כאן לא מתקנים ילדים - פרק 10 - סטרס משפחה וזוגיות- איך צולחים את זה

מור שמיר מארחת את ד"ר ליאת יקיר (מדענית, ביולוגית, מרצה וחוקרת את הביולוגיה של הרגשות, השתתפה בתוכנית "חתונמי" כמומחית לזוגיות, יועצת לאמפתיה בארגונים), בפרק מרתק שעוסק באיך מנהלים משפחה וזוגיות ואת עצמנו, בתוך המתח (סטרס) שאנחנו חיים בו בימים אלה. לאור המלחמה הנמשכת, אנחנו מוצאים את עצמנו במצבי מתח שמעוררים את האוטומטים שלנו. בפרק אנחנו לומדים כלים להתמודד עם מצבי סטרס ולשמור על זוגיות והורות מיטיבה בתוך כל אלה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/01/2024.

ד"ר ליאת יקיר: גם אם בסופו של דבר זה הפך לחילופי האשמות - ואתה ואת ואתה ואת, בסוף, תוך שעה וחצי חייבים לחזור לקשר. זה הסוד, חייבים לחזור לקשר ולהתפייס.

מור שמיר: את גם דיברת על זה קודם, את אמרת שיש את הפרשנות שמייצרת לך את הרגש, ובעצם מה שאת מציעה פה, במילים אחרות, זה להגיד, תשנה רגע את הפרשנות - הוא עכשיו צועק, הוא אומר משהו לא טוב, אתה תגיד לעצמך רגע, הוא לחוץ, רגע, הוא חזר רק עכשיו, הוא עייף, הוא ישן שלוש שעות בלילה, ועובר עליו משהו, ואז אתה משנה לעצמך פרשנות שהרגש שלך כבר יהיה יותר אמפתי ופחות כועס, ואז אתה יכול לעצור את התגובה הקשה שמובילה לפיצוצים, והתגובה הופכת להיות, אוקיי, בוא נשתה רגע כוס מים ונדבר שאנחנו רגועים.

מור: רגע, רגע, אני יודעת שאתם רוצים לשמוע עוד, אבל קודם כל הפתיח, ואז אנחנו נשמע על סטרס, על זוגיות, ועל איך זה משפיע על המשפחה כולה. יאללה, מתחילים.

[פתיח] מור שמיר מדברת תכלס על הורות, זוגיות, קריירה, ומה שביניהם.

מור: שלום, שלום לכולם. אנחנו היום בפרק מאוד מאוד מיוחד, כי אנחנו מארחים אישה שהיא מאוד מיוחדת, ד"ר ליאת יקיר.

ד"ר יקיר: שלום, מור, מה שלומך?

מור: אז רגע אני רוצה להגיד שד"ר ליאת יקיר, היא מדענית ביולוגית, מרצה וחוקרת את הביולוגיה של הרגשות. היא בעלת דוקטורט ומאסטר במדעי החיים, מטעם מכון ויצמן, והיא חוקרת ומרצה, היא השתתפה ב"חתונמי" חבר'ה! בעצם יש פה סלב בכלל, והיא משמשת היום גם כי היא יועצת לאמפתיה בארגונים, מאמינה בהנגשת המדע למען חברה טובה יותר. בקיצור, עולם ומלואו ד"ר ליאת יקיר.

אז היום אנחנו רוצים באמת ללמוד ממך קצת על המקום הזה שאנחנו נמצאים בו, מקום שכולנו באיזושהי מידה בסטרס. ואנחנו, קודם כל אני באה לי לשאול אותך, מה זה סטרס בכלל, ואיזה תגובות את מוצאת שיש היום לאנשים?

ד"ר יקיר: סטרס זה מצב של לחץ, מתח, שאנחנו מרגישים חוסר ביטחון, שהסביבה מסוכנת, אנחנו עכשיו בסטרס מאוד גבוה, כי זה אירוע טראומטי בעצם, שמפגיש אותנו בבת אחת עם מציאות חדשה ומאיימת.

והגוף שלנו מגיב, מערכת העצבים שלנו היא מופלאה, ובכלל 135 מיליארד נוירונים שמגיבים לה, זאת אומרת, בכל רגע המערכת סורקת את הסביבה ומחפשת מסרים של איום או ביטחון, וכשהמערכת מקבלת מסרים של איום, שגם ככה היא יותר מכוונת לחפש אותם, כי זה טוב להישרדות, אז בעצם כל הגוף שלנו מגיב, אז אנחנו לא במקרה מרגישים שקשה לנשום, ואנחנו לא נרדמים בלילה, והבטן מתהפכת, ואנחנו לא ממש מרוכזים.

זה בעצם תגובה של המערכת שלנו למצב, ובעצם התגובה הזאת היא מאוד עתיקה, אז יש כמה צורות אפשריות של תגובות, חרדה, שזה בעצם להילחם, לברוח, לקפוא במקום, לא לזוז, או בעצם לרצות ולפייס את הצד השני, גם זאת אפשרות.

ואנשים שונים בעצם מגיבים אחרת, אז זה נראה אחרת - שאני בפייט, אז הרבה מאוד אגרסיה, עצבנות, וכחנות, רצון לריב, רצון להתווכח, פלייט יכול להיות רצון לברוח מפה, וגם חרדות ומחשבות, מתרוצצות בראש, וגם חוסר רצון לדבר על זה. ופריז זה בעצם ממש חוסר תפקוד, זאת אומרת, קשה לקום מהמיטה, או מהספה, קשה לעשות דברים, יותר בוהים בטלוויזיה, תחושה של תקיעות וכבדות, ומהר מאוד אפשר להיכנס לדיכאון.

ופה, מה שנקרא לרצות ולפייס, זה אני בעצם קצת מכבה את הצרכים שלי, ויותר מוכוונת לדאוג לצרכים של כולם, להזניח את עצמי, חוסר יכולת להגיד מה אני מרגישה, שוב, זה בא ממקום תלותי, שלא יעזבו אותי עכשיו לבד, אז אני ארצה ואציית, ואשתדל להימנע מקונפליקטים.

אז לכל בן אדם יש ככה כמה תגובות שהוא יותר נכנס אליהם, במצבים של לחץ. אז פשוט במצבי לחץ, בטח במצב טראומטי, כל התגובות שלנו מוקצנות. עכשיו, כל התגובות האלה, אבולוציונית, בנויות לעבוד לזמן קצר, ואחר כך, אחרי שהסכנה חולפת, חוזרים מהר לשגרה ולרגיעה, ובעצם כל הגוף מוכן מבחינת התמודדות, העברת אנרגיה ולחץ דם, ובגלל זה הנשימה משתנה, וסוכר משתחרר, אז יש הרבה דברים שקורים בתוך הגוף. השינה מעוכבת, כי זה לא הזמן לישון עכשיו, אבל בגדול, אף חיה לא יכולה להחזיק בתגובת הסטרס לאורך זמן. זה אמור לעלות ולרדת אחרי זה, והגוף אמור לחזור לוויסות ואיזון, וזה נקרא "רסט אן דייג'סט", לנוח, לרגע ולעכל, וזה מופעל על ידי עצב הוואגוס, שעובר לאורך הגב התחתון שלנו, מרגישים אותו שעושים לנו מסאז' ומלטפים לנו בגב, אז יש לנו גם מערכת להוריד את הסטרס.

הבעיה היא שאנחנו בני אדם, יצרנו לעצמנו מצבים של סטרס כרוני, והסכנה לא חולפת, ואנחנו בעצם חיים במחשבות, כאילו חיים בעתיד. יש לנו את האזור במוח, שאין אותו לבעלי חיים אחרים, זה המצח, שמאפשר לנו כל הזמן לחשוב על מה יהיה מחר. אז אנחנו בעצם לא מפעילים תגובת הסטרס רק על מה שקורה לנו כרגע, אלא מה יהיה. והתגובה מופעלת כאילו זה קורה מבחינת הגוף.

אפילו כשאני רואה את זה בחדשות או בטלוויזיה, ושמעתי גם כשאני רואה שדברים קורים לאנשים אחרים, הגוף שלי מגיב כאילו 20 אחוז זה קורה לי. רואים דברים ושומעים דברים, והמערכת מגיבה כאילו זה קורה עכשיו או זה יקרה, אין יכולת בעצם להבדיל שזה לא קורה, זה יקרה, זה קרה, הגוף מגיב למחשבות.

ואז אנחנו בעצם נמצאים בסטרס כרוני, ואחד הדברים שסטרס עושה זה מגביר אגרסיה ומפחיד אמפתיה. זאת אומרת, כשרע לי לא מעניין אותי מאף אחד, אנחנו נהיים תוקפניים יותר ומרוכזים בעצמנו כשאנחנו בלחץ, ואז זה מאוד מאוד משפיע על מערכות היחסים שלנו. ואנחנו מוציאים את העצבים, זה הדרך ההרגעה האוטומטית שלנו.

כשבבון מקבל מכות בטבע מבבון יותר גדול, הוא לא עושה מדיטציה ומיינדפולנס בצד כדי להירגע, אלא הוא מחפש מישהו נמוך ממנו בהיררכיה ומוציא עליו את העצבים שלו ומעביר לו את האולקוס. זאת אומרת, הדרך להירגע זה להעביר את האולקוס למישהו אחר. וזה יכול לפגוע מאוד במערכות היחסים שלנו, מאוד.

עכשיו, עוד דבר שאני אגיד, במצב של חלק מפלייט, בריחה, זה גם בריחה לפעילויות אחרות, הסחות דעת, זאת אומרת, סוג של OCD שמתפתח, עבודת יתר, ספורט יתר, ניקיון יתר, סידור יתר. זאת אומרת שיש חוסר ודאות, שזה גורם הסטרס הכי גדול לבני האדם, חוסר שליטה, אנחנו מנסים לייצר ודאות ושליטה דרך שליטה בסביבה. אז אני מסדרת את הבית וזה מרגיע אותי, והכל צריך להיות במקום וזה מרגיע אותי.

עכשיו, אם אני בפלייט והילד שלי בפייט, והדבר האחרון שמעניין, או בפריז, והדבר האחרון שמעניין אותו עכשיו זה שהדברים על הרצפה. זהו, אבל עכשיו בזמן לחץ, תעזבי אותי באמא שלך, נראה לך שזה מה שחשוב עכשיו? זה מה שיציל את העולם? זה ששמתי את המגבת במקום כאילו? את רצינית?

אז אני בתגובת פרפקציוניזם שלי, שזה עושה לי רוגע. זה עושה לי רוגע לראות שהדברים מסודרים, זה מרגיע לי רגע את המערכת, לראות שבחוץ מסודר, בראש לא מסודר, אבל בחוץ מסודר.

ואז אנחנו יכולים להיכנס להרבה מאוד פינות, כי אנחנו באמת באגרסיה מאוד גבוהה, אז רק חסר שהוא יגיד את המילים המעצבנות שהוא אמר תמיד, אבל אז היה לי יותר חוסן נפשי או הנאה מהחיים, יכולתי להכיל את התגובות האלה, את המילים האלה, ועכשיו אני כבר לא יכולה להכיל את זה יותר, אני על הקצה.

אז כולנו על הקצה, ומלאים באגרסיה שאנחנו בעצם שומעים ורואים, ואין לנו על מי להוציא את זה, כן? אין לנו איך להוציא את האגרסיה, זה אגור בתוך הגוף, אז רק חסר שמישהו יגיד את המילה הלא נכונה עכשיו, וגם ככה המוח מוטה מאוד לשלילי, הוא רואה את השלילי פי 3 מהחיובי, ובזמן סטרס פי 6. אז הסיכוי שייצא לי מחמאה, או פרגון, או מילה טובה, כשאני בלחץ, בסטרס, הוא מאוד נמוך.

וזה מה שגורם לנו עכשיו לאיזשהו מדרון חלק של חבלה במערכות היחסים שלנו, שהם המפתח לרוגע.

מערכות היחסים שלנו הם הבסיס לחוסן הרגשי, אנחנו לא יצור שיודע להירגע לבד. איך שאנחנו יוצאים להעביר העולם, אנחנו בוכים ורוצים שמישהו ינענע אותנו בידיים, שמישהו ייקח אותי בידיים, ידפוק לי על הגב, ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. זה הליטופים, והחיבוקים, והכרבולים, והמילים הטובות של מה של מה שלומך מור, איך את מרגישה, איך עובר עלייך, מישהו רואה אותך, מישהו מקשיב לך, זה האמפתיה.

אבל אחרי שצרחנו כל היום על הבן זוג, קצת קשה להפעיל את הוואגוס עכשיו ביחד, ועוד אחד הדברים שסטרס עושה הוא מדכא דחף למגע, דחף מיני, ובכלל רצון למגע. אמרנו, כל אחד הופך להיות יותר מרוכז בעצמו, ופחות מוכוון לאחר, אז גם הדחף למגע יורד, זה מעגל סטרס.

זאת אומרת, נגיד, שינה ומגע זה שני הדברים שבעצם יוצרים מעגל סטרס, כי קשה להירדם, נדבר רגע על שינה, אז קשה להירדם, מתעוררים בלילה, השינה לא טובה, זה מגביר את הסטרס למחרת. אותו דבר, ההשפעה של הורמון הסטרס על דחף מיני, קורטיזול משפיע על הסרוטונין והטסטוסטרון, שהם ההורמונים של הדחף המיני, ואז אין חשק למגע. ואין חשק למגע, אז יש פחות הרגעה. אז אם אני שבוע כבר לא בחיבוקים ונשיקות, ובלחץ, ועצבים, וריחוק, אז זה מגביר לי את הסטרס. אז בעצם זה שני מעגלים שכולנו נכנסים אליהם בזמן סטרס, חוסר שינה וחוסר במגע.

מור: אני שומעת אותך מדברת, אני חושבת על אנשים שכרגע אני פוגשת, את יודעת, הורים וזוגות, פוגשת גם הרבה פעמים נשים שהבעלים שלהם במילואים כבר לאורך זמן ארוך, הן גם מתמודדות עם הילדים, הן גם מתמודדות עם הלחצים שלהן, ואני שואלת את עצמי, במצב שבו הבעל שלך במילואים, או אשתך במילואים, כי היום אנחנו מאוד רואים גם נשים שנמצאות במילואים והגברים מאחור, וזה רק מגביר את הסטרס, איך אתה כבן אדם בעצם יכול להוות העוגן והמשענת למשפחה שלך, לילדים שלך, כדי שהדבר הזה לא יהפוך להיות כדור שלג?

ד"ר יקיר: נכון, אז קודם כל במצב כזה באמת שבכלל לא רואים את בן הזוג, או גם אי אפשר לדבר איתו לפעמים, אם אפשר לדבר, אז חשוב מאוד לשמור על הקשר, ולעשות ויסות וגאלי בטלפון.

איך עושים ויסות וגאלי בטלפון, זאת אומרת ויסות של עצב הואגוס, אז הרבה להקשיב ולשמוע מה עובר על בן הזוג, לספר, לשתף, כאילו לא להתעלם מדברים, זאת אומרת, זה בסדר גם ללכעוס, זה בסדר גם, זאת אומרת, לפרוק את המתח, חייבים לפרוק את כל ה… זה המון על הכתפיים, המון המון המון.

וכאילו, נשיקות וחיבוקים דרך הטלפון, זאת אומרת, ממש חשוב להקפיד על הבוקר וערב במידת האפשר, או לפחות, אם אפשר אז כן, אבל אם כמובן נמצאים בחזית, זה יותר קשה, אבל כן, הקשר הזה הוא מאוד מאוד חשוב, כי מישהו איתי שם, כן, מישהו איתי כאן, מישהו רואה אותי, מישהו מקשיב לי, זה לא פשוט גם להיות בבית בתקופה הזאת, ממש לא פשוט.

ומעבר לזה, להבין שאני באמת, אם אני עכשיו נשארתי בבית עם הילדים אז אני צריכה עזרה, לא לקחת הכול, איך לא סופרמן, והמון עוגנים של אמפתיה עצמית בעצם, מאוד מאוד להפחית חדשות, להבין שעושים לנו המון מניפולציות על המוח, המון מניפולציות רגשיות, יודעים שמה שמפעיל בני אדם זה כעס וזעם ופחד ועצב, גם עצב מפעיל אותנו, אפשר להישאב לזה וזה משפיע לנו על הכול היום, אז אני לא אומרת להתנתק והכול, אבל באמת מאוד מאוד מאוד להגביל, כי זה רמות, בעצם מטען רגשים מטורף שמעבירים אלינו דרך המדיה, ואנחנו לא צריכים את זה, אנחנו לא צריכים את כל הדבר הזה, יש המון סבל, זה רק יחליש את היכולת שלנו להתמודד.

מור: אני פוגשת אנשים שממש כשהם צורכים יותר מדי ידע, הם ממש מתחילים לתפקד כמו דיכאוניים, ואני גם יודעת שהיו על זה מחקרים. אחרי ה-9/11, אני חושבת שאמרתי את זה גם באחד הפרקים הקודמים, הראו תסמיני פוסט-טראומה מרוב רכישה של ידע, שממש מתקיף אותנו.

לגבי מה שאת אמרת קודם, שאנחנו יצורים שמצד אחד זקוקים לביחדנ'ס הזה, ושמצד שני, כשאנחנו בסטרס, אז אנחנו כאילו מתרחקים, כאילו פחות במגע ופחות ברצון להיות באיזשהו מקום חם ואמפתי, אני רוצה להגיד שזה בעצם מקום שאם אנחנו אולי מבינים אותו, כאנשים שנמצאים עכשיו בבית, וגם מבינים שזה הצורך של מי שנמצא בחזית או איפשהו במילואים, אפשר אפילו לראות איך אנחנו, אם יש לנו ילדים גדולים, היום בדיוק דיברתי על זה עם איזו לקוחה, לפתוח קבוצת וואטסאפ, כזאת שאפילו אם יש לכם קבוצת וואטסאפ, אז ממש קבוצה של המשפחה שתקראו לה "מרימים פה", שזה אחד מהלקוחות שלי, פעם אמר לי שזה השם של הקבוצה שהוא נתן, ושם אנחנו רק שולחים דברים נחמדים, מצחיקים, תמונות כיפיות כאלה, וזה עושה א' המון טוב למי שעכשיו נמצא רחוק מהבית, וב' גם לנו, אנחנו נותנים בעצם מקום לכולם, לכל בני הבית, בעצם לשים שם איזה אמירה שלהם, ולהרגיש איך הם עוזרים לשאר.

ד"ר יקיר: כן, לשמור את הקשר.

מור: כן, בדיוק, בדיוק.

כי בסופו של יום, אם את אומרת שהמטרה של כל המערכת הזאת, עם המערכת ההזהרה הזאת זה לשמור עלינו שאנחנו נמשיך להתקיים, אבל לפעמים אם היא ממשיכה לעבוד שעות נוספות, חייבים למצוא איך לעצור את הכדור שלג הזה, זה מה שאותי הטריד בכל הדבר הזה שסיפרת, כי אנחנו לא יודעים שאנחנו נמצאים בתוך כדור שלג, איך בעצם אנחנו מזהים את זה כהורים? כאילו, הגענו למקום לא טוב.

ד"ר יקיר: קודם כל אנחנו רואים את זה בתפקוד שלנו, או במצב רוח, בתחושות, זאת אומרת, אני קוראת לזה בריאות רגשית, כאילו, האם בסך הכל בתוך היום הזה, כמה רגשות שליליים אני חווה?

סוג של הטעם לחיים, זאת אומרת, האם אני במצב שעדיין יש לי מוטיבציה, ויש לי עניין, ולכן מאוד חשוב, שוב, רגש, אומרים בבודהיזם, רגש זה… בבודהיזם אומרים שהרגש הוא נוצה על הגדר, זאת אומרת, הרוח באה, מעיפה אותה לפה, הרוח באה, מעיפה אותה לכאן, זאת אומרת, רגש הוא מצב זמני מאוד, זאת אומרת, עכשיו לא בא לי כלום, אבל אם אני אצא להליכה, ואם אני אלך לשבת עם חברה, זאת אומרת, חייבים רגע לצאת מאשמת הניצולים, זאת אומרת, זה לא אסור לשמוח, ואסור…

לא, אנחנו לא נוכל להחזיק מעמד, אנחנו לא נוכל, אנחנו חייבים, חייבים, חייבים את החוסן הנפשי הזה, והעוגנים שלנו הם מוזיקה, הם ריקוד, הם הליכה, הם פעילות גופנית, הם אנשים, לשבת עם אנשים, לצחוק עם אנשים, ללכת לסטנדאפ, ללכת, כאילו, לתת למערכת לחזור, זה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולות לעשות, כי אנחנו תחת מלחמה פסיכולוגית,

וחלק מהמטרות של, אני בטוחה, של יעדי המלחמה של הצד השני, זה להכניס אותנו לדיכאון, ולגרום בעצם לאדם לא לתפקד בגלל המצב הרגשי שלו, לא בגלל שבאמת מישהו בכלל דפק לו בדלת או איים עליו, אלא רק פשוט אנחנו נקריס את עצמנו מבחינה נפשית.

אני ממש קוראת לצו שמונה להגנה על הנפש, והתובנה הראשונית היא שאנחנו לא, אנחנו חייבים את זה לעצמנו, את השמחה ואת הצחוק ואת הביחד, וזה בסדר וזה חשוב, לחגוג ימי הולדת, ולתת מקום לבונדינג, כאילו, במחשבה יש, אוי, מסכנים, הם לא חווים יום הולדת עכשיו, והכול בסדר, אנחנו באמת אומה מאוד אמפתית, אני חושבת שבין האמפתיות שיש, אנחנו מאוד מחוברים וקשורים ועוזרים אחד לשני, ומוכנים באמת לעשות הכל אחד למען השני, אנחנו חייבים לשמור כרגע על עצמנו.

נשים הן יותר אמפתיות מגברים, חשוב להגיד את זה, הרמות האוקסיטוצין של נשים מאוד גבוהות, אז זה לרעתנו במובן הזה שאנחנו מגבירות את הסטרס. אנחנו מסתובבות בעולם כמגבירי סטרס, באמת, רמות הקורטיזול שלנו מאוד גבוהות, פי 2 עד 3, רמות האוקסיטוצין שלנו פי 2 עד 3, זה כאילו כל הסיבות להיות בלחץ.

מבחינה אבולוציונית, שוב, אין אישה דומה לאישה, אין גבר דומה לגבר, אבל מבחינה אבולוציונית, כל הסיבות להיות בחרדות, ובאמת רמות החרדה ודיכאון בקרב נשים גבוהה פי 2 עד 3. ולכן, אם אני מבינה שאני בקבוצת סיכון, בקבוצת הסיכון הכי גבוהה לדיכאון, הכי גבוהה בחלק באוכלוסייה שהוא בסיכון הכי גבוה, זה אימהות לילדים קטנים. אז אם אני יודעת את זה, אז אני חייבת מה שנקרא לדאוג לעצמי, זאת אומרת אני חייבת, זה לא ברמה של זה נייס. אני חייבת, את החברות שלי, אני חייבת לצאת להירגע, לצאת, לנוח כמו שצריך, לא, ממש לא לראות הרבה תוכן, כשאני יודעת שאני מגיבה לזה לא טוב, ואני ממש מרגישה כאילו זה הבת שלי או הבן שלי שם. אז אני דואגת לעצמי מתוך ההבנה שאני, יש לי מערכת, כל אחד אני אומרת קודם כל, נכיר את המערכת שלנו, זאת אומרת המון אמפתיה עצמית, זה מי שאני.

אני מאוד רגישה, אני מאוד, גם הרבה למשל, אפילו באופן אישי, הרבה פו, כאילו מה עם הילדים, מה עם הילדים, הם בסדר, אוי הם ראו את זה, הם, הילד אמר לי, שאלתי אותו מה הפחד הכי גדול שלך, אמר לי להיחטף לעזה, זהו, לא ישנתי כל הלילה, כאילו שהילד שלי פוחד, בן 16, שזה הפחד שלו, איזה מדינה אנחנו, כאילו איפה אנחנו חיים.

מור: אז אנחנו גם מתחילים בהלקאה עצמית של איך אני גרה פה בכלל, ואיך אני אמא שמאפשרת לו לגור בכזה דבר.

ד"ר יקיר: בדיוק, אז נורה חץ, ואנחנו יורים על עצמנו מאה חיצים.

אז אני, קודם כל, אנחנו עושים את הטוב, אני עושה את הטוב ביותר, זה התודעה שאנחנו צריכות להיות בה, צריכים גם, אני עושה ועושה את הטוב ביותר שאני יכולה, במשאבים הנפשיים ובמערכת העצבים שנתונה לי. אני עושה כרגע, עם מה שיש לי, את הטוב ביותר שאני יכולה.

ואז פחות באמת הלקאה עצמית, לא בישלתי, לא עשיתי, לא דאגתי… לא, לא, לא, אני בסדר, אני נהדרת, אני מושלמת, במובן הזה שאנחנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים. אז לא נלקה את עצמנו, ונדאג לעצמנו לעוגנים. כי אם אני יודעת שאני מרצה ומתפצה, אז רגע, שנייה, ננשום עמוק, די לריצוי והפיצוי, זה בסוף לא תורם לאף אחד, אני גם לא שם הגבולות, אני גם לא אומרת מה אני מרגישה, אני גם לא זוכרת דברים עצמי מה אני מרגישה, וצריכה מרוב שאני עסוקה במה הם צריכים.

אז שנייה, רגע, קודם כל, אני, קודם כל, אני אומרת לכל האנשים בעולם, וכל האמהות בעולם, קודם כל, המערכת עצבים שלך, היא המערכת עצבים הכי חשובה במבנה היפה הזה, שנקרא משפחה, שאני קוראת לה איזה קונסטלציה נוירונלית. גם האבא חשוב, הדבר הכי חשוב שהוא יכול לעשות, זה לבסס גם את המצב הרגשי של אמא.

כי אנחנו באמת לוקחות על עצמנו הרבה, ובאמת מערכת העצבים שלנו רגישה מאוד לסביבה. שוב, 97% מהנקבות בטבע, חד הוריות, המודל בטבע הוא נקבה, נקבה ונקבה, כאילו, היא דואגת להכל, כל הדאגות של כל הצאצאים על הראש שלה, ככה זה בנוי. התפקיד שלו הוא אחר בטבע.

ועדיין שקורים דברים כאלה, הרמות הדאגה גם של הגבר הן מאוד גדולות, אבל גם, אבל של האישה אפילו, היא מפריע לתפקוד, עד רמה שזה יכול להפריע לתפקוד…

אני רוצה להגיד אפילו שאני הגבתי בפלייט, כן? אני, הדבר הראשון שעשיתי, זה לקחת מטוס, לקחת את הבן שלי, ולטוס מפה. פשוט לא יכולתי לתפקד. ולא התפלאתי לראות שכל המטוס היה, אמהות וילדים קטנים, ברמה של שלושה-ארבעה ילדים קטנים, בעגלה, את יודעת עם עגלה, עם הכל, מסכנות, ממש ממש רחמתי עליהם.

אז אני בטוחה שחלק הגברים במילואים, או חלק חד-הוריות שככה, אבל התגובה הראשונה של הגוף, היא לקחת את הגור שלך, לשים אותו בתוך שמיכה, ולעוף מפה, לעוף מהמקום של הסכנה, אם אין לי מספיק… המחשבה, שאני אוכל להגן עליהם. את יודעת, הלביאה.

מור: וואו, מטורף.

ד"ר יקיר: זה מטורף. ממש, גם ראיתי איזה מוק-סודוס כזה, אבל הפוך, כאילו, יציאת מצרים לצד השני.

ובאמת חלק חזרו, שאחרי שבועיים, שלושה כזה, הייתה תחושה שאוקיי, לא כולם באים עלינו, הכל יכול להיות בסדר, יש עוד תחושה, כי גם קשה להיות עם ילדים מחוץ למסגרות שלהם והעוגנים שלהם, זה גם לא פשוט, אבל התגובה הראשונה, היא לקחת את הגור ולברוח. זה תגובות מאוד מאוד עתיקות, מאוד אבולוציוניות, אז אני אומרת, קודם כל הגוף עושה מה שהגוף צריך.

אז גם כאן, אפילו אין לי הלקאה עצמית על עצמי, זאת אומרת, אני לא רואה את זה כברחתי, אני נסעתי כדי לתפקד. המערכת שלי לא יכולה להכיל כל כך הרבה חוסר, טראומה.

מור: דווקא הפוך, את בעצם ידעת מה טוב לך, והיית אחראית מספיק כדי לעשות את מה שטוב לך בשביל לא להשתגע.

ד"ר יקיר: כל אחת כזה מכירה את עצמה, אז אני אומרת, גם הגוף עושה מה שהגוף צריך, אז אני אומרת, גם לזרום עם התגובות, ואם אני מאוד עצבנית עכשיו, מאוד מתוחה, אז זה בסדר, בגלל זה גם אני אומרת, הנושא הזה של זוגיות, להיות מאוד סלחנים עכשיו, לא לקחת ללב, בשום אופן לא לקחת ללב, 80% ממה שבן אדם כרגע הביא עליי, שייך למצב הרגשי שלו או שלה, לא קשור אליי, אני בסדר גמור.

זה פשוט, אם אנחנו מסתכלים על דברים אחרת, שבעצם אנחנו מווסתים את עצמנו דרך האחר, אז אני לא לוקחת את זה ללב, אני בעצם אומרת, רגע, אני כרגע עזרתי לבן אדם, לבן זוג שלי, להוציא אגרסיה, עזרתי לו כרגע, לפרוק מטען חשמלי, ממש, מהגוף שלו, דרך זה שהוא, בסדר, יצא עליי, אז אני לא אומרת להיות שק חבטות, זה לא הוגן, אבל לא לקחת ללב כל אמירה, או כל מילה, או כל תגובה. זה נקרא ניחוש אמפתי.

להסתכל על הבן אדם, כחוקרת מוח, ולהגיד רגע, מה המצב, אני מכירה אותו הכי טוב, נכון, אני מכירה אותו, אולי הוא עייף, או היא עייפה, אולי בטראומה, אולי, אני גם, אנחנו מכירים אחד את השני, אנחנו יודעים מה, האנשים היקרים לנו, מה הם מסוגלים להכיל, מה קשה להם להכיל, עם מה הם מתמודדים, מה עוד גורמי הסטרס שיש עליהם, מעבר למצב, אולי הוא בלחץ כלכלי, אולי היא בחרדה כלכלית, אולי היא לא פגשה את העוגנים שלה הרבה זמן, חברות, חברים, לא יצאה מהבית, או אם אני נגיד בן אדם של, לא יודעת, מוזיקה וריקודים, וכבר חודשים… זה משפיע עליהם.

אז אני אומרת, הדבר הראשון שיהיה לו, איך הוא אמר לי דבר כזה, איך הוא מתנהג אליי ככה, איך הוא מרשה לעצמו בכלל להתנהג אליי, זאת אומרת, קודם כל, אני, זה קשה, זה קל להגיד את זה בפודקאסט, זה נורא קשה לעשות את זה במציאות כשמישהו… אז לכן, מאוד מאוד חשוב, גם אם בסופו של דבר, זה הפך לחילופי האשמות, ואתה ואת, ואתה ואת, בסוף תוך שעה וחצי, חייבים לחזור לקשר, זה הסוד, חייבים לחזור לקשר ולהתפייס.

מור: את גם דיברת על זה קודם, את אמרת שיש את הפרשנות, שמייצרת לך את הרגש, ובעצם מה שאת מציעה פה, במילים אחרות, זה להגיד, תשנה רגע את הפרשנות, הוא עכשיו צועק, או אומר משהו לא טוב, אתה תגיד לעצמך רגע, הוא לחוץ, רגע, הוא חזר, רק עכשיו הוא עייף, הוא ישן שלוש שעות בלילה, ועובר עליו משהו, ואז אתה משנה לעצמך פרשנות, שהרגש שלך כבר יהיה יותר אמפתי ופחות כועס, ואז אתה יכול לעצור את התגובה הקשה, שמובילה לפיצוצים, והתגובה הופכת להיות, אוקיי, בוא נשתה רגע כוס מים, ונדבר שאנחנו רגועים.

ד"ר יקיר: נכון, שאלות מאוד חשובות עכשיו, זה איך ישנת ומה אכלת היום, זאת אומרת ממש חזרה לבייסיק'ס, כאילו, אני חושבת שזו שאלה כל כך אמפתית, כשמישהו שואל אותי, איך עבר עלייך הלילה, איך ישנת, כי השינה שלנו, כל הביטוי הרגשי שלנו במערך היום, הוא בעצם ביטוי של השינה שלנו בלילה, ואם היא לא רגועה, או שהלכנו לישון מאוחר, או שלא שמרנו על היגיינת שינה, מה שנקרא, שזה באמת לישון בשעות קבועות, וכאילו, לתת לשינה שלנו יחס של יראה וקודש, באמת, כאילו, אין לי מילה פחות, כי בלילה, בשינה, המוח מנקה את עצמו בעצם, עושה את העיבוד של המידע הרגשי, שהוא צבר במהלך הימים.

אז יש לנו המון מידע רגשי שנתנו לו, הרבה מאוד סטרס, שמפריע לו לעשות העבודה, כי בסטרס, חיה לא אמורה לישון, זה הדבר הראשון שצריך לפגוע, כאילו, בשינה. ולכן המערכת בנויה לטווח קצר, כי אי אפשר לשרוד ללא שינה.

אז את צריכה לשנות מקום, תברחי למקום אחר, עכשיו תשני שלושה ימים על כל מה שהמערכת שלך עברה, כל המידע הרגשי המטורף שהצטבר.

אז בלילה המוח עובד, ואם הוא לא עבד בלילה, אז את כל הסימפטומים נראה ביום, במהלך היום, גם בחוסר תפקוד, גם בעצבנות, נרגנות, ביקורתיות יתר, כולם מטומטמים, כולם לא בסדר, מחשבות טורדניות, מחשבות שחוזרות, זה משפיע על הכל, שינה משפיעה על הכל, וגם תזונה, אם כל היום, או שהכנסתי לפה שטויות… יש תזונה שמגבירה סטרס, ויש תזונה שמפחיתה סטרס, אני חושבת שדבר מאוד אמפתי, זה בוא נכין סלט ביחד, זאת אומרת, בוא נדאג לבסיק'ס שלנו, כאילו, לשינה, לאכילה, למגע, כאילו פייק איט אנטיל יו מייק איט (לזייף עד שיצליח), אין לי חשק לגעת אז אני שמה ביומן זמן מגע, זמן של ליטופים בגב, זהו, ליטופים בגב, משם נזרום, יזרום, יזרום, לא יזרום, לא יזרום, אבל הגוף חייב מגע, כמו שתינוק, הוא לא שואל אותך, הוא בא ונצמד אלייך, כאילו, תחבקי אותי.

מור: ואגב, אפרופו שאנחנו גם הורים, ולפעמים הילדים שלנו המתבגרים, הם באופן כללי כמתבגרים לפעמים, מסרבים לחיבוקים, או כזה, באמא שלך, מה את רוצה ממני, אבל הרבה פעמים זה אפילו מתגבר בעיתות כאלה, שבהם הם צפונים בתוך המדיה, ומסתכלים ושומעים, אז אחד הדברים שאני למשל עושה, זה אפילו אם הילד שלי עכשיו יושב בטלוויזיה או במסך, עסוק בשלו, אני מתיישבת לידו, ואני אומרת לו, רוצה מסאז', ולפעמים זה עובד, לפעמים הדבר הזה קורה.

ד"ר יקיר: נכון. נכון, יש לנו עצבוב מאוד גבוה בידיים, הידיים יש להם המון כוח, אז כאילו, לתת יד, או לשים יד על הכתף, או פשוט לשבת כזה, כשהיד ככה מחזיקה, זה משדר המון כוח, וגם, לא יודעת, מילים כאלה, שיתנו להם המון ביטחון, מתבגרים באמת, הם לא כזה עכשיו, בואי תלטפי לי את הראש, אבל כן, כמו שאת אומרת, לעשות מסאז' או משהו נחמד כזה, שיאצו, שיאצו זה נקודות, זה סתם לגעת, זה לא משנה המילים, העניין הוא לגעת, ולשחרר בשכמות, יש הרבה מתח שמצטבר בעצם, בגלל שהשרירים מתקשחים בזמן סטרס, אז זה בשכמות, בצוואר, בכלל, בפנים, נכון, אנחנו נוגעים במצח, בפנים, שאנחנו בלחץ, אז גם, כאילו, המגע הזה הוא מאוד מרגיע.

מור: אז בואי נסכם רגע את כל הדברים, שיכולים באמת לעזור לנו, בתור גם אנשים בוגרים, שנמצאים בתקופה קשה, וגם כאנשים שהם מודלינג, למשפחה ולילדים שלהם, ואולי גם כבני זוג.

אם היינו רוצים בעצם, לצאת מפה מהפרק הזה, ולעשות איזה דבר או שניים, שיכול ממש לשדרג, אז מה היית אומרת לנו, שאנחנו צריכים לזכור פה?

ד"ר יקיר: אז קודם כל, חמש דקות ביום לפרגן, לפרגן כרגע אפילו ברמות המוגזמות. זאת אומרת שאם לא היית כאן, כאילו, את הדבר הכי יקר לי בחיים. את יודעת, רואים עכשיו את כל, שהחטופים חוזרים, ובאמת, זה הדבר, זהו, זה העוגן. בלעדיך אני לא, כאילו, הכי מוגזם. זאת אומרת שאתה המקור ל… כן, אנחנו צריכים לשמוע את זה, אנחנו צריכים לשמוע שכאילו, אוהבים אותנו, שאוהבים אותנו ברמה הכי אמיתית וחזקה. אז את החמש דקות ביום האלה, של מילה טובה, של מחמאה, של עשית טוב, כאילו, תשומת לב לחיובי, כי כרגע יש לנו תשומת לב בעיקר לשלילי.

מור: או אפילו סתם תודה.

ד"ר יקיר: כן.

מור: תודה על הקפה.

ד"ר יקיר: כן.

מור: משהו כזה בקטנה.

ד"ר יקיר: ממש, לשמוע גם, כאילו, לראות עיניים טובות, שהן מחייכות, ואומרות, כאילו, וואי, כן, בבקשה. את יודעת, המילים הקטנות האלה, הן מאוד מאוד חשובות, כי זה לא מובן מאליו. שום דבר לא מובן מאליו.

אני שמחה לראות אותך בבוקר, או חוזר מבית ספר, או לשמוע את הקול שלך, איזה כיף לשמוע את הקול שלך, איזה כיף ששאלת אותי מה שלומך. כל דבר הוא לא מובן מאליו. אז כאילו, לפרגן, ולהגיד את התודה ואת המחמאה, זה, גם שאמרתי, מערכת יחסים יש לה בנק, חשבון בנק. כל פעם שאמרנו מילה רעה - הוצאנו כסף, אז כל פעם צריך להחזיר כסף. לגעת, לדבר, להחמיא, להחזיק ידיים, להסתכל בעיניים. מאוד חשוב להסתכל בעיניים, לייצר קשר עין.

כמו שאמרנו, לריב ולהתפייס, להגיד את המילים האלה, אני מתנצל, אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני מבין אותך, את צודקת, תמיד טוב להגיד את צודקת.

מור: לגמרי, לקום בבוקר, את צודקת.

ד"ר יקיר: מסיים כל מריבה, לא מתחיל אותה אפילו.

מור: לגמרי.

(צוחקות)

ד"ר יקיר: הומור, מאוד חשוב הומור עכשיו. מאוד חשוב הומור עכשיו. ממש לעשות זמן ביומן. זמן למגע, וזמן לדיבורים, וזמן ל… זאת אומרת, לריב נכון מה שנקרא. כאילו, לדבר באני ולא באתה, או את. זאת אומרת, לא לבוא בביקורת. המוח מאוד רגיש לביקורת, אצל כולנו, הוא לא אוהב לשמוע את זה. אבל כשאני באה בבקשה, ואני מבקשת, ואני צריכה, ואותי זה מרגיע, אז כאילו, יש פה משא ומתן, זה לא פקודות וצעקות.

וגם אם צעקנו, הכל בסדר. קודם כל, להבין ש… זה בסדר, לא להלקות את עצמנו. אז זה בלי הלקאה עצמית. לישון טוב, לאכול טוב, ממש, ממש, זה הבסיס, זה הבסיס. לשים לב לתזונה ולשנה שלנו, קודם כל, השנה.

מקלחת בכי, דבר נהדר, מקלחת חמה לפני השינה. וכשיש מים חמים על הגוף, זה מרגיע את הואגוס, ואז פתאום משתחררים רגשות. אז טוב לבכות את כל הכאב הזה שראינו, כי אין לו מילים, זה רק… זה המון כאב פשוט.

לזכור שבאמת אנחנו… זקוקים אחד לשני, וגם זה יעבור, ואנחנו צריכים לשמור על ה… על הביחד הזה.

מור: נראה לי שגם זה יעבור, זה… מה זה שלוש מילים מנחמות.

אני ממש רוצה לסיים את הפרק ב-גם זה יעבור, חברים. אז גם זה יעבור, ובינתיים תודה רבה לליאת יקיר היקרה. נהננו לארח אותך כאן. תודה לכם שהייתם עד כאן הפרק, ונתראה בפרקים הבאים.

עד כאן הפרק הזה של "כאן לא מתקנים ילדים", הפודקאסט שמדבר תכלס על הורות, זוגיות, קריירה ומה שביניהם.

אם אהבתם וקיבלתם ערך, אני מזמינה אתכם לדרג את הפרק ממש כאן באפליקציה שאתם מקשיבים. וגם אם אתם מכירים חבר או חברה שיכול לעניין אותם, אני מזמינה אתכם לשלוח להם את הפרק ולעזור לי להגשים את החזון שלי להנגיש כלים שהם תכלס ליחסים שעוזרים בהורות, בזוגיות, בקריירה ובהתמודדות עם כל העולמות.

בפרקים הבאים נקבל עוד ידע וכלים ליחסים שמחזקים את ההורות, הזוגיות ואפילו את הקריירה ומאפשרים לנו לחיות בכל העולמות גם וגם בטוב.

ואחרון חביב אשמח ממש לקבל מכם תגובות לגבי איך היה לכם ומה עוד הייתם רוצים לשמוע בפרקים הבאים.

אני תמיד כאן בשבילכם, תודה ונתראה בפרק הבא.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה