המטוס חזר לאי המבטחים ורועי בר נתן ושחר סגל הגיעו לפרק פרלמנט. דליה מחליפה את המדפסת ויצאו מזה שני דברים: מלא אותיות בג׳יבריש וחומר טוב לפודקסט. דניאל הגרי אתה אגדה. גיל דיקמן מרגש ויעקב שבתאי, מפכ״ל המשטרה עם השם המבטיח, מתעלה מכל מי שניסה להגחיך אותו.
שלום לכם, אנחנו מקווים שאתם בטוב, כמה שאפשר ושולחים לכם חיזוק ואהבה בימים קשים. אנחנו מזמינים אתכם להאזין ל"מלאכת צמיחה", הפודקאסט של אליאור מור יוסף. הוא יכול לשמש אתכם במיוחד בימים האלה, במיוחד אם אתם אנשי חינוך או הורים לילדים שנמצאים במסגרות. הלינק להאזנה ממש כאן למטה.
פתיח: "באות בזמן" הפרלמנט. דליה גוטמן, רועי בר נתן ושחר סגל. מבית "אול אין" - הבית של הפודקאסטים.
דליה: טוב חברים, אתם רואים את השליק הצהוב הזה?
רועי: כן.
דליה: אוקיי. הבאתי לכם גם סרטים צהובים כמה שאתם רוצים.
רועי: יש לי אחד על האוטו.
דליה: על האוטו?
רועי: על המראה.
דליה: אני חושבת שזה צריך להיות בכל מקום, שחר עוד מעט תגיד את דעתה כמובן.
שחר: לא, על האוטו בשמחה.
דליה: על האוטו, כן?
שחר: אני חושבת שיש לי כבר. אפשר עוד אחד על המראה באוטו, בסדר גמור.
רועי: ואני הבאתי את הבקבוק הצהוב.
שחר: על היד לא.
דליה: למה? למה על היד לא?
שחר: כי זה מרגיש לי אה… כל האביזרים האלה כמו הדיסקית שאת עונדת,
דליה: כן,
שחר: זה נראה לי שזה עזרה למי שעונד אותה, אבל לא לחטופים. אני לא חושבת שהדיסקית תביא את החטופים. מבחינת כסף, זה שזה מגייס כסף, לזה אני מוכנה לשלם כסף, בכיף, כמה שרוצים. אבל לא לענוד. כאילו אני יכולה לרכוש כדי שיהיה את הכסף לעזרה.
דליה: כן,
שחר: אני רואה את זה, אבל זה לא יועיל להביא אותם, בואו נעשה דברים שיועילו להביא אותם.
דליה: אוקיי.
שחר: אבל בכיף, אני קושרת את הסרט.
דליה: לא, אבל את בעד ההפגנות והעניין הזה שצריך לשמור את זה כל הזמן בתודעה הציבורית.
שחר: אני בעד הפגנות נקודה.
דליה: בסדר, אוקיי.
רועי: ואני מציין את בקבוקי הצהוב.
דליה: טוב. חברים,
רועי: שתדעו.
שחר: מה הבעיה הזה שהגעת עם הלבוש? שהזכרת את זה שהמקום הזה הוא מצולם. אתה בא לעשות כאילו רדיו, אבל זה כל הזמן מצולם.
דליה: נכון.
שחר: מה שמגדיל את המודעות לעובדה שאני לובשת את אותה חולצה מהפעם הקודמת.
דליה: [צוחקת]
רועי: ממש לא הייתי ער לזה.
שחר: אם הייתי מעלה בדעתי חשיבה כלשהי, נניח בבוקר לא הייתי עושה 4,000 דברים בבוקר,
רועי: כן,
דליה: 4,000, או ווא.
שחר: אני דואגת לבגדים של אנשים אחרים בבוקר בשעה 7 כשזה קורה.
דליה: אוקיי.
שחר: כל מיני דברים כאלה. לא יהיה קר, אולי בכל זאת ארוך, לא. יהיה חם, זה שקר שקר, זה 20 ומשהו מעלות, זה חום אימים.
דליה: נכון.
שחר: אז זה, עסקתי בזה. ומה קרה? אני עם אותה חולצה, בסדר.
דליה: ברור, לא נורא.
שחר: גם בעניין שאני יותר אדם של תוכן מאשר של…
דליה: ברור, איזו שאלה.
שחר: זה הרי לא משנה.
דליה: רועיקי, אני רואה ששחר סגל ורועי בר נתן, אם לא אמרתי, אני רואה שהבאת גם בקבוק צהוב.
רועי: יש לי אופציות בבית.
דליה: מה זאת אומרת יש לך אופציות? בוא נדבר על זה רגע.
רועי: אני אוהב בקבוקים כאלה שמחזיקים 12 שעות של חום, 24 שעות.
דליה: למה צריך כמה? לא מספיק אחד?
רועי: יש לי שישה.
דליה: מה אתה אומר…
רועי: רוצה לציין במאמר מוסגר שאת האהוב עליי ביותר,
דליה: כן,
רועי: החזקתי אותו מעל הקבר של אבא שלי ובאיזשהו שלב הבנתי שפשוט זרקתי אותו בטעות לתוכו.
דליה: שקר.
רועי: אני אומר לך שאת היפה ביותר,
דליה: שקר!
רועי: שיש לי, הכסוף,
דליה: קברת את הבקבוק שלך עם אבא שלך או שהוצאת את זה בזמן?
רועי: נראה לך שהוצאתי את זה בזמן? של "סוול" כסוף,
דליה: לא מאמינה לך!
רועי: 3 חודשים קודם!
דליה: וואי זה סיפור מטורף!
רועי: רק הלכתי אחורה וזה מה שעבר לי בראש בשניות הראשונות, 'אתה הפלת כרגע את הבקבוק לתוך הקבר'.
דליה: אוי ואבוי.
שחר: זו מתנה יפה סך הכל. את הטוב נתת לו, לא אחר בינוני.
רועי: זה נדלן. זה גם עלה הון תועפות של "סוול".
דליה: מה אתה אומר…
רועי: כן, היפה ביותר שיש.
דליה: בעיניי זה נורא יפה וגם זה נורא, נורא יפה היום. אני רוצה להגיד לכם שהיום שמעתי שנורא, נורא, נורא התרגשתי. שיר של דיויד ברוזה ויהונתן גפן.
שחר: לא שיר חדש,
דליה: לא, "ביקור מולדת", לא שיר חדש.
רועי: טוב, זה רץ עכשיו חזק בחודש האחרון.
דליה: חזק מאוד. והמקהלה, מקהלת בנות של קיבוץ מעגן מיכאל. עכשיו להגיד את המילה 'קיבוץ' זה נורא טוב בפה, נעים לי, קיבוץ מעגן מיכאל.
רועי: תמיד היה.
דליה: תמיד היה, מסכימה.
שחר: כבר מותר להגיד.
דליה: בדיוק. הוא אמר פעם או פעמיים. לי נעים להגיד. אוקיי, מקהלה מקיבוץ מעגן מיכאל. נונה, שמם. הם שרים את השיר, את כל השיר כמובן, ביוטיוב אפשר לשמוע, "ביקור מולדת" כמו שאמרתי, של יהונתן ושל דיויד. ובסוף יש פזמון ככה, "אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם? איפה כל הילדים? מי לקח אותם?" וזה קורע את הלב.
רועי: ברור, תמיד היה.
דליה: נכון, אבל עכשיו הבית הזה, "אבל לאן נעלמו הילדים?" אתה זוכר?
רועי: בטח, ברור.
דליה: "ששיחקתי איתם. איפה כל הילדים?"
רועי: "איפה הם?"
דליה: "מי לקח לי אותם?" מה יהיה חברים? אני לא יודעת, מועקה כזאת גדולה. מועקה כזאת גדולה. אבל אני רוצה להגיד משהו, יש גם לא יודעת, אני כבר מתביישת להגיד את זה, אבל אני מודה שאני מקבלת הדים טובים נורא על הפודקאסט שלנו, של שלושתנו ומישהי כתבה לי בפרטי בפייסבוק, אה… "היה מצוין. שחר הבת מרתקת ורועי היה משובח בגלל שהוא היה חשוף וגלוי בחולשותיו. נדמה לי שזה סוד ההצלחה של הפודקאסט, הנרמול של החריגות". זאת הגדרה נורא יפה בעיניי, כן? "והקשיים והקטנות שכולנו מאוד מתביישים בהם ובפודקאסט הצגתם אותם כמו שהם".
שחר: כותבים לך רק האנשים שהם בעדך, נכון?
דליה: ברור! למה להזכיר את זה? למה לקלקל אבל? ברור! יש לי כמה חברות כאלה שהן רק אומרות. הרי יש לי בעיה עכשיו שאני לא צובעת את השיער הלבן יותר, נכון? ויש פה גומה לבנה.
שחר: הצגת את זה כבעיה, לא בטוח שזו בעיה.
רועי: אני לא רואה את זה כבעיה.
דליה: אוקיי, בעיניי. יש לי חברות, חברה אחת אמרה "לצבוע לבד את יודעת?" אולי אני חוסכת, "לצבוע לבד את יודעת?"
רועי: היא כבר באמצע, היא בשלב של האמצע.
דליה: היא אמצע, כן.
שחר: זוכרת שצלצלת אליי לשאול את זה?
דליה: את מה?
שחר: יום אחד הייתי בקניון, מקום שבו אני עובדת הרבה,
דליה: היא כותבת בבית קפה.
שחר: ואז דליה מתקשרת "יש לך רגע?" כן. לא, היא מסמסת. "יכולה לדבר?"
רועי: כי זה בן אדם אחראי. וודאי.
דליה: כי ככה אתם מדברים, כן.
שחר: אני מחייגת. קודם כל, תגובתה. "וואו גדלת בבית נורא טוב".
דליה: נכון.
שחר: ככה היא אומרת. למה? כי לשיטתה יש לי את הביטחון להתקשר ואני לא ממתינה עכשיו, לא כותבת לה "כן" וממתינה שהיא תתקשר.
דליה: נכון, ככה כולם עושים. "אפשר לדבר איתך?" -"כן" מה כן? תתקשר. לא אין הם לא מתקשרים, אומרים כן ואז אני מתקשרת. למה?!
רועי: נכון, נכון.
דליה: משונה בעיניי. זה נורא לא בסדר, אוקיי.
שחר: היא אומרת "תגידי, מה עמדתך לגבי נשים שמפסיקות לצבוע את השיער?"
דליה: אה באמת? [צוחקת]
שחר: לא זוכרת?
דליה: לא… גדול! גדול!
שחר: אני בעד.
דליה: כי לקחתי החלטה, תראי, יש פה גומה לבנה שהיא מקבצת המון הערות מכל מיני אנשים שונים כל הזמן. כמו שאמרתי. "דליה, את יודעת לצבוע לבד? זה נורא קל". אוקיי, "יש לי ספרית נהדרת", כל מיני כאלה אומרים לי "וזה גם מבגר", מזכירים לי.
שחר: זו תגובה של מישהו?
דליה: כן! כן! "למה את עושה את זה? זה מבגר, למה את לא צובעת?" אני לא רוצה לדבר על זה, תראו את הקודקוד שלי. יש פה גומה לבנה והיא תמשיך ותהיה כזאת כי הפסקתי לצבוע ותעזבו אותי, די! יש דברים יותר,
שחר: כמה זמן זה מה שאנחנו רואים?
דליה: כמה זמן? חודש וחצי, לא, חודשיים.
שחר: בסדר.
דליה: נכון.
רועי: לא קשור לענייני העניינים,
דליה: בכלל לא, לא. החלטה קונספטואלית,
שחר: למניעת שעבוד.
דליה: זה העניין, זאת ההגדרה, זה הניסוח.
שחר: כל התחזוקה היא שעבוד לא נורמלי.
דליה: לא יכולה, הרמתי ידיים, לא יכולה יותר.
שחר: לא לכנות את זה הרמת ידיים, בחירה.
דליה: בחירה. את צודקת.
שחר: לא הרמת ידיים.
דליה: אוקיי, לא הרמתי ידיים.
רועי: זה נורא מייפה. ליאורה ריבלין נראית בשיאה.
דליה: נכון, נכון.
רועי: נראית מדהים.
דליה: היא לא צובעת, נכון, גם אני אמרתי לה. פשוט יוצא מן הכלל. יש לי ספרית, סוזי, ברחוב ארלוזורוב.
שחר: סוזי? טיפה נגד.
דליה: היא בכלל לא, היא מאוד בעד. היא עשתה לי את הפסים הבלונדיניים.
שחר: היא ניסתה לעשות כאילו מהלך של תקופת מעבר חיננית.
דליה: בדיוק. אבל קרה לי היום עוד דבר נורא, נורא נחמד.
רועי: כן?
דליה: אם הייתי מוצאת את השם שלה, תכף אני אמצא אותו. הלכתי לבנק,
רועי: כן,
דליה: ומולי באה בחורה צעירה ואפילו חייכנית, רגע, כרמית, אני אראה מה השם שלה, רגע, חכו רגע.
רועי: אנחנו נגיע.
דליה: אנחנו נגיע, כן. אה… כתבתי את זה פה, רגע, רגע, לא משנה. תכף אני אגיד לכם. כרמית, היא עצרה אותי, אמרה 'את דליה, נכון?' אמרתי 'כן'. אמרה 'תקשיבי, זו נחמה גדולה. שמעתי גם את רועי ושחר, זאת נחמה גדולה. אל תפסיקי, אנחנו מחכים לפרקים האלה.' ככה באמצע הרחוב.
רועי: זה מאוד משמח.
דליה: זה ממש משמח. אני לא יודעת, זה כאילו… אתה אמן אז אתה מתנדב, את עושה דברים אחרים.
שחר: אני עובדת.
דליה: אוקיי, עובדת.
שחר: פשוט הולכת לעבודה.
דליה: משנה את הסדרות שכתבת שכבר לא מתאימות, נכון?
שחר: זה היה גם.
דליה: אז זה גם חלק מהמעשה. אז אמרתי לעצמי, אם זה מביא טיפה נחמה למישהו, זה כבר טוב, נכון?
רועי: משהו, משהו.
דליה: לא רציתי להתחיל להרצות לה שאני טיפוס פסימי ושלא כדאי לה,
רועי: להתמכר לזה,
דליה: כן. שמה שהיא רואה זה רק פסאדה וכל מיני דברים כאלה.
רועי: לעדכן אותה במציאות.
דליה: למרות שבסוף אמרתי לה 'תראי, אנחנו אומרים את הכל בתוך הפודקאסט, אנחנו לא מסתירים כלום'. אז יכולה לאמץ את האופציה הזאת או הזאת, זה לא חשוב.
רועי: כן. יפה.
שחר: את לא רק בן אדם פסימי.
רועי: נגיד.
שחר: בואי. מסיימת פה בשירת "התקווה", כמה פסימי אדם שמסיים בשירת התקווה?
דליה: כי זה שיר ציוני נורא.
שחר: זה שיר תקווה. שהמילה שלו היא 'תקווה', פסימי זה לא.
דליה: אופטימי זה לא?
רועי: פסימי זה לא.
דליה: אה, פסימי זה לא.
שחר: כן.
דליה: אוקיי, תגידי, אני חוזרת למה שדיברנו בפעם שעברה רגע לדאגות ולחרדות כי הרי רועי הוא מאושר. אין לו חרדות בכלל.
רועי: כלום, מה זה.
דליה: אני התווכחתי איתך בראש כשאני צועדת לבדי בעצמי,
רועי: אני לא טענתי את זה, טענתי שאין לי התקפי חרדה, אני דאגן,
שחר: אני הסברתי לך את זה עליו אחרי שדיברנו על זה גם.
דליה: נכון, אתה חרדתי.
שחר: אדם שהוא חרד ברצף, אז אין לו התקפים. הוא בא להגיד לך 'איזה התקפים יש לי? אני חרד ברצף ואני מנהל את האירוע הזה כל החיים'.
רועי: כזה, לא פתאום יש לי סממנים. אז באירוע אירוע פתאום זה היה ביתר שאת אז משהו התרחש סממנים פיזיים, אבל לא מרגיש פתאום את הסממנים הרגילים של התקפי חרדה.
דליה: אתה חרדתי.
רועי: חרדטיל.
דליה: חרדטיל בדיוק. מה שאמרנו. וחוץ מזה מה שאני נורא מעודדת שפתאום למרות הפער בינינו, הפער הגילאי שמעסיק אותי דרך אגב, פתאום עכשיו נזכרתי בבחורה שפגשתי אותי והאירה לי פנים ושלה קראו כרמית הראל. זאת אומרת, שהכל עוד עובד, הכל עוד ערני, הכל עוד מהודק. בדיוק, בדיוק.
שחר: חשדנו.
דליה: לגמרי. אבל עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו, אפרופו הדאגות.
רועי: אוקיי.
דליה: וגם אותך אני שואלת.
שחר: בבקשה.
דליה: נגיד, לא צריך ידיעה בחדשות, אבל נגיד יש ידיעה בחדשות על החטופים. מראיינים משפחה של חטוף, מישהו מדבר שהילדים של אחותו חטופים, אני רוצה תיאור של מה עובר עליכם באותו רגע, זאת אומרת, מה אתם מרגישים באותו רגע?
שחר: אני אומרת בכנות גמורה. אני משתדלת מאוד, מאוד להימנע, להיחשף באופן שיכול להיחשד כלא אכפתי או אני לא יודעת מה. אני שומרת על הנפש שלי. אני גם צריכה להתקיים בעולם הזה וגם במקור אדם אופטימי ורוצה להישאר כזאת וגם עובדת בשטויות. אני עובדת בשטויות. אני ישבתי בשבוע שעבר ברחוב דיזינגוף באמצע יום צילום של שטויות שאותן אני מצלמת ולידי היה עץ שכולו תמונות של חטופים, אוקיי? וישבתי לרגע והסתכלתי על זה יותר ונהיה לי לא טוב כמובן כי זה הכל לא נורמלי.
דליה: לא נורמלי.
שחר: אין רגע, זה הכל מטורף, זה הכל, אין דרך להכיל את זה.
דליה: מטורף.
שחר: באמת, ואפשר לשקוע בזה לעולם.
דליה: נכון.
שחר: ישבתי בדבר הזה ואז אמרתי לעצמי 'אוקיי וצריך להתחיל כי מצלמים עכשיו את ניקי גולדשטיין באמבטיית קרח', מבינה?
רועי: כן.
דליה: כן.
שחר: זה החיים שלי בסוף. מעולם עיקר וטפל לא היו הצד החזק שלי וטוב שכך. ואני אומרת שלכאן ועכשיו כאילו הפער הוא לא סביר. אבל כי המציאות נהייתה משהו לא נורמלי. כלומר, בשגרה אני גם ככה באיזה אסקפיזם כאילו מבחינת זה שאני עובדת בטלוויזיה, זה המקום שמייצר משהו שאיננו המציאות וזה. אבל המציאות הרגילה, הפער הוא גם ככה גדול. עכשיו, הפער של המציאות מעצמה הוא לא נורמלי. אין לי דרך עד הסוף להיות בזה. אז אני אומרת לך שאם היום בדרך לעבודה השעה הייתה 7 וחצי בבוקר הייתי באוטו, שמעתי רדיו והזלתי דמעות תוך שנייה מלשמוע משהו כמעט אגבי מרב שכבר לא שמים לב לכמה הם מדברים כל הזמן רק דברים איומים ומשמיעים דברים איומים ומדברים עם אנשים והכל נורא. אז אני לא, אני במינון ממש, ממש, ממש נמוך, אומרת בכנות.
דליה: לא החלטה שקל לבצע אותה, אבל אני שואלת אותך בכל זאת, כשאת רואה סיפור כזה או לא הצלחת להתחמק מעדות מסוימת או מאבא שמספר, מה את חשה באותו רגע בכל זאת? את לא אומרת לעצמך 'אוקיי, אני נאטמת'.
שחר: אני לא בלתי,
דליה: את מה?
שחר: אני משתדלת להיאטם, באמת אני אומרת. מה החוסר אונים? אני לא טובה בלחיות עם חוסר אונים. עם אי וודאות. זה הדבר הכי גרוע בעולם בעיניי, אי וודאות. האנשים האלה שחיים עם אי וודאות, אני, אני, אין לי, זה הדבר הכי גרוע בעולם בעיניי. הכי, הכי גרוע בעולם פשוט. הם לא יודעים ואם לשניה, הנה המחשבה הבאה, עמדתי להגיד ואיפה הילדים שלהם עכשיו? ומה עם הילד עכשיו ויש לו אוכל? וקר לו ולא? ומתחיל גשם. תגידי, מה אני אעשה עם התוכן הזה אצלי בגוף? מה אני אעשה איתו? לא. אני מרחיקה, אני מרחיקה ותודה לאל, יש לי כלים. אני מרחיקה.
רועי: מאוד דומה לשחר. אולי מהקרבה. אפילו אימצתי באופן אינטואיטיבי את אותה עמדה. אני עמיד, אני חושב טיפה יותר, זאת אומרת, אני עלול להישאב או עשוי לראות כתבה, אבל יש לי מנגנוני הגנה די משוכללים ואני אוטם את עצמי גם יפה. כולל פתאום מישהו מציע לי מעולמנו, 'תגיד, אתה רוצה לבוא לסיור סגור מחר בעוטף?' אמרתי 'אצל אנשים?' -'לא, לא, לבארי, לנחל עוז'. שאלתי אותו 'מסקרנות אישית?' אומר 'כן'. אמרתי לו 'באיזה עולם? למה שאני ארצה להתמודד עם מראות של הרס וחורבן?' אני מאוד מעוניין לפגוש אנשים שיצאו מהתופת, אני לא מתחבר בכלל. ואני מאוד, מאוד משתדל גם כמובן לא, איפה שאני לא יכול, יותר קל לי לפגוש אנשים ולשמוע את הסיפורים באופן אישי. לראות את זה כבר עובר דרך העיבוד הטלוויזיוני, זה בלתי אפשרי לי. זה לא עובר דרך הקול. זה גם מזוקק ככה שנעבור את זה ביחד. ואין סיבה. אני מגן על עצמי. אני לא שם.
דליה: אז אני רוצה להגיד לכם, לצחי יש חברים, עופר וענת תבורי, חברי קיבוץ בארי. והוא דיבר איתם בשבוע האחרון. אני גם הסתמסתי קצת עם אשתו של עופר, עם ענת. ותקשיבו, הם מבקשים, אני לא רוצה להגיד מתחננים כי מתחננים זה קצת משפיל, אבל הם מבקשים מאוד, אפילו במידה מסוימת תובעים, לא לשכוח אותם, לא להרפות מהעדויות שלהם, לא, לא להתעלם מזה שהם פליטים, שאין להם בית ומתחיל החורף ויש, מציעים להם עכשיו כמה בחירות, מה שגורם לפיצול חברתי בתוך הקבוצה שהיא הייתה כל כך מגובשת, קיבוץ בארי פחות 68 הרוגים וחטופים כמובן, שזה אסון שבאמת אי אפשר לעכל אותו. והם מאוד מעוניינים להיות בתודעה כל הזמן. הם לא היו רוצים שנמשיך לחיות כאילו כלום.
רועי: ברור.
דליה: לא,
שחר: אבל לא הצגנו חיים כאילו כלום.
רועי: ברור, בוודאי שלא.
שחר: זאת השאלה, האם לצרוך את התוכן הזה ועוד לצרוך אותו כמו שמביאים אותו בטלוויזיה, כלומר, עם מניפולציה של טלוויזיה.
רועי: הדרמה.
שחר: עם הגדלת, עם העצמת הדרמה. עוד פעם ראיון, אה, אנשים אפילו לא יודעים, הם לא כולם עובדים בטלוויזיה. הם לא צריכים לעבוד בטלוויזיה, הם לא צריכים להיות ביקורתיים כל הזמן על הדבר הזה.
דליה: ברור.
שחר: את יושבת ואת מקבלת תוכן שהוא לא בהכרח, עד כמה זה, איפה עובר הקו שנחשב שזה בסדר שהתעניינת בהם לעומת שאת מעורבלת נפשית בתוך האירוע הזה, גם רמוסה כדי להביע הזדהות. את לא צריכה להיות רמוסה כדי להזדהות, את לא צריכה להיות רמוסה ושבורה כדי לזכור או כדי לקדם או כדי להילחם. את רוב הדברים האלה עדיף לעשות לא שבורה.
רועי: ומאבק, זו הפרדה ברורה מאליו. מאבק והבנות ולהשאיר כמובן כל הזמן על סדר היום. לצרוך את התכנים הסנאפים שנקרא לזה שהם קשים לצפייה או לא רק זה,
דליה: אבל להפגנות תלך.
רועי: אלך, גם הלכתי. וגם את יודעת, אני לא יודע, יש הרבה מאוד דוברים אדירים ונפלאים. אני נקלעתי לכמה… ראיתי בחור שקוראים לו גיל דיקמן והוא, יש לו בת דודה כרמל ובת דודה ירדן. הוא רהוט, הוא דיבר, הוא גם נפגש עם גלנט וגם נפגש בכנסת ואני חושב שהוא ערך את הספר של נדב אייל. בחור מרשים מאוד. צעיר והוא מעביר את הדבר הזה בצורה שאני יכול תמיד להיות קשוב לזה. זה לא אומר שאחרים לא. אני אומרת ספציפית הוא מאוד, מאוד.
דליה: רגע, רגע, סליחה, לפני שאנחנו ממשיכים, אני רוצה להגיד משהו טוב על חלוץ. חלוץ הוא אחד האנשים שמזה יותר משנה וחצי או שנתיים מתמידים כל הזמן במחאה, מתמידים כל הזמן בלהגיד את הדברים הכי אמיצים. לא לפחד, לא מהקנטה של מראיין ולא הקנטה של מישהו אחר. והוא ישר והגון ומתמיד בעניין הזה ויש לי המון ריספקט אליו, זהו.
שחר: יש לו חיוך, הרבה פעמים תוך כדי, פשוט שמתי לב בראיון הזה גם, זה תמיד נכון. יש לו, מדי פעם הוא נשאל משהו קשה טיפה, הוא מחייך חיוך מעולם הזחיחות שמאוד מקשה על ה… להתחבר אליו.
דליה: אני מאוד מעריכה אותו. מה רצית להגיד?
שחר: רציתי להגיד ש… שנסעתי ב… שלשום באוטו ודיברתי עם חברה והיה שם איזו שיחה שאמרתי הי, אני אוכל לדבר אתכם על זה כאן, אוקיי? כן. וזה היה על…
דליה: אני כל כך אגואיסטית. אה היא חשבה עליי לרגע, איזה כיף, עלית לה בראש.
שחר: את רוצה שכל פעם אני אסמס?
דליה: אבל זה כל כך נחות. מה יש לי? את מבינה? איזה כיף, היא נזכרה בי. מה אני רוצה?! את יודעת, אוקיי, בסדר. דרך אגב, פעם שעברה העירו לי, כנראה באשמתי, אנחנו נכנסנו אחד לדברי השני והיו רגעים שהיה קשה להבין. ואני מנהיגה את הדבר הזה. אז עכשיו אני נורא מאופקת, רק אמרתי את הדבר הזה.
שחר: אוקיי, אני מרגישה שאת יכולה להיכנס חופשי לדברים שלי.
דליה: אוקיי.
שחר: אז השיחה הייתה על טראש טוק מלחמה. שאני אמרתי שעכשיו נהיה מאוד לוהט הדבר הזה, בעיקר ברשתות. שנהיה איזה וייב של טראש טוק מלחמה. שאני אין לי הנאה ממנו. אני ממש לא מצליחה להנות מזה.
דליה: במה זה מתבטא? דוגמא.
שחר: אני אתן דוגמא. אני נגיד עוקבת אינסטגרם וזה חנוך דאום, סבבה? למה? אה… יש לי בפיד את הימני, זה לא הוא. הוא כזה ה… מתנחל בלבבות יש לי, שהוא כזה רגל פה, רגל שם בזה. אני אוהבת לדעת קולות ומגוון וזה. אצלו מתחילת המלחמה יש לו, להרבה כמוהו וזה יש תפקיד כבר לאינסטגרם שלו. כלומר, אנשים פונים אליו ומבקשים להעלות דברים. הוא שליח של תפוצה, נקרא לזה נגיד. אז הוא מעלה אנשים שרוצים שידעו יותר על הקרוב שלהם שנהרג.
רועי: שנפל.
שחר: נגיד. אז הם נותנים את הפרטים. הוא מעלה דברים כאלה נוגעים ללב מאוד. את כל החתונות והצעות הנישואין והזה כמובן. כל מיני כאלה, אוקיי? ומדי פעם יש נגיד, רואים כזה מה שהיה רחוב בעזה משוטח כאילו, כן, ואז יהיה כותרת כזאת 'הרחוב הראשי המדהים של עזה' וזה, ואתה אמור להנות מהעובדה שזה משוטח. או עכשיו יש הרבה תמונות כאלה, מוציאים, החיילים מוציאים כורסאות ופותחים בית קפה כביכול בעזה וזה, נניח. או… עכשיו יש לזה דרגות כאילו של הטראש טוק מלחמה, זה כאילו אתה צריך, הכי נוראיים זה נגיד מחבל כפות ומישהו שר עם עיניים עטוף, הוא עם פלנלית על העיניים ומישהו רוקד לידו מני ממטרה ומסובב אותו מדי פעם ומישהו אמור להנות מזה שהוא עובר את מה שהוא עובר כי מגיע להם הכל וזה וזה.
רועי: כן. כן.
שחר: אני, אין לי את ה… פיזית אני לא, אני לא בנויה להנאה הספציפית הזו.
דליה: ברור, ברור.
שחר: מהטראש טוק הזה. אבל אני מבינה שיש לזה קהל גדול.
דליה: אוקיי.
שחר: ואני במקצוע שלי, אני כאמור רוצה לדעת, גם בחיים, אני רוצה לדעת את זה. אני רוצה לדעת אם המון אנשים נהנים מזה, אני מעוניינת לדעת כי בנפש האדם במחקר זה מעניין אותי לדעת שזה מה שהם רוצים. נגיד למה הדבר דומה. וכל זה אני חושבת באוטו, כן?
רועי: כן.
דליה: בנהיגה.
שחר: בנהיגה. למה הדבר דומה? נגיד לזה שאני עורכת ספיישלים של רותם אבוהב ב"קשת", סטנדאפ וזה. אז נגיד היה פעם שיח בינינו לקראת אחד הספיישלים, אממ… שכתבו, מישהו כתב, אחד הכותבים כתב בדיחה שאני לא זוכרת ועל זה שנשים מחביאות, הן קונות דברים, הן צריכות להחביא את זה מהבעל. שהן מביאות את זה הביתה ואז את לא יודעת איך תעלי את הקניות הביתה כי את צריכה להסתיר את זה.
דליה: בדיוק.
שחר: אז הן מסתירות את זה בתוך ה… קוטג' או לא יודעת מה, השקית עם הקוטג' ושלכולן יש בארון מאחורה שקית עם הבגדים עם הטיקטים עדיין. כזה. ואנחנו קוראות,
דליה: לירון לונדון היה חדר כזה מיוחד. לשקיות עם בגדים שהיא קנתה ושהיא לא רוצה שירון יראה. חדר שלם.
שחר: עכשיו אני אומרת לה 'אבל מי עושה את זה? למה זה מצחיק?'
דליה: כן, ברור.
שחר: אז היא אומרת לי 'כולן…'
רועי: איפה את חיה?
שחר: אז אני אומרת לה 'למה שהן יסתירו את הבגדים שהן קונות? למה את מסתירה את הבגדים?' אז היא אומרת לי 'תראי, את גדלת אצל האמא הספציפית שלך ואת את, מאה אחוז, אבל כולן, זה מה שהן עושות'. sure enough, קהל גדול, אולם גדול, צרחות של צחוק. כל הנשים צורחות מצחוק כי הן מחביאות את זה וכל הגברים צוחקים כי אשתם עושה את זה והם יודעים את זה וזה. צרחות.
דליה: מי אמר את זה? איבדתי אותך.
רועי: רותם.
דליה: רותם, כן.
שחר: רותם, היא ידעה שזה יהיה. 'מה זאת אומרת, גם אני עושה, כולם עושים'. אוקיי. זה מה שאני חושבת.
דליה: צריך להבין כשאת הכותבת הראשית של רותם אבוהב.
שחר: שם אני עורכת אותה.
דליה: אוקיי, בסדר.
שחר: עכשיו, זה אני אומרת לעצמי איך לספר לכם. אוקיי? ואני נוסעת ואני הולכת להביא חבילה שהזמנתי מ"נקסט" לילדים באיזה מקום חדש, לא יודעת, זה נשלח לי לאיזה מקום חור, לא משנה. אני מגיעה ואני עומדת בתור והבחור שואל, את יודעת, נותנים לו את הוואטאבר וזה, הוא הולך להביא את החבילה. עוד אני ממתינה, נעמדת בחורה לידי. והוא שואל אותה 'אפשר לעזור לך? את צריכה חבילה?' -'האמת הרבה חבילות', היא אומרת.
דליה: אוי זה נחמד [צוחקת]
שחר: אז אני אומרת לה 'המינימום שאפשר לעשות בימים אלה', אני אומרת.
דליה: כן, כן.
שחר: אז היא אומרת 'לא, פשוט בעלי במילואים'.
דליה: [צוחקת]
שחר: ו… אז אני פשוט קונה חבילות.
דליה: גדול.
שחר: אז אני אומרת 'אדרבא, על אחת כמה וכמה, רק תקני חבילות' כי כאילו מצבה לא טוב שבעלה במילואים. מה תעשי? תקני לעצמך משהו יפה. מה בן אדם יעשה? יפנק את עצמו.
דליה: היא באה ומחביאה את זה.
שחר: אוקיי. ואז היא אומרת, אמיתי שככה יהיה לי טוב, 10 דקות אחרי המחשבה. עכשיו היא אומרת 'כן רק הבעיה, איך אני אעלה את זה הביתה? כי דווקא עכשיו הוא בבית'.
דליה: הוא חזר [צוחקת] לא יכול להיות.
שחר: בחיי, אמיתי.
רועי: וואו.
שחר: אני אומרת את זה כאילו עדיין תור. איך שהיא מסיימת את זה, מגיע האיש שהלך להביא חבילה עם החבילה הכי גדולה שאי פעם ראיתם בחיים שלכם אי פעם.
דליה: [צוחקת]
שחר: אף פעם לא הגיע לי דבר כל כך גדול בחיים שלי.
רועי: וואו.
שחר: ככה ענק, ככה. ענק. כבד. כי בגדי חורף לילדים.
דליה: את קנית לתאומים?
שחר: כן, הזמנתי בגדי חורף. כי עכשיו מגיע חורף וזה חודש לפני, אז בדיוק אני מתחילה. לוקח לי שלושה חודשים להצטייד בכל האירוע הזה לשני אנשים.
דליה: ברור.
שחר: אוקיי, אני אומרת לכם ענק, ענק! עכשיו, כולם מסתכלים עליי כמובן. היא, הוא.
דליה: [צוחקת]
שחר: כולם מסתכלים עליי.
דליה: בטח, אחרי שהתנשאת על זאת,
שחר: לא התנשאתי, אמרתי לה 'בטח, בטח'. אני פרגנתי לה.
דליה: ברור.
שחר: ואז הוא עומד עם כל הדברים ואז היא אומרת לי 'איך את תעלי את זה הביתה?' [צוחקת]
דליה: איזה פאנץ'! איזה פאנץ'!
רועי: וואו.
דליה: ממש לכתוב את זה.
שחר: אמרתי לה 'אני התחתנתי עם האדם הנכון שממנו לא מסתירה ולא צריכה להסתיר אף פעם מה אני קונה, אני פשוט קונה. אני עובדת ואני קונה דברים'.
רועי: אני חושב אם אני לא טועה, אמא שלי הייתה מספרת שאמא שלה קנתה לה כשהיא כבר הייתה נשואה, אוטו ביאנקי, כן? אוטו, אבל כדי שההורים של אבא שלי היקים לא ידעו שאנחנו עכשיו בורגנים, הם היו חונים במשך 3 שנים ברחוב מקביל.
דליה: לא נכון…
רועי: לא יודעים שיש אוטו. סבתא שלי נטולת אמצעים קנתה להם… אם אני לא טועה, היא קנתה להם את האוטו.
דליה: ואמא שלך חנתה 3 שנים?
רועי: 3 שנים ברחוב מקביל כי אם הם יבואו בטעות, הם לא גרים איתנו, אבל אם הם יבואו.
דליה: אבל הם היו מציעים להם טרמפ, אבא שלך ואמא שלך היו לוקחים את ההורים של אבא שלך.
רועי: זה נקרא in way, אבא שלי היה הנהג הפרטי שלהם לכל מקום.
דליה: הם הבינו שיש לו אוטו.
רועי: לא, היה להם אוטו אחר. אבל מה פתאום לאמא שלי יש אוטו משלה.
דליה: האמת… שיא הבורגנות!
רועי: כן מה זה, לאן הגעתם? למה אתם חיים? מה זה? מה זה?
דליה: אז היא הייתה מחביאה את האוטו. נורא. לשכנים שלנו ברחובות לפני המון, המון שנים היה טנדר. לא היו מכוניות פרטיות, היה טנדר למשפחה. רותי, זה היה שמה של החברה שלי. והיה מחנה את הטנדר ליד הבית, נכנס הביתה. יום אחד יוצא החוצה ולא רואה את הטנדר. הוא נכנס הביתה ושאל את אשתו 'פנינה, ראית את הטנדר אולי?' מרוב הלם ש… אתם לא מחייכים אפילו? זה לא מצחיק? זו לא תדהמה שאי אפשר לתאר? 'פנינה ראית את הטנדר?' אני לא יכולה לשכוח את זה כל החיים.
רועי: וואו.
דליה: כן, ממש, בדיוק. 'פה, הכנסתי אותו פנימה'.
רועי: בסדר.
דליה: אני רוצה להגיד לכם משהו. אין ברירה, אני חייבת להגיד את זה.
שחר: אין ברירה זה ברירה, מה?
דליה: סיפרתי לכם על השיחה שלי עם, בעצם הסתמסתי איתה, עם ענת תבורימבארי שנמצאים עכשיו בים המלח במלון. ואני חייבת לספר את זה, אני מודה, אספר את זה בלי שמות למרות שמישהו כתב על זה ב"פייסבוק".
רועי: בבקשה.
דליה: יש איתם במלון שני ילדים בני 9 ו-13 שנשארו יחידים ממשפחה שלמה. אמא, אבא ושני אחים. כולם היו בממ"ד, המחבלים הציתו את הבית, הם ברחו החוצה, נשכבו, ההורים נשכבו על הילדים. רצחו אותם ואת שני האחים ורק שניים הצליחו להימלט. רצו קרוב לחדר של הדודה שלהם שהכניסה אותם מהר דרך החלון לממ"ד.
רועי: שלפה אותם.
דליה: כשהיא יודעת שבעלה שהיה בכיתת הכוננות של הקיבוץ, נהרג.
רועי: מכיר את הסיפור לפרטי פרטים.
דליה: באמת?
רועי: חבר קרוב. משפחתו.
דליה: תום אבני.
שחר: כן, נכון.
דליה: סיפור בלתי נתפס. בלתי נתפס. תגידו,
רועי: הבחורה,
דליה: הדודה.
רועי: עדי.
דליה: עדי קוראים לה? איזו תושייה ברגע כל כך נורא! יודעת שבעלה איננו. תקשיבו, זה, אני לא אומרת, לא צריכים להפריז אולי בסיפורים ולרדת לפרטי פרטים ואני את הסרט של ה-47 דקות לא אראה לעולם. ממש לעולם. זה לא מעניין אותי.
שחר: גם אל תפתחי את זה.
דליה: אבל אני מרגישה,
שחר: זה מלכודות, זה הכל מלכודות.
דליה: אבל אני מרגישה שאני ממלאה, לא חווה, לא יודעת, משהו נורא, אני אגיד משהו קצת עם פאתוס, בסדר?
שחר: כן.
דליה: אני חושבת שיש לנו חברה ישראלית שנפלה בפח באמת עם ממשלה איומה ונוראה, שזו תקלה שאין כמוה, אבל בחברה הישראלית במיוחד יש עניין של סולידריות. יש עניין של הזדהות, יש עניין של אינטימיות. אני חושבת ככה.
שחר: פעם היו אומרים ככה.
דליה: אני מרגישה.
שחר: היו אומרים, הלא יש את המערכון של החמישייה מלפני מאה שנה, אתם זוכרים את זה?
רועי: כן.
שחר: אמריקה, באמריקה רואים אותך ברחוב ודורכים עליך וממשיכים. בישראל, בישראל וכו'.
דליה: נכון.
שחר: והיה הרבה שנים את זה, אבל בואו, דקה לפני שכל זה קרה דליה, מה לא היה כאן? סולידריות. לא?
דליה: כי היו שני מחנות. אבל תראי, קודם כל, כשקרה מה שקרה הייתה סולידריות. תראי, חברה שלי מכבסת, היא לא רוצה שאני אגיד את שמה, מכבסת למשפחה מסוימת של מפונים מקריית שמונה שגרה במלון בת"א. מכבסת ומביאה. מייבשת ומכבסת.
שחר: מקסים מאוד.
דליה: יש חמ"לים של קבוצות בוואטסאפים.
שחר: יש התארגנויות מדהימות!
דליה: הדברים האלה,
רועי: זאת סולידריות.
דליה: זאת סולידריות!
רועי: אבל אני עושה את ההפרדה בין זה לבין להתבוסס כל החומרים.
דליה: נכון, אין ספק. לא, לא, לא אין ספק. רק אני אומרת, אותי הסולידריות מחממת את הלב זה ביטוי איום ונורא.
שחר: מרגשת.
דליה: כן, נכון.
שחר: זה גם כן נהיה כבר לעג, עניין המרגש. אבל זה באמת מרגש. זה מרגש מאוד.
דליה: נכון. אה… אז סתם מעניין אותי, אתה בא מהופעה עכשיו, נכון?
רועי: עכשיו הייתי בהופעה.
דליה: עם עילי בוטנר.
רועי: מפגש הייתי קורא לזה יותר.
דליה: מפגש עם עילי בוטנר.
רועי: שונה, הוא היה חדש, צורה שלא הכרנו. היינו עכשיו בבית לוינשטיין ברעננה. לא ידענו גם בדיוק למה אנחנו באים. קראו לנו, באנו, הצטרפה אלינו עלמה זק פעם ראשונה. היא, סיפרתי לה על זה, היא אמרה שהיא מאוד תשמח וזה היה נהדר.
שחר: שרתם?
רועי: שרנו, בכלל רוב הזמן הייתה שיחה והלכו והצטרפו אנשים. בחורה שקוראים לה נטע מכפר עזה. בכל מקום בטלוויזיה, ערימת כריזמה, מתולתלת, בלונדינית, משהו לא יאומן עם אמא שהיא ג'דת הגד'יות. עכשיו מספרת את הסיפור, היא סיפרה את זה בכל מקום בתקשורת.
דליה: מה?
רועי: את הסיפורים. פוצצו את הממ"ד, בן זוג קופץ על הרימון יחד איתה. אנשים עומדים ממול, יורים בה 6 כדורים, היא קמה, הולכים לחפש אותם, מוצאים אחרי שעות. כל הדברים האפשריים שיכולים לקרות. היינו שם, גם היינו מרותקים לסיפור. רבש"צ של קיבוץ מגן של כיתת הכוננות בת ה-26 אנשים, הצילה 450 איש. לא פגעו, כמעט אין נזק בתוך הקיבוץ. איזה גיבור איבד רגליים שם. עכשיו, אי אפשר לתאר. זה אנשים אחד, אחד.
דליה: נטע זאת שפגשת, היא מחלימה שם?
רועי: כן, כן. מחלימה. ובחורה בת 23.
דליה: והציבור שישב רוצה לשמוע את הדברים האלה?
רועי: כן.
דליה: כן?
רועי: בהחלט.
דליה: מעניין.
רועי: היא רוצה לספר ואנשים שנמצאים רוצים לשמוע. זה לא קשה גם לשמוע.
דליה: למרות שזה עליהם.
שחר: דווקא זה מה שהוא אומר שהוא בעד. א', כשזה אדם מסוים, עכשיו הוא בשבילה, הוא מעוניין להיות בשבילה. גם אני בשביל אנשים. והיא צריכה לספר את זה ואתה מבין,
רועי: ברגע קורה לה דבר חיובי.
שחר: ואתה מייצר, יש לזה תועלת.
רועי: יש לזה תועלת.
שחר: כשאתה יושב בבית בטלוויזיה ורואה את הדברים, אתה לא מועיל לאף אחד.
רועי: ממש.
שחר: אתה מזיק לעצמך ולא מועיל. זה פשוט לא אותו דבר.
רועי: אנחנו יושבים, נפגשים, מדברים ומתחילה איזושהי שירה שהיא ממש בלתי אמצעית כזה. מה אתם רוצים לשמוע וזה? קצת עילי, קצת זה, פתאום רצו של עלמה זק פרח שכונות של טיפקס, אז כבר אנחנו מאלתרים. 'את תמיד תהיי פרח השכונות', עלמה הייתה במקור לפני 20 שנה.
שחר: היא עושה את הדיבור הזה.
דליה: אהה.
רועי: זה גם היה פתאום ריגושים שם. אז אנחנו מקשקשים ושרנו איתם איזה שעתיים וחצי.
דליה: שלושתכם?
רועי: שלושתנו ומצטרפים כל מיני אנשים.
דליה: כמה זמן ישבתם?
רועי: שעתיים, שעתיים וחצי כמעט.
דליה: מה זה המון זמן.
רועי: המון זמן.
Comments