או גולני או נח"ל, name it, יש קב"ן אחד לכל החטיבה. בעומס של עכשיו, שבתוך מלחמה, בוודאי שזה לא מספיק, אז אנחנו… יש איתנו קב"ני מילואים שמתגברים אותנו. פתחנו קליניקות, הם הולכים לכל מקום, נותנים טיפולים לכל מי שמבקש, וזה מעל ומעבר. הלוואי והייתי יכולה לשים קב"ן על כל חייל עכשיו. [צוחקת]
גל: כן.
אביה: כן? אתה יודע, בכלל, השיח הזה על בריאות הנפש תמיד מייצר איזושהי מחשבה שכולם צריכים טיפול וכולם עם פוסט טראומה וכולם מסכנים וכולם במצוקה. אני רוצה להגיד לך שכל מי שצריך עזרה מקבל אותה. אנחנו מתנפלים באובססיה [צוחקת] על חיילים בכל מקום, לבנון, עזה, איו"ש, כל המרחבי ביניים. אבל הדור הזה הוא דור של אלופים, באמת. זה אנשים מדהימים. יש להם אחדות מטורפת, יש להם קבוצות מאוד מאוד חזקות. זה דור חזק. זלזלנו בהם.
גל: אני לא זלזלתי באף אחד אף פעם.
אביה: אז אני חושבת ש… אז אני שמחה לשמוע.
גל: אני תמיד חושב שכל דור מזלזל בדור הקטן, הצעיר יותר…
אביה: כנראה.
גל: אז הפסקתי.
אביה: כנראה. אבל כאילו, אם דיברנו על כזה דור אייפונים ו…
גל: אה, כן.
אביה: אז אני רוצה להגיד לך שחשוב לי מאוד שהשיח הזה על בריאות הנפש, הוא לא ייצור איזושהי תמונה שכולם חולים וכולם פצועים וכולם עם פוסט טראומה. יש מצוקות, המציאות הזאת של לחימה היא מחרידה. אין, אין מה לעשות. גם אנחנו כקב"נים שהיינו בדרום ועכשיו שאנחנו בלבנון, זה מפחיד נורא.
גל: זה נורא מפחיד.
אביה: זה משאיר גם עלינו חותם, על כל מי שמשתתף בלחימה. אבל… אבל אנחנו עם חזק ואנחנו צבא חזק והחיילים שלנו מהממים, ויש להם אחדות מטורפת ויש להם מפקדים מעולים. ויש להם קב"נים תותחים, קב"ני החטיבות וסיוע טלפוני ומרכזים ומרפאות שמתגברים לנו. באמת, יש הכול היום. כל מה ש… כל מה שצריך ואפשר לחלום עליו במערך. זהו. שמחה על כך.
גל: זה מצד אחד מקום נפלא לעצור. אבל יש לי עוד שאלה אחת.
אביה: אני… לי יש זמן. אני, אין לי בעיה. אני צריכה לחזור היום ללבנון. מבחינתי תמשיך את הראיון עד הנצח. [צוחקת]
גל: לא, האמת… דווקא זה שהזכרת את הדור הזה, זה דווקא גרם לי לחשוב על הדור הקודם.
אביה: כן.
גל: ועל המילואימניקים, ועל ההבדל בין הסדירניקים למילואימניקים, כי זה לא אותו דבר.
אביה: הבדל גדול מאוד.
גל: כאילו, דבר ראשון אני אשמח לשמוע בכלליות על ההבדל.
אביה: מממ.
גל: ואני גם ספציפית אשמח באמת על היום שאחרי, כי אני… אני שמעתי הרבה על אנשים שכאילו… הרי כולנו יודעים ש… דיברנו על זה אפילו…
אביה: כן.
גל: פה, שהרבה פעמים היציאה זה החלק הקשה. היציאה. הרבה מילואימניקים, שעשו עכשיו ארבעה, חמישה חודשים בשירות אינטנסיבי, פתאום צריכים לחזור לטפל בילדים…
אביה: נכון.
גל: ללכת לעבודה.
אביה: נכון.
גל: וזה יוצר משבר מטורף. ומן הסתם, צה"ל "לא אחראי עליהם", במרכאות, בתקופה הזאת, אבל איך הוא דואג שהם באמת…
אביה: לא, צה"ל אחראי עליהם בתקופה הזאת, וגם אנחנו אחראים עליהם בתקופה הזאת. ואני אגיד שהמילואימניקים זה עם יקר. יקר, יקר מאוד. כל מה שאמרתי לאורך כל הראיון תקף גם למילואימניקים. מההכשרות של הלוחם ללוחם, בהכנות המנטליות שעשינו להם וברענונים שאנחנו עושים להם, גם בשגרה, כשהם באים להתאמן. דרך הטיפול של קב"ן החטיבה, המרפאות שציינתי בדרך, הפלוגה לתגובות קרב, הכול רלוונטי להם. הכול. הדבר השונה הוא הגישה, התכנים והיום שאחרי. אם אמרתי לך שעל המחלקות של הלוחמים אנחנו כזה משתלטים עליהם ומתנפלים עליהם ועושים להם איזשהו עיבוד וסגירה, אז אנחנו עושים אותו דבר למילואימניקים, רק שהשפה היא אחרת. הנושאים הם טיפה אחרים. לא אמרתי, אבל כשאוגדה 36 יצאה מעזה או כל החטיבות האחרות, אני ספציפית 36, אז אני מציינת אותה שוב ושוב, אבל אנחנו מדברים פה על דבר שהוא… אני מייצגת את כל הקב"נים מכל היחידות. כשהם סיימו את המשימה ההיא, עשינו להם ממש ימים מרוכזים של שניים, שלושה ימים של עיבוד, שהיה בו גם סגירה וגם ארגון הזיכרון וגם חיזוק המסגרת. וגם, לצורך העניין, למילואימניקים עשינו הכנה לאזרחות. דיברנו על האתגרים הזוגיים שיהיו, על האתגרים ההוריים שיהיו. מי שהיה צריך טיפול מפגש וכן הלאה, כמובן קיבל את זה "און ספוט", על המקום. עשינו זומים לנשים של המילואימניקים, כדי להכין אותן איך לקבל את האנשים שלהם בחזרה.
גל: וואו.
אביה: עשינו, אגב, גם זום להורים של חיילים, כן? חיילים סדירים. אז התהליכים הם תהליכים מקבילים וזהים, פשוט בשפה אחרת, ובקצת סגנון אחר. כי המילואימניקים, אתה יודע, אני לא אדבר איתם עכשיו על אימא ואבא. אני אדבר איתם על האישה ועל הילדים וזאת שפה שונה. אבל כל השירותים שציינתי עד עכשיו הם אותו דבר למילואימניקים. ואני אפילו אגיד שגם היום שאחרי, אפרופו, הם זכאים לטיפול, לכסף… לא משנה, יש להם כל מיני מענקים, 1500 שקל לטיפולים נפשיים איפה שהם בוחרים, החזר, יש את היחידה…
גל: ארבעה שלמים, ארבעה טיפולים שלמים.
אביה: ארבעה מפגשים שלמים, וגם לנשים שלהם עוד ארבעה. ויש, זה אקסטרה ליחידה לתגובות קרב, שהיא נותנת בחינם…
גל: זה אם אפשר להשיג היום בכלל פסיכולוג, אלוהים ישמור.
אביה: אז אני אגיד עוד פעם. תראה, גם היחידה לתגובות קרב, שזאת יחידה מדהימה שמטפלת באנשים שאינם בשירות מילואים פעיל או בסדירים, אלא כאלה שסיימו מילואים והשתחררו, זאת יחידה שנותנת לך טיפול בחינם, ארוך, כמה שאתה צריך, בחינם, כי עשית שירות מילואים. הם עושים גם קבוצות, הם עושים כל מיני דברים. אז יש גם את זה. ה-1500 שקל זה כאילו אקסטרה למי שרוצה כאילו ללכת לשניים, שלושה טיפולים האלה. אבל מי שזקוק לטיפול ארוך טווח, הולך ליחידה לתגובות קרב, שגם היא מאוד גדלה בתקופה הזאת.
גל: כן.
אביה: אה… ענף חוסן נפשי שנפתח עכשיו.
גל: מה זה ענף חוסן נפשי? אמרת את זה בהתחלה. מה זה ענף חוסן נפשי?
אביה: כן, ענף חוסן… באופן כללי, המלחמה, ראש אט"ל היקר, שהוא איש מאוד מיוחד שמאוד מאמין בבריאות הנפש וחיל הרפואה, קצין הרפואה הראשי, באמת, כל מי שעוסק במערך שלנו, באמת הבינו… הם כבר מבינים הרבה זמן, אבל במיוחד עם המלחמה הם מבינים שצריך באמת לעבות את המערך, לא רק בכמות של קב"נים אלא גם במענים שונים. ולכן הם הקימו גם מרפאה שנקראת מרפאת תעצומות, שעושה טיפולים קליניים מעמיקים מאוד, שהיא… על ידי מומחים בפוסט טראומה לחיילים סדירים. הם הקימו את ענף חוסן נפשי, שמתעסק בכל מה שנוגע למוכנות של מילואימניקים ללחימה, מוכנות של המפקדים ללחימה, מחקר שנוגע לטראומה. הרבה מאוד דברים שהם המעטפת הזאתי, לא הפרטנית אלא המערכתית. אז זה עכשיו נבנה, זה עכשיו ענף חדש שבונים אותו וממש הוא כבר מתחיל לפעול שבוע הבא, ברמה כזאת. וכמו שאמרתי, המון המון קב"נים בעיבוי והרבה מאוד שירותים שלא היו לנו עד עכשיו. שזה מהמם, כי עכשיו אנחנו יכולים גם להתעסק ברמה הפרטנית וגם ברמה המערכתית, ויש לנו גיבוי מלמעלה, מהחייל, מאט"ל ומהמערך כמובן, שעוטף את הקב"נים בשטח, אלה שעומדים על הגדר, אתה יודע, עם השכפ"ץ והקסדה הזה, וצריכים את המעטפת הזאת, את ההדרכה, את הליווי, את המוכנות של הכוחות. אז אלה כל מיני מוקדים כאלה שנפתחו כעיבוי וגיבוי עבור הקב"נים בשטח, וזה מהמם. זה פשוט עוד תהודה לכמה בריאות הנפש בצבא היא משמעותית וממוקמת, שזה סופר מרגש וחשוב.
גל: האמת שזה נשמע שונה לחלוטין ממתי שאני הייתי בצבא, לפני 20 שנה, שאלוהים יעזור.
[צוחקים]
אביה: הזמן עף.
גל: כן. תודה רבה שבאת.
אביה: בכיף. תודה שהזמנת אותי.
גל: אפשר לדבר על זה עוד שעות, כאילו, מבחינתי…
אביה: לגמרי.
גל: אבל נראה לי שאנחנו צריכים לסיים. אני רק רוצה להגיד תודה שבאת, ובאמת זה היה סופר מעניין.
אביה: תודה לך.
גל: תודה רבה לרב סרן אביה גאון. על ההפקה יש לנו את אלעזר סלוטקי, על המוזיקה המעולה עידו מימון ואת הווידאו ערך אמיר בוקסבאום.
אגב, אם נהנתם מהפרק, אל תשכחו לעשות לייק לווידאו, לעשות subscribe, לדרג אותנו באפליקציית הפודקאסטים שלכם וכמובן לספר לאנשים שאתם חושבים שיכולים להפיק ממנו תועלת, זה מאוד עוזר להפיץ את הפודקאסט. תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments