top of page

באות בזמן - 41. העולם כמרקחה





דובר: שלום לכם, לאחר התגובות הרבות שקיבלנו על ההופעה במוזיאון וביניהן טרוניות מוצדקות אגב על זה שלא כולם יכלו להגיע, החלטנו לפתוח מפגש מאזינים בזום. ככה שגם אתם שמאזינים לנו בגולה הדוויה יכולים להצטרף. איך זה הולך לעבוד? יש לינק כאן למטה שבו אפשר להירשם ולרכוש כרטיסים. אנחנו נשלח לכם לינק ואתם מוזמנים לחשוב על שאלה שחשבתם עליה ולא העזתם לשאול. דליה ונורית מחכות לכם בזום כדי לענות על הכל. זהו באות בזמן לזום, אנחנו מחכים לכם שם.


[פתיח מוזיקלי] מאזינות יקרות, טוב גם המאזינים, היי לכולכם. מתעניינות בקולנוע? בעיצוב עכשווי? אופנה? או אולי במוזיקה?פילוסופיה? או סתם מדעי המוח. "אסכולות" היא גוף התרבות הגדול בארץ. אסכולות מקיימת סדרות של הרצאות, מפגשים, מופעים ואפילו סיורים בארץ ובחו"ל. נשמח לצרף אתכם למועדון האיכותי שלנו בכל רחבי הארץ וגם לתושבי חוץ ניתן להתחבר אלינו בזום. תביאו חברים ובואו לבילוי איכותי ומהנה. מחכים לכם.

["נורית גפן ודליה גוטמן באות בזמן"] מבית All In, הבית של הפודקאסטים. דליה: היי נוריתקה, מה נשמע?

נורית: היי דליה, בסד

דליה: כן?

נורית: כן.

דליה: הקול שלך קצת לאה.

נורית: לאה, כי אני לאה.

דליה: למה את לאה? אולי בגלל הסתיו?

נורית: לא, אני פתאום, לא פתאום בעצם, אני שמה לב שאני איטית. הכל יותר לאט, הכל, הכל יותר לאט. ואת יודעת מה? אני מרוצה מזה.

דליה: איזה יופי.

נורית: כן. פשוט זה לא יאמן כמה אני הפכתי לאיטית.

דליה: ולמה את מרוצה? מה טוב בזה?

נורית: כי זה כיף לי שאני הכל יותר לאט. פעם רצתי, רצתי, את יודעת כשהיינו צעירות, אני לא צריכה להגיד לך. עשינו מפיקות, מיליון דברים, במיוחד מפיקה בפועל, מיליון דברים. ועכשיו פתאום אין לי את כל הדברים האלה על הראש. אז עד שאני קמה ועד שאני אוכלת ועד שאני עם העיתונים והפסקתי לקבוע לפני אחת, אני לא קובעתי עם אף אחת. וכל כך כיף ההתנעה האיטית. לגמרי, לגמרי ולא, אני לא רצה פתאום. פתאום אני לא רצה.

דליה: איזה יופי.

נורית: ואני יכולה להעביר את כל היום ככה.

דליה: איזה יופי.

נורית: כן, זה כיף שאין לי גם תוכניות. אז באמת אני אומרת, נראה לאן היום ייקח אותי.

דליה: נהדר, מלא הפתעות מחכות לך.

נורית: ממש הפתעות, כל יום מחדש.

דליה: תגידי, את זוכרת את השירות החדש של "מכבי אסתטיקה"?

נורית: בטח.

דליה: שמציעה שירות חדש לאנשים בגילי וגם בגילך. אפילו לצעירות ממך, בניהולה הרפואי של ד"ר מוניקה אלמן, שהיא שם עולמי ומחלוצי טיפולי הלייזר בארץ.4 "במכבי" מציעים לכם מסימני מתיחה, ועד טיפולי הזרקות הטבה מיוחדת לחברי וחברות "מכבי" כמובן. יש גם קריצה, המע"ם עלינו. בעיניי זה תמיד פיתוי, אני אומרת, אוי, הרווחתי את המע"ם, אז המע"ם עלינו. וכל הפרטים על השירות הזה של "מכבי", בלינק שבתיאור הפרק שלנו.

ועכשיו אני רוצה להגיד לך, שדווקא אני כן מרגישה את הסתיו אני מודה. כך היום קמתי, לא ידעתי, מצב רוח, כמו שיצחק רועה פעם, כבר סיפרתי את זה. יצחק רועה, שאלתי אותו ב

נורית: הוא היה חבר טוב שלי יצחק רועה.

דליה: כן, הוא היה בטלוויזיה.

נורית: הוא עבד איתי בקלעים.

דליה: נכון, נכון. והוא היה בכלל מחלוצי הדיבור החופשי ב"קול ישראל". בלי ר', בלי ע', בלי ח', הוא דיבר כמו בן אדם. אחד מחלוצי המהפכה הזאת של הדיבור הרגיל, לא הדיבור הקרייני.

נורית: המורה שלו היה יהוא, יהוא בירושלים, כן.

דליה: אני לא יודעת. מי שאפשר לו זה פינסקר שעשה את המהפכה הגדולה ב"קול ישראל". התחילו לדבר כבני אדם.

נורית: נכון.

דליה: אז פעם פגשתי אותו, את יצחק רועה במזנון של הטלוויזיה. מזנון בלי סקס אפיל יוצא דופן.

נורית: אני זוכרת.

דליה: אמרתי לו 'אה יצחק מה שלומך?' אז הוא אמר 'לירי'. וזה היה כל כך חמוד, זה מיצה את הכל, לירי. ואימצתי את זה.

נורית: הוא היה לירי.

דליה: כן אבל יכול להיות שבאותו היום הוא היה לירי במיוחד. אני לא יודעת. זה נורא מצא חן בעיניי.

נורית: מה שאהבתי בו, הוא היה אינטלקטואל.

דליה: כן.

נורית: הוא ידע המון.

דליה: נכון, נכון.

נורית: יכולנו שעות לשבת.

דליה: גם היה סטורי טלר נהדר. ידע לספר סיפור.

נורית: נהדר, נהדר.

דליה: נכון, נכון.

נורית: הייתי תחקירנית שלו. הייתי תחקירנית.

דליה: נהדר. היה נורא נחמד. בקיצור, מה שאני רוצה להגיד לך על זה, שמה מצב הרוח שלי היום? לירי. אולי בגלל הסתיו שהתחיל, אני לא יודעת. אני לא יודעת אפילו להגדיר למה. אה...ואני רוצה לשאול אותך אם את מרשה לי היום בפרק הזה,

נורית: כן, כן,

דליה: לפתוח את שק המרירויות מעכשיו.

נורית: בכיף.

דליה: איזה יופי.

נורית: פתחי, פתחי.

דליה: טוב את לא תאמיני, יש הרבה, את לא תאמיני. אבל אני אפזר אותם לכל האורך. אני רוצה להגיד לך משהו. התכוננתי להקלטה היום והרגשתי כמו עורך הלילה של עיתון "דבר" שכבר סיפרתי עליו פעם. דוד זכאי שהיה עורך לילה וקיבל ידיעות 'מכונית התרסקה ביפן', 'איש התאבד בניו יורק', 'שני ילדים מתו בפריז'. איזה כותרת ראשית לתת? העיתון צריך להופיע עוד מעט. למחרת הופיע עיתון "דבר" עם הכותרת "העולם כמרקחה".

נורית: אוי ואבוי.

דליה: זה כל כך חמוד. אז אצלי החומרים "העולם כמרקחה" כל מיני כאלה התחייבויות, בדיוק.

נורית: פרפראות.

דליה: למשל, למשל, שק המרירויות. אני אוהבת את עיתון "הארץ" זה ידוע. אני גם לא מסתירה את זה. אני מקבלת ביום שישי את "מוסף הארץ", חושבת או יופי סוכות, יהיה לי הרבה זמן לקרוא את "גלריה" ואת "מוסף הארץ" וכן הלאה. ואני רואה את השער של "מוסף הארץ" ואני קוראת ויש ככה. הכותרת היא "הכי רחוק שרק אפשר" ויש נושאים של ארבע כתבות מרכזיות.

נורית: נכון.

דליה: יקי הפך לנזיר,

נורית: קראתי.

דליה: במעבה היער האוסטרלי.

נורית: קראתי עליו. לא מרתק?

דליה: תום עברה לאוגנדה, שם היא הרגישה הכי בבית.

נורית: נכון.

דליה: עמית התאסלמה וקבעה את ביתה בקשמיר בעקבות אהוב מקומי. ודניאל מצא פינה מבודדת בקוסטה ריקה 6 שעות מהעיר הקרובה. לקחתי את העיתון, שמתי אותו בצד כי התחלתי שמטפס בי התקף חרדה שאי אפשר לתאר. כל אחד פה במקום אחר. אחת התאסלמה ואחת אה, אה, עברה לאוגנדה ואחד הפך לנזיר. אמרתי חברים, אתם לא תקלקלו לי את סוכות. לא, אני, אני, אולי קלונקס.

נורית: אז את יודעת, אני קראתי על הנזיר,

דליה: כן,

נורית: וממש מרתק. הוא נזיר אחר מהנזירים,

דליה: זה לא דכדך אותך אבל?

נורית: לא, ממש לא. להפך, הוא נטע בי תקווה אפילו.

דליה: שמה?

נורית: המון דברים גם הוא דיבר שאני יודעת ואני גם עושה אותם.

דליה: כן.

נורית: כי אני גם כן עם הבודהיזם כבר המון זמן.

דליה: כן.

נורית: וגם על כל מיני דברים שהם טבועים בי אני חושבת מילדות. הדברים שהוא מדבר. כמו שיש לי חברה עיתונאית מאוד מפורסמת הייתה והיא הייתה אימורטליטי. את זוכרת שהיה אימורטליטי? כאלה חיי נצח. חיי נצח, כאלה שהם לא ימותו. ותמיד היא הייתה מטלפנת אליי ואני מכירה אותה והייתי אומרת לה, אני לא אגיד את השם שלה, נגיד רותי. הייתי אומרת לה 'רותי, דבר ראשון, את תמותי'. ככה הייתי אומרת לה. שתדעי, את באימורטליטי. והיא סיפרה לי שמתחבקים ולומדים לאהוב אחד את השני ולומדים לגלות אמפתיה. אמרתי אני לא צריכה ללכת לקורסים האלה, את מבינה? ומי מת ראשון? הגורו שלהם בלוס אנג'לס מת.

דליה: ואז הפסיק החוג הזה? כי הם הבינו שאי אפשר לנצח את המוות.

נורית: כן. היא גם אמרה לי. היו לי מיגרנות נורא קשות. הייתי מגיעה לאיכילוב עם המיגרנות. אומרת לי 'את מזמינה את המיגרנה'. אמרתי לה 'תגידי את מטומטמת? את יודעת כמה כדורים אני צריכה לקחת?' ימים שלמים הולכים לי לאיבוד בגלל המיגרנה, אני מזמינה אותה? תגידי את פסיכית? הייתי צועקת עליה. 'כן, את מזמינה אותה'. והמוות אמרתי לה 'את מזמינה את המוות'.

דליה: יפה מאוד.

נורית: אמרתי לה 'את אמנם לא מזמינה את המוות, אבל את תמותי'. כל שיחה הייתי מתחילה עם זה. 'רותי, את תמותי'.

דליה: אז אני ראיתי את הכתבות האלה ב"מוסף הארץ",

נורית: קראתי רק על הנזיר.

דליה: התחיל לי התקף חרדה כי חשבתי מה הייתי עושה אם נועה הייתה מתאסלמת וקובעת את ביתה בקשמיר בעקבות אהוב מקומי?

נורית: נו אז מה אכפת לך?

דליה: לא, אל תתחילי לברר את זה איתי עכשיו נורית. אין לי פה קלונקס. זה לא טוב ללב, זה לא טוב לי הדבר הזה.

נורית: אבל נניח באמת אם היא הייתה מתאסלמת, אז מה היה קורה?

דליה: שום דבר לא היה קורה, לי זה לא טוב. לא היה קורה שום דבר. אני לא רוצה להתחיל עכשיו לנמק. אני מספרת לך חוויה.

נורית: כן, כן.

דליה: התחיל לי התקף חרדה. אין לי חשק לברר על זה עכשיו למה. התחיל לי לטפס התקף חרדה. שמתי את העיתון בצד. אמרתי 'אני אחכה ל"מוסף הארץ" בשבוע הבא.

נורית: קראת את נרי ליבנה?

דליה: לא כי לא קראתי את המוסף,

נורית: נרי מצחיקה.

דליה: היא תמיד מצחיקה, אבל הפעם החלטתי לשים עם ההתקף חרדה בצד.

נורית: היית צוחקת.

דליה: יכול להיות.

נורית: היא כתבה על דיזינגוף מה שהיה, אתם אחים שלי.

דליה: אולי אני אעשה את זה. בקיצור, אה עכשיו אני רוצה להגיד לך, אה, עוד מעט נחזור למרירויות. מרירות אחת פרקתי. אני רוצה להגיד לך, בפעם שעברה או לפני שני פרקים אמרתי שיש לי חרדה כשאני באוטובוס כשעולה הפקח. כשעולה מבקר הכרטיסים.

נורית: כן, כן.

דליה: כי הוא יבדוק את הכרטיס שלי. את ה"רב קו" והוא יראה שלא תיקפתי אותו.

נורית: אבל רגע, אנחנו צריכות לתקף?

דליה: כן בטח. צריכים, כולם צריכים.

נורית: אני צריכה לתקף?

דליה: בטח, כולם צריכים לתקף.

נורית: אנחנו בחינם.

דליה: זה לא משנה. כתוב לך.

נורית: אני לא יודעת איך מתקפים.

דליה: אני אראה לך. כשניסע בשלוש אני אראה לך. בקיצור, אני סיפרתי שאני מפחדת מהמפקח הזה.

נורית: נכון.

דליה: למרות שאני יודעת שתיקפתי את הכרטיס. ואני מפחדת. זה פחד שאי אפשר להסביר אותו.

נורית: כן,

דליה: אני יודעת שהוא יתפוס אותי על משהו. זה הרי סתם, זה לא חרדה אפילו, זה חרדה מעורבבת עם שיגעון, תודי.

נורית: לא, לא.

דליה: אז חברה שלי, תראי מה זה חברה טובה. חברה שלי טובה, תמי ליטני, במקום להגיד לי 'דליה, שמעתי את הפוסט שלך וככה וככה, שמעתי מה אמרת על האוטובוס, היא לא אמרה לי כלום על זה. אבל היא כותבת לי ווצאפ 'אני באוטובוס 142, הרגע עלתה כרטיסנית ובדקה את ה"רב קו", אפשר לנשום לרווחה. צלחתי את המבחן בשלום'. זאת אומרת, שגם היא, תמי ליטני, כמוני, באופן בלתי מוסבר, עולה כרטיסנית או כרטיסן, אנחנו נבהלים. בלי שום סיבה, זה מדהים.

נורית: ממדים אנחנו מפחדות, ממדים. לא משנה משטרה, צבא.

דליה: אולי, אני לא יודעת. אבל למה, אם אני יודעת שתיקפתי, למה שיתפסו אותי? על מה? על מה?

נורית: כנראה עברת פעם טראומה.

דליה: יכול להיות.

נורית: עם מישהו עם מדים.

דליה: אני לא יודעת.

נורית: עם מדים, כן. יכול להיות.

דליה: לעומת זה, לעומת זה, אחרי התקיפה בשבוע שעבר, את זוכרת שהלכתי ל"דיקסי", שהלכתי ברגל.

נורית: כן, כן.

דליה: בדיוק, הלכתי ברגל.

נורית: איך היה האוכל דרך אגב?

דליה: בסדר גמור. על יד עזריאלי אני רואה ממול מעבר הרחוב זוג - בחור, בחורה עם ילד קטן מחייכים אליי.

נורית: יפה.

דליה: חייכתי בחזרה. כשהרמזור התחלף הגעתי אליהם, עשיתי הכרה עם רוני, בעלה אורי ובנם הדר. זוג עם מזוודות וילד. 'חזרנו עכשיו מסיני, שמענו אתכן שם בלי הפסקה'.

נורית: בסיני?

דליה: כן. 'אתן נהדרות'. זו הייתה פגישה מתוקה שהתחבקנו והמשכתי ללכת. כעבור כמה ימים אני רואה שהיא כותבת פוסט התנצלות בקבוצה שלנו של...בפייסבוק "באות בזמן". 'מה עשיתי, בלי להכיר אותך התחלתי לדבר איתך ואני זוכרת שאת ונורית אמרתן שאתן יושבות בתיאטרון וחס וחלילה שיער של בחורה על ידכן נוגע בכן שאתן ממש מתות מזה. אז אני התחלתי לדבר. זה נורא.' ואז היא קיבלה מכל הצדדים, מכל התגובות 'מה פתאום, זה נורא נחמד, הכל בסדר'. ואני כתבתי לה 'תקשיבי, הפגישה הזאת עשתה לי את אחרי הצהרים'. מה יותר נחמד מזה? אנשים שאני לא מכירה מחייכים אליי מרחוק, מזהים אותי, אומרים שאני גורמת להם הנאה. מה יותר טוב? בקיצור היא קראה תגובות נהדרות ואחר כך נדמה לי שהיא הוסיפה משהו לדבר הזה. הרגעתי את רוני שהיא לא עשתה שום דבר חריג. להפך, היא ממש נורא, נורא שמחה אותי. מגיעים עוד המון עדים על תל השומר.

נורית: מה את אומרת.

דליה: על הנוכלות הזאת. על זאת שניסתה להכיר אותך, אונקולוגית ילדים בתל השומר. והחלטנו שזו הונאה ואכן זו הייתה הונאה. אז כותבת לי מיתר שליידר-פוטשניק מהדוברות של בית חולים,

נורית: של בית החולים.

דליה: כן. 'היום האזנתי ושמחתי לשמוע שקיבלתן את המידע הנכון מעוד מקורות. זו אינה דרך שבה בית חולים "שיבא" מגייס תרומות. ממשיכה להאזין לכן באדיקות והנאה. חג שמח לך ולנורית'.

נורית: יפה, תודה.

דליה: אז תל השומר ממשיכים. בעקבות זה, בעקבות תל השומר אני מקבלת ווצאפ מחברה ששמה ליאורה. היא לא רוצה שאגיד את שם המשפחה, ליאורה. היא אומרת 'אני שמעתי את הפרק האחרון שלכן שהיה מצוין. כמובן שהייתי שמחה לדבר אתכן על כל נושא שדיברתן, אבל בחרתי להתייחס לטלפונים שנשים מאוד נחמדות מבקשות בהן תרומה.' היא כותבת לי 'לפני זמן קרוב ליום העצמאות ראיתי פוסט בפייסבוק שמדבר על כביסה וגיהוץ מדים לחיילים בחינם כמובן. ואנשים מוזמנים להתנדב ולעזור.' קראתי והתרגשתי ואני לא זוכרת על מה לחצתי במקלדת, אבל כעבור כמה דקות התקשרה אליי בחורה צעירה ונמרצת, לפחות לפי קולה, שמאוד הודתה לי שפניתי אליהם. אני בכלל לא ידעתי עד רגע זה איך היא יודעת שחשבתי לפנות כי לא חשבתי. 'תודה שחשבתי לפנות אליהם להתנדב בגיהוץ מדים לחיילים'. היא סיפרה לי על הפעילות הנהדרת שלהם ואז חשבתי טוב, אני אתנדב. מה זה ההתנדבות? היא אומרת לי 'את נהדרת שהתקשרת, אנחנו ממש שמחים שפנית אלינו. נהדר שיש אנשים כמוך וכו' וכו'. אנחנו מכבסים ומגהצים מדים לחיילים וכך החיילים הבודדים מקבלים כביסה עם ריח של בית'. 'ואני לאט, לאט נמסה' כותבת ליאורה ושואלת 'איך אני יכולה לעזור?' אז היא אומרת 'אני לא זוכרת בדיוק', היא אומרת 'אני לא זוכרת בדיוק את הסכום, אבל היא אמרה לי 'למי תרצי לתרום'? שואלת הבחורה שמגהצת את המדים לחיילים. יש 12 חיילים בודדים, 2 מגולני, 1 בצנחנים וכו' וכו' ואני אומרת 'כמובן שאתרום לחייל גולני' והיא ממשיכה להחמיא לי כמה אני נהדרת. ואני שוב נמסה ואז היא מוסיפה שיש, שכמובן, שכמובן כל הסידור הזה שהם עושים הוא יחד עם משרד המשפטים. את נותנת את כרטיס האשראי שלך, הם נותנים את הכסף.

נורית: אה אוקיי.

דליה: ויש להם סידור גם עם הנהלת ה"סופר פארם" שמוסיפה כל מיני אה...אפטר שייב לחייל, כן יפה, יפה נורית, יפה. לפי העיניים הגדולות שאת פוערת אני רואה שאת מיד הולכת לתרום לבחורה שמגהצת,

נורית: נכון.

דליה: נכון? אז תשמעי מה הסוף.

נורית: לא, אל תגידי לי עכשיו.

דליה: איך שסגרתי את הטלפון אחרי שנתתי לה את מספר הכרטיס כי היא ממש כישפה אותי, איך שסגרתי את הטלפון הבנתי שעשיתי טעות. חייגתי מיד למספר שלה, כמובן שלא הייתה תשובה. צלצלתי להנהלת ה"סופר פארם", כמובן שהם לא שמעו על מבצע כזה. ביטלתי מיד את הכרטיס ולא נרגעתי. איך אני חשדנית ופרנואידית מגיל צעיר נפלתי ברשת הזאת.

נורית: אני הייתי נופלת.

דליה: אז חברים תיזהרו, תיזהרו.

נורית: אבל אמרנו פעם שעברה שבמקום שניתן כרטיס, תני לי פרטי בנק, אני אעביר לך ב"ביט". אבל יותר לא נותנת בחיים כרטיס.

דליה: אבל היא לא שמעה אותנו אז עדיין, ליאורה.

נורית: תראי את התחכום.

דליה: כן. כן.

נורית: מלגהץ מדים לחיילים,

דליה: מלגהץ מדים לחיילים, הסכם עם ה"סופר פארם" וגם משרד המשפטים!

נורית: יותר מזה? בטח שאני מאמינה.

דליה: אז בבקשה, גם היא, נתנה את מספר הכרטיס שלה, נאלצה לבטל.

נורית: ברגע שנוגעים בחיילים בודדים ובילדים חולי סרטן, את לא חושדת שיש כאלה,

דליה: זה נורא. ונוכלות אחרונה שהיא סיפרה לי על זה. היא הלכה לעשות MRI. עכשיו MRI נורא קשה לקבל.

נורית: זה נורא חשוב שאת מספרת את זה.

דליה: בטח.

נורית: שאנשים ידעו.

דליה: גם אני. גם לי זה טוב. היא אומרת לי שהיא עשתה MRI. כשהיא הלכה לקבוע את ה-MRI, MRI נורא קשה למצוא הרי תאריך.

נורית: נכון, בלילה ב-3 בבוקר.

דליה: אז היא הלכה והיא עשתה, היא קבעה תור ב"מעייני הישועה" שזה ארגון דתי כמובן.

נורית: אני יודעת, בבני ברק.

דליה: נכון. והיא תשלם להם והיא תקבל החזר מהביטוח. "אחרי שמילאתי טפסים" היא אומרת, "נתבקשתי לגשת לעמדת הקבלה ולשלם". אוקיי, "בעמדה ישבה אישה חמורת סבר דתיה כמובן, לא הישירה מבט אליי. לקחה את כרטיס האשראי, הביטה במסך המחשב ואחר כך הקלידה משהו ואחר כך קמה, הלכה, קמה, הלכה ואני כבר חסרת סבלנות, רוצה את הכרטיס שלי בחזרה ואת אישור התשלום. טוב, בסוף היא החזירה, נכנסתי לצילום MRI. בערב אמרתי לבן זוגי שמרגיש לי לא טוב מה שהיה עם כרטיס האשראי. 'נו את עם המחשבות השליליות שלך' הוא אומר לי. אחרי חודשיים, אני עם המחשבות השליליות, כן? אחרי חודשיים אני מקבלת שיחת טלפון מאישה מ"מעייני הישועה" שמספרת לי שעברתי שם בדיקת MRI, לא שואלת מה שלומי כמובן למרות שעשיתי MRI אצלם. והיא אומרת 'עשית אצלנו MRI?' אני אומרת 'כן'. ואז היא אומרת לי 'אולי תרצי לתרום מכשיר לילדים?' הרי יש לה את הכרטיס.

נורית: אהה.

דליה: 'אולי תרצי לתרום מכשיר לילדים? לא זוכרת בדיוק איזה מכשיר, אבל כזה שהוא מאוד חשוב ומציל חיים', כך האישה אמרה לה. 'את בטח ראית אותם, את הילדים האלה במסדרון כשהיית' היא מוסיפה. מיד ניתקתי את השיחה וביטלתי את הכרטיס'. שני סיפורים שסיפרה לי,

נורית: רגע, איפה כאן הייתה התרמית?

דליה: שהיא לקחה את מספר האשראי שלה והיא רצתה שהיא תקנה מכשיר. עכשיו, היא יכולה גם להשתמש בפרטים של הכרטיס אשראי ולקנות את המכשיר,

נורית: בלי לשאול.

דליה: בוודאי. אם היא תגיד לה כן, אז נהדר. יש לה אסמכתא שכן. אם היא תגיד שלא...היא שמרה את הפרטים של כרטיס האשראי וכעבור חודשיים ביקשה ממנה, מהפציינטית.

נורית: בית חולים.

דליה: "מעייני הישועה". זה מה שקרה. חברים, לא לתת אפילו לאיש הכי תמים בעולם. לא לתת כרטיס אשראי, מה לעשות. אנחנו צריכים להיות...

נורית: אני צריכה לשלם עירייה, מיסי עירייה, ארנונה או מים, זה אני כן, אני מקלידה, אני עושה את זה, בסדר? זה בסדר נכון?

דליה: נכון, נכון.

נורית: רק אם מטלפנים אליי.

דליה: אני חושבת שרק אם מטלפנים וגם אם את יודעת מי הארגון.

נורית: כן.

דליה: נכון, "מעייני הישועה" זו אכזבה גדולה. נכון.

נורית: מאלוהים.

דליה: אכזבה גדולה מאוד.

נורית: בית חולים של אלוהים.

דליה: צריכים להיזהר. מכולם צריך להיזהר, זה העניין.

נורית: זה באמת.

דליה: כרטיס אשראי זה דבר נורא מסובך.

נורית: גם כשמוציאים כסף מהארנק במונית לשלם, לא כמוני פתי שגנבו ממני 700 שקל במקום 30 ומשהו.

דליה: איך גנבו?

נורית: מה אני לא סיפרתי את זה?

דליה: אה שהוא נתן לך שטרות.

נורית: הוצאתי 50, הוא החזיר. הוא אומר לי 'לא זה מזויף'. אמרתי לו 'הוצאתי את זה מהכספומט היום'. זה היה ערב חג סוכות, בדיוק לפני שנה. ועלה לי 35 שקל משהו לנסוע לשירה. ואז הוא נתן לי את זה חזרה, 'יש לך 100 שקל?' אמרתי 'כן, הוצאתי מהכספומט עכשיו 1000 שקל'. נתתי לו 100, נתתי לו, הוא החזיר לי. גם זה. 'יש לך 200 שקל?' הוצאתי, ממש.

דליה: בקיצור, כמה שטרות כאלה הוא החזיר לך?

נורית: 700 שקל. 700 הוא החזיר לי. ואחר כך לוקחת קבלה אם אני שוכחת משהו.

דליה: נכון.

נורית: ואז הוא נתן לי קבלה, לא הסתכלתי עליה. עליתי לשירה. למחרת, אחרי החג הלכתי לשוק הכרמל. הוצאתי שטר והוא אומר לי 'את לא מתביישת גברתי?' אמרתי 'מה קרה?' אומר לי 'זה מזויף'.

דליה: וואי וואי.

נורית: אמרתי 'מה?!' מזה התביישתי.

דליה: אז הוצאת עוד אחד וגם הוא היה מזויף. ועוד אחד.

נורית: אז הוצאתי את ה-100. הוא אומר לי 'גברתי, אין לך גבולות תגידי לי? את חושבת שאני מטומטם?

דליה: וואי.

נורית: אמרתי רגע, רגע, רגע. אמרתי 'אני נותנת לך עכשיו את כל ה-700. זה נתתי אתמול לנהג מונית והוא החזיר לי'. הוא בדק את כולם, יש לו מן פנס אולטרה סגול והוא לימד אותי איך להסתכל. בדיוק, הוא אומר 'כל ה-700 האלה, הוא לקח את האמיתי והחזיר לך מזויף'.

דליה: זאת אומרת, את נתת לו שטר של 100 והוא מיד נתן לך שטר אחר של 100.

נורית: באיזו זריזות הוא עשה את זה.

דליה: בדיוק, את לא ראית שהוא עושה את זה.

נורית: אמרתי 'יש לי קבלה שלו, יש לי את השם של המונית'. הוצאתי את הקבלה. הוא השחיר. איך הוא הספיק להשחיר את השם ואת המונית. אין לי כלום. את מבינה? הלכתי עם זה למשטרה ברמת החייל. אמרתי 'הנה 700 שקל, נהג מונית שיקר לי' הונה אותי'. והם אמרו לי 'את לא היחידה'. והם אומרים 'אנחנו מכירים אותו'. אמרתי 'אם אתם מכירים אותו, תחזירו לי עכשיו 700 שקל. הנה קחו את ה-700 המזויפים'. –'לא, זה לא ככה'. יודעים מי הוא והוא ממשיך לשקר.

דליה: נורא ואיום.

נורית: במיוחד זקנים וזקנות כמוני.

דליה: נורא ואיום.

נורית: אז זהו, רק תיזהרו. כשאומר לכם 'זה מזויף', אל תאמינו לו.

דליה: אף נהג לא עושה לי את זה כי אני לא זקנה. אף נהג לא עושה לי את זה את מבינה?

נורית: גדול! [צוחקת]

דליה: הדבר האחרון שאני רוצה להגיד לך עכשיו,

נורית: אין עלייך. דליה, אני רוצה להגיד לך אין עלייך.

דליה: במרירויות,

נורית: אני מתחילה להאמין.

דליה: אני רוצה להגיד לך במרירויות. מרירות אחרונה לפני שאני שואלת אותך איך המכשיר שמיעה החדש שיש לך. בדיוק, אם מדברים על גיל. אני רוצה להגיד לך ש...

נורית: אני צריכה רק לשים לב איך את מדברת אליי.

דליה: יש עניין חדש עכשיו. אני כותבת ווצאפ. כשאני רוצה לשלוח אותו יש את החץ של ה-SEND.

נורית: כן, נכון.

דליה: מתחת לחץ של ה-SEND יש את הספרה '0'. אני המון פעמים טועה. נלחץ לי ה-'0' ואחר כך ה-SEND. מי שמקבל את הווצאפ שכתבתי, קורא, קורא, קורא. בסוף רואה את הספרה '0' ולא מבין מה אני רוצה. עכשיו, בזמן האחרון אני מתנצלת, 'זה לא אתה אפס, זה בטעות. לא את אפס, זה בטעות'. כל הווצאפים שלי מסתיימים ב-0. את יודעת איזה עלבון? את יודעת כמה לא נעים לי? וזה אולי האצבעות שמנמנות מדי.

נורית: לא, לא.

דליה: ה-'0' הזאת נדחפת לי ואז אני שולחת ואני רואה שהוא קיבל את התשובה שלי מנוסחת נהדר. בסוף כתוב '0'. מה הוא צריך לחשוב? אני לא מבינה את זה.

נורית: אז לי יש משהו אחר. אני כותבת ווצאפים ואני שוכחת לשלוח. ואז אחרי שבועיים מישהו כותב, פתאום אני רואה 'אוי התגובה שלי עוד פה'. אז מה אני אעשה? אני אשלח את התגובה ואני אגיד לו 'שכחתי לשלוח לך תגובה'? או להתעלם מזה כאילו לא עניתי.

דליה: אני כותבת 'זו התגובה שנכתבה לפני שבועיים ולצערי לא נשלחה'. ואז אני כותבת '0' ושולחת, את מבינה? יותר טוב שהוא לא היה מקבל את התשובה.

נורית: אני רוצה להגיד לך מה שלי קורה. במקום נקודה אני כותבת 'מ'. אני מקישה עם האצבע. במקום נקודה 'מ'. המון פעמים במקום נקודה 'מ'. אני לא יודעת למה אני מפקששת את הנקודה וזה 'מ'. וכל משפט נגמר עם 'מ'. ומישהו אפילו כתב על זה 'למה נורית מתכוונת ב-מ' הזאת?' כאילו הלכו חשבו, איזה משהו חדש הבאתי. דבילים! במקום הנקודה אני מפקששת את הנקודה אז יוצא לי 'מ'. בשורה, בשורה.

דליה: כן בדיוק, בשורה, 'מ'.

נורית: איזו בשורה? הם כתבו את זה. ועוד הראיתי לשירה 'תראי מטומטמים'. זה סתם מ'. 'למה נורית מתכוונת כשהיא כותבת את ה-מ'.

דליה: ואני עם האפס הזה, זה לא רק לחברים, גם אנשים זרים שואלים. אני עונה בנימוס, מנסחת היטב באלגנטיות. בסוף אני כותבת אפס. אז משהו בניסוח ולא בסדר. ואז אני מתחילה להסביר. חושבים יש לנו פה עסק עם משוגעת. בואו נפסיק את ההתכתבות וזהו. גמרנו. הצענו לה משהו, לא נציע יותר. לא, את לא יודעת.

נורית: אבל רגע, האפס זה גדול האפס.

דליה: והפאניקה האחרונה שיש לי היא שאני אאבד את הטלפון ומישהו ייכנס לגוגל ויראה את היסטוריית החיפושים שלי. נורית, אי אפשר לתאר איזה פרופיל יוצא. פרופיל שלי יוצא מכל הדברים שאני מחפשת בגוגל. הרוב זה ככה 'כמה קלוריות יש בחלבון של ביצה?', 'כמה קלוריות יש בצהוב של ביצה?'

נורית: מה רע אבל?

דליה: מה טוב?? אני לא שואלת באיזו שנה נולד מוצארט, מה שם הסימפוניה האחרונה שהוא כתב. לא, אין דברים כאלה.

נורית: כי אנחנו יודעות.

דליה: בדיוק. אני כותבת רק כמה קלוריות. בפעם האלף, כמה דקות צריכים לבשל ביצה כדי שהחלמון יצא רך.

נורית: נכון, זה חשוב.

דליה: מאוד חשוב. כמה זמן אפשר להקפיא בשר, כמה זמן אפשר.

נורית: הכל דברים נורא חשובים דליה.

דליה: אבל שום דבר משכיל, שום דבר שיכול להעיד על עולמי הפנימי, עולמי הנפשי.

נורית: את מי זה מעניין את חושבת?

דליה: תראי, אני רוצה, יש לי פה.

נורית: מי שגנב לך את הטלפון,

דליה: לא אני רוצה שיחשבו עליי דברים.

נורית: הגנב שיחשוב עלייך? הוא בכלל לא חושב עלייך.

דליה: אני מאוד אצטער אם יגלו שאלה הדברים שאני מתעניינת בהם. רק אלה הדברים שאני מתעניינת בהם.

נורית: דליה, את לא שונה מאף אחד.

דליה: יש מנעולן טוב? מי שמע על אינסטלטור?

נורית: מצוין.

דליה: כן. באיזה...הכל קשקושים!

נורית: זה החיים, זה החיים.

דליה: לא. האם אפשר לעשות, תקשיבי לתחכום. האם אפשר לעשות סלט ירקות אם האורחים באים ב-19:00, כבר ב-08:00 בבוקר? ככה אני שואלת בגוגל ואני מקבלת המון תשובות. אני אומרת לך, מי שתופס את הטלפון שלי, מקבל פרופיל רע מאוד, רע מאוד. ואם מישהו עוד רצה להציע לי משהו, הוא כבר לא יציע. זהו. גמרתי לשפוך את ליבי.

נורית: אתמול קראתי על משיט הסירה.

דליה: איזו סירה?

נורית: במיתולוגיה היוונית [צוחקת]

דליה: או ווא, את רואה במה את מתעניינת?

נורית: אבל למדתי משהו.

דליה: בסדר, אבל למה אני לא מתעניינת בזה?

נורית: אני לא יודעת איך הגעתי לזה, למשיט הסירה, קארו, נדמה לי. הוא מעביר את המתים במיתולוגיה לשאול. עכשיו שמים להם, נכון את רואה לפעמים עם מטבעות על העיניים או מתחת ללשון. שמים להם מטבע או מתחת ללשון, למתים, או על העיניים כשייקחו אותם לשאול. כי אם לא נורא, הם מסתובבים וזה. וזה נורא מצא חן בעיניי השם, 'משיט הסירה'. הוא לוקח את המתים לשאול. נורא יפה. תחשבי, פעם הם האמינו בזה, מבינה?

דליה: באיזה מובן זה עכשיו ישפר את איכות החיים שלך? הידיעה הזאת על משיט הסירה? נורא מעניין אותי.

נורית: האמת לגלות לך עוד משהו?

דליה: כן.

נורית: אני מתה על מיתולוגיה ואני למדתי מיתולוגיה. אני נורא אוהבת את הדברים האלה הלא אמיתיים המיתולוגיים, את מבינה? גם התנ"ך מיתולוגיה, דרך אגב, שלנו. מיתולוגיה יהודית, רק לוקחים את זה ברצינות וכל מילה כאילו דברי אלוהים חיים שם. לא. אז כבר לא נעים לי להגיד, המיתולוגיות הרי גם נורא מעניינות. אני לא אגיד יותר מהתנ"ך. גם התנ"ך, אני מתה עליו.

דליה: אבל עכשיו את יודעת על משיט הסירה. החיים שלך הוטבו בגלל הידיעה הזו?

נורית: אני כבר קראתי עליו מזמן ושכחתי.

דליה: וואי וואי.

נורית: ואמרתי אני רוצה לקרוא על משיט הסירה. משיט הסירה. לא יודעת, זה נתקע לי בראש, קוראים לו קארו נדמה לי. אני לא יודעת. מחר אני כבר לא אזכור כלום.

דליה: זהו, אני מקווה שאני אזכור איזה כמה שעות.

נורית: לא, את לא תזכרי ולא צריכים גם. לא צריכים לזכור.

דליה: אבל באותו רגע זה עניין אותך.

נורית: זה כל כך מצא חן בעיניי. גם יש שם ציור שצייר איזה צייר מימי הביניים וזה כמו דורה לתנ"ך, גוסטב דורה, שהוא צייר את התנ"ך בשחור לבן. וסבא שלי מבני ברק, הוא נתן לי מתנה. זה היה מאורך כזה. כל סיפורי התנ"ך, יעקב נלחם במלאך, בסולם יעקב. ושלמה ושתי הנשים עם הילד. אני חולה על הציורים של גוסטב דורה הצרפתי. הכל בשחור לבן. שמשון הגיבור עם האריה. אני גדלתי על זה וזה בשבילי את לא מבינה. ואני לא יודעת איפה להשיג היום את דורה. בטח הכל כבר צבעוני היום, אני יודעת. זה היה בשחור לבן. הנה את רואה, אם ימצאו אצלי את הטלפון, את חושבת שאכפת לי מה יחשבו עליי?

דליה: אבל אני שונה ממך.

נורית: אבל מה אכפת לך דליה?

דליה: עובדה שאכפת לי. אני לא רוצה לברר את זה עכשיו. בסשן אצל פסיכולוגית אולי אני אברר את זה. מה שאני רוצה שתקבלי את זה שזה אכפת לי.

נורית: אני רוצה להגיד לך. אני רוצה שגם את, דרך אגב, אני רואה שיש לך פס מהצד הזה נכון?

דליה: הבלונדיני.

נורית: מהמם, מהמם.

דליה: תודה.

נורית: וגם שמת אודם אחר היום.

דליה: לא, העניין הוא הבלונד הזה, זה לקראת לא לצבוע את השיער יותר.

נורית: אני יודעת. גם אם בסוף לא ימצא חן בעינייך ואת אומרת 'אני כן רוצה לצבוע' תשאירי גם את הפסים האלה היפים.

דליה: כן, כן.

נורית: מה שאני שמה לב, האודם היום הוא לא האודם ההוא. לא, זה לא ההוא שאת מוציאה מהתיק.

דליה: הוא ההוא.

נורית: לא יודעת, הוא היום מט. הוא היום מט.

דליה: כי שמתי עליו עוד משהו.

נורית: אהה.

דליה: אבל זה אותו צבע.

נורית: אל תבלבלי אותי.

דליה: אוקיי. [צוחקת]

נורית: אני רואה טוב. אני רוצה אבל להגיד לך שמה קרה? האודם נורא נותן,

דליה: נכון.

נורית: איזה משהו עז בשיער שעשית. השיער נותן משהו לאודם. עוד את צריכה בעיניי, את צריכה סומק קצת, זה הכל.

דליה: כל אלה לא יעזרו לי כשימצאו את הטלפון שלי ויראו את היסטוריית החיפושים שלי בגוגל! כל זה לא יעזור! אפרופו ביצים ואפרופו השיער,

נורית: השיער מאוד יפה.

דליה: הלכתי לסוזי, הספרית של דינה גור, שהיא העבירה אותה את התהליך הזה.

נורית: נורא יפה.

דליה: כי שלב המעבר הוא קשה כי צומח הלבן ומעירים לך 'מה יהיה?' 'למה את לא צובעת?' לא משנה. פרשה אחרת. אבל זה דינה גור, שלצערי היפהפייה הזאת כבר לא איתנו. היא בעצם שלחה אותי לסוזי ממנה. פעם שאלתי אותה מתכון של עוגה שהיא עשתה. אז היא אמרה 'כוס קמח, חצי כוס סוכר, זה וזה, זה וזה וארבע ביצים'. שאלתי אותה 'איזה?' אז היא אמרה לי 'קשות'.

נורית: [צוחקת]

דליה: לא הייתה לה סבלנות אליי יותר כי כשנותנים לי מתכון, תמי ליטני מספרת את זה נהדר. אני שואלת עוד פעם. כמה דקות ובאיזו דקה להוציא את זה מהמים הרותחים? ומתי אני יכולה לקרר את זה? ומתי עוד פעם להכניס? את לא יכולה לתאר לך איזה נדנוד, איזו אובססיביות. אז דינה שאלתי אותה על הביצים, ארבע ביצים. איזה? אז היא אמרה לי 'קשות!'

נורית: צודקת.

דליה: זהו, גמרנו. זה היא גמרה, אין יותר מתכונים.

נורית: את מוציאה המון אנרגיה על דברים באמת,

דליה: את רואה איזה חיים קשים?

נורית: את יודעת משהו? שום דבר לא חשוב דליה.

דליה: חלק בכל זאת חשוב.

נורית: לא, לא, לא.

דליה: עכשיו אני רוצה להגיד לך עוד משהו על בחורה, אם אני לא טועה שמה עידית. תכף אני אראה. כן עידית.

נורית: עידית. העידית שבעידית.

דליה: היא במחאה והיא אמרה לי שכמובן היא מקשיבה לנו וגם אמא שלה כבר מקשיבה לנו. 'אבל תשאלי את נורית' היא אומרת לי. אני רואה שיש לה, היא אוספת את השיער ויש לה קוקו כזה, זנב סוס.

נורית: לי?

דליה: לעידית. הבחורה שבאה אליי במחאה.

נורית: היא אומרת תשאלי את נורית.

דליה: לא, רגע. 'תשאלי את נורית'. לה יש זנב סוס.

נורית: אה, לה יש זנב סוס.

דליה: בדיוק.

נורית: הבנתי, הבנתי, הבנתי.

דליה: 'תשאלי את נורית למה היא אמרה ששיער ארוך הוא פתטי לנשים מבוגרות?' אמרתי לה 'לא זוכרת'. את אמרת את זה?

נורית: כן יו איזו אידיוט.

דליה: זה נכון? את חושבת שזה פתטי?

נורית: אני חושבת, אני אגיד לך משהו. אני מצטערת שאמרתי את זה קודם כל. יש נשים, לא, יש גם תוספות שיער שאני בעד. שלא תחשבו שאני לא בעד תוספות שיער. רק שלא יגעו בי בתיאטרון [צוחקת] עם התוספות. אני בעד גם לגברים תוספות שיער וגם לנשים כמובן. ואמרתי את זה כי פעם קראתי, הכל אני קוראת, מאיפה אני יודעת? אני לא ממציאה דברים, אני קוראת. אז קראתי שאנשים שמתכחשים לזקנה שלהם [צוחקת],

דליה: אני לא מגיבה.

נורית: אל תגיבי.

דליה: בדיוק.

נורית: אז הם אוהבים, הם רוצים לחזור כאילו לנערות, לילדות עם השיער הארוך וזה והם כבר לא מבינים שהן כבר מתבגרות וזה סממן ילדותי, סממן צעיר שיער ארוך. כי כשאת צעירה,

דליה: סממן שאתה לא משלים עם הגיל שלך.

נורית: בדיוק. אני, אין לי כבר שיערות בראש, מבינה?

דליה: כן.

נורית: באמת, המאפרת קנתה לי משהו פטנט נהדר. היא אומרת לי 'תהפכי את הראש למטה, תשימי את הספריי' שהיא קנתה לי, זה של מאפרות.

דליה: אה זה מנפח את השיער?

נורית: מנפח את השיער מבפנים אבל. ואז את מרימה את הראש ואת עושה ככה ותראי איזה שיער מלא יש לך. עכשיו לא שמתי את זה, אבל את רואה, היה לי ראש כזה כמו של אריה.

דליה: ואת עדיין אומרת ששיער ארוך פתטי לנשים מבוגרות?

נורית: אני חושבת, כמו שאני אומרת שצריכים להקים עמותה לגמילה מנעורים שיקראו לה 'מכחישים זקנה אנונימיים' כמו אלכוהוליזם, מז"א. אז הנה אני הולכת להרוג אותך עכשיו. במקום מד"א כמו מד"א, מגן דוד אדום. מז"א – מכחישי זקנה אנונימיים.

דליה: אבל תעני לבחורה. היא רוצה תשובה, זה פתטי?

נורית: הבחורה, אני חושבת, אני חושבת שלהיאחז במשהו מהנעורים, מהצעירות ותשלימי עם זה כבר שאין לך כבר, בגיל השני כבר. אני עוד מעט בת 79, את כבר השיער נושר, לא מתחדש השיער כל כך. באמת לאט.

דליה: אז אני רוצה להגיד לעידית דבר אחר. אני חושבת אחרת.

נורית: תהני ממה שיש לך. אם את רוצה בכל זאת שיער אבל קצר, אז תשזרי שיער קצר. אבל את לא צריכה את המחלפות עד התחת.

דליה: יש לה זנב סוס עד הכתפיים נורא יפה.

נורית: אבל בשביל מה היא צריכה את הזנב סוס הזה עד הכתפיים?

דליה: כי היא אוהבת את זה, זה נעים לה. זה טוב לה ונעים לה.

נורית: אם זה טוב לה, בסדר. אבל דרך אגב, זה שהיא מותחת את השערות.

דליה: היא הדגישה שהיא הולכת המון פעמים מפוזר גם. שאלתי אותה בכוונה.

נורית: אבל רק שתדעי לך שאני הייתי בלהקת ריקודי עם והיינו אוספות את השיער מאוד חזק ותדעי לך שלהמון נשרו השיער מהמתיחות האלה האינסופיות. זה הכל.

דליה: נכון, נכון. טוב, אז ענינו לעידית. אבל עידית, אני לא רוצה לפגוע בה בעידית שעידית, תנסי קצר. זה נורא יפה ואני לא יודעת. מה שראיתי זה מאוד יפה.

נורית: אבל את יודעת מה אני רוצה להגיד משהו לעידית. עידית, אם זה עושה לך טוב. הרי מה הכוונה שלנו. המטרה שלנו שאנשים לא יסבלו, שאנשים יהיה להם טוב. אם הדבר הזה, הקוקו הזה עושה לך טוב, שימי ארבעה קוקואים. לא אכפת לי, זה בסדר גמור ואל תעלבי. זה הכל.

דליה: אוקיי. עכשיו אני רוצה לשאול אותך על המכשיר שמיעה שלך כי אמרת.

נורית: כן, אתמול הלכתי לטלי.

דליה: כן.

נורית: בפעם השלישית אתמול.

דליה: כן.

נורית: ואמרתי לה ששבוע כבר לא לבשתי את המכשירים.

דליה: כן.

נורית: ואת לא תאמיני, היא הוציאה סטטוסקופ. סטטוסקופ שבודקים את הלב ואת הריאות, הרופא שם באוזניים את הסטטוסקופ. לקחה את המכשיר שלי של צד שמאל, יש נתקים כנראה במכשיר ובדקה בסטטוסקופ.

דליה: אני לא מאמינה, למה?

נורית: את המכשיר הקטן הזה.

דליה: אה ככה בודקים אותו? בסטטוסקופ?

נורית: אמרתי לה 'מה? זה לבדוק את הלב והריאות?' אומרת לי 'לא, גם אנחנו בודקים ככה את מכשיר השמיעה, אם יש נתקים.'

דליה: ואז מה היא מצאה?

נורית: אז היא לא מצאה נתק. אמרתי לה 'תשמעי, אני אומרת לך היה נתק. אני לא שמעתי בזה.' אני עדיין לא מבדילה עם מכשיר ובלי מכשיר.

דליה: כרגע את עם מכשיר?

נורית: אני עכשיו עם שני המכשירים.

דליה: ואת שומעת יותר טוב?

נורית: אני שומעת, תראי, שאלתי אותך פעם אחת מה? לא שאלתי, נכון?

דליה: לא.

נורית: יפה. אבל שאלתי את שגיא בחוץ 'מה?' למה אני שמה מכשירים, כדי לא לשאול יותר 'מה?' בחיים. לא רוצה. את הנכדים אני שואלת 7000 פעמים. אבל אותך אני שומעת נהדר עכשיו. אבל מה הבעיה במכשיר? אני שומעת את עצמי גם יותר חזק. ואני את עצמי רוצה לשמוע הכי חלש, את מבינה? אני לא רוצה. היא אומרת לי והמון אמרו לי. פגשתי במאית מאוד מפורסמת ש...הייתה אהובה של יונתן ואני אוהבת אותה גם. גם יונתן אהב אותה וגם אני.

דליה: אני מנחשת מי זאת, אני לא אגיד את השם.

נורית: אל תגידי את השם.

דליה: כמובן שלא.

נורית: אני מאוד אוהבת אותה.

דליה: ברור, ברור.

נורית: במאית מאוד מוכשרת.

דליה: נכון.

נורית: מעוטרת.

דליה: נכון.

נורית: וראיתי אותה אתמול, היא באמת יפיפייה ופתאום גיליתי שגם לה יש מכשירי שמיעה. אמרתי לה 'אוי אני הרגע באה מהקלינאי תקשורת'. אמרתי 'איך את מרגישה עם זה? כי אני עוד לא התרגלתי'. אומרת לי 'בסדר גמור'. אומרת לי 'אבל זה ייקח זמן, זה לוקח זמן. אבל אל תשאירי את זה בבית שבוע ואז לשים את זה פתאום'.

דליה: פשוט לא להרפות.

נורית: 'תלכי עם זה עד השינה או עד שאת מתרחצת'. אני עוד לא ישבתי עם זה מול טלוויזיה למשל, להקשיב, כי אני מעלה כבר ל-100 את הטלוויזיה. מבינה? אז אני נורא שמחה שבאמת,

דליה: אז את אופטימית עם זה.

נורית: היום באתי עם זה, לא קל לי עם זה. גם לא קל לי להכניס את זה כי התעלה של האוזן היא אחרת מצד ימין וצד שמאל. אבל באמת, היא אמרה לי, 'סב-ל-נות'. ותשימי אותם כל יום, כל יום. זהו.

דליה: צודקת. אני הולכת בעוד שבוע,

נורית: אה גם כן את הולכת?

דליה: כן.

נורית: מעניין איך זה יהיה לך.

דליה: מעניין אם אני...כן,

נורית: אולי תתרגלי לזה. דוד שלי למשל אומר, 'איזה מזל שיש את המכשירים האלה'. הוא לא מוריד אותם. הוא אומר 'אני שומע מצוין'.

דליה: אני מהרגע שאמרתי לצחי שאני לא שומעת, הוא מדבר בלחש.

נורית: [צוחקת]

דליה: הוא אפילו לא מרגיש בזה. הוא מדבר בלחש. אמרתי 'אמרת משהו?' אני שומעת מישהו לוחש. הרי אמרתי לך שאני לא שומעת טוב. זו הכחשה. אז הוא לוחש.

נורית: [צוחקת]

דליה: בעדינות.

נורית: אבל יש כאלה שיודעים שאני לא שומעת ובכוונה הם לוחשים וזה מעצבן אותי.

דליה: כן, כן, נורא מעצבן. נורא מעצבן. זה פאסיב אגרסיב, זה נורא מעצבן.

נורית: כן, את אמרת.

דליה: אני חושבת ככה. שזה פאסיב אגרסיב.

נורית: נורא מרגיז. נורא לא יפה.

דליה: שאני לא אשכח, אני רוצה להגיד לך משהו. הרי הפודקאסט של שתינו המציא איתמר רועי מחברת "ALL IN" פשוט המציא את זה. הוא הציע לי, הוא הציע לך.

נורית: חתיך! יפה! חכם!

דליה: הכל, איתמר רועי. בזכותו אנחנו כאן, בזכותו אתם שומעים אותנו וחלקכם נהנים. בזכותו השם "באות בזמן". הוא ידע שיש לי בעיה עם הגיל, אז הוא לא רצה "באות בימים" אז הוא שינה ל"באות בזמן". זה הכל איתמר רועי. עכשיו, איתמר רועי ב-31 באוקטובר ביום שלישי, במוזיאון ת"א באולם קאופמן ירצה ויסביר מה זה בעצם הפודקאסט. מה זה התופעה החדשה הזאת, חדשה כבר לא כל כך חדשה שעוד לא כולם מכירים אותה. ובאיזה מובן הפודקאסט משנה את עולם התוכן בעצם. ושוב, יהיה לינק בתיאור הפרק שלנו לקניית כרטיסים להרצאה של איתמר ב-31 באוקטובר ואת ואני כמובן נהיה שם.

נורית: אני ממש ממליצה ללכת לשמוע כי באמת הפודקאסט זה העתיד.

דליה: נכון. המצאה ומוזיאון ת"א 31 באוקטובר.

נורית: אני רוצה גם להוסיף. יש לו שותף שגיא.

דליה: נכון.

נורית: מתוק.

דליה: ושניהם,

נורית: נורא נעים לנו בזכותם. הם מפנקים אותנו והם נהדרים.

דליה: נכון, נכון. עכשיו אני רוצה להגיד לך עוד משהו שהיה במחאה שבא יובל, בחור מהצפון ונורא, נורא החמיא. ואמר 'תגידי גם לנורית' וממש התעקש ככה מונולוג רציני.

נורית: את יודעת שבאים מהצפון לקפלן?

דליה: כן, הרבה. הרבה.

נורית: ענת, גיסתי, ובעלה צפריר, הם מגיעים משמשית.

דליה: יש יישובים שיש הסעות.

נורית: את לא מבינה! עם הסעות.

דליה: יש יישובים שיש הסעות, אפילו מדן נגיד יש אוטובוס.

נורית: זהו.

דליה: מקיבוץ דן. יש מקומות שאנשים באים,

נורית: אמרתי השתגעתם?

דליה: בכוחות עצמם.

נורית: אין מחאות בעמק יזרעאל?

דליה: את יודעת שהפעם היו טיפה פחות אנשים בקפלן בגלל סוכות.

נורית: אני יודעת.

דליה: ועדיין היו 86 אלף!

נורית: ראיתי, ראיתי.

דליה: אני שואלת את עצמי, 86 אלף! זה המון!

נורית: זה המון!

דליה: זה נקרא שבאו פחות?

נורית: הכבישים ריקים, אין אנשים. אני רואה, אני הולכת ברחוב, אין אנשים.

דליה: המחאה בעיצומה!

נורית: בעיצומה, בדיוק.

דליה: פשוט לא יתואר, באמת.

נורית: אני רוצה להגיד עוד משהו רק, שמה שקרה בדיזינגוף וכיכר דיזינגוף.

דליה: ביום כיפור.

נורית: תשמעי, אני רוצה להגיד לך, הם ירו לעצמם ברגל הפעם.

דליה: אני מקווה.

נורית: כי את יודעת מה קרה? אני רואה את זה כמו אלאדין והג'יני, הג'יני. הם פשוט הוציאו, החילוניים, הג'יני של הדתיים יצא והחילונים פשוט אנחנו רואים עכשיו את הג'יני במלוא הדרו. עכשיו אנחנו רואים כי לא ראינו אותו כל השנים. טשטשנו, העלמנו, אמרנו נכבד אותם, נכבד אותם, נכבד את מורשתם. העגלה שלנו ריקה, שלהם מלאה. ועכשיו את ראית מה שהבן של הרב עובדיה יוסף אמר בטלוויזיה?

דליה: בטח, בטח. שאנחנו לא אוכלים כשר אז המוח מתנוון. מטומטם.

נורית: מי מרפא אותך בבית חולים עם המוח המטומטם שלו?

דליה: חיים לוינסון את קוראת?

נורית: בטח.

דליה: אז חיים לוינסון כתב בשבוע שעבר אחרי יום כיפור.

נורית: אני אוהבת אותו.

דליה: גם אני, מאוד מחבבת את הכתיבה שלו וגם את ההשקפות שלו.

נורית: נכון.

דליה: והוא כתב ככה, 'סליחה שאני קוטע לרגע את חופשת החגים שלי בכדי להתייחס לטעות שנפוצה פה בפיד כאילו הבעיה בתפילה בכיכר דיזינגוף ביום כיפור זה הפרדה מגדרית.

נורית: כן.

דליה: "רבותיי, לא ליפול בפחים משפטיים. צריך לבאר את התועבה הזאת מת"א. לא בגלל שהם מתפללים בנפרד, אלא בגלל ש"ראש יהודי" הם חוד החנית של התנועה החרדלית המיסיונרית,

נורית: נורא ואיום.

דליה: גזענית, כהניסטית שלוקחת משאבי מדינה כדי "לתקן" במירכאות ולייהד אותנו החילוניים כחלק מהחזון הגאולי שלהם. וצריך יום, יום, שעה, שעה להקיא ולדחוק אותם החוצה כי הם אויב שמכרסם מבפנים את הדמוקרטיה החילונית הליברלית. והם עושים את זה במתק שפתיים עטוף בקורבנות והיתממות שזה רק תפילה. זה לא רק תפילה כי הדת שלהם זה לא רק דת. אם הם היו דתיים לא היה מעניין אותם מה אני עושה ביום כיפור. הם היו מענים את נפשותיהם ומתפללים היכן שרוצים. ואם אני הייתי אוכל חזיר או נוסע באוטו לא היה מעניין אותם. אבל הם זה לא בין אדם לחברו הדת שלהם, הדת שלהם היא מסעות צלב, לכפות על הכופרים. "

נורית: מיסיונרים.

דליה: בדיוק. "הכל נעטף במתק שפתיים" הוא כותב. כותב וכותב. אני לא רוצה להרחיק, אבל בסוף הוא כותב "אבל לא זה באמת מעניין אותם, הם רוצים שאנחנו נהיה הלימור הר סונים ולא ניתן."

נורית: אהבתי את זה.

דליה: "הם רוצים להזדחל בחרכים ובמרחב הציבורי ובבתי הספר מתחת ל"רק תפילה" ואוי זה יום כיפור. לחנך לעליונות יהודית. ומלב ליבו של הנועמים והציונות הדתית שאנחנו מכירים כבר את הרטוריקה שלה. הוא לא מסתיר את מטרתו להחזיר אנשים בתשובה בתל אביב".

נורית: נכון, שיבוא המשיח.

דליה: זה חיים לוינסון.

נורית: את יודעת איפה הוא גר? בבית כנסת הוא גר. בבית שהיה צריך להיות בית כנסת. ואני רוצה להגיד לך, הגרעינים שלהם.

דליה: גרעינים תורניים.

נורית: בלוד,

דליה: נכון.

נורית: כל מיני מקומות שיש מעורבים הם באים לשם וזה ממש מלחמה. מלחמה. בין הערבים בלוד והיהודים. ו"ראש יהודי" עם כיפה בלוד.

דליה: נכון, נכון.

נורית: את מצליחה להבין מה קורה. וברמלה אני לא יודעת ובעכו, עכו. את יודעת למה? למה? ביפו? אז הוא מאוד מסוכן. אבל מה קרה? הם יצאו לאור.

דליה: נכון.

נורית: הם יצאו לאור.

דליה: נכון, יחסי ציבור. הפוך על הפוך.

נורית: מיהירות, מחמדנות, מבזיזת האוצר והאדמות שמנכסים אדמות כל הזמן. פתאום אני כחילונית, פתאום זה נודע לי,

דליה: נודע לך מי הם.

נורית: בומבה לפנים! אמרתי מה??! גם בת"א, עיר חילונית, למה? יש לכם כל כך הרבה מקומות לכו לשם. לכו לחריש.

דליה: הם עשו טעות.

נורית: למה אתם באים? אנחנו לא נחזור בתשובה. אני חילונית גאה ואני לא אחזור בתשובה בחיים! אני באתי מבית דתי, את מבינה? הרוב באו מבית דתי כי כולם היו, רובם דתיים, לא חרדים, דתיים.

דליה: ברור. כן, כן.

נורית: אז אתם עכשיו רוצים להחזיר אותי לאגדות האלה?

דליה: אז עכשיו אני רוצה להגיד לך, רק משפט אחד של פוליטיקה, בסדר?

נורית: אין לי בעיה, אני מצידי בואי נדבר פוליטיקה.

דליה: כי זה כאילו חד צדדי.

נורית: הבטן שלי מלאה.

דליה: אבל אני רוצה להגיד לך משהו. התגובה של אורנה ברביבאי, שמועמדת לרשות עיריית ת"א אחרי יום כיפור הזה בכיכר דיזינגוף, לחולדאי כבר אין כוח להילחם בהם. חולדאי כבר חלש. יש לך הזדמנות להגיד משהו ערכי ולהגיד 'כשאני אהיה, תל אביב תמשיך להיות ליברלית, אני לא ארשה שהתופעות האלה תהיינה. תאמינו בי'. מה את רוצה מחולדאי עכשיו? ביום כיפור זה מה שחשוב להטיל דופי בחולדאי? לדבר סרה בחולדאי? ואתמול גדעון לוי באמת כתב 'חולדאי הוא התשובה'.

נורית: דרוקר ירד עליו.

דליה: הוא התשובה.

נורית: לא סתם, לא משנה. קראתי.

דליה: בדיוק. אבל זו התשובה. אורנה ברביבאי, אם את רוצה להצליח, תגידי מה כן לעשות, לא מה לא לעשות.

נורית: זה תמיד טוב.

דליה: כן, בדיוק. בואי נתחיל,

נורית: תדגישי את הדברים הטובים.

דליה: בדיוק, בדיוק.

נורית: שאת הולכת לעשות בעיר.

דליה: אז זה מה שאני רוצה להגיד לך. ולך היה משהו להגיד לי גם שקשור בירון לונדון.

נורית: את ראית את ירון לונדון?

דליה: כן.

נורית: מעניין תגידי, לא הייתה קצת שתיקה בעיתונים? לא דיברו על זה הרבה.

דליה: תראי, הוא חבר מאוד, מאוד קרוב שלי ואהוב.

נורית: כן,

דליה: אז החלטתי שאני לא, אף אחד לא אובייקטיבי, אבל בעיקר בגלל שאני חברה שלו, אני לא...אני לא רוצה להגיע למסקנה בקשר לסרט הזה. אם הסרט הזה היה שובה את ליבי או הייתי חושבת שזה סרט שבאמת מקיף את דמותו הכל כך מורכבת של ירון, אז הייתי אומרת. אבל אולי היו שם צרכים אחרים או קשיים, אני לא יודעת. החלטתי, גזרתי עומר בעצמי והחלטתי בגלל שהוא חבר שלי, לא להיכנס לזה.

נורית: בסדר, אבל אני כן. אני גם מכירה את ירון. אני לא חברה שלו כמוך בכלל. ואני רוצה להגיד לך, אני דווקא, פה ושם ירדו עליו בגלל שהוא חפן את השד. הוא סיפר סיפור שהוא עלה במעלית למי שלא יודע, הוא עלה במעלית עם אישה שהוא לא מכיר והיא פתאום שמה את היד שלה על הבטן שלו וטפחה לו על הבטן ואמרה לו 'זה לא מה שהיה פעם הבטן', יש לו כרס קטנה. והוא אינסטינקטיבית לקח את היד, חפן את השד שלה ואמר 'גם זה לא מה שהיה פעם', מבינה?

דליה: תרשי לי להפסיק אותך לשנייה.

נורית: כן,

דליה: אני לא מאמינה שהוא עשה את זה.

נורית: את אמרת את זה, נכון.

דליה: אני לא מאמינה, ירון לא עושה דברים. הוא עשה, הוא אמר את זה בשביל הסיפור.

נורית: הבנתי.

דליה: הוא לא עשה את זה. אבל לא חשוב. את צודקת, נכון.

נורית: נניח שהוא עשה,

דליה: נכון.

נורית: כל הצדקניות שאמרו 'בושה' ו'איך העזת לנגוע לה בשד, איך העזת',

דליה: איך את העזת?

נורית: בדיוק, איך את העזת לגעת בגבר זר, לגעת לו בבטן ולהגיד לו 'זה לא מה שכבר היה פעם'? תפסת לו בבטן? שאולי הוא רגיש מאוד לבטן ולכרס שלו? וזה מעליב אותו. אני גם לא רואה הבדל בין שד לבטן דרך אגב.

דליה: בכלל, מה את נוגעת?

נורית: קודם כל, אל תיגעי. נגעת, הוא נגע לך בחזרה. את לא יכולה להגיד שום דבר. אני רוצה להגיד לנשים ולגברים, אני בעיניי, גוף האדם, אין לי בשבילי, אין הבדל בשבילי משד ומהבטן. הם שניהם בפרונט, זה לא גב. הם שניהם בפרונט קרוב. את נגעת בבטן, הוא נגע לך בשד. אין בזה שום דבר מיני, אין בזה שום דבר. רק להראות לך כמה הוא נעלב הוא נגע לך בשד. אז כל הצדקניות שיוצאות נגדו, אני בעדו ואני אומרת, 'אם מישהו נוגע בכן, לא משנה, אפילו ביד, אפילו ביד, תיגעו איפה שאתם רוצים בחזרה'. אף אחד לא ייגע לי בגוף, אף אחד. בלי רשות.

דליה: צודקת לגמרי.

נורית: אני גם לא אוהבת שנוגעים בנשים בהריון. מישהו זר בא ומעביר את היד שלו על הבטן. מה? זו הבטן שלך? היא רוצה שתיגע לה בבטן?

דליה: רשות הזרים,

נורית: כן. אז אני ראיתי את הסרט. היו שם דברים מאוד צורמים. כי את אומרת, אבל מה עשו כבר את הסרט הזה כבר כמה שנים, את מבינה? זה לא סרט חדש.

דליה: לא, צילמו אותו כמה שנים עד עכשיו.

נורית: צילמו אותו כמה שנים. צילמו אותו. אז בהתחלה באמת עוד לא היה Me2 אפילו אני חושבת.

דליה: לא, היה, היה.

נורית: היה Me2?

דליה: בטח.

נורית: רק אני אומרת, ירון גדל, את יודעת, בתקופה של אז שכולם. את הכרת את המילה 'הטרדה מינית'? את הכרת?

דליה: לא, ממש לא.

נורית: גם אני לא. את יכולת אם מישהו נגע בך, ללכת למשטרה? חשבת ללכת למשטרה? מה פתאום.

דליה: לא, אבל המוטיבציה שלו לגעת בה לא הייתה Me2.

נורית: לא, בכלל לא. הוא היה פגוע יותר ממנה.

דליה: בדיוק.

נורית: אבל מה שאני אומרת, הוא דיבר שם. יש לו עוד שיירים,

דליה: שאריות.

נורית: שאריות של באמת, של ההגמוניה הגברית שהייתה אז, את יודעת. וכן יכלו להגיד מה שרוצים ולגעת איפה שרוצים. אז באמת היו כמה דברים שאני הייתי מורידה בסרט, אבל מצד שני, אני שמחה שלא הורידו כי זה ירון, כן, זה ירון. ועדיין הוא יישאר איש, אני מאוד אוהבת אותו, אני קוראת בפייסבוק.

דליה: מרתק.

נורית: בפייסבוק אני קוראת אותו ואני תמיד אוהבת לקרוא אותו. הוא חושב מחוץ לקופסה.

דליה: נכון.

נורית: והוא לא הולך עם העדר.

דליה: נכון.

נורית: ויש לו חשיבה מקורית. אין הרבה אנשים כאלה.

דליה: וגם הפרובוקציות שלו מעניינות.

נורית: מעניינות, כן.

דליה: גם אם לפעמים אני לא מסכימה עם זה זה מעניין, זה מטלטל, זה מעיר אותי, זה מנער אותי.

נורית: כי זה מה שהוא רוצה.

דליה: נכון.

נורית: אבל כמו שאת אומרת, הסיפור הזה הוא אולי לא נכון, אבל הוא סיפר את זה לנער את גאולה אבן אולי.

דליה: לגמרי, כן, כן. לגמרי, אני מסכימה איתך לגמרי.

נורית: יודעת מה? טוב שהוא ניער באמת, טוב שהוא אמר. זה סיפור בעיניי נורא נכון מה שהוא סיפר.

דליה: נכון, אני מסכימה איתך לגמרי. זה ממש נורא, ממש נורא.

נורית: נכון, נכון.

דליה: עכשיו אני רוצה להצחיק אותך רגע.

נורית: לצחוק אני תמיד אוהבת.

דליה: ליאורה קרן, את יודעת שעושה לי את הקייטרינג, ליאורה קרן נהדרת.

נורית: לא, אני לא יודעת. עכשיו אני אדע.

דליה: היא כותבת לי ככה בפייסבוק בפרטי. בפייסבוק בפרטי כולם כותבים לי המון דברים שהם לא רוצים שכולם יקראו אותם.

נורית: כשאני פותחת את הפייסבוק, אני בחיים לא העליתי כלום לפייסבוק, אני לא יודעת. אז יש לי קיר. זה הקיר כשאני פותחת. אני רואה כל מיני.

דליה: יש לך מסנג'ר, יש לך בצד.

נורית: המסנג'ר אני בחיים לא פותחת.

דליה: את מקבלת שם המון, יש גדוד של נעלבים שאת לא עונה להם כי הם כותבים לך במסנג'ר, את מבינה? היום אני אראה לך.

נורית: אז למה זה לא בפייסבוק?

דליה: כי זה ככה, כי זה פרטי. הם לא רוצים שכולם יראו את זה.

נורית: אה מי שכותב לי שם,

דליה: בטח. בטוח יש 100 אנשים שנעלבים.

נורית: אני פותחת את הסגול הזה, יש שם המונים. אני לא אתחיל עכשיו לענות להמונים.

דליה: אוקיי, אבל תפתחי דף חדש ומעכשיו תתחילי לענות.

נורית: אני רוצה להגיד עוד משהו. אנשים מציעים לי חברות. אני לא עונה לכם כי אמרו לי 'עד 5000 אפשר'. יש לי כבר 5000. עכשיו תשאלי מי זה ה-5000? לא מכירה. מכירה אולי 20. מה קרה? חברה שלי יום אחד, איריס, פתחה את הטלפון וראתה 'יש לך המון הצעות חברות'. אמרתי 'אני לא מכירה אף אחד'. היא אומרת 'אבל תעני'. אז היא הלכה ועשתה נו איך אומרים, אוקיי. אוקיי לכולם. אישרה. תראי בורחות לי מילים. אישרה איזה 300 בבת אחת. ככה ישבה בקפה. אני עם עצמי שותה קפה ובמקום לדבר איתה, הלכה ואישרה לי את כולם. אמרתי 'מה את עושה?' אומרת 'נאשר את כולם שיהיו לך עוד, שיהיה לך'. עכשיו הגיעו ל-5000. אני לא מאשרת כלום. ועכשיו מאשרים אנשים שאני מכירה ואני רוצה, לא הולך. אז אמרו לי 'תמחקי את כל אלה שאת לא'.

דליה: בקיצור, תעבדי בפייסבוק.

נורית: בדיוק. עכשיו אני אשב?

דליה: כל יום תקומי ב-8. מ-8 עד 13:00 תעבדי בפייסבוק. תמחקי, תוסיפי, תמחקי.

נורית: ועכשיו אני גם אעליב אנשים? אני אמחק אותם פתאום?

דליה: בדיוק, בדיוק.

נורית: אז אני כבר אומרת לכולם, אל תציעו לי חברות, אני מלאה ואני גם לא יודעת. אני לא הולכת למחוק אף אחד. אני לא הולכת להעליב.

דליה: אז ליאורה כן כתבה לי ככה.

נורית: בפרטי היא כתבה לך?

דליה: לא. את זה לא. היום ב-5 וחצי בבוקר אחרי האכלת החתולים בחצר,

נורית: אה גם היא מאכילה חתולים? כבר אני אוהבת אותה.

דליה: בבקשה. נכנסתי למעלית,

נורית: כן,

דליה: הדלת נסגרה ונתקעה.

נורית: [צוחקת]

דליה: 5 וחצי בוקר. "לא כיף כזה להיתקע בשעה כזאת במעלית והבניין עדיין נם והטלפון היה עליי למזלי, אבל מחברת המעליות לא היה מענה. לא נלחצתי. התיישבתי על הרצפה ב-5 וחצי בבוקר במעלית סגורה, פתחתי את הפודקאסט של דליה ונורית'קה והייתה לי כמעט שעה שלמה של עונג,

נורית: [צוחקת]

דליה: עד שמישהו ששמע שיחה ערנית במעלית, שמע אותנו, דפק על דלת המעלית ושאל 'אתם בסדר?' [צוחקת] עניתי לו' אומרת ליאורה 'מאוד כיף לנו. ותודה לכם דליה ונורית על שהנעמתן את זמני'. אחר כך דיברתי איתה בטלפון. אמרתי לה 'תגידי, את לא השתגעת מפאניקה? להיות נעול אפילו דקה במעלית, הייתי מתה!' היא אומרת 'תשמעי, ידעתי שכולם ישנים, ידעתי'.

נורית: לא, כי יש לחצן פעמון אבל היה מעיר את כל הבית. היו הורגים אותה ושונאים אותה.

דליה: לא ענו לי מחברת המעליות. אף אחד לא ענה לי.

נורית: הם לא עונים.

דליה: ויוסי בן זוגי ישן נורא חזק בשעה הזאת, הוא לא היה שומע. אז שמעתי אתכן בתוך המעלית שעה שלמה.

נורית: כל הכבוד לה.

דליה: אבל איפה הפראנויה והפחד?

נורית: ואת יודעת מה? כל הכבוד לה על התושייה הזאת.

דליה: נכון!

נורית: אני גם הייתי מתיישבת. יש לי קודם כל במעלית. לעולם אני לא איכנס למעלית בלי פלאפון, משקפיים ומפתחות.

דליה: נכון. נכון.

נורית: מפתחות פעם פישלתי. אבל משקפיים ופלאפון תמיד. אין, לא יקרה. ואז אני אשב על הרצפה ואני אחכה. בשעה 8 אני אצלצל בפעמון שמעיר את כל הבית. יש הרי פעמון להעיר את יודעת, את כל הבית.

דליה: את תשבי במעלית סגורה ותחכי?

נורית: אני אחכה. מה ב-7 אני אעיר את כל?

דליה: אני אומרת לך,

נורית: את היית לוחצת על הפעמון?

דליה: אני הייתי משתגעת נורית.

נורית: לא, זה מפחיד.

דליה: אני לא יכולה להיות במעלית סגורה יותר מ-2 דקות. אני לא מסוגלת.

נורית: אני קלסטרופובית. אני לא נכנסת בחיים למערות. בחיים לכוכים.

דליה: איזה מערות? מה מערות? מה כוכים?

נורית: [צוחקת] מערת הנטיפים וכאלה דברים, בחיים אני לא איכנס.

דליה: מה פתאום. אני רוצה להגיד לך משהו פשטני שעלה בדעתי,

נורית: נו,

דליה: שהוא לא לטובתי. כמו אם יראו את היסטוריית הגוגל שלי. החיפושים שלי בגוגל, זה אותו דבר. זה אותו דבר. אני החלטתי סופית ביני לבין עצמי ועכשיו אני אומרת לך את זה.

נורית: כן.

דליה: אנשים נוסעים לראות נופים, נכון?

נורית: נכון.

דליה: עכשיו החרמון מושלג, הוא יפה והכנרת. שלא לדבר על איטליה, וראינו נהר נהדר. נורית, מה שמעניין אותי זה רק אנשים ולדבר.

נורית: כן.

דליה: רק זה מעניין אותי. הנופים אני רואה אותם והם נשכחים ממני, הם לא הופכים חלק ממני. אבל דיבורים והחלפת חוויות.

נורית: נכון.

דליה: וחברויות הן יותר טובות לי מכל הדבר הזה. אז דבר מאוד פשטני להגיד אולי,

נורית: אז אני אגיד לך מה. אני הפוכה לגמרי ממך.

דליה: את רוצה רק נופים.

נורית: לא שאני מתפעלת מזריחות, שקיעות, זה לא. אבל אני אוהבת נורא טבע. אז אני אוהבת נופים. ואני אוהבת שקט ושלא ידברו אליי, את מבינה? אז אני רוצה הרי לנסוע לאנטארקטיקה על שוברת קרח. ורק לשבת על הסיפון לראות את הקרחונים, דולפינים, אני יודעת מה, כלבי ים, ניבתנים ושקט, שקט, שקט. מדי פעם שידברו אליי וזה. אני לא צריכה מטבחים, אני לא צריכה אוכל, אני לא צריכה כלום. שקט. וזה מצחיק.

דליה: ואת לא צריכה אנשים.

נורית: לא. ממש לא.

דליה: כי חשבתי להגיד לך אולי אני אבוא אלייך היום אחרי הצהרים ונשתה קפה.

נורית: [נקרעת מצחוק]

דליה: בחמש יש לי זמן אם את רוצה, נשב, נפטפט, את תעשי לי קפה.

נורית: אם רוצים להרוג אותי הילדים, הם אומרים לי 'אמא אנחנו באים היום'. זה להרוג את אמא. או נכד יגיד לי 'סבתא, אני רוצה לבוא אלייך'. אני אומרת לך אני מתה במקום.

דליה: [צוחקת]

נורית: במקום אני מתה.

דליה: אז לא לבוא אלייך היום בחמש.

נורית: כלב לא נכנס אליי הביתה.

דליה: אוי ואבוי.

נורית: כלב.

דליה: חשבתי שנשב ואני אביא עוגה ונפטפט.

נורית: את לא תאמיני. לאן שאני הולכת, אני לוקחת אוכל ועוגות הביתה. אז יש לי אוכל.

דליה: ברור, לא. יש לך אוכל לתת לאורחים.

נורית: לא לאורחים, זה רק בשבילי.

דליה: אבל אם אני אבוא, אם אני אבוא,

נורית: יש לי לייקח, לקח שלקחתי.

דליה: ואם אני מתקשרת אלייך מחר 'נורית'קה, נורא מתחשק לי לבוא אלייך ולפטפט', מה תגידי לי?

נורית: בואי לקפה לידי, יש לי קפה נהדר! אני באה איתך.

דליה: הבנתי. אבל אני רוצה לחוד שנשב, לא בקפה.

נורית: לא, רק בקפה מותק.

דליה: [צוחקת]

נורית: רק בקפה. את לא תדרכי. אני דרכתי אצלך בבית. [צוחקת]

דליה: זה נכון. אצלך בבית לא הייתי אף פעם ואת אצלנו,

נורית: הייתי אצלך הרבה, אבל אצלי לא תהיי ואף אחד לא יהיה.

דליה: אז אני לא אבוא אלייך היום בחמש.

נורית: [צוחקת] את כבר הורגת אותי. רק המחשבה הזו ואני יודעת שזה לא יהיה אבל רק זה.

דליה: זה גדול.

נורית: זה פאק שלי אבל את מבינה? זה משהו אצלי.

דליה: לא, טוב לך.

נורית: לא, לא.

דליה: בעיניי אני נורא מכבדת את זה שאת אומרת את זה. אני אוהבת את זה.

נורית: יורדים עליי המון.

דליה: אין סיבה, אין סיבה.

נורית: הם אומרים שאני אגואיסטית.

דליה: לאחד זה טוב,

נורית: אומרים שאני אגואיסטית והם אומרים שאני רק חושבת על עצמי.

דליה: אני חושבת שאדם צריך לעשות מה שטוב לו.

נורית: אני חושבת שאני לא אגואיסטית בכלל כי אני כל החיים חייתי ונתתי לאחרים ועכשיו זה הזמן שלי.

דליה: טוב מאוד.

נורית: אני לא מתביישת להגיד את זה.

דליה: אנחנו שונים. אני מעריצה אותך.

נורית: את עוד מארחת?

דליה: נורית'קה, את אוהבת נוף ואני אוהבת אנשים. את אוהבת, אנחנו שונים.

נורית: לגמרי.

דליה: ואני לא אבוא אלייך בחמש ואני אגיד לך יותר מזה, הזמינו אותי להצגה בחאן, של החאן בבית לסין.

נורית: אוי גם אותי.

דליה: ואמרתי לה 'אבל אני לא יושבת על יד נורית הפעם כי נורית בפעם שעברה לא אהבה שישבתי על ידה'.

נורית: [מתפקעת מצחוק]

דליה: עכשיו אנחנו נשב לחוד. אז את תראי באולם, את תשבי בצד אחד ואני בצד שני. יהיה לך נוח ונעים, לא תהיי דרוכה ולא תהיי מתוחה.

נורית: אולי אני אתקשר ללילך מבית ציוני אמריקה. לבית ציוני אמריקה מגיעים תמיד כמה הזמנות. כל מה שיש שם מגיע כי זה הבית שלהם. אז באמת, לא יודעת למה בתיאטרון ב"ש לא מגיע. אני לא יודעת איפה לנו מגיע. כי יש להם הצגות נהדרות לב"ש ואני מפספסת. אז אני מטלפנת ללילך ואמרתי לה 'אני יכולה לקבל הזמנה להצגה של החאן?' אז היא נותנת לי מקום שורה 4, כיסא 15. יש לה כמה כיסאות שם.

דליה: יפה מאוד.

נורית: אז אני רואה באמת לבד ואני נורא נהנית. אז אולי אני אבקש מלילך באמת.

דליה: אבל רק תדעי לך,

נורית: אבל את ממש פסיכית. מה? לא היינו יושבות ביחד? בחייך.

דליה: לא, אני ראיתי, את היית מתוחה בפעם האחרונה, אני לא רוצה שתראי הצגה ותהיי מתוחה, מה זאת אומרת?

נורית: באמת זה מצחיק שאני מתוחה אם אני מכירה אנשים. אני לא מתוחה, רק כשאני עם זרים אני לא מתוחה.

דליה: תשמעי, ראיתי שאת מתוחה וזהו. עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו על...נועה אמרה לי לא להקריא יותר שירים עצובים. אז אני לא מקריאה שיר עצוב, אבל אני רוצה להגיד לך משהו.

נורית: אוקיי.

דליה: פעם שעברה הקראתי,

נורית: למה היא אומרת לא להקריא שירים עצובים?

דליה: לא יודעת ככה היא אמרה לי, כן מעניין.

נורית: את רואה, היא צעירה.

דליה: אני צריכה לשאול אותה.

נורית: צריכים להקשיב להם, לצעירים.

דליה: בהחלט. מרוב שאני מקשיבה לה, עכשיו אני מדברת על השיר. אבל השיר שהקראתי אז וזה גם היה ערב יום כיפור, זה נורא התבקש. כתבה את זה דורית צמרת שנולדה בבית השיטה וחייה את חייה בבית השיטה.

נורית: נכון, כן.

דליה: ואחרי האסון הגדול שקרה להם ביום כיפור, היא כתבה את השיר "החיטה צומחת שוב".

נורית: שיר מקסים.

דליה: שיר נהדר.

נורית: איזה שיר.

דליה: ואני אמרתי כשדיברתי על השיר אמרתי, שהנה יש אפילו שורה אופטימית בשיר הקשה הזה,

נורית: כן,

דליה: שמדבר על אלה שלא ישובו, אבל למרות זה, החיטה צומחת שוב.

נורית: יש המשך, יש תקווה, בהחלט. יש תקווה ויהיה המשך.

דליה: ואז אני מוצאת ב...אגב, גם את זה חיפשתי בגוגל, אז יכול להיות שיהיה לטובתי הדבר הזה כי יראו שגם מחפשת משהו על,

נורית: אני לא מאמינה שזה מעסיק אותך! [צועקת] הגנב, אכפת לו ממך?!

דליה: חשוב לי מה יחשבו עליי נורא. בקיצור,

נורית: דליה, די כבר! די!

דליה: אני אעבוד על זה.

נורית: דליה, חבל לי האנרגיות שלך.

דליה: בקיצור, אני רוצה לספר לך על דורית צמרת. דרך אגב, הבת של דורית צמרת, נועה ארנברג, שמה,

נורית: כן,

דליה: והיא כתבה יחד עם גלית חוגי את "האחיות המוצלחות שלי".

נורית: אני מתה על חגית.

דליה: אז שתיהן כתבו את "האחיות המוצלחות שלי" וגם "מי שמע על חווה ונאווה" עם קרן מור וחנה לסלאו ב"יס", סדרה נהדרת. את זה כתבה הבת של דורית צמרת. מה שאני רוצה להגיד שמצאתי מאמר דעה של דורית צמרת,

נורית: כן,

דליה: ב"הארץ" מלפני 4 שנים, דורית נפטרה לפני נדמה לי שנה או שנה וחצי אם אני לא טועה. אז מלפני 4 שנים במאי 2019. והיא כותבת ככה: "נכון, יש עדיין סביבנו אנשים שלא נואשו מחתירה לפיוס ולסליחה, להבנה הדדית, לפעילות משותפת למען עתיד אחר. הם מוקיעים בגלוי עוולות שהיו עדים להם בשירותם הצבאי, הם עדיין עומדים ועומדות עם שלטים דהויים בהפגנות למען השלום. אבל הם מתמעטים והולכים ושיערם מלבין." היא אומרת. "אז נכון שהחיטה צומחת שוב והשנה היא אפילו גבוהה מתמיד. כשהשיר הזה נכתב היה בו מלבד כאב האובדן גם סוג של תקווה כמו שאמרת ומבט לעתיד אחר. אבל מחיטה אפשר לעשות רק לחם ופיתות, לא שלום. החיטה הרי תמיד תצמח מצוין עם צוות חקלאים טובים פלוס גשם. ויופייה של זאת החיטה לא מסתיר את הייאוש מכך שכבר שנים לא קיימת כאן חתירה עקשנית מאומצת ובלתי מתפשרת לשינוי מוחלט של הכיוון. לכן כנראה היום כבר לא הייתי כותבת את השיר הזה.

נורית: מעניין. יפה.

דליה: היא לא הייתה כותבת מרוב ייאוש את "החיטה צומחת שוב".

נורית: אבל חבל כי המחאה עכשיו מפיחה שוב את התקווה.

דליה: אני מסכימה איתך לגמרי. אבל זה ייקח המון זמן.

נורית: בפולין עכשיו, יש מחאה בפולין.

דליה: נכון, נכון.

נורית: ויש שם המון יהודים.

דליה: מדהים.

נורית: והם פתאום מבינים שאפשר לצאת נגד.

דליה: נכון, נכון.

נורית: לא צריך לפחד.

דליה: הבעיה היא שאני נורא פסימית במובן הזה שאני לא רואה ממש סימנים של תוצאה של המחאה.

נורית: אבל חכי, חכי רגע, החגים יגמרו, כולם יחזרו שוב. עכשיו הפרדת דת ומדינה. הפרדה זה הזמן, להפריד דת ומדינה.

דליה: הקואליציה הזאת לעולם לא תיתן לנו!

נורית: החילוניים עכשיו, לא צריך ללכת עם הדתיים.

דליה: אבל יש ממשלה, נורית. יש ממשלה!

נורית: נכניס את הערבים.

דליה: איך?

נורית: לא עכשיו, לא עכשיו. יהיו בחירות,

דליה: חכי, עד הבחירות.

נורית: שיהיה קודם כל, הפרדת דת ומדינה וחוקה.

דליה: את יודעת כמה חוקים הם יעבירו עד שהממשלה תסיים את ימיה?

נורית: החוקים זה בני אדם, בני אדם, אנחנו.

דליה: אני לא מאמינה בזה.

נורית: לא אלוהים חוקק את החוקים האלה. חוקי יסוד גם אנחנו יכולים לשנות. בני אדם יכולים לשנות.

דליה: אני מודה שאני פסימית.

נורית: ואני אומרת לך, התקווה שלי שיהיו בחירות ועושים הפרדת דת ומדינה וזה טוב לדתיים הפרדת דת ומדינה.

דליה: אני לא אומרת לך,

נורית: וחוקה, נגמר.

דליה: אבל אני אומרת שעד שהממשלה,

נורית: עד, עד,

דליה: תמלא את ימיה,

נורית: בואי נראה מה יהיה.

דליה: אנחנו נסבול. כל הזמן.

נורית: את לא מבינה שככל שזה ממשיך, אני מגלה, מה שקרה ביום כיפור בכיכר דיזינגוף, עוד יותר קיבלתי כוח, עוד יותר אני ראיתי דברים.

דליה: נכון, מצד שני, היו אנשים,

נורית: לא, ראיתי את הטירוף שלהם. הוא אומר להם 'תתחילו להתקרב לאנשים חילוניים, להיות חברים שלהם, אבל רגע, אל תשכחו שאתם צריכים להחזיר אותם בתשובה. יש לכם תפקיד, זה לא חבר כי את התאהבת במישהו ואת רוצה להיות חברה שלו. יש לך תפקיד. כל הזמן צריך להיות לך במוח להחזיר אותו בתשובה'. תראי כמה גועל נפש זה. את מכירה מישהו שהוא דתי ואני יש לי המון חברים דתיים. אם אני אחשוב שהם רוצים להחזיר אותי בתשובה כל הזמן, אז זה לא חבר שלי.

דליה: נכון.

נורית: אז תעמידו פנים שאתם חברים שלהם. אבל יש לכם תפקיד מיסיונרי. והיהדות היא לא מיסיונרית. מה שהורג אותי פה, אנחנו לא,

דליה: אני אגיד לך מה אכזב אותי?

נורית: כמו הצלבנים.

דליה: כמוני יצאו אנשים עם השקפות כמוני וכמוך וגינו את אנשי המחאה בסצנה הזאת של יום כיפור.

נורית: אני לא גיניתי.

דליה: בסדר.

נורית: אני גיניתי את הדתיים.

דליה: אבל היו כאלה כמוני וכמוך, אנשי מחאה, שהייתה להם ביקורת עצמית והם אמרו 'אנשי המחאה לא היו צריכים להפריע לתפילה כי זה כל נדרי וזה קדוש'.

נורית: לא! לא! לא!

דליה: אני חושבת כמוך.

נורית: לא ולא ולא! כי תמיד ויתרנו להם. על חמץ בבתי חולים. אני לא רוצה יותר לוותר!

דליה: נכון, צודקת.

נורית: כל החילונים ויתרו להם עד עכשיו. פחדנו, אמאלה, תכבדו אותנו. אתם פוגעים ברגשותינו. אני באמת נורא, אני כיבדתי אותם תמיד ותמיד ויתרתי על עצמי. ואמרו לי 'יש לך שכל של ציפור, את אישה'. אני לא רוצה להגיד שמות מפורסמים מה הם אומרים על הנשים. ואני רוצה להגיד להם 'מי ילד אתכם?' כל הרבנים האלה, מי ילד אתכם? גבר או אישה? עוד מעט ילד אתכם גבר דרך אגב, עוד מעט.

דליה: כן. רגע, אנחנו בנושא עכשיו,

נורית: עוד מעט גבר. עוד מעט גבר.

דליה: שהמחאה תצליח או לא תצליח?

נורית: מה שהוא אמר, אישה, מי שאוכל לא כשר, מטומטם. אתם הולכים לרופאים מטומטמים? תגיד לי.

דליה: טוב נורית,

נורית: זו רק התחלה.

דליה: זה כל כך אידיוטי.

נורית: רק ההתחלה. הנה הריח. מטומטמים?! כל הכדורים שמחזיקים אותכם בחיים, הכדורים האלה, כל המחלות שמרפאים אתכם. מטומטמים?! כל אלה מטומטמים?

דליה: אני מתאפקת.

נורית: איך זה הבן של הרב עובדיה? דרך אגב, הרב עובדיה יוסף הוא באמת היה האחרון שבאמת הוא היה מאוד גדול בתורה. אני יודעת את זה מאדם ברוך שקראו לו ברוך רוזנבלום, גדלתי איתו. והוא מאוד העריך אותו, אדם ברוך, והוא הלך אליו המון פעמים. הוא הלך לשמוע אותו. והוא סיפר לי עליו, על הרב עובדיה יוסף. והבן שלו, הבן שלו...

דליה: אני מציעה שנעצור כאן בשביל לא...

נורית: כן, כדי שלא יהרגו אותי.

דליה: לא, שגם לא נעליב. עכשיו את יודעת,

נורית: חילונים, עורו החילונים!

דליה: לגמרי.

נורית: עורו! עורו!עורו!

דליה: לגמרי, לגמרי.

נורית: עורו! העגלה שלנו מפוצצת! עולה על גדותיה!

דליה: זה הדבר היחידי שנוטע בי איזושהי תקווה כשאני הולכת למחאה ואני רואה 86 אלף ביום לא טוב.

נורית: בחג! חג!

דליה: את מבינה? 86 אלף!

נורית: כל הכבוד.

דליה: אי אפשר לתאר איזו אופטימיות ואיזו סולידריות.

נורית: נכון.

דליה: אני פוגשת אנשים שאני בקושי מכירה ואני מתחבקת איתם, את מבינה?

נורית: אני מבינה אותך. ותראי, הפולנים למדו מאיתנו, דרך אגב.

דליה: לגמרי. עכשיו אני רוצה להגיד לך, אני לא יודעת אם את ערה לגבי השעון, אבל את יודעת שיש לי אחריות. את יודעת של מפיקה. אז אני רואה את השעון ואני אומרת,

נורית: אני רוצה להגיד לך משהו דליה. את הבאת אותי לכאן.

דליה: זה לא משנה, זה לא חשוב.

נורית: את הבאת אותי! [שרה] של אריק איינשטיין. לא אבל באמת,

דליה: עכשיו פינת הסלנג.


["יומן הסלנג, של דליה ונורית. אוקיי, מתחילים!" – מעברון מוזיקלי]


דליה: הגענו לפינת הסלנג.

נורית: מחכים לזה.

דליה: יש לי חבר נחמד, מתוק שלפני 20 שנה עבד איתנו בטלוויזיה בתוכנית יומן תרבות. הבמאי הזה שמו גבעון שניר, הוא חבר מתוק, יפה תואר, חכם, הכל. והוא פתאום כותב לי. 'דליה, יש לי מילת סלנג בשבילך, סחיאדה מלשון סחי'.

נורית: סחי.

דליה: או סחי, יש גם יכתבו סכי, ס-כ-י, לא ס-ח-י. השימוש המקורי היה לתאר מסטול. מישהו שהוא מסטול,

נורית: הוא סחי.

דליה: וההפך שלו הוא סחי. השימוש המקורי של סחי היה סחי זה הפוך ממסטול.

נורית: אה הבנתי, אוקיי.

דליה: לא יכולת להבין כי לא קראתי את זה טוב, את צודקת. השימוש המקורי, את לא יכולת להבין. סחי זה הפוך ממסטול. זה מה שהיה עד היום.

נורית: זה לא סחי עם ח'?

דליה: כן. הוא אומר שאפשר לכתוב את זה גם ח' וגם כ'.

נורית: עם ח' זה גם סחי.

דליה: זה סחי. אנחנו מדברים על סחי.

נורית: אני רואה שכתוב גם עם כ'.

דליה: נכון. כי הוא אמר לי 'אפשר לכתוב את זה גם עם ח' וגם עם כ'.

נורית: אוקיי. העיקר שזה לא צחי.

דליה: העיקר שזו לא מילה מהמילון, את מבינה? זה לא.

נורית: [צוחקת]

דליה: הוא אומר לי ככה. השימוש המקורי היה מה ההפך ממסטול? סחי. ובהטיות - הוא סחי, היא סחית. אבל בגלגול הנוכחי סחי הפך למצב קיומי שאינו בהכרח קשור לסמים.

נורית: כן,

דליה: סחיות מסמנת בורגנות.

נורית: אהה...

דליה: זה נורא מעניין. זה עבר גלגול. חוסר שאיפה לשונות והליכה בתלם.

נורית: וודאי.

דליה: ותאגידיות. שזה כנראה הקללה הכי גדולה, תאגידיות. כי זה הכי הליכה בתלם.

נורית: דרך אגב, שמעתי מוזיקה של ז'אק ברל.

דליה: לגמרי.

נורית: בורגנים.

דליה: "אם תעברי בגן הילטון בת"א ותראי שהמוני חבורות צופים בשקיעה עם יין ועננת מריחואנה, זוהי סחיאדה קלאסית. כמו הברים בדיזינגוף", הוא אומר. רגע מה הוא אומר? אה! כמו הברים בדיזינגוף,

נורית: נכון.

דליה: כמו להיות ב"איקאה" או כמו לעבוד בהייטק. הכל אותו דבר, הכל זה סחיאדה קלאסית אחת גדולה. בקיצור, מה שהכי מעניין פה שסחיות מסומנת,

נורית: בורז'ואה.

דליה: בדיוק. סחיות מסמלת בורגנות וחוסר שאיפה לשונות והליכה בתלם.

נורית: הליכה בתלם ונוחות.

דליה: ונוחות, צודקת. אבל אנחנו לא הולכות בתלם בגלל שאנחנו במחאה. יצאנו מהתלם.

נורית: אני די יושבת על הספה, אז אולי אני סחית.

דליה: זה לא משנה, אבל ברוחך לא.

נורית: ברוחי אני אתכם שם.

דליה: זה מספיק נורית. בעיניי זה מספיק.

נורית: ברוחי אני אתכם, כן.

דליה: ולסיום, מכתב נוגע ללב בפרטי בפייסבוק.

נורית: בפרטי שלך?

דליה: בפרטי שלי בפייסבוק.

נורית: אה זה הסגולים. הפרטי זה הסגול, אוקיי.

דליה: "שלום דליה, מה שלומך? בן זוגי ואני כבני 30, כרגע באמצע טיול באירופה. רציתי לשתף אותך וכמובן גם את נורית שבכל נסיעה שלנו בטיול אנחנו מאזינים לפודקאסט שלכן לאורך כל הנסיעה. אתן מדהימות אותנו בחוכמת חייכן, בחוש ההומור ובסיפורים המופלאים שלכן שרבים מהם גורמים לנו להזדהות. בבקשה המשיכו כך. אתן נהדרות ואנחנו אוהבים אתכן". ועכשיו מגיע העיקר. "בנוסף, רציתי לשתף אתכן בסיפור שלנו. אני בחור גיי שגדל בבית ערבי מוסלמי. ולבן זוגי קוראים צור גואטה, יהודי שגדל בבית חרדי לאומי בנהריה. ושנינו יצאנו בשאלה לפני עשור. אנחנו ביחד כמעט 3 שנים והזוגיות הזאת היא הוכחה חיה שהכל אפשרי ושאהבה מנצחת דעות קדומות. צור הוציא לאור ספר שירה "נפש מרגרינה" כי נפש מרגרינה, אחר כך קראתי בכתבה שהילו גלזר כתב עליו. אמא שלו הייתה אומרת 'תהיה גבר, שלא תהיה לך נפש מרגרינה, תהיה גבר'. אז הוא קרא לספר שירים שלו "נפש מרגרינה".

נורית: אה קראתי עליהם ב"הארץ".

דליה: כן, ב"גלריה".

נורית: לא השבוע.

דליה: כבר כמה שבועות. זה הופיע בירחון של "הו!" של דורי מנור. הוא גם ערך את הספר וגם הייתה כתבת שער ב"גלריה", מה שקראת.

נורית: ב"גלריה", כן.

דליה: באחד השירים שלו, צור כתב על הזוגיות שלנו שיר בשם "התבוללות". שיר שזכה לתהודה רבה ואפילו הוקרא במהלך מחאת הסופרים והמשוררים, במחאה על הפיכה משפטית. את שמי אבקש שלא להזכיר כי הנושא רגיש מאוד עם המשפחה שלי כרגע. מצרף כאן את השיר וכמובן שאת מוזמנת להקריא אותו אם מצא חן בעינייך וכמובן כדי לתת תקווה ונקודת אור למאזינים ולמאזינות.

נורית: יפה מאוד.

דליה: אז לקחתי את השיר הזה.

נורית: ודרך אגב, הערבים הם אחינו. הם אחינו.

דליה: לגמרי.

נורית: לא לשכוח את ישמעאל.

דליה: לגמרי.

נורית: הוא צאצא של אברהם אבינו.

דליה: קראתי את הכתבה כמו שאת ב"גלריה" על צור גואטה. כל המשפחה מחרימה אותו עכשיו.

נורית: את רצינית?

דליה: בעיקר אמא שלו. כל המשפחה מחרימה אותו.

נורית: מה?

דליה: אין קשר. הם לא רוצים קשר איתו.

נורית: מה?!

דליה: אין קשר אחרי שהוא יצא מהארון ועכשיו במיוחד. ואני רוצה להקריא לך קטעים שדורי מנור בחר מתוך השיר הארוך "התבוללות". צור גואטה כמו שאמרתי.


צור גואטה עֲרָבִי גֶּבֶר התבוללות (קטעים נבחרים) למ', אהובי 1. יֵשׁ לִי אָהוּב בְּסַיֶּרֶת חָרוּב. (אֲנַסֶּה שׁוּב: יֵשׁ לִי אָהוּב שֶׁאֲבוֹתָיו נִלְחֲמוּ מוּל אֲבוֹתַי שֶׁהָיוּ בְּסַיֶּרֶת חָרוּב). 2. בְּאָזְנַי עוֹד מְהַדְהֲדוֹת צַעֲקוֹת חֲבֵרַי מֵהַתַּלְמוּד־תּוֹרָה עַל הַנֶּהָג בָּאוֹטוֹבּוּס: אֵין עֲרָבִים — אֵין פִּגּוּעִים. עֲרָבִי גֶּבֶר — עֲרָבִי בַּקֶּבֶר. אֲנִי שֶׁהָלַכְתִּי לַעְצֹר בְּגוּפִי אֶת פִּנּוּי גּוּשׁ קָטִיף, שֶׁחִלַּקְתִּי צְמִידִים כְּתֻמִּים בְּבֵית הַסֵּפֶר — יֵשׁ לִי אָהוּב. עֲרָבִי. מִקַּו הַתֶּפֶר.


נורית: נהדר. וקראתי את זה וזה יפיפה ממש. זה באמת מראה לך לא דתות ולא לאומים ולא צבע ולא כלום. מה זה משנה? אנחנו בני אדם. יש לנו אותו גוף, לנו ולערבים. ואנחנו מאמינים באותו אלוהים, הערבים והיהודים. [צוחקת] והנוצרים. גם הצלבנים שגמרו אותנו.

דליה: אולי בסוף האהבה תנצח בכל זאת.

נורית: וגם האינקוויזיציה שהרגו אותנו, אנחנו אותו אל, שלוש הדתות, אותו אל. מה יש?

דליה: יש לי אהוב נורית'קה, ערבי מקו התפר.

נורית: מי אמר, אה דילן אמר לי, דילן אמר לי. לערבים יש סונים ושיעים ונוצרים וקופטים והם הורגים אחד את השני. אותו אל! וזרמים שונים כמו הפרוטסטנטים והקתולים, למה?! למה?! למה? מה אתם נהרגים? אני אומרת, אני חיה, באתי לעולם, חיה גג 80 לא יודעת, היום הרפואה האריכה לנו. בואו נחיה את החיים, פעם אחת אתה חי פה, על מה אתה נהרג?

דליה: לסיום אני אחזור על הבית האחרון עוד פעם?

נורית: מאוד, הוא התקווה שלי.

דליה: "באוזניי עוד מהדהדות צעקות חברי מהתלמוד-תורה על הנהג באוטובוס: אין ערבים-אין פיגועים. ערבי גבר-ערבי בקבר. אני שהלכתי לעצור בגופי את פינוי גוש קטיף, שחילקתי צמידים כתומים בבית הספר-יש לי אהוב. ערבי. מקו התפר.

נורית: אין יותר יפה מזה.

דליה: נתראה בעוד שבוע נורית'קה.

נורית: נתראה בעוד שבוע.


[מוזיקת סיום]



177 views0 comments

Comments


bottom of page