top of page

קריירה בדרך שלי - פרק 13 - הדס קפלן


תקציר: בפרק 12 בפודקאסט נפגוש את הדס קפלן. הדס היא יוצרת תכשיטים, סופרת ומטפלת באומניות. חשוב מכך - היא שמש. נתקלתי בהדס באינסטגרם כשמישהי שיתפה ריל שלה, לקח לי בדיוק 3 שניות להתאהב ולהתחיל לעקוב. מהרגע שעשיתי Follow הדס הפכה לדבר הכי משמח בפיד שלי. התכשיטים המהממים והצבעוניים בשילוב עם התוכן המעולה, ההומורסיטי והכובש שהיא מייצרת הפכו אותי למכורה ואותה לגלולת השמחה היומית. מהר מאוד ראיתי שיש פה עסק עם מישהי מיוחדת, מלאת השראה, שנמצאת בעשייה מתמדת. אז הזמנתי אותה לפודקאסט להבין איך היא הגיעה לכל מה שהיא עושה, איך נראה היום יום שלה ומה הלאה. כנסו למנת השמחה היומית: פירוט כל הנושאים שדיברתי עליהם תוכלו למצוא באתר שלי ב:www.tommg.com/podcast תצרפו אלי לפייסבוק: https://www.facebook.com/TOM.MILNER.GUREVICH ולאינסטגרם : https://www.instagram.com/tom_milner_gurevich/ להמשך שיחה, טיפים וסרטונים בנושא.

 

קריירה בדרך שלי - 13 - הדס קפלן

תיאור הפרק:

בפרק 12 בפודקאסט נפגוש את הדס קפלן. הדס היא יוצרת תכשיטים, סופרת ומטפלת באומנות. חשוב מכך - היא שמש. נתקלתי בהדס באינסטגרם כשמישהי שיתפה ריל שלה, לקח לי בדיוק 3 שניות להתאהב ולהתחיל לעקוב. מהרגע שעשיתי Follow הדס הפכה לדבר הכי משמח בפיד שלי. התכשיטים המהממים והצבעוניים בשילוב עם התוכן המעולה, ההומוריסטי והכובש שהיא מייצרת הפכו אותי למכורה ואותה לגלולת השמחה היומית. מהר מאוד ראיתי שיש פה עסק עם מישהי מיוחדת, מלאת השראה, שנמצאת בעשייה מתמדת. אז הזמנתי אותה לפודקאסט להבין איך היא הגיעה לכל מה שהיא עושה, איך נראה היום יום שלה ומה הלאה. כנסו למנת השמחה היומית:

פירוט כל הנושאים שדיברתי עליהם תוכלו למצוא באתר שלי ב:www.tommg.com/podcast

תצרפו אלי לפייסבוק: https://www.facebook.com/TOM.MILNER.GUREVICH

ולאינסטגרם : https://www.instagram.com/tom_milner_gurevich/

להמשך שיחה, טיפים וסרטונים בנושא.

תום מילנר גורביץ: ברוכים הבאים וברוכות הבאות בחזרה לפודקאסט.

היום נכיר ביחד את הדס קפלן, שלאורך כל השיחה הייתה לא ירד לי החיוך מהפרצוף, וממש התבאסתי להפסיק את השיחה! ממש הייתי עצובה כשהיינו צריכות להיפרד, יכלתי לדבר איתה עוד הרבה הרבה זמן. היא סופר מעניינת ומשלבת איזשהו שילוב נדיר של עומק עם קלילות ופאן (כיף) עם רצינות ובאמת איזה משהו מעורר השראה, אני אשתמש במילה הזאת למרות שהיא קצת שחוקה.

הדס עושה המון דברים, היא גם עבדה בעבר בטיפול ועדיין עושה סדנאות שיש בהן איזשהו אלמנט של ליווי בין היתר סדנאות חזון, יש לה מותג תכשיטים מאוד מצליח ומאוד מגניב, היא כתבה שני ספרים ספר ילדים ורומן, וזה ממש על קצה המזלג. אני חושבת שלנסות לעשות להדס איזשהו אינטרו עם טייטל אחד זה גם חוטא למטרה, וגם בחיים לא יוכל באמת לייצג את מי שהיא ומה שהיא עושה. היא בן אדם שפועל מתוך תשוקה, היא עושה את הדברים שמעניינים אותה וכיפיים לה, ויחד עם זאת היא גם לא עושה דברים בשטחיות, היא לא מוותרת לעצמה, כשהיא עושה מה שהיא עושה אותו מכל הלב ובמלוא הרצינות, מכבדת את עצמה ואת האנשים שמקבלים את התוצרים שלה בצד השני. בקיצור, תקשיבו, אחד הפרקים המרתקים והכיפיים. ניפגש בפנים אחרי הפתיח.

[פתיח]

תום: היי אני תום. התשוקה שלי לראות אנשים פורצים תקרות זכוכית, משיגים מטרות שהם לא האמינו שהם יכולים, ומגיעים למקום מדויק עבורם. הפודקאסט הזה נועד ללכת איתכם ואיתכן יד ביד בבניית הקריירה, ללוות, לתת טיפים, לפתוח את הראש לרעיונות חדשים ולתת את הכלים איתם תבנו קריירה וחיים שהם כל מה שרק אפשר לחלום עליו. אז בואו נתחיל.

טוב, מילה לפני שצוללים משיחה כי במקרה הזה זאת באמת צלילה, בדרך כלל אני מתחילה עושה איזשהו פתיח מסבירה בכמה מילים אבל מה שקרה עם הדס זה שפשוט השיחה שלנו התגלגלה באופן נורא טבעי, ועוד לפני שהספקתי לעצור אותה ולעשות איזה פתיח פורמלי, היא כבר נכנסה למקומות נורא מעניינים ולא התחשק לי לעצור אותה. אז אני חתכתי אותה במקום ההגיוני היחיד שממנו אפשר באמת להתחיל ולהצטרף לשיחה שלנו, אז וולקאם,זה ממש הצטרפות לתוך שיחה ויהיה כיף.

תום: וזהו ונתקלתי בפרופיל שלך לא כזה מזמן והוא אדיר! והפכת להיות באמת, כאילו, הדבר האהוב עליי באינסטגרם.


הדס: דייי תודה!

תום: כאילו, משהו בשמחת חיים הזאתי והקלילות, ואני שונאת את המילה אותנטיות, אבל וואטאבר אותנטיות… אני שונאת יותר את המילה דיוק, דיוק…


הדס: וואי כמה אני אומרת דיוק, לא אבל לא שלא תביני לא נכון אני משתמשת המון, ואני באה לי להקיא מעצמי אבל אין מה לעשות…


תום: יש מילים שפשוט זה מה ש...


הדס: את אומרת אותנטיות, וזה אחד הערכים שמובילים אותי להיות מחוברת לעצמי אם נפרק את זה, להיות בקשב לעצמי, ואיזה כיף שזה עובר


תום: זה מרגיש נורא אמיתי, כי רואים, כאילו אי אפשר לפספס, אי אפשר לחשוב שאת רק אשת שיווק שעושה סרטונים, זה רואים שזה את וזה נורא כיף, זה נורא כיף.


הדס: אני לא יודעת לעשות משהו אחר מלבד להיות אני, למען האמת


תום: זה עובד לך טוב.


הדס: יופי. איזה כיף. זה מעניין משהו שאמרת מקודם, אמרת על זה שיש את הטייטלים של מה שכביכול אפשר לעשות, כל המקצועות וכל הכותרות, וזה ממש מעניין כי זה משהו שבאמת העסיק אותי פעם, וחשבתי לעצמי תוך כדי שדיברת שאני של גיל עשרים- עשרים פלוס הייתה ממש שמחה לשמוע אותי של עכשיו.


תום: נכון! בדיוק. זה בדיוק המחשבה, של איזה כיף זה כאילו פשוט לקבל את האישור להיות הדבר הזה שאתה, גם אם הוא לא בדיוק נכנס לשבלונה שיושבת שם בחוץ ונראית לכולם הגיונית, ופשוט לגלות שאפשר להיות כאילו מלא דברים אחרים.


הדס: כן, אני חושבת שיש איזו מחשבה שצריך להיכנס לאיזה משבצת,


תום: נכון, ממש


הדס: וגם אני התחלתי במקום הזה, אני גם התחלתי משם. אני בתחילת שנות העשרים הלכתי ללמוד מדעי ההתנהגות וקרימינולוגיה, זה היה… לא מגזימה, אני לא יודעת אם יהיה אפשר לראות, לא, רק ישמעו אותנו…אני עושה תנועה כזאת מעגלית של איפה אני אשים… אוקיי, אני אשים את האצבע פה.


תום: כן? זה היה, זה לא היה מחובר?


הדס: זה היה אקראי ועם זאת גם בדיעבד מאוד מאוד נכון, אבל באותה מידה זה גם היה יכול להיות מאוד לא נכון. זה, היה לי הרבה מזל, וכן היה שם איזה עניין שאמרתי יא זה נראה לי מעניין, אבל זה לא הייתה מחשבה שהייתי רוצה נגיד לילדים שלי, למשל כשהם יגדלו אני לא רוצה שהם ילכו למקום הזה, אני הייתי רוצה שהם יבינו מה הם רוצים, אבל גם שהם לא חייבים להיכנס לאיזה תבנית מראש, ושזה בסדר ללכת למה שמעניין אותם, אבל לא מהמקום שאני הלכתי, שמקום של כזה יאללה בסדר, אלא זה באמת מעניין.


תום: אבל היית עושה משהו אחר בדיעבד? אם היית חוזרת להיות…


הדס: לא, לא.


תום: זה גם מעניין.


הדס: לא, לא חושבת שהייתי עושה שום דבר אחר. גם בתואר הזה היו איתי הרבה מאוד אנשים שגם בסופו לא ידעו מה הם רוצים לעשות עם עצמם, כי זה תואר מאוד כללי כזה, מין הסתם תואר ראשון, אני במהלך התואר ממש הבנתי שאני רוצה להיות מטפלת, ושזה המזל שאני באמת בתואר שהוא הקדמה לתארים מתקדמים שאפשר ללכת ללמוד בהם טיפול. אז אני הרגשתי ש-וואו, מצאתי את היעוד שלי בעוד שהרבה מסביבי היו קצת אבודות, בנקבה כי הרוב שם היו נשים, הרוב הרגישו שהם כאילו היו מעבירות את הזמן, אני לקחתי את זה מאוד ברצינות, ובאמת המשכתי אחר כך לתואר שני בטיפול באומנות, ועדיין הייתי, אמרתי לעצמי אני מצאתי את המשבצת… ה-משבצת!


תום: כאילו הדבר שאת צריכה, הקריירה.


הדס: היא פה כן. כי כמו שאמרנו בהתחלה,כאילו יש איזה מין מחשבה שיש משבצות, שזה נכון, יש עורך דין, מטפלת באומנות, פסיכולוגית, נהגת קטר… לא יודעת, שיש כל מיני משבצות, וכאילו אני אנסה למצוא את עצמי איזה משבצת אני. ספוילר אלרט - אני לא בשום משבצת היום. אבל אני חושבת שאולי כדי לצאת מהמשבצת, אני צריכה למצוא את עצמי באחת. ובאמת עשיתי את התואר השני, עשיתי את ההתמחות, ועשיתי, עבדתי, ממש נכנסתי למסלול של… אם את מחפשת מה עושה מטפלת באומנות אחרי התואר השני, זה מה שעשיתי, הייתי בעמותה ילדים בסיכון, עבדתי עם ילדים, עבדתי עם הורים, ובמשרד החינוך, כי בדרך כלל יש כמה עובדים בכמה מקומות כי בדרך כלל זה חלקיות משרה, יש מטפלות באומנות ותיקות שכבר הם במשרה מלאה נגיד במשרד החינוך או משהו כזה, אבל בתחילת הדרך זה הרבה פעמים באמת חלקיות משרה. אז עבדתי כמה ימים בשבוע בעמותה לילדים בסיכון בגן תקשורת, ועבדתי עם משרד החינוך, ובמקביל התחלתי לאט לאט לקבל מטופלות בקליניקה פרטית, הבנתי שאני רוצה לעבוד עם נשים, אימהות… וככה התחלתי. וזה כאילו, ככה זה המסלול של מטפלת באומנות. ואז אני קיבלתי, הבן זוג שלי קיבל את הצעת רילוקיישן לניו יורק, ואני מאוד התרגשתי כי הבנתי שיש פה הזדמנות, למרות שמאוד נהניתי ממה שעשיתי ומאוד אהבתי, והייתי גם ממש טובה בזה, אבל הבנתי שיש פה הזדמנות לבחור וליצור משהו אחר משלי שהכי מדויק לי.


תום: רגע, אבל אני חייבת לעצור ולשאול משהו כי… מלא דברים, אבל אני אמקד את עצמי. אז בעצם הלכת למסלול הכאילו גנרי המובן מאליו של אוקיי, מה שאני עשיתי, נפלתי טוב, התקדמתי אני מטפלת באומנות. ואז הגיעה הצעה לרילוקיישן, ואת אומרת, הבנתי שאני יכולה פתאום לפרוץ את הדבר הזה ולעשות משהו לגמרי אחר. אני רוצה, אני משערת או שאני אשאל, שזה לא… המחשבה הזאת כנראה לא הגיעה משום מקום, או שכן? כאילו רילוקיישן, ואמרת אוקיי, כל מה שעשיתי לא מעניין, בוא נתחיל מההתחלה נעשה משהו אחר לגמרי, או שמשהו כבר דיגדג בפנים שזה לא לגמרי החיים שאת רוצה, או כאילו…


הדס: אממ… קשה לי לענות על זה כי אני, אני מרגישה כאילו… אני בתור אחת שעושה ויוצרת לעצמי את המציאות, קצת קשה לי לחשוב על המצב הזה שבו היה צריך להיכנס משהו חיצוני כדי שנוצר איזשהו שינוי, אבל זה כנראה חלק מהמזל שהיה לי, כי אני לא יודעת איפה אני הייתי היום אם לא היה את הדבר הזה. יכול להיות שפשוט הייתי ממשיכה במסלול, ובאמת קיבלתי פה הזדמנות שמשהו מבחוץ נחת וניער אותי. עכשיו, אני ממש היה לי טוב בכל מה שעשיתי, אבל בדיעבד זה היה פחות מדויק לי. אני עבדתי עם ילדים והורים וכשיכולתי באמת לשאול את עצמי, הרבה פעמים במהלך החיים בקריירה כזאת קשה לעצור ולשאול את השאלות האלה, ואז הייתה את ההזדמנות הזאת שאפשרה לי לשאול את עצמי, אוקיי, אם עכשיו הכל מתחיל לא מההתחלה, כי זה אף פעם לא מההתחלה, אבל מתחיל נקי דף חדש כזה, ואני יכולה לצייר פה מה שאני רוצה את החיים שלי, מה אני רוצה? ואז עניתי לעצמי שאני לא רוצה לעבוד עם ילדים.


תום: איזה קטע.


הדס: שאני לא רוצה לעבוד עם ילדים, ואני כל כך נהניתי והילדים אהבו אותי ואני אהבתי אותם, והטיפולים היו

מרגשים ובעלי משמעות וערך, והבנתי - אני לא רוצה לעבוד עם ילדים, אני רוצה לעבוד עם נשים, באותו זמן זה היה על עיבוד חוויית הלידה, הרגשתי שזה משהו שאני רוצה.


תום: ואיך הבנת, זה כאילו הבנה… דיברנו על המילה מדויק, היא כנראה תלווה אותנו בכוח, זה הבנה נורא מדויקת, כאילו אני לא רוצה לעבוד עם ילדים, אני רוצה לעבוד עם נשים לעיבוד חוויית הלידה. זה הכי ספציפי בעולם. זה היה תהליך?


הדס: בוודאי, זה היה תהליך, לא ארוך אגב, זה לא היה תהליך של שנים זה היה תהליך של שבועות עד חודשים, שבתוך הריק הזה… בואי נבין את הסיטואציה, אנחנו במדינה חדשה, חורף, שלג, קר, אני עם פעוט בין שנה וקצת, הבן זוג כבר התחיל את העבודה שלו, ואני עכשיו צריכה לשאול את עצמי שאלות, ויש הרבה ריק במקום הזה. ובריק הזה אפשר לשקוע ולהיכנס לדיכאון, ואפשר הרבה כיוונים, אני בת מזל שיש לי גם כלים להתמודד עם מצב כזה, וזה היה השלב שבו התחלתי לשאול את עצמי שאלות, ואז גם התחלתי ללמוד את כל הנושא הזה של לוח חזון והתחלתי להשתמש בו כדי למקד את עצמי. היום, בדיעבד, אני גם משתמשת בזה ומעבירה סדנאות על לוח חזון כי אני באמת אוהבת להעביר את הידע הזה הלאה, כדי שעוד נשים יקחו את האפשרות הזאתי לעצור ולשאול את עצמם בלי שיש איזה relocation כזה.


תום: איזה שאלות שאלת? כאילו, ישבת בבית בריק, ואיזה שאלות שאלת? מה שאלת את עצמך?


הדס: שאלתי מה אני רוצה. מה אני רוצה, מה אני רוצה? מה אני רוצה לעשות. לא מה אני רוצה לעשות כקריירה, מה אני רוצה לעשות כרגע, מה ימלא את הלב שלי באושר וסיפוק וערך. כי לא לעשות כלום זאת לא אופציה מבחינתי, אני, יש בי תשוקה לכל מיני כיוונים, ורציתי לבטא אותה, וזה גם היה כמובן במגבלות שלי יש לי פעוט בבית שעוד לא נכנס למסגרת, ולא ידוע מתי הוא יכנס למסגרת. ויש מגבלות לדבר הזה, אבל ידעתי ששום דבר שם לא יעצור אותי, אני אעשה מה שצריך, וגם יש את האינטרנט… וזה לא היה מכשול, בואי נגיד ככה.


תום: ואז איפה הלוח חזון נכנס? כאילו שאלת שאלות ואז התחלת לנסות לדמיין מה זה החיים החדשים האלה?


הדס: כן עשיתי כל מיני סדנאות וכל מיני קורסים ובאמת ניסיתי לחפש את עצמי שם. וזה גם קצת עירער אותי, כי אם עד לפני זה היה לי ברור שמצאתי את הייעוד שלי, הייעוד שלי זה להיות מטפלת, אז הבנתי שהקונספט הזה של מטפלת תרפיסטית הוא ממש נטמע בזהות שלי, וזה חלק מהזהות שלי עד היום. היה לי פחד כזה של אוקיי, אם אני לא עושה את מה שאמורות לעשות מטפלות באומנות, האם אני עדיין מטפלת? האם זה נלקח ממני? כלומר, היו שם כל מיני שאלות ואז החלטתי שאני לא הולכת לפי הגדרות האלה שזה, אגב, משהו שהרבה יותר קל לעשות בסיטואציה של רילוקיישן, מאשר בסיטואציה אחרת…


תום: למה? כי אין רעשי רקע?

הדס: אין רעשי רקע ואין ביקורת סביבתית, ואין קולות, שקט. אפשר, זה כמו שנגיד את הולכת בחופשה ופתאום את קונה איזה כובע שאת מרגישה שאת יכולה ללכת איתו בחופשה, ואז שאת חוזרת לארץ את מרגישה שזה כזה לא נעים ללכת עם הכובע…


תום: אוי כמה כובעים כאלה היו לי!


הדס: נגיד איזה ברט בפריז, נגיד את בפריז, אז את קונה איזה ברט ואת הולכת, או את בסן פרנסיסקו אז את קונה איזה כובע רחב שוליים כזה ואת הולכת ואת עפה על עצמך, ואת מרגישה שאת יכולה להיות מה שאת רוצה… אז יש איזה משהו ברילוקיישן, שיש כמובן המון קשיים ויש המון דברים שם, אבל יש גם משהו כזה שמאפשר לבחון מה מתאים לי בלי חשש מביקורת. כי מי יבקר אותי, איש ברחוב? אני לא מעניינת אותו,אני לא מעניינת אף אחד.


תום: את גם יכולה להיות משהו חדש, הרי, אחד הדברים שקורים עם אנשים שקרובים אלינו ומכירים אותנו זה שאנחנו כבר דמות מסוימת, ואז אם אנחנו מנסים להתפתח למשהו אחר זה תהליך הסתגלות גם עבורם, ופה את פשוט נולדת אדם חדש והם מכירים אותך ככה אז זה גם מקל, את לא צריכה להסביר את עצמך.


הדס: נכון, אבל האנשים, החברים, המשפחה, כולם שהקשרים נשמרים אז מה שאת אומרת הוא עדיין קיים, כלומר אנשים מכניסים אנשים אחרים למשבצות, ואז אם האנשים יוצאים מהמשבצות אז זה קצת מערער, כי רגע, אבל אני ידעתי עלייך ככה אז מה פתאום את עושה ככה, זה עדיין קיים אבל בפחות עוצמה כשיש את הרילוקיישן. זה ככה אני מרגישה לפחות. כי, זה לא שלא נתקלתי בזה, בכל דבר חדש שיצא כל דבר חדש שיצרתי היו כאלה שירימו גבה אמרו רגע, מה את עכשיו גם איקס? וזה בסדר אני חושבת שזה חלק ממש טבעי מזה, אבל היה משהו יותר פשוט בעצם זה שאני פיזית רחוקה מאנשים.


תום: ואז עשית לך את הלוח חזון ושאלת את השאלות האלה, ואיזה תשובות עלו?


הדס: אז קודם כל עלה ברמה המקצועית שאני מטפלת באמנות ואני רוצה לעבוד עם נשים על עיבוד חוויית הלידה, ואז התחלתי לבנות קורס או סדנה לא יודעת, יותר סדנה, יותר מתאים לקרוא לזה. וממש בניתי אותה לאורך תקופה מאוד ארוכה, זה מאוד ריגש אותי, כי אני מאוד אוהבת ללמוד ואני מאוד אוהבת… כשהייתי בתארים תמיד אהבתי לעשות את העבודות ואת המחקר ואני החנונית הזאת שמאוד אוהבת לעשות את זה, ומאוד נהניתי לשבת ולהעמיק וליצור משהו שיועיל, ובאמת עשיתי, העברתי כמה סדנאות כאלה, זה אני לא זוכרת כבר זה היה חודש או חודש וחצי של סדנה, זה היה ממש משהו רציני של פעם בשבוע והייתה קבוצת פייסבוק, זה כבר היה לפני כמה שנים אז אני כבר עם זיכרון שכבר לא…


תום: איך בכלל ניגשת לשווק את זה? למי מכרת את הסדנה, איך הגעת לקהל יעד?


הדס: התחלתי בפייסבוק, סיפרתי על זה בפייסבוק. אז עוד לא היה לי...


תום: והיית כבר כאילו פעילה שם?


הדס: כן, הייתי פעילה בקבוצות הורים, באימהות יותר נכון, ושיתפתי. הלכתי לעשות ייעוץ עסקי אצל פולינה שטרן שלמה, שהיא מהממת, וככה למדתי מה אני צריכה לעשות מהצעדים הראשונים. לא הבנתי בשיווק, לא הבנתי, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות, אפילו פחדתי. עשיתי עמוד עסקי ושמתי שם תמונה שלי בשחור לבן עם שיער אסוף שלא רואים אפילו את התלתלים, כאילו כמה שיותר להרחיק מעצמי, כאילו כמה שיותר רחוק ממני, לא הייתי מחוברת לעצמי כמו שאני היום, ובגלל זה השיווק גם לא היה ממש טוב כמו שהוא היום [צוחקות]. אבל בסדר, התפתחתי מאז, מתפתחים. ואז התחלתי לייצב את השם שלי גם סביב הנושא הזה. ואז הקלפים נטרפו שוב, והיינו צריכים לעבור לאוהיו. זה לא איזה משהו…


תום: אחרי זמן לא ארוך בעצם, כמה זמן?


הדס: כמעט שנתיים, כמעט שנתיים שאני כבר הרגשתי שאני כבר יש לי כיוון, וגם התחלתי למצוא את האומנות שבי, שהרבה שנים זנחתי אותה, אז מצאתי אותה שוב בדמות של ציורים בצבעי שמן, וציירתי ומכרתי ציורים ואפילו הייתה תערוכה קטנה באיזה בית קפה בברוקלין עם הציורים שלי, והיה כאילו.. הרגשתי שאני… ואז נכנסתי להריון, והרגשתי שהכל כזה מתייצב, מתייצב ונהיה רגוע וברור, ואז רילוקיישן נוסף לאוהיו, לא מרצון שלנו, כי אם הרילוקיישן לניו יורק היה ממש מרגש ורצינו אז לאוהיו הרבה פחות, בלשון המעטה. ואז גם הייתי עסוקה קצת, עשיתי סטופ לכל העיסוקים המקצועיים והיה הלידה ואת כל מה שהפוסט, וכל מה שאחר כך. ואז שוב שאלתי את עצמי מה אני רוצה והתשובה הייתה שאני לא רוצה יותר לעשות להתעסק בעיבוד חוויות הלידה, זה היה הפרק שסגרתי אותו עם עצמי, ואני לא רציתי יותר להתעסק בו. זו החלטה שלא הייתה פשוטה, ואפילו היה לי שלב שבו פרסמתי סדנה חדשה כי היה הרבה ביקוש והתחילו להירשם, ואני הרגשתי קטסטרופה. אני הרגשתי שאני מאוד לא מחוברת לעצמי ומה שהיה לי יום אחד שפשוט ישבתי וכל היום בכיתי, והרגשתי שיש פה איזו ציפייה ושאני לא עומדת בציפיות, זה היה מאוד מעורבל כזה. ואז החלטתי שאני למרות שאני עדיין לא מבינה מה קורה לי אני מבטלת את הסדנה הזאתי, מחזירה את הכסף, ולא עושה את זה. אפילו שיש כבר סדנה והיא טובה ויש כאלה שרוצות, אני הרגשתי שיש לי שם בעיה.


תום: את תמיד היית כל הזמן מחוברת לעצמך?


הדס: אם תמיד הייתי? לא תמיד הייתי, לא.


תום: כי את כאילו מתארת פה כמה סיטואציות שהן נורא עם מחוברות ונורא עם אומץ של לעצור משהו שעובד, להתחיל מחדש כבר פעם שלישית, וזה נורא לא טריוויאלי. את מספרת על זה קצת כזה כלאחר יד, אבל אנשים נתקעים גם ארבעים שנה בקריירה שלא מתאימה להם כי אין להם אומץ לחפש עבודה אחרת, ועוד כעצמאית, יש פה משהו לא פשוט.


הדס: לא זה לא היה פשוט, לא תמיד הייתי מחוברת לעצמי, לא תמיד הייתי במקום הזה. אני מאמינה שזה שריר שככל שאני יותר מתרגלת אותו, ויותר מכניסה… היום אני הכי מחוברת לעצמי מאי פעם, ואני בטוחה שגם שם אני יכולה להמשיך לעשות עבודה. זה משהו שעם השנים, והחוויות והבחירות שאני עושה


תום: ונגיד לא הפחיד אותך לבטל את הסדנה ולעצור, ולהתחיל שוב מאפס ולהגיד אוקיי, זה לא עובד, אני מתחילה משום דבר?


הדס: יותר הפחיד אותי לעשות משהו שלא מחובר, שאין לי בו… וזה משהו שחזר על עצמו עוד פעמים נוספות אני קופצת כמה שנים קדימה בכתיבת הספר ככה בסוגריים, נשאלתי את השאלה הזאת איך כאילו האומץ לכתוב משהו כזה, אבל התחלת…


תום: כן אנחנו לא…


הדס: רק סוגריים כי זה מתחבר שאני הרגשתי, יותר הפחיד, אותי לא לכתוב אותו, להעביר את החיים האלה וסליחה על המורבידיות - למות בלי שאני עושה את זה. אני לא עומדת למות אבל זה כן הרגיש ש… טוב, כולנו עומדים למות בסופו של דבר, זה כבר מצב קיומי כזה,


תום: סליחה מתישהו כולנו


הדס: אז היה לי באמת את המקום הזה של דחיפות כזאתי לעשות משהו שהוא כל כך נכון לי אני צריכה לעשות אותו


תום: אבל נשוב לספר בהמשך. אז ביטלת את הסדנה והיית באוהיו שוב במקום חדש ,שוב מההתחלה,


הדס: ואז שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות, שוב, מה אני רוצה זה לא מה אני רוצה לעשות, באיזה עבודה לעבוד, זאת לא שאלה איזו עבודה, אלא מה אני רוצה לעשות, איך אני רוצה את היום יום שלי ובאיזה חומרים אני רוצה להתעסק. כשאנחנו מדברות על חומרים אז גם את צבעי השמן שמתי בצד, אם כבר חומרים אז גם חומרים פיזיים וגם חומרים רגשיים, איזה חומרים רגשיים אני רוצה להתעסק, והבנתי שאני רוצה להתעסק ב… אוקיי, זה יישמע נורא כזה… באתי להגיד, אני רוצה להתעסק באור, ואז זה נשמע כזה מאוד כזה רוחני, אבל כן, אני באמת הרגשתי שאני רוצה להתעסק… הרי ההתעסקות בעיבוד חוויית הלידה זה התעסקות בטראומה, בכאב, ואני מנוסה בזה ואני עושה בזה עבודה נהדרת, וגם יש משהו מאוד מספק אז בלעבוד עם נשים במקומות האלה, אבל הרגשתי שבאותה נקודת זמן אני לא רוצה להתעסק בטראומה, אני רוצה להתעסק בריפוי אבל ממקום אחר.


תום: בטוב שלך, בצדדים השמחים יותר.


הדס: יותר, כן, אני רוצה לעשות כיף! גם הבנתי, אני רוצה כיף, שיהיה לי כיף. ואז התחילו סדנאות לוח החזון, ואמרתי אוקיי, אני רוצה לדבר עם נשים על איך להגשים את עצמן ואיך להתמקד בעצמן דרך לוח חזון. וזה ממש כיף, זה פאן, זה צבעוני, זה מנצנץ. זה כאילו, זה ממש היה לי… בא לי טוב, קודם כל לי זה בא טוב. ועשיתי הרבה טעויות בדרך, מן הסתם, גם שיווקיות וגם תמכוריות, אבל זה לא משנה, אני לא… גם לקרוא להם טעויות אני שמה על זה סימן שאלה, כי הכל היה בדרך של למידה


תום: תהליך למידה. אבל זה עבד מההתחלה? כאילו גם פה פשוט, את יודעת אני גם בשיחות קודמות וגם מהיכרות אישית שלי, הרבה פעמים אנחנו בונים משהו שנראה לנו מדהים, הסדנה שהעולם זקוק לה, אבל אף אחד לא בא.


הדס: ברור שלא, מה פתאום, נראה לך. שום דבר לא מתחיל סיפור הצלחה, זה לא עובד ככה, זה ממש לא עובד ככה, היו לי סדנאות שפרסמתי ואף אחד לא הגיע, היו סדנאות שממש נאבקתי, ואת יודעת, זה גם לא לדחוף את עצמי ולא להיות כאילו מעצבנת… כי יש שיווק מעצבן, ואני לא רציתי, אני ידעתי מה זה שיווק מעצבן מהצד של הלקוחה…


תום: מהצד המתעצבן, כן.


הדס: כן, אני לא רציתי לעצבן, לא רציתי להיות מעיקה ומעצבנת, ויש מצב שהייתי בשלבים מסוימים. כלומר, זה יכול להיות. אבל מאוד השתדלתי שלא, וכן היו סדנאות, היו פרויקטים ומיזמים שעשיתי סביב הדבר הזה שהיה המון התלהבות, ואף אחת לא נרשמת, אף אחת לא משלמת. כן, בסדר, זה חלק מזה. ואם יש מישהי שמקשיבה לזה ויש לה עסק עצמאי, ואני יודעת שהרבה מסתכלות עליי כי העסק שלי היום מצליח, אבל הוא לא תמיד היה ככה, וזה משהו שאם לא היה לי את האורך רוח ואת הסבלנות ואת האמונה, זה לא היה… הייתי מוותרת מזמן, ואני חושבת שהרבה עושות את זה מוותרות כי אומרות זה לא מצליח ומפסיקות, ואז זה בטוח לא יצליח.


תום: מה עזר לך לצלוח את הרגעים האלה של מפחי הנפש ושל הפקפוק העצמי שבדרך כלל עולה בשלב כזה או אחר?


הדס: תסמונת המתחזה…


תום: לגמרי.


הדס: תסמונת המתחזה גם, בטח. מה שעזר לי שזה קודם כל נבע, שכל מה שעשיתי נבע מחיבור כי ידעתי, האמנתי בזה, קודם כל ידעתי בעצמי, הייתה לי את הסטנדרטים שלי לדעת שזה טוב. הייתה לי גם את החוכמה לדעת שזה שלא נרשמות, לא אומר שזה לא טוב, ולא אומר שאני לא טובה.


תום: שזה מדהים ולא טריוויאלי בכלל.


הדס: כן, וזה משהו שהרבה… אני חושבת, נורא קל ליפול לזה, שאם לא נרשמות לסדנה שלי סימן שאני לא טובה, הסדנה לא טובה… לא! הרבה פעמים משהו בשיווק לא מדויק, או יש את כל הנושא של המשפכים השיווקיים שלוקח זמן ליצור אמון ולבנות קשר, בסופו של דבר, כדי שמישהו יאמין וירצה, וזה בסדר וזה דברים שלוקחים זמן וגם צריך ללמוד אותם. אני הלכתי, אחד הדברים שהכי עזרו לי להפוך את העסק שלי ליותר מוצלח זה ללא ספק הקורסים של טל איתן. לא יודעת אם שמעת עליו.


תום: לא.


הדס: ייעוץ עסקי, יש לו מלא קורסים דיגיטליים, עשיתי את כולם, ויש לו המון קורסים! עשיתי את כולם, את כולם! ישבתי וצפיתי ולמדתי, והבנתי שאני צריכה לקחת את זה ברצינות, שזה עוד משהו שהרבה אני חושבת לא תמיד לוקחות ברצינות, אבל אני לקחתי ברצינות את העסק שלי.


תום: מהרגע הראשון. זה מדהים.


הדס: כן, גם אם אין לקוחות


תום: וגם כאילו הניתוק של הזהות שלך מהעשייה, שזה מצחיק כי את הכי מחוברת לעשייה, אבל את ניתקת את הערך שלך מההצלחה הקונקרטית בשטח, שנראה לי שזה קריטי, כי אז זה שזה לא עובד לא אומר שאני לא עובדת, שאני לא טובה, זה אומר שעוד לא פיצחתי את העסק, שזה אולי אחת התובנות המשמעותיות שיש בחיים מקצועיים בכלל.


הדס: אני חושבת שפיצחתי בעסק אבל בשיווק משהו לא…


תום: נכון לא פיצחת ב100% את הפרוסס של הדבר. וגם, יש גם אומץ בלקחת את עצמך ברצינות. כי להגיד, אני מאמינה בעצמי מספיק בשביל להשקיע גם כשזה לא עובד, יש בזה… זה מאוד פגיע. את כבר לא יכולה להגיד טוב אני מנסה איזה משהו נראה אם הוא יזרום, לא, זה העסק שלי, אני מאמינה שהוא יצליח, אני שמה עליו כסף, אני שמה על עצמי כסף… זה לא טריוויאלי, וזה באמת אי אפשר להצליח בלי זה.


הדס: נכון ואמרת את המילה פגיע, ואני מאוד מתחברת לכל הנושא שמדברת עליו ברנה בראון על פגיעות, וזה משהו שהוא מאוד מחובר אליי, אני מאוד משתדלת להיות במקומות האלה. גם המקום הזה, של מה שאמרת, לנתק את הערך העצמי מהעסק זה לא משהו שקרה בבת אחת, זה היה תהליך ארוך מאוד שבתהליך הזה גם היו הרבה פעמים שבהם הרגשתי שזה הכל נגדי, או אם יש הצלחה אז היא הצלחה כי אני מדהימה, כן, אני מדהימה, זה לא סותר, אבל זה היה תהליך, שעדיין נמשך לדעתי, של גם לעשות הפרדה ביני ובין העסק למרות שהעסק הוא אני, אין לי פה מפעל למדפסות, העסק הוא אני! כאילו, מה שאני, היצירה שלי היא הפרנסה שלי, והעסק הוא הפנים שלי והערכים שלי. זה לא פשוט לנתק שם, כי יש חלקים שצריכים להיות מחוברים ויש חלקים שצריכים להיות מנותקים.


תום: נכון זה ממש להיות בשתי הקצוות, בחיבור מלא לעשייה כי זה מגיע ממש ממקום פנימי, ואיכשהו גם בהפרדה. זה לא פשוט.


הדס: כן, וזה תהליך, ואם מישהי שומעת את זה ואומרת לעצמה מה אני ממש לא שם, בסדר, אני גם לא הייתי שם, אני גם לא הייתי שם, אני התחלתי מנקודה שלא ידעתי כלום וטעיתי ותהיתי בדרך, כדי להגיע למקום הזה. שזה עוד משהו, אני חושבת שכדי להגיע לדברים צריך קודם כל לעשות, שזה אולי נשמע כאילו מאוד טריוויאלי, אבל הרבה פעמים זה מה שתוקע, שמישהי נכנסת במחשבות שלה בלופ של המחשבות, וצריך לעשות. אי אפשר ללמוד אם לא עושות, ואי אפשר להשתפר אם לא עושות, ואי אפשר להשתפר אם לא טועות. אני הייתי חייבת לטעות וחייבת בכל דבר שעשיתי, ובאיזשהו שלב גם מצאתי בחזרה את האמנות שלי דרך היצירה של התכשיטים. ככה הגעתי…


תום: שבאמת מתי זה הגיע? בעצם, נחזור רגע לרצף זמנים, באהיו התחלת את הסדנאות חזון…


הדס: התחלתי את הסדנאות, כן, היה משהו שהקדים את זה, הוצאתי ספר ילדים בשם ״ד"ר תחתונים״, שהקדים לזה, שכחתי לספר, שבערך ב-2015 הקמתי קבוצה בפייסבוק שנקראת ״גם קטנים יכולים להיפרד מחיתולים״ ששם לימדתי הורים איך להיפרד מהחיתול בגישה שממוקדת בקשר עם הילד. למדתי, גיליתי שיש כל כך הרבה מידע שגוי ברשת ושיש כל כך הרבה מידע מפחיד ומלחיץ הורים, רציתי לעשות סדר, ויצרתי מדריך שבזמנו הוא היה שני עמודי וורד, והיום הוא אתר ענק עם המון מידע, כל המידע המקצועי נמצא שם, והמטרה הייתה להעביר את זה להורים כדי לעשות סדר בדבר הזה, בשביל הורים שרוצים לגשת לזה בגישה של תקשורת מקרבת, בגישה שמקושרת. ואז עשיתי את זה, והקבוצה היום יש בה קרוב ל30 אלף הורים.


תום: ואת עדיין פעילה בה?


הדס: אני מנהלת אותה, אני מאשרת פוסטים, אני עונה לפעמים, אבל אני חייבת להגיד שזה נהיה מאוד, מאוד גדול עליי, ואני יותר לא מאשרת פוסטים מאשר מאשרת, כי אני פשוט לא יכולה לעמוד בעומס הזה היום. אבל מה שמרגיע אותי מבחינת רגשות אשם, זה הידיעה שיש את המדריך, ומישהי שיש לה טוסיק לשבת ולקרוא יכולה לקבל את כל המידע ופשוט לעשות את זה. היו לאורך השנים בקשות של נו, תכתבי ספר ילדים, כאילו שזה כזה פשוט, תכתבי ספר ילדים בגישה הזאת שלנו שאנחנו מדברים עליה כאן. בכל הספרים שאני ראיתי דיברו על המילה ״גמילה״, ואני שממש מתייחסת למילים ברצינות, הרגשתי שהמילה הזאת היא לא מדויקת, שהיא יוצרת אצל ההורים מלחתחילה לחץ בגלל האסוציאציות הנוספות שבאות עם המילה הזאת, בתהליך שבו ההורים צריכים כמה שיותר להיות רגועים כי זה עובר לילד. ואז אני חשבתי על זה והבנתי שזו בעצם פרידה מחיתולים, שזאת לא גמילה כי הילד לא מכור מחיתולים. אני הבאתי את כל הנושא הזה שאנחנו בכלל נמדבר על זה כפרידה, וכמה שהמילים משנות את החוויה ואת המציאות. מפה לשם, כתבתי ספר ילדים…


תום: מפה לשם.


[צוחקות]


הדס: מפה לשם, כן, כי אין לנו, אנחנו לא יכולות…


תום: נכון, זה אין סופי, אני מרגישה שעל כל נישה קטנה בחיים שלך אפשר לעשות פרק שלם בפודקאסט…


הדס: אפשר לעשות קורס שלם.


תום: כן, לגמרי, אני מניחה שתעשי, לפחות זה נשמע ככה שכנראה זה יגיע… אבל פשוט בשתי מילים, אמרת, טוב נראה לי שיש צורך, התיישבת וכתבת ספר?


הדס: התיישבתי וכתבתי טיוטה, היא הייתה מאוד גרועה, מאוד! מאוד גרועה, מאוד חינוכית, מאוד דידקטית, מאוד מעצבנת, מאוד לא טובה. ואז הנחתי לה וחזרתי לזה אחרי כמה חודשים, ושיניתי שם ואז עשיתי מחדש, ואז פשוט עבדתי על זה ושפצרתי את זה עד שזה היה משהו שהרגשתי שאני יכולה להתגאות בו, ואז למדתי… אני אוטודידקטית, אני לומדת דברים שאני צריכה לעשות, אז למדתי איך מוציאים ספר ואיך לעשות את זה נכון. הוצאתי את הספר ועשיתי מימיון המונים, הוא הצליח, הספר גם הצליח. לשמחתי עברו כבר… הוא יצא ב2018, שלוש שנים, והוא עדיין כל חודש נמכרים כמה עשרות עותקים.


תום: וואו זה מטורף!


הדס: כמה עשרות עותקים בחודש, אני מקבלת ככה דו"ח מאמזון וזה מגניב.


תום: אז יש לנו ספר.


הדס: יש לנו ספר, ואז, זה נורא מצחיק, היה משהו כמו חודש בין סיום המימון המונים לבין קבלת הכסף מהדסטארט, שבשלב הזה לא יכולתי לעשות כלום, כי עוד לא היה לי את הכסף בשביל לשלם ולהתקדם עם זה, אז ישבתי עם כאילו דחף נורא לעשות משהו, ואז, זה הזוי, אני הייתי במקלחת ואני פתאום דמיינתי שרשרת שאני רוצה לעשות. מה הקשר, אני עכשיו אעשה שרשרת, וממש דמיינתי, זה היה משהו עם עץ וצבעי עיפרון ורציתי לעשות שם איזה משהו ממש ספציפי. יצאתי במקלחת הלכתי לחפש מה אני צריכה, קניתי מסור, קניתי עץ [צוחקות] בחיי.. אני רואה את הפרצוף שלך [צוחקות] בהתחלה קניתי מסור ידני, כזה שמנסרים ככה, אי אפשר לראות אותי, אני עושה תנועות של מסור, ובהמשך קניתי איך קוראים לזה… Scroll Saw שזה ממש דבר גדול שצריך בשביל זה משקפי מגן וכפפות…


תום: את מבינה שזה לא דבר נורמטיבי, כן? התחלת להגיד: בא לי שרשרת וללכת לקנות מסור שולחני ומשקפי מגן! זה לא בשגרה. [צוחקת]


הדס: משקפי מגן זה חשוב, תשמעי וגם כפפות, כפפות מגן, אחרת זה יכול להוריד לי את האצבע…


תום: אני מרגישה שאני מבינה קצת יותר את הפרסונה שעומדת מולי עם האנקדוטה הזו.


[צוחקות]


הדס: אבל זה מתחבר לפשוט לעשות!


תום: נכון אבל בקיצון.


הדס: שמעי זה לא שאני, זה הכל גם, זה לא שאני אלך עכשיו ואני אטוס לאפריקה בשביל רעיון, אבל אם יש משהו שאני יכולה לעשות וזה עלה 70 דולר המסור הזה… זה לא כזה, כלומר… ועוד כמה דולרים על העץ ועוד כמה, ולהתחיל לצפות בסרטונים ללמוד מה אני יכולה לעשות שם, זה לא כזה. אני יכולה להבין מצד שני…


תום: גם זה לא שזה אמרת, אוקיי אני רוצה לעשות, רצית שרשרת אחת בשלב זה


הדס: כן כן, לא ממש לא חשבתי.


תום: זה הרבה, גם הכסף בשביל לעשות שרשרת ספציפית שאת רוצה. זה מגניב רצח, שלא תביני לא נכון,

זה פשוט, כן, זה חתיכת זמן.


הדס: אגב, המסור המשוכלל הזה, בסוף מכרתי אותו, זאת לא הייתה השקעה טובה לאורך זמן, אבל אני חושבת שעצם זה שאפשרתי לעצמי לחקור את המקום הזה, זה כאילו עוד צעד ועוד צעד ועוד צעד, ואז מהצעד הזה אני רואה מה פחות מתאים ומה כן מתאים. ומפה לשם התחלתי לנסר שרשראות. היה לי איזה רעיון, השתמשתי, למדתי טכניקה של דקופאז' שכזה שמדביקים דברים על העץ, ונורא נדלקתי מזה וממש היה לי כיף עם זה, ואז גם היו בקשות למכור אז מכרתי, וממש כל שלב נהייתי בזה יותר טובה ולמדתי יותר על חומרים ואז התחלתי בשלב מסוים גם להיכנס לנושא של עגילים שזה הפאשן, התשוקה הכי גדולה שיש לי כרגע, שלשמחתי היא כבר מחזיקה כבר לא מעט שנים, מ-2018 ואני ממשיכה, אבל אני רוצה להגיד שזה בסדר לעבור בין דברים. אנחנו חיות היום בעידן שבו זה כבר לא כמו שפעם שמישהו הלך לעבוד בבנק ועבד עד הפנסיה, אנחנו חיות בעידן אחר, וזה בסדר, וזה בסדר גם לחקור ולנסות, וגם לטעות! כי אם לא הייתי מנסה לא הייתי מגיעה לזה שיש לי היום עסק מצליח של יצירת תכשיטים שאני כל כך אוהבת ואני כל כך נהנית, ויש גם לקוחות שאוהבות וחוזרות ואוהבות את מה שאני יוצרת, שזה אושר גדול כי ליצור לחלל הריק זה פחות כיף.


תום: את בעצם התחלת, עשית את הדבר הזה, היו כמה בקשות, התחלת למכור ואז הבנת שאת רוצה להרחיב את זה ולהגדיל או שפשוט זה הכל היה מתוך איזושהי זרימה של ביקשו עוד קצת אז עשית עוד קצת, איך זה עבד?


הדס: בהתחלה זה היה באמת מתוך זרימה, ובאיזשהו שלב הבנתי שאני צריכה אסטרטגיה והלכתי ללמוד איך אני עושה אסטרטגיה שיווקית ועסקית, ואיך העסק הזה בכלל יכול, מבחינת גם מסים ומבחינה כל הבירוקרטיות, וגם מבחינה שיווקית וגם מבחינה של ידעתי שאני רוצה חנות ״אטסי״ כי זה הכי קל, ושבהמשך כשהעסק יגדל יותר אני ממש אבנה חנות עומדת משל עצמה, חנות אינטרנטית, ובאמת גם את זה עשיתי, ואתר… היה לי ברור, אני חושבת שהרבה פעמים נשים עוצרות כי פתאום הכל נראה נורא גדול ושיש המון דברים לעשות, ואני לא נתתי לזה לעצור אותי, אני ידעתי שיש שלבים ושזה בסדר לעבור אותם, זה בסדר אם אין לי לוגו בתור התחלה, זה בסדר אם אין לי אתר ענק. אז כשעלה הצורך שזה כבר היה ממש נדרש אז בניתי אתר, למדתי איך לעשות בווייקס אתר, ואם לא יודעת לעשות אפשר לשלם למישהו שיעשה את זה, ואם אין תקציב אז אפשר לחכות עם זה אפשר לעשות רק עמוד נחיתה, כלומר, לא חייבים, ואני חושבת שזה אפילו גובל בפרפקציוניזם לחשוב שצריך לעשות את הכל על ההתחלה, יש כאלה, אני חייבת לוגו אז אני חייבת. לא, אפשר להתחיל לאט לאט.


תום: את יודעת מה עולה לי מהשיחה איתך, שאני כאילו מתחילה לחבר גם קצת שיחות עם אחרות, שיש איזה שילוב מנצח של מצד אחד להיות אול אין, זאת אומרת החלטתי שאני עושה משהו אני עושה אותו אני אול אין, אני רוצה לעשות תכשיטים אני מקבלת הדרכה לאיך עושים את זה ואיך משווקים ואיך עושים את זה נכון


הדס: אני עושה את זה הכי טוב


תום: הכי טוב שאני יכולה והכי ברצינות והכי בלתת לעצמי גם את הכלים שאני צריכה בשביל להצליח לא כי זה איזה עסק קטן אז כשהוא יצליח אני אשקיע בעצמי, לא, אני אשקיע בעצמי עכשיו. ומצד שני גם איזה קלילות, אני מתחילה. זה הצעד הראשון, אני עושה אותו, נגיע אחר כך לצעד החמישי. זה לא מטריד אותי. אני יודעת על עצמי שאני הרבה פעמים נתקעת על הצעד החמישי של אוקיי, אבל צריך את הלוגו, צריך את האתר וויקס, צריך את האסטרטגיה את שיווק, והמקום הספונטני, שמשולב עם הרצינות, הוא ממש… הוא מלווה כאילו את כל מי שדיברתי איתה שעושה דברים משמעותיים. וזאת תובנה נורא חשובה בעיניי, וזה לא פשוט, יש אנשים שזה בא להם בקלות ויש כאלה שלא, אבל זה עובד.


הדס: אבל גם את זה אפשר ללמוד ואני מאוד מתחברת לאול אין, כי אני באמת אול אין. אם אני נותנת שירות, מבחינתי, זה צריך להיות שירות בסטנדרטים שלי ברמה הכי גבוהה. אם אני מוציאה ספר הוא יהיה בסטנדרטים הכי גבוהים, ואם אני לא מכירה את הסטנדרטים אני אלמד אותם, ואני אבין איך הסטנדרטים האלה אמורים להיות. ואם אני עובדת עם ג'אמפ רינגס, כאילו זה כמו חישוקים קטנים שמחברים דברים ומצופים זהב, ואז אני מגלה שהזהב הזה נשחק, אז אני אמצא חומר אחר שהוא לא ישחק, ואני, ואני אעבוד כדי שזה באמת יהיה בסטנדרטים. ואני חושבת שזה משהו שלא תמיד לאנשים יש סטנדרטים, ואפשר ללמוד, אפשר ללמוד מה הסטנדרט בתחום שאנחנו נכנסות אליו.


תום: אני גם מניחה שהדברים הראשונים שעשית הוא בסטנדרט אחר ממה שאת עושה היום כי את גם משפרת.


הדס: בוודאי, להגיד לך שלא לפעמים אני חושבת על הלקוחות הראשונות שלי ואני אומרת יואו הם קיבלו משהו הרבה פחות טוב ממה שאני היום עושה…כן, כן.


תום: ואני מאחלת לך שזה יהיה ככה לנצח כי ככה זה צריך להיות, שתמיד תסתכלי לאחור ותדעי שהיום זה הרבה יותר טוב.


הדס: נכון.


תום: וזה להתפתח.


הדס: ואני גם לא מוכנה להתבייש בזה בגלל שזה היה חלק מהדרך, זה ממש היה חלק מהדרך וזה בלתי נמנע אבל אם אני אתחיל, ופה פרפקציוניזם יכול ממש לחרב, אם אני אתחיל במחשבה שאני חייבת שהכל יהיה מושלם ברמה שאני עדיין לא נמצאת בה, זה יכול לגרום לי לא לעשות אבל זאת לא הדרך. אז ככה נוצר העסק של התכשיטים באמת מתוך תשוקה והתמקצעות ובאמת הקשבה פנימה, שזה משמח אותי. ואני לא משאירה בחיים שלי, גם ברמה העסקית וגם ברמה האישית, אני לא משאירה דברים שלא משמחים אותי. אני מאוד מתחברת לכל התיאוריה של קון מארי בסידור הבית.


תום: בדיוק חשבתי על זה על ספראק ג'וי, לגמרי.


הדס: כן, אבל זה נכון, אני לוקחת את זה לחיים שלי כי אני משאירה דברים שמשמחים אותי, אני משאירה אנשים שמשמחים אותי, ואני מנפה אנשים שלא ספארק ג'וי בשבילי. אני מאוד מקפידה על זה. ולשמחתי, זה מאפשר לי לגלות מה משמח אותי, והלוחות חזון והתכשיטים זה הדברים שהכי ותיקים בעשייה שלי שנשארו לאורך זמן בעצם, ואני מאוד שמחה מהם, וגם אני גיליתי שהכתיבה זה משהו שמאוד משמח אותי ועושה טוב לי ובעולם, וככה הגעתי לכתיבת הספר הרומן "הכול בסדר הילי". שזה כתבתי אותו… הוא תמיד היה לי בראש במעורפל מאוד, מאוד מאוד מעורפל, הייתה לי ידיעה שאני צריכה לכתוב ספר, את הספר הזה, והיה לי גם הרבה פחד לכתוב אותו, ואז הגיעה הפנדמיק במרץ 2020, ואני, כשכל העולם היה בקטסטרופה, אני הרגשתי בעירה כזאת בבטן שלי, התיישבתי לכתוב. התוכנית הייתה שאני כל יום מימי השבוע כותבת לפחות 500 מילים, בסופי שבוע אני קוראת ספרות מקור, וידעתי שאם אני אכתוב כל יום במשך שלושה חודשים תהיה לי טיוטה ראשונית ביד. וזה אחר כך …


תום: לא היו ימים שלא יצאו המילים? כשאת יושבת ואת לא יודעת מה לכתוב?


הדס: אין כזה דבר, אני ישבתי ואם לא היה לי מה לכתוב כתבתי על זה שאני לא יודעת מה לכתוב. לא היה יום שבו לא יצאו 500 מילים. וקראתי לזה לקובץ "חוצבת מילים בסיפור של הילי״ בהמשך כי הרגשתי שאני ממש יושבת וחוצבת את המילים, לא תמיד יודעת מה אני הולכת לכתוב באותו יום, הרבה פעמים השארתי לעצמי רמז מהכתיבה הקודמת מה הכיוון אבל לא תמיד ידעתי מה. ואז הייתה לי באמת טיוטה ראשונית שהיא לא הייתה טובה, אבל היא הייתה, היא הייתה קיימת, ואז הלכתי להתייעץ עם רוני גבלפיש, סופרת שאני מאוד מעריכה, בתשלום כמובן, קיבלתי את הייעוץ שלה, את הלקטורה, ועבדתי על זה, ועברתי בערך 20 סבבים של עריכה


תום: וזה נורא חשופים…


הדס: וכל פעם זה כל פעם מחדש כולל עריכה שכוללת הקראה של הספר בקול רם כדי לשמוע את המילים. זה הרבה עבודה.


תום: איך לא התייאשת? זה נשמע לי, אני לפעמים, אני זוכרת שכתבתי תקופה בלוג, ו…בואי, בלוג [צוחקת] לא חושבת שהוא היה 500 מילה, ולפעמים בפעם השלישית לקרוא אותו כבר לא הייתה לי סבלנות לעצמי, וזה פחות מעמוד! איך?


הדס: אז זהו, אני חששתי מזה, כאילו איך, אבל יש לי איזה באג במוח, זה באג אבל אולי הוא גם פיצ'ר, שאני שוכחת דברים. נגיד ,אני יכולה לראות סרט ואז לראות אותו אחר כך שוב ולהיות מופתעת בחלקים מסוימים [צוחקות אז הבאג הזה עבד לטובתי, מי שאין לו את הבאג הזה…


תום: שיהיה להם בהצלחה.


הדס: יש אנשים שזו העבודה שלהם, זה בסדר הכל בסדר. גם צריך לדעת איפה המגבלות שלנו, יש דברים שאני לא מסוגלת לעשות ואני הולכת החוצה, אבל דברים שאני יכולה אני עושה. אז פשוט קראתי והיה שלב שגם הקראתי את כל הספר, זה היה יום שלם שכאבה לי הלסת אחר כך, אבל עולים הרבה דברים שמקריאים בקול רם.


תום: הקראת לעצמך או למישהו?


הדס: לעצמי, ישבתי בחוץ בחצר, נשרפתי קשות בגב, זה היה בקיץ ישבתי בחוץ ופשוט הקראתי לעצמי את הספר. ידעתי שאני צריכה לעבור את כל השלבים האלה כי רציתי… המטרה הייתה להוציא לאור משהו שאני אהיה גאה בו. הפחד הכי גדול היה להיות מובכת. קודם כל, רק כשהרגשתי שיש לי ביד משהו שאני יכולה להתגאות בו, שעדיין לא לגמרי שם אבל אני יכולה כבר יש משהו, רק אז יצאתי למימון המונים. זה ממש נקודה כזאת שפתאום הבנתי, אני יכולה לצאת למימון המונים השבוע, אחר כך זה כבר היה באוויר, ואז הפרויקט למימון המונים היה מטורף, תוך שלושה ימים ולילה הגעתי ליד


תום: וואו זה פסיכי לגמרי, יש סופרים מוכרים שלא מצליחים להגיע להישגים כאלה. זה מגניב.


הדס: מאוד מרגש, מאוד. בערב שבו זה הגיע זה היה תשעים ושמונה אחוז, ואז ידעתי בגלל שהפרשי שעות ידעתי שכשאני אלך לישון זה יהיה בזמן שאני ישנה ושאני אקום בבוקר וזה יהיה מאה. שזה גם ככה קרה גם ב״דוקטור תחתונים״ בספר הילדים, ואז כתבתי בפייסבוק זה שוב הולך לקרות אה? אתן הולכות להעלות לי את זה למאה אחוז זה הולך לקרות שאני ישנה נכון?אני שוב לא אהיה פה לחוות את זה תודה באמת! [צוחקת] ואז באמת כמובן בהרבה שמחה וקמתי בבוקר ועשיתי ככה עם עומר וישבנו והסתכלנו על הטלפון ועשיתי ריפרש וראיתי שזה עלה למאה ושתיים, זה היה ממש מרגש.


תום: אני כאילו מתרגשת בשבילך, זה נשמע לי רגע… זה כאילו ממש עשה לי כזה קפיצה בלב, זה נשמע לי מטורף!


הדס: זה מאוד מרגש זה גם רגע כזה של ידיעה, זה רגע כזה… דיברנו הזכרת לי קודם את המילה הצלחה, באותו רגע זו הייתה ההצלחה, כי ידעתי שכמה מאות נשים הולכות לקרוא את הספר שלי וזהו, זה לא היה… זה שאחר כך זה הפך להיות רב מכר ואלפי עותקים, בסדר, זה לא הייתי שם באותו רגע במחשבה, אני הייתי והצלחתי, באותו רגע הייתה את החוויה הזאת של הצלחתי, זה לא משנה מה הולך לקרות, הספר טוב, הספר יהיה יותר טוב, הספר יגיע לפחות לאישה אחת שזה יעורר בה איזה משהו, וזהו הצלחתי.


תום: כאילו יש, אני חושבת, איזושהי אשליה לגבי הרבה דברים, אבל במיוחד כשחושבים על דברים שיש בהם אלמנט של השראה, בין היתר כתיבה, נגיד כשמדמיינים גם הרבה פעמים בסרטים כשרואים סופרים, כשרואים אנשים הולכים לבקתה ביער יושבים וכאילו הוגים את הספר שלהם, ויש משהו שכמו כמעט כל דבר בחיים יש את הרומנטיקה ואז יש את המציאות, והמציאות היא אני מושיבה את עצמי כל יום, ולפעמים אני פשוט אכתוב אני לא יודעת מה לכתוב אני לא יודעת מה לעשות על מה אני אכתוב היום, ובסוף זה יוצא כי זה לא קסם זה פשוט עבודה קשה


הדס: אני כתבתי את הספר הזה כשהילדים שלי לא היו להם מסגרות והם היו פה לידי, פה לידי ליטרלי בין הרגליים שלי, תקופת כתיבה אחרת, לא של הכתיבה הזאת, נסעתי יום אחד לילה לסינסנטי לכתוב, אפשר לעשות את זה, אפשר לעשות בבקתה ואפשר לטוס ליוון כמו שיובל אברמוביץ' אוהב לעשות, אפשר לעשות את הדברים האלה, אבל בסופו של דבר זה מתחבר לי לכל המחשבות על הסופר האומן המיוסר, לא חייבים להתייסר, צריך פשוט לשבת, וגם לא צריך לחכות לאיזה מוזה, צריך לשבת ולעשות.


תום: זה גם אף פעם לא כל הסיפור, אפשר, יש את המעטפת הרומנטית היא גם שם יש את המומנט כן אפשר, אבל זה לא הסיפור השלם.


הדס: ואם אני מסתכלת אחורה, אז אני רואה איך הכל מתחבר. גם התואר הראשון, שבא באקראיות כמעט, וגם התואר השני והבחירה במקצוע הטיפולי, שאומנם אני לא יושבת ואני לא מטפלת במובן הקלאסי של איך שמטפלות היום מטפלות, אבל הזהות הטיפולית היא בי וזה בכל דבר שאני נוגעת בו, כל דבר שאני עושה יש בי את הידע והמקצועיות והניסיון שצברתי, אני רואה איך הכל מתחבר, שזה משהו שיש לי את היכולת להסתכל אחורה ולראות, לראות את זה שזה ממש הכל קשור, כל עבודה שעשיתי שנראית לא קשורה, כשכירה למשל, הכל חלק מהסל של מה שאני אוספת איתי, ומה שאני כן הייתי רוצה להעביר לילדים שלי גם, זה שבאמת לא חייבת להיות משבצת אחת. כמובן שאם מישהו מהם ירצה להיות משבצת שהיא מאוד משבצתית, אבל גם אפשר לצבור את החוויות והניסיון שלנו, ומה שאנחנו לומדות בדרך,


תום: וגם אפשר לשנות, שזה נראה לי עוד משהו נורא מעניין לקחת מהסיפור שלך, כי זה הרבה פעמים, או לפחות אני חושבת שזה משתנה עם הדור שלנו, ואולי בעבר הסתכלנו על אנשים שעושים שינויים, שהם שינויים מהותיים כלא יציבים כלא סגורים על עצמם, כאלה שלא מצאו את עצמם, אבל זה אף פעם לא היה הסיפור שלך, את לא - לא מצאת את עצמך, את פשוט כל פעם מצאת חלק אחר בך ונתת לו מקום, וזה לא היה מתוך בלבול או מצוקה או חוסר יכולת להתחייב, זה היה ממקום של לעוף עם מה שמעיף לך את הלב כרגע. וזה אולי מבחינתי המסר הכי מרגש, שאפשר גם לעשות את זה, וגם להצליח בכל מיני נקודות בזמן, ואז לעבור לדבר הבא לא כי נכשלת או כי את לא מצליחה להתמיד, כי פשוט הלב עף למקום חדש וזה מגניב בטירוף!


הדס: נכון, יש משהו במה שאמרתי עם הלא יכולה להתמיד, שהיה בי פחד לאורך שנים שאולי באמת אני לא יודעת להתמיד בדברים, זה באמת שאלה ששאלתי את עצמי. היום אני כבר יודעת לענות עליה, אבל זה בסדר שיש את התהיות האלה, אבל אני חושבת שמה שמשותף גם למה שאמרת הרגע, שזה עוד מסקנה שאני חושבת שהיא חשובה, זה שמה שאמרת בעיקר מדבר זה ציפיות מבחוץ, זה מדבר על מה יגידו, מה יחשבו. שאני זכיתי ליצור לעצמי סיטואציה שבה - זובי, זה לא מעניין אותי, אני לא חווה את זה. יכול להיות שאם הייתי בישראל עם כל הקולות מסביב, יכול להיותת שהיה לי יותר קשה לפתח את היכולת לעמוד מול הציפיות ככה. זה לא אומר שאני חסינה לציפיות, אני אנושית ואני לא חסינה לציפיות, וכשאני עכשיו כותבת מה שאולי יהיה הספר הבא אני מרגישה את הציפיות נושפות לי בעורף, שלא לומר נכנסות לי לדיאמס באינסטגרם, נו מה עם הספר הבא אני מחכה, אני לא יכולה לחכות לספר הבא שלך… שהיה יותר קל לכתוב כשאין שום ציפיות, מאשר אני צריכה לעשות עבודה כל הזמן של לנקות וזה מה שמקשה עליי להתמיד כמו שהתמדתי בכתיבה של הספר הקודם, אז עכשיו אני עושה מרתונים של כתיבה ואז אני עושה הפסקה כי אני מרגישה את הציפיות מציקות לי ומטרידות אותי, וזה לא כביקורת לאלה שאומרות לי זה כי זה נורא טבעי, ואני מאוד מקבלת את זה באהבה.


תום: יש מישהו שמחכה לספר הבא שאת הולכת לכתוב, זה מדהים


הדס: ברור, זה מדהים. ואני מאוד אשמח מזה כשיהיה לי משהו ביד שאני אוכל להתגאות, עדיין אין לי את זה, אז זה כזה ומה אם אני לא אעמוד בציפיות ואת יודעת מה? בואי אני אניח את זה על השולחן, יהיו כאלה שאני לא אעמוד בציפיות שלהם.


תום: תמיד, כל הזמן.


הדס: יהיו תגובות שיגידו ממש התאכזבתי מהספר השני של הדס קפלן


תום: אבל זה בכל מה שעושים בחיים, כמו שיש אנשים שהסתכלו והתאכזבו שלקחת זרקת את התואר השני הטיפולי שלך לפח, או שכל הסדנאות הכל כך מצליחות התאכזבו שעזבת את הקולינג שלך… אני חושבת שהאכזבה הזו של הבן אדם בצד השני שמשהו זז לו .


הדס: מה גם ששום דבר לא נזרק לפח, שום דבר לא נזרק.


תום: זה באמת נראה לי שהסיפור קריירה שלך הוא מסע, בכלל על ציפיות, כאילו הוא מלמד על הקונספט של ציפיות, גם התמדה, היא אמרת שצריך להתמיד, זה רק בסוף, לפעמים אנחנו שוכחים שהתמדה שכל הדברים האלה הם אמורים להיות סמנים בדרך למשהו, הם לא הדבר, התמדה היא לא ערך, היא אמורה לעזור לנו להגיע להישגים מסוימים, להעמיק, ללמוד יותר, לצלוח אתגרים, זה הדבר, אבל אם את עושה את זה, אם את לא נופלת כל פעם שקשה, אם את לא בורחת כל פעם, אם את מצליחה לייצר נקודות שיא ולממש את עצמך, אז התמדה כבר לא מעניינת אף אחד.

אני יכולה להמשיך לשאול אותך שאלות לנצח, אז אני אולי אשמור לעצמי את הזכות בגלגול הבא שלך לעשות את זה שוב, מקווה שעוד יהיה פודקאסטים לא אז סתם תספרי לי מה קורה כי זה פשוט מרתק, וממש תודה שהקדשת מזמנך ושיתפת את הסיפור שלך, עוד לא דיברנו מילה על האינסטגרם שזה בכלל הדבר, שזה כאילו הדבר השולי בחייך, אבל הוא בכלל מה שהכיר לי אותך, אז אני אשים קישור…


הדס: הוא לא שולי בכלל, אתה יודעת?


תום: הוא כאילו שולי, לא, אולי לא, כי הוא כנראה הכלי השיווקי שלך, אבל.


הדס: הכי חזק, כי הוא הכי חזק, וגם שווה לי את הכי הרבה פרנסה, ואני… כשכל האינסטגרם, וואטסאפ נפלו לפני כמה זה שבועיים משהו כזה, אז הדבר היחידי שהיה לי חסר זה באמת האינסטגרם כי יש לי שם קשר ישיר עם אלפי נשים, ושאת חלק גדול מהן אני כבר מכירה, שזה כאילו די מדהים, שזה מאפשר, זה מאפשר לי לבטא את עצמי, זה מאפשר לי לשים בפרונט כלומר אין שם אשליה, אני שם כדי לשווק את העשייה והיצירה שלי, ואין שם, אין פה מה להתבלבל, אין פה, זה מה שאני עושה בצורה מוצהרת וכל מי ששם יודעת שאני שם כדי להביא את היצירה שלי. ואני חושבת שבגלל שאין לי את הבלבול הזה, יש לפעמים כאלה שהן מתבלבלות או לא נעים להן להביא את הדברים האלה, נעים להן לדבר על משהו אחד אבל לא נעים להן לדבר על משהו שהן מתפרנסות ממנו, ולי מאוד נעים לדבר על זה, ואני חושבת שבגלל שאין לי את הבלבול הזה אז גם מי שעוקבת מבינה את זה.


תום: וגם כי את בסוף גם האינסטגרם שלך הוא יצירה. הוא לא איזה רצף של פוסטים שיווקים משעממים, הוא חוויה, הוא חוויה כאילו לצד השני שהיא נורא כיפית ונורא מערבת ומעלה חיוך, אז זה אני יכולה להגיד על החוויה האישית שלי, כמישהי שלא מכירה אותך אישית עד היום, וגם לא עוקבת המון זמן יחסית גיליתי אותך לאחרונה, ואני פשוט בעדך! כאילו זאת התחושה שלי, בא לי שתצליחי, אני שמחה שאת מוכרת עגילים, אני כאילו מרגישה מעורבת רגשית [צוחקות] אבל כי באמת כי זה נכנס ללב, כי יש משהו כל כך נגיש ונעים ומשמח שאת אומרת אוקיי, בא לי גם שיהיה לך טוב, וזה מגניב.


הדס: זה מגניב ואני גם מרגישה את זה, אני מרגישה את הפרגון וההדדיות ואת האהבה.


תום: אז שרק ימשיך ככה, ונצפה לספר הבא, בלי להלחיץ [צוחקות] אבל לא, באמת אני יכולה רק לאחל לך שימשיך ככה החיים האלה גם מתוך שמחה וגם מתוך חיבור, ויותר מזה אי אפשר לרצות נראה לי


הדס: תודה, תודה, אני מאחלת את אותו דבר גם לך


תום: תודה רבה. אני אקח את זה לגמרי


הדס: ותודה רבה על ההזדמנות, היה לי מדהים ממש.


תום: זה היה כל כך שיחה מרתקת ממש היה לי כיף.


הדס: גם לי.

13 views0 comments

Commentaires


bottom of page