top of page

באות בזמן - 59. לכבוד יוכי ליפשיץ ״כשאמא באה הנה״ | גם באדם, גם ברוחו, רוח עז - חלק ב

באולפן: עילי בוטנר, שחר סגל ועילי בוטנר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/02/2024.

דליה: הלל [במלעיל], כמו שנעמי קוראת לו.

רועי: הלל [במלעיל] עומר.

דליה: הלל עומר.

רועי: אבא של דבי ונולי, אני קורא לזה.

דליה: נכון, נכון.

עילי: באמת?

רועי: אבא של נולי עומר. הוא אבא של נולי עומר.

דליה: נכון, כן. הוא משורר נפלא, בטח.

עילי: מהצמד.

רועי: ברור.

שחר: מהצמד דבי ונולי.

עילי: שהייתה נשואה ל...

דליה: אה...

עילי: השחקן.

דליה: "הנערים", לא, הבמאי של "הנערים".

רועי: נולי, נולי.

עילי: שאול מזרחי?

רועי: כן, טוב אתה.

עילי: זה היא או השנייה?

רועי: אני חושב שכן, לא, השנייה, לא חושב… לאח של המשוחח.

עילי: אה, באמת?

רועי: כן, השנייה בחו"ל, כן. עולם ומלואו.

שחר: עולם ומלואו של חלקי תוכן שניתנים לציבור כרגע.

רועי: חלקי תוכן, ממש.

עילי: נכון.

שחר: בלי לתת את המילים בכלל.

עילי: בכלל, סליחה, סליחה על זה.

רועי: סליחה על זה.

דליה: טוב, אוקיי, אנחנו באמת… על כל פנים, ע. הלל כתב את ה… רק להגיד לכם, יש לו ספר "ארץ הצהריים", שירה, פואטרי. בנעורים ידעתי חצי מהשירים בעל פה, משם, מהספר הזה.

שחר: קראת בנעורים שירה?

דליה: קראתי, כן.

רועי: זה היה נהוג, מה זה?

דליה: זה הגיל לקרוא שירה. מי לא קורא שירה בנעורים?

שחר: אני.

רועי: זה נהוג היה. לא, אנחנו לא בגיל.

שחר: באף גיל אני לא קוראת שירה.

דליה: בגלל זה את יודעת דברים אחרים, באינטרנט, בזה, בזה.

שחר: איזה דברים אני יודעת?

רועי: את יודעת, כנראה שאת יודעת.

שחר: אני התחתנתי עם הקורא שירה, כדי להשלים לעצמי את התוכן.

דליה: אה, הוא קורא שירה?

שחר: איזה שאלה?

רועי: אנחנו קוראים פזמונאות, אנחנו אוהבים פזמונאות.

דליה: אני כבר אמרתי לך שאני מתאימה לו יותר מאשר את.

שחר: בהחלט.

דליה: אז ע. הלל כתב את זה, וסשה עיבד, ונעמי פולני, עשתה לתרנגולים פה את העיבוד הקולי המופתי. תסלחו לי שאני עושה פיחות למילה הזאת היום. יוסי, ילד שלי מוצלח.

כולם שרים יחד:

שמש במרום זורחת

אמא את יוסי בנה שולחת

לך הבא בקבוק חלב

לך ישר ואל תשכח

יוסי, ילד שלי מוצלח.


יוסי בשדרה פוסע

ופתאום אורות עיניו

אץ הוא רץ הוא לפניו

גור כלבים מסכן צולע

הוא חובק בשתי ידיו.


אמא מחכה בבית

איפה יוסי ? אין חלב

אך הנה הילד בא עם

מה זה ? חומד של כלבלב

מתנה הבאתי לך

אוי לי , ילד שלי מוצלח.


שמש במרום זורחת

אמא את יוסי בנה שולחת

לפחות הבא זיתים

זה הכל, אך אל תשכח

יוסי, ילד שלי מוצלח.


השדרה לוחשת יוסי

הנה שוב רוקדות עיניו

מה נחפז הוא לפניו

פרח אדמוני, אה - יופי !!!

מבלבל לו את האף.


אמא מחכה בבית

אוי לי יוסי זית אין

אך הנה הילד בא עם

מה זה ? לך הכל אתן...

קחי הפרח הוא שלך

אוי לי, ילד שלי מוצלח.


ריק הבית אין חלב

לחם אין ולו כזית

אך מלא מלא הבית

זמר מפוחית ופרח

ונביחות כלבלב…

רועי: אני כילד, עשו את זה גם בערוץ 1, חתני פרס ישראל לדורותיהם, ועשו לסשה ארגוב, אני חושב 94', מיקי קם, כל מיני, ואולארצ'יק שר את זה, ואני התנפצתי, והוא עשה בזה, "ונביחות כלבלב" [מאריך את המשפט] אני… מה זה? אז כן, קסם.

דליה: הוא עשה את זה?

רועי: הוא שר לסשה את זה. כל אחד עלה, ליא קניג, זה… חתנֵי…

שחר: כן. אתם יודעים מה יש מחר?

כולם: לא.

רועי: ספרי לנו.

דליה: ספרי לנו.

רועי: כי מחר זה חמישה בפברואר. אנחנו פשוט, את יודעת, זה…

עילי: אהה…

רועי: זה בכל זאת מבוסס על תאריכים גם האירוע.

שחר: יום הולדת לעילי מחר.

רועי: עילי מחר, יש לו יום הולדת.

דליה: אני לא מאמינה.

רועי: תראי, אני רוצה להגיד שב… אני חושף אותנו כאן, אנחנו שנים, שנים, שנים, בימי הולדת שולחים… עילי שולח לי שיר, אבל שלוש דקות מצולמות עם שיר. הוא מנגן, ואני מתנפץ, אני בוכה כמו ילד, כל שנה.

דליה: אני לא מאמינה.

רועי: ואני שולח לו, מה אני, אני קונה פלייביקים… [כולם צוחקים] אני קונה פלייביקים, לא, אין לי מי שילווה. אני קונה ב-34 שקלים, ושר לו עם מילים חדשות וזה. [צוחקים]

עילי: אני גם שואל אותו מאיפה הפלייביק?

רועי: תראו מה זה.

עילי: אני לא מאמין. חבר'ה.

דליה: זאת שחר.

רועי: שחר.

דליה: תסתכל, עילי.

רועי: תסתכל מה יש פה.

עילי: וואו.

שחר: תסובב לו.

רועי: יש פה גם לכל המצלמות אבטחה.

שחר: קודם כל יש פה את פיסקה המקורי. מבצק סוכר.

רועי: טוב את גאונה, שחר גאונה.

שחר: וגם יש פה תמונה של עילי מנגן בשירה בשידור. התוכנית התשובה ביותר בתולדות.

רועי: שר שירה בשידור.

שחר: התכנית הטובה בתולדות הטלוויזיה.

רועי: עם יוני רועה.

שחר: עם יוני רועה, השולחן שהוא בצורת גיטרה.

דליה: אוי זה גדול.

שחר: אורן אמר: "קרדיט בשידור".

ובכן אורן ואני, זה מה שאנחנו באמת עושים בעבודה.

דליה: כן.

שחר: אנחנו מעצבים דפי סוכר. לאירועים. [צוחקים]

רועי: וואו, זה אדיר.

שחר: נכון, תראה איזה יופי, פיסקה.

דליה: נורא יפה.

שחר: נכון?

דליה: מי זאת האישה?

שחר: איזה אישה?

רועי: רגע, יש פה אריאל קשת ראיתי? אריאל קשת.

עילי: אריאל קשת. הבן של.

שחר: זה אריאל קשת? כל כך מנצחת בהתערבות כרגע.

רועי: וואו.

עילי: באמת?

שחר: ועם אורן. איזה דפוק. אמרתי לו, זה אריאל קשת.

רועי: ברור.

שחר: וגם כאילו הוא מכיר יותר.

עילי: בטח. וואי איזה מתנה, תודה רבה.

רועי: אבל רגע, עכשיו תתן לי כאן, אני כבר, אני חושף אותנו ותיתן לי, אתה מכיר את שירו של שייקה פוליאקוב, שכתב לפסטיבל הילדים לאלי גורנשטיין?

עילי: אוקיי, אני נותן.

[עילי מנגן ורועי שר, לפי המנגינה של "לארצי יש יום הולדת"]

לעילי יש יום הולדת,

אתם ודאי יודעים,

אתם ודאי זוכרים.

זה ההוא עם השירים,

ולכן כולנו יחד,

נשיר לו ונברך

המשך כך הלאה הלאה

באשר תלך נלך.

כולם: ונשיר לך שיר, הללויה, מכל הלב וכל הנשמה.

ונשיר לך שיר, הללויה, מכל הלב וכל הנשמה.

רועי: יש לי עוד אחד.

כל בניך ובנותיך

יחוגו את חגך.

כולם פה מחבקים

ואוהבים אותך.

אתה קיבוץ בלב שלנו.

גם הם מוסרים פה ד"ש.

ויודעים שבימינו ייבנו שוב מחדש.

כולם שרים: ונשיר לך שיר, הללויה, מכל הלב וכל הנשמה.

ונשירה שיר, הללויה, מכל הלב וכל הנשמה.

רועי: יואו, זה שדרוג שפיסקה גם מנגן ביום הולדת שלו.

שחר: נראה אותו משווה ביום הולדת שלך ומעלה.

עילי: מאוד מאוד מרגש, באמת.

דליה: איזה כיף. זה מחר?

עילי: זה מחר.

דליה: איך היו חוגגים לך בקיבוץ?

עילי: איך היו? זוכר שני ימי הולדת, לא משהו זה…

דליה: אוקיי, ההורים היו זוכרים?

עילי: לא, פעם אבא שלי הביא לי איזה ארנב משוקולד בגודל כזה.

שחר: פעם היה את זה. היה את הדבר.

רועי: ברור, בשוקולד.

שחר: הייתה חנות ברחובות של הדבר המגעיל הזה של הצורות. זה שוקולד הרי מאוד לא טעים.

עילי: מאוד לא איכותי.

שחר: לא בטוח שזה היה טוב לאכול את זה אבל אני לא הקפדתי, אכלתי בכיף. הילדים שלי, אם היתה להם את האופציה עכשיו? וואו, אבל ארנב היה עומד בחלון, כזה. עטפו בצלופן יפה…

רועי: ברור. אמא שלי פעם הביאה לי… אצלי פעם אמא שלי הביאה עוגה, שמה על זה את ה-12 נרות, הדלקנו ואז היא הבינה שזה קטורת. 12 קטורת, השמידה את הבית או משהו, כן?

שחר: קטורת זה מגעיל, מגעיל, מגעיל.

רועי: יום הולדת זה יום הולדת

דליה: ולי תמיד ביום ההולדת, אמא שלי הייתה בבוקר מוקדם מוקדם לפני שהיינו מתעוררים הייתה שם זר של דליות.

כולם: יפה!

עילי: אז אצלנו יש שולחן יום הולדת, כיסא יום הולדת…

שחר: עכשיו, לילדים

עילי: לא, גם לנו. נזכרתי, כיסא יום הולדת, אתה קם בבוקר ויש לך כיסא עם מלא מלא ממתקים.

רועי: כן.

עילי: ו… ואני זוכר שאמרתי, כשיהיו לי ילדים אני אמשיך את ה… כשההורים מתגרשים בגיל צעיר אז אין מסורות של משפחה, אצלנו לפחות.

דליה: בני כמה הייתם?

עילי: אני הייתי בן עשר. אז אין ממש, עוד לא מספיק לייצר מסורות, אבל זאת הייתה מסורת ואמרתי אני אעביר את זה הלאה וכל יום הולדת, כל ילד, יש כיסא, הם מחכים לכיסא.

דליה: רגע, אבל ההורים היו… המשיכו אחרי שנפרדו גם לחגוג לך ימי הולדת?

עילי: כן.

דליה: גם זכרו את התאריך.

עילי: כן.

דליה: אוקיי, חשבתי שיבוא איזה סיפור מצחיק, אבל טעיתי, כנראה שזה שהם היו טובים, ביום הולדת. כן, בדיוק. הם היו בהצגה, אגב?

עילי: אבא שלי היה.

דליה: מה הוא אמר?

רועי: ביום חמישי?

עילי: כן, הוא נתן לי נשיקה בסוף.

שחר: עד כדי כך זה היה מדהים?

עילי: נותן לי נשיקה, "יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל".

דליה: מה זאת אומרת? זה מדהים שאבא נותן נשיקה?

עילי: אצלנו לא נהוג.

רועי: אני מסכים. מה פתאום? זה לא נהוג.

דליה: לא נהוג?

רועי: לא נהוג. זה לא בפורמט.

דליה: איפה לא נהוג?

שחר: לא, לא, אצלינו זה נהוג.

עילי: כי את בת.

שחר: לא כי אני בת. כי הם נותנים נשיקה, גם לאחים שלי הבנים.

דליה: מה זאת אומרת? מה אתם משוגעים?

שחר: לא, לא.

רועי: לא יודע…

שחר: מה, כזה? [מדגימה שתי נשיקות. צוחקים]

עילי: כן, שניים.

שחר: אני לא יכולה לשאת את זה. האופציה הזאת של הבנים.

עילי: זה נכון.

שחר: כמה זה טיפשי.

עילי, טיפשי, אה?

רועי: טפיחה על השכם.

שחר: תתקרבו עוד קצת, כי זה חיבוק, ואז לא תצטרכו… [מדגימה שתי נשיקות]

דליה: הוא אמר לך, זה יפה מאוד?

דלייה: כן, התרגש מאוד, הוא הגיע עם אשתו, הם התרגשו.

דליה: איזה יופי!

עילי: אני זהיר, כי אשתו כבר מאזינה לפודקאסט. אני רק אספר שיצאתי מהפואייה בהצגה השנייה, לא בהצגה שאתם הייתם, ביום למחרת עם הילדים, ואז תוך כדי מישהו עצר אותי. אנשים מחמיאים וגם שואלים על ההצגה וזה וזה, והיא נכנסה לשיחה תוך כדי, אני אומר לה "אבל זה לא מתאים"...

רועי: אתה מעיר גם שזה לא מתאים.

עילי: אתה מכיר. היא נכנסה לשיחה בינינו ואמרתי לה שזה פחות מתאים.

שחר: אמרת?

עילי: לא, במבט, עשיתי לה ככה.

דליה: אולי בטיפול תגיד את זה.

עילי: לא. היא נציגה של הפודקאסט באזור חוף כרמל. היא מקדמת. אמא שלי עוד לא מאזינה.

דליה: לא מאזינה?

עילי: לא, כי היא לא יודעת ש… היא לא מכירה את הפלטפורמות, לא מודעת לזה.

דליה: אה, מה, ספוטיפיי זה כל כך קשה?

עילי: אני אעדכן אותה. זה לא מסובך.

דליה: אוקיי.

שחר: נראה לי שאתה לא מעוניין. לעדכן אותה.

עילי: לא, לא.

שחר: מישהי בקניון ניגשה אלי ואמרה: "את שחר?" אז אמרתי "כן", אז היא אמרה "אני מאזינה, וואו, ממש דומה!". [צוחקים]

דליה: היא רואה ביוטיוב.

שחר: כנראה ממש דומה.

רועי: במערכון הראשון שצילמתי ל"ארץ נהדרת" עשינו מעין "תגלית" כזה, אז היא אומרת… כולי בתוך איזה חליפת השמנה, בקניון עזריאלי ניגשת אליי אישה ואומרת לי "אתה שני?" לא ידעתי מאיפה להתחיל את התשובה. "אתה שני?" היא לידי גם, היא גם עומדת לידי!

דליה: שני?

רועי: כן. אתה שני?

שחר: הכל נכון. מה שאנשים אומרים… זה תמיד, או יותר.

דליה: אתה שני? כולם שואלים אותי על ה"וולפורט". ואז כולם אומרים לי "תגידי זה נכון שהם עזבו באמצע הצגה?"

רועי: לא באמצע, בדקה הראשונה. [צוחקים]

דליה: בדיוק.

שחר: יש סרטון. הוא אמר לך שיש סרטון.

רועי: יש סרטון. היא צריכה להביא לי את זה, יעל.

דליה: מה, היא צילמה את זה?

רועי: איזה שאלה? את כל היציאה, את כל ההשמדה של הצפיה. סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, אנשים בשוק. אנשים בשוק.

דליה: אבל למה היא צילמה?

רועי: כי היא רצתה שנזכור את הרגע הזה. שוולפורט לא ישמע מאיתנו יותר.

דליה: וואו.

רועי: לא פשוט.

דליה: טוב, אני רוצה להגיד לכם רק, לנדנד לכם קצת, כן, כן, לא, לא לנדנד דווקא. אמרתי לכם כבר שיש אתר שנקרא pod text, p-o-d text,

שחר: כן.

דליה: לחרשים וכבדי שמיעה, שהם יכולים לשמוע פרקים מפודקאסטים כי יש להם תמלול בתחתית הפריים, ויש בחורה אחת מיכל כץ, בחורה אחת, קדושה אחת, מיכל כץ, שעושה את זה. אני לא מכירה אותה, אנחנו מתכתבות והיא עושה עבודה נהדרת באתר הזה, יחד עם אלי גורמן. ומה שאני מבקשת, אם מישהו, זה נורא קל, רוצה, הוא צריך… יש לה דף פייסבוק ואני גם אגיד את הטלפון שלה. אפשר להתקשר אליה. היא שולחת לך הביתה במייל את התמלול, מה שהבינה המלאכותית מפענחת, ומי שבבית פשוט צריך לעבור על התמלול, לשמוע את הטקסט.

שחר: רק תיקונים. אתה לא צריך לתמלל את הכל.

דליה: לא, רק תיקונים. שומעים את הפודקאסט, רואים את התמלול, מתקנים, מחזירים לה את זה. עושים הגהה בעצם. זאת עזרה נורא נורא גדולה והאתר הזה עוזר לציבור נורא גדול לשמוע פודקאסטים שאף אחד… שהם לא יכולים לשמוע. אז הטלפון שלה, של מיכל כץ הקדושה 054-6394094. התקשרו אליה ותעשו את זה. זה גם נותן הרגשה נהדרת של התנדבות, וגם… זהו.

אני מודה, כמו שאבא שלי היה אומר, נגמרו לי המילים. זאת אומרת זה המילים שהכנתי להיום, הוא היה אומר לנו.

רועי: לי פעם… סליחה שאני עושה, זה משהו… איזה ג'סטה למתי כספי, הוא משאיר לי הודעה ב"מתי כספיות" הוא אומר: "אין לי מילים להודות לך ולכן אני לא אודה לך". אז הוא אומר. מתי כספי. "אין לי מילים להודות לך ואני לא אודה לך" והמשיך "ורציתי להגיד המון תודות, אבל אין דבר כזה בעברית המון תודה. תודה זה אחת. ולכן אני גם לא אמר לך תודה". זו הייתה הודעה. אני הייתי צריך להתמודד. תשמעי, זה יכולת מסוימת לנסח את המשפט. אני… גם יש בזה הומור. אוקיי.

שחר: אבל הוא הכין מראש, הכין מראש.

דליה: הומור אכזרי.

שחר: מה מדיניות הטיסה שלכם? אם אפשר לדעת.

דליה: לאן?

רועי: לאן?

שחר: בכללי. בימים אלה.

דליה: אני יותר לא טסה לחו"ל.

רועי: בגלל האריזות והמזוודה.

דליה: המזוודה והאריזות והמלון, אני מתחילה לנקות את המלון. אני לא רוצה את זה יותר. זהו ואיפה… כמו שגרבוז אמר לי "אני רק יורד בהיתרו בלונדון, אני מתחיל להכות על החזה שלי. איפה הדרכון? איפה הדולרים? איפה זה? אני לא רוצה…"

רועי: הפאניקה של המסביב.

דליה: "אני רוצה…", כמו שיענקלה שבתאי היה אומר: "מה את אומרת לי לנסוע? אני אסע עם עצמי, אז איך אני אנוח?" אני לא נוסעת יותר. זהו. עד הודעה חדשה.

שחר: זהו? וצחקי זורם עם זה?

דליה: לא, שיסע… תראי, הוא יכול לנסוע לאן שהוא רוצה. לאיזה יבשת שהוא רוצה.

רועי: יכול להיות שאנחנו פחות.

עילי: אנחנו פחות.

רועי: יכול להיות שאנחנו נבליח לאיזה משהו.

דליה: בסדר, אבל מה?

עילי: אנחנו עוד שבועיים, שבועיים מעכשיו.

שחר: לא, עכשיו, זה לא משנה לאן? לא משנה כן? אתם לא אומרים: רגע, מה עם ביטול? אם יהיה דבר? רגע, בצפון עוד לא התחיל. תכף יהיה בצפון. אמרו לחיילים באפריל, אז לקנות עכשיו? לא לעשות את זה? מטורף עכשיו לטוס? בין כה יהיה פסח. כל המילים האלה. מה, איך זה עובד?

רועי: לא, אני בהדחקה. אני, כאילו, אין לי צורך אמיתי לחופשה. אין לי את הדבר הזה.

שחר: אבל אתה טס בעוד שבועיים.

רועי: אבל בעוד שבועיים לשלושה ימים, איתו (עילי) ועוד עם חבר, זה…

שחר: בסדר, פריז כאילו?

רועי: כן, כזה.

שחר: זה הפריז הזה? כן.

עילי: כן.

שחר: בסדר גמור.

דליה: באיזה ימים של השבוע?

רועי: אנחנו נעדכן בהתאם. אנחנו עושים את הפודקאסט משם, כן.

עילי: אם יש אפשרות.

שחר: לא, לא, לא, אנחנו נביא אנשים אחרים. ממש, אם הם בפריז.

דליה: לגמרי.

רועי: לא, לכמה שעות. גם זה להבלחה.

שחר: אולי צחקי רוצה לבוא? להופעת אורח.

דליה: מועמדים, יש לנו הרבה, בלי סוף. פשוט החלפה וזהו. לכמה ימים אתם נוסעים?

רועי: שלושה, ונביא לכם את הארנב הזה משוקולד, הענק הזה. יש בפריז.

שחר: זה בטח משוקולד טעים.

דליה: למה שאלת?

שחר: כי אני מתלבטת. אני מתלבטת על פסח,

רועי: על חו"ל.

שחר: כן, ובואו, אני מראש, אני לא אדם נלהב בנושא חו"ל. זה מאוד מלחיץ אותי לטוס, זה שגרה, כבר יש לי אותה.

רועי: היא אוהבת שגרה.

שחר: לטוב ולרע יש לי אותה כבר, ואני יודעת מה יקרה בה וזה. פחות, הכל לא קורה בה, כמו שאתם רואים. אבל יחסית, בסוף זה החיים שלי. עכשיו, לתכנן, ולהגיד איפה אני לא אהיה, מה אני לא אעשה בזמן הזה, ולכן זה קשה לי מאוד. לארוז, לחשוב קדימה מה אני אצטרך? עכשיו אני יודעת מה אני אצטרך?

רועי: זה כן, תדעי לך שזה, זה מפתיע אותי לגביך כי את מאוד easy going בהכל.

שחר: לא, לא, לא, אני לא ספונטנית. זה תכונה שהיא נחשבת נורא… כאילו אטרקטיבית, להיות ספונטנית.

רועי: אבל את לא נלחצת משום דבר. הכל נראה לך קל וישים ואת עושה את הכל, בסדר?

שחר: אבל שליטה איפה היא?

רועי: אז תארזי שבועיים קודם.

שחר: אז אם אני מעכשיו חושבת קדימה על פסח, אולי. אולי אני אוכל לעשות את זה. כי זה סוף אפריל השנה.

רועי: ברור, את יכולה. אני מודיע לך שאת יכולה.

שחר: אבל אז מה? מה מדיניות ביטול?

רועי: בסדר.

שחר: כאילו רק ברמה הזאת?

רועי: כן, ברמה הזאת. ותשאפי שיהיה משהו נורמטיבי.

עילי: כן, כן, בטח. אני בפסח עם הבנים יש לנו טיול בר מצווה.

שחר: כן?

דליה: יפה!

רועי: לאן היהד? יעד.

עילי: אז זהו, היעד המקורי היה לדרום אפריקה, אבל אחרי מה שהם עכשיו הציגו…

רועי: פחות. להאג? טסתם להאג.

עילי: הם לא רוצים שנגיע.

שחר: הדדיות, לך על הדדיות.

עילי: אז אנחנו מחפשים יעד חדש. אולי אם מישהו מהמאזינים יכול להמליץ לנו?

רועי: תשלחו לנו, אולי בגלויות.

שחר: אין מקומות טובים כל כך לטוס אליהם כרגע.

עילי: לאן נטוס? כן.

שחר: הרוב לא מעוניין בנו כרגע.

עילי: אולי איסלנד? לא באמת. אמרו לי שאיסלנד זה יפה.

רועי: נכון. איסלנד.

עילי: קר, כן.

דליה: משעמם…

שחר: לא, טבע. טבע מרהיב

דליה: טבע מרדים אותי.

רועי: מעניין. טבע, היא נגד טבע.

דליה: לא עושה לי כלום. אני לא מתרגשת מזה.

שחר: אבל כל היום "החיטה צומחת שוב". טבע משעמם אותי.

דליה: אני רוצה לדבר עם אנשים, אני רוצה לשמוע על אנשים, לדבר איתם, אני אוהבת מילים.

עילי: תמיד היית ככה?

דליה: אני חושבת שכן, כן. אני חושבת שכן.

רועי: אוקיי, זה גם מרגיע. לא פתאום הדרדרות ענקית.

דליה: לא זה לא סימפטום של ההתבגרות. כן, לרוב הייתי ככה' בוא ננסה… אבל גם אני רוצה להגיד עוד דבר שאדם תרבותי לא אומר אותו בקלות - אני לא יכולה להיות במוזיאון יותר מ-20 דקות. אני גם לא יכולה.

רועי: אפשר להבין, אפשר להבין.

עילי: אה וואו, כואב לי הגב, אני מתחיל להיות עייף.

דליה: אני לא יכולה. אני רוצה שיקחו אותי, יכניסו אותי למוזיאון, אני רוצה לראות כמה פריטים, שיגידו לי עליהם מה שיש לי להגיד עליהם, אני אזכור אותם, זה יחרט בזיכרוני, ואני הולכת, אני לא יכולה להיות יותר במוזיאון ולא לזכור כלום אחר כך.

שחר: אני, היה לי סבא, גאון באמת, מכונן, מאוד מאוד, אבל עם ה-OCD, שיהיה בריא, וואו. אוקיי? שאין מצב שנגיד, משהו שהוא לא יודע ייאמר עכשיו, ונתקדם.

רועי: אבל את גם כזאת.

שחר: כן, אבל לי יש את הטלפון, נכון? אני יכולה באגביות, תוך כדי שזה קורה, לבדוק שנייה את התוכן.

רועי: את אומרת "לא הבנתי".

שחר: הוא היה קם מהשולחן, הולך, מחפש או במילון או באנציקלופדיה, או בזה שיש לו את כל הספרים הזה, ועם תוכן. חלק מזה, עכשיו אני לוקח אתכם קדימה עוד בהגזמה, אז למשל, נגיד כאילו, כל מילה כתובה הוא חייב לקרוא אותה. אז נגיד, רכיבים. באיזשהו שלב הוא היה מגיע לשלב הרכיבים על הבקבוק שעומד מולו, וכאלה דברים וזה, לא משנה. הוא תכל'ס, הוא ידע הכל בעולם, צריך להגיד, הכל הכל בעולם. גם רופא.

רועי: רופא.

עילי: וואו.

שחר: הכל בעולם וכאילו זה. הבעיה היא, מוזיאון. משום שכתובים הרבה דברים במוזיאון, וכשהיינו ביחד, כי בתור ילדים וזה, למוזיאון זה 4-5 שעות אמיתי. 5 שעות, אי אפשר. כולם יושבים כבר מזמן, והאיש הזה עובר. ולא משנה בן כמה הוא היה, בן 900 כבר הוא היה, הוא היה שם את הידיים מאחורי הגב, כאילו, בשביל שלא יכאב לו הגב, ומהלך. ופשוט קורא כל פלח כזה…

עילי: וואו, מדהים.

שחר: וגם יודע את זה לעולם.

עילי: מדהים. וואו מדהים.

רועי: ויודע את זה!

עילי: וזוכר את זה.

שחר: אבל 5-6 שעות, נו, באמת, בן אדם, יש פה עוד אנשים.

דליה: אז אני ממש, אני ממש לא, אני רוצה לפני סיום לשאול אתכם. כל אחד יענה לי לחוד. הדיון הזה שקובי מידן ניהל, מה… איזה צורה אנחנו יכולים לבלות עכשיו, בימים האלה, עד שהחטופים יחזרו? כלומר, מה צריך להיות מלווה ברגשות אשמה? מה לא מה לא צריך להיות מלווה ברגשות אשמה? האם באמת כל שמחה והתהוללות, תסלחו לי, היא… היא לא מנותקת ממה שקורה, ואנחנו לא עושים עוול למישהו? והסולידריות נפגמת לגמרי?

רועי: אני לא יודע, אולי זה קצת כמו שאלון עידן כתב עכשיו במוסף ב"הארץ", על הפיתה הריקה של אייל שני, המחווה הזו, זה היה קסום מה שכתב, פשוט…

דליה: ענק.

רועי: ענק. אז הוא אמר "זה לא שאי אפשר לאכול ולהנות מאוכל ולצאת…"

דליה: אתם יודעים על מה מדובר?

עילי: לא. האמת שלא.

רועי: שווה באמת להתייחס לזה. תסכמי את זה בתמצית.

דליה: כן, למרות שנועה אמרה לי שהיא נורא לא אוהבת שאני עושה שיימינג, אז אולי אתה תספר את זה.

רועי: מה? אבל זה מה שהוא כתב. זה בסדר, זה לא שיימינג.

דליה: לא, הוא כתב את זה, אבל הוא כתב את זה על אייל שני. אייל שני בוולט עכשיו, כשאתם מזמינים משהו, פיתה עם משהו, מה, הוא גם מצרף רבע פיתה עם פתק: "הרבע פיתה הזאת, ממנה… בזה מסתפקים החטופים, ככה וכך, בואו נזכור אותם". משהו כזה. אבל זה לא שמוסיפים במחיר בשביל לתרום לחטופים, זה לא עושים איזה פעולה אקטיבית.

שחר: לא, אבל את אמרת שזיכרון, לזכור כל הזמן, זה כן אקטיבי. אם הוא עשה במהלך הזה את זה…

רועי: הוא אמר, זה בעצם ממרק את המצפון שלנו, הנה אנחנו התייחסנו לזה. מה שהוא אמר, אלון עידן, אפשר ללכת ולהנות מאוכל, וללכת לאכול אצל אייל שני, רק לזכור במודעות שאנחנו עושים את זה, אבל לא בזה אנחנו… אוקיי, נזכור רגע…

שחר: בקיצור, נראה לי שזה כל אחד לגופו.

עילי: בתיאטרון, למשל אני לא יודע אם שמתם לב, בכניסה לתיאטרון, לבית ליסין עומד כיסא, כיסא ריק, כיסא שמור לחטופים. זאת אומרת, כל אחד עושה… זה. אני יכול לספר שאני לקראת הופעה ראשונה פתוחה לקראת הרחב אחרי הרבה זמן, ואני מאוד מתלבט איך לעשות אותה. איך לפתוח את ההופעה.

דליה: מה, ב-22 בפברואר?

עילי: כן, אני מאוד מאוד מאוד מתלבט. בדרך כלל, ההופעות הרגיליות לפני, היו מתחילות… אני מתלבט מה לשיר? מה להגיד? מה להראות? מה לספר?

דליה: 3,000 איש.

עילי: כן, איך?

דליה: עם מי אתה מופיע שם? אתה ו…? הקבוצה שלך?

עילי: וההרכב שלי, כן ילדי החוץ. כן.

שחר: אז תבוא לקניון, תבוא לקניון להיוועץ.

דליה: במה אתה מתלבט? אתה עולה לבמה…

עילי: כן, יש לי כל מיני מחשבות איך לעשות את זה.

דליה: מעניין.

עילי: כן, איך אני יכול, לצד… בסוף, בסוף בהופעה שלי, בסוף רוקדים.

דליה: באמת?

שחר: כן, יהיו שירים שמחים ואנשים ירקדו. ברור.

דליה: אנחנו נהיה שם שורה לראשונה, מעניין.

עילי: כן, אנשים ירקדו ואנשים ישירו ואנשים… כן. זה מגיע לזה, בדרך כלל זה מגיע מאוד מהר, עכשיו, אני מחכה עם זה, כי זה… זה שלי. אני צריך לצאת פה את ה… את מרגיש שאני צריך…

דליה: אתה גם מתלבט איזה שיר ראשון לפתוח?

עילי: כן, בהחלט. בהחלט.

דליה: יש לך רעיונות?

עילי: אני יכול לספר שיש לי שיר, שקוראים לו "ניפגש בחלומות" שממש בשבוע השני או השלישי הוא הוקרן באולפן שישי, השיר, עם כל תמונות החטופים, עוד לפני שהחזירו, ממש כולם.

שחר: שהמהלך לא היה קשור אליך?

עילי: לא, לא, שום קשר. שלחו לי, "תראה מה…", אין לי שום קשר לזה. ואני רוצה לעשות משהו כזה. ואני אמרתי לעורך וידאו "אנחנו מחכים ליום ההופעה, ליום ההופעה, תשאיר את הרובליקות, את האלה", הלוואי ולא נצטרך לעשות את זה, אבל עם התמונות של האנשים שנמצאים, אולי חלק יחזרו, אז לא נשים אותם, זאת אומרת ממש להתייחס לזה, ממש בצורה הזאת, במובן הכי מוחשי של העניין. אני רוצה להראות, אבל אני מחכה לרגע האחרון.

שחר: יש לי חבר שגר במיאמי, ואתמול הוא אמר, איך שמה מקפידים להחליף את השלטים. תלו שלטים חדשים, כדי שמי שכבר חזר לא יהיה תלוי עכשיו. פה לא. פה לא. פה אתה הולך ברמת גן ויש שלט ענק למעלה. אמרתי לו "פה, כמובן לא". אז הוא אמר "כן, אצלנו יש כסף", כך הוא אמר… [צוחקת] זה בדיוק, זאת אומרת, לא רק כסף, יש גם את מי שיטפס עכשיו לאן שעלו אז להדביק, כדי להוציא את מי שכבר לא, ואצלנו לא.

רועי: ממש.

שחר: עכשיו הם מסתובבים פה והתמונות שלהם תלויות שם, כן?

רועי: ברור. מדהים.

דליה: אתם יודעים את השיר הזה?

רועי: ניפגש בחלומות? זה שיר של עילי.

דליה: אז אולי נשיר את זה.

עילי: מנעד…

רועי: מנעד.

דליה: אה, מנעד.

עילי: לפיסקל'ה אולי יש, לי אין את זה.

דליה: כי גם השיר המסיים שאתה שר עם נועם…

עילי: "אם היה לנו זמן".

דליה: הוא פשוט נפלא. אתה אומר שאתה לא יכול לשיר אותו, בגלל המנעד.

עילי: כן.

דליה: אז מה? אז לא נשמע את זה.

עילי: לא, אבל אפשר את "אל בורות המים", אם אתם רוצים.

רועי: אפשר.

עילי: מה אתם אומרים? אוהבים?

רועי: איזה קטע שגם אני כתבתי את זה. אתה יודע? רציתי להציע לכם שבואו נשיר את זה.

דליה: כן?

רועי: כן. ממש.

דליה: ואני רציתי להגיד על עודד ליפשיץ ועל יוכי ליפשיץ, שהם היו מהמייסדים של ניר עוז, ש"כשאימא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית. גדלו הילדים…"

רועי: "חצי מאה עברה".

דליה: "חצי מאה עברה".

רועי: "ותלתלים".

דליה: "ותלתלים".

רועי: שחורים

דליה: שחורים, מה?

שחר: החברים בחוץ רוצים שזה מה שנשיר.

דליה: בדיוק.

רועי: מה נשיר?

דליה: "כשאימא באה הנה" לכבוד יוכי ליפשיץ, שכל כך רגשה אותי בהשקה של הספר של אביהו רונן, על כרם שלום, "אנחנו לא קונצנזוס". תקראו את הספר הזה, חברים. אני נפרדתי מהמשבר קריאה שלי בזכות הספר הזה.

עילי: "כש…"

רועי: מה אתם חשים? אתה יודע לאן זה הולך?

עילי: הבנות ישירו. אז אנחנו…

שחר: את מה אני אשיר? את הגבוהים, הלוא…

כולם שרים:

כשאמא באה הנה יפה וצעירה,

אז אבא על גבעה בנה לה בית.

חלפו האביבים, חצי מאה עברה

ותלתלים הפכו שיבה בינתיים.

אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה,

אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:

חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה

וריח המלוח על המים.


בשביל הנה יורדת עדת התינוקות,

הם בירדן ישכשכו רגליים

גדלו הילדים וכבר למדו לשחות

ובני הנעורים חותרים בשניים.

אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה,

אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:

חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה

וריח המלוח על המים.

רועי: יש עוד בית.

דליה: בית חשוב.

מעבר לירדן רעמו התותחים

והשלום חזר בסוף הקיץ

וכל התינוקות היו לאנשים

ושוב על הגבעה הקימו בית

אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה,

אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:

חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה

וריח המלוח על המים.

שחר: שיגעון של דבר.

דליה: כשהיינו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים… הנה מחאו לנו כף בקונטרול, איתמר רוי מ"אול אין", שאנחנו חייבים להם הרבה, אנחנו סטודנטים, וחברה אחת אומרת לי "דליה, בואי, בואי, יש שיר חדש של נעמי שמר, בואי, בואי, תראי את המילים, תראי את המילים", ולימדה אותי את המנגינה.

רועי: וואו, ענק.

שחר: ומתי באנו? על הפנים, על הפנים.

דליה: לא הייתם אז.

שחר: איזה טיימינג מחריד. על הפנים.

דליה: אתם הגעתם הרבה אחרי כרם שלום, הרבה אחרי בלוז לחופש הגדול, מה שלא מפריע לכם אבל לאהוב את זה, לאהוב את הכל. חברים, אסתר קלין אמרה לי, היא אוהבת אתכם, ואני אוהבת אתכם ויומולדת שמח, רועי… עיליצ'וק.

רועי: מחאה גדולה.

עילי: תודה רבה על ההפתעה. זה משגע, ממש. אתם מתוקים ממש.

רועי: מזל טוב ונשיקות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Kommentare


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page