top of page

באות בזמן - 46. הפרלמנט: שחר ורועי באולפן | יעקב שבתאי. המפכ״ל | מזימה בינלאומית


המטוס חזר לאי המבטחים ורועי בר נתן ושחר סגל הגיעו לפרק פרלמנט. דליה מחליפה את המדפסת ויצאו מזה שני דברים: מלא אותיות בג׳יבריש וחומר טוב לפודקסט. דניאל הגרי אתה אגדה. גיל דיקמן מרגש ויעקב שבתאי, מפכ״ל המשטרה עם השם המבטיח, מתעלה מכל מי שניסה להגחיך אותו.

 

שלום לכם, אנחנו מקווים שאתם בטוב, כמה שאפשר ושולחים לכם חיזוק ואהבה בימים קשים. אנחנו מזמינים אתכם להאזין ל"מלאכת צמיחה", הפודקאסט של אליאור מור יוסף. הוא יכול לשמש אתכם במיוחד בימים האלה, במיוחד אם אתם אנשי חינוך או הורים לילדים שנמצאים במסגרות. הלינק להאזנה ממש כאן למטה.

[פתיח מוזיקלי: "באות בזמן" הפרלמנט. דליה גוטמן, רועי בר נתן ושחר סגל. מבית "אול אין" – הבית של הפודקאסטים]

דליה:​טוב חברים, אתם רואים את השליק הצהוב הזה?

רועי:​כן.

דליה:​אוקיי. הבאתי לכם גם סרטים צהובים כמה שאתם רוצים.

רועי:​יש לי אחד על האוטו.

דליה:​על האוטו?

רועי:​על המראה.

דליה:​אני חושבת שזה צריך להיות בכל מקום, שחר עוד מעט תגיד את דעתה כמובן.

שחר:​לא, על האוטו בשמחה.

דליה:​על האוטו כן?

שחר:​אני חושבת שיש לי כבר. אפשר עוד אחד על המראה באוטו, בסדר גמור.

רועי:​ואני הבאתי את הבקבוק הצהוב.

שחר:​על היד לא.

דליה:​למה? למה על היד לא?

שחר:​כי זה מרגיש לי אה...כל האביזרים האלה כמו הדסקית שאת עונדת,

דליה:​כן,

שחר:​זה נראה לי שזה עזרה למי שעונד אותה, אבל לא לחטופים. אני לא חושבת שהדסקית תביא את החטופים. מבחינת כסף, זה שזה מגייס כסף, לזה אני מוכנה לשלם כסף, בכיף, כמה שרוצים. אבל לא לענוד. כאילו אני יכולה לרכוש כדי שיהיה את הכסף לעזרה.

דליה:​כן,

שחר:​אני רואה את זה, אבל זה לא יועיל להביא אותם, בואו נעשה דברים שיועילו להביא אותם.

דליה:​אוקיי.

שחר:​אבל בכיף אני קושרת את הסרט.

דליה:​לא, אבל את בעד ההפגנות והעניין הזה שצריך לשמור את זה כל הזמן בתודעה הציבורית.

שחר:​אני בעד הפגנות נקודה.

דליה:​בסדר, אוקיי.

רועי:​ואני מציין את בקבוקי הצהוב.

דליה:​טוב. חברים,

רועי:​שתדעו.

שחר:​מה הבעיה הזה שהגעת עם הלבוש? שהזכרת את זה שהמקום הזה הוא מצולם. אתה בא לעשות כאילו רדיו, אבל זה כל הזמן מצולם.

דליה:​נכון.

שחר:​מה שמגדיל את המודעות לעובדה שאני לובשת את אותה חולצה מהפעם הקודמת.

דליה:​[צוחקת]

רועי:​ממש לא הייתי ער לזה.

שחר:​אם הייתי מעלה בדעתי חשיבה כלשהי, נניח בבוקר לא הייתי עושה 4000 דברים בבוקר,

רועי:​כן,

דליה:​4000, או ווא.

שחר:​אני דואגת לבגדים של אנשים אחרים בבוקר בשעה 7 כשזה קורה.

דליה:​אוקיי.

שחר:​כל מיני דברים כאלה. לא יהיה קר, אולי בכל זאת ארוך, לא. יהיה חם, זה שקר שקר, זה 20 ומשהו מעלות, זה חום אימים.

דליה:​נכון.

שחר:​אז זה, עסקתי בזה. ומה קרה? אני עם אותה חולצה, בסדר.

דליה:​ברור, לא נורא.

שחר:​גם בעניין שאני יותר אדם של תוכן מאשר של...

דליה:​ברור, איזו שאלה.

שחר:​זה הרי לא משנה.

דליה:​רועיקי, אני רואה ששחר סגל ורועי בר נתן אם לא אמרתי, אני רואה שהבאת גם בקבוק צהוב.

רועי:​יש לי אופציות בבית.

דליה:​מה זאת אומרת יש לך אופציות? בוא נדבר על זה רגע.

רועי:​אני אוהב בקבוקים כאלה שמחזיקים 12 שעות של חום, 24 שעות.

דליה:​למה צריך כמה? לא מספיק אחד?

רועי:​יש לי שישה.

דליה:​מה אתה אומר...

רועי:​רוצה לציין במאמר מוסגר שאת האהוב עליי ביותר,

דליה:​כן,

רועי:​החזקתי אותו מעל הקבר של אבא שלי ובאיזשהו שלב הבנתי שפשוט זרקתי אותו בטעות לתוכו.

דליה:​שקר.

רועי:​אני אומר לך שאת היפה ביותר,

דליה:​שקר!

רועי:​שיש לי, הכסוף,

דליה:​קברת את הבקבוק שלך עם אבא שלך או שהוצאת את זה בזמן?

רועי:​נראה לך שהוצאתי את זה בזמן? של "סוול" כסוף,

דליה:​לא מאמינה לך!

רועי:​3 חודשים קודם!

דליה:​וואי זה סיפור מטורף!

רועי:​רק הלכתי אחורה וזה מה שעבר לי בראש בשניות הראשונות, 'אתה הפלת כרגע את הבקבוק לתוך הקבר'.

דליה:​אוי ואבוי.

שחר:​זו מתנה יפה סך הכל. את הטוב נתת לו, לא אחר בינוני.

רועי:​זה נדלן. זה גם עלה הון תועפות של "סוול".

דליה:​מה אתה אומר...

רועי:​כן, היפה ביותר שיש.

דליה:​בעיניי זה נורא יפה וגם זה נורא, נורא יפה היום. אני רוצה להגיד לכם שהיום שמעתי שנורא, נורא, נורא התרגשתי. שיר של דיויד ברוזה ויהונתן גפן.

שחר:​לא שיר חדש,

דליה:​לא, "ביקור מולדת", לא שיר חדש.

רועי:​טוב, זה רץ עכשיו חזק בחודש האחרון.

דליה:​חזק מאוד. והמקהלה, מקהלת בנות של קיבוץ מעגן מיכאל. עכשיו להגיד את המילה 'קיבוץ' זה נורא טוב בפה, נעים לי, קיבוץ מעגן מיכאל.

רועי:​תמיד היה.

דליה:​תמיד היה, מסכימה.

שחר:​כבר מותר להגיד.

דליה:​בדיוק. הוא אמר פעם או פעמיים. לי נעים להגיד. אוקיי, מקהלה מקיבוץ מעגן מיכאל. נונה, שמם. הם שרים את השיר, את כל השיר כמובן, ביוטיוב אפשר לשמוע, "ביקור מולדת" כמו שאמרתי, של יהונתן ושל דיויד. ובסוף יש פזמון ככה, "אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם? איפה כל הילדים? מי לקח אותם?" וזה קורע את הלב.

רועי:​ברור, תמיד היה.

דליה:​נכון, אבל עכשיו הבית הזה, "אבל לאן נעלמו הילדים?" אתה זוכר?

רועי:​בטח, ברור.

דליה:​"ששיחקתי איתם. איפה כל הילדים?"

רועי:​"איפה הם?"

דליה:​"מי לקח לי אותם?" מה יהיה חברים? אני לא יודעת, מועקה כזאת גדולה. מועקה כזאת גדולה. אבל אני רוצה להגיד משהו, יש גם לא יודעת, אני כבר מתביישת להגיד את זה, אבל אני מודה שאני מקבלת הדים טובים נורא על הפודקאסטשלנו של שלושתנו ומישהי כתבה לי בפרטי בפייסבוק, אה..."היה מצוין. שחר הבת מרתקת ורועי היה משובח בגלל שהוא היה חשוף וגלוי בחולשותיו. נדמה לי שזה סוד ההצלחה של הפודקאסט, הנרמול של החריגות". זאת הגדרה נורא יפה בעיניי, כן? "והקשיים והקטנות שכולנו מאוד מתביישים בהם ובפודקאסט הצגתם אותם כמו שהם".

שחר:​כותבים לך רק האנשים שהם בעדך, נכון?

דליה:​ברור! למה להזכיר את זה? למה לקלקל אבל? ברור! יש לי כמה חברות כאלה שהן רק אומרות. הרי יש לי בעיה עכשיו שאני לא צובעת את השיער הלבן יותר, נכון? ויש פה גומה לבנה.

שחר:​הצגת את זה כבעיה, לא בטוח שזו בעיה.

רועי:​אני לא רואה את זה כבעיה.

דליה:​אוקיי, בעיניי. יש לי חברות, חברה אחת אמרה "לצבוע לבד את יודעת?" אולי אני חוסכת, "לצבוע לבד את יודעת?"

רועי:​היא כבר באמצע, היא בשלב של האמצע.

דליה:​היא אמצע, כן.

שחר:​זוכרת שצלצלת אליי לשאול את זה?

דליה:​את מה?

שחר:​יום אחד הייתי בקניון, מקום שבו אני עובדת הרבה,

דליה:​היא כותבת בבית קפה.

שחר:​ואז דליה מתקשרת "יש לך רגע?" כן. לא, היא מסמסת. "יכולה לדבר?"

רועי:​כי זה בן אדם אחראי. וודאי.

דליה:​כי ככה אתם מדברים, כן.

שחר:​אני מחייגת. קודם כל, תגובתה. "וואו גדלת בבית נורא טוב".

דליה:​נכון.

שחר:​ככה היא אומרת. למה? כי לשיטתה יש לי את הביטחון להתקשר ואני לא ממתינה עכשיו, לא כותבת לה "כן" וממתינה שהיא תתקשר.

דליה:​נכון, ככה כולם עושים. "אפשר לדבר איתך?" –"כן" מה כן? תתקשר. לא אין הם לא מתקשרים, אומרים כן ואז אני מתקשרת. למה?!

רועי:​נכון, נכון.

דליה:​משונה בעיניי. זה נורא לא בסדר, אוקיי.

שחר:​היא אומרת "תגידי, מה עמדתך לגבי נשים שמפסיקות לצבוע את השיער?"

דליה:​אה באמת? [צוחקת]

שחר:​לא זוכרת?

דליה:​לא...גדול! גדול!

שחר:​אני בעד.

דליה:​כי לקחתי החלטה, תראי, יש פה גומה לבנה שהיא מקבצת המון הערות מכל מיני אנשים שונים כל הזמן. כמו שאמרתי. "דליה, את יודעת לצבוע לבד? זה נורא קל". אוקיי, "יש לי ספרית נהדרת", כל מיני כאלה אומרים לי "וזה גם מבגר", מזכירים לי.

שחר:​זו תגובה של מישהו?

דליה:​כן! כן! "למה את עושה את זה? זה מבגר, למה את לא צובעת?" אני לא רוצה לדבר על זה, תראו את הקודקוד שלי. יש פה גומה לבנה והיא תמשיך ותהיה כזאת כי הפסקתי לצבוע ותעזבו אותי, די! יש דברים יותר,

שחר:​כמה זמן זה מה שאנחנו רואים?

דליה:​כמה זמן? חודש וחצי, לא, חודשיים.

שחר:​בסדר.

דליה:​נכון.

רועי:​לא קשור לענייני העניינים,

דליה:​בכלל לא, לא. החלטה קונספטואלית,

שחר:​למניעת שעבוד.

דליה:​זה העניין, זאת ההגדרה, זה הניסוח.

שחר:​כל התחזוקה היא שעבוד לא נורמלי.

דליה:​לא יכולה, הרמתי ידיים, לא יכולה יותר.

שחר:​לא לכנות את זה הרמת ידיים, בחירה.

דליה:​בחירה. את צודקת.

שחר:​לא הרמת ידיים.

דליה:​אוקיי, לא הרמתי ידיים.

רועי:​זה נורא מייפה. ליאורה ריבלין נראית בשיאה.

דליה:​נכון, נכון.

רועי:​נראית מדהים.

דליה:​היא לא צובעת, נכון, גם אני אמרתי לה. פשוט יוצא מן הכלל. יש לי ספרית, סוזי, ברחוב ארלוזורוב.

שחר:​סוזי? טיפה נגד.

דליה:​היא בכלל לא, היא מאוד בעד. היא עשתה לי את הפסים הבלונדיניים.

שחר:​היא ניסתה לעשות כאילו מהלך של תקופת מעבר חיננית.

דליה:​בדיוק. אבל קרה לי היום עוד דבר נורא, נורא נחמד.

רועי:​כן?

דליה:​אם הייתי מוצאת את השם שלה, תכף אני אמצא אותו. הלכתי לבנק,

רועי:​כן,

דליה:​ומולי באה בחורה צעירה ואפילו חייכנית, רגע, כרמית, אני אראה מה השם שלה, רגע, חכו רגע.

רועי:​אנחנו נגיע.

דליה:​אנחנו נגיע, כן. אה...כתבתי את זה פה, רגע, רגע, לא משנה. תכף אני אגיד לכם. כרמית, היא עצרה אותי, אמרה 'את דליה, נכון?' אמרתי 'כן'. אמרה 'תקשיבי, זו נחמה גדולה. שמעתי גם את רועי ושחר, זאת נחמה גדולה. אל תפסיקי, אנחנו מחכים לפרקים האלה.' ככה באמצע הרחוב.

רועי:​זה מאוד משמח.

דליה:​זה ממש משמח. אני לא יודעת, זה כאילו...אתה אמן אז אתה מתנדב, את עושה דברים אחרים.

שחר:​אני עובדת.

דליה:​אוקיי, עובדת.

שחר:​פשוט הולכת לעבודה.

דליה:​משנה את הסדרות שכתבת שכבר לא מתאימות, נכון?

שחר:​זה היה גם.

דליה:​אז זה גם חלק מהמעשה. אז אמרתי לעצמי, אם זה מביא טיפה נחמה למישהו, זה כבר טוב, נכון?

רועי:​משהו, משהו.

דליה:​לא רציתי להתחיל להרצות לה שאני טיפוס פסימי ושלא כדאי לה,

רועי:​להתמכר לזה,

דליה:​כן. שמה שהיא רואה זה רק פסאדה וכל מיני דברים כאלה.

רועי:​לעדכן אותה במציאות.

דליה:​למרות שבסוף אמרתי לה 'תראי, אנחנו אומרים את הכל בתוך הפודקאסט, אנחנו לא מסתירים כלום'. אז יכולה לאמץ את האופציה הזאת או הזאת, זה לא חשוב.

רועי:​כן. יפה.

שחר:​את לא רק בן אדם פסימי.

רועי:​נגיד.

שחר:​בואי. מסיימת פה בשירת "התקווה", כמה פסימי אדם שמסיים בשירת התקווה?

דליה:​כי זה שיר ציוני נורא.

שחר:​זה שיר תקווה. שהמילה שלו היא 'תקווה', פסימי זה לא.

דליה:​אופטימי זה לא?

רועי:​פסימי זה לא.

דליה:​אה, פסימי זה לא.

שחר:​כן.

דליה:​אוקיי, תגידי, אני חוזרת למה שדיברנו בפעם שעברה רגע לדאגות ולחרדות כי הרי רועי הוא מאושר. אין לו חרדות בכלל.

רועי:​כלום, מה זה.

דליה:​אני התווכחתי איתך בראש כשאני צועדת לבדי בעצמי,

רועי:​אני לא טענתי את זה, טענתי שאין לי התקפי חרדה, אני דאגן,

שחר:​אני הסברתי לך את זה עליו אחרי שדיברנו על זה גם.

דליה:​נכון, אתה חרדתי.

שחר:​אדם שהוא חרד ברצף, אז אין לו התקפים. הוא בא להגיד לך 'איזה התקפים יש לי? אני חרד ברצף ואני מנהל את האירוע הזה כל החיים'.

רועי:​כזה, לא פתאום יש לי סממנים. אז באירוע אירוע פתאום זה היה ביתר שאת אז משהו התרחש סממנים פיזיים, אבל לא מרגיש פתאום את הסממנים הרגילים של התקפי חרדה.

דליה:​אתה חרדתי.

רועי:​חרדטיל.

דליה:​חרדטיל בדיוק. מה שאמרנו. וחוץ מזה מה שאני נורא מעודדת שפתאום למרות הפער בינינו, הפער הגילאי שמעסיק אותי דרך אגב, פתאום עכשיו נזכרתי בבחורה שפגשתי אותי והאירה לי פנים ושלה קראו כרמית הראל. זאת אומרת, שהכלעוד עובד, הכל עוד ערני, הכל עוד מהודק. בדיוק, בדיוק.

שחר:​חשדנו.

דליה:​לגמרי. אבל עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו, אפרופו הדאגות.

רועי:​אוקיי.

דליה:​וגם אותך אני שואלת.

שחר:​בבקשה.

דליה:​נגיד, לא צריך ידיעה בחדשות, אבל נגיד יש ידיעה בחדשות על החטופים. מראיינים משפחה של חטוף, מישהו מדבר שהילדים של אחותו חטופים, אני רוצה תיאור של מה עובר עליכם באותו רגע, זאת אומרת, מה אתם מרגישים באותו רגע?

שחר:​אני אומרת בכנות גמורה. אני משתדלת מאוד, מאוד להימנע, להיחשף באופן שיכול להיחשד כלא אכפתי או אני לא יודעת מה. אני שומרת על הנפש שלי. אני גם צריכה להתקיים בעולם הזה וגם במקור אדם אופטימי ורוצה להישאר כזאת וגם עובדת בשטויות. אני עובדת בשטויות. אני ישבתי בשבוע שעבר ברחוב דיזינגוף באמצע יום צילום של שטויות שאותן אני מצלמת ולידי היה עץ שכולו תמונות של חטופים, אוקיי? וישבתי לרגע והסתכלתי על זה יותר ונהיה לי לא טוב כמובן כי זה הכל לא נורמלי.

דליה:​לא נורמלי.

שחר:​אין רגע, זה הכל מטורף, זה הכל, אין דרך להכיל את זה.

דליה:​מטורף.

שחר:​באמת, ואפשר לשקוע בזה לעולם.

דליה:​נכון.

שחר:​ישבתי בדבר הזה ואז אמרתי לעצמי 'אוקיי וצריך להתחיל כי מצלמים עכשיו את ניקי גולדשטיין באמבטיית קרח', מבינה?

רועי:​כן.

דליה:​כן.

שחר:​זה החיים שלי בסוף. מעולם עיקר וטפל לא היו הצד החזק שלי וטוב שכך. ואני אומרת שלכאן ועכשיו כאילו הפער הוא לא סביר. אבל כי המציאות נהייתה משהו לא נורמלי. כלומר, בשגרה אני גם ככה באיזה אסקפיזם כאילו מבחינת זה שאני עובדת בטלוויזיה, זה המקום שמייצר משהו שאיננו המציאות וזה. אבל המציאות הרגילה, הפער הוא גם ככה גדול. עכשיו, הפער של המציאות מעצמה הוא לא נורמלי. אין לי דרך עד הסוף להיות בזה. אז אני אומרת לך שאם היום בדרך לעבודה השעה הייתה 7 וחצי בבוקר הייתי באוטו, שמעתי רדיו והזלתי דמעות תוך שניה מלשמוע משהו כמעט אגבי מרב שכבר לא שמים לב לכמה הם מדברים כל הזמן רק דברים איומים ומשמיעים דברים איומים ומדברים עם אנשים והכל נורא. אז אני לא, אני במינון ממש, ממש, ממש נמוך, אומרת בכנות.

דליה:​לא החלטה שקל לבצע אותה, אבל אני שואלת אותך בכל זאת, כשאת רואה סיפור כזה או לא הצלחת להתחמק מעדות מסוימת או מאבא שמספר, מה את חשה באותו רגע בכל זאת? את לא אומרת לעצמך 'אוקיי, אני נאטמת'.

שחר:​אני לא בלתי,

דליה:​את מה?

שחר:​אני משתדלת להיאטם, באמת אני אומרת. מה החוסר אונים? אני לא טובה בלחיות עם חוסר אונים. עם אי וודאות. זה הדבר הכי גרוע בעולם בעיניי, אי וודאות. האנשים האלה שחיים עם אי וודאות, אני, אני, אין לי, זה הדבר הכי גרוע בעולם בעיניי. הכי, הכי גרוע בעולם פשוט. הם לא יודעים ואם לשניה, הנה המחשבה הבאה, עמדתי להגיד ואיפה הילדים שלהם עכשיו? ומה עם הילד עכשיו ויש לו אוכל? וקר לו ולא? ומתחיל גשם. תגידי, מה אני אעשה עם התוכן הזה אצלי בגוף? מה אני אעשה איתו? לא. אני מרחיקה, אני מרחיקה ותודה לאל, יש לי כלים. אני מרחיקה.

רועי:​מאוד דומה לשחר. אולי מהקרבה. אפילו אימצתי באופן אינטואיטיבי את אותה עמדה. אני עמיד אני חושב טיפה יותר, זאת אומרת, אני עלול להישאב או עשוי לראות כתבה, אבל יש לי מנגנוני הגנה די משוכללים ואני אוטם את עצמי גם יפה. כולל פתאום מישהו מציע לי מעולמנו, 'תגיד, אתה רוצה לבוא לסיור סגור מחר בעוטף?' אמרתי 'אצל אנשים?' –'לא, לא, לבארי, לנחל עוז'. שאלתי אותו 'מסקרנות אישית?' אומר 'כן'. אמרתי לו 'באיזה עולם? למה שאני ארצה להתמודד עם מראות של הרס וחורבן?' אני מאוד מעוניין לפגוש אנשים שיצאו מהתופת, אני לא מתחבר בכלל. ואני מאוד, מאוד משתדל גם כמובן לא, איפה שאני לא יכול, יותר קל לי לפגוש אנשים ולשמוע את הסיפורים באופן אישי. לראות את זה כבר עובר דרך העיבוד הטלוויזיוני, זה בלתי אפשרי לי. זה לא עובר דרך הקול. זה גם מזוקק ככה שנעבור את זה ביחד. ואין סיבה. אני מגן על עצמי. אני לא שם.

דליה:​אז אני רוצה להגיד לכם, לצחי יש חברים, עופר וענת תבורי, חברי קיבוץ בארי. והוא דיבר איתם בשבוע האחרון. אני גם הסתמסתי קצת עם אשתו של עופר, עם ענת. ותקשיבו, הם מבקשים, אני לא רוצה להגיד מתחננים כי מתחננים זה קצת משפיל, אבל הם מבקשים מאוד, אפילו במידה מסוימת תובעים, לא לשכוח אותם, לא להרפות מהעדויות שלהם, לא, לא להתעלם מזה שהם פליטים, שאין להם בית ומתחיל החורף ויש, מציעים להם עכשיו כמה בחירות, מה שגורם לפיצול חברתי בתוך הקבוצה שהיא הייתה כל כך מגובשת, קיבוץ בארי פחות 68 הרוגים וחטופים כמובן, שזה אסון שבאמת אי אפשר לעכל אותו. והם מאוד מעוניינים להיות בתודעה כל הזמן. הם לא היו רוצים שנמשיך לחיות כאילו כלום.

רועי:​ברור.

דליה:​לא,

שחר:​אבל לא הצגנו חיים כאילו כלום.

רועי:​ברור, בוודאי שלא.

שחר:​זאת השאלה, האם לצרוך את התוכן הזה ועוד לצרוך אותו כמו שמביאים אותו בטלוויזיה, כלומר, עם מניפולציה של טלוויזיה.

רועי:​הדרמה.

שחר:​עם הגדלת, עם העצמת הדרמה. עוד פעם ראיון, אה, אנשים אפילו לא יודעים, הם לא כולם עובדים בטלוויזיה. הם לא צריכים לעבוד בטלוויזיה, הם לא צריכים להיות ביקורתיים כל הזמן על הדבר הזה.

דליה:​ברור.

שחר:​את יושבת ואת מקבלת תוכן שהוא לא בהכרח, עד כמה זה, איפה עובר הקו שנחשב שזה בסדר שהתעניינת בהם לעומת שאת מעורבלת נפשית בתוך האירוע הזה, גם רמוסה כדי להביע הזדהות. את לא צריכה להיות רמוסה כדי להזדהות, את לא צריכה להיות רמוסה ושבורה כדי לזכור או כדי לקדם או כדי להילחם. את רוב הדברים האלה עדיף לעשות לא שבורה.

רועי:​ומאבק, זו הפרדה ברורה מאליו. מאבק והבנות ולהשאיר כמובן כל הזמן על סדר היום. לצרוך את התכנים הסנאפים שנקרא לזה שהם קשים לצפייה או לא רק זה,

דליה:​אבל להפגנות תלך.

רועי:​אלך, גם הלכתי. וגם את יודעת, אני לא יודע, יש הרבה מאוד דוברים אדירים ונפלאים. אני נקלעתי לכמה...ראיתי בחור שקוראים לו גיל דיקמן והוא, יש לו בת דודה כרמל ובת דודה ירדן. הוא רהוט, הוא דיבר, הוא גם נפגש עם גלנט וגם נפגש בכנסת ואני חושב שהוא ערך את הספר של נדב אייל. בחור מרשים מאוד. צעיר והוא מעביר את הדבר הזה בצורה שאני יכול תמיד להיות קשוב לזה. זה לא אומר שאחרים לא. אני אומרת ספציפית הוא מאוד, מאוד.

דליה:​רגע, רגע, סליחה, לפני שאנחנו ממשיכים, אני רוצה להגיד משהו טוב על חלוץ. חלוץ הוא אחד האנשים שמזה יותר משנה וחצי או שנתיים מתמידים כל הזמן במחאה, מתמידים כל הזמן בלהגיד את הדברים הכי אמיצים. לא לפחד, לא מהקנטה של מראיין ולא הקנטה של מישהו אחר. והוא ישר והגון ומתמיד בעניין הזה ויש לי המון ריספקט אליו, זהו.

שחר:​יש לו חיוך, הרבה פעמים תוך כדי, פשוט שמתי לב בראיון הזה גם, זה תמיד נכון. יש לו, מדי פעם הוא נשאל משהו קשה טיפה, הוא מחייך חיוך מעולם הזחיחות שמאוד מקשה על ה...להתחבר אליו.

דליה:​אני מאוד מעריכה אותו. מה רצית להגיד?

שחר:​רציתי להגיד ש...שנסעתי ב...שלשום באוטו ודיברתי עם חברה והיה שם איזו שיחה שאמרתי הי, אני אוכל לדבר אתכם על זה כאן, אוקיי? כן. וזה היה על...

דליה:​אני כל כך אגואיסטית. אה היא חשבה עליי לרגע, איזה כיף, עלית לה בראש.

שחר:​את רוצה שכל פעם אני אסמס?

דליה:​אבל זה כל כך נחות. מה יש לי? את מבינה? איזה כיף, היא נזכרה בי. מה אני רוצה?! את יודעת, אוקיי, בסדר. דרך אגב, פעם שעברה העירו לי, כנראה באשמתי, אנחנו נכנסנו אחד לדברי השני והיו רגעים שהיה קשה להבין. ואני מנהיגה את הדבר הזה. אז עכשיו אני נורא מאופקת, רק אמרתי את הדבר הזה.

שחר:​אוקיי, אני מרגישה שאת יכולה להיכנס חופשי לדברים שלי.

דליה:​אוקיי.

שחר:​אז השיחה הייתה על טראש טוק מלחמה. שאני אמרתי שעכשיו נהיה מאוד לוהט הדבר הזה, בעיקר ברשתות. שנהיה איזה וייב של טראש טוק מלחמה. שאני אין לי הנאה ממנו. אני ממש לא מצליחה להנות מזה.

דליה:​במה זה מתבטא? דוגמא.

שחר:​אני אתן דוגמא. אני נגיד עוקבת אינסטגרם וזה חנוך דאום, סבבה? למה? אה...יש לי בפיד את הימני, זה לא הוא. הוא כזה ה...מתנחל בלבבות יש לי, שהוא כזה רגל פה, רגל שם בזה. אני אוהבת לדעת קולות ומגוון וזה. אצלו מתחילת המלחמה יש לו, להרבה כמוהו וזה יש תפקיד כבר לאינסטגרם שלו. כלומר, אנשים פונים אליו ומבקשים להעלות דברים. הוא שליח של תפוצה, נקרא לזה נגיד. אז הוא מעלה אנשים שרוצים שידעו יותר על הקרוב שלהם שנהרג.

רועי:​שנפל.

שחר:​נגיד. אז הם נותנים את הפרטים. הוא מעלה דברים כאלה נוגעים ללב מאוד. את כל החתונות והצעות הנישואין והזה כמובן. כל מיני כאלה, אוקיי? ומדי פעם יש נגיד, רואים כזה מה שהיה רחוב בעזה משוטח כאילו, כן, ואז יהיה כותרת כזאת 'הרחוב הראשי המדהים של עזה' וזה, ואתה אמור להנות מהעובדה שזה משוטח. או עכשיו יש הרבה תמונות כאלה, מוציאים, החיילים מוציאים כורסאות ופותחים בית קפה כביכול בעזה וזה, נניח. או...עכשיו יש לזה דרגות כאילו של הטראש טוק מלחמה, זה כאילו אתה צריך, הכי נוראיים זה נגיד מחבל כפות ומישהו שר עם עיניים עטוף, הוא עם פלנלית על העיניים ומישהו רוקד לידו מני ממטרה ומסובב אותו מדי פעם ומישהו אמור להנות מזה שהוא עובר את מה שהוא עובר כי מגיע להם הכל וזה וזה.

רועי:​כן. כן.

שחר:​אני, אין לי את ה...פיזית אני לא, אני לא בנויה להנאה הספציפית הזו.

דליה:​ברור, ברור.

שחר:​מהטראש טוק הזה. אבל אני מבינה שיש לזה קהל גדול.

דליה:​אוקיי.

שחר:​ואני במקצוע שלי, אני כאמור רוצה לדעת, גם בחיים, אני רוצה לדעת את זה. אני רוצה לדעת אם המון אנשים נהנים מזה, אני מעוניינת לדעת כי בנפש האדם במחקר זה מעניין אותי לדעת שזה מה שהם רוצים. נגיד למה הדבר דומה. וכל זה אני חושבת באוטו, כן?

רועי:​כן.

דליה:​בנהיגה.

שחר:​בנהיגה. למה הדבר דומה? נגיד לזה שאני עורכת ספיישלים של רותם אבוהב ב"קשת", סטנדאפ וזה. אז נגיד היה פעם שיח בינינו לקראת אחד הספיישלים, אממ...שכתבו, מישהו כתב, אחד הכותבים כתב בדיחה שאני לא זוכרת ועל זה שנשים מחביאות, הן קונות דברים, הן צריכות להחביא את זה מהבעל. שהן מביאות את זה הביתה ואז את לא יודעת איך תעלי את הקניות הביתה כי את צריכה להסתיר את זה.

דליה:​בדיוק.

שחר:​אז הן מסתירות את זה בתוך ה...קוטג' או לא יודעת מה, השקית עם הקוטג' ושלכולן יש בארון מאחורה שקית עם הבגדים עם הטיקטים עדיין. כזה. ואנחנו קוראות,

דליה:​לירון לונדון היה חדר כזה מיוחד. לשקיות עם בגדים שהיא קנתה ושהיא לא רוצה שירון יראה. חדר שלם.

שחר:​עכשיו אני אומרת לה 'אבל מי עושה את זה? למה זה מצחיק?'

דליה:​כן, ברור.

שחר:​אז היא אומרת לי 'כולן...'

רועי:​איפה את חיה?

שחר:​אז אני אומרת לה 'למה שהן יסתירו את הבגדים שהן קונות? למה את מסתירה את הבגדים?' אז היא אומרת לי 'תראי, את גדלת אצל האמא הספציפית שלך ואת את, מאה אחוז, אבל כולן, זה מה שהן עושות'. SURE ENOUGH קהל גדול, אולם גדול, צרחות של צחוק. כל הנשים צורחות מצחוק כי הן מחביאות את זה וכל הגברים צוחקים כי אשתם עושה את זה והם יודעים את זה וזה. צרחות.

דליה:​מי אמר את זה? איבדתי אותך.

רועי:​רותם.

דליה:​רותם, כן.

שחר:​רותם, היא ידעה שזה יהיה. 'מה זאת אומרת, גם אני עושה, כולם עושים'. אוקיי. זה מה שאני חושבת.

דליה:​צריך להבין כשאת הכותבת הראשית של רותם אבוהב.

שחר:​שם אני עורכת אותה.

דליה:​אוקיי בסדר.

שחר:​עכשיו, זה אני אומרת לעצמי איך לספר לכם. אוקיי? ואני נוסעת ואני הולכת להביא חבילה שהזמנתי מ"נקסט" לילדים באיזה מקום חדש, לא יודעת, זה נשלח לי לאיזה מקום חור, לא משנה. אני מגיעה ואני עומדת בתור והבחור שואל, את יודעת נותנים לו את הוואטאבר וזה, הוא הולך להביא את החבילה. עוד אני ממתינה, נעמדת בחורה לידי. והוא שואל אותה 'אפשר לעזור לך? את צריכה חבילה?' –'האמת הרבה חבילות', היא אומרת.

דליה:​אוי זה נחמד [צוחק]

שחר:​אז אני אומרת לה 'המינימום שאפשר לעשות בימים אלה', אני אומרת.

דליה:​כן, כן.

שחר:​אז היא אומרת 'לא, פשוט בעלי במילואים'.

דליה:​[צוחקת]

שחר:​ו...אז אני פשוט קונה חבילות.

דליה:​גדול.

שחר:​אז אני אומרת 'אדרבא, על אחת כמה וכמה, רק תקני חבילות' כי כאילו מצבה לא טוב שבעלה במילואים. מה תעשי? תקני לעצמך משהו יפה. מה בן אדם יעשה? יפנק את עצמו.

דליה:​היא באה ומחביאה את זה.

שחר:​אוקיי. ואז היא אומרת, אמיתי שככה יהיה לי טוב, 10 דקות אחרי המחשבה. עכשיו היא אומרת 'כן רק הבעיה, איך אני אעלה את זה הביתה? כי דווקא עכשיו הוא בבית'.

דליה:​הוא חזר [צוחקת] לא יכול להיות.

שחר:​בחיי, אמיתי.

רועי:​וואו.

שחר:​אני אומרת את זה כאילו עדיין תור. איך שהיא מסיימת את זה, מגיע האיש שהלך להביא חבילה עם החבילה הכי גדולה שאי פעם ראיתם בחיים שלכם אי פעם.

דליה:​[צוחקת]

שחר:​אף פעם לא הגיע לי דבר כל כך גדול בחיים שלי.

רועי:​וואו.

שחר:​ככה ענק, ככה. ענק. כבד. כי בגדי חורף לילדים.

דליה:​את קנית לתאומים?

שחר:​כן, הזמנתי בגדי חורף. כי עכשיו מגיע חורף וזה חודש לפני, אז בדיוק אני מתחילה. לוקח לי שלושה חודשים להצטייד בכל האירוע הזה לשני אנשים.

דליה:​ברור.

שחר:​אוקיי, אני אומרת לכם ענק, ענק! עכשיו, כולם מסתכלים עליי כמובן. היא, הוא.

דליה:​[צוחקת]

שחר:​כולם מסתכלים עליי.

דליה:​בטח, אחרי שהתנשאת על זאת,

שחר:​לא התנשאתי, אמרתי לה 'בטח, בטח'. אני פרגנתי לה.

דליה:​ברור.

שחר:​ואז הוא עומד עם כל הדברים ואז היא אומרת לי 'איך את תעלי את זה הביתה?' [צוחקת]

דליה:​איזה פאנץ'! איזה פאנץ'!

רועי:​וואו.

דליה:​ממש לכתוב את זה.

שחר:​אמרתי לה 'אני התחתנתי עם האדם הנכון שממנו לא מסתירה ולא צריכה להסתיר אף פעם מה אני קונה, אני פשוט קונה. אני עובדת ואני קונה דברים'.

רועי:​אני חושב אם אני לא טועה, אמא שלי הייתה מספרת שאמא שלה קנתה לה כשהיא כבר הייתה נשואה אוטו ביאנקי, כן? אוטו, אבל כדי שההורים של אבא שלי היקים לא ידעו שאנחנו עכשיו בורגנים, הם היו חונים במשך 3 שנים ברחוב מקביל.

דליה:​לא נכון...

רועי:​לא יודעים שיש אוטו. סבתא שלי נטולת אמצעים קנתה להם...אם אני לא טועה, היא קנתה להם את האוטו.

דליה:​ואמא שלך חנתה 3 שנים?

רועי:​3 שנים ברחוב מקביל כי אם הם יבואו בטעות, הם לא גרים איתנו, אבל אם הם יבואו.

דליה:​אבל הם היו מציעים להם טרמפ, אבא שלך ואמא שלך היו לוקחים את ההורים של אבא שלך.

רועי:​זה נקרא אין WAY אבא שלי היה הנהג הפרטי שלהם לכל מקום.

דליה:​הם הבינו שיש לו אוטו.

רועי:​לא, היה להם אוטו אחר. אבל מה פתאום לאמא שלי יש אוטו משלה.

דליה:​האמת...שיא הבורגנות!

רועי:​כן מה זה, לאן הגעתם? למה אתם חיים? מה זה? מה זה?

דליה:​אז היא הייתה מחביאה את האוטו. נורא. לשכנים שלנו ברחובות לפני המון, המון שנים היה טנדר. לא היו מכוניות פרטיות, היה טנדר למשפחה. רותי, זה היה שמה של החברה שלי. והיה מחנה את הטנדר ליד הבית, נכנס הביתה. יום אחד יוצא החוצה ולא רואה את הטנדר. הוא נכנס הביתה ושאל את אשתו 'פנינה, ראית את הטנדר אולי?' מרוב הלם ש...אתם לא מחייכים אפילו? זה לא מצחיק? זו לא תדהמה שאי אפשר לתאר? 'פנינה ראית את הטנדר?' אני לא יכולה לשכוח את זה כל החיים.

רועי:​וואו.

דליה:​כן, ממש, בדיוק. 'פה, הכנסתי אותו פנימה'.

רועי:​בסדר.

דליה:​אני רוצה להגיד לכם משהו. אין ברירה, אני חייבת להגיד את זה.

שחר:​אין ברירה זה ברירה, מה?

דליה:​סיפרתי לכם על השיחה שלי עם, בעצם הסתמסתי איתה, עם ענת תבורימבארי שנמצאים עכשיו בים המלח במלון. ואני חייבת לספר את זה, אני מודה, אספר את זה בלי שמות למרות שמישהו כתב על זה ב"פייסבוק".

רועי:​בבקשה.

דליה:​יש איתם במלון שני ילדים בני 9 ו-13 שנשארו יחידים ממשפחה שלמה. אמא, אבא ושני אחים. כולם היו בממ"ד, המחבלים הציתו את הבית, הם ברחו החוצה, נשכבו, ההורים נשכבו על הילדים. רצחו אותם ואת שני האחים ורק שניים הצליחו להימלט. רצו קרוב לחדר של הדודה שלהם שהכניסה אותם מהר דרך החלון לממ"ד.

רועי:​שלפה אותם.

דליה:​כשהיא יודעת שבעלה שהיה בכיתת הכוננות של הקיבוץ נהרג.

רועי:​מכיר את הסיפור לפרטי פרטים.

דליה:​באמת?

רועי:​חבר קרוב. משפחתו.

דליה:​תום אבני.

שחר:​כן, נכון.

דליה:​סיפור בלתי נתפס. בלתי נתפס. תגידו,

רועי:​הבחורה,

דליה:​הדודה.

רועי:​עדי.

דליה:​עדי קוראים לה? איזו תושייה ברגע כל כך נורא! יודעת שבעלה איננו. תקשיבו, זה, אני לא אומרת, לא צריכים להפריז אולי בסיפורים ולרדת לפרטי פרטים ואני את הסרט של ה-47 דקות לא אראה לעולם. ממש לעולם. זה לא מעניין אותי.

שחר:​גם אל תפתחי את זה.

דליה:​אבל אני מרגישה,

שחר:​זה מלכודות, זה הכל מלכודות.

דליה:​אבל אני מרגישה שאני ממלאה, לא חווה, לא יודעת, משהו נורא, אני אגיד משהו קצת עם פאתוס, בסדר?

שחר:​כן.

דליה:​אני חושבת שיש לנו חברה ישראלית שנפלה בפח באמת עם ממשלה איומה ונוראה, שזו תקלה שאין כמוה, אבל בחברה הישראלית במיוחד יש עניין של סולידריות. יש עניין של הזדהות, יש עניין של אינטימיות. אני חושבת ככה.

שחר:​פעם היו אומרים ככה.

דליה:​אני מרגישה.

שחר:​היו אומרים, הלא יש את המערכון של החמישייה מלפני מאה שנה, אתם זוכרים את זה?

רועי:​כן.

שחר:​אמריקה, באמריקה רואים אותך ברחוב ודורכים עליך וממשיכים. בישראל, בישראל וכו'.

דליה:​נכון.

שחר:​והיה הרבה שנים את זה, אבל בואו, דקה לפני שכל זה קרה דליה, מה לא היה כאן? סולידריות. לא?

דליה:​כי היו שני מחנות. אבל תראי, קודם כל, כשקרה מה שקרה הייתה סולידריות. תראי, חברה שלי מכבסת, היא לא רוצה שאני אגיד את שמה, מכבסת למשפחה מסוימת של מפונים מקריית שמונה שגרה במלון בת"א. מכבסת ומביאה. מייבשת ומכבסת.

שחר:​מקסים מאוד.

דליה:​יש חמ"לים של קבוצות בווצאפים.

שחר:​יש התארגנויות מדהימות!

דליה:​הדברים האלה,

רועי:​זאת סולידריות.

דליה:​זאת סולידריות!

רועי:​אבל אני עושה את ההפרדה בין זה לבין להתבוסס כל החומרים.

דליה:​נכון, אין ספק. לא, לא, לא אין ספק. רק אני אומרת, אותי הסולידריות מחממת את הלב זה ביטוי איום ונורא.

שחר:​מרגשת.

דליה:​כן, נכון.

שחר:​זה גם כן נהיה כבר לעג, עניין המרגש. אבל זה באמת מרגש. זה מרגש מאוד.

דליה:​נכון. אה...אז סתם מעניין אותי, אתה בא מהופעה עכשיו, נכון?

רועי:​עכשיו הייתי בהופעה.

דליה:​עם עילי בוטנר.

רועי:​מפגש הייתי קורא לזה יותר.

דליה:​מפגש עם עילי בוטנר.

רועי:​שונה, הוא היה חדש, צורה שלא הכרנו. היינו עכשיו בבית לוינשטיין ברעננה. לא ידענו גם בדיוק למה אנחנו באים. קראו לנו, באנו, הצטרפה אלינו עלמה זק פעם ראשונה. היא, סיפרתי לה על זה, היא אמרה שהיא מאוד תשמח וזה היה נהדר.

שחר:​שרתם?

רועי:​שרנו, בכלל רוב הזמן הייתה שיחה והלכו והצטרפו אנשים. בחורה שקוראים לה נטע מכפר עזה. בכל מקום בטלוויזיה, ערמת כריזמה, מתולתלת, בלונדינית, משהו לא יאומן עם אמא שהיא ג'דת הגד'יות. עכשיו מספרת את הסיפור, היא סיפרה את זה בכל מקום בתקשורת.

דליה:​מה?

רועי:​את הסיפורים. פוצצו את הממ"ד, בן זוג קופץ על הרימון יחד איתה. אנשים עומדים ממול, יורים בה 6 כדורים, היא קמה, הולכים לחפש אותם, מוצאים אחרי שעות. כל הדברים האפשריים שיכולים לקרות. היינו שם, גם היינו מרותקים לסיפור. רבש"צ של קיבוץ מגן של כיתת הכוננות בת ה-26 אנשים, הצילה 450 איש. לא פגעו, כמעט אין נזק בתוך הקיבוץ. איזה גיבור איבד רגליים שם. עכשיו, אי אפשר לתאר. זה אנשים אחד, אחד.

דליה:​נטע זאת שפגשת, היא מחלימה שם?

רועי:​כן, כן. מחלימה. ובחורה בת 23.

דליה:​והציבור שישב רוצה לשמוע את הדברים האלה?

רועי:​כן.

דליה:​כן?

רועי:​בהחלט.

דליה:​מעניין.

רועי:​היא רוצה לספר ואנשים שנמצאים רוצים לשמוע. זה לא קשה גם לשמוע.

דליה:​למרות שזה עליהם.

שחר:​דווקא זה מה שהוא אומר שהוא בעד. א', כשזה אדם מסוים, עכשיו הוא בשבילה, הוא מעוניין להיות בשבילה. גם אני בשביל אנשים. והיא צריכה לספר את זה ואתה מבין,

רועי:​ברגע קורה לה דבר חיובי.

שחר:​ואתה מייצר, יש לזה תועלת.

רועי:​יש לזה תועלת.

שחר:​כשאתה יושב בבית בטלוויזיה ורואה את הדברים, אתה לא מועיל לאף אחד.

רועי:​ממש.

שחר:​אתה מזיק לעצמך ולא מועיל. זה פשוט לא אותו דבר.

רועי:​אנחנו יושבים, נפגשים, מדברים ומתחילה איזושהי שירה שהיא ממש בלתי אמצעית כזה. מה אתם רוצים לשמוע וזה? קצת עילי, קצת זה, פתאום רצו של עלמה זק פרח שכונות של טיפקס, אז כבר אנחנו מאלתרים. 'את תמיד תהיי פרח השכונות', עלמה הייתה במקור לפני 20 שנה.

שחר:​היא עושה את הדיבור הזה.

דליה:​אהה.

רועי:​זה גם היה פתאום ריגושים שם. אז אנחנו מקשקשים ושרנו איתם איזה שעתיים וחצי.

דליה:​שלושתכם?

רועי:​שלושתנו ומצטרפים כל מיני אנשים.

דליה:​כמה זמן ישבתם?

רועי:​שעתיים, שעתיים וחצי כמעט.

דליה:​מה זה המון זמן.

רועי:​המון זמן.

דליה:​והם רצו לשיר?

רועי:​בטח. רצו, אנחנו ביום שבת נגיד הולכים לאזכרה. עכשיו תקופת האזכרות של ה-30.

דליה:​נורא.

רועי:​הזמינה אותנו בחורה שלא מוצאת מי יכול לבוא לאזכרה של אח שלה שנרצח בזיקים, שלושה חבר'ה בני 17 שהלכו לדוג ב-6 וחצי בבוקר. הכל מטורלל. 6 וחצי בבוקר, שני ילדים.

שחר:​ההיא יצאה לג'וגינג, ההוא על אופניים, זה הכל קטסטרופה.

רועי:​אז שאנחנו מוזמנים פשוט באים.

דליה:​איפה זה? בזיקים?

רועי:​לא, זה בנגבה.

דליה:​אה הוא קבור בנגבה?

רועי:​לא יודע אם הוא קבור שם, אבל אני חושב שהם לא יכולים לקיים את האזכרה בזיקים. קבעו בנגבה.

דליה:​במוצאי שבת? ואתם נוסעים להופיע שם?

רועי:​לוקחים את האוטו ונוסעים.

דליה:​בעיניי, לא יודעת,

רועי:​זה goes without saying

דליה:​זה נכון, אבל עדיין אני חושבת שזה דברים,

שחר:​מאוד יפה.

דליה:​מאוד יפה שאנשים עושים.

רועי:​כן.

דליה:​אתם נוסעים, אתם חוזרים. תקשיב, זאת העבודה שלכם. אתם לא עובדים עכשיו. זה נורא בעיניי, זה לא מובן מאליו לעבוד שאני מבינה שזה גם נותן לכם,

רועי:​המון. לפחות באותה מידה. זה לא פחות מזה. אנחנו יוצאים משם על ענן. אנחנו מרגישים שקרה דבר, שזה גם חלק, את יודעת, כל המילים הגדולות האלה. אבל זה עושה מהלך של משהו, מחלימים איכשהו באיזושהי צורה. לפחות בתקווה שמישהו יוצא עם איזו תחושה טובה. אני לא יודע להגיד, אני סתם אומר. אין לי, פשוט קצת מביך. מצלמים אתמול "ארץ נהדרת", מתחיל מבול. אני מרגיש שאני רגע צריך כוחות קטנים. אני רגע ניגש לאולפן לידנו, ברמת שני צעדים. אני רואה את גידי ומוני יושבים 10 דקות, זה נותן לי...

דליה:​הם מצלמים את "זהו זה".

רועי:​מצלמים חלקים מהתוכנית. שתי חתיכות.

שחר:​פעמיים בשבוע, וואו.

רועי:​פה הם שרים, פה הם זה. מחליפים מילים, הא ודא.

דליה:​מה הא ודא?

רועי:​הא ודא, ולמה יורד גשם ולמה קצר, אני לבוש כמו יאיר נתניהו. לא, תלבש משהו. מוני אומר 'למה יורד גשם?' אין אני בעננים, אני מרגיש שאני בשיחה איתם. זה לא התכוונה להיות שיחה, אבל אני כבר בשיחה איתם, עברו 7 דקות ואני אפילו לא יודע להגיד, נחמה. אתמול לפעמים כשאני לא שם לב והטלוויזיה קורית ואני צרכן שלה, זה בסדר, זה בסדר. ואני מזהה שבדיעבד אני לא מצליח לנשום טוב. משהו נדפק לי בנשימה. יש לי פתאום [שואף] נשימה ארוכה. ואני אומר, אתה כרגע צרכת דברים שהם קשים לעיכול ופתאום גם מייצרים לי איזושהי חרדה. מה יהיה? איך יהיה? הם בעזה. גם חיילים, גם חטופים. הכל ביחד. אומר אה, ואני צריך איזה אוויר.

שחר:​וגם מה? לאן אפשר לנסוע נגיד?

רועי:​אה לנסוע?

שחר:​נגיד.

רועי:​אני גם לא מקדיש לזה מחשבה.

שחר:​יש לך יום הולדת עוד מעט, נכון?

רועי:​כן.

שחר:​אני חשבתי על זה. גם לאורן יש יום הולדת.

דליה:​לנסוע לחו"ל את מתכוונת?

שחר:​לאן? אוקיי, תציעי לי משהו אחר.

רועי:​לא. אנחנו ניסע,

שחר:​לאן?

רועי:​למסעדה ב...

שחר:​בתל אביב?

רועי:​בבצרה. ב...כזאת.

שחר:​קרוב מאוד.

רועי:​כן.

דליה:​שזה גם מעשה טוב כשלעצמו.

רועי:​נכון, היום אני הולך,

דליה:​היום אתה הולך למה?

רועי:​לאנשים שפותחים את המסעדה כדי שוב ככה להתניע את העניינים.

דליה:​מאוד יפה בעיניי!

שחר:​אני לא מדברת על עכשיו. עכשיו נגיד גם לא דחוף ואין צורך לנסוע. אוקיי בואו נחשוב,

רועי:​כן.

שחר:​כמה חודשים קדימה, בסדר? לאן? אז העולם איננו אופציה כרגע. עשו אזהרת מסע חסרת תקדים.

רועי:​ליקום.

שחר:​חסרת תקדים.

רועי:​ליקום.

שחר:​כלום. אוקיי. אני גם ככה לא אדם שמאוד, מאוד דחוף לו לטוס לחו"ל.

רועי:​גם אני לא.

דליה:​גם אני לא.

שחר:​כן, זה לא דחוף לי, זה קשה לי.

דליה:​אם יבוא כדור פורח שגם לפני כן ישלחו משרתים שיארזו לי את כל הדברים וכדור פורח ייקח אותי לאמצע ניו יורק, כן? אבל הכדור פורח גם צריך להוריד אנשים שינקו גם את החדר וכל מיני דברים כאלה, זה מלון טוב.

שחר:​ולא ייקח כל כך הרבה זמן הטיסה.

דליה:​אז כן, בלי כדור פורח אני לא נוסעת, זהו. אין.

שחר:​לא יודעת, אני כן,

דליה:​סגרתי את זה.

שחר:​אני צריכה להיערך לזה מראש וזה וזה. אני לא ספונטנית. לא מעניין. אוקיי, אז אני אומרת, הדבר היפה גם כמו ללכת למסעדה זה ללכת לצימר, נכון? עוד מעט הדבר היפה לעשות זה ללכת לצימר.

דליה:​נכון.

שחר:​תגידי לי, אני אלך לצימר?!?! אני אסע להיות במקום ההוא שהרי ידוע שאפילו לנעול לי, זאת אומרת אין לזה, לא נועלים את זה. בלילה, באיזה מקום רחוק שתכף יוצא מישהו מאיפה שהוא? בשום אופן!

רועי:​יכול היה לעשות את זה גם לפני שנה.

שחר:​מאה אחוז. אבל עכשיו זה במודעות שלי, נכון?

רועי:​כן.

שחר:​מה יהיה? מה אני אעשה?

דליה:​האופציה הזאת נסגרה בינתיים.

רועי:​אני גם לא.

שחר:​לא, זה בעיה להגיד את זה. יש שם אנשים שחיים, זו הפרנסה שלהם. הם יצטרכו לחזור הביתה.

דליה:​קודם כל, אני מאוד מקווה שהמדינה תתמוך בהם כי היא צריכה לתמוך בהם. אני חושבת שגם אין וויכוח. אבל את צודקת שכשיירגע אין ברירה. כמו שרועי הולך למסעדה. אין ברירה חבר'ס, אני לא יודעת, צריך.

שחר:​מה זה אין ברירה? אני כזכור, חן אביגדורי, אשתו והילדה שלו במקרה השבת שהם נסעו לבארי, סוף שבוע, זו הייתה השבת הזאת שזה מה שקרה. אני אסע במקרה לסוף שבוע אקראי,

רועי:​במושב.

שחר:​במושב, בבריכה של הוואטאבר, בבקתה עם הבריכה ובדיוק זו תהיה השבת שהחיזבאללה יוצאים מהחור של המשהו?

רועי:​אני איתך בזה.

שחר:​לא. לא.

דליה:​לי אין בעיה למרות שאין לי דעה מגובשת. אבל אני רוצה להגיד לכם משהו.

שחר:​יהיה לך עוד כמה חודשים לגבש אותה.

דליה:​בסדר. נכון. אני רוצה להגיד לכם משהו אופטימי, בסדר? יש עיתונאי ב"הארץ", ג'וש בריינר. אני מאוד אוהבת אותו ועוקבת אחריו כי הוא אמין. היו לו כמה חשיפות יפות מאוד ותחקירן נפלא בעיניי. בעיניי הוא נכס לכל עיתון שהוא עובד בו. אומרת את זה מנקודת מבטי, לא כעורכת עיתון. והוא כותב ב"הארץ". אוקיי. והשבוע הוא מפרסם כתבה ולא לעיתים קרובות, במוסף "הארץ". והכתבה הזאת מספרת על זה שבאותה שבת ב-7 באוקטובר בבוקר הוא היה באשקלון וב-9 וחצי בבוקר הוא התחיל לקבל הודעות מאנשים שהיו במסיבה ברעים, בעיקר מהם, גם מאחרים. בקשות עזרה.

שחר:​זה הדבר האופטימי שאת?

דליה:​רגע, יש דבר אופטימי מאוד, תכף תביני. כן, סבלנות. זה גם עניין אגב. בואו נהיה סבלנים קצת ומתונים.

שחר:​אוקיי, בינתיים זה הולך למקום לא טוב.

דליה:​מאוד טוב. מאוד טוב. כי זה בא לשבח מישהו.

שחר:​אוקיי.

דליה:​אז הוא, אני לא אגיד לכם את תוכן ה...כי אתם לא רוצים הרי לשמוע. את תוכן הווצאפים שהוא קיבל בדיוק, אבל הוא מקבל המון, מבול של ווצאפים עם מיקומים. 'בוא תציל אותי, בוא זה, אני בשיחים', עם מיקומים. 'תעביר את זה לכל מי שאפשר'. עכשיו, הוא אומר למי אני אמור לפנות? מי יענה לי? ופונה. הוא עיתונאי עם המון קשרים, מחובר מאוד. פונה לכל מי שהוא יכול, כוחות הביטחון. אף אחד לא עונה לו. ובסוף הוא מחליט לצלצל, להתקשר או לשלוח לו ווצאפ, למפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי. אתם יודעים שיש לי יחס מיוחד אליו, נכון?

שחר:​כן.

רועי:​ברור.

דליה:​בדיוק. בדיוק.

שחר:​מכאן ניתן לו שמו.

דליה:​לגמרי. יעקב שבתאי, קוראים לו קובי שבתאי, אבל בלב יעקב שבתאי. ויעקב שבתאי זה שהשר שלו, כן? דאג כל הקדנציה של הממשלה האיומה הזאת למרר לו את החיים, להשפיל אותו, להקניט אותו, להביך אותו, מה לא, מה הוא לא עשה לו, פשוט התעלל באיש הזה! בעיקר בעת מסוימת הוא רצה להאריך את הקדנציה בעוד שנה. אז עשו גם מהעניין הזה צחוק, בקיצור התעללו במפכ"ל הזה. האיש ומפלגתו. היחידי שענה לג'וש בריינר היה יעקב שבתאי, היה קובי שבתאי. ענה לו ואמר 'תשלח לי את כל הווצאפים, תגיד להם שאנחנו נגיע'. אף אחד מכוחות הביטחון לא עונה לו. הוא אומר לו, ברגע מסוים מישהו כותב לו שמג"ב הגיעו כי הוא הפעיל אותם, קובי שבתאי, מג"ב כאמור. שר המוקיון שלו הרי לבש מדי, לא נתרכז בזה.

שחר:​הוא אחראי עליהם.

דליה:​והוא אומר 'וזה קורה אחרי ששנה וחצי לא דיברתי עם המפכ"ל. אני כתב משטרה של עיתון "הארץ". הוא ביקר אותי על מה שכתבתי. אני ביקרתי אותו על מעשיו ושנה חצי לא דיברנו. ולמרות זה בסופו של דבר, פניתי אליו והוא היחידי שעזר לי.' והוא כותב, זה נורא נוגע ללב בעיניי מה שהוא כותב. אממ...כן. "בתוך ההמולה של החמ"ל המאולתר שהוקם בסלולרי שלי" הוא כותב ג'וש בריינר, "אני נזכר עכשיו שאחרי שעתיים קיבלתי פתאום טלפון מרשות החירום הלאומית." יש רשות כזאת, רח"ל. אוקיי. "שהבינה שיש בידי רשימת מיקומים של הנמלטים מהמסיבה", אוקיי? "השיחה הופרעה ע"י ממתינות בלתי פוסקות של הורים מודאגים והנציגה מרשות החירום הלאומית הבטיחה לחזור אליי בעוד דקה. עד היום אני ממתין לה."

שחר:​וואו.

דליה:​"עד היום אני ממתין לה". תראו איזו רפיסות ואיזה...

שחר:​אבל מסכן, גם איזה ייאוש, איזה סטרס, אלוהים ישמור.

דליה:​עכשיו, "איך הגענו למצב שאני הגורם שמעביר למפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו את מיקומי הנמלטים ממסיבה באמצע מלחמה? איפה המדינה? המדינה לא הייתה שם ב-7 באוקטובר. יחידות צבא שנבנו תוך כדי תנועה ונלחמו בגבורה ובחיסרון מספרי. חברי כיתות כוננות שהקריבו את חייהם עבור שכניהם." סליחה, כן, "שהקריבו את חייהם עבור שכניהם במקומות שבהם הם היו. ברור לי וגם למפכ"ל שלא אהסס למתוח עליו ביקורת בעתיד, אבל אזכור לו תמיד שנתן מענה בשבת שבה אזרחים רבים מצאו עצמם לבד בלי אף כוח שיגן עליהם, מופקרים לגורלם, המפכ"ל, קובי שבתאי, פעל. זה הדבר האופטימי.

שחר:​שוטרים, שבאמת היה לנו. כאילו לנו אני אומרת שאדם היה חלק ממחאה, כן? השתתפתי במחאה, לא הייתי חלק. אבל היה כבר קושי מול שוטרים. שוטרים כבר יצא שהם מייצגים דברים לא כל כך טובים.

דליה:​נכון, נכון. זה התהפך.

שחר:​היה קושי, היו כאילו מחנות וצדדים.

דליה:​נכון.

שחר:​הם נוהלו ע"י האיש הזה, הם קיבלו הוראות מהאיש הזה.

דליה:​נכון, נכון.

שחר:​רוח המפקד של בן גביר שבאמת, אני לא משחיטה מילים אפילו על האיש הזה. באמת יש גבול.

דליה:​אוקיי.

שחר:​אבל האנשים האלה, מה ששם הם עברו ובשדרות.

דליה:​שחר, אז זה כן אופטימי או לא אופטימי מה שאמרתי? מעניין עכשיו.

רועי:​מאוד אופטימי.

שחר:​לא, אבל בדרך, בדרך דיברת עוד פעם עם כל הפרטים הקשים.

דליה:​אבל לא שווה הסיפור הזה? על קובי שבתאי המפכ"ל?

רועי:​בטח!

דליה:​על הגבורה, ההתעשתות שלו הבלתי רגילה. על זה שהוא היה היחידי שפעל! ואני אומרת לכם סתם, לא...לא עיתונאי של אקטואליה. אני מרגישה שהאיש הזה יקבל שנה נוספת. לא יסיים את הקדנציה, יקבל שנה נוספת. אבל כבוד לג'ושבריינר שטרח וכתב את הכתבה הזו עם אדם שהיה איתו בריב שנה וחצי.

רועי:​אמת.

דליה:​זה אופטימי בעיניי.

שחר:​אז סליחה זה לא אותו דבר, במוח שלי היה קשור, זה קשור. אבל שאני...רוצה להציע לאנשים לעשות דבר שעשיתי וזה לנצל, לנצל זו מילה לא טובה, אבל כן. לנצל את המצב כדי לחדש קשר נגיד עם אנשים. או דבר כזה. אני חברים...שהיה איתם עניינים, כזה בעבודה וקצת לא טוב וקצת לא נוח וקורה איזה דבר ועכשיו יש עניין. ואז הזמן חולף ואף רגע הוא לא הרגע המתאים.

רועי:​ממש.

שחר:​כי מה עכשיו. והזמן חולף, נהיה פחות מתאים. כבר עבר הזמן הזה.

דליה:​המשבר מחמיר.

שחר:​ואין בו כלום, לא קרה בו עוד שום דבר. רק מעצם זה של אז למה לא אמרת? אז למה לא? אז מי לא צלצל?

רועי:​התנפח.

שחר:​אז אתם לא צלצלתם, אז אני לא צלצלתי. אז כבר לא טוב. ואז נסעתי ועשיתי מעשה והשארתי הודעה שאומרת בדיוק את זה. אומרת 'תראו, אז קרו דברים'.

דליה:​מה זה תראו? דיברת על קבוצה?

שחר:​זה זוג. 'תראו' וזה בקבוצה. 'קרו דברים, לא טוב. כולם כועסים אולי. וכבר חשבתי אלף פעם מאז שאני אתקשר אבל למה לא הם אבל אני. ואז עבר הזמן'. את כל זה אמרתי שם וזה. 'אבל צריך להגיד את האמת. המצב הוא כל כך גרוע, כל כך גרוע, זה גרוע מדי מכדי לא לדבר עם אנשים שאוהבים. הנה אני מתקשרת ואני דורשת בשלומכם, כל טוב. '

רועי:​את נהדרת, כל זה בהודעה?

שחר:​כן.

רועי:​הודעה בקולך?

שחר:​כן, הודעה בקולי.

דליה:​זה כל כך נוגע ללב!

רועי:​אני פשוט הייתי בסיטואציה הזאת וחשבתי עד עכשיו שזה רק עניין של, אחד משני הצדדים צריך להיות הבוגר ואני חושב שזה הרבה יותר מזה. צריך יכולות וכישורים נוספים שכרגע הופגנו שמאוד מרשימים ומשאירים עליי איזה רושם שאני אפעיל אותו באיזושהי צורה כי...

שחר:​זה מעולמות הפרופורציה, אתה מבין? מעולמות הפרופורציה.

דליה:​זה נכון.

שחר:​אני באמת אומרת.

דליה:​זה נורא יפה.

שחר:​השתגעת? מה זה? על מה? על כלום, על דברים שהם כלום.

רועי:​ברור!

שחר:​כי העולם מחריד! עכשיו באמת.

רועי:​את צודקת. המשפט שאותי הוא כובש, זה שאת אומרת זה יותר מדי מטורלל הסיטואציה בחוץ כדי שאנחנו ננתק קשר עם אנשים שאנחנו אוהבים. מה יותר לומר? באמת.

דליה:​חברים, זה עושה לי דמעות, בחיי. זה...אבחנה נורא חשובה. לא בטוחה שאני אעשה את זה מיד.

שחר:​למה לא?

דליה:​כי אני גם שומרת עוד אופציה שלי לשנוא כמה אנשים ולבקר אותם.

שחר:​לא לכולם.

דליה:​אני אגיד לך מה.

שחר:​זה לאנשים שכן אוהבים.

דליה:​אני רוצה להגיד לך משהו. אני צועדת, אני אוהבת לצעוד. לא עושה את זה הרבה, אבל יודעת שזה חשוב. כמו שיצחק שאולי, חבר שלי, אומר כשהוא הולך לצעוד. הוא אומר 'אני חוזר הביתה צרוד'. זה מה שקורה לי. אני מתווכחת בראש ופותרת עניינים וצורחת.

שחר:​באמת?

דליה:​בין היתר, דיברתי איתך כי בפעם הקודמת אמרת 'אני לא רב'.

רועי:​מממ...

דליה:​מה זה 'אני לא', אתה לא רב עם אנשים? 'אני לא רב?'

רועי:​מה היה ההקשר? אני לא זוכר.

דליה:​אני לא זוכרת הקשר. היה מריבות או...על כעס, אני לא זוכרת.

רועי:​לא יודע אם רב, מתקוטט אבל לא משהו...

שחר:​אתה רב בהימנעות, אתה לא רב בתוקפנות.

רועי:​כן.

דליה:​זה נורא לא טוב.

שחר:​זה לא לריב עכשיו צעקות אחד על השני.

דליה:​לא, מי צועק?

שחר:​אני גם לא,

רועי:​אם הייתי עושה אינטונציה, זה לא 'אני לא רב'. זה 'אני לא רב'. שזה גם עם ביקורת כלפי זה.

דליה:​יכול לעשות עוד פעם?

רועי:​'אני לא רב'. יכול לתת 15 אופציות, תקליטו, תשדרו אחת מהן. 'אני לא רב!', 'אני לא רב...'

דליה:​ברוש יודע מזה?

רועי:​מי זה ברוש? אגב, באמת, אם אנחנו כבר בשמות. יצאתי, פגשתי שחקנית נהדרת, קולגה שלנו, גיתית פישר. אני יוצא ובדיוק פוגש אותה. יוצאת, אומר 'מה נשמע?' אומרת 'יוצאת מהפסיכו'

דליה:​[צוחקת]

רועי:​מה?! 'מהפסיכו'. המשוחח, הפסיכו. אמרתי לה 'גם אני יצאתי עכשיו מהפסיכו', תראה איזה אפסים אנחנו, כל הזמן צריכים לתקן משהו.

דליה:​נכון, אז מה הוא אומר על זה שאתה...

רועי:​אנחנו הולכים לשם, לכיוון.

דליה:​הייתי לוקחת טיפ כי אני נאטמת וזה נורא אגרסיבי. להיאטם זה נורא אגרסיבי.

רועי:​מישהו בסיטואציה דומה עשה את המהלך מולי. עשה את מה שאת עשית, אני פשוט לא הרמתי את הכפפה.

שחר:​באמת?

רועי:​בנימוס כן, אבל לא ברמה של מענה ובוא נעשה אבל לא עשיתי. לא לעניין.

דליה:​הגבת בחום?

רועי:​מאוד!

דליה:​אה הגבת בחום.

רועי:​לא, לגמרי, אבל סתם מתוך זה שזה לא קורה, שאנחנו לא קורים. אבל זה לא נכון, עכשיו כשאת אומרת את זה, פתאום אני אומר 'תתאפס על החיים שלך ותקבע למחרתיים את הדבר הזה, כי הוא כבר עשה את המהלך הבוגר והחברי'.

דליה:​נכון, נכון.

רועי:​זה דרך זה של לתת איזה קומפלימנט על משהו שאני עושה. טוב, זה היה גדול, ראיתי אותך במשהו. זה נהדר, זה נהדר.

שחר:​בסיס להיתלות בו כדי לרדת מסולם. מה זה משנה.

רועי:​אני מעריך את הצד השני על זה.

דליה:​לגמרי.

רועי:​הייתי צריך אני לעשות את זה.

דליה:​נכון. לגמרי. אתמול דיברתי עם חברה שלי צעירה ממני בהרבה והיא אמרה, סיפרתי לה על חברה שהייתה חברה שלה והיא כבר לא כמה שנים. אמרתי לה, משהו הזכרתי אותה, אז היא אמרה 'דליה! אני מתגעגעת אליה כל כך! אני הולכת לצלצל אליה הרגע, אני הרגע מדברת איתה!' זה היה כל כך...

רועי:​ממש.

דליה:​זה כל כך מתקבל על הדעת, זה כל כך, איך את אומרת, הפרופורציות לגמרי השתנו.

רועי:​כן אתם השתגעתם. היו סיבות כנראה, אבל הן פשוט לא רלוונטיות, לא מעניינות.

שחר:​ופעוטות. זה סיבה למה? זה שטות מוחלטת. יש אותה כמו שאין אותה ברגע. נו אז איזה מן שטויות.

רועי:​נכון, ממש.

שחר:​יש דברים באמת גרועים!

רועי:​ממש.

דליה:​ואפילו הייתה אצלנו סצנה בבית שגרמה לי לצחוק כמו משוגעת. לא משנה, אחר כך אני טיפה מרגישה אשמה. תתרכזי, תתרכזי במה שקורה. באמת,

רועי:​תתעצבי.

דליה:​לא, מה את צוחקת? אני כבר פעם סיפרתי את זה, אני אספר את זה שוב. לכם יש מדפסת בבית?

רועי:​איזו שאלה. למדפסת יש אותי בבית.

דליה:​[צוחקת]

רועי:​רק עובדת כל הזמן.

שחר:​זה כל כך מוזר. כאילו יש לי בבית אבל לא בגללי נקודה. זה לא שלי בכלל, זה מונח אצלי, זה גם מפריע. הילדים מאוד אוהבים להדפיס דברים.

רועי:​יש לאנשים ספציפיים בקרביץ שיודעים להחליף את הצבע.

דליה:​אז אני, המדפסת, צחי ואני משתמשים בה הרבה, הפסיקה לעבוד. התקשרתי ל-HP לתמיכה, הוא אמר לי,

שחר:​הם לא מתקנים את זה יותר.

דליה:​זהו, תיארתי לעצמי, מישהו אמר לי פעם שליד פחי אשפה הציבוריים תמיד רואים המון, המון מדפסות זרוקות. בדיוק, זה הדבר שהכי זורקים. בקיצור אמר לי מהתמיכה, קיבל קול טיפולי פתאום כי הוא הבין עם מי הוא מדבר. הוא אמר 'תסבירי לי מה קורה'. אמרתי לו 'מה קורה מה לא עובד'. ואז בקול הטיפולי הוא אמר 'אני חושב שאת צריכה להחליף צבע, זה הכל'. אוקיי. 'ואם לא?' אמרתי לו. 'אני אתן לך עצה טובה,

שחר:​תקני מדפסת.

דליה:​בדיוק. 'פשוט תקני מדפסת' [צוחקת] זה היה נורא נחמד.

שחר:​יפה מצידו.

דליה:​מאוד יפה. הוא היה אדיב נורא. בקיצור, את הצבע צריך להחליף. הסצנה שהייתה בבית, המתיחות שהייתה בבית. לא, רועי,

רועי:​אני יכול להבין.

שחר:​לקראת ההחלפה?

דליה:​לא, בעת ההחלפה. את לא יכולה לתאר. בהתחלה צחי אמר 'את זוכרת איך פותחים את זה?' אני לא זוכרת. אמרתי 'ברור' אבל התחלתי להרביץ למדפסת שתיפתח. פתאום וזזזזט זה נפתח. אוקיי ז'טטטט המגירה יוצאת ואז צחי נוטל את הצבע כמו שצריך, לוקח את הדבר השני ולא מצליח. הוא דווקא נורא טוב בזה. הוא לא מצליח בשום אופן לעשות את זה.

שחר:​ הוא מרשה לך לספר את הסיפור הזה?

דליה:​אני לא יודעת,

שחר:​אבל השתיקה בבית תהיה רועמת גם אחרי הסיפור.

דליה:​גם לא נורא, יש המון דיבורים.

שחר:​צחי בעיניי החוש הטכני שלך הוא מרהיב. אני לא ראיתי כזה.

דליה:​אוקיי, ואז בסדר, ואז זה לוקח המון זמן. צח'קה אומר 'לפי דעתי יש פה איזו מזימה בינלאומית. זה לא יכול להיות שרק לנו קשה להחליף צבע.' ואז הוא שומע, יש איזה צלצול ואני אומרת 'צח'קה אני חושבת שזה הרגע שאתה צריך להכניס את זה'. לא...והמתיחות שאי אפשר לתאר ואז הוא אומר לעצמו 'לא, עכשיו בואו נרגע, להירגע. יצחק', ככה הוא מדבר לעצמו יצחק, לא צח'קה. 'יצחק תירגע' ואז אנחנו נרגעים קצת והוא מכניס את זה. שולח את זה לזה ואחר כך הוא אומר 'אני חושב ש-HPפשוט רוצים להגיע, להבין מתי אני אגיע לקצה שלי, זה ניסוי. הם עושים עליי ניסוי, אחרת זה לא יכול להיות שאנשים מתמודדים עם דברים כאלה'. וסגר את הדבר. ואז מתחילים לצאת,

שחר:​טסטים כאלה.

דליה:​טסטים בלי סוף, מבול.

רועי:​סתם ג'יבריש.

דליה:​כלום. מבול! ואנחנו חושבים אוקיי, זה מה שיהיה לעולם עכשיו, היא תוציא ג'יברישים כאלה ולא נוכל להדפיס.

רועי:​ברור.

דליה:​אתה עושה בקלות? אתה מחליף בקלות?

רועי:​לא תמיד. לא פשוט, לא תמיד והיא מחליפה לי כל מיני. פתאום יש לזה נו WIFIמה WIFI למה שיהיה לה WIFI?! יש לה WIFI. יש לה דרישות עם הזמן. דברים שלא היו קודם לאותה מדפסת! לא יודע להתמודד עם זה, אבל אני חייב שהיא תדפיס ובכל הצבעים. לא, גם יש לי נוהג כזה שאני לא קונה ברכות, אלא מכין ברכות. מכין ברכות! אז אני מדפיס תמונות, כאילו מגיל 6 אני מדפיס ואני גוזר אותן. אז הכל צריך להיות גם בצבעים, אז זה גומר את הצבעים נורא מהר. אני מדפיס, מצלם,

שחר:​את יודעת שהוא בא ליום הולדת של הילדים?

דליה:​באמת?!

שחר:​בפתח תקווה! הוא בא לפתח תקווה!

דליה:​אני לא מאמינה.

שחר:​בזמנו, כשעוד שהינו בפתח תקווה.

דליה:​זאת חברות אמת. סיימתם? חברות אמת חבל על הזמן.

רועי:​לא, אנחנו קשורים בלב ובנפש הילדים ואני.

שחר:​זה נכון.

רועי:​גם שמעתי בקצה האוזן שהיא אומרת, הרי היא לא אומרת...אמרתי שבוע הבא יום הולדת קטן. שמעתי קטן והם נורא התאכזבו. למה יהיה קטן? אמרתי 'לא לא, אני מסמן לי ביומן' וראיתי שהדבר היחיד שרשום לי ביומן 'יומולדת לתאומים בשעה 16:00 בפ"ת" זה הדבר היחיד שהופיע לי. היחיד.

שחר:​את יודעת איך הם בכו? זה היה נורא.

דליה:​באמת?

רועי:​הם חשבו שלא יגיעו אליהם.

שחר:​רציתי להכין אותם. זו מלחמה, לא מתאים עכשיו.

דליה:​נכון, נכון.

שחר:​לא בא לי לעשות יום הולדת. אמרתי אני אעשה אחרי המלחמה, יום הולדת כזה לכיתה וואטאבר, שתי כיתות, זו גם חתיכת הפקה. אסור להתכנס כל כך הרבה אנשים.

דליה:​בדיוק, בדיוק.

שחר:​אז אמרתי להם כאילו, דיברתי אליהם כלבוגרים, 'זה אנחנו נעשה, ברור שנעשה בקטנה, יבואו סבא וסבתא משני הצדדים וזה, נעשה עוגה, יהיה קצת מתנות, נדאג שיהיה כמובן מתנות, אבל לא צריך עכשיו זה ואחרי זה נעשה את הזה'. התחיל בכי. 'לא אבל זה וזה וזה'. נתתי ניחומים וגם פיזית. של כאילו זה יהיה. לא אמרתי שלא יהיה. אתם מגיבים כאילו אמרתי שלא יהיה, אבל אמרתי שכן יהיה.

דליה:​אוקיי. אז היה.

שחר:​יהיה מדהים וזה וזה וזה. ואז הלכתי רגע להדיח כלים. ואז אדם, הוא שולח אליי מטוס כזה צעצוע למטה. ואומר 'המטוס חזר לאי המבטחים שחר סגל', ככה הוא אומר. מה זה הדבר הזה? אמרתי לעצמי אלוהים אדירים,

דליה:​מה זה הדבר הזה?

שחר:​איזו שיחה מוצלחת, וואו. טפחתי לעצמי על השכם ברמות.

רועי:​ילד בן 6 עם הדימוי.

דליה:​איך הוא מתבטא ככה.

שחר:​אי המבטחים?! מה זה?

רועי:​מה אפשר להעניק לבן אדם יותר,

שחר:​טובה דיה, וואו!

רועי:​גם שאלתי אותו כשהגעתי ליום הולדת 'תגיד אדם, איך זה להיות בן 6?' אז הוא עונה לי 'לא כזה שונה מ-3'.

דליה:​[צוחקת]

רועי:​לא כזה שונה.

דליה:​גדול! שחר, הגענו לפינת הסלנג.

שחר:​מה אתם אומרים.

דליה:​כן..

שחר:​יש לך משהו? רוצה לתת משהו?

רועי:​לא...יפה כל הסיפור.

דליה:​אני רוצה להגיד לכם מילה אחרונה, קטנונית, בסדר?

רועי:​אנחנו בעד.

דליה:​אוקיי, בסדר. תראה, יש בי אינפנטיליות אין מה לעשות. בכלל, זה לא עניין של גיל, זה עניין של מבנה אישיות.

רועי:​זה מעודד אותי.

דליה:​יופי, אוקיי. יש בי אינפנטיליות. עשית את יאיר נתניהו בארץ נהדרת נפלא. אני לא יכולתי להנות אפילו שניה, רועי, תבין את זה.

רועי:​לא, אי אפשר. זה רק את יודעת,

דליה:​זה עבודה.

רועי:​זה עבודה.

דליה:​זה ברור. אני לא יכולה להחמיא לך עשית את זה טוב, לא. זהו, אינפנטילי בקיצור.

רועי:​מה זה אינפנטילי בזה?

דליה:​שאני לא מתגברת על זה. אני רואה אדם במקצוע שלו והוא עושה עבודה טובה.

רועי:​אני אגיד לך דברים יותר חמורים בלי לציין שמות, יש דמויות שאני מגלם מעולם הבידור שמעוררות כל כך אנטי אצל המנחה, שהוא חבר שלי שהוא אומר, תמיד אני מרגיש שהוא מתפרצף אליי. הוא אומר לי 'אני לא יודע, מרגיש שהבן אדם הזה עומד לידי ואני לא נהנה, לא רוצה לעמוד לידך בדבר הזה'.

דליה:​[צוחקת]

רועי:​אני מקבל את זה. אנחנו חברים! קיציס ואני חברים. פשוט לא נעים אליי. כל הזמן אומר 'עד שתסיים את זה, אני לא'. יכול להבין.

דליה:​זה גדול. אבל מילה אחת אני חייבת להגיד. דובר צה"ל זה מאסטר פיס, באמת. וגם הוא קרן אור בחיי עכשיו, תדעו.

רועי:​ממש.

שחר:​כן!

דליה:​הרגע שבו במסיבת עיתונאים. תמיד הוא אומר 'למי יש שאלות?' אף אחד לא אומר את זה במדינה.

שחר:​ברור.

דליה:​אני זוכרת שאחרי הציוץ הנורא ואיום של ראש הממשלה ב-1 בלילה.

שחר:​שיצא נגד ראשי הביטחון.

דליה:​בדיוק. למחרת הייתה מסיבת עיתונאים כמובן כמדי יום. 'יש שאלות?' מישהו שאל אותו על הציוץ. הוא אמר 'על השאלה הזאת אני לא עונה'.

רועי:​ברור.

דליה:​הוא לא מתחמק. הוא אמר 'מה דעתך על הציוץ של ראש הממשלה?' אז הגרי ענה לו על זה, 'על השאלה הזאת אני לא עונה'. הוא לא התחמק.

רועי:​יותר תשובה מזה אין.

דליה:​בדיוק. הוא לא אמר 'אני עובר לשאלה הבאה', הוא לא סתם אטם את פניו. לא, הוא אמר 'על השאלה הזאת אני לא עונה'.

שחר:​הוא כאילו הנחמן שי של האירוע הזה.

רועי:​אפילו יותר.

שחר:​לא, נחמן שי היה וואו.

דליה:​אמא שלו הייתה נהדרת, שולה הגרי, עבדה בקאמרי המון שנים.

רועי:​כן! ראיתי בכתבה עליו.

דליה:​היא נהדרת ממש.

רועי:​לא, גם שמעתי עליו דברים נפלאים.

דליה:​חבל שהיא לא יכולה לדעת מה הבן שלה עושה. אממ טוב, חברים, פינת הסלנג.

שחר:​יש לי קטן, לא יודעת.

דליה:​אוקיי.

שחר:​שפעם היו אומרים 'להפוך תקליט',

דליה:​כן.

שחר:​מכירה? שמתחיל החצי השני.

רועי:​כן.

שחר:​אז עכשיו הם אומרים 'לגעת בקיר'.

דליה:​מה זאת אומרת?

שחר:​אז אני בעולמי זה מאוד ברור בגלל שאני, הרי אני באה משחייה. [צוחקת]

רועי:​אם יש אדם שנוגע בקיר,

שחר:​אז זה מה שעושים. בשחייה אתה נוגע בקיר, זה נחשב שהגעת לחצי. נוגע בקיר. אבל הם מדברים, נוגע בקיר זה גם בריצה. כאילו רצים, נוגעים בקיר וחוזרים.

רועי:​אז הגענו לקצה?

שחר:​אי אפשר להפוך תקליט, אז רק אומרת 'נוגעים בקיר'.

דליה:​על מה? תדגימי לי במשפט.

שחר:​עברה חצי שנת לימוד, יש לנו עוד חצי. עברנו חצי מהשנה הזאת. נגענו כבר בקיר. יש לך 3 שנים בצבא, אחרי שנה וחצי, רגע כמה זמן וזה? בדיוק נגעתי בקיר ואני בדרך חזרה.

דליה:​למה זה קשור להפכתי תקליט? אני לא מבינה את הקשר.

שחר:​להפוך תקליט זה אותו דבר, זה מה שזה היה.

דליה:​ככה השתמשו בזה? לא ידעתי.

שחר:​להפוך תקליט.

דליה:​מה סיימתי את השנה? אני הופך תקליט?

שחר:​לחצי השני.

רועי:​אני גם לא הייתי, לא היה שמיש לי.

דליה:​אההה, כן, לא הכרתי את זה. אהה. עברתי שנה, אני הופך תקליט, ממשיך שנה שניה.

שחר:​כן.

דליה:​אז עכשיו אומרים נגעתי בקיר. עברתי שנה, נגעתי בקיר.

רועי:​ילדים שמאזינים נגיד לכבש השישה עשר, יש בסוף "מי שמביט בי מאחור", "עכשיו נחליף את התקליט ונעבור לצד שני". ונהפוך לצד שני. הם לא מבינים במה מדובר.

דליה:​נכון [צוחקת]

רועי:​עדיין נשאר, עדיין שרים את זה.

דליה:​נכון, כי זה עדיין נצחי. חברים, תוציאו את השכם, השכם בבוקר. יש לכם את זה מודפס.

שחר:​בחסות צח'קי.

דליה:​אני רק רוצה להגיד מילה אחרונה. יש לי חברים נורא, נורא טובים, יואל ואביבה אברבוך מכפר גלעדי, חברי קיבוץ כפר גלעדי. יש להם שלושה ילדים. ב-8 באוקטובר פינו אותם מכפר גלעדי. היום הם באכסנייה כל הקיבוץ, באכסנייה באוהלו. הם גרים בחדר שיש בו 4 מיטות. לא, לא,

שחר:​לא באמת, אי אפשר לתאר.

דליה:​אי אפשר לתאר. אלה אנשים במצב טוב. אי אפשר לתאר.

שחר:​יש להם איפה להיות, לא שכול מחריד, לא חטופים. הם רק מלא אנשים שחיו ככה ועכשיו חיים במקום אחר בלי הדברים שלהם, בלי זה בחדר ריק ויש המוני אדם כאלה.

דליה:​עקורים לגמרי.

שחר:​נורא ואיום.

דליה:​אפילו לא הביאו בגדי חורף. לא הביאו איתם בגדי חורף. יצאו עם כמה טרולים כי חשבו בטח לכמה ימים. עכשיו מגיע החורף. פתחו,

שחר:​יש לי חבילה מ"נקסט" אם הם רוצים.

דליה:​הם פתחו, בדיוק, פתחו מחסן בגדים ובוטיק יד 2 הם קוראים לזה. התחילו לתרום להם המון בגדים. בהתחלה לא היה להם נעים, אבל אין ברירה, הם חייבים דברים.

רועי:​כן.

דליה:​והם עושים, יש להם בוטיק של יד 2 שאביבה אברבוך מנהלת את זה, יש עוד כאלה כמובן שעוזרים ועושים. גאונים, היא קוראת לבחורות האלה, כאילו מעצבות וכן הלאה. ועכשיו הם החליטו לעשות, אביבה יש לה קונדיטוריה, יש לה בית קפה ומסעדה בקיבוץ כפר גלעדי "הקוקייה" שזה המקום הכי יפה בגליל.

רועי:​זה הוזכר פה.

דליה:​נכון, הכי טעים והכי יפה בגליל. עכשיו אין לה מה לעשות. הכל סגור אחרי שהיא זרקה דברים באלפי שקלים מהמסעדה הזאת כשהיא באה בסוף לסגור אותה לגמרי. לא חשוב, נתנה עוגות לחיילים וכן הלאה. עכשיו היא מנהלת את המחסן הזה של הבגדים בוטיק יד 2. והיא אמרה לי היום שהיא הולכת לאפות עוגות בקונדיטוריה של קיבוץ אחר מול כנרת ומול דגניה. והם יעשו בתוך המחסן בגדים הזה גם בית קפה קטן וחברי. ככה פליטים, כן, ככה פליטים. זה פשוט,

שחר:​כן, כן.

דליה:​זה פשוט לא יתואר, לא יתואר. אז אני שולחת להם נשיקות מפה. וזה שיר של רחל שפירא משפיים. בשפיים נמצאים חברים מכפר עזה שאתם הופעתם לפניהם.

רועי:​כן.

שחר:​נכון.

דליה:​גם שם דיברו?

רועי:​כן זה היה חמישי, שישה ימים אחרי 7 באוקטובר,

דליה:​ולא דיברו?

רועי:​דיברו, דיברו. יש לנו כוונה לחזור ולפגוש אותם.

דליה:​לך ולעילי?

רועי:​לעילי, מי שרוצה להצטרף אלינו. שרנו שם. אני פשוט זוכר את זה מילדות את השיר הזה, שהגיע מיד אחרי יום כיפור, אחרי המלחמה.

דליה:​נכון.

רועי:​74'. של חווה.

דליה:​נכון, של חווה אלברשטיין.

רועי:​צמח בר.

דליה:​סשה ארגוב הלחין את זה. וזהו. אנחנו נקרא את זה.

רועי:​אוקיי איך תרצי?

דליה:​בית בית.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים. עקבות הסערה היו בכל מקום כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.

שחר:

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה. עקבות הסערה היו בכל מקום ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה.

רועי:

אחר כך עלתה השמש מול עיננו הלאות והאירה באור חדש את הקור והבדידות וכל מי שהיה שם יכול היה לראות כמה אותות קטנים חמים של ידידות.

דליה:

אחר כך הלכנו יחד מול השמש העולה שהאירה את עולמו של כל איש באור חדש, הבטחנו לעצמנו ללמוד מהתחלה מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש.

שחר:

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו. הפקרנו את פנינו לרוח הקרה, עקבות הסערה היו בכל מקום כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.

רועי:

אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים, לאט לאט למדנו לשוב להבחין בכח המופלא של החיים.

דליה:

אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים והאירה באור חדש את האימה והתקווה, וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.

שחר:

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו...

דליה:​חברים, אולי זה לא רגע מתאים, אבל אני אוהבת אתכם.

שחר:​למה זה לא מתאים?

דליה:​לא יודעת.

שחר:​מה יותר מתאים?

רועי:​איך אפשר יותר?

דליה:​אני לא יודעת מה מתאים ומה לא. להיות סנטימנטלי מדי, לא להיות סנטימנטלי מדי.

שחר:​אני חושבת שאהבה זה מתאים.

רועי:​אין לי על מה לדבר, רק אומר. אמרנו הרבה דברים. אני חייב לדבר, אני יוצא מפה עם משהו, מדבר פחות.

דליה:​אבל לא אצלנו. טוב חברים,

רועי:​נשיקות.

דליה:​נשיקות.

[מוזיקה]


23 views0 comments

Comments


bottom of page