אני: "מה שאהבתי אצל אמיר זה שהוא משחק מדהים עם הקלפים הלא-משהו שהוא קיבל".
היא: "לא הבנת כלום. אמיר בטוח שהקלפים שהוא קבל מדהימים".
בפרק הזה נדבר עם אמיר גולדשטיין יזם סופר מצליח, מראשוני אמדוקס וסלקום, לשעבר ראש המטה של ציפי לבני ור' מטה משרד החוץ, ממקימי קרן ההשקעות AfterDox ועוד ועוד.
אבל הפעם - שיחה עם אמיר על דברים קצת אחרים...
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/05/2024
[מוזיקה]
מיכל: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט "משחקי הכאוס", תובנות ופרקטיקות להתמודדות ואפילו להנאה והפקת ערך מכאוס, אקראיות, אי וודאות בשדה האישי, הארגוני והעסקי.
אני מיכל בלימן-הררי, יועצת לניהול ומתמחה בליווי מנכ"לים מנהלים וארגונים בתהליכי צמיחה, התפתחות והשתנות. היום איתנו אמיר גולדשטיין יזם סוּפֶּר מצליח, אבל עם אמיר היום נדבר על דברים קצת אחרים. אמיר, קודם כל, אני מה זה מתרגשת שאתה איתנו כאן, אתה יודע למה?
אמיר: למה?
מיכל: כי כשאני חושבת על אנשים שלא משנה מה קורה, הם מוציאים מזה את ה-best, הראשון שעלה לי בראש זה אתה.
אמיר: זה מאוד מחמיא לי, תודה.
מיכל: אז אני נורא נורא שמחה שאמיר גולדשטיין איתנו. אמיר הוא מראשוני אמדוקס וסלקום, ממקימי כפר האוטיסטים בתל אביב, ראש המטה של ציפי לבני וראש מטה משרד החוץ, ממייסדי קרן ההשקעות אפטר דוקס וארגון "איתן כל אחד יכול", ממובילי סיירת הרחפנים הארצית וגם, או בעיקר, אבא של גל, אדווה, מעיין, ירדן ושוהם, ובן זוגה של אפרת ויש לי את הזכות הגדולה שאתה פה איתי היום, בפרק הראשון, מתחילים?
אמיר: יאללה, מרגש, תודה על ה-Introduction.
מיכל: מהמם, אז בוא רגע נחזור אחורה אחורה, כזה, הימים הראשונים, תחילת הקריירה שלך תכל'ס, הימים הראשונים של אמדוקס.
אמיר: כן, 1984, אני ילד בן 24, עוד לא התגלחתי [צוחק]. היינו אז בית תוכנה, לא היה מושג סטארט-אפ, עבדו… כמה? עשרה, עשרים איש? מאוד קטן, במרתף בבניין קרן אור ברמת גן. כן, שם זה התחיל, מזל.
מיכל: מזל.
אמיר: מזל, לגמרי מזל.
מיכל: לא עזרת לו?
אמיר: אני חסיד גדול של מזל, כן.
מיכל: אנחנו תכף נדבר על זה. ואז אתה נוסע, אתה מתחיל לנסוע, לנסוע בעולם.
אמיר: כן, ואז… למה אני אומר מזל? כי ב-1984 הייתה החלטה של השופט הפדרלי, Judge Greene, בארצות הברית, לפרק את AT&T לשבעה “baby Bells”, ופתאום, לחברה שעסקה בתחום של דפי זהב, הייתה חברה אחת בעולם, קראו לה אז "עורק אינפורמיישן", ופתאום יש לה שבעה לקוחות, ויש חברה אחת בעולם שעושה את הדבר המטופש הזה, שנקרא תוכנת דפי זהב, וזה נהיה אמדוקס. אז מזל, כן. ואז אני נוסע לארצות הברית, הלקוח הראשון שלנו היה בסנט לואיס. נער בן 24, מחפש, אוהב חיים, אוהב בחורות, אוהב אלכוהול, נשלח לסנט לואיס, מקום יבש כמו הנגב, בחמש בערב אפשר לישון על הכביש, אין מה לעשות, מיד… מה שנקרא, מידווסט.
מיכל: לא, אפשר לעבוד עוד מאוחר.
אמיר: כן, זה בדיוק העניין, מאוד לא רציתי לנסוע, ואני מוכרח להגיד שתוך ארבעה - חמישה ימים שהגעתי לשם, מצאתי מלא חברים מקומיים, ומה זה אהבתי את המקום, והיינו עושים סקי במיסיסיפי, ואני חושב שהייתי היחיד מהקבוצה שבאמת התחיל לבלות ולהתערות בתוך מה שנקרא אמריקה. מאוד מאוד נהניתי, הייתה לי אז חברה בארץ, והמערכת יחסים שלנו הייתה בסדר, אבל נסעתי לכמה חודשים, ואז הודעתי לה שאני נשאר פה, והיא באה לעבוד איתנו.
והיא הייתה בדיוק סטודנטית למתמטיקה ולמחשב, זה נראה לה מוזר מה שאמרתי לה, אבל אכן כך היה. והיינו ארבע שנים שם בארצות הברית, התחתנו במהלך הדרך. כן, אז התחלתי להתגלח.
מיכל: אה, סוף סוף, הגיע הזמן, אז יעל הגיעה לארצות הברית, התחתנתם, הייתם שם, ואז…
אמיר: היינו שם, ואז אחרי ארבע שנים, החלטנו לחזור לארץ, כאילו מספיק. את יודעת, בינתיים החברה צמחה, ועבדה רק בחוץ לארץ, בכלל לא היו לקוחות בארץ. ואני מקבל פנייה מאחד המנהלים באמדוקס, שאומר לי, "תקשיב, אנחנו רוצים להתחיל פעילות בניו זילנד, מה דעתכם לנסוע לניו זילנד במקום לחזור לארץ?"
מיכל: עוד איזה עניין אקראי כזה, של מישהו אמר משהו, היה לו רעיון…
אמיר: לא, החלטה עסקית של החברה, להיכנס לשוק הזה, ולך תעשה את זה. הייתי ילד אז בן 29.
מיכל: אבל כבר מתגלח.
אמיר: כן, התגלחתי כבר. ויצאתי החוצה, באתי ליעל, היא הייתה במשרד, עבדנו ביחד. ואמרתי לה, "תקשיבי, ניו זילנד", אמרה לי, "תשמע, לא יודעת שום דבר על ניו זילנד". אמרתי לה, "לא יודע, נשמע מקום מדליק", וכך היה. ונסענו לניו זילנד לשלוש שנים. הקמנו פעילות, זאת אומרת, אני ניהלתי את זה, יעל עבדה אצלי, היה אגב, אפרופו הנושא של מערכות יחסים ומשברים וכדומה, כשאתה מנהל את אשתך בחברה קטנה, בסך הכול לא היינו הרבה אנשים שם, לא טריוויאלי, צלחנו את זה באמת בסדר גמור, באמת בסדר, אפילו עם ילד. שם נולד גל. אחרי שנתיים שהיינו שם נולד גל, וכשגל היה בן שנה, אמרתי ליעל, "אני רוצה לגדל את הילדים שלי בארץ, אני לא רוצה שהם יגדלו בחו"ל", כבר ידענו, אמדוקס כבר הייתה חברה מספיק ותיקה, אני אישית שינעתי לא מעט אנשים, וראינו מה קורה למשפחות, אז החלטנו שאנחנו חוזרים לארץ.
מיכל: ואז בעצם מתחיל איזה פרק שנדבר עליו בטח די הרבה היום, אתם מגיעים לארץ, נוחתים איפה?
אמיר: אני עוד רוצה להגיד עוד מילה אחת על תחילת הפעילות בניו זילנד. ואולי בעריכה יחזירו את זה אחר כך, בסדר? אם יש עריכה.
מיכל: נערוך מעט.
אמיר: ההכנות לניו זילנד היו לא פשוטות, מבחינה עסקית, מבחינה אישית, והגעתי לניו זילנד, וכמה ימים ליווה אותי איזה בחור, הרבה יותר בכיר מאמדוקס, והוא נסע. ואני, לוויתי אותו לשדה התעופה, ואני חוזר למשרד, יום שישי אחר הצהריים, לא אשכח את זה, ונשארתי לבד, זהו, ומפה, הכל על הכתפיים שלי, מה אני יודע? וחששות לא קטנים, וניגש אליי בחור הודי, שעבד איתנו במשרד, מטלקום ניו זילנד, ואומר לי: "אח שלך התקשר". מה, אח שלי, אנחנו… זה לא ימים של סלולר. ומה פתאום אח שלי מתקשר, איך הוא יודע שאני פה בכלל?
ואני מרים טלפון לארץ לאח שלי, והוא אומר, "תבוא לארץ, אבא קיבל דום לב". כן. וטוב, אני רוצה…
מיכל: כמה שאני רגילה להיות מופתעת איתך, אתה כל הזמן מצליח להפתיע אותי באיזה פרט שלא ידעתי.
אמיר: זה נכון. ואני מתקשר… ואני הולך לאחד החבר'ה מטלקום ניו זילנד, אומר לו, "תקשיב, אני צריך לקנות כרטיס חזרה לארץ עכשיו, אני יורד פה למשרד נסיעות, הבחור שליווה אותי, מייק, תנסו לעצור אותו בשדה התעופה, לפני שהוא חוזר לארצות הברית", וכך היה. ונסעתי לארץ, ואבא באמת היה מחוסר הכרה, הוא היה בעצם צמח שבועיים, אחרי שבועיים הוא נפטר. וזה, עוד לא הספקתי לעשות כלום. ובאמדוקס אומרים לי, תשמע, אם אתה רוצה להישאר בארץ, זה בסדר, אנחנו נמצא מישהו אחר, אנחנו מבינים אותך וכדומה. ואמא שלי, אבא שלי היה צעיר, אבא שלי היה בן 60, ואמא שלי שהייתה אלמנה מאוד צעירה, בת 56, אומרת לי, "אמירי סע, זו הזדמנות חייך, אני אהיה בסדר", יש לי עוד אח, ואח שלי אומר, "אמיר סע, אנחנו נתמודד". והייתה התמודדות. ואמא שלי, כל הזמן, היא מעולם… והיא פולניה ניצולת שואה, היא מעולם לא קיטרה שאני רחוק, והיא מעולם לא… והיא מאוד מאוד, היא הבינה את המשמעות, של לעבור את המשבר הזה, את האסון הזה שקרה לי, שהאבא שלי לא יזכה גם לראות אותי יותר, אנחנו רק בתחילת החיים.
אז ככה התחלתי, בסערה, את התקופה שלי בניו זילנד, כן.
מיכל: אבל יכול להיות שאם אנחנו חוקרים ככה את מה גורם לנו, להיות מסוגלים להתמודד עם אתגרים, אז המודלינג של אמא שלך, נשמע לי…
אמיר: חד משמעית, אני, אני חושב ש… אני חושב שדור השואה, יצר אנשים מברזל, הוא יצק אותם בברזל. לא כולם כמובן, אבל אלה ששרדו, זה דור באמת יצוק מברזל, אמא שלי בת 93 היום, אין לה נזלת, היא אישה בריאה, טפו טפו. קשה לה ללכת, היא מתנהגת…
מיכל: בכל זאת פולניה.
אמיר: כן, פולניה, לא, היא מאוד לא טיפוסית, היא מאוד לא טיפוסית, היא מאוד חיובית, שזה משהו, באמת כיף לחיות איתו, אבל היא יצוקה מברזל. אגב, הימים האחרונים מאוד שוברים אותה, זאת אומרת, הממשלה האחרונה והשנה האחרונה, מאוד מאוד מקשה עליה. אבל כן, תראי, מה שלמדתי מהסיפור הזה בניו זילנד, זה להסתכל על הדברים בפרספקטיבה.
מיכל: אוקיי.
אמיר: וזה מה שאמא שלי אמרה לי, מה שהיא אמרה לי, היא אמרה לי: "אתה תראה שזה יכול להיות טוב, אתה תראה". והנושא הזה של פרספקטיבה הוא, אני חושב, חיוני להבנת הדרך שאליה אתה רוצה ללכת. כי אם אתה מסתכל על הפרטי פרטים, מאוד מאוד קשה לראות את הדרך, רואים את האבנים, רואים את האבנים המשתלבות בדרך, ואתה לא רואה את האופק, או אתה לא רואה את היעד. ברשותך, אני אספר לך סיפור שאמא שלי תמיד סיפרה לי.
אמא שלי ניצולת שואה, משפחתה נספתה בשואה למעט אבא שלה, שהצליח להינצל, והיא פגשה אותו אחרי כמה שנים ברוסיה. הייתה ילדה יתומה, הסיפור פה הוא לא לעכשיו, גם סיפור. והם הגיעו לארץ.
מיכל: נראה לי אני אאלץ לראיין את אמא שלך לפודקאסט.
אמיר: אוי, תשמח מאוד. והם הגיעו לארץ. ואבא שלה… והם קיבלו חירבה בכפר הערבי שנקרא יאזור, היום זה אזור. בלי גג. והם יושבים שמה מרודים, ללא כלום. אבא שלה היה חולה סרטן, היא הייתה בלי עבודה. גשם יורד עליהם, ואמא שלי יושבת ובוכה, היא הייתה נערה בת 16. ובוכה לאבא שלה, והוא אומר לה, "את תראי ילדתי שהכל יהיה טוב".
מיכל: יש פה איזה מין נרטיב משפחתי כזה, של פרספקטיבה, של תקווה, של אמונה מאוד גדולה, שיהיה בסדר.
אמיר: כן, כן. אני אופטימיסט ללא תקנה. זה די מעצבן הרבה אנשים סביבי. גם בקריירה שלי, היו רגעים, היו רגעים שזה עיצבן את האנשים, שאיך אני לא נלחץ, ואיך אני לא משתגע, ואיך אני לא מתפרע, ואיך אני אולי לא מבין את גודל השעה, או את קושי השעה. אני… וכן, את יודעת מה, אנחנו נדבר גם על גל. יכול להיות שזה קצת תורשתי, גל הוא אוטיסט. הבן הבכור. קלקלתי לך ככה.
מיכל: אתה אומר, לא, לא, לא קלקלת.
אמיר: אז גל הוא אוטיסט, נדבר עליו, הוא בהחלט משבר, משבר מתמשך.
מיכל: אז בוא רגע נחזור, באמת, אתם חוזרים לארץ, ובעצם גם פה לאמא שלך יש תפקיד.
אמיר: אז כן, אז אנחנו חוזרים לארץ, ואין לנו בית, גרים אצל אמא שלי, ברמת גן, בדירה שבה גדלתי, יש לנו חדר, שלושתנו, ומחפשים בית לקנות.
מיכל: וגל בשלב הזה, בן?
אמיר: בן שנה ורבע. משהו כזה. ואמא שלי יום אחד אומרת לי, "משהו לא בסדר עם הילד". אני אומר לה, "מה את רוצה? ילד חמוד, תינוק בן שנה", אנחנו הורים צעירים, ילד ראשון. היא אומרת, "הוא לא מגיב, הוא לא מגיב, הוא לא מגיב". אני אומר לה, "מה את מצפה מהילד?" חשבנו, אולי בגלל שהייתה לו מטפלת שדוברת באנגלית, ובאנו לארץ, חילופי שפה, ואני עוד אומר ליעל אשתי, "ניקח אותו לאיזושהי קלינאית תקשורת. דקה, תסדר את העניין". והלכנו למרכז ילד במכבי, משהו כזה. לדעתי, הם ראו את זה מיד, כמו שאני היום רואה ילדים אוטיסטיים, לדעתי, הם אבחנו אותו מיד, אבל עברנו תהליך שלם של בדיקות. פתאום בדיקות שמיעה, ופתאום בדיקות גלי מוח, וכל מיני כאלה, ובדיקות קוגניציה, ובדיקות מכניקה, איך אומרים, מוטוריקה עדינה, מוטוריקה… וזהו, ואחרי כמה חודשים של בדיקות, 3-4 חודשים, מתכנסים, קוראים לנו לפגישה אצל מנהלת המכון שמה. יושבות מלא בנות, רק בנות היו שם, כך ראיתי. קלינאית תקשורת ומורה לעיסוק, עובדת סוציאלית ואז, כן. ומתחילים, מין כזה, במסביב, "אתם יודעים, יש כל מיני לקויות, וילדים תמיד יש להם בעיות, ולא תמיד ככה, ואין להם…" ואנחנו אנשים שמחזיקים מאיתנו אנשים מספיק אינטליגנטים בשביל להבין את הסיטואציה שלו, אין לנו מושג על מה הם מדברים, כאילו, הכל בסדר. זה רק איזה צ'ופצ'יק לסדר, והילד בסדר. לא, ואז אמרו לנו, "יש לכם ילד אוטיסט קשה, אתם יכולים לבכות, ניפגש פה עוד שבועיים, נחליט מה עושים". להזכיר, זה היה לפני 32 שנה. והוא היום בן 33.
מיכל: אתם חוזרים הביתה עם בשורה שלא ברור מה לעשות איתה.
אמיר: לא, קודם כל העולם מתמוטט, הכל. זוג צעיר, קרייריסט, די מצליח. ילד חמוד. כל התוכניות, כל התוכניות, כל ה-pattern הזה, שאני לא יודע אם אתה מתכנן לך על עצמך לחיים, אבל אתה עושה אותו, מתמוטט. לגמרי, זאת אומרת, אתה עומד מול עתיד שחור, אין כלום. ואני זוכר… טוב, נוסעים הביתה, כמובן, בדממה, אי אפשר לדבר. ומגיעים הביתה, והדבר הראשון שאני אומר ליעל, "הם טועים. הם טועים".
מיכל: התמודדות בריאה.
אמיר: כן, קודם כל המציאות היא לא המציאות.
מיכל: הכחשה היא שלב ידוע באבל.
אמיר: כן, אנחנו מדברים על שנת 1992, אין גוגל, כאלה, זה לא קיים. חברים שלי באמדוקס, אני מיד אומר להם, תביאו לי את כל הספרים שיש על אוטיזם בארצות הברית, כי בארץ לא מצאתי. ומתחילים להגיע ספרים, ואני מתחיל לקרוא, ובאמת, אני רואה כל מיני סימנים. וכל מיני נפנופי ידיים, וכל מיני דברים חיצוניים כאלה. ויש שם כל מיני טסטים לעשות, ואני עושה, והילד - אוטיסט.
מיכל: אוטיסט.
אמיר: כן, וזה לאט לאט נוחת עליך. אז אחרי ההכחשה, התהליך הזה של הכחשה, ואולי דחייה של ה… שאגב, זה די נורמלי לכל ההורים, אני שומע את זה. מתחיל שלב האבל. ובשלב האבל, אתה מתאבל על הילד שלא יהיה לך. לא תעשה איתו סקי, ולא תשחק איתו כדורגל, ולא יהיו לו חברים, הוא לא יתחתן, והוא לא יביא נכדים, ואתה מתחיל להבין את הדבר הזה. ואבל הוא מצב תמידי, בעוצמות שונות. ואני לא יודע להיות במצבים כאלה, מעולם לא הייתי, אני בן אדם שמח, אני שמח מבפנים, לא רק מבפנים, אני באמת שמח. ואני לא יכולתי, אני הייתי חייב לסלק את ההרגשה הזאת, הייתי חייב לסלק אותה. והדרך שלי, לסלק רגשות קשים, הרגשות קשות…
מיכל: רגשות קשים.
אמיר: זה עשייה. זה עשייה, החלטתי לעשות. למען גל, בנושא של גל. מבלי אגב, לעצור לא את הקריירה, ולא את כל שאר הדברים.
מיכל: וזה איזושהי החלטה, או שזה פשוט מנגנון?
אמיר: יכול להיות שזה מנגנון, אני לא יודע אחרת, זאת אומרת.
מיכל: זאת אומרת, מבחינתי, אם צריך, מתחילים לעשות.
אמיר: כן, כן, כן. עשייה, עשייה, בשבילי היא המפלט, התרופה, הפתרון, אולי ההדחקה, אבל אני שם.
מיכל: אבל זה עובד.
אמיר: עובד, עובד. וכשאתה מתחיל לעשות, אתה מתחיל לראות תוצאות, ואתה מתחיל לראות שאתה משפיע, ואתה מתחיל לראות שדברים קורים, והעולם, החיים הם לא ניצחון אחד גדול, זה מלא מלא מלא ניצחונות קטנים, לצד הרבה כשלונות.
מיכל: ולצד הרבה בעיות, זאת אומרת, בעצם יש הרבה בעיות, יש… כל בעיה מייצרת עשייה, מייצרת תוצאות, מייצרת…
אמיר: כן, ויש ניצחון קטן, פתאום אמרת שאתה רוצה שיקרה משהו, וזה קרה. והנה זה קורה. ואני נורא נורא רציתי שהילד שלי יעשה סקי, ואמרו לי, אוטיסטים לא עושים סקי, אז מצאתי איזה בחור מקיבוץ, לא מזרע, מהצפון שם, שהוא מדריך סקי לנכי צה"ל קטועי גפיים, ובאתי אליו, אמרתי לו, יוחאי, יש לי ילד אוטיסט, אני רוצה שיעשה סקי. הוא אומר לי, תשמע, הבנתי שלא עושים, אבל בוא ננסה, מה יכול להיות? ונסענו לסקימולטור, היה סקימולטור בעמק חפר, מכונה כזאת גדולה, מין טריידמיל כזה של סקי, אנחנו באים לשם, גל היה בן 6, אולי 7, והוא צורח, והוא לא מוכן לעלות על המכונה, ולשים לו את ה-boots האלה, זה היה נורא, נורא, נורא, לא הצלחנו. יורדים מהדבר הזה, אחרי באמת שעה של ניסיונות וצרחות וזה, יוחאי אומר, נהדר, יאללה, נוסעים לאירופה, אמרתי לו, מה? הוא אומר לי, הוא יהיה בסדר. והילד עושה סקי אלוף. אלוף, ורדפתי אחריו, כל העולם כבר. אז כן, אז…
מיכל: אז הנה מלאך ראשון שככה מופיע, ונרתם לרעיונות המשוגעים שלך.
אמיר: כן, יש מלא, יש מלא, אני חושב שגם הרבה אנשים, יש אנשים עם דרייב נהדר, ויש גם אנשים שצריכים את הדרייב, את יודעת, כאילו, אני מקור של "הכל יהיה בסדר". ואני גם נותן לאנשים שנוגעים בגל, נותן להם את ההרגשה שזה בסדר, אני מגבה אותם. יש אינסוף סיפורים, פעם ראשונה שהוא נסע באוטובוס. אז כן, יהיה בסדר. עכשיו, לא היו תקלות? היו תקלות. היו תקלות, לא פשוטות. אבל ידעתי שזה בשבילו עורק חיים, והוא צריך לדעת, לפחות למקום אחד להתנייע, שזה מקום העבודה שלו, ולימדתי אותו.
מיכל: וקפצנו מלא קדימה, אז רגע, אז בגיל 6 סקי.
אמיר: כן, אבל אני רק מדבר על הסיטואציה הזאת, של הניצחונות הקטנים, זאת אומרת, ולתת לאנשים, כי זה לא הכל אני עושה, אני, הרבה דברים, דואג שהם יקרו, אבל אני נותן לאנשים את הביטחון המלא, שמה שלא יקרה זה בסדר.
מיכל: ואז בעצם, אתם מתחילים, אז בגיל 6, הוא עושה סקי, ואז אתה מחליט שכדאי שהוא יגיע לבית ספר.
אמיר: אז כן, אז, אז היה עוד לפני הסקי, הגענו לסקי בגלל הניצחונות הקטנים. אגב, זה ניצחון גדול בשבילי היה.
מיכל: טוב, זה הגשמת חלום, כאילו…
אמיר: לגמרי.
מיכל: נגמר האבל, כי אתה יכול לעשות איתו.
אמיר: נכון, נכון, נכון, נכון. גל היה בן 4, הוא היה בגן של אוטיסטים, ברמת חן, שזה היה אשכול גנים, שתי כיתות גן רגילות, וכיתת גן של הילדים האלה, היו להם שמונה חברה שלנו. ואני הייתי אבא די מעצבן, כל הזמן על הגננות, למה ככה, למה ככה, יש מחברת קשר, כל היום רושמים מה הם עשו, והוא כן עשה, ולא עשה, ולמה, כאילו, הייתי די מעצבן. ויום אחד אני מגיע לפגישה, במהלך היום לגן, ואני רואה את שתי כיתות גן הרגילות בחוץ, משחקות, והכיתה של הילדים שלנו בפנים. אז אני שואל את הגננת, "תגידי לי, למה הם לא משחקים ביחד?" אז היא אומרת לי, "אתה לא מבין, זה לא מתערבב". ואני, ננעץ שלי סכין בלב, הילד שלי מנודה. מה זאת אומרת, זה לא מתערבב? ילדים בני ארבע. מה יכול לא להתערבב אצל ילדים בני הארבע? ואני זוכר, נסעתי הביתה, די בוכה, והחלטתי שהילד שלי לא יהיה מנודה בחיים, הוא יהיה בתוך חברה של אנשים רגילים, אני זוכר את זה. אמרתי, הוא ילך לבית ספר רגיל. זה היה כמו שהחלטתי שתוך שנה אני נוחת על הירח, בערך. זהו, ולקח לי שנתיים וחצי של מלחמה עקובה, עקובה מול המערכות. יוסי שריד אז היה שר החינוך, הייתי אצלו, מנכ"ל משרד החינוך, וועדת החינוך של הכנסת, והמפקחת על… כאילו, עברתי אצל כולם, וכולם אמרו לי, "אתה לא מבין". עד שהגעתי למנהלת אחת, בבית ספר אהבת ציון, שהיא הייתה כבר ותיקה, ברורה, מנהלת ככה מהדור הישן כמו שצריך, והיא הכירה אוטיסטים כי היא ארחה אותם, יש בתל אביב בית ספר, והיא הייתה מארחת אותם פעם בשבוע בהפסקה הגדולה, היו באים ככה לשעה. והיא אמרה לי… אמרתי לה "אני רוצה לפתוח כיתה של אוטיסטים אצלך". היא אמרה לי "יאללה, אני הולכת איתך", לא האמנתי, וכך היה. וארבעה ילדים אוטיסטים, ראשונים בארץ, שנכנסו לבית ספר רגיל, היום יש אלפים. ונהיינו מודל.
מיכל: מה גרם לזה להצליח? כי זה חלק מה… להבין מה עושה את זה.
אמיר: תראי, אנחנו… טוב, יש פה פילוסופיה מורכבת, לא פשוטה. אני מאמין שאנחנו, כבני אדם, חיים בעדרים שדומים לנו. ומי שחי איתנו, ומי שחי בסביבה שלנו, ועם מי שאנחנו מתרועעים, ועם מי שאנחנו related, זה אנשים שהם בטייפ קאסט שלנו. וחלק מהעניין זה מה שקורה עם אנשים עם צרכים מיוחדים, או עם יכולות מיוחדות. הם לא בטייפ קאסט שלנו. וזה מפריע לנו, זה מפריע לנו. וזה לא מתערבב.
מיכל: השאלה שלי זה, אתה מגיע עכשיו למנהלת בית ספר.
אמיר: כן.
מיכל: שהיא נאורה מלכתחילה כי הסכימה לארח אותם פעם בשבוע להפסקה הגדולה.
אמיר: נכון.
מיכל: בא אליה עם רעיון שהוא מופרך לחלוטין.
אמיר: כן.
מיכל: ומצליח לגרום לזה לקרות.
אמיר: כן.
מיכל: איך זה קורה?
אמיר: כי [צוחק], זה היכולות השיווקיות שלי. כי היה לי כבר הרבה ניסיון בלמכור את הסחורה הזאת שלא נמכרה. היה לי מודל חינוכי, אני לא איש חינוך. אבל דיברתי במילים של מודל חינוכי. היה לי מודל כלכלי, כי חפרתי בתוך תקציב החינוך, וידעתי איך מתוקצב בית ספר, ולמה אני כן יכול להביא לה תקציב. והיה לי את הרקורד האישי שלי, אני כבר הייתי בתפקיד יותר בכיר, אני עזבתי את אמדוקס בינתיים, הצטרפתי לסלקום, הייתי סגן נשיא, וזה ככה מרשים אנשים. ואני כמובן אמרתי לה, "הכל עליי, הכל עליי". והצלחתי לשכנע את המפקחת על החינוך המיוחד בתל אביב, שהיא הייתה האגוז הכי קשה בתהליך הזה. והיא הלכה איתי, זה גם היה הצלחה מאוד מאוד גדולה. הרבה הורים לילדים בחינוך המיוחד, מאוד מאוד מאוד לא אהבו אותה, מאוד. כולל אני רבתי איתה בעבר, בעבר, לפני האירוע הזה. ואני זוכר שנאלצתי לדבר איתה על הסיפור, כי בלי האישור שלה זה לא היה קורה בבית הספר. והיא הלכה איתי.
אני חושב שהם שמעו בקול שלי, ש-"They cannot fail, they cannot fail". כי גם אם זה לא יצליח, זה לא יהיה כישלון, אני לוקח את זה עליי.
מיכל: זה ממש משהו חוזר, זאת אומרת, משהו בנכונות ללכת על זה, גם אם זה לא יצליח, זאת אומרת, גם אם זה לא יעבוד, זה בסדר.
אמיר: כן, כן, לגמרי.
מיכל: שזה איזה מן מוכנות ככה להיזרק לכל מיני מקומות שהם כאילו… עכשיו, זה לא שאתה נזרק, כי באת נורא מתוכנן, אבל משהו במוכנות, לעשות אפילו אם זה לא יעבוד, ולתת לאנשים ללכת על זה גם אם זה לא יעבוד להם.
אמיר: כן, אבל אני אגיד לך, יש פה עוד משהו, יש פה באמת אמונה בצדקת הדרך, כמו שהגשש אמר. אני באמת באמת האמנתי שזה הנכון לעשות, זאת אומרת… ולמרות שניסו להניא אותי מזה… ואני אגיד לך, כשאתה שומע מכל כך אנשי מקצוע, שזה ירע על הילד, וילדים זה עם אכזר, והילד יסבול, וירביצו לו, ויציקו לו, ויטרידו אותו, והוא ייפגע נפשית, ואת יודעת, כל הסיפורים האלה היו על השולחן. ויעל גם אמרה לי יום אחד, היא אמרה לי, "תקשיב, אולי אנחנו טועים… ואנחנו לא…" לקחתי, הגעתי למנהל בית ספר בגבעתיים, ממלכתי דתי, בית ספר אמונים, אנחנו ממש לא דתיים, ולא יודע, איכשהו הגענו, ואני מספר לו את הסיפור, והוא אומר לי, "מה דעתך, תביא אותו פעם בשבוע אלי יום שישי, נראה איך הוא משתלב בכיתה". וגל במשך שנה, כל יום שישי בבוקר, הייתי לוקח אותו לבית ספר אמונים בגבעתיים, לשעתיים שלוש, יום שישי. ואני זוכר שבפעם הראשונה, הוא ממש לא רצה להיכנס, הייתה קטסטרופה נוראה, היה עשר דקות בבית ספר, והלכנו, כישלון נוראי. וביום השישי השני, הוא כבר נכנס לבית הספר והוא ישב, וביום השישי השלישי או הרביעי, כבר עמדו ילדים בשמונה בבוקר, לקחת אותו שיישב לידם, כי אין לו כיסא קבוע בכיתה. ואחרי החגים, יש אסיפת הורים ראשונה, כיתה א', ואמרתי למורה, אמרתי לה, "תקשיבי, בכל זאת, יש ילד אוטיסט שמגיע לכיתה שלהם פעם בשבוע, אני רוצה להסביר להם, את יודעת, הורים חרדים מהדבר הזה, אנחנו שולחים ילד לחינוך מסוים". והיא אמרה לי, "זה רעיון מצוין", אמרתי לה, אני רוצה לבוא לאסיפת הורים, אני אדבר. ואני בא לאספת הורים, ואני אומר, "אני אבא של גל, ואני רוצה לספר לכם קצת על גל, ואני רוצה להגיד לכם אלפי תודות על זה שאתם מוכנים שגל יהיה בכיתה של הילד שלכם, או הילדה". וקם אבא ואומר לי, "תגיד לי, מה אתה מדבר?" הוא אומר, "אתה יודע שהבן שלי לא מפסיק לדבר על הגל הזה? מכינים לו את העבודות, הוא כל היום כותב לו והוא מצייר לו". זה היה פשוט… וכשגל עזב שם קיבל חוברת כזאת של תודות וכאלה, וידעתי שהניסוי הצליח, אז היה לי גם, זאת אומרת, אני ידעתי שזה הנכון, אני ידעתי שזה הנכון.
מיכל: אבל זה גם המוכנות בעצם ללכת לבדוק, לנסות, לראות?
אמיר: לגמרי.
מיכל: לא יעבוד, לא יעבוד.
אמיר: לא יעבוד, לא יעבוד, לא נורא.
מיכל: ואז הוא צריך לעלות לחטיבה, ואתה משחזר את האירוע הזה פעם נוספת, ומגיע…
אמיר: כן, ואז אין חטיבת ביניים. הוא גמר את הבית ספר יסודי, כי הם גמרו, הם היו ארבעה חברים. ואני מחפש, ואני לא מוצא. ואני מגיע לבית ספר ליידי דיוויס, יש שם מנהלת נהדרת, שרהל'ה.
מיכל: חולקים את אהבתנו אליה.
אמיר: כן. [צוחק] ואני מספר לה את הסיפור, והיא, בתור היותה נחמדה, ואני נחמד. עכשיו יש כבר טרק רקורד, כן? היא אומרת לי, תשמע, "השנה זה לא יקרה. שנה הבאה". עכשיו היא מבינה, אני גומר שנה, איפה? היא מעבירה את הכדור למישהו אחר. אבל היא לא ידעה שהיא אומרת את זה לבן אדם הלא נכון.
חזרתי לאהבת ציון, אמרתי למנהלת, "הם צריכים להישאר פה עוד שנה". והם נשארו עוד שנה. ואז הם עברו לליידי דיוויס. היום בליידי דיוויס יש מעל 70 אוטיסטים. בבית ספר, משולבים. זה גודל של בית ספר של חינוך מיוחד.
מיכל: וכאמא לילדים רגילים בליידי דיוויס, אני יכולה להגיד שהרגע הכי מרגש במסיבת סיום של נועה, ביתנו האמצעית, היה שהיא שרה שיר, הם שרו חבורת בנות עם חבורת בנים אוטיסטים ביחד, ואני חושבת שזה היה הרגע הכי מרגש בכל הטקס הזה.
אמיר: כן, כן. כן, זה נכון, זה נכון.
מיכל: אז אתה ויעל בתוך האירוע הזה.
אמיר: כן, אני ויעל בתוך האירוע הזה. אחרי שגל אובחן, אני חוזר טיפה אחורה, אמרתי, אחרי תקופה של שנה, שנתיים, אמרתי ליעל, תקשיבי, משפחה, זוג עם ילד אוטיסט, זו משפחה לא נורמלית, אני רוצה משפחה נורמלית. וגל צריך אחים ואחיות. ה-default זה לבוא להגיד שיטפלו בו, אני מוכרח להגיד שאנחנו מעולם, מעולם, מעולם, לא אמרנו לילדים האחרים שלנו, "אתם תצטרכו לטפל בגל", אנחנו נדבר על זה בהמשך. ונולדו לנו עוד שלוש בנות, מדהימות, וכשגל היה בן שלוש עשרה וחצי, אדווה הייתה בת עשר, מעיין בת שש וירדן בת ארבע. יעל נפטרה מסרטן. היא חלתה שלוש שנים קודם, כשירדן הייתה בת שנה, והיה תהליך קשוח, אני הייתי נורא אופטימי, כמובן, מלחמה גדולה, היא מלחמה שהיא, לצערנו, קורית הרבה. אבחון מוקדם, סליחה, אבחון מוקדם היה, בהחלט פותר את העניין, זה לא קרה. זה בנושא לפודקאסט אחר.
מיכל: אבל איך… אז אתה אלמן צעיר.
אמיר: אז אני אלמן צעיר, ארבעה ילדים.
מיכל: ארבעה ילדים. ילד אוטיסט.
אמיר: כן.
מיכל: מכה שנייה בעצם, כאילו, אם מרגישים שאחרי הדבר הזה, כאילו, קמת, התאוששת, בנית, הקמת משפחה, הכל, כאילו, החזרת את זה לזה, וטאח עוד את זה.
אמיר: כן.
מיכל: ואתה אז בסלקום?
אמיר: לא, אני כבר עזבתי את סלקום.
מיכל: ואחרי סלקום?
אמיר: אחרי סלקום, ניהלתי קרן הון סיכון.
מיכל: ומה עושים?
אמיר: אז קודם כל, קודם כל, הפכתי להיות מומחה בצמות וקוקיות. הייתי מוציא את הילדים כל בוקר, זה מפעל כזה. לא שיעל עשתה את זה… אבל בכל זאת, מגיל שנה, הייתה, כשירדן, הייתה בת שנה, כבר הייתה די חולה. שאגב, קבענו חוק, "יעל חולה, הבית לא חולה". זאת אומרת, התנהלנו ממש כמעט עד הסוף, בבית נורמלי לחלוטין, עד כמה שאפשר. כן, אז קרה לי, תראי, את יודעת, דיברנו על מזל, נכון? מזל זה דבר חשוב בחיים.
ופנתה אליי איזה חברה מהשכונה, אמא של אחת החברות של הבנות שלי, ואמרה לי, "תגיד לי, אתה רוצה להכיר?" זה היה כמה חודשים אחרי שיעל נפטרה. אמרתי לה, "תקשיבי, באמת, אין לי, אין לי פנאי למערכות יחסים עכשיו". אמרה, "לא, בחורה מדליקה וכאלה". אמרתי, "יאללה, נכייף קצת. מותר לי, אני כבר…"
מיכל: "סבלתי די".
אמיר: כן, והתאהבתי. התאהבתי עד קצות האוזניים פעם שנייה בחיים שלי.
מיכל: שזה…
אמיר: מזל.
מיכל: מזל.
אמיר: מזל. הכרתי את אפרת, אם חד הורית, ציפור דרור, אמא לילד בן חמש וחצי, שש, משהו כזה, שש. שהיא טיילה איתו 13 חודש במזרח על הגב, הילד עם שיער עד התחת, עורכת דין, עובדת קשה, איך היא אמרה לי, "work hard and play hard", אבל עבדה בוול סטריט הרבה שנים. הורות לא באה לה בקלות, זאת אומרת זה, הורות זו מעמסה, יש לה חיים משלה והיא צריכה לבלוע את העולם, והיא פוגשת אלמן עם ארבעה ילדים, ילד אוטיסט, יתומים טריים. טריים. כמה חודשים אחרי שיעל נפטרה. יעל נפטרה באוגוסט, לדעתי הכרתי אותה בנובמבר, דצמבר.
מיכל: וואו.
אמיר: כן, ממש.
מיכל: ממש אחרי.
אמיר: ממש. זה ממש לא היה בתוכניות. זהו, אנחנו עד היום ביחד. אמא לחמישה ילדים. אני אימצתי את שוהם בדרך, אימוץ מלא. Happy family. את צריכה לראיין אותה על הסיפור הזה.
מיכל: אתה יודע, זה מעניין. כשבאת לספר… הרי פעם הבאתי אותך להרצאה לחבר'ה שלנו, ובסוף ישבתי ליד אפרת, ואמרתי לה, "את יודעת, מה שהכי מדהים אותי אצל אמיר, באמת, הוא תכל'ס, קיבל קלפים לא משהו. והוא משחק איתם מדהים". אפרת הסתכלה עליי ואמרה לי: "את לא הבנת כלום!" [אמיר צוחק] "למה? מה זאת אומרת?" היא אומרת לי, "אמיר בטוח שהוא קיבל קלפים מעולים".
אמיר: אני תמיד אומר, ואני באמת מתכוון לזה, אני לא אומר את זה מהשפה החוצה, אני הבן אדם הכי בר מזל בעולם. תראי, אנשים עוברים משברים, אנשים עוברים אסונות. כל אחד. הסיפור שלי, את יודעת למה הסיפור שלי שונה מסיפורים של אחרים? כי אני מספר אותו. אבל אנשים עוברים, באמת, אנשים עוברים, כל בן אדם עובר. אין בן אדם בלי חבילה על הגב. ואני בר מזל כי באמת אני יודע לשחק עם האבנים שיושבות לי על התרמיל. ויש משפט שאני אומר, שמי שמסתכל אחורה, הולך עם התחת קדימה. אני לא מסתכל אחורה, זאת אומרת, זה שם, תמיד. אני לא שוכח את זה לרגע. זה הפך להיות לי legacy, אוקיי, אולי, אבל זה לא מגדיר אותי.
זה ממש לא מגדיר אותי, האסונות והמשברים שעברו, ואני אומר, זה באמת, באמת, באמת, אני לא חושב שזה נורא שונה מהאחרים, כן, טיפה יותר, נכון, גם התאלמנתי וגם ילד אוטיסט, וגם אבא שלי נפטר בגיל צעיר, וגם אשתי נפטרה מסרטן, כן, נכון, אז מה? זאת אומרת, אנשים עוברים אסונות, תראי, אנחנו נמצאים פה מתחת לכיכר החטופים. זה בלתי יתואר, בלתי נתפס, הבן שלי עכשיו מגוייס לסיירת גבעתי. זה בלתי נתפס, האסונות האלה הם בלתי נתפסים. אני לא יכול לדמיין את עצמי בתוך דבר כזה. אז אני חושב שהמדרג הזה של משברים, זאת אומרת, קושי, משבר, אסון, קטסטרופה, לא יודע, יש, אני מניח, אני מניח שחוקרים את הדבר הזה. אני חושב שהשריר הזה של היכולת להתמודד עם משבר קטן כגדול, הוא צורך חיוני לקיום שלנו.
מיכל: אבל אתה יודע, מה שבעיניי מאוד מעניין זה לא… אולי אתה התחלת עם זה, להתמודד עם משבר, אבל בסופו של דבר זה לא שאתה, המשבר נגמר ואתה סידרת את המצב, המשבר נגמר ואתה ממציא איזה משהו, אני זוכרת שסיפרת שיעל נפטרה ופתאום הבנת משהו לגבי גל, שאתה צריך לדאוג לעתידו.
אמיר: אז כן, אז טוב, זה גם עניין, אני בן אדם נורא נורא נורא פרקטי, זאת אומרת, אני, אני, סליחה מהמאזינים, אני מאוד לא רוחני, אני מאוד פרקטי. וכשיעל נפטרה, נשארתי אלמן ארבעה ילדים, והייתי בן 44, והתיישבתי לכתוב צוואה, עכשיו צוואה, לא כותבים בגיל 44, זאת אומרת, יגידו לך "כן, צריך שתהיה צוואה תמיד…"
מיכל: אלא אם אתה יודע שאנשים צעירים עלולים למות.
אמיר: כן, כן, אבל מי כותב צוואה בגיל 44? והתיישבתי לכתוב צוואה, כי הבנתי שאני כהורה יחיד, חס וחלילה קורה לי משהו מחר, פה כבר זה עניין אחריות. עכשיו, צוואה זה לא כסף, זאת אומרת, צוואה זה לא רק כסף. בטח לא כשאתה… מדובר בארבעה ילדים קטנים וילד אוטיסט. אז חלוקת הכסף זה הדבר הכי קל בעולם, כן? והכתיבת צוואה, לפחות בתקופה ההיא, כשהייתי צעיר, נכנסתי לאיזשהו state of mind של אוקיי, אני איננו, נשארים ארבעה יתומים לבד, מה אני רוצה שיהיה איתם? זאת אומרת אני לא פה. והתחלתי לכתוב מניפסט, ככה אני קורא לזה, זאת אומרת, זה היה בתוך מסמך צוואתי, שאני רוצה שהם ילמדו חינוך חילוני, פלורליסטי, שלא יפרידו ביניהם, כל מיני כאלה, כן? כי הסרטים הכי שחורים הופכים לך בראש, כן? שבאות איזה פקידות נוראיות ממשרד הרווחה, ולוקחים אותם לבית יתומים, אוזקים אותם.
מיכל: למרות שהן בדרך כלל פקידות רווחה חמודות.
אמיר: נכון, נכון, נכון, אבל כן, כל צ'ארלס דיקנס במיטבו. כן, ואתה רוצה להימנע מזה, עכשיו אתה גם מבין, כבן אדם מספיק אינטליגנטי, שהשליטה שלך לכל הדבר הזה היא אפס, כי אתה כבר לא תהיה שם, אבל אתה כותב. ויצא לי לכתוב, איך אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. עכשיו אנחנו כהורים לא עושים את זה אף פעם. ועם גל נתקעתי, מי ייקח אותו? ואז התחילו לי הסרטים הכי שחורים. כי הילדות הן חמודות, ויעל לפני שהיא נפטרה, כמובן מאוד עודדה אותי שתהיה לי בת זוג. והיא אמרה לי, "אתה תיקח מישהי שתאהב את גל. את הבנות כולם יאהבו. זה האבן בוחן".
וזהו, ואז הבנתי שאני צריך להביא לגל פתרון לכל חייו, שהוא לא תלוי בי, שאני רוצה אותו. והבנתי שאני צריך לבנות הוסטל לאוטיסטים. שגל יחיה שם עד סוף חייו. עשר שנים פרויקט, פרויקט עצום. הצטרף אלי יאיר לפיד, יאיר וליהיא. אז הוא היה הרבה לפני הפוליטיקה. ועוד משפחה, אפרת פאר. ובעצם שלושתנו, עסקנו בפרויקט מאפס, מכלום, להביא קרקע, להביא כסף, לבנות הוסטל, שנמצא בשיכון בבלי, על שם אשתי יעל, הוא אנדרטה יפה. אפקטיבית מאוד. והצלנו את הילד.
מיכל: גם לה הייתה צוואה מאוד ברורה.
אמיר: כן, כן, לגמרי. והבית הזה הציל את גל, לכל חייו, ועוד 23 חברים, גם את יעלי, הבת של יאיר וליהיא, וגם את זוהר, הבן של אפרת וחיים. כן.
מיכל: וזה עוד איזו מהמורה, שמולידה פתרון, ומשהו יותר גדול, ויותר טוב.
אמיר: כן, כן. וגם בנושא החינוכי, דיברנו אז בזמנו, כיתה א', אני אף פעם לא עשיתי את זה רק לגל, זאת אומרת, אם זה טוב לגל, זה גם טוב לאחרים. וזה תמיד, תמיד, תמיד, אני ניסיתי להפיץ את הטירוף הזה, כי הרבה דברים היו באמת אוונגרדים, היו אוונגרדים. אבל כן, אני, אחרי שראינו שהכיתה של גל מצליחה, אני הלכתי למשרד החינוך, והתחלנו להביא מפקחות ומנהלות בתי ספר, והפכנו את זה לסטנדרט של משרד החינוך.
מיכל: זאת אומרת, זה לא רק שבזמן שפתרת לו, פתרת לעוד ילדים, אלא גם אחרי שפתרת וכבר זה עבד לו, אמרת, "אני חייב להעביר את זה הלאה".
אמיר: כן, כן, כן.
מיכל: וככה גם מתישהו היה צריך להעסיק אותו, אז גם פתחת פרויקט של תעסוקה.
אמיר: כן, נכון, נכון. אז גל סיים את התיכון, הוא כבר היה בן 20, אני זוכר, כי הוא התעכב גם בבית ספר, הוא היה בן 20. והצבא, הוא לא הלך, הוא גם לא היה ראוי לגיוס, גם לא כמתנדב, אז הצבא לדעתי עוד רק התחיל עם גיוס של מתנדבים אוטיסטים. וכן, פתאום הילד ננטש, הייתה מערכת חינוך שהחזיקה אותו. הוא כבר גר בבית לחיים, בהוסטל. זהו, אין לו מה לעשות. ואמרו לי, הלכתי לרווחה, אמרתי, "שלום, אני אבא של גל, הוא בן 20, הוא סיים בליידי דיוויס". טוב, כולם הכירו את הפרויקט, כן, "והוא צריך תעסוקה, הוא צריך עבודה". אמרו, "בהחלט, יש מקום נהדר ברעננה, של בית אקשטיין, זה אחד הארגונים שהם מטפלים באוכלוסיות מיוחדות בכלל, מרכז תעסוקה, שם הוא יהיה". אני אומר לאפרת, "תראי, נהדר, הנה, יש פתרון", אנחנו נוסעים לרעננה, מקום… באיזור התעשייה שם, ההייטק, חושכות עינינו. יושבים עשרות רבות של אוטיסטים, לא יודע כמה יש שם. ועושים מלאכות: יוצקים נרות, ממיינים מקדחים של רופאי שיניים, זאת אומרת, אווירה טובה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא… כן, זה לא מקום חשוך.
אבל זה, לא בשביל זה גל הלך לשילוב בבתי ספר, ועשה אפילו בגרות חלקית, והילד, כאילו, מה פתאום? מה פתאום? אני צריך להיות יצרני, מה פתאום? חזרתי, אמרתי, "לשם הוא לא ילך". אמרו לי, "זה מה יש". התחלתי לכתת רגליים, מצאתי בתל אביב, בשוק הפשפשים, זה כבר לא שם, היה יהודה מרגוזה, בית ספר לשיקום נוער. נוער יותר עם בעיות רגשיות, קצת אלים, כאילו, וזה בית ספר מקצועי, מלמדים שם מלאכות, כאילו, עבודות פשוטות, איך אומרים, קצת משרד, עבודות משרד, טבחות, כאלה, בית ספר מקצועי. והדבר הטוב, שבסוף, כשהם מסיימים את הלימודים, מסדרים להם עבודה. ובאתי למנהל, ואמרתי לו, "תשמע, יש לי פה ארבעה אוטיסטים", וזה. אמר לי, "יאללה, אני נרתם לרעיון", והוא נרתם לרעיון, ובאמת, הם ישבו שנתיים, ולמדו כל מיני מלאכות, וכל מיני כאלה, ואחרי שנתיים, הוא אומר לי, "תשמע, אני מצטער, אני לא מוצא להם עבודה, אין סיכוי". ואני חוזר לרווחה, ואני אומר, "תראו, עכשיו כבר הילד יש לו מיומנויות". אמרו לי, "יש לנו מקום נפלא בשבילך - בית אקשטיין ברעננה, הוא מקום נפלא".
וזהו, ואז נפגשתי שם עם המנהלים של בית אקשטיין ברעננה, כי לא הייתה ברירה. ואמרתי להם, "תקשיבו, יש לי רעיון. מה שעשיתי בחינוך, של שילוב ילדים אוטיסטים בחינוך, בואו נעשה את זה בתעסוקה. בואו ניקח את הילדים האלה, פה, שיושבים פה, החבר'ה פה, הם נחמדים.
ובמקום שהם יעבדו פה, ברעננה, במקום סגור ומסוגר, בואו ניקח את הצוות שממיין, נגיד, שעושה לא משנה מה, ונעביר אותו לתוך המפעל עצמו, או בואו נעביר אותם", וישר הסתכלתי, אני ישר מסתכל על המספרים, על הכלכלה, ואיך זה עובד, ויש מדריך על כל שישה חבר'ה, אז אמרתי, "בואו ניקח את המדריך והשישה חבר'ה, ונבוא לארגונים, נגיד להם, אנחנו מביאים לכם כוח עבודה, בחינם. אבל שיישבו פה ויעבדו פה, בתוך הארגון, ולא ברעננה. אל תביאו לנו את העבודה, אנחנו נבוא לפה. ויש מדריך, עובד סוציאלי, או לא חשוב, מלווה, שיטפל באוטיזם.
הוא יטפל באוטיזם. אתם תקבלו עובדים. אתם לא צריכים להתעסק עם הדבר". עכשיו אני, בא מתפקידי הניהול הזה, אני מבין את ה… עם כל ה-compassion שיש לנו, וכל הרצון לעזור, בסוף אנחנו מנהלים עסק, ואנחנו צריכים שהעסק הזה יעבוד, והעובדים שלי, הם לא מטפלים באוטיסטים. אבל ברגע שבאתי עם הפתרון הזה, הראשונים שקפצו עלינו היו חברת חשמל, בנק הפועלים, בנק לאומי, קשת, רשת. היום יש לנו מעל 500 אוטיסטים, משולבים, ביחסי עובד מעביד מלאים, זה היה התנאי שלי. אמרתי, חבר'ה, הם לא פה בהתנדבות, והם לא פה דרך עובדי קבלן. הם עובדי… הבן שלי עובד בנק הפועלים כבר… כמה? שבע, שמונה שנים.
עובד בנק. אני מגיע לסניף, אני אומר לה, "תסתכלי באלפון בבקשה, אם יש לכם עובד גל גולדשטיין", והיא מעלה אותו, חבל לך על הזמן. וזה כל חייו, הוא לא מוכן לצאת לחופש.
מיכל: זה פשוט מדהים, זאת אומרת, באמת… אתה יודע למה רציתי שתבוא ראשון? קודם כל, הרסת לי, כי עכשיו כבר כמה נוכל ללמוד עוד על מה זה מזה, אבל… הסדרתיות הזאת, העקביות, הפעם אחרי פעם, יש פה משהו שיטתי. נתקל בבעיה, אומר, "יאללה, מה עושים?" בודק, ממציא פתרון, מממש אותו. כאילו…
אמיר: אז תראי, אז אני חושב שאוטיזם, יש לו, למרות שכל המדע אומר לא, אני חושב שיש קצת תורשתיות. אני קצת אוטיסט. בעובדה שאני לא רואה הרבה בעיות. זאת אומרת, מבחינתי זה יהיה בסדר, אני אופטימיסט ללא תק… זה יסתדר. זה יהיה בסדר, זה יצליח, זה יעבוד. אני לא… אני באמת, באמת, לא מפחד להיכשל, אני לא מפחד להיכשל, אני… אני לא יכול להגיד שאני נהנה להיכשל, אבל אני מאוד לא מפחד להיכשל. מצד אחד, זה לא משתק אותי, זה לא שיתק אותי אף פעם. ומצד שני, אני באמת חדור אמונה שכשאני מחליט לעשות משהו, יש פה איזה מן, באמת אוטיזם מסוים, שאני משוכנע שזה יצליח. זאת אומרת, לא ש-Failure is not an option, זה Failure does not exist, אני הולך לעשות שזה יצליח, ונכשלתי, לא פעם ולא פעמיים, והיו לי גם כישלונות מהדהדים בחיים, אבל… כאילו בסדר, כאילו כן.
מיכל: בסך הכל יותר מצליח מכושל.
אמיר: בסדר, אוקיי, בסדר, אני לא מתלונן, אבל כן.
מיכל: תגיד, משהו שנורא מעניין אותי, דווקא כמי שבא מהמגזר העסקי, ומארגונים, ומארגונים גדולים, ומהקמה של ארגונים, אני רגע רוצה להעתיק את הסיפור הזה לתוך ארגונים. זה עובד אותו דבר? המנגנונים האלה עובדים טוב ב…?
אמיר: תראי, ארגון חייב שיהיה לו boundaries. בשביל לשמור על עצמו כארגון, זאת אומרת, בסוף הארגון יותר חזק מהפרטים שלו. ניהול, לעומת זאת, זה תהליך של העצמה של האחרים. הרבה מנהלים טובים יודעים את זה, הרבה מנהלים טובים לא יודעים את זה, אבל אני חושב שברגע שאתה נותן העצמה לאחרים, אתה מאבד גבולות, אתה מאבד שליטה.
זאת אומרת, אתה נותן למישהו אחר לעשות משהו שאתה היית עושה, אתה יודע בתוך תוכך שיהיו דברים שהוא יעשה, שאתה לא תראה… אתה לא היית עושה אותם. והשאלה עד כמה הארגון מוכן ללכת רחוק, בפתיחת ה-boundaries האלו, התרת הגבולות, כי אני, בדברים האישיים שלי כלפי עצמי אין לי גבולות. זאת אומרת, אני לא, אין לי בעיה לבייש את עצמי, בשביל להשיג איזשהו משהו שאני רוצה לילדים שלי, אבל כארגון? שאלה. אז אני חושב שמה שכן צריך להעתיק, זה לפחות, מה שאני ניסיתי לעשות גם בתפקידי כמנהל, זה לתת לאנשים את העוצמה הפנימית שלהם, תן להם, תן להם, שלא יפחדו, שלא יפחדו להיכשל.
אגב, יש כאלה שהם באמת כושלים סדרתיים, ואתה יודע, הם לא צריכים להיות בארגון. אז בסדר, גם את זה צריך לדעת לעשות, בסוף הארגון צריך, כן?
אבל שלא יפחדו, זאת אומרת, אם בן אדם כושל שהוא לא מנסה אף פעם, ואתה לא יודע שהוא כושל, אני חושב שהפסדת פעמיים. כי גם יש לך עובד שהוא לא עושה את מה ש… הוא לא מביא את ההישגים שהיית רוצה שהוא יעשה, וגם תופס מקום, בסוף זה גם תפקיד, פוזיציה, תקציב.
אז כן, כן, תהיה, שיפרשו כנפיים. אני יכול לספר לך, אני הייתי סגן נשיא בסלקום, וכשעזבתי את סלקום, אחרי 6 שנים, הייתי ממש מה… אולי העובד הראשון של סלקום, ממש מה… גוייסתי עוד בזמן האמריקאים, עוד לפני שהייתה חברה.
מיכל: מה שקוראים "הסלקומאים בוילה".
אמיר: בוילה, נכון, זו הייתה בוילה שלי, נכון. אז שכרתי וילה בהרצליה בשביל להקים את החברה. וכשאני עזבתי, שלושה מהאנשים שלי, כשאני עזבתי, שלושה מהמדווחים שלי מונו להיות סגני נשיא. הם היו ב-level הזה. וזה באמת, אותי זה… לי זה מאוד החמיא, כי אני יכול להגיד לך שהם באמת, They stood up for the job, כי הייתה להם את התרבות, לפחות אצלנו, באגף שאני ניהלתי, שמותר. מותר, מותר, תעשו, תעשו, מותר, זה בסדר. תלכו על הקצה. אני פה. אני אגב, מעולם, מעולם, מעולם, לא גרמתי לכישלון שהיה, שיפול על אחד העובדים שלי. זאת אומרת, הייתי בשליטה, ידעתי מה העובדים שלי עושים, אם הם נכשלו, הם תמיד קיבלו, תמיד, תמיד, תמיד. ואני באופן אישי…
מיכל: אתה זוכר איזה רגע של איזה כשל כזה, אירוע מורכב בצד הארגוני או העסקי, שהיה צריך לקום ממנו וככה אתה יכול לתאר איך הוא קרה?
אמיר: טוב, את יודעת, זה פודקאסט, לא מספרים הכול. [צוחק]
מיכל: משהו אחד אתה יכול. בוא, סלקום בתקופה, בתקופה ההיא היו הרבה… הרבה כשלים.
אמיר: היו… אני אספר, אנחנו שבוע אחרי חגיגות ה-29 שנה לסלקום. נכון? שבוע, עשרה ימים. נכנסנו לשנה, שנת ה-30, היה לנו מפגש ב-27 בדצמבר, בסלקום, דניאל, שהוא היה מנכ"ל סלקום, היה עובד זוטר מאוד.
מיכל: למי שמכיר אותי ויודע שיש לי רקע סלקומאי, אז אנחנו מכירים, אבל לא מסלקום, אני הגעתי אחרי שעזבת, הרבה אחרי שעזבת.
אמיר: ואחרי… השנתיים הראשונות היו כאוטיות בצורה מופרעת, זאת אומרת, זה פודקאסט שלישי או רביעי שאת צריכה לעשות על ההיסטוריה של סלקום, בטח על השנתיים הראשונות.
לא היה סטארט-אפ כזה במדינת ישראל, guaranteed, ואני חי בעולם הסטארט-אפים, לא בשנים האחרונות, אבל זה היה סטארט-אפ מטורף. ועשינו דברים באמת שהם beyond imaginable, בטח לחברות מהסוג הזה. ואני הייתי ילד בן 34 כשקיבלתי את המינוי, תפקיד ניהולי בכיר ראשון שלי, נכנס להנהלה שכולם ב-15-20 שנה מבוגרים ממני, כולם עם טרק רקורד כזה, שמות נורא מפוצצים, פרי נשיא ואמיר גולדשטיין. והיו מתחילים ישיבת הנהלה והיו אומרים "ילד, לך תעשה קפה", בערך. לא, לא, באמת, אבל זאת פחות או יותר היתה התחושה.
מיכל: זאת הייתה החוויה.
אמיר: כן. ואני יושב שם. ואני אחראי על כל המערכות המידע, על המחשוב של החברה, וזו חברה טכנולוגית, ושום דבר לא עובד. זה סטארט-אפ. עשרות מערכות, מערכת בילינג, מערכת שיווק, מערכת כספים, מערכת מלאי, מערכת חנויות, קופות, שום דבר לא עובד. ואני נכנס לישיבת הנהלה שבוע אחרי שבוע, ואני חוטף. אף אחד לא יכול לעשות את תפקידו. השירות לקוחות לא עובד, כי המערכת לא עובדת, והכספים לא מוציאים דו"חות, כי המערכת… ואני יושב שם על הגריל. על הגריל. ולא ידעתי, זאת אומרת, חשבתי שאם אני אעבוד הרבה יותר קשה, אז הדברים יסתדרו. אבל זה לא קרה. אני עבדתי כמו מטורף, כן?
מיכל: והיית אופטימי בשלב הזה, או שזה פחות עבד?
אמיר: הייתי די… הייתי די רצוץ. ואני הסתכלתי על האבנים המשתלבות. לא הייתי מנהל מספיק מנוסה להבין שההצלחה שלי לא תבוא ממני. אני לא נולדתי עם זה, אני למדתי את זה. ובאיזשהו שלב, פרי רצה לפטר אותי. והייתה לנו שיחה, כן? לא הצלחתי בתפקידי. ואחרי השיחה הזאת, הוא אמר, אני אעשה אותך מנהל. הוא התקשר ליועצת, שהייתה גם היועצת האישית שלו. אני לא אזכיר את שמה פה. והיא לקחה אותי תחת חסותה לחצי שנה, ועשתה אותי מנהל. ובסלקום, אני לא יודע אם את זוכרת, היה חוות של העובדים על המנהלים. הייתי מקום אחרון שנתיים ראשונות, שנה שלישית הייתי מקום ראשון.
מיכל: וואלה.
אמיר: בכל החברה.
מיכל: תראה, זה החלום הרטוב של יועצות ארגוניות. ש…
אמיר: אני הקייס, אני הקייס. אני הקייס. כן. בכל מה שהיא אמרה לי, היא אמרה לי הרבה דברים, כן? הייתי יושב איתה פעמיים בשבוע, אף אחד לא ידע, כמובן. הייתי יושב איתה על היומן, ומה הולך להיות, והתכוננו על כל דבר. בעיקר מה שהיא אמרה לי, תן לאנשים שלך. כי אני חשבתי שכל מה שאני אעשה, יהיה… זה מה שעשיתי. וזה הגיע אפילו לרגעים, אני יודע, קיצוניים מצחיקים, שפעם אחת, אחת מישיבות הקיטור על המחשבים, על המערכות, וזה צף, כל הזמן. אז פרי כיו"ר חברה, אסף את כל מנהלי דרג שני בחברה, שזה היו, נראה, 40-50 מנהלים, כבר חברה די גדולה, איתי. שנינו יושבים בראש השולחן, וכי נמאס לו לשמוע את כל הקיטורים, והוא אומר להם, הנה, אמיר פה, תגידו לו.
מיכל: תדברו.
אמיר: כן, ואני יושב עם דף צהוב כזה, ומדבר מנהל החנות בנצרת, ומנהלת השיווק של זה, וכל אחד, מנהלת הכספים, בסדר, אנשים, ובאמת יש להם מצוקות, ואני רושם את הכל. ונגמר הסיבוב, והם אומרים, "נו, מה אתה אומר?" כי כמובן, באותו רגע, אני צריך לתת להם תשובות. אמרתי לו, "תשמע, אני רשמתי הכל, אני לא מתעסק עם זה, אז אני אעביר את זה למי שמתעסק עם זה". הוא התעצבן עליי, הוא התעצבן עליי, אבל זה היה אמיתי. זה היה אמיתי, העברתי את זה לאנשים שלי, והם ידעו שהם צריכים לטפל, והם טיפלו בזה. אני לקחתי איזה responsibility, כן, אבל לא טיפלתי בזה.
מיכל: וזה נורא מעניין, כי אני כל הזמן חושבת, מה מגיע מאיפה, זאת אומרת, יש את הסיפור האישי, ויש את הסיפור הניהולי, ובעצם אני, ברור לי שמהסיפור האישי לוקחים עוצמות לסיפור הניהולי, זה כבר אני יודעת, אבל אני רואה גם שגם מזה שלמדת לנהל ולהניע אנשים, ולתת להם את האחריות שלהם וזה, זה גם חזר אל תוך העולם של הדברים שעשית עבור גל בכל מיני.
אמיר: אני חושב שכן, אבל בסוף זה, כן, זה אנחנו, נכון, מה אנחנו?
מיכל: ואנחנו מביאים את עצמנו לכל מקום.
אמיר: מה אנחנו, מה אנחנו?
מיכל: טוב, אמיר, זו הייתה בחירה ממש מופלאה ומשובחת, אני, אני, אני לקחתי מפה היום כמה דברים, ובאמת אני, אני כל הזמן מסתכלת, איך עושים את הדבר הזה, אז דבר אחד שאני אישית מאוד מחוברת אליו גם, זה העניין הזה של מנגנון העשייה. כאילו, למצוא מפלט בעשייה, זה כבר מרים אותנו, זה מייצר תוצאות והשפעה, אבל יש פה עוד שני דברים, לפחות, שככה הם מאוד משמעותיים בעיניי, אחד זה אופטימיות. זה הלא לפחד להיכשל, זה הלהגיד, "לא מעניין אותי כלום, אני סומך על זה, שנביא את זה בסוף, לא יודע איך, לא יודע מה, ומקסימום, ניכשל". אני חושבת שזה מאפשר באמת לעשות הרבה יותר.
ועוד דבר, באמת שהוא… הסיפור הזה. כי אפשר לספר את הסיפור שלך כסיפור של קלפים לא משהו. אפשר לספר אותו כאוסף של מזלות, אחד אחרי השני.
אמיר: [צוחק] נכון, נכון.
מיכל: ומה שיושב לי ככה, אמרת שיעל אמרה שתמצא מישהי שתאהב את גל.
אמיר: נכון.
מיכל: וואי, הצלחת בגדול.
אמיר: נכון, אמרתי לך שאני בר מזל.
מיכל: כולכם, וגם אני, שבאת.
אמיר: תודה, תודה, היה כיף גדול.
מיכל: ונענית, ושמחתי.
אמיר: היה ממש כיף, וואי, יכולנו לדבר עוד שעות.
מיכל: חכה יהיו עוד פרקים [אמיר צוחק], תודה רבה רבה אמיר.
תם ונשלם הפרק הראשון שהוקלט באולפני בית אריאלה. תודה רבה לכם שהצטרפתם, מקווה שנהנתם ונדבקתם גם אתם מעט באופטימיות ובאנרגיה לעשייה.
מוזמנים, כמובן, להמשיך ולעקוב אחר הפודקאסט, אם נהניתם אשמח שתעבירו את הפרק הזה הלאה, וכמובן שאשמח גם לשמוע איך היה לכם.
[אות מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments