השבוע התעכבנו מעט בעליית הפרק כי הבריאות לפני הכל. נורית קיבלה מכת חשמל וחזרה אלינו כדי לספר איך הייתה לה ההרדמה. דליה עושה שבת מתוקה, צוחקת מפרסומת על מטבחים ונכנסת למוצ״ש ללא מועקה עם ״מסיבת עיתונאים״ של עינב גלילי הנהדרת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/08/2023.
[פרסומות]
כאן תמר ברוש, מנכ"לית הקתדרה במוזיאון ארץ ישראל. אצלנו תוכלו לשכלל את המוח וגם לפגוש חברים. בידיעון החדש שלנו תמצאו מידע על קורסים וסמינרים באחוזות נופש, וגם הטבה מיוחדת למאזיני ומאזינות באות בזמן.
כדי להכיר את התוכניות מקרוב פשוט דברו איתנו - 5288* או היכנסו לאתר הקתדרה במוז"א.
שלום לכם מאזינות ומאזיני באות בזמן. יש לנו הפתעה בשבילכם, אחרי הרבה ציפייה והרבה בקשות, אנחנו פותחים קופות. מוזיאון תל אביב, אולם אסיה, 13 בספטמבר, 8 בערב. הלינק לרכישה בתיאור הפרק.
קריין: נורית גפן ודליה גוטמן, באות בזמן. מבית אול אין, הבית של הפודקאסטים.
דליה: היי נורית'קה, הפעם יום רביעי, אנחנו מקליטות, עוד מעט תדעו למה…
נורית: נכון.
דליה: לא הקלטנו את זה ביום שני ואני מניחה שזה יעלה לאוויר, זה יעלה בטח או הערב או מחר בבוקר. על כל פנים, אנחנו בתוכנית 34, שזה הרבה שבועות.
נורית: אה כן? לא ידעתי…
דליה: תכף אני אשאל אותך מה שלומך, בינתיים אני רוצה להגיד לך שמישהו אמר לי שלפעמים אני יותר מדי מתלוננת כאילו, שיש לי תלונות, שאני כועסת, שאני זה… אוקיי, אני לא כל כך מרגישה בזה,
אבל כנראה שזה נכון, את יודעת אדם גם… נורית: בסדר, אבל את אומרת שיש לך את מנת המרירות, שק המרירויות.
דליה: שק המרירויות, נכון. אז עכשיו, אני רוצה להגיד לך משהו שקרה לי נחמד נורא.
נורית: כן…
דליה: ושימח אותי אפילו.
נורית: אני שמחה.
דליה: ומה הדבר הזה? נורית: מהו?
דליה: אני רואה, הרי אני בוהה, גם צחקי, אנחנו בוהים בפרסומות, מן הפסקה כזאת בתוכניות וככה יש פרסומות אנחנו בוהים, כל אחד חושב על דברים אחרים. לפעמים אני רבה איתו בראש והוא לא יודע (נורית צוחקת), נגיד באותו רגע, כי הוא חושב שאני רואה את הפרסומת והוא לא מבין איזה צרחות יש לי בראש עכשיו (נורית ממשיכה לצחוק), אבל הכל בסדר. בקיצור, אני רואה פרסומת למטבחים. נורית: אה, אוקיי. דליה: ואני רואה זוג עומד במטבח יפה מאוד, ממששים את המשטח, הבחור מרוצה מאוד, הוא ככה פונה לבחורה ואומר לה "זה יפה, נכון?", אז היא אומרת "זה מאוד יפה, אבל השאלה היא אם לא היינו יכולים למצוא מטבח כל כך יפה במקום אחר ביותר כסף". נורית: (צוחקת) הפוך, הפוך. דליה: וזה כל כך חמוד, ועל המקום הסתכלתי של מי המטבחים, אני לא רוצה להגיד זה עכשיו אבל פתאום זה עניין אותי של מי המטבחים כי זה מצא חן בעיניי.
נורית: כן, נחמד.
דליה: זה היה שנון וחינני ועשה לי מצב רוח טוב, אני רוצה אותו מטבח אבל אולי אפשר למצוא אותו במקום אחר ביותר כסף.
נורית: (שתיהן צוחקות) גדול.
דליה: זה גדול, זה פשוט נורא יפה, נכון. אלא מה, אלא מה? שלא רחוק מהפרסומת הזאת באה פרסומת, עם שני שחקנים מצוינים אגב - יבגניה דודינה וניר רון.
נורית: אני חולה על השחקנית הזאת.
דליה: וניר רון מהחאן, הוא ממשמר העמק אגב, אני חברה של אחותו. שני השחקנים האלה הם פרזנטורים של בנק מסוים שנפתח, אני לא אגיד מה הבנק, היא קוראת ספר בסלון והוא יושב על כורסה ופתאום מהברך שלו נפתח סדק כזה כמו של בנקומט ומתחילות לעוף החוצה מטבעות, המון המון המון, לכסות את הרצפה. היא אומרת "תשים משהו", הוא אומר "אני לא יכול, אני מנסה, אני לא יכול"... נורית זה כל כך מבהיל, זה כל כך רע, זה כל כך מבעית.
נורית: נורא, כן… כמו דימום.
דליה: כמו דימום אבל מה אתם רוצים מהחיים, אני לא מבינה.
נורית: למה ככה?
דליה: למה זה הדמיון של התסריטאי,
נורית: בדיוק.
דליה: מה אתם רוצים? ואז היא לוקחת אותו ל… לא יודעת אם זה מרפאה כי הרי זה מטבעות, אני לא יודע מה זה, ועומד שם מישהו לרופא ואומר לה, "זה יהיה בסדר, אנחנו נדאג", והיא שואלת בדאגה "הוא בזבז הרבה?" אז כן, הוא בזבז הרבה כי לא הייתם אצלנו, (נורית צוחקת) אם תהיו אצלנו אז לא תבזבזו בכלל. מי צריך את הדבר הנורא הזה?
נורית: למה הקונוטציה של דם?
דליה: לא, הבהלה… גם ככה אני מבוהלת כל הזמן.
נורית: נכון.
דליה: כל הזמן, כל פעם מישהו אחר יש לו איזה הצהרה לאומה.
נורית: כן. דליה: בעוד עניין ובעוד עניין, אז אתם מוציאים לו עכשיו מטבעות מהברך? (נורית צוחקת) די כבר עם הדבר הזה… שני שחקנים כל כך נחמדים.
נורית: מה זה, שחקנים… דליה: נצלו אותם, עשו משהו טוב עם זה. נורית: מצוינים.
דליה: אבל אני החלטתי השבת, כבר היום אנחנו ביום רביעי בכל זאת זיכרון טוב יש לי, החלטתי - אני, אנחנו עושים לנו שבת נעימה צחקי ואני, לא לשבת ולדאוג עד שאנחנו הולכים למחאה ואז קורה מה שקורה… ואז, במחאה שעברה פגשנו חברה, אישה נורא מתוקה, חגית, חגית בונים, היא הבת של שמואל בונים הבמאי. שמואל בונים הבמאי היה ידיד שלי, לא חבר אבל ידיד, אני כבר סיפרתי עליו פעם שהוא וסשה ארגוב באו לבשר לי שיענק'לה שבתאי מת.
נורית: כן, כן…
דליה: ועשיתי איתו כמה תוכניות טלוויזיה והיה לי, הייתה לי כלפיו, היה לי כלפיו לב חם.
נורית: גם אני מאוד אהבתי אותו. דליה: נכון. וחגית אמרה לי "דליה, בואו אלינו בשבת בבוקר לקיבוץ יקום", אמרתי "בשמחה". קמנו בשבת בבוקר, לפני כן הכנתי עוגה גבינה, לא קניתי עוגה.
נורית: כל הכבוד.
דליה: כמו פעם, כן, קרה, נהדרת… נורית: גם יפה וגם אופה (צוחקת). דליה: יצאנו בעשר וחצי לקיבוץ יקום, לא למסעדה ולא לבית קפה ולא למקום שאי אפשר לדבר בו, באנו אליהם, זה הזכיר לי את הבילוי של ההורים שלי בשבתות. נורית: נכון. דליה: שהיו הולכים לבני עיר, כי הרי משפחות לא היו, הם נכחדו, אבל נשארו בני עיר שבאו מאותה עיר באירופה. באנו אליהם ובילינו כמו ההורים שלי - היה שולחן בסלון עם פירות נהדרים שחגית הכינה, עוגה גבינה, עוד כל מיני דברים. היינו ארבעה אנשים הם ואנחנו, בעלה אשי, מקסים שאי אפשר לתאר, שני אנשים - אגב, אני ישר קינאתי, אני לא יכולה בלי לקנא, כי שניהם עשו תואר שלישי, שניהם עשו דוקטורט אז כבר כבר הייתי עסוקה בראש קצת (נורית צוחקת) 'מה את עשית ומה את הספקת ולמה לא עשית את זה' אבל לא חשוב, הסתרתי את זה כי השיחה קלחה. ישבנו שלוש שעות כמו פעם, זוג מול זוג, ודיברנו. דיברנו לא על כלום, לא היה צריך שום גירוי אחר, לא בית קפה ולא הצגה ולא סרט ולא כלום… נורית: כן.
דליה: אנחנו והם, כמו פעם… נורית: מנהלים שיחה! דליה: מנהלים שיחה, אני כבר לא רגילה לבלות ככה בפטפוט כזה. נורית: לא, או שזה הכל בפלאפון, או פלאפון או במסעדה.
דליה: לא מדברים פנים אל פנים, אפשר לדבר במסעדה? אין דיבור אינטימי במסעדה. נורית: לא, ממש לא. דליה: וגם לא בבית קפה. נורית: נכון. דליה: אז מה שעשי… הלכנו אליהם וישבנו שם. אגב, יש לנו עוד זוג חברים כזה, דני ליטני ותמי ליטני, גם אליהם אנחנו הולכים לפעמים, אנחנו והם.
נורית: זה נהדר.
דליה: מתפוצצים מצחוק, דני נורא מצחיק… אבל זה בילוי כזה חמוד.
נורית: חקיין.
דליה: מצוין, חקיין מצוין. אז ישבנו אצל חגית ואצל אשי בקיבוץ יקום.
נורית: אוי, איזה בילויים, דליה!
דליה: מה זה בילוי, ודיברנו על התיאטרון הקאמרי, ועל בונים שעשה את השלאגר 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'.
נורית: ראיתי את זה שבעת אלפים פעם.
דליה: גם אני שבעת אלפים פעמים, עם אילי גורליציקי ויונה עטרי, כל כך יפה, ואחר כך הוא עשה את 'המגילה' של איציק מאנגר, כל כך יפה. נורית: המגילה, נכון… דליה: והוא עשה את 'כתר בראש' של יענק'לה שבתאי, כל כך יפה, והוא היה במאי נהדר. נורית: הוא גם היה צייר מחונן.
דליה: צייר נפלא, והוא היה הבמאי של להקת הצ'יזבטרון, הלהקה הצבאית הראשונה.
נורית: אה, זה לא ידעתי…
דליה: כן, שבה היו נעמי פולני ושלמה בר-שביט, ועוד ועוד ועוד, ורבק'לה קרמר, והם שרו את 'הן אפשר', סשה ארגוב כתב להם את השירים, חיים חפר את המילים…
נורית: נו באמת, באמת…
דליה: מה רע? מה רע? פסגה. אז בונים היה הבמאי שלהם בקאמרי ובעוד תיאטראות, ובמאי נפלא. נורית: ואני רוצה להגיד שאני, גם הייתי פעם סטטיסטית ב'גן הדובדבנים'.
דליה: (צוחקת) כן.
נורית: והייתי צריכה להכניס מזוודה רק למשפחה… זה הכל.
דליה: זה תפקיד. זה תפקיד.
נורית: ואת יודעת מה?
דליה: כן.
נורית: שכחתי להכניס את המזוודה.
דליה: אוי! (נורית צוחקת). זה גדול.
נורית: רק אני צריכה להכניס מזוודה…
דליה: אוי זה גדול.
נורית: שכחתי להיכנס (צוחקת). דליה: אוי זה גדול... בקיצור, בילינו שם, ושקענו בנוסטלגיה מתוקה, כאילו אין מלחמה בעולם והיה נעים. (נורית נאנחת) והם נתנו לנו רישומים של בונים מתנה שאני הולכת למסגר.
נורית: אוי נהדר! דליה: נכון, וגם כמה ספרים, והיה פטפוט מתוק של ארבעה אנשים, בלי שום דבר חיצוני.
נורית: כן.
דליה: וחזרנו מעונגים הביתה, ממש מעונגים הביתה. חזרנו הביתה, לי תמיד יש איזה מועקה שמתחילה בשבת אחרי הצהריים. זה עוד מהילדות.
נורית: כן… לא רק לך, להרבה.
דליה: בדיוק, זה עוד מהילדות. יש לי מועקה...
נורית: נורא משונה, זה עוד להמון…
דליה: המון, וזה הולך ומתגבר לקראת מוצאי שבת.
נורית: כן, לא, אבל אני לא יודעת אם לדור הצעיר זה גם כן אותו דבר, מעניין למה.
דליה: לי נורא… נורית: אחרי הצהריים פתאום… דליה: אחרי הצהריים בשבת.
נורית: כי זה כבר לקראת יום ראשון, אולי.
דליה: אז מה? יום ראשון יש בו פעילות גם כן וזה בסדר… יש לי זיכרון לא טוב של שבת אחרי הצהריים. לא נעים לי.
נורית: כן.
דליה: ואז אני פותחת, בשבע אני הולכת ל… מחאה, פתחתי טלוויזיה.
נורית: כן.
דליה: אני רואה כבר בפעם השנייה תוכנית, אני לא רוצה להגיד תוכנית מתוקה כי היא תוכנית רצינית וסולידית ומעניינת.
נורית: כן.
דליה: אבל היא עשויה עם הרבה חן.
נורית: כן.
דליה: קוראים לה מסיבת עיתונאים.
נורית: כן.
דליה: וזה עם...
נורית: חדש, זה עכשיו.
דליה: כן חדשה. נורית: ועם זו…
דליה: עינב גלילי. נורית: עם עינב גלילי, נכון.
דליה: עינב גלילי, פתאום התגלתה לי כמנחה מצוינת.
נורית: אוי, היא מצוינת, היא הייתה עוד עם ליאור שליין, היא הייתה נהדרת. דליה: נכון. ואת כל הטקסטים שהיא אומרת.
נורית: כן.
דליה: זה לא ידעתי, אבל אחר כך…
נורית: היא גם בידיעות אחרונות כותבת.
דליה: נכון. כל הטקסטים היא כותבת.
נורית: הכל.
דליה: והיא כותבת… התוכנית נפתחה במעין סטנדאפ כמובן, מצוין.
נורית: כן.
דליה: עם דעה מגובשת על האקטואליה.
נורית: כן.
דליה: והיא מזמינה מרואיינים נהדרים, ופתאום אחרי הצהריים של שבת נפתח לי אחרת.
נורית: כן.
דליה: נפתח לי נעים.
נורית: כן.
דליה: נפתח לי בלי עצבות.
נורית: כן.
דליה: אלא עם קצת חיוך.
נורית: נכון.
דליה: ואז מארבע עד חמש עברתי את השעה הזאת. נורית: אז זה חדש.
דליה: זה חדש.
נורית: נכון.
דליה: ואז היו לי עוד כמה, שעה וחצי-שעתיים להתכונן למחאה, שאני הולכת אליה תמיד כמו שהולכים לתנועת נוער לפעולה.
נורית: אני יודעת, נכון.
דליה: ועברה לי השבת בנעימות.
נורית: נהדר.
דליה: אז אני מודה לערוץ 12 על מסיבת עיתונאים עם עינב גלילי.
נורית: או-לה-לה! דליה: עכשיו, מעניין למה גם לך בשבתות יש… נורית: אני לא יודעת, זה לכולם היה תמיד, אני לא יודעת. אולי זה כולה, כאילו, כמו אצל הנוצרים ביום ראשון אחרי הצהריים גם כן חרא להם כי למחרת עובדים. את יודעת, יש אפילו שיר של גלדוף נדמה לי, שיר על יום שני… דליה: ממש עצבות כזאת… נורית: יום שני השחור, יום שני המגעיל. כי זה כמו לנו יום ראשון שחוזרים לעבוד, מוצאי שבת יש איזה מין תוגה כזאת נופלת עלייך.
דליה: ממש תוגה, ממש תוגה.
נורית: נכון אני יודעת, אני מכירה. זהו.
דליה: אז מה שלומך עכשיו?
נורית: עכשיו, מה שלומי… עכשיו שלומי טוב… דליה: יופי. נורית: אבל בטח שתהו אנשים למה לא, אתמול לא עלה פודקאסט, אז אני רוצה להגיד שביום שני בבוקר, קמתי עם הפרעת קצב וכנראה הייתה חמורה ואני לא ידעתי. העברתי, אני, יש לי חברה שמטפלת בלב, יש שתי חברות בארץ גדולות, אחת מהם אני מנויה עליה והעברתי, העברתי אקג, יש לי אקג ממש אונליין, ממש חדיש וטוב, והעברתי… אני אגיד לך, לא הרגשתי כל כך את הפרפור אבל הרגשתי חלשה, לא יכולתי לעמוד. צחצחתי שיניים בישיבה על אמבטיה. ואני מעבירה את זה והיא אומרת לי "גבירתי, יש לך פרפור 150 דופק, זה כל כך גבוה".
דליה: מה זה פרפור? נורית: שהפרעת קצב… הלב יוצא מסינוס, הרי יש דופק באופן, את יודעת, קצוב, קבוע. פתאום הוא דופק, לא, יוצא מהקצב. דליה: שיבוש.
נורית: שיבוש. עכשיו אני לוקחת כדורים בוקר וערב על השיבוש הזה, ועד עכשיו, תודה לאל, ארבע שנים לא, לא הייתי צריכה כלום. ופתאום, אני לא יודעת למה, אולי בגלל הפוליטיקה, אני אומרת לך את האמת, מהמתחים שלי…
דליה: מסכימה איתך לגמרי.
נורית: אמרו לי את זה באיכילוב אחר כך. דליה: מסכימה איתך לגמרי. נורית: אמרתי למה זה קרה לי? הכל בסדר. דליה: הכל מדאיג.
נורית: הכל מדאיג. הם אמרו לי המון באים לכאן, אנשים, גם בגלל הפוליטיקה, והיא אמרה לי "את צריכה הרגע אמבולנס". עכשיו, אני שומעת אמבולנס נהיה לי יותר רע. אמרתי, "גבירתי, אני לא רוצה אמבולנס", כי נדמה לי שגם זה קשור למשהו כלכלי, את יודעת, ברגע ששולחים לך אמבולנס זה כספים, זה, זה… לא שאני משלמת, אבל מישהו מרוויח מזה. ואני גם לא רוצה, לא אוהבת אמבולנס. היא אומרת לי "גבירתי, אני מוכרחה לשלוח לך אמבולנס, עכשיו, ממש מקרוב לראות". עכשיו הם שולחים אמבולנס של טיפול נמרץ כי זה הלב, ולא היה אמבולנס קרוב אז שלחו לי אמבולנס רגיל. הגיעו שלושה פרמדיקים, מה אני אגיד לך, חתיכים, יפים, צעירים. אחד ישראלי. והם עשו לי את הבדיקות הרגילות, לא של הלב, הם גם יותר שמרו עליי שלא יקרה לי משהו כי היא אמרה לי "את יכולה בדקה לאבד הכרה, כי הוא מאוד גבוה ואת לבד".
דליה: שלושתם היו ישראלים?
נורית: לא, שניים היו מתנדבים שהגיעו מאמריקה בחופש הגדול להתנדב, יהודים, במגן דוד. שני בחורים מקסימים. ופתאום אחד מהם רואה את הפסנתר שלי, ו… חיכינו לאמבולנס השני של טיפול נמרץ, של הלב. ובינתיים ישבו, והעיקר הם שמרו עליי שלא, הם בדקו לי לחץ דם - מאוד גבוה, מעולם לא היה לי, והוא אמר: "תגידי לי, אני יכול לנגן על הפסנתר?" ואמרתי לו "בוודאי", האמריקאי, הוא אמר "את אוהבת קולדפליי?", אמרתי "מאוד"... דליה: אני לא מבינה, וכל זה כשהם צריכים לקחת אותך באמבולנס? נורית: לא, הם חיכו לטיפול נמרץ השני, האמבולנס השני, אני לא יודעת למה לא לקחו… בשני כבר נתנו לי זריקה בתוך האמבולנס, כבר נתנו לי להוריד דופק, שם הם מומחים. דליה: היו לך אורחים. נורית: היו לי שישה פרמדיקים בבית… דליה: לראשונה מזה הרבה זמן. נורית: (צוחקת) נכון…
דליה: הדירה בטח השתוממה נורא, יש אורחים בבית. נורית: השכנים שמעו קולות באים ועולים, באים ועולים, הם לא הבינו…
דליה: אולי מעכשיו תזמיני אורחים (נורית צוחקת), תתחילי להזמין אורחים, ראית שהיו שישה והיה נחמד.
נורית: האמת, לא חשבתי על זה. יו, איזה בושות, אמא'לה. הם ראו הכל. אבל, לא, הוא אמר "אני יכול לנגן?", ישב, ניגן קולדפליי על הפסנתר, שירים, התחלתי לשיר איתו עד שהגיע האמבולנס השני. עכשיו, הם היו מקסימים והם הלכו. הגיע האמבולנס השני, נכנסו, נכנס, נכנסו שלושה גם, אחד ישראלי ומקסים, ושניים, אחד ערבי.
דליה: הוא גם ישראלי.
נורית: ערבי ישראלי, כמובן. אניס חטיב מקלנסוואה, הוא עובד גם במגן דוד אדום בקלנסוואה, האמבולנס מקלנסוואה. אבל הם היו רחוקים אז בינתיים הביאו לי את אלה. והוא בא עם ילד בן 17 שהתנדב בחופש הגדול, גם ערבי, ואני רוצה להגיד לך, אניס הזה, הצטלמנו, יש לנו צילומים שלו, עשינו סלפי. הוא כבר בדק לי את הלב, ואת הדופק, את הדופק ואת הכל, ואת הכל הכל, הוא כבר עשה לי את כל הבדיקות, והוא אמר לי "כן נורית, את צריכה איכילוב, את צריכה… לא פשוט", אבל הוא הצחיק אותי.
דליה: ולקחו אותך, באמבולנס השני?
נורית: אמרתי "אני יורדת ברגל", אמרו לי "אני מחזיק אותך", במעלית, ירדתי ברגל, אבל באמבולנס אמרתי "אני לא שוכבת על אלונקה", אבל הוא אמר לי "את צריכה לשכב כי אני צריך לתת לך זריקה עכשיו", אז שכבתי והוא היה מתוק להפליא, אניס חטיב, וגם הבן 17, היה ביישן כזה, הוא עמד קצת והסתכל, וזה, וגם הישראלי, הם היו נהדרים, מה אני אגיד לך, הם היו נהדרים. מגן דוד, כל הכבוד.
דליה: ולאן לקחו אתכם?
נורית: לקחו אותי ישר ל… עכשיו, אני לא, אמרו לי "למי להודיע?", אמרתי אני לא מודיעה לילדים עד שאני לא רואה מה קורה, אולי סתם יתנו לי שם תרופה ויחזירו לי את הדופק. דליה: אז בשלב הזה אני היחידה שיודעת בעצם. בעולם.
נורית: לא… לא, כבר, זה קרה לי ביום שני… את לא ידעת.
דליה: מה זאת אומרת לא ידעתי? ביום שני הודעת לי לא לבוא הנה כי את…
נורית: אה! נכון!
דליה: אני הראשונה בעולם.
נורית: יה, דליה! כי פחדתי שאת כבר בדרך באוטובוס. דליה: והייתי בדרך. נורית: די, לא נכון.
דליה: בטח.
נורית: את רצינית?
דליה: זה ייכנס לגינס, אני הראשונה בעולם שידעה, בגלובוס! (נורית צוחקת). בדיוק, אני רוצה להדגיש את זה, מה זאת אומרת.
נורית: לא, את צודקת. אמרתי לו "רגע, רגע, לפני שאתה שם לי את ה… לוקחים אותי לאיכילוב, אני צריכה להודיע לדליה".
דליה: בדיוק.
נורית: "שהיא לא תעלה על האוטובוס ותגיע לכאן…"
דליה: בדיוק.
נורית: עלית כבר על… הלכת…? די, לא נכון.
דליה: עזבי… נורית: מה, למה? זה היה בשתיים עשרה וחצי… דליה: עיזבי, כמו שנעמי פולני הייתה מתקנת אותי… מה זה חשוב, נורית… די, אוקיי.
נורית: אז שתיים עשרה וחצי, נכון… דליה: אז הגעתם… נורית: אז אמרתי אני אטלפן אלייך מהר להודיע לך, שאלו אותי אם להודיע למישהו ואמרתי "לא, בינתיים שום דבר"... דליה: אני ידעתי… נורית: (מגחכת) את ידעת, אוקיי… את באמת היחידה. הביאו אותי לאיכילוב, הם עשו לי את ההרשמה כי לא היה איתי אף אחד, ועד שהשכיבו אותי במיטה, במיון, ונפרדנו באהבה ובחיבוקים ונישוקים, אמרתי להם שהם נהדרים וזהו… ואז הגיעה קארין הלר ש… אני רוצה להגיד לך, אני הייתי כמה פעמים באיכילוב ועשו לי היפוך, קוראים לזה היפוך או מכת… או שוק חשמלי. קארין הלר היא מנהלת מיון פנימי והיא כבר עשתה לי כמה פעמים היפוך. והיא באה, והיא רואה אותי ואומרת לי: "מה קרה נורית?" אז אמרתי: "הנה שוב, אני לא בקצב והפחידו אותי שאני יכולה להתעלף וזה לא טוב". והיא אומרת לי, "תעשי לי טובה, תתחילי איתי בקלים, בסדר? לפני השוק. ניתן לך עכשיו עוד פעם תרופה שאת לקחת ונראה", הכל ב… אה, גם אניס עשה לי כבר את הקיבוע ששם מכניסים הכל, איזה עדינות, היית צריכה לראות. ואז היא אומרת "נתחיל להכניס לך שם אינפוזיה, תרופות, אם זה יחזור לסינוס את לא צריכה שוק". נתנו לי, הכניסו לי, את לא מבינה כמה תרופות. לא חזר לסינוס, ואני מסתכלת על המוניטור - לא יורד, אני בסכנה. היא אמרה, אומרת לי "מוכרחים לעשות לך את השוק". אמרתי לה "תראי קארין, אני לא מוכנה, תראי כמה אני דקה", הראתי לה, "אני כל כך רזה, והשוק הוא נותן לי מכה, בומבה, את יודעת איזה כאבים זה". והוא גם חורך אותי, הוא עושה לי צריבה. וגם אחרי שמרדימים אותך, אני קמה ואני בדכאון חודש אחרי זה. אז אמרתי - קודם כל… דליה: הרדמה כללית או מקומית?
נורית: לגמרי כללית, איזו שאלה.
דליה: אוי ואבוי.
נורית: את מקבלת בומבה, מכת חשמל בחזה. דליה: אבל בסוף הסכמת ל… נורית: לא הסכמתי, אז אני חושדת בה שהרופא שלי, הפרופ' שמוליק בנאי, הוא הרופא שלי באיכילוב. דליה: ממשפחת בנאי… נורית: ממשפחת בנאי. דליה: הוא גם שר נפלא. נורית: את אמרת לי שהוא שר נפלא (צוחקת) ואני מתה עליו, והוא רופא שלי. דליה: ומה הוא הציע לעשות?
נורית: היא אמרה, אמרתי לה 'אני לא רוצה שוק', אני צריכה לחתום. אמרתי לה, "אני לא חותמת, תנו לי עוד חומרים, תנו לי עוד חומרים, אני לא רוצה שוק. השוק יכול להרוג אותי, אני צריכה לחתום. תראי כמה אני דקה!" אז היא פתאום אומרת לי "את שומעת, דיברתי עם שמוליק בנאי והוא אמר שאת צריכה לעבור שוק חשמלי". ברגע שהיא אמרה את המנטרה, את מילת הקסם - פרופ' שמוליק בנאי - אמרתי "אם שמוליק אמר כן, הוא הרופא שלי". דליה: אז עשו לך את זה? נורית: ואז היא אמרה לי כן, אז נתתי לה הוראות - הרדמה לא קטמין, כי הקטמין עושה לי… הפסיכיאטר אמר לי, אם מרדימים אותך, לא קטמין, אמרתי לה תני לה חומרים מאוד קלים, מאוד עדינים, כי אני קטנה (צוחקת) והיא צחקה, היא כבר עשתה לי כמה פעמים, ואמרתי בבקשה שהשוק לא יהיה חזק מדי, ובעדינות, בעדינות. ואז היא התחילה לתת לי את ההרדמה. אה, ובדיוק שירה טלפנה לי, אמרתי אני לא קוראת לילדים, והיא אומרת לי "מה קורה אמא, איפה את, מה קורה?", אמרתי תשמעי, אני לא יכולה לשקר לה, והיא אמרה "אם לא תגידי שאת באיכילוב, אני לא אדבר איתך בחיים יותר". אמרתי לה "שירה תשמעי, אני באיכילוב", עוד לפני השוק, אמרתי לה, "את לא צריכה לבוא". אמרה טוב, סגרה, באה. באה, אין מה לעשות, כשיש לידך ילד, מישהו, זה אחרת. היא ישבה על ידי, היא נורא הרגיעה אותי. ואז בשוק היא אמרה לי, היא עמדה לידי, ואז התחילו לתת לי את ההרדמה. אמרתי "לא הרדמה, לא הרדמה", ואז פתאום כשהתחילו לתת לי את ההרדמה הם כנראה נתנו לי הרדמה נורא נעימה, כי יש כל מיני הרדמות, כל מיני חומרים. היא אמרה לי "אל תדאגי, אני אתן לך משהו טוב", קארין אמרה לי, (צוחקת) ואז פתאום, לשניה, זה לקח שניה, הייתי מסטולית.
דליה: אוי אלוהים. נורית: אבל היה נעים. ושירה עוד הספיקה לשמוע, אמרתי לה: "שירהההה, זה כל כך כיףףףף" (צוחקת) וזהו, נרדמתי. כלום, מרדים אותך לחמש דקות, עשר דקות. דליה: אהה…
נורית: נותנים לך, ישר מעירים אותך.
דליה: אה, חשבתי הרדמה להרבה… אה, הבנתי. נורית: לא, לקבל שוק… ואז העירו אותי, ואמרתי "זהו?", היא אומרת לי "אמא, את כל כך נהנית מההרדמה". דליה: יופי.
נורית: אמרתי "אני לא נהנית, אני שונאת הרדמות". דליה: תוך כמה זמן התפנית הביתה? נורית: לא, צריכים עכשיו לראות שהכל בסדר… אבל מה שאני מראה לך, מה שאני, הכניסו לי כבר המון חומרים אחרים שלא עזר וזה ישר החזיר אותי לסינוס, אבל הייתי חלשה ו… הייתי צריכה להיות שם עוד שעה בערך, שעתיים, לראות שהכל בסדר. דליה: אה, לא נורא… נורית: שירה הייתה על ידי, ואביב… ופתאום טילפן לי אליוט. הוא היה בתערוכה של, איך קוראים לו… דאלי, והוא אומר "תראי מה קנינו שם בתערוכה של דאלי". עכשיו אני על המיטה עם הפיג'מה… דליה: הוא לא יודע… נורית: אבל הוא רואה שאני שוכבת, ואז, אביב בא… אני לא עושה פייסטיים אף פעם, את עושה? דליה: כן, בטח.
נורית: (מופתעת) באמת?
דליה: כן, אני ככה רואה את הנכדים, מה ז'תומרת? נורית: אני לא, בחיים אני לא עושה פייסטיים. דליה: לא? מה, אני מאושרת שאני יכולה לראות אותם.
נורית: לא רוצה לראות, אני לא רוצה.
דליה: אוקי.
נורית: אז פתאום הוא עושה לי פייסטיים. ואביב בא, אומר "מה קורה, איפה את", "אני באיכילוב ושירה לידי", "מה קרה?", אמרתי "הכל בסדר, לא לבוא, לא כלום" אז הוא נרגע, הוא אמר בסדר, שירה אמרה לו "הכל בסדר".
דליה: ונסעת הביתה?
נורית: ולא היה לי נעים שאליוט ראה שאני בבית חולים, אבל מה? הם באו, הם באו אליי, אז הראיתי לו את הכוויה הזאת. הוא אומר לי "מה זה סבתא?" והסברתי לו נורא יפה לא להיבהל, אני בריאה והכל בסדר, וגם דילן בא, ואיזה מתוק. ואביב בא… דליה: נגמר ה…
נורית: רגע, שירה לקחה אותי הביתה. אני רוצה להגיד לך, אני נגעלת, את מכירה אותי אני איסטניסטית, אז אני נגעלת… הכל מגעיל אותי בבית חולים, נורא. עכשיו הייתי, שמו עליי פיג'מה כזאת, כלום. קור אימים. לא הורדתי את הנעליים והגרביים אבל הורידו לי את החלק העליון ושמו לי את הפיג'מה ובגב אני חשופה. וחזרתי משם מה זה מצוננת, אני מתעטשת, בחיים אני לא מתעטשת. והאף מטפטף, עין ימין מטפטפת, גם העין מטפטפת. דליה: אולי זה מהחומרי הרדמה… נורית: אני לא יודעת, אני חושבת שמהקור. דליה: ישנת טוב בלילה?
נורית: לפני שישנתי, אני רוצה להגיד לך, אני באתי הביתה, אז אני ישר מתקלחת, ישר אני זורקת הכל לכביסה, כל מה שהיה לי, ושירה רחצה אותי, רחצה אותי, אומרת לי בואי נכנס לאמבטיה, החזקתי כיסא, אני יכולה ליפול, ואת לא מבינה באיזה תשומת לב וסבלנות היא רחצה אותי,
דליה: איזה יופי.
נורית: ואני מעולם לא רחצתי את אמא שלי, מעולם, לא יצא לי גם. אבל חשבתי, למה הבת שלי צריכה לרחוץ אותי, את מבינה? ולא, לא אכפת לי, ו… דליה: זה לא מבחן אבל זה סיטואציה שהיא עמדה בה נורא יפה. נורית: כן, לא, לא אכפת לי שהיא רוחצת ושאני עירומה ואני מחזיקה והיא אומרת תזהרי אמא, יש לי ידית, דרך אגב, אני ממליצה לכולם… ידית, ואני מחזיקה… דליה: והיא עזבה ואת הלכת לישון. נורית: כן, הלכתי לישון… דליה: ישנת טוב בלילה?
נורית: אה, והיא אמרה לי, אמרתי יו, אני גם, אה, והם נתנו לי ישר שם קלונקס, אמרתי לא נותנים לי קלונקס אני לוקחת בלילה ב-00:00, 0.5, אמרו לי ניתן לך קלונקס גם להירגע, אמרתי אני לא רוצה, אז בסוף הם שכנעו אותי, אמרתי 0.5, לא יותר גבוה כי אני צריכה לקחת בלילה, היא אמרה טוב. אני קוראת - 2 מיליגרם. בחיים לא לקחתי 2 מיליגרם. אני, לא היה לי שיווי משקל. אז אמרתי יו, איך אני אקח עכשיו עוד אחד בלילה, אני אתמכר! אז שירה אמרה לי, "את לא שמעת מה שהיא אמרה לך?". אמרתי "מה היא אמרה לי?" "היא אמרה לי שאת יכולה לקחת את כל התרופות כרגיל. גם ללב את לוקחת", כי מילאו אותי בכל מיני תרופות. דליה: ברור. נורית: "את לא שמעת, אמא, כלום?" ואז, את מבינה, אמרתי לה "שירה, מהיום, את באה איתי לכל מקום, כי אני לא זוכרת כלום מה שדיברנו". הרופא מדבר אליך, מה את זוכרת? כלום! דליה: נכון. טוב, אני מבוהלת… נורית: זה גם אני מבהלה כנראה. אז אני רוצה להגיד לכולם שהכל בסדר. דליה: הכל בסדר, הנה את לפני ואת חייכנית, ואני רוצה להגיד לך משהו אחר אבל… נורית: כן? דליה: משק המרירויות, אני יכולה?
נורית: אה, טונה, טונה (צוחקת).
דליה: תמיד אומרים, תמיד אומרים, זה אפרופו מה שסיפרת, תמיד אומרים שזכרונות של חוויות קשות יכולים להציף אותך הרבה זמן אחרי האירוע. נורית: נכון. דליה: בעיקר בהטרדות מיניות מדברים על זה המון, שזה יכול להיות, אה, לקחת המון זמן עד שפתאום יעלה, יצוף הזיכרון ואז אתה תכאב נורא וזה לא יהיה קל. נורית: נכון. דליה: אני, עכשיו אמרת לי איכילוב, דיברתי איתך הרי בטלפון, סיפרת לי, וכשדיברת איתי על איכילוב צף ועלה זיכרון מלפני שנה וחצי. נורית: זה די טרי. דליה: שנה וחצי לא חשבתי על זה.
נורית: כן. דליה: אני, היו לי בעיות שינה והלכתי למכון שינה באיכילוב. נורית: אה, יש באיכילוב? דליה: כן. נורית: אוקיי. דליה: והמליצו לי ללכת לפרופסור ריבי טאומן. בסדר, הלכתי, פרופ' ריבי טאומן. הייתי אצלה פעמיים, היא העבירה אותי תהליך של בדיקות ושל אבחון וכן הלאה, אבל היחס האישי שלה אליי… נורית: אויש… דליה: כל כך לא נעים. אני יצאתי מהביקור השני עם דמעות. נורית: (מתפלאת) מה?! דליה: וחשבתי 'למה לא ענית לה?' אבל לא היה לי… נורית: במה זה התבטא? יש כאלה שאין להם יחסי אנוש. גם רופאים. דליה: כן אבל אתה תמיד, אני מתפלאת מהמורך לב, במקום לענות, "למה את מדברת אליי ככה?" נורית: מה היא, כאילו?
דליה: היא דיברה אליי לא יפה נורית. נורית: היא התנשאה?
דליה: היא התנשאה וגערה ומה שאת לא רוצה.
נורית: (מתפלאת) מה? דליה: ואני שאלתי אולי שאלה אחת מיותרת, אני לא יודעת. נורית: מרשים לך. דליה: ואני יצאתי ממנה, מפרופ' ריבי טאומן, עם דמעות. ואחר כך במסגרת ההליך הזה, שאותו היא עשתה באופן מקצועי, את האבחון, היא שלחה אותי לאף אוזן גרון שזה חלק מהעניין. נורית: כן. דליה: שם נכנסתי לרופא. בחדר של הרופא… נורית: אחריה, ישר? דליה: כן, היו חמישה אנשים. חשבתי שהם בטח סטאז'רים, אבל למה רופא שמקבל אותי לא אומר לי 'תקשיבי גבירתי, יש פה חמישה סטאז'רים…' נורית: נכון. דליה: 'אני מקווה שאת לא מתנגדת'... נורית: נכון! דליה: 'ושזה לא מפריע לך', ומאוד הפריע לי, אגב. הוא לא אמר לי מילה. אז דיברתי כבר אחרת, את יודעת, לא היה נעים לי לספר מה עובר עליי, כי יש חמישה ניצבים שאתה לא יודע מה הם עושים ולא מבקשים אותי רשות. נורית: כן.
דליה: וחיכיתי קצת בלובי, אז שם הייתה זמרת שהנעימה ל… (נורית צוחקת) את לא יודעת, לא, זה היה… אני לא רוצה לומר את המילה 'הזוי' כי זו מילה שאני מאוד לא אוהבת, אבל היה משהו מוזר מאוד בכל הביקור הזה, ובעיקר הביקור אצל פרופ' ריבי טאומן שאני כמובן לא אחזור אליה ובגלל זה אני גם לעולם לא אבוא למרפאות החוץ של איכילוב. נורית: למה? רגע… דליה: אני כן אסכים להיות מאושפזת שם, כי הייתי מאושפזת בפנימית י' וזה היה מצוין, רק יומיים, לפני איזה חצי שנה. נורית: כן. דליה: אבל אני לא אבוא למרפאות החוץ כי אני לא מסכימה שיתייחסו אליי ככה. בבילינסון מתייחסים אליי נפלא. את זה אני אומרת לך אפרופו איכילוב. אני לא אבוא יותר למרפאות החוץ.
נורית: אוי. דליה: עכשיו, אני רוצה להגיד לך משהו, אני… נורית: את ישנה טוב עכשיו?
דליה: אה, את יודעת… נורית: עשית בסוף את המבחן עם השינה…
דליה: עשיתי בסוף את האבחון, הייתי צריכה ללבוש בלילה קסדה כזאת, אם צחקה היה רואה… הוא היה מתחיל לרוץ עד סיני ולא מפסיק (נורית צוחקת), אם הוא היה רואה פעם אחת את הקסדה הזאת (נורית ממשיכה לצחוק). אפילו לא סיפרתי לו שיש אפשרות שתהיה לי קסדה על הראש בלילה. לא, זה פשוט אי אפשר לתאר. נורית: (ממשיכה לצחוק) את צריכה לישון עם קסדה! עם חוטים! דליה: אין, הוא היה נעלם ברגע ורץ, לא נעלם סתם, הולך לאיבוד מרוב שוק. נורית: אבל דליה, צחקה אוהב אותך. דליה: נכון, אבל יש גבול (נורית צוחקת). לאהוב מישהי עם קסדה או בלי קסדה. ההבדל הוא נורא גדול נורית, הקסדה הזאת זה ההבדל. אבל מה שאני רוצה להגיד לך זה… אני מספרת לך עכשיו על מחלוקת, כאילו. נורית: כן. דליה: לפני כמה זמן חבר שלי… נורית: דרך אגב, אני מסטולית... דליה: (מגחכת) אני מרגישה. נורית: את רואה? (צוחקת)
דליה: חבר נורא טוב שלי, אלעזר זיינבלד אמר לי "דליה, אל תגידי יותר מי התפעל מכם ומי לא התפעל מכם, אם באים אלייך מהמחאה להגיד לך, כבר אוהבים אתכם…" ואז, המפיק שלנו, שבזכותו אנחנו כאן, איתמר רועי, גם אמר לי "אל תעשי את זה יותר", אז אני רוצה לעשות את זה פעם אחרונה את הדבר הזה. נורית: פעם אחרונה ודי. דליה: פעם אחרונה ודי, יותר אני לא אעשה את זה (נורית צוחקת), ואני רוצה לציין את אלה שבאו אליי למחאה… נורית: כן. דליה: יש תור כזה של אנשים… נורית: את רצינית? דליה: את לא יוד… זה חמוד כל כך… נורית: (בפליאה) כן?!
דליה: זה נוגע ללב. אני אגיד לך למה, נוצרת שם במחאה סולידריות… נורית: אני יודעת… את זה מספרים לי. דליה: והסולידריות נורא נעימה לי, פעם אמרתי את זה אני לא רוצה לחזור על זה. נורית: לא, זה נחמד. דליה: וחלק מהסולידריות זה שניגשים אנשים, שם, במקום אחר הם לא היו ניגשים… נורית: נכון. דליה: ניגשים שם כי כולנו חברים, לא אחים - אגב, אני שונאת את זה, 'כולנו אחים'. נורית: (צוחקת) אף אחד לא אח שלי. דליה: בדיוק. אז ניגשו אליי, ככה - עמית ואירית מעמק חפר, בעצם מקיבוץ בחן, אירית סיפרה שהיא שומעת את הפודקאסט עם הבת שלה בת ה-13. נורית: מה? כזאת קטנה? דליה: כן, כן, כנראה ככה מכינים אותן לחיים, אני לא יודעת… נורית: אנחנו מעניינות ילדה בת 13?
דליה: והייתה שמרית והבת שלה גל מרחובות ועדי מוורמונט… נורית: ורמונט! דליה: שהיא פעם ראשונה הייתה, והיא אמרה "תקשיבו, אתן עוזרות לי לשמור על העברית". נורית: נהדר! דליה: נהדר! היא שומעת אותנו בלי סוף. ענבר ואמא שלה היותר מבוגרת כמובן, רותי. ענבר אמרה שלפעמים היא מתקשרת לאמא שלה והיא שומעת שהיא צוחקת, אז היא אומרת "את שומעת את הפודקאסט?" (נורית צוחקת) אז היא אומרת "כן, אני שומעת את הפודקאסט". נורית: כן. דליה: וחמוטל שמסרה לי ד"ש מניקה מהגבעטרון שהיא הכי נחמדה בעולם, הכי מצחיקה בעולם. נורית: אחח, אני מתה על הגבעטרון. דליה: עם אירוניה עצמית מאוד מפותחת, וזוג חמוד שהשביעו אותי לא להגיד עליהם כלום, רק ריקה ושמעון מכוכב יאיר, אז אני אומרת את זה. נורית: אבל אמרת עליהם הכל עכשיו. דליה: לא, יש לי הרבה מה להגיד… נורית: אה, כן? יש להם רזומה? דליה: כן… נורית: אז הרזומה לא אמרנו… דליה: אם הייתי אומרת, אני ישר הייתי מקנאה ואת גם… (נורית צוחקת) למרות שאת פחות קנאית ממני. לא, את בעצם לא מקנאה! נורית: אני בכלל לא מקנאה. דליה: דרך אגב, כשאת אומרת לי שאת לא מקנאה… נורית: מה יש לי לקנא, תחשבי… דליה: לא רגע, אז איך את יודעת מה זה לקנא אם את לא מקנאה?
נורית: מה ז'תומרת, אני מכירה… "קנאת סופרים תרבה חוכמה" אומרים, נכון?
דליה: לא, לא משנה, אבל את לא מכירה את הרגש הזה. נורית: אני… תראי, כשהייתי צעירה וליונתן היו אהובות אז ודאי שקינאתי והתעצבנתי… דליה: תודה לאל. נורית: כן, אני רגילה, אני אנושית דליוש, אני אנושית. דליה: תודה לאל. נורית: מה שכן, אם אני באה למישהי עם בית מהמם, משגע משגע, אני רק אומרת איזה מזל שאני גרה בדירה עם… דליה: לא, זה לא משנה…
נורית: לא אני לא מקנאה בדברים, אה… דליה: העיקר שבעבר קינאת. נורית: כן, אני יודעת מה… אבל זה לא טוב, את זה אני… וגם אמא שלי לימדה אותי, לא לקנא. היא אמרה לי "לכל אחד יש את החבילה שלו". דליה: נכון, אבל… נורית: אז מה אני צריכה את זה, אני אגיד לך, טוב לי בחלקי, טוב לי בחלקי. דליה: בסדר, אני שמחה, זאת אומרת, אני גם שמחה ואני גם… נורית: אם מחר את תהיי בזוס, אני לא אקנא בך. דליה: כן, לא, אבל אני לא יודעת… נורית: יכול להיות שמחר תהיי בזוס (צוחקת). דליה: אני אגיד לך, הקנאה אצלי היא רגש פעיל… נורית: וזה בריא גם, זה בריא.
דליה: כמו דברים אחרים, זאת אומרת, אני גם מקנאה וגם שמחה לאיד וגם אוהבת וגם שמחה בשמחתו… פעם יוסי שריד, שהיינו נורא צעירים, באוניברסיטה, בני עשרים, הוא אמר לי "את יודעת מה הכי קשה בעולם? לשמוח בשמחת מישהו". נורית: ולי זה הכי קל! דליה: הוא אמר לי זה הכי קשה.
נורית: הכי קשה? דליה: כן. הכי קל זה לשמוח לאיד, לרחם… נורית: כן, נכון. דליה: לשמוח בשמחתו של מישהו… נורית: אז בואי אני אגיד לך משהו. דליה: אוקיי. נורית: אני עם הילדים שלי, אני בחיים לא אומרת להם את המילה 'גאה'. אני לא גאה, בחיים לא אמרתי לילדים 'אני גאה בך'. למה? כי במילה גאה טמונה ציפיה שאתה תצליח, אני רוצה שתצליח, ולרצות, במילה גאה. והחלטתי שבחיים אני לא אומר את המילה גאה, כי… 'ואם אני עושה משהו לא טוב, את לא גאה בי אמא?', לא, אני לא גאה בך, בגלל זה מחקתי את המילה הזאת. מה שאני כן אומרת לילדים כשהם מצליחים, "אני כל כך שמחה בשמחתך". דליה: השאלה… על ילדים זה קל. נורית: מה? דליה: את שמחה גם בשמחתם של אחרים? נורית: של אחרים, מאוד! דליה: אוקיי.
נורית: את הצלחת בעבודה, אני שמחה… אני לא אומרת 'אני שמחה', אני לא לוקחת את זה על עצמי, 'אני שמחה בשמחתך' כדי להראות לילדים, גם אם אתה לא תצליח, לא קרה כלום, הכל בסדר.
דליה: לא, עכשיו אנחנו לא מדברים על הילדים, אנחנו, בין חברות. נורית: הילדים בחיים לא שמעו שאני גאה בהם, אני שמחה ב… דליה: זה אמרת, על הילדים אמרת, עכשיו על היחסים שלך עם חברות… נורית: אני אומרת, אני שמחה… התקבלת לאיזה מקום, הצלחת באיזה מקום, אני מאושרת משמחה, אבל, אני מאושרת בשמחתך! אני שמחה שלך טוב!
דליה: ברור, ברור.
נורית: גם לי טוב, זה משפיע עליי. אבל קודם כל אני אומרת, לילדים במיוחד, שלא ירצו לרצות אותי.
דליה: ברור, ברור, ברור. נורית: כל מה… בטלוויזיה, 'שאמא ואבא יהיו גאים בי', אני לא יכולה לשמוע את זה. אני לא גאה בכלום, אתה הצלחת? אני שמחה בשמחתך. אז מה, הוא אמר לך הפוך מזה?
דליה: הוא אמר לי, לא, יוסי אמר לי, אני זוכרת היטב את השיחה הזאת.
נורית: נורא מוזר, כי זה, אני אומרת כל הזמן.
דליה: אבל אני נורא הבנתי את זה, זה גם סוג של...
נורית: למה?
דליה: היה ישר מצידו להגיד את זה. מפני שהוא אמר, נורא קל לשמוח לאיד...
נורית: נכון, ולשנוא גם, ונורא קל לשנוא.
דליה: ונורא קשה לשמוח בשמחתו של מישהו, כי אתה צריך באמת לגמרי, לא, לנטרל שום, ככה, שום תחרות, שום דבר… בסדר.
נורית: זה בא לי טבעי.
דליה: אז הסכמתי איתו על כל פנים.
נורית: יש לי משהו אחד טוב, מה יש?
דליה: (צוחקת) לא, הכל בסדר.
נורית: לא, יש לי המון פאקים, אבל יש לי...
דליה: לא, לא, בסדר גמור.
נורית: תשמעי את הנכדים, מה יש להם להגיד, המון דברים, את יודעת.
דליה: אוקיי. עכשיו אני רוצה להגיד לך דבר אחר. אנחנו הלכנו לראות את הסרט 'המזח'.
נורית: אה, כן.
דליה: על מוצב המזח, שהגיבור הראשי שם זה דוקטור נחום ורבין.
נורית: כן.
דליה: נחום ורבין, שאנחנו מכירות.
נורית: כן.
דליה: שאשתו היא בתיה ברק.
נורית: אה, בתיה ברק, כן.
דליה: שהכרתי אותה לפני המון שנים, כי היא שיחקה ב'איש חסיד היה'.
נורית: נכון, בתיה, שחקנית.
דליה: לפני המלחמה, ושלמה ניצן היה בזה, ודרכו הכרתי.
נורית: שלמה, אני מתגעגעת אליך, שלמה ניצן.
דליה: נכון, ונחום ורבין, שעבד שנים באיכילוב הוא אח של דורית שריד, אשתו של יוסי.
נורית: כן.
דליה: אז דרכם גם, אז הכרתי את כל ה… פחות או יותר את הקבוצה הזאת, וזכרתי היטב פרטים, כמובן, כמו כולנו, 50 שנה למלחמת יום כיפור.
נורית: כן.
דליה: זכרתי את כל העניין הזה, לא לפרטיו, אבל את העיקר, על מוצב המזח ועל הכניעה שלו.
נורית: כן.
דליה: ועל זה שבזכות הכניעה ניצלו חיים.
נורית: כן, נכון.
דליה: שזאת הדילמה הכי חשובה של הסרט הזה.
נורית: נכון, נכון.
דליה: אז ככה, הבמאי והתסריטאי, ליאור חפץ עשה סרט, אני אומרת לך, במימדים הוליוודיים.
נורית: כן.
דליה: במובן של השחזור, ושל המשחק, ושל הלוקיישנים.
נורית: כן.
דליה: והתסריט שהוא עצמו כתב, מאוד מאוד קרוב לדוקומנטרי, מאוד מאוד קרוב למה שהיה. אבל בכל זאת, זה שחקנים, ולא אנשים עצמם, כמובן. וסרט מרגש, ממש מאין כמוהו.
נורית: כן.
דליה: ואחרי זה דיברתי ארוכות עם בתיה, שאמרה לי, אני זכרתי שהמלחמה הרי פרצה בשישה באוקטובר.
נורית: כן.
דליה: אגב, ביום כיפור, בעוד כמה שבועות, 50 שנה למלחמת יום כיפור. חוגגים את זה ביום כיפור, ולא בשישה באוקטובר. אז המלחמה פרצה בשישה באוקטובר וב-14 באוקטובר הם נכנעו, מוצב המזח נכנע. כי לא הייתה להם, לא הגיעה אליהם, לא עזרה ולא…
נורית: אני זוכרת.
דליה: הם הופקרו לגמרי.
נורית: לגמרי הפקירו אותם.
דליה: נכון, כנראה, כמובן לא בכוונה תחילה, כי לא היה, הכוחות לא היו ערוכים. התחילו להיהרג, נהרגו חמישה בתוך המוצב.
נורית: כן.
דליה: נחום ורבין היה רופא צעיר.
נורית: כן.
דליה: הוא לא ניתח אף פעם עד אז.
נורית: כן.
דליה: והוא ניתח מישהו בתוך המוצב, אז היו גם פצועים אנוש וגם הרוגים.
נורית: נורא.
דליה: והייתה דילמה מה עושים.
נורית: כן.
דליה: מפקד המוצב היה שלמה ארדינסט שהיום הוא עורך דין.
נורית: כן.
דליה: הוא בוגר ישיבה, הוא חבש כיפה, היו שם עוד כמה חובשי כיפות. למשל, בא חזן ליום כיפור, בחור צעיר.
נורית: כן.
דליה: רק חזן, הוא לא היה חייל אפילו.
נורית: כן.
דליה: הוא נתקע במוצב המזח, ואז הייתה דילמה נורא נורא חשובה. נורית: אם נכנע… דליה: מתוך 42 האלה, נשארו 37, כולל הפצועים.
נורית: נורא.
דליה: ה-37 האלה יישארו בחיים, ואנחנו ניפול.
נורית: כן.
דליה: או נעשה כניעה מסודרת עם הצלב האדום ואנחנו נלך לשבי.
נורית: נכון.
דליה: אבל זה יהיה מצולם.
נורית: כן.
דליה: שיהיו עדויות איפה אנחנו, ונציל חיים.
נורית: כן.
דליה: והייתה דילמה נורא נורא קשה. אני עושה… אני מספרת את זה קצת, באופן פשטני.
נורית: כן.
דליה: והיו ויכוחים אם להיכנע.
נורית: אם להיכנע.
דליה: כן, הרוב לא רצו להיכנע, כמובן.
נורית: כן.
דליה: כי כניעה זה בושה, למרות שהפיקוד העליון כבר הסכים לכניעה, ואז חזר בו, כנראה דיין או מה. לא יודעת. היו שם עניינים נורא חמורים. ובסוף הם עושים כניעה מסודרת.
נורית: נכנעו, כן.
דליה: מצלמים אותם.
נורית: מי מצלם אותם? מעניין. המצרים?
דליה: עיתונות זרה מצלמת אותם ובתיה, ב-14 באוקטובר, שמעה ברדיו, סליחה, כן, ב-14 באוקטובר, היא שמעה ברדיו הודעה שנפלו, שאנשים נפלו בשבי, וגם הודיעו למשפחה שנחום ורבין נעדר.
נורית: אה, אוקיי.
דליה: למרות שהיו צילומים , שהוא נעדר.
נורית: כן.
דליה: אבל על פי מיטב ידיעתו של צה"ל הוא שבוי, והיא הייתה בחודש התשיעי להיריון, בתיה.
נורית: אה, וואו. דליה: ואז התחילו לבוא לקולנוע גת בני משפחה של אנשים במוצב המזח, ועשו שם חוטים כאלה, תלויים, כמו בתערוכה, עם תמונות סטילס תלויות, ושני אבות עמדו מול תמונה אחת, ואחד אמר, זה הבן שלי, והוא אמר, לא נכון, זה הבן שלי, ובתיה עמדה עם הבטן, והסתכלה בתמונות לזהות את נחום… נורית: איזה רגעים… דליה: ופתאום היא רואה מאחורנית את אבא של נחום, הוא גם בא, לחוד, שהוא היה איש מקסים אגב.
ובקיצור, הייתה אי-ודאות נורא נורא גדולה, והיא הלכה עם חבר שלה, היא צילמה את אמנת האג בשביל לדעת מה מותר ומה לא, והיא תיארה לעצמה שהשבי הזה הוא להרבה שנים, היא הייתה ממש, אז היה ייאוש כל הדבר הזה. היא שלחה לי תמונה של סוודר שהיא התחילה לסרוג, נורא נורא מסובך, כדי שהזמן יעבור לה, והסוודר יושלם רק כשנחום יחזור, שלא תסרוג את זה ברגע.
נורית: כן.
דליה: אז היא, וחיכו וחיכו וחיכו, ובסוף, ב-19 באוקטובר, סליחה, ב-19 בנובמבר, הגיעה מטוס… אגב, שלמה ניצן שהיה חבר נורא טוב של בתיה אמר, בסוף נחום יכתוב ספר שיקראו לו 'במזח נחושה'.
נורית: 'במזח נחושה' (דליה צוחקת), נורא יפה.
דליה: חזרו ב-19 באוקטובר, בגלל שהמלחמה עוד המשיכה, הוא חזר במטוס האחרון, חזר בשתיים בלילה, ירדו מהמונית לבית של ההורים שלו בשדרות רוטשילד, ירדה גם קצינת ת"ש שפרצה בבכי כשראתה שבתיה בהיריון, ואחר כך התחיל השלב הקשה… לקחו אותם לחקירה, כמו אחרוני הבוגדים… נורית: זה נורא, זה… דליה: שזה נורא ואיום, והדילמה בסרט היא כל כך מוחשית, להיכנע אבל לחיות… נורית: ולשמור על הכבוד שלך, צלם אנוש. דליה: נכון, או להיהרג בקרב ולהפסיד את החיים. ומה שאני נורא שמחה, אני שוב מתנצלת שאני אומר את זה באופן פשטני, מי שניצח זה האדם, לא הרעיון, ולא הסמל, ולא המדינה, ולא הסיסמאות, האדם. נורית: לא טוב למות בעד ארצנו, טוב לחיות… דליה: ונחום ורבין הבין את זה, הוא אמר, אני לא רוצה שנמות, אני לא רוצה שהפצועים קשה ימותו, מפני שאני נשבעתי גם את שבועת הרופאים… נורית: הרופא, היפוקרטס… דליה: וזה מה שחשוב, האדם ניצח, לא מדינה, לא סיסמה, לא חינוך קלוקל לסמלים, לא נאמנות מזויפת, הם ניצלו… נורית: החיים… דליה: הם ניצלו, כולם ניצלו, היו בשבי, זה לא היה קל, אבל חזרו, המשיכו את חיים… נורית: לדעתי, צריכים לטפל בהם עד היום, בנפש. דליה: במקום לטפל עד היום, אחר כך הזמינו עוד פעם לחקירה נורית: זהו, זה נורא. דליה: ואמרו לו שלפי החוק הוא הסית לכניעה, והוא עלול לשבת 15 שנים. נורית: את רצינית?
דליה: מה זה, לגמרי רצינית. איך שהוא בסוף זה התמסמס כל העניין הזה, והוא לא נתבע לדין, זה אי אפשר לתאר את הדבר, אי אפשר לתאר את הדבר הזה. נורית: נורא. דליה: ודבר אחרון שאני רוצה להגיד לך, שהבמאי של הסרט, כמו שאמרתי, ליאור, הוא ראה, ליאור חפץ, הוא ראה את הבלוג של נחום, נחום כתב בלוג, 'הסיטואציה', אני לא רואה את זה פה לפניי, לא חשוב, עוד מעט אני אראה. ואת הבלוג הזה תרגמו לאנגלית, וראו אותו מאה אלף אנשים, וביניהם ראה את זה ליאור חפץ. עבדו על הסרט זה כעשר שנים, בעיקר תקציב, את יודעת, זה סרט, צריך תקציב בשבילו, וליהוק וכן הלאה וכן הלאה, ואני מדגישה אותם, משחק מצוין, תלכו לסרט, המזח.
נורית: טוב, אז, את הלכת לראות סרט, נכון? ואני, אני הלכתי לקנות מכשיר שמיעה.
דליה: איזה יופי, אני בדרך.
נורית: הנה, את רואה אותם?
דליה: כן, בקושי רואים.
נורית: מאחורי האוזן, לא רואים, בקושי רואים. גם אם רואים לא אכפת לי.
דליה: יופי, יופי, נורית, זה נהדר.
נורית: יש טכנולוגיות שנותנים לי איכות חיים. אני מוכנה לכל הטכנולוגיות.
דליה: ואת שומעת יותר טוב?
נורית: עכשיו שמתי אותן פעם ראשונה, בגלל הפרפור לא שמתי, ועכשיו אני לובשת אותן, נורא, קשה לי עוד להכניס את זה לאוזן, ויש כאן כל מיני פרוצדורה כזאת… דליה: סליחה, לא אמרתי שהשחקן הראשי שמגלם את נחום ורבין הוא מיכאל אלוני, תרשי לי להגיד קלישאה, תפקיד חייו.
נורית: וואו.
דליה: תפקיד חייו.
נורית: אני ראיתי אותו עכשיו ב'מלכת היופי של ירושלים' ראיתי אותו, הוא נהדר.
דליה: הוא נהדר, אוקיי.
נורית: אבל אני הלכתי, הייתי בחברה אחת קודם ולא הצליח לי, כי צריכים ללכת כמה פעמים עד שמתאימים לך לאוזן, והכל, זה לא קל כל כך. תראי, היא הסבירה לי, הקלינאית תקשורת שם בחברה שהלכתי אליה, קודם כל הייתה לה סבלנות אליי אינסופית, היא הסבירה לי הכל לאט לאט, אמרתי לה הכל לאט לאט, ואני רושמת, והיא אמרה לי, זה לא רמקול. המכשיר שמיעה זה לא רמקול ואל תתייחסי אליו כאילו זה רמקול, וזה ייקח זמן לכיוונונים, כל מיני. דליה: והיום ויותר טוב?
נורית: היום יותר טוב, ואני שמתי, ואני רוצה, אני...
דליה: הקול שלי יותר נעים לך עכשיו?
נורית: שאלתי אותך פעם אחת, מה עכשיו?
דליה: לא, אבל אני רוצה לדעת אם הקול שלי נעים לך.
נורית: מאוד נעים, להפך, עכשיו בפלאפון, אני מעלה ומורידה את הסאונד, תארי לך.
דליה: איזה יופי.
נורית: אז הורדתי את הסאונד קצת כי זה היה חזק, את יכולה גם לגמרי להחליש, ואני איתם פתאום, אני באמת מרגישה שאני שומעת, ואני לא שאלתי...
דליה: את ישנה איתם גם?
נורית: לא, לא, יש גבול, אני באה הביתה, מטעינה אותם, יש צד שמאל אדום, צד ימין כחול, אני די מפחדת עוד מזה, את יודעת, ואין לי בעיה שרואים את זה בכלל, לא רואים את זה, אבל גם אין לי בעיה, מה אכפת לי? אני שומעת, כי אם אני לא אשמע, המוח יתחיל להתנוון לי, ואני לא רוצה. בסך הכל היא אמרה לי, טלי, את שומעת די טוב, היא אמרה לי. אמרתי, נכון, רק חסרים לי כבר כמה צלילים גבוהים.
דליה: לי היא לא תגיד ככה, אני בשבוע הבא…
נורית: לא, אז אני אומרת, אני איבדתי כמה צלילים גבוהים, והמוח מאבד אותם ולאט לאט הוא מתנוון.
גם ככה המוח מתנוון לי כבר, ואני כבר, אין לי תאים. אני צריכה גם ש… זהו, אז אני לא אגיד לך שאני מתה על זה, אבל זה נותן לי איכות חיים.
דליה: נכון.
נורית: אז רציתי להגיד לך על זה. זה המכשיר שמיעה, אז תגידי לי תתחדשי.
דליה: אני אומרת לך תתחדשי, ואני גם שמחה נורא שלי יהיה בקרוב את זה.
נורית: ויש לי עוד משהו להגיד.
דליה: כן.
נורית: את מספרת כל הזמן על צחקי והווייז, נכון? עלילות צחקי והווייז. דליה: ברור, מה ז'תומרת. נורית: אז אני רוצה להגיד לך, שירה לוקחת אותי לרופאת השיניים שלי, שהיא גרה בכפר מגשימים, עידית'קה, אני לא אגיד אליה בעצם… עכשיו, אני רואה את האח הגדול, בעוונותיי, זה מרוקן לי את המוח וזה נורא טוב לי, והיא לקחה אותי לשם, לכפר מגשימים, והיא נוראה אוהבת לנהוג, שירה, מאוד. והיא מבקשת ממני 'אמא, אל תבלבלי אותי, אני שמה ווייז, אל תגידי הוא טעה, הווייז', ואני תמיד נשבעת לה שהיא נוהגת, 'אני לא מתערבת לך בנסיעה'. עכשיו, הווייז, אני לא מתערבת, אבל את יודעת, אני לא יכולה, אני כבר לא נוהגת שנים, אני נוהגת שיש הזדמנות, אבל ככה לא. ואז הווייז אומר לה תפני שמאלה ואני פתאום צעקתי, והיא נבהלה, מה פתאום שמאלה? אמרתי לה בדרך מתל אביב, מהרופאת שיניים. היא אומרת לי "אמא, ככה הווייז אומר", אמרתי, "איזה שמאלה, ישר, ישר, אנחנו מגיעים הביתה", ככה אמרתי לה. היא אומרת לי "אמא, אני מבקשת ממך, אני פונה שמאל", אני מבלבלת אותה, כל הזמן מבלבלת אותה. אני אומרת לה, "את רואה את התחנה הדלק הזאת? לא לפנות ימינה".
דליה: למה את לא שומעת לווייז?
נורית: כי הווייז שקרן, הווייז המון פעמים שיקר. דליה: אה, וואי וואי. אוקיי. נורית: והוא לא נכון, הוא לא מדייק, הוא לא שיקר, הוא לא מדייק, ונהגים אמרו לי, נהגי מוניות אמרו לי, 'לפעמים הוא עושה לנו סיבובים'. אמרתי לה 'שירה, אל תפני שמאלה, תסעי ישר'.
דליה: אבל לא דיברת לווייז כמו שצחקי מדבר לווייז, את לא דיברת.
נורית: צחקי, צחקי, על החלומות, כל הכבוד לצחקי, כי התחלתי לשיר באוטו 'צחקי, צחקי, על החלומות' (צוחקת). דליה: ברור, ברור.
נורית: היא אומרת לי,"אמא, תעשי לי טובה, את לא צחקי, אל תתערבי לי בווייז". ואז אמרתי לה… "תגידי עכשיו מהר, אני הולכת לפי הווייז שמאלה, או ישר, כמו שאתה יודעת", והיא אמרה לי ככה, "אם אני הולכת ישר, ואת טעית, את לא אמא שלי יותר בחיים (דליה צוחקת) והווייז היא האימא החדשה שלי". ככה היא אמרה לי.
דליה: מצוין.
נורית: אמרתי, ככה את מחליפה אותי בווייז? "בקלות, ככה. את כל הזמן מבלבלת אותי".
דליה: ומה עשיתן, נסעתן שמאלה?
נורית: אז אמרתי לה, כשהיא אמרה לי שאני לא אמא שלה והווייז היא אמא שלה, והתקרבנו לפניה שמאלה, היא אומרת לי "תחליטי. אבל זו החלטה גורלית" היא אומרת לי. "כי אם הווייז צדק, הווייז צדקה, הווייז היא אמא שלי מהיום". אמרתי לה "סעי ישר". דליה: והיא נסעה ישר (נורית צוחקת) ואני מנחשת שצדקת.
נורית: התפללתי כל הדרך, התפללתי שזה, אין איזה משהו, מכשול בדרך, והיא תגיד לי, נגמר.
דליה: אז את עדיין אמא של שירה.
נורית: ואני עדיין אמא של שירה.
דליה: איזה כיף.
נורית: אבל היא לא נותנת לי יותר לדבר. גמרנו. סתמה לי ת'פה. דליה: אני רוצה להגיד לך שנסענו לסרט, המזח, נסענו באוטו, הייתה כברת דרך לנסוע, וראיתי את לוח השעונים במכונית של צחקי, וכל פעם יש צלצול, כשיש הודעה יש צלצול. ואני רואה עוד צלצול ועוד צלצול. הטלפון שלי שותק, כאילו אין לי חברים בעולם (נורית צוחקת), ורק אצל צחקי אני רואה עוד הודעה ועוד הודעה. אני מסתכלת ואני רואה ככה. ההודעות הן רק מקבוצות, נורית.
נורית: אה, כי אין יותר אנשים.
דליה: אין יותר אנשים. הוא אמר, בגלל המחאה אין לי יותר רגשות. רק קבוצות. כל החברים שלי בתוך הקבוצות (נורית צוחקת). תשימי לב לקבוצות שצחקי מקבל מהם הודעות כל שנייה בעניין אחר. והוא גם משוויץ, הוא אומר, יש לי כבר 30 הודעות, אמרתי, מה זה הודעות? זה הודעות בקבוצות, זה לא הודעות אישיות (נורית ממשיכה לצחוק), אתה לא חייב לענות. אז ככה, משפחות שכולות, כמובן.
נורית: כן.
דליה: אוקיי. קבוצה 'אוטובוס להפגנת המשפחות השכולות', זה קבוצה לחוד.
נורית: כן, כן.
דליה: 'שכולות הנהלה'.
נורית: אה, יש… דליה: קבוצה לחוד. 'יוצאים לדרך', קבוצה לחוד (נורית צוחקת). 'הפגנה בירושלים ב-23 ביולי',
קבוצה לחוד. אמרתי לו, "כבר היה יולי", הוא אומר, "לא חשוב, הקבוצה עוד קיימת, לא משנה". 'דור כיפור 23', 'דור קמפיין מדרשת אדם על שם אמיל גרינצוויג'.
נורית: את רצינית?
דליה: 'אמהות נגד אלימות', 'מחאת הסבתות', שהוא הולך הרי לפעמים להפגנת הסבתות.
נורית: נכון, גם אותי מזמינים.
דליה: כי אין לו מה לעשות, 'לא נוותר, קבוצת פעילים - מחאת משפחות שכולות', קבוצה 'שריונרים להגנת הדמוקרטיה', כולם כותבים בהכל.
נורית: תגידי, הוא נורמלי?
דליה: 'דגלים שחורים ארצי', נורית, 'דגלים שחורים תל אביב', 'הפגנות אוגוסט בקפלן', 'משפחות שכולות ביום כיפור', 'משפחות שכולות בקרית שאול'.
נורית: (מתפלאת) מה?!
דליה: הכל, הכל. עכשיו אני רוצה להגיד לך משהו טיפונת עצוב, אבל מה לעשות… הוא צילם לי תמונה של אופניים של בחור שבא לעזור במיצג של המשפחות השכולות שם ליד עזריאלי. ועל האופניים יש שלט קבוע, "דן גילת ז"ל, נפל בקרב בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים".
נורית: וואו. דליה: אחיו על האופניים האלה בא כל שבת לעזור במיצג של משפחות השכולות והשלט הזה על אחיו קשור לאופניים.
נורית: איזה יופי, ממש.
דליה: יש עוד אחד, יובל ביאלר, את זוכרת את השיר יורם של עלי מוהר שפוליקר הלחין, 'יורם תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שאתה, שכמותך? מה עושים עם מותך…' נורית: אה כן, כן. דליה: שיר נפלא של עלי מוהר על חבר טוב שלו יורם ביאלר ופוליקר הלחין, אח של יורם ביאלר, יובל, גם בא לעזור למשפחות השכולות.
נורית: יפה, כן.
דליה: ויש שם קבוצה שלמה… נורית: אחווה, יש שם אחווה, נכון?
דליה: לגמרי אחווה… נורית: אין כבר, אני לא מכירה את זה כבר. דליה: אנחנו נצליח רק בגלל האחווה הזאת. דליה: נוצרה אחווה חדשה, כמו שאמנון אברמוביץ' אמר וכבר אמרתי את זה, נשברה המטריצה של שמאל-ימין, זה עבש, זה ישן, יש ליברלים ולא ליברלים זהו…
נורית: בדיוק!
דליה: זה המחנה הגדול, החדש החדש, המפגין… נורית: ונפלתם על הדור הלא נכון! את זה אני אוהבת. דליה: את זה, דרך אגב, הם אומרים לנו, אבל מה שאמנון אומר - המחאה היא כלל ישראלית, המונית, גדושת אנרגיה פטריוטית.
נורית: נכון. והעגלה שלנו מלאה! דליה: והעגלה שלנו מלאה.
נורית: מה זה מלאה!
דליה: ועכשיו לפינת הסלנג.
נורית: אוי, גם לי יש סלנג לשבוע הבא.
דליה: מצוין, נהדר.
נורית: יש לי מילה.
דליה: את יודעת שאני, אני אגלה לך סוד. יש, ביום רביעי/חמישי מתחיל ככה לקנן איזה, לא פחד אבל דאגה, מתחילה לקנן דאגה, 'אין לי חומרים לפודקאסט, על מה אנחנו נדבר'?
נורית: (צוחקת) מה את אומרת!
דליה: כן. חמישי/שישי, אני אומרת אני אדבר עם נורית כרגיל בשבת ואנחנו כבר נסתדר.
נורית: אנחנו כבר נסתדר… דליה: אבל ממה אני מתחילה? אם יש לי פינת הסלנג בסוף הפרק, יש לי משהו - אני כותבת אותו, יש לי כבר מסד כאילו, יש לי מסגרת. נורית (צוחקת) אבן היסוד.
דליה: בדיוק, ואז אני מוסיפה דברים. אז אני רוצה להגיד לך משהו על גומת החן הזאת שהפעם נתנה לנו אותה דניאלה לונדון, בפעם שציטטנו מהדף שלה בידיעות אחרונות, אבל שכחנו להגיד דניאלה לונדון דקל. נורית: אמרנו! דליה: רק דניאלה, לא, אמרנו רק דניאלה. נורית: אבל כולם יודעים מי זו דניאלה. דליה: היא יודעת שאנחנו מתכוונות אליה והיא סימסה לך והיא סימסה לי. נורית: אני אוהבת אותה מאוד. דליה: בקיצור היא אמרה לי: "דליה, יש לי מילה בשבילכם!" מה המילה? היא הרי כתבה בדף, בידיעות אחרונות בשבוע שעבר את "מילון הפחד", אז היא כתבה "אני מפחדת משופרות, לא מאלדד יניב-ים", בסוגריים - "צפוי, אלא מאנשים שהתפלפו בלי שאני מבינה". והיא הבחינה שכשאני אומרת 'התפלפו' אני אומרת את זה בלי להבין מה זאת המילה הזאת.
נורית: נכון, מה זה?
דליה: ובאמת לא הבנתי. אז היא אומרת לי ככה: "להתפלף זה להשתגע, זה התחיל מסמים", נורית את צריכה לדעת את זה.
נורית: (צוחקת) אני התפלפתי. דליה: "זה התחיל מסמים, מטריפים רעים, למשל לקחתי LSD והתפלפתי, כלומר השתגעתי. משם זה הפך לביטוי של אדם שירד מדעתו, התחרפן, הסתובב, התהפך, התפלף".
נורית: התפלף, יפה מאוד.
דליה: התפלף, יצא מדעתו.
נורית: מילה נחמדה, התפלפתי.
דליה: ולסיום, גומת החן שכתב אותה דוד אבידן והיא אומרת ככה, הגומת חן:
"אין לי שום דבר אישי נגד הגשם או הרוח
אבל אני אידיאולוגית נגד עודף לחות, עודף קור, עודף חום, עודף-עודף
פשוט לא סובל שאיתני הטבע נטפלים יותר מדי לפרטיותי"
נורית: (צוחקת) נהדר, נהדר, אני מאוד אהבתי את דוד אבידן, מאוד. הוא היה עתידני, את יודעת? הוא היה עתידן. דליה: זהו נורית'קה, אז בהצלחה עם מכשיר השמיעה ונתראה בשבוע הבא. נורית: אחחח כן, אני כל כך רוצה איתו, כל כך שמחה איתו. נתראה בשבוע הבא.
(מוזיקת סיום מתנגנת)
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה