top of page
נחמה אריאלי

משחקי הכאוס - פרק 2 - שתדעו הרבה שמחה (או - מה עושים עם כל השכול הזה?) - עם עופרי אברמוביץ

עופרי היא תלמידת תיכון ברנר, היא אוהבת לקרוא, לרקוד ולעשות ספורט, ללכת לים, לבלות עם חברים ולצחוק ולטייל – עדיף בחו"ל. עופרי, בת ה-16 שכלה ב-7/10  את אחותה נועם, שהיתה תצפיתנית במוצב נחל עוז. כשהייתי בת 16, איבדתי את אחי שי. זה היה לפני יותר מ-40 שנה. במרכז שיחתנו - נושא משותף – המפגש של נשים צעירות עם השכול.   פרק על התמודדות, השלבים בדרך, זה נראה בפרספקטיבה, על כוחות העל שמפתחים וגם על השמחה - שבהתחלה מתגנבת ואז יכול להתקדם למרכז הבמה, ולמצוא מקום משלה, לצד הכאב. אז פרק עצוב אך גם אופטימי – לטובת שכולים וגם כל מי שסובב אותם, שעכשיו - זה כולנו.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/05/2024.

[מוזיקת פתיחה]

מיכל: שלום וברוכים הבאים לפודקאסט "משחקי הכאוס", על התמודדות עם כאוס ואפילו צמיחה ממנו. שמי מיכל בליימן הררי. ב-24 ביוני 1982, רגע לפני יום הולדת 16 שלי, בשעות הבוקר עוד הייתי תלמידת כיתה י', רגע לפני בחינת הבגרות הראשונה. בערב אחרי הנקישה בדלת, הייתי אחות שכולה. אחי שי נהרג בלבנון, הכי כאוס שיש.

לשבעה באוקטובר הגעתי כבר עם פרספקטיבה ארוכת שנים על התמודדות עם אובדן. מצאתי את עצמי בהמון מפגשים עם שכולים. מנסה, בצד הכאב, האמפתיה, ההבנה ל… לגיהנום שנמצאים בתוכו, גם לחבר לתקווה, לבחירה בחיים, לידיעה המוצקה והמוכחת שבצד הכאב יכולה לנבוט שמחה.

אז אחרי הרבה שיחות, הפעם אחת למיקרופון, עם אורחת מיוחדת במינה, עופרי אברמוביץ', אהלן עופרי.

עופרי: שלום.

מיכל: עופרי חגגה השנה 16, תלמידת תיכון ברנר. היא אוהבת לקרוא, לרקוד, לעשות ספורט, ללכת לים, לבלות עם חברים, לצחוק, לטייל, רצוי בחו"ל.

בשבעה באוקטובר בבוקר הפכה עופרי לאחות שכולה עם נפילתה של אחותה נועם, תצפיתנית במוצב נחל עוז. אז אנחנו רחוקות מאוד בגיל, אבל עם עניין משותף. המפגש המעצב של נשים צעירות עם הכי כאוס שיש.

ולכן גם הפרק היום טיפה אחר, כי עופרי תוביל אותו ואני אתמסר, כי בניגוד לחוקי הז'אנר, עוד לא החלטנו מה יהיה לנו יותר נוח, אז אנחנו לא סגורות אם זה יהיה ראיון או שיחה חופשית, אבל כן החלטנו שכשנרגיש שאחת מאתנו צריכה לעצור את ההקלטה, נעצור ונמשיך בלי המיקרופון. היום, בתקופה שמרגישה כמו יום זיכרון ארוך במיוחד, פרק בנושא.

אני מבטיחה שגם אם ההתחלה היא מְעֶצב גדול, תסיימו אותו עם ניצוצות של אופטימיות. מה שימחיש אולי יותר מהכל את התהליך שהוליד את כל הפודקאסט הזה. אה… טוב, עופרי, מה? איך נתחיל?

עופרי: אממ… את רוצה להתחיל? ניתן לך את הכבוד.

מיכל: אממ… קודם כל, אני… אני… זה מצחיק, קשה להגיד, אני שמחה לדבר איתך, כי אין פה שום דבר משמח, אבל אני כן… אהה… אני שבעת רצון מזה שהמפגש הזה מתקיים.

אני חושבת על עצמי, אולי שאלה ראשונה, את יודעת מה? כי זה באמת סוג של פער דורות. אהה… כששי נהרג, אז אהה… כל הסיפור של האחים היה כזה קצת לא מדובר. היה את יד לבנים, דיברו עם ההורים, היה אלמנות ויתומים, התייחסו די יפה. חברות אז גם לא דיברו, חברות ובני זוג בכלל. ואחים היה משהו לא… בשולי ה… בשולי השכול. ומעניין אותי, סתם אם, אם זאת החוויה גם היום, או שמשהו קצת השתנה.

עופרי: אני חושבת שהחברה מאוד מתייחסת להורים הרבה, ו"תשמרי על ההורים, תחזקי אותם", דברים כאלה.

מיכל: המשפט האידיוטי הזה עוד נשאר?

עופרי: כן, עדיין נשאר ועדיין שומעים אותו. אבל כל מי שבמתן עזרה לנו, אז הוא מאוד מתעניין, שואל ומציע דברים כאילו גם לילדים, ונותן להם אפשרויות בחירה, טיפולים או כל מיני דברים כאלה, כדי גם לעזור ולתמוך.

מיכל: הנה, אז חלה התקדמות ב… בעניין הזה.

עופרי: כן, בתפיסה של… שלנו, שגם אחים הם חלק.

מיכל: טוב, אז לפחות דבר אחד טוב, שהתקדם בעולם. אממ… אז את יודעת מה, אני אולי אני אספר על ההתחלה. האמת, אין, אין לי כל כך הרבה מה לספר, כי היא לא הייתה… זאת אומרת, היה כמובן את ההתחלה, התחלה, התחלה, שאת מכירה, שאתם כבר כמה חודשים אחרי, אז אהה… אז זה רגע ההודעה. מה את עשית כשהודיעו לכם?

עופרי: אוי, את האמת שאנחנו ישבנו כולנו בפינת אוכל, באותו יום היה מלא אנשים שהיו אצלנו במקרה, ופתאום מישהו אומר, "היי, יש פה חיילים". עכשיו, אמרו לנו שאם יבואו חיילים, זה או ש… אממ… שאם יבואו חיילים, או שזה סימן טוב שהיא חטופה, לא יודעת עד כמה זה סימן טוב, אבל או שהיא נרצחה.

ואז אמרו "חיילים", אני ישר נדלקו לי כל האורות, ברחתי מהבית כמו שלא ברחתי בחיים, והסתתרתי מאחורי המכוניות. ברמה כזאת, לא יכלתי כאילו… לא יודעת, הרגשתי שכל הראש שלי כאילו מצפצף, מלא דברים, עמוס במלא רעשים, ואני לא מצליחה למצוא את עצמי, ואני וזה הדבר כאילו האחרון שרציתי לשמוע, מהאנשים שיבואו ויספרו את זה.

מיכל: אצלי, אצלי זה היה יותר פשוט, לא יכולתי לברוח, זה היה לילה, ישנתי. ו… אני, א', אני זוכרת ממש את הרגעים. עברו 42 שנה אני זוכרת הכל, ואיך אני גם יודעת שאני זוכרת נכון? כי לפני אהה… שנה בערך, יום אחד אני מקבלת מכתב, אהה… יום אחד אני מקבלת טלפון מתמי. תמי למדה איתי בתיכון, לא היינו, לא היינו באותה כיתה, ולא היינו חברות מאוד צמודות, אבל אהה… יש לי איזו פינה מאוד מאוד חמה בלב אליה, שאני לא תמיד אפילו יודעת להסביר, לאור זה שלא היינו חברות כל כך טובות, אבל אנחנו בקשר כל השנים. היום אני כבר יודעת להסביר.

ותמי אומרת לי, "תקשיבי, אנחנו עוברים דירה, ועשיתי סדר בבית, ומצאתי מכתב ממך, ואני חושבת שהוא צריך להיות אצלך". ואני אפילו הבאתי את המכתב הזה, כדי שתראי כמה הוא ענתיקה.

עופרי: וואו.

מיכל: כאלה כתמים חומים, והוא מתחיל בפתיח הזה. ידעתי, ידעתי שאני אצטרך אותו. [מקריאה] "תמי, סוף כל סוף התפניתי קצת לחשוב על הכול ולכתוב לך מכתב תשובה. אז קודם כל אני חייבת לך התנצלות על הזמן הרב שלקח לי לענות לך. האמת היא שהמכתב שלך מאוד ריגש אותי. זו הייתה אחת הפעמים שבכיתי, ולא מפחד. הייתי בטוחה שאענה מיד, ובאמת באותו יום אחרי שהבית התרוקן, זה היה הרבה אחרי חצות, התיישבתי לכתוב לך.

כתבתי די הרבה, אבל לא הרגשתי שאמרתי את הדברים שבאמת רציתי להגיד. כי בעצם במצבים האלה אתה לא כל כך אומר מה שאתה מרגיש, אלא מה שאתה חש שאתה אמור להגיד. אז כשגמרתי להשתפך, קראתי את המכתב, ואחר כך קרעתי אותו."

אהה… "אחד הדברים שכתבת הוא, שאת," אני ככה קצת מדלגת, "הוא שאת מעוניינת שאספר לך פעם על כל מה שקשור במאורעות האחרונים, על הלוויה, השבעה וגם על שי. ובכן, לספר אני עדיין לא חושבת שאני כל כך יכולה, אבל לכתוב נדמה לי שאוכל."

ופה כתובה כל ההתחלה. ו… וכשקראתי את זה, אמרתי, "יואו, זה לא להאמין, איך אני זוכרת ממש את כל הפרטים".

והבית היה מאוד שקט. כאילו, אבא שלי, אמא שלי ואני ישנו, ואבא שלי היה ער, ולא היו צרחות או משהו, אבל התעוררתי, התלבשתי, הלכתי למטבח, עשיתי קפה, הבאתי מים קרים. כאילו…

עופרי: כאילו… בתפקוד…

מיכל: כאילו דבילי כזה…

עופרי: כן.

מיכל: כאילו מאוד מתפקד, אבל… אהה… אז זה מה שאני זוכרת מרגע ההודעה. אהה… ואחר כך הייתה הלוויה, שהייתה זוועתית. אהה… הייתה זוועתית, קודם כל, הדרך ללוויה היינו במונית, כולנו ביחד. אני לא זוכרת מה היה, אני רק זוכרת שנורא לא רציתי לצאת מה… נשארתי אחרונה בבית, באו לחפש אותי.

עופרי: מצחיק, כי גם, לא יודעת, דיברו איתנו על לוויה, ואני כאילו, הראש שלי בכלל עוד לא פה, אז כאילו, "לא, מה זה? למה אני צריכה לעבור את זה?" כאילו, לא רציתי ללכת, כאילו, הכריחו אותנו לבוא, כולם, ובדיוק גם לפני שבאנו לצאת, אז גם, לא נתנו לנו לעשות לוויה נורמלית, אז גם היה אזעקה שם לפני, וואי, אבל אני כמוך כאילו בעניין שלא רציתי, וגררו אותי בכוח.

מיכל: ובבוקר עוד הייתי עסוקה בלהודיע. אצלכם, היום נדמה לי שכולם יודעים תוך שנייה.

עופרי: כן, לנו אין…

מיכל: אנחנו הרמנו טלפונים. בלילה, עוד דוד שלי נסע לשים מודעה בעיתון, וברוב העיתונים כבר לא היה מקום, רק במעריב, ואז בבוקר התקשרתי להודיע לכל מיני אנשים, לחברים שלי, לחברים שלו, אז ביליתי את הבוקר בהתפרצויות בכי בלתי נשלטות, כל פעם הודעתי, אמרתי איזה רבע משפט ובכי, ו… ואז התחילה השבעה, בלאגן, מטורף, מיליון אנשים, אהה… ואז היה צריך להתחיל לחזור לחיים. גם אצלכם בעצם הייתה מלחמה, ולקח זמן עד שחזרו לבית הספר.

עופרי: כן, אבל חזרו אחרי ש… נראה לי שבועיים אחרי, משהו כזה, לא יודעת, לא הייתי כל כך על הלימודים בזמן הזה.

מיכל: מעניין למה.

עופרי: כן. [נאנחת]

מיכל: וזה אותו בית הספר שנועם למדה בו?

עופרי: כן.

מיכל: ויש איזה מקומות שעושים לך כזה…?

עופרי: האמת שבהתחלה כאילו, אני יכולה לספר שחודש לא יצאתי מהבית, לא הצלחתי לראות אנשים, או לדבר כאילו, בכללי השתתקתי כאילו. קפאתי והייתי מאוד בחדר שלי, וכשהלכתי לבית ספר בפעם הראשונה, זה מאוד הלחיץ אותי, לא… א', לא רציתי את המבטים של האנשים, מאוד פחדתי מזה, מה, אנשים יסתכלו עכשיו, יעשו פרצופים. כי אני לא אוהבת את זה, אני לא… אני לא רק זה.

וממש, אני זוכרת, אני נכנסת, אני רועדת כאילו, מלהיזכר בדברים, אבל אז הבנתי שהבית ספר זה מקום ש… דווקא אני ונועם היינו בו נפרדות, כי כל אחת בשכבה שלה, עם החברים שלה. אז בגלל שלא היה לנו הרבה רגעים משותפים בתוך הבית הספר, אז כאילו… אין שם אותה רגע. אבל עם הזמן זה התחיל להיות שיש אותה.

מיכל: בכל מקום.

עופרי: כן.

מיכל: אז זה מעניין, כי אצלנו זה היה בקיץ. וכל פעם שהלכתי לבריכה, קודם כל יש שאלה, מותר? אסור? זה לגיטימי? לא לגיטימי? וזה. ו… אני לא חושבת שאנשים נעצו בי מבטים, אבל התחושה שלי הייתה שלא משנה לאן אני הולכת, כולם מסתכלים עליי. [מחייכת] ובסוף זה עבר, אבל זו תחושה כזאת של… רגע, מותר כיף?

דווקא מי שנורא עזר לי, היה מישהו שהיה מדריך שלי בשומר הצעיר. הוא היה קומונר, כאילו, הוא היה… י"ג כזה… מבוגר אחראי בן 18 וחצי. אהה… שפעם התלבטתי, אני לא זוכרת כבר מה התלבטתי לגביו, זה היה איזה משהו במתכונת של הרקדה או משהו כזה, והוא אמר לי, "תקשיבי, את כבר נדפקת. אז עכשיו תעשי מה שעושה לך טוב. כאילו, תפסיקי לדפוק חשבון". הוא לא אמר את זה במילים האלה, כנראה, אבל זה היה… זאת הייתה רוח הדברים, או לפחות מה שאני זוכרת. ואני חושבת שזה מאוד הקל עליי אחר כך, פשוט…

עופרי: לא לדפוק חשבון.

מיכל: לדאוג שיהיה לי טוב. אגב, זה משהו שלקחתי, לקחתי לחיים כבר. כאילו, אתה לא יודע מה יקרה מתי, תדאג שהחיים שלך יהיו טובים. לא, לא מחר, לא בעוד שנה, עכשיו, עכשיו. שיהיה טוב. עכשיו, זה לא שאת יודעת, לשבת ללמוד לבחינה, זה לא בהכרח הדבר הכי כיפי בעולם, אבל ברור שזה משהו שדואג שיהיה לך טוב overall, אז זה לא משהו נהנתני, אבל התחושה הבסיסית, שיש לך אחריות שהחיים שלך יהיו טובים. כי לך תדע מה יקרה.

לי בבית ספר, לא יודעת, יש לכם אותם מורים?

עופרי: א… כן.

מיכל: אז אני זוכרת שקודם כל היו מורים שבאו והתפרקו אצלנו בשבעה. עכשיו, זה היו המורים המפחידים. אז אני זוכרת שזה, כאילו, אחרי זה היה לי נורא מוזר להסתכל עליהם כעל מפחידים כבר. אבל היה מורה ספציפי שנורא אהבתי, מורה למתמטיקה, הוא לא היה מורה שלי קודם, הוא נחשב למורה המפחיד הזה עם עיניים כחולות, חודרות כאלה, וכזה, מלחיצן, המורה של החמש יחידות מתמטיקה, ונכנסתי לכיתה, ולא היה ברור מי אומלל יותר. [מצחקקת] אני, כשמסתכלת עליו וחושבת ששי למד אצלו והוא נורא אהב אותו, או הוא שמסתכל עליי ובעצם חושב על שי, אני לא יודעת מי מאיתנו היה יותר, צריך לשלוט ברגשותיו, אבל זו הייתה חוויה לא קלה, וכמובן שאחר כך שקיבלתי איזה שלושים בבחינה הראשונה, כמו כל תלמידי חמש יחידות בכיתה י"א, אז זה, זה היה מין, איך אני יכולה להרשות בתור אחותו של שי, שיהיה לי שלושים, איזה בושה. אז זה כזה, את מביישת את הפירמה, אבל בסדר, אחר כך זה…

עופרי: הסתדר.

מיכל: נגמר בסדר.

עוד דבר מעניין זה שאני מסתכלת ומשהו שאני לא יודעת להגיד עליו כלום, זה איך אתה מסתדר עם אחים, כי…

עופרי: את אחות יחידה.

מיכל: נשארתי היחידה.

עופרי: כן.

מיכל: אז בשלב הזה אין… אין לך באמת עם מי לדבר, ההורים לא… אני לא יודעת איך אצלך, אני מבחינתי לא היה לי ברור איך מתנהגים איתם. [מדברת בחיוך] כאילו, זה נראים אותם אנשים, אבל הם לא מתנהגים אותו דבר.

עופרי: אני יכולה להגיד שאני חושבת שזה אצל כל ילד כאילו, שהוא לא יודע להתמודד, כי אמנם הם נראים נורמלים, אבל הם לא מתנהגים כמו שהתנהגו, ואני חושבת שהכל מילא אותם מאוד פחדים, אז אתה לא באמת יודע לפעמים איך לגשת, או אפילו אתה לא יודע אם אתה תגיד משהו וכאילו זה יפגע באיזה משהו, ואתה לא רוצה להכאיב להם יותר ממה שכואב להם, כאילו. אתה לא רוצה להיות עוד נטל כאילו, על הכאב שיש להם כבר.

ועם אחים זה… זה כאילו, זה מאתגר, זה מצד אחד מאוד מחיה, אני חושבת שבלעדיהם לא הייתי מצליחה לעבור את החודשים הראשונים, ובכלל, כי יש משהו באחים אצלנו שזה מאוד חזק, שאנחנו באמת… נותנים הכל כזה בשביל אחד השני, ומאוד דואגים. אז זה מאוד מחיה, אבל מצד שני גם מאוד קשה, כי… היינו קרובים לפני זה, ועכשיו אנחנו מרוחקים קצת, כי כל אחד לא יודע איך להכיל ולהתמודד. ואת יודעת, את מסתכלת עליהם ואתה אומר, וואו, הם גם איבדו כאילו את אחותם.

עכשיו אני לא יודעת להיות אחות גדולה, וזה לעולם לא יהיה התפקיד שלי, אבל… רגע, אבל אין להם את האחות הגדולה שהם צריכים כרגע. ואני כאילו רוצה לעזור, אבל אני לא יודעת איך, כי… אין לי את הכלים בעצם לזה.

מיכל: אני חושבת שאתה גם נורא… גם להורים אתה רוצה לעזור, אבל האמת אין לך שום… אין לך שום כלים, ואפרופו המשפט האידיוטי שדיברנו עליו קודם, של "תהיה חזק בשביל ההורים", כאילו, מצפים ממך שמה, שזה יתהפך? לא, אתה לא יכול, הם ההורים שלך, והם כרגע באמת באמת אחרים, ויש… יש חשש מאוד גדול, באמת, להחליף. גם להורים, ואני לא חוויתי את זה בקטע של אחים, אבל אני… מאז השבעה באוקטובר מדברת המון עם אחים שכולים. גם קודם יצא, בשנים האחרונות, אבל… החוויה הזאת של "מה זה עושה עם האחים", שמבחינתי הייתה נון אישיו כי אף פעם לא נאלצתי להתמודד איתה, מצד אחד הנורא כיף ואהבה, וכל הדברים שהיו שם קודם, ומצד שני זה נורא קשה, כי כל אחד בגיל אחר, וכל אחד מסתכל על זה אחרת. ולכל אחד הייתה מערכת יחסים אחרת. קרבת הגיל היא שונה, אז בטוח שלך ולנועם הייתה יותר שפה משותפת מאשר בדברים מסוימים, ליובל הייתה איתה, אבל יובל הייתה האחות הקטנה, אולי, ויפתח בכלל בן, אז כאילו, כל אחד זה כנראה משהו אחר, את יכולה להעיד על זה באופן אישי, אבל כן משהו שדיברתי עליו עם אחים ותיקים, שזה מקור כוח מאוד משמעותי, וכאילו, צריך להתמקם מחדש, כולם…

עופרי: כן.

מיכל: וזה קורה בסוף, יש תפקידים כזה של, סתם סיפרתם קודם שנועם הייתה קונת הבגדים, אז מישהו יצטרך לעשות את זה. כל אחד לעצמו, מישהו שממש טוב בזה, יקנה לאחרים, תמצאו איזה בת דודה. ואני יכולה לדמיין שפעם, כשיהיו לך ילדים, ואת תלכי לקנות להם בגדים, את תספרי להם שכשהיית ילדה, נועם הייתה קונה לך.

עופרי: טוב, ברשותך, אני רוצה להחזיר אותך להתחלה רגע, של המקרה, ואני רוצה לשאול איך הסביבה שלך, איך התמודדת עם הסביבה, ואיך הם התמודדו איתך?

מיכל: וואי, קודם כל, אני, אני לא בטוחה שאני זוכרת ממש מלא דברים, אממ… אני חושבת שאני בעיקר הייתי עסוקה בלהיות כמו כולם. כאילו, ברור שעברתי דברים מאוד אה… מאוד אחרים מכולם, ו… את יודעת, גם עכשיו, אני לא יודעת איך זה שונה, אבל כולם עוד בתוך… בתוך… האירוע לא נגמר, הרי, היום. כאילו, כולם עוד בתוך מלחמה, ויש עוד הרוגים, ויש עוד…

אצלנו, מתישהו זה נגמר. ואז כולם חוזרים לחיים. ואת אומרת, "לא הבנתי, מה אני אמורה לעשות? אני אמורה לחזור לחיים?"

עופרי: כן.

מיכל: אתה לא יכול לחזור לחיים. מצד שני, אתה צריך לחזור לחיים. וה… זה מייצר איזה חוסר בהירות לגבי מה אתה עושה עכשיו. עכשיו, אתה נמצא בסביבה שבה כולם כבר מבחינתם… טוב, נגמרה השבעה, היינו איתך בשבעה, סבבה, היינו איתך כל השלושים, באמת, הכלנו, הבנו, וזה, טוב, אחר כך חוזרים לחיים. אבל אתה לא יכול לחזור לחיים. והבנתי שהם לא יכולים להבין את זה, וגם הבנתי שהם לא אמורים להבין את זה. הם לא אמורים להמשיך לחיות בתוך מה שאני חווה.

אז אני חושבת שהחוויה הבסיסית שלי הייתה ניסיון… אה… להתעטף בשריון ולצאת למלחמה היומיומית הכי רגילה, הכי כמו כולם, הכי בצחוקים, הכי בהרקדות, הכי בספורט, הכי ב… יחד עם כולם. לא יודעת, איך הם אצלך?

עופרי: אצלי, את האמת, שאת אומרת שכולם בתוך מלחמה, ברור כאילו שזה, אבל הסביבה בסוף של ילדים, זו סביבה שחיה ונושמת ובועטת, אז כולם מאוד מאוד חיים עדיין, כאילו, אוקיי, עבר השלושים, אפילו עוד לפני, כאילו, מרג… הרגיש שכולם כבר חוזרים לחיים, בקטע מפחיד, ואתה כל כך מאחורה ו… זה כל כך פערים עצומים שאתה לא יודע… אנשים חיים ואתה צריך להתאים את עצמך, כאילו, לסביבה.

ואת יודעת, אני הרבה פעמים משתמשת בציניות. גם בשבעה, אנחנו דפקנו פה בדיחות, לא נעים, שלא מביישות אף אחד, הבני דודים, ואנשים הסתכלו עלינו, אחרי שאנחנו צוחקים, ואתה כזה… "מה אתם מסתכלים? אנחנו צוחקים, תנו לנו, זה שלנו", כזה. ואז אני מתמודדת עם דברים בציניות. אבל, אם יש משהו שהסביבה לא יכולה לעשות, זה אם לצחוק על זה בעצמך, או להשתמש בציניות מולך. רק לך יש את הפריבילגיה לצחוק על זה.

ויש לי דוגמה. הייתי… אחד החברים שלי, אנחנו… אני לקראת צו ראשון, וכל הדברים האלה, ואחים שכולים, יש להם קצין שמלווה אותם מתחילת השירות עד הסיום, והוא עוזר להם, מוצא להם תאריכים, ואני לא צריכה פשוט לעבוד ישיר דרך מיטב. ואז רצינו שנהיה ביחד באותם תאריכים. ואז הוא אמר לי שאין תאריכים, אז תבדקי. ואז אמרתי לו שאני עובדת דרך מקום אחר, אז יש לי… יהיה לי את האופציה לתאריכים. ואז הוא דפק לי, בוואטסאפ כזה, הוא דפק שאני פריבילגית, מתנשאת, בצחוק. ואומנם זה דבר מצחיק, ואני לא… ברור לי שזה היה ציני, אבל באותו רגע לא לקחתי את זה ציני, ואז אמרתי שזה פחות הכיוון של מתנשאת ופריבילגית, ואז הם מתחילים לפחד ממה לענות. "רגע, זה לא היה זה", הם מתחילים להסביר לך, כאילו, לעשות, אבל…

מיכל: תראי, אני חושבת שכמו שלנו קשה לצאת לעולם, גם הסביבה שלנו די מסכנה.

עופרי: כן.

מיכל: הם רוצים להקליל, אבל הם מפחדים לפגוע, והם לא יודעים מה להגיד, ואני יכולה להגיד שחלק מהדברים הכי איומים נעשו ב… ברצון מאוד חיובי וטוב. אחד ה… אחד הקטעים שאני ממש זוכרת, גם לפני שנה הייתי בסדנת כתיבה של אשכול נבו סביב יום הזיכרון, ועל זה כתבתי.

וזה היה איזה אירוע שבו ישבנו בכיתה כזה בבוקר, ונכנסה סגנית המנהלת, אישה מפחידה כזאת, זה הייתה השלישייה שקראו לה ה"ק.ג.ב.", שלושה מורים מפחידים, אז אחד זה היה המורה שסיפרתי לך עליו מהתחלה, המורה למתמטיקה, שלא פחדתי ממנו, והיא הייתה מפחידה כזאת, ונכנסה לכיתה, אז כולם כזה נרעשים, ואז היא שואלת, ואז היא שואלת, "מי פה מנגן?" ואני עוד כזה חושבת לעצמי, אם בא לי או לא, אם אני רוצה או לא, ובבית ספר היה פסנתר כנף, שזה דווקא כן מגניב לנגן עליו, וזה, ואני כזה עוד חושבת, מישהו אומר, מיכל מנגנת, ואז היא… ואז היא מסתכלת עליי, ואומרת, "לא, זה לא למיכל, זה לטקס זיכרון", ומסתובבת והולכת. עכשיו, זה ברור שזה היה מכוונה טובה, אבל הייתי בקריזה של החיים. כאילו, אל תחליטי עליי.

עופרי: כן.

מיכל: לא משנה, לא רציתי. אבל בשנייה שהיא אמרה שאני לא יכולה, זה ממש הטריף אותי.

עופרי: שהם מחליטים בשבילך, כאילו…

מיכל: כן, כאילו, אני לא…

עופרי: תשאלו אותי.

מיכל: תשאלו אותי. אז קודם כל, זו העצה שלי תמיד, אני… בכל מיני קבוצות, יש עכשיו, את יודעת, קבוצות של נשות HR וקבוצות של כל מיני… אני אומרת לאנשים, "אל תחליטו בשביל אף אחד". א', הם יודעים הכי טוב לעצמם. גם אם הם לא יודעים, זה הכי טוב שמישהו יכול להגיד, וחשוב מזה. זה אירוע שלוקח ממך את כל השליטה בחיים. אין לך שום שליטה באירוע הזה. לפחות תשלוט בדברים הקטנים. בואו נחזיר לעצמנו את השליטה, כי אתה לא שולט בכלום, הרי זה נחת עלייך. לא בחרת, לא ביקשת, לא שאלו אותך. אין לך שום שליטה בכלום. רק בלהחליט איך את מתנהגת בתוך זה, מה את עושה או לא עושה, למה את הולכת או לא הולכת.

אז קודם כל, זה מה שאמרתי לך קודם על גבולות, קחי לעצמך את השליטה, בעיניי, איפה שאת, איפה שבא לך. כי בינינו, ברוב אנחנו לא שולטים. בגדול אנחנו לא שולטים, אנחנו שולטים בפרטים הקטנים. כן אלך עכשיו, לא אלך עכשיו. כן אצחק עכשיו, לא אצחק עכשיו. אז החברים שלנו מסכנים גם. אמרתי לך גם על המורה הזה, שאני ידעתי שאני באה לכיתה והוא רואה אותי, ולא ידעתי מי יותר מסכן, הוא או אני. אני באמת לא יודעת מי היה יותר מסכן. זאת אומרת, ברור שבכללי אני. אבל ברגע הזה, לא מקנאה בו.

עופרי: כי אנחנו מעמידים אותם גם במצב קשה.

מיכל: זה לא נעים.

עופרי: זה לא נעים.

מיכל: אנשים אומרים לך כל מיני דברים. אני זוכרת שכשהבן שלי נולד, מישהי שהכרתי לא רע, אבל היא לא הכירה את ההיסטוריה שלי, אמרה לי, "תקראי לו, תקראי לו שי, זה שם מהמם". אמרתי לה, "לא, זה לא מתאים". אז היא אמרה לי, "למה זה מתאים? גם לבנים, גם לבנות, זה נהדר, זה שם נפלא". אמרתי לה, "לא, לא, זה לא…" כאילו, לא היה לי לב להגיד לה, [בתוקף] "תעזבי אותי! זה לא מתאים!". אז אנשים לא בכוונה, עושים דברים מאוד לא מוצלחים, ותכל'ס, אנחנו גם לא יודעים מה מוצלח ומה לא.

זאת אומרת, כשהוא אומר לך פריבילגית, הוא חמוד, הוא חמוד, הוא צוחק איתך על הדבר הזה, הוא שם את זה רגע בפרופורציה, הוא איתך בציניות, והוא גם לא יודע, כמו שאת לא יודעת מה יעצבן את ההורים שלך או לא, מה יכאיב להם או לא, מה יבכי אותם או לא.

עופרי: אז הוא ככה.

מיכל: הוא לא יודע. הוא מנסה להיות חמוד, הוא איתך, ואופס, דרכתַ. [מצחקקת]

עופרי: כן.

מיכל: אז… אנשים לא, לא מבינים. אני זוכרת שהייתה לי בכיתה, כאילו הרבה לפני שהייתי שכולה, הייתה לי בכיתה ילדה שאבא שלה נהרג ביום כיפור, והם היו נוסעים לקיבוץ ביום הזיכרון. אני זוכרת את עצמי חושבת, "איזה כיף לה". כאילו רק אחר כך אתה מבין את המשמעויות. אז בתור ילדה, מן…

עופרי: אתה לא חושב על זה בכלל.

מיכל: אתה לא יכול להבין את זה, אתה לא יכול לחשוב על זה, ואת יודעת, טוב שכך, בינינו… תראי, בכלל, השכול… אני הולכת להגיד משהו שאני מהססת אם להגיד, כי… אני תמיד פוחדת שהוא יתפרש לא נכון, או שהוא לא יהיה מובן, אבל… זה ברור ששכול זה דבר… אני לא חושבת שיש הרבה דברים נוראים מזה. לאבד מישהו קרוב, לאבד מישהו בצורה כל כך לא טבעית, בגיל כל כך לא מתאים, זה משהו שמערער את… באמת, מערער לך את החיים, מערער לך את המשפחה, זה משהו שלא מתאחה לעולם, והנה, ארבעים שנה, ארבעים ומשהו שנה אחרי אני מתעסקת בו, אז כנראה, את יודעת, הוא… אי אפשר להפריז בכמה הוא עמוק ומשמעותי.

לצד זה, אני יודעת שממשברים כאלה, ועל זה הפודקאסט, אגב, על זה שמשברים כאלה, אתה יכול להסתדר איתם, אתה יכול להתמודד איתם, ואתה יכול מאוד לגדול מהם. וזה נשמע נורא כזה, "מה, טוב, את הולכת לגדול מזה?" לא, לא הייתי בוחרת את זה, מוכנה לחזור להיות קטנה, לא רוצה את זה. אבל once זה כבר קרה, אתה מפתח סוג של כוחות על. אם אם אתה אם אתה בעניין.

עופרי: כן.

מיכל: ואני יודעת להגיד גם עליי וגם על הרבה אחים שפגשתי בשנים האחרונות, אתה מפתח כוחות על בהבנה של אנשים, בהבנה של כאבים, בהתמודדויות משפחתיות, בחמלה. היכולת שלך לחמול ורגע להרגיש מה קורה בצד השני, ולהיות אמפתי, זה תכונות שאתה מפתח, וגם היכולת שלך להתמודד.

תראי, אני זוכרת את עצמי בחברה בשוק ההון, כששוק ההון מתרסק. כולם בלחץ… "טוב, שוק ההון התרסק, כאילו, בואו נראה מה עושים עם זה", כן, זה כן. אני לא…

עופרי: אתה לא מתעלם מזה.

מיכל: אני לא מתעלמת, אבל אני פנויה לטפל. אני לא מתרגשת מזה. אני אומרת לך, החיים שלי, אני יכולה להגיד על הרבה דברים, שזה פשוט… כאילו שינה לי קצת את איך אני חיה. אז אני חיה בשמחה. אני לא מוכנה שיהיו לי חיים בינוניים. החיים לא יכולים להיות בינוניים אחרי כזה דבר. אז אם רגע לא טוב, אז אתה דואג שיהיה טוב. ואם לא שמח, אז אתה דואג שיהיה שמח.

עופרי: וההבנה הזאת של… שאת לא רוצה את החיים הבינוניים, זה כבר מההתחלה היה?

מיכל: אני היום… אני חושבת שכן, אבל לא ידעתי לנסח את זה. רוב הדברים שאני אומרת לך עכשיו, הם לא, הם לא מדוברים בראש אפילו. זאת אומרת, אני לא הייתי מסוגלת להגיד לעצמי את זה. אני לא עשיתי אותם כי הבנתי מה אני עושה. אני עשיתי הכי טוב שיכולתי, והיום, ממרומי גילי וההבנה, והלמידה, וההתעסקות בנושאים המקצועיים וכל הדברים האלה, אני היום מסוגלת לתת שמות והסברים למה שעשיתי. אני עבדתי מהבטן, אני עשיתי מה שנראה לי סביר, נראה לי… מה שנראה לי הגיוני, עשיתי.

תקשיבי, אני תמיד צוחקת, התחתנתי בגיל 22. הכרתי את בעלי בגיל 19. עשיתי בחירה באמת, טפו, מופלאה, מופלאה. את חושבת שהבנתי למה עשיתי אותה? עשיתי אותה כי זה נראה לי, נראה לי מתאים, לא הבנתי כלום. בדיעבד, כנראה שכן הבנתי, אבל לא ידעתי להגיד את זה, לא הבנתי למה אני עושה את זה.

אממ… נורא רציתי ילד, לא ידעתי להסביר למה. היום אני יכולה להסביר מאיפה זה בא. זו הייתה החלטה נהדרת, אני אמא צעירה, אנחנו הורים צעירים, יש לנו, כאילו, זה אושר גדול. זה ילד, והילדים שאחריו שהביאו המון המון שמחה. חיכיתי לו, אני ילדתי בגיל פחות מ-24, חיכיתי לו.

עופרי: [מסכימה] אהמ…

מיכל: הילד הכי רצוי בעולם, הכי אהוב, ברור, זה היה נפלא. להגיד לך שהבנתי רציונלית מה אני עושה? לא. אני כן אגיד שהתיאוריה אומרת, וזה, אני גם חושבת שזה נכון, שכשאתה חווה אובדן בגיל 16 כזה, אתה מסתכל על זה מאוד רציונלית, מאד, הכול מאוד אנליטי כזה, אתה מסתכל על זה מבחוץ. כי אתה לא באמת יכול להכיל את הבפנים, אז אתה רגע לוקח מרחק, ומסתכל על זה. אז אני נורא, אני מסתכלת על דברים נורא בצורה אינטלקטואלית, ואני לא יודעת להגיד אם הייתי ככה גם במצבים אחרים, אבל אין לי ספק שזה משנה אותך.

עופרי: אבל אני יכולה להגיד לך שעכשיו, כאילו, את אומרת מה שאת אומרת, אבל כאילו, בתוך החצי שנה הזאת שאנחנו כבר בזה, שזה, מרגיש שזה רק שואב לפעמים למטה, כאילו, אני מרגישה שכאילו כרגע, אני לא יודעת איך אני אתגבר על זה. אני נמצאת במשבר של החיים עם זה, ו… פחות רציונלי אני עובדת, אבל כן אני עובדת מתחושות בטן, אבל כן גם אני, קשה לי, קשה לי לקום לדברים האלה, קשה לי לקום, ולהתפנות, לחייך, ולצחוק, ולשמוח, ומצד שני, כשאני עושה את זה, אז אחר כך אני אומרת, "איך יכולת, כאילו, להיות שמחה? כאילו, אחותך מתה, נרצחה לפני חצי שנה".

מיכל: קודם כל, את צודקת שאין לך כוח לקום לזה. ואת צודקת שזה נורא קשה. ו… את יודעת, אני, המון עם אחים שכולים, והחלום, הכי הייתי רוצה, להקל עליהם. ואני יודעת שאני לא יכולה. אני כן יכולה למסגר דברים, אני כן יכולה לתת להם שמות, אני כן יכולה לחלוק את החוויה, אני כן יודעת ששווה שהם ידברו, ואז אני הרבה מדברת איתם.

באמת, את יודעת, יש את מה שאנחנו מדברות למיקרופון, וגם את מה שדיברנו כשהחלטנו רגע להוריד את המיקרופון. אממ… זה מה שאני יכולה לעשות כדי להקל. אני לא יכולה לקחת את הכאב הזה. והכאב הזה, הוא שם, והוא קשה, והוא… ואני חושבת שאני ידעתי להגיד רק בדיעבד שזה היה קשה, תוך כדי אפילו… אני חושבת שאת מתקדמת ממני בהמון, ביכולת להגיד שזה קשה.

אממ… האם מותר לך לשמוח? הכי! ואני אגיד לך אפילו יותר מזה. אם את רק חיה בשביל ההורים שלך, את לא. אבל נגיד שרק היית חיה כדי להיות חזקה בשבילם, אפילו אם זה מעצבן אותם, הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה להיות שמחה. זה לחיות, זה להתקדם, זה לעשות דברים, זה להצליח, זה להיות מאושרת. מה יכול להחזיר אותם לחיים יותר מזה?

עופרי: ואת לא, את לא כאילו פוחדת שבאיזשהו מקום, זה שאת שמחה זה כאילו ישכיח את המוות כאילו?

מיכל: היתרון שלי עלייך שאני יודעת כבר שזה לא יקרה. [מצחקקת] אין לך אלא להאמין לי, זה לא קורה. תראי, אני לפני הרבה שנים כבר, לא יודעת מה, חמש עשרה שנה הלכתי פעם ראשונה לאירוע של אחים שכולים. כשבאתי מהעבודה, את יודעת, עוד הייתי עם התיק על הגב, עמדתי, רצתי ישר לתור לשירותים, ובתור לשירותים אנשים דיברו על איך זה הרס להם את החיים. לא חיכיתי לשירותים, פשוט הסתובבתי והלכתי. אמרתי, "אני לא… אני לא קשורה לפה". אם… אם אנשים אומרים שנהרסו להם החיים, זה אומר שהחיים שלהם הרוסים, החיים שלי לא הרוסים, החיים שלי מעולים. אני לא יכולה להיות פה, וממש הסתלקתי, לא יכולתי להיות שם. פיזית, הגוף שלי נשא אותי.

החיים שלי טובים. האם הם היו יכולים להיות יותר טובים? כנראה שכן. אממ… את יודעת, בפנטזיה, הבת שלי עשתה איזה עבודת אומנות, והיא שאלה אותי אם זה בסדר בתיק העבודות, שהיא תכניס עבודה שקשורה בשי, ואמרתי לה, ברור. והיא עשתה כל מיני עבודות, אחת מהן היא ציירה, כאילו הוסיפה באיזשהו קונטור את שי לתמונות משפחתיות. זה היה מאוד… זה היה מקסים. והייתה תמונה שהפילה אותי. כי היא ציירה, היא הוסיפה לתמונה המשפחתית לא רק את שי, אלא את המשפחה שהייתה יכולה להיות לו.

עופרי: וואי.

מיכל: באמת היא גמרה אותי.

ברור שאם, את יודעת, הוא היה, והיה נשוי, ואני יכולה לפנטז איך בטוח הייתי ביחסים טובים עם אשתו, ואיזה ילדים מהממים היו לו, ואיך הילדים שלנו היו. עכשיו, יש לי גם תמונת מראה, כי בצד השני, לשחר יש אחים שאנחנו ביחסים נורא טובים איתם, והבני דודים ביחסים נורא טובים.

אז אני יכולה לצייר תמונה, שאגב, אין לדעת אם היא מה שהייתה באמת, אבל אני יכולה לנחש שהיינו ביחסים טובים, וזה מה שקורה אצלנו במשפחה. מה היה באמת, אני לא יודעת. ברור שהחיים שלי יכלו להיות הרבה יותר טובים, אבל החיים שלי לא הרוסים, החיים שלי מצוינים. האם אני זוכרת? נראה לי שהשנה, כל השנים האחרונות מוכיחות שאני מאוד זוכרת.

אגב, האם הילדים שלי מכירים? הילדים שלי מכירים את זה מדהים. זאת אומרת, דיברתי על יעל ועל העבודה שלה, אבל כל הילדים שלי, הם מכירים את שי, הם יודעים עליו הכל, הם היו שותפים להכנת הסרט. כשאני כותבת פוסטים, אז הם אלה שבודקים מה אני, אם אני… אם זה מעניין. עשיתי את הסרט, לא היה לי שמץ של מושג, האם הוא מעניין, האם הוא מעניין רק אותי, או… אמרתי להם, "טוב, תסתכלו". אחר כך גם רציתי שיראה את זה מישהו שלא מכיר את הסיפורים לאורך השנים, אז ביקשתי מבר, כלתי, שרק התחתנה אז עם יואב, אמרתי לה, "אני צריכה מישהו שלא מאוד בתוך העניינים", אז היא ראתה.

זאת אומרת, כולם, כולם שותפים לאירוע הזה. זה לא הולך לשום מקום, גם אם אתה שמח. ואם אתה שמח וטוב לך, כל המשפחה מרוויחה מזה. עכשיו, אני אמרתי את זה לך, כי אני מדברת איתך עכשיו, אבל כשאני מדברת עם הורים, אני אומרת להם אותו דבר. כשאתם… כשלילדים שלכם טוב, גם לכם יהיה טוב.

הרי בסוף ה… וזה אני יכולה להגיד כאימא, הדאגות הכי גדולות שלך, הרצון הכי עמוק שלך, זה שלילדים שלך יהיה טוב. עכשיו, יש לך ילד כבר שאתה יודע שטוב זה לא. ויש לך עוד ילדים, ואתה רוצה שיהיה להם טוב. וחלק מהחששות זה מה יהיה איתם, ואיך יהיה להם, והאם יהיה להם טוב. והרבה פעמים אתה מתפקס על הילד המת, כי אתה לא יכול אחרת. אבל הטוב שלך יבוא מהילדים החיים שלך, שימשיכו ויביאו שמחה, ו… [שתיקה] גם הילדים המתים שלך מביאים לך שמחה.

אני מניחה, אני אומרת את זה כאחות, לא אמא, אבל, אבל א… כשעשיתי את הסרט, אממ… זה היה נורא כיף. כי אמרו על שי דברים ממש מגניבים. עכשיו, אמרו, את יודעת, תמיד על האנשים שמתו, בואי, תמיד זוכרים…

עופרי: לא יכולים להגיד מילה רעה.

מיכל: כן, תמיד זוכרים את כל הטוב, וגם את הרע, אם היה רע באמת, לא אומרים אותו, אומרים את הרע לייט.

עופרי: כן.

מיכל: כן, "הוא היה נורא פרפקציוניסט" כזה. אם הוא היה באמת מעצבן במשהו, אף אחד לא יגיד את זה. אז, אז ברור שהתמונה אוטומטית היא יותר ורודה ממה שהיא הייתה באמת, אבל… וגם היא הולכת ומוורידה עם הזמן. אבל אהה… אבל הדברים שאמרו הטובים, א', אני יודעת שהם נכונים, כי אני מכירה אותם, והם גם לא… הם מובהקים כאלה, זה לא אומרים, "תקשיב, הוא היה איש נורא מצחיק". "הוא היה נורא חכם". זה אפשר להגיד על כולם. אבל כשדיברו בסרט על שי, אז דיברו על כמה הוא היה גאון מצד אחד, וכמה הוא היה לא מתנשא מצד שני, וראה את כולם, וכאילו הכול בגובה העיניים, ולימד את כולם, והיה עם כולם, ולא חשב שהוא חכם.

עכשיו, ראיינתי בסרט אנשים מתקופות שונות, שגם לא תמיד הכירו אחד את השני. דיברתי עם אנשים מהבית ספר היסודי, ומהחטיבה, ומהתיכון, ומהאוניברסיטה, ומהצבא, ומורים שלו, ותלמידים פרטיים שלו. ומשפחה. עכשיו, החבר'ה מהיסודי ומהתיכון לא מכירים אחד את השני, כי עברנו דירה באמצע. והם אמרו בדיוק אותו דבר. כל אחד דיבר על תקופת גיל אחרת, אבל הם אמרו אותו דבר, והם אמרו משהו לא מובהק. זאת אומרת, משהו לא טריוויאלי, משהו מאוד מובהק. אז ברור לי שזה זה. וראית אותם מדברים בעיניים אוהבות ונוצצות כאלה. וגמרתי את הסרט, וכולם חשבו שאני אהיה נורא מדוכאת. ומה זה היה לי כיף. את יודעת, זה: "יואו איזה אח היה לי! איזה… כאילו, איזה גאווה, איזה גאווה להשתייך".

חברה טובה מאוד שלי כתבה לי אחרי הסרט, "יואו, את יודעת, דיברו עליו, ויש המון דברים שזה נורא הזכיר לי אותך". וכאילו, הייתי באמת במין תחושת התעלות כזאת. וגאווה נורא גדולה. אז את אומרת, כן, "הנה מישהו מת, שכבר לא עושה כלום. כמה גאווה הוא יכול לחולל?" ומצד שני, גם תחושת החמצה. כי את אומרת, "קיבינימט, איך עשו לנו את זה? מה, לא יכלו להשאיר לי אותו?"

עופרי: כן.

מיכל: אז הגם וגם הזה הוא כל הזמן שם, וזה שאת שמחה, מצליחה, טוב לך, לא מפחית כלום מעוצמת הכאב. כאילו, זה לא מינוס ופלוס זה אפס. זה בעוצמה נורא גדולה, זה בעוצמה נורא גדולה. כאילו, גם הכאב ותחושת ההחמצה, וגם הגאווה וההתלהבות, היו נורא חזקות, והם לא מבטלות זו את זו. וגם כשעמדתי בחופה והתחתנתי, ודיברו על שי, אז נורא שמחתי. כולם נורא שמחו. וגם היה רגע מאוד עצוב. וזה לא מבטל, זה לא שאם אתה שמח, אתה לא עצוב, ואם אתה עצוב, אתה לא שמח. אתה יכול להיות גם וגם בו-זמנית. כאילו, באותה שנייה, אתה גם נורא שמח… לא באותה שנייה, אבל בשנייה העוקבת, שנייה אחת, אתה מאוד שמח, ושנייה לידה, אתה מאוד עצוב ומאוד שמח, וזה כאילו מתערבב. בגלל זה אני אומרת שצריך להיות שמח. כי העצוב שלך.

עופרי: כן.

מיכל: קיבלת אותו. לא בחרת, קיבלת. עכשיו, מה שתכניסי, זה מה שיהיה. גם בשבעות, אני לא אומרת לאנשים "שלא תדעו צער", כי זה משפט מטומטם, הם ידעו צער.

עופרי: כן.

מיכל: אבל אני אומרת להם, אני אומרת להם, "נהוג להגיד שלא תדעו צער, אני לא יכולה להגיד את זה, זה לא… אבל אני מאחלת לכם שתדעו הרבה שמחה". ו… אנחנו לא מכירות הרבה, אבל רק מאיך שאת ניגשת לזה, אני יודעת, אני יודעת שאתם תדעו הרבה שמחה. גם בעוד, לא יודעת מה… 50-60 שנה, כשאת תשבי עם הנכדים, הם ידעו, שהייתה לך אחות, ושקראו לה נועם, ונועם הייתה אומרת ככה, והם ישמעו סיפורים, והם ישמעו מילים, והם פתאום ילכו לקנות בגדים. ואת תגידי להם, "תקשיבי, איך היא בוחרת, בדיוק כמו נועם". כאילו, פתאום את תראי, תראי אותה במלא דברים, ואת גם תראי אותה המון בתוכך, שגם את זה לא בטוח שאת רואה עכשיו.

עופרי: לא, זה דווקא מפחיד, כי לפעמים אנשים שלא מכירים אותי, ואז הם באים, ופעם ראשונה רואים אותי, כזה עושים, "יואו, את דומה לה". עכשיו, אני לא רואה את זה, יש לנו פעם, תמונה או שתיים, שאנחנו נראות דומות, אבל אנשים באים, אני כזה, "יואו, את דומה לה". גם לפעמים בצורת דיבור, הרבה אנשים אומרים לי שאני דומה לה, לא באיך שאני מדברת, אלא בצורה שאני מדברת, גם עם הידיים, ואיך שאני מתלהבת, או דברים כאלה.

וזה מצד אחד, כן, כמו שאמרת, זה נותן תחושת גאווה כזאת, מין… תמיד אני הייתי שמחה להיות כמוה. וגם עוד לפני זה, דיברתי עליה תמיד בהערצה ובאמת בצורה טובה, כי אני לא יודעת להסביר למה, אבל אני באמת אוהבת, אני אוהבת אותם הכי בעולם, כאילו, זה האחים שלי, זה הכי טבעי שיש.

מיכל: [בחיוך] איזה כיף זה.

עופרי: אז זה תמיד ממלא אותי, ועכשיו שאומרים לי את זה, אז כן, יש את הגאווה, אבל מצד שני, זה כאילו, זה חורך לך איזה… עמוק, כאילו, של כאב כזה. אבל זה כן, זה חלק מזה.

מיכל: אני חושבת שהמיקס הזה, של כאב ההחמצה, והגאווה, הם די בלתי נפרדים. כי ככל שאתה יותר גאה ויותר אומר, "וואו, איזה נועם היא הייתה", ככה אתה יותר אומר, "אז למה זה לא המשיך?" אני לא חושבת, אני לא נראה לי שאפשר להתפטר מזה. זה הולך איתך.

ומה שמדהים זה שזה עובר, זה עובר לדורות הבאים, כאילו, הם לא נעלמים, הפחד מ… אני חושבת שיש פחד נורא עמוק שתשכח…

עופרי: כן.

מיכל: שתרגע, שאולי לא יכאב לך. "Don't worry."

עופרי: זה קיים.

מיכל: לא יקרה.

עכשיו, את יודעת, זה מצחיק, אני מתעסקת הרבה באי-וודאות ובכל מיני כאלה, ואני אומרת לאנשים שחוששים מאובדן השליטה ומאי הוודאות, אני אומרת להם, "תרגעו, אתם לא יכולים לשלוט בכלום". עכשיו, לכאורה זה מפחיד, נכון? בעיניי זה נורא משחרר, אתה לא יכול לשלוט בכלום, אז אל תנסה פשוט.

עופרי: כן.

מיכל: אותו דבר פה, אני אומרת לך, את יכולה לעמוד על הראש, לא תשכחי. אז זה נורא משחרר, כי אתה יכול להסיח את דעתך. כי מה הבעיה? תסיחי את דעתך כמה שאת רוצה, את לא תשכחי.

עכשיו, שאלת על הסביבה, אני תמיד, היו לי כל מיני מחשבות, אני לא יודעת אם הן נכונות או לא, שאנשים מצקצקים כשאתה חוזר מדי מהר לחיים. אני לא יודעת אם זה נכון או לא. אני כבר חושבת שאנשים עסוקים מאוד בפחדים של עצמם. אז הם מסתכלים על מישהו שחזר לחיים, אז אולי הם, כאילו, מהפחד שלהם על עצמם, אז יש להם מה להגיד על זה, יש להם מחשבות על זה, אם זה בסדר, אם זה לא בסדר. אז א', לבטל את המחשבה על זה, היא לא רלוונטית, היא לא מועילה, היא לא…

אני גם, אני המון עונה בפייסבוק, מישהו אומר, כן, היה ככה, התלבטתי אם לעשות ככה, אומרת, don't give a shit, כאילו. תחיו. ודווקא כי זה לא, לעולם לא ילך לשום מקום, אז אני אומרת, אם אם עכשיו… אני זוכרת שראיתי בפייסבוק שהייתם בחו"ל. יש! איזה כיף! איזה יופי! כי, כי עכשיו יכול להיות שמישהו יגיד, "מה, איך הם נוסעים לחו"ל?" שיגיד! אנחנו נוסעים לחו"ל כי אנחנו עסוקים בלהסיח את דעתנו…

עופרי: כן.

מיכל: מהכאב העמוק שלנו. אנחנו עכשיו נותנים לעצמנו רגע לנוח, מהדבר הבלתי פוסק הזה. אנחנו רגע משנסים מותניים, אוזרים כוחות, זה הכל, זה מה שאנחנו עושים. אז אם למישהו יש מה להגיד על זה, שיגיד, שיחשוב, שזה מה שהוא רוצה, זה לא רלוונטי. אף אחד לא שוכח, אף אחד לא "מדלט" את הכאב, אין, זה לא עובד, אז דווקא בגלל זה, שיא החופש. סעי לחו"ל, סעי לקייטנות, תרקדי. לא יודעת… תעשי לעצמך הכי כיף, כי זה במילא לא משנה את המהות. אני רוצה להגיד שהכאב לא ישכך, לא ירד. זה לא מדויק. הוא מתנתב אחרת, הוא איכשהו…

עופרי: אתה לומד לחיות איתו.

מיכל: אתה לומד לחיות איתו, לידו, בתוכו, לא יודעת, אתה לומד to handle it, אתה לומד…

עופרי: כן.

מיכל: לארגן את החיים. וגם זה ספירלי, אתה מרגיש שאתה מארגן את החיים, והנה אתה נרגעתַ, ואז אתה אומר, טוב, אז אני יכול לחטט טיפה יותר. ואתה ניגש עוד טיפה, אז עוד פעם זה כואב, זאת אומרת, זה לא נגמר.

יואו, עופרי, איזה כיף שנפגשנו, אני מה זה שמחה.

עופרי: האמת שגם אני.

מיכל: מעולה. אז to be continued, בלי מיקרופונים…

עופרי: כן.

מיכל: או עם מיקרופונים, אם יבוא לנו, נעשה כזה עוד כמה שנים, נעשה רטרוספקטיב.

עופרי: מסכימה.

מיכל: אז תודה מאוד גדולה שהסכמת לדבר איתי, אני חושבת שזה ממש לא, זה לא טריוויאלי, לא ברצון ולא ביכולת. כאילו, אני לא חושבת שאני אז, בשלב הזה, יכולתי בכלל להעלות על דעתי, לדבר ועוד למיקרופון. ותודה לאמא ששידכה.

עופרי: [מצחקקת] ותודה לך.

מיכל: אני מאוד אוהבת אתכם.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

14 views0 comments

Comments


bottom of page