המטוס חזר לאי המבטחים ורועי בר נתן ושחר סגל הגיעו לפרק פרלמנט. דליה מחליפה את המדפסת ויצאו מזה שני דברים: מלא אותיות בג׳יבריש וחומר טוב לפודקסט. דניאל הגרי אתה אגדה. גיל דיקמן מרגש ויעקב שבתאי, מפכ״ל המשטרה עם השם המבטיח, מתעלה מכל מי שניסה להגחיך אותו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/11/2023.
דליה: והם רצו לשיר?
רועי: בטח. רצו, אנחנו ביום שבת נגיד הולכים לאזכרה. עכשיו תקופת האזכרות של ה-30.
דליה: נורא.
רועי: הזמינה אותנו בחורה שלא מוצאת מי יכול לבוא לאזכרה של אח שלה שנרצח בזיקים, שלושה חבר'ה בני 17 שהלכו לדוג ב-6 וחצי בבוקר. הכל מטורלל. 6 וחצי בבוקר, שני ילדים.
שחר: ההיא יצאה לג'וגינג, ההוא על אופניים, זה הכל קטסטרופה.
רועי: אז שאנחנו מוזמנים פשוט באים.
דליה: איפה זה? בזיקים?
רועי: לא, זה בנגבה.
דליה: אה הוא קבור בנגבה?
רועי: לא יודע אם הוא קבור שם, אבל אני חושב שהם לא יכולים לקיים את האזכרה בזיקים. קבעו בנגבה.
דליה: במוצאי שבת? ואתם נוסעים להופיע שם?
רועי: לוקחים את האוטו ונוסעים.
דליה: בעיניי, לא יודעת,
רועי: זה goes without saying.
דליה: זה נכון, אבל עדיין אני חושבת שזה דברים,
שחר: מאוד יפה.
דליה: מאוד יפה שאנשים עושים.
רועי: כן.
דליה: אתם נוסעים, אתם חוזרים. תקשיב, זאת העבודה שלכם. אתם לא עובדים עכשיו. זה נורא בעיניי, זה לא מובן מאליו לעבוד שאני מבינה שזה גם נותן לכם,
רועי: המון. לפחות באותה מידה. זה לא פחות מזה. אנחנו יוצאים משם על ענן. אנחנו מרגישים שקרה דבר, שזה גם חלק, את יודעת, כל המילים הגדולות האלה. אבל זה עושה מהלך של משהו, מחלימים איכשהו באיזושהי צורה. לפחות בתקווה שמישהו יוצא עם איזו תחושה טובה. אני לא יודע להגיד, אני סתם אומר. אין לי, פשוט קצת מביך. מצלמים אתמול "ארץ נהדרת", מתחיל מבול. אני מרגיש שאני רגע צריך כוחות קטנים. אני רגע ניגש לאולפן לידנו, ברמת שני צעדים. אני רואה את גידי ומוני יושבים 10 דקות, זה נותן לי…
דליה: הם מצלמים את "זהו זה".
רועי: מצלמים חלקים מהתוכנית. שתי חתיכות.
שחר: פעמיים בשבוע, וואו.
רועי: פה הם שרים, פה הם זה. מחליפים מילים, הא ודא.
דליה: מה הא ודא?
רועי: הא ודא, ולמה יורד גשם ולמה קצר, אני לבוש כמו יאיר נתניהו. לא, תלבש משהו. מוני אומר 'למה יורד גשם?' אין אני בעננים, אני מרגיש שאני בשיחה איתם. זה לא התכוונה להיות שיחה, אבל אני כבר בשיחה איתם, עברו 7 דקות ואני אפילו לא יודע להגיד, נחמה. אתמול לפעמים כשאני לא שם לב והטלוויזיה קורית ואני צרכן שלה, זה בסדר, זה בסדר. ואני מזהה שבדיעבד אני לא מצליח לנשום טוב. משהו נדפק לי בנשימה. יש לי פתאום [שואף] נשימה ארוכה. ואני אומר, אתה כרגע צרכת דברים שהם קשים לעיכול ופתאום גם מייצרים לי איזושהי חרדה. מה יהיה? איך יהיה? הם בעזה. גם חיילים, גם חטופים. הכל ביחד. אומר אה, ואני צריך איזה אוויר.
שחר: וגם מה? לאן אפשר לנסוע נגיד?
רועי: אה לנסוע?
שחר: נגיד.
רועי: אני גם לא מקדיש לזה מחשבה.
שחר: יש לך יום הולדת עוד מעט, נכון?
רועי: כן.
שחר: אני חשבתי על זה. גם לאורן יש יום הולדת.
דליה: לנסוע לחו"ל את מתכוונת?
שחר: לאן? אוקיי, תציעי לי משהו אחר.
רועי: לא. אנחנו ניסע,
שחר: לאן?
רועי: למסעדה ב…
שחר: בתל אביב?
רועי: בבצרה. ב… כזאת.
שחר: קרוב מאוד.
רועי: כן.
דליה: שזה גם מעשה טוב כשלעצמו.
רועי: נכון, היום אני הולך,
דליה: היום אתה הולך למה?
רועי: לאנשים שפותחים את המסעדה כדי שוב ככה להתניע את העניינים.
דליה: מאוד יפה בעיניי!
שחר: אני לא מדברת על עכשיו. עכשיו נגיד גם לא דחוף ואין צורך לנסוע. אוקיי בואו נחשוב,
רועי: כן.
שחר: כמה חודשים קדימה, בסדר? לאן? אז העולם איננו אופציה כרגע. עשו אזהרת מסע חסרת תקדים.
רועי: ליקום.
שחר: חסרת תקדים.
רועי: ליקום.
שחר: כלום. אוקיי. אני גם ככה לא אדם שמאוד, מאוד דחוף לו לטוס לחו"ל.
רועי: גם אני לא.
דליה: גם אני לא.
שחר: כן, זה לא דחוף לי, זה קשה לי.
דליה: אם יבוא כדור פורח שגם לפני כן ישלחו משרתים שיארזו לי את כל הדברים וכדור פורח ייקח אותי לאמצע ניו יורק, כן? אבל הכדור פורח גם צריך להוריד אנשים שינקו גם את החדר וכל מיני דברים כאלה, זה מלון טוב.
שחר: ולא ייקח כל כך הרבה זמן הטיסה.
דליה: אז כן, בלי כדור פורח אני לא נוסעת, זהו. אין.
שחר: לא יודעת, אני כן,
דליה: סגרתי את זה.
שחר: אני צריכה להיערך לזה מראש וזה וזה. אני לא ספונטנית. לא מעניין. אוקיי, אז אני אומרת, הדבר היפה גם כמו ללכת למסעדה זה ללכת לצימר, נכון? עוד מעט הדבר היפה לעשות זה ללכת לצימר.
דליה: נכון.
שחר: תגידי לי, אני אלך לצימר?!?! אני אסע להיות במקום ההוא שהרי ידוע שאפילו לנעול לי, זאת אומרת אין לזה, לא נועלים את זה. בלילה, באיזה מקום רחוק שתכף יוצא מישהו מאיפה שהוא? בשום אופן!
רועי: יכול היה לעשות את זה גם לפני שנה.
שחר: מאה אחוז. אבל עכשיו זה במודעות שלי, נכון?
רועי: כן.
שחר: מה יהיה? מה אני אעשה?
דליה: האופציה הזאת נסגרה בינתיים.
רועי: אני גם לא.
שחר: לא, זה בעיה להגיד את זה. יש שם אנשים שחיים, זו הפרנסה שלהם. הם יצטרכו לחזור הביתה.
דליה: קודם כל, אני מאוד מקווה שהמדינה תתמוך בהם כי היא צריכה לתמוך בהם. אני חושבת שגם אין וויכוח. אבל את צודקת שכשיירגע אין ברירה. כמו שרועי הולך למסעדה. אין ברירה חבר'ס, אני לא יודעת, צריך.
שחר: מה זה אין ברירה? אני כזכור, חן אביגדורי, אשתו והילדה שלו במקרה השבת שהם נסעו לבארי, סוף שבוע, זו הייתה השבת הזאת שזה מה שקרה. אני אסע במקרה לסוף שבוע אקראי,
רועי: במושב.
שחר: במושב, בבריכה של הוואטאבר, בבקתה עם הבריכה ובדיוק זו תהיה השבת שהחיזבאללה יוצאים מהחור של המשהו?
רועי: אני איתך בזה.
שחר: לא. לא.
דליה: לי אין בעיה למרות שאין לי דעה מגובשת. אבל אני רוצה להגיד לכם משהו.
שחר: יהיה לך עוד כמה חודשים לגבש אותה.
דליה: בסדר. נכון. אני רוצה להגיד לכם משהו אופטימי, בסדר? יש עיתונאי ב"הארץ", ג'וש בריינר. אני מאוד אוהבת אותו ועוקבת אחריו כי הוא אמין. היו לו כמה חשיפות יפות מאוד ותחקירן נפלא בעיניי. בעיניי הוא נכס לכל עיתון שהוא עובד בו. אומרת את זה מנקודת מבטי, לא כעורכת עיתון. והוא כותב ב"הארץ". אוקיי. והשבוע הוא מפרסם כתבה ולא לעיתים קרובות, במוסף "הארץ". והכתבה הזאת מספרת על זה שבאותה שבת ב-7 באוקטובר בבוקר הוא היה באשקלון וב-9 וחצי בבוקר הוא התחיל לקבל הודעות מאנשים שהיו במסיבה ברעים, בעיקר מהם, גם מאחרים. בקשות עזרה.
שחר: זה הדבר האופטימי שאת?
דליה: רגע, יש דבר אופטימי מאוד, תכף תביני. כן, סבלנות. זה גם עניין אגב. בואו נהיה סבלנים קצת ומתונים.
שחר: אוקיי, בינתיים זה הולך למקום לא טוב.
דליה: מאוד טוב. מאוד טוב. כי זה בא לשבח מישהו.
שחר: אוקיי.
דליה: אז הוא, אני לא אגיד לכם את תוכן ה… כי אתם לא רוצים הרי לשמוע. את תוכן הוואטסאפים שהוא קיבל בדיוק, אבל הוא מקבל המון, מבול של וואטסאפים עם מיקומים. 'בוא תציל אותי, בוא זה, אני בשיחים', עם מיקומים. 'תעביר את זה לכל מי שאפשר'. עכשיו, הוא אומר למי אני אמור לפנות? מי יענה לי? ופונה. הוא עיתונאי עם המון קשרים, מחובר מאוד. פונה לכל מי שהוא יכול, כוחות הביטחון. אף אחד לא עונה לו. ובסוף הוא מחליט לצלצל, להתקשר או לשלוח לו וואטסאפ, למפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי. אתם יודעים שיש לי יחס מיוחד אליו, נכון?
שחר: כן.
רועי: ברור.
דליה: בדיוק. בדיוק.
שחר: מכאן ניתן לו שמו.
דליה: לגמרי. יעקב שבתאי, קוראים לו קובי שבתאי, אבל בלב יעקב שבתאי. ויעקב שבתאי זה שהשר שלו, כן? דאג כל הקדנציה של הממשלה האיומה הזאת למרר לו את החיים, להשפיל אותו, להקניט אותו, להביך אותו, מה לא, מה הוא לא עשה לו, פשוט התעלל באיש הזה! בעיקר בעת מסוימת הוא רצה להאריך את הקדנציה בעוד שנה. אז עשו גם מהעניין הזה צחוק, בקיצור התעללו במפכ"ל הזה. האיש ומפלגתו. היחידי שענה לג'וש בריינר היה יעקב שבתאי, היה קובי שבתאי. ענה לו ואמר 'תשלח לי את כל הוואטסאפים, תגיד להם שאנחנו נגיע'. אף אחד מכוחות הביטחון לא עונה לו. הוא אומר לו, ברגע מסוים מישהו כותב לו שמג"ב הגיעו כי הוא הפעיל אותם, קובי שבתאי, מג"ב כאמור. שר המוקיון שלו הרי לבש מדי… לא נתרכז בזה.
שחר: הוא אחראי עליהם.
דליה: והוא אומר 'וזה קורה אחרי ששנה וחצי לא דיברתי עם המפכ"ל. אני כתב משטרה של עיתון "הארץ". הוא ביקר אותי על מה שכתבתי. אני ביקרתי אותו על מעשיו ושנה חצי לא דיברנו. ולמרות זה בסופו של דבר, פניתי אליו והוא היחידי שעזר לי.' והוא כותב, זה נורא נוגע ללב בעיניי מה שהוא כותב. אממ… כן. "בתוך ההמולה של החמ"ל המאולתר שהוקם בסלולרי שלי" הוא כותב ג'וש בריינר, "אני נזכר עכשיו שאחרי שעתיים קיבלתי פתאום טלפון מרשות החירום הלאומית." יש רשות כזאת, רח"ל. אוקיי. "שהבינה שיש בידי רשימת מיקומים של הנמלטים מהמסיבה", אוקיי? "השיחה הופרעה ע"י ממתינות בלתי פוסקות של הורים מודאגים והנציגה מרשות החירום הלאומית הבטיחה לחזור אליי בעוד דקה. עד היום אני ממתין לה."
שחר: וואו.
דליה: "עד היום אני ממתין לה". תראו איזו רפיסות ואיזה…
שחר: אבל מסכן, גם איזה ייאוש, איזה סטרס, אלוהים ישמור.
דליה: עכשיו, "איך הגענו למצב שאני הגורם שמעביר למפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו את מיקומי הנמלטים ממסיבה באמצע מלחמה? איפה המדינה? המדינה לא הייתה שם ב-7 באוקטובר. יחידות צבא שנבנו תוך כדי תנועה ונלחמו בגבורה ובחיסרון מספרי. חברי כיתות כוננות שהקריבו את חייהם עבור שכניהם." סליחה, כן, "שהקריבו את חייהם עבור שכניהם במקומות שבהם הם היו. ברור לי וגם למפכ"ל שלא אהסס למתוח עליו ביקורת בעתיד, אבל אזכור לו תמיד שנתן מענה בשבת שבה אזרחים רבים מצאו עצמם לבד בלי אף כוח שיגן עליהם, מופקרים לגורלם, המפכ"ל, קובי שבתאי, פעל. זה הדבר האופטימי.
שחר: שוטרים, שבאמת היה לנו. כאילו לנו אני אומרת שאדם היה חלק ממחאה, כן? השתתפתי במחאה, לא הייתי חלק. אבל היה כבר קושי מול שוטרים. שוטרים כבר יצא שהם מייצגים דברים לא כל כך טובים.
דליה: נכון, נכון. זה התהפך.
שחר: היה קושי, היו כאילו מחנות וצדדים.
דליה: נכון.
שחר: הם נוהלו ע"י האיש הזה, הם קיבלו הוראות מהאיש הזה.
דליה: נכון, נכון.
שחר: רוח המפקד של בן גביר שבאמת, אני לא משחיתה מילים אפילו על האיש הזה. באמת יש גבול.
דליה: אוקיי.
שחר: אבל האנשים האלה, מה ששם הם עברו ובשדרות.
דליה: שחר, אז זה כן אופטימי או לא אופטימי מה שאמרתי? מעניין עכשיו.
רועי: מאוד אופטימי.
שחר: לא, אבל בדרך, בדרך דיברת עוד פעם עם כל הפרטים הקשים.
דליה: אבל לא שווה הסיפור הזה? על קובי שבתאי המפכ"ל?
רועי: בטח!
דליה: על הגבורה, ההתעשתות שלו הבלתי רגילה. על זה שהוא היה היחידי שפעל! ואני אומרת לכם סתם, לא… לא עיתונאי של אקטואליה. אני מרגישה שהאיש הזה יקבל שנה נוספת. לא יסיים את הקדנציה, יקבל שנה נוספת. אבל כבוד לג'וש בריינר שטרח וכתב את הכתבה הזו עם אדם שהיה איתו בריב שנה וחצי.
רועי: אמת.
דליה: זה אופטימי בעיניי.
שחר: אז סליחה זה לא אותו דבר, במוח שלי היה קשור, זה קשור. אבל שאני… רוצה להציע לאנשים לעשות דבר שעשיתי וזה לנצל, לנצל זו מילה לא טובה, אבל כן. לנצל את המצב כדי לחדש קשר נגיד עם אנשים. או דבר כזה. אני חברים… שהיה איתם עניינים, כזה בעבודה וקצת לא טוב וקצת לא נוח וקורה איזה דבר ועכשיו יש עניין. ואז הזמן חולף ואף רגע הוא לא הרגע המתאים.
רועי: ממש.
שחר: כי מה עכשיו. והזמן חולף, נהיה פחות מתאים. כבר עבר הזמן הזה.
דליה: המשבר מחמיר.
שחר: ואין בו כלום, לא קרה בו עוד שום דבר. רק מעצם זה של אז למה לא אמרת? אז למה לא? אז מי לא צלצל?
רועי: התנפח.
שחר: אז אתם לא צלצלתם, אז אני לא צלצלתי. אז כבר לא טוב. ואז נסעתי ועשיתי מעשה והשארתי הודעה שאומרת בדיוק את זה. אומרת 'תראו, אז קרו דברים'.
דליה: מה זה תראו? דיברת על קבוצה?
שחר: זה זוג. 'תראו' וזה בקבוצה. 'קרו דברים, לא טוב. כולם כועסים אולי. וכבר חשבתי אלף פעם מאז שאני אתקשר אבל למה לא הם אבל אני. ואז עבר הזמן'. את כל זה אמרתי שם וזה. 'אבל צריך להגיד את האמת. המצב הוא כל כך גרוע, כל כך גרוע, זה גרוע מדי מכדי לא לדבר עם אנשים שאוהבים. הנה אני מתקשרת ואני דורשת בשלומכם, כל טוב.'
רועי: את נהדרת, כל זה בהודעה?
שחר: כן.
רועי: הודעה בקולך?
שחר: כן, הודעה בקולי.
דליה: זה כל כך נוגע ללב!
רועי: אני פשוט הייתי בסיטואציה הזאת וחשבתי עד עכשיו שזה רק עניין של, אחד משני הצדדים צריך להיות הבוגר ואני חושב שזה הרבה יותר מזה. צריך יכולות וכישורים נוספים שכרגע הופגנו שמאוד מרשימים ומשאירים עליי איזה רושם שאני אפעיל אותו באיזושהי צורה כי…
שחר: זה מעולמות הפרופורציה, אתה מבין? מעולמות הפרופורציה.
דליה: זה נכון.
שחר: אני באמת אומרת.
דליה: זה נורא יפה.
שחר: השתגעת? מה זה? על מה? על כלום, על דברים שהם כלום.
רועי: ברור!
שחר: כי העולם מחריד! עכשיו באמת.
רועי: את צודקת. המשפט שאותי הוא כובש, זה שאת אומרת זה יותר מדי מטורלל הסיטואציה בחוץ כדי שאנחנו ננתק קשר עם אנשים שאנחנו אוהבים. מה יותר לומר? באמת.
דליה: חברים, זה עושה לי דמעות, בחיי. זה… אבחנה נורא חשובה. לא בטוחה שאני אעשה את זה מיד.
שחר: למה לא?
דליה: כי אני גם שומרת עוד אופציה שלי לשנוא כמה אנשים ולבקר אותם.
שחר: לא לכולם.
דליה: אני אגיד לך מה.
שחר: זה לאנשים שכן אוהבים.
דליה: אני רוצה להגיד לך משהו. אני צועדת, אני אוהבת לצעוד. לא עושה את זה הרבה, אבל יודעת שזה חשוב. כמו שיצחק שאולי, חבר שלי, אומר כשהוא הולך לצעוד. הוא אומר 'אני חוזר הביתה צרוד'. זה מה שקורה לי. אני מתווכחת בראש ופותרת עניינים וצורחת.
שחר: באמת?
דליה: בין היתר, דיברתי איתך כי בפעם הקודמת אמרת 'אני לא רב'.
רועי: מממ…
דליה: מה זה 'אני לא', אתה לא רב עם אנשים? 'אני לא רב?'
רועי: מה היה ההקשר? אני לא זוכר.
דליה: אני לא זוכרת הקשר. היה מריבות או… על כעס, אני לא זוכרת.
רועי: לא יודע אם רב, מתקוטט אבל לא משהו…
שחר: אתה רב בהימנעות, אתה לא רב בתוקפנות.
רועי: כן.
דליה: זה נורא לא טוב.
שחר: זה לא לריב עכשיו צעקות אחד על השני.
דליה: לא, מי צועק?
שחר: אני גם לא,
רועי: אם הייתי עושה אינטונציה, זה לא 'אני לא רב'. זה 'אני לא רב'. שזה גם עם ביקורת כלפי זה.
דליה: יכול לעשות עוד פעם?
רועי: 'אני לא רב'. יכול לתת 15 אופציות, תקליטו, תשדרו אחת מהן. 'אני לא רב!', 'אני לא רב…'
דליה: ברוש יודע מזה?
רועי: מי זה ברוש? אגב, באמת, אם אנחנו כבר בשמות. יצאתי, פגשתי שחקנית נהדרת, קולגה שלנו, גיתית פישר. אני יוצא ובדיוק פוגש אותה. יוצאת, אומר 'מה נשמע?' אומרת 'יוצאת מהפסיכו.'
דליה: [צוחקת]
רועי: מה?! 'מהפסיכו'. המשוחח, הפסיכו. אמרתי לה 'גם אני יצאתי עכשיו מהפסיכו', תראה איזה אפסים אנחנו, כל הזמן צריכים לתקן משהו.
דליה: נכון, אז מה הוא אומר על זה שאתה…
רועי: אנחנו הולכים לשם, לכיוון.
דליה: הייתי לוקחת טיפ כי אני נאטמת וזה נורא אגרסיבי. להיאטם זה נורא אגרסיבי.
רועי: מישהו בסיטואציה דומה עשה את המהלך מולי. עשה את מה שאת עשית, אני פשוט לא הרמתי את הכפפה.
שחר: באמת?
רועי: בנימוס כן, אבל לא ברמה של מענה ובוא נעשה אבל לא עשיתי. לא לעניין.
דליה: הגבת בחום?
רועי: מאוד!
דליה: אה, הגבת בחום.
רועי: לא, לגמרי, אבל סתם מתוך זה שזה לא קורה, שאנחנו לא קורים. אבל זה לא נכון, עכשיו כשאת אומרת את זה, פתאום אני אומר 'תתאפס על החיים שלך ותקבע למחרתיים את הדבר הזה, כי הוא כבר עשה את המהלך הבוגר והחברי'.
דליה: נכון, נכון.
רועי: זה דרך זה של לתת איזה קומפלימנט על משהו שאני עושה. טוב, זה היה גדול, ראיתי אותך במשהו. זה נהדר, זה נהדר.
שחר: בסיס להיתלות בו כדי לרדת מסולם. מה זה משנה.
רועי: אני מעריך את הצד השני על זה.
דליה: לגמרי.
רועי: הייתי צריך אני לעשות את זה.
דליה: נכון. לגמרי. אתמול דיברתי עם חברה שלי צעירה ממני בהרבה והיא אמרה, סיפרתי לה על חברה שהייתה חברה שלה והיא כבר לא כמה שנים. אמרתי לה, משהו הזכרתי אותה, אז היא אמרה 'דליה! אני מתגעגעת אליה כל כך! אני הולכת לצלצל אליה הרגע, אני הרגע מדברת איתה!' זה היה כל כך…
רועי: ממש.
דליה: זה כל כך מתקבל על הדעת, זה כל כך, איך את אומרת, הפרופורציות לגמרי השתנו.
רועי: כן אתם השתגעתם. היו סיבות כנראה, אבל הן פשוט לא רלוונטיות, לא מעניינות.
שחר: ופעוטות. זה סיבה למה? זה שטות מוחלטת. יש אותה כמו שאין אותה ברגע. נו אז איזה מן שטויות.
רועי: נכון, ממש.
שחר: יש דברים באמת גרועים!
רועי: ממש.
דליה: ואפילו הייתה אצלנו סצנה בבית שגרמה לי לצחוק כמו משוגעת. לא משנה, אחר כך אני טיפה מרגישה אשמה. תתרכזי, תתרכזי במה שקורה. באמת,
רועי: תתעצבי.
דליה: לא, מה את צוחקת? אני כבר פעם סיפרתי את זה, אני אספר את זה שוב. לכם יש מדפסת בבית?
רועי: איזו שאלה. למדפסת יש אותי בבית.
דליה: [צוחקת]
רועי: רק עובדת כל הזמן.
שחר: זה כל כך מוזר. כאילו יש לי בבית אבל לא בגללי נקודה. זה לא שלי בכלל, זה מונח אצלי, זה גם מפריע. הילדים מאוד אוהבים להדפיס דברים.
רועי: יש לאנשים ספציפיים בקרביץ שיודעים להחליף את הצבע.
דליה: אז אני, המדפסת, צחי ואני משתמשים בה הרבה, הפסיקה לעבוד. התקשרתי ל-HP לתמיכה, הוא אמר לי,
שחר: הם לא מתקנים את זה יותר.
דליה: זהו, תיארתי לעצמי, מישהו אמר לי פעם שליד פחי אשפה הציבוריים תמיד רואים המון, המון מדפסות זרוקות. בדיוק, זה הדבר שהכי זורקים. בקיצור אמר לי מהתמיכה, קיבל קול טיפולי פתאום כי הוא הבין עם מי הוא מדבר. הוא אמר 'תסבירי לי מה קורה'. אמרתי לו 'מה קורה מה לא עובד'. ואז בקול הטיפולי הוא אמר 'אני חושב שאת צריכה להחליף צבע, זה הכל'. אוקיי. 'ואם לא?' אמרתי לו. 'אני אתן לך עצה טובה,
שחר: תקני מדפסת.
דליה: בדיוק. 'פשוט תקני מדפסת' [צוחקת] זה היה נורא נחמד.
שחר: יפה מצידו.
דליה: מאוד יפה. הוא היה אדיב נורא. בקיצור, את הצבע צריך להחליף. הסצנה שהייתה בבית, המתיחות שהייתה בבית. לא, רועי,
רועי: אני יכול להבין.
שחר: לקראת ההחלפה?
דליה: לא, בעת ההחלפה. את לא יכולה לתאר. בהתחלה צחי אמר 'את זוכרת איך פותחים את זה?' אני לא זוכרת. אמרתי 'ברור' אבל התחלתי להרביץ למדפסת שתיפתח. פתאום וזזזזט זה נפתח. אוקיי ז'טטטט המגירה יוצאת ואז צחי נוטל את הצבע כמו שצריך, לוקח את הדבר השני ולא מצליח. הוא דווקא נורא טוב בזה. הוא לא מצליח בשום אופן לעשות את זה.
שחר: הוא מרשה לך לספר את הסיפור הזה?
דליה: אני לא יודעת,
שחר: אבל השתיקה בבית תהיה רועמת גם אחרי הסיפור.
דליה: גם לא נורא, יש המון דיבורים.
שחר: צחי, בעיניי החוש הטכני שלך הוא מרהיב. אני לא ראיתי כזה.
דליה: אוקיי, ואז בסדר, ואז זה לוקח המון זמן. צח'קה אומר 'לפי דעתי יש פה איזו מזימה בינלאומית. זה לא יכול להיות שרק לנו קשה להחליף צבע.' ואז הוא שומע, יש איזה צלצול ואני אומרת 'צח'קה אני חושבת שזה הרגע שאתה צריך להכניס את זה'. לא… והמתיחות שאי אפשר לתאר ואז הוא אומר לעצמו 'לא, עכשיו בואו נרגע, להירגע. יצחק', ככה הוא מדבר לעצמו יצחק, לא צח'קה. 'יצחק תירגע' ואז אנחנו נרגעים קצת והוא מכניס את זה. שולח את זה לזה ואחר כך הוא אומר 'אני חושב ש-HP פשוט רוצים להגיע, להבין מתי אני אגיע לקצה שלי, זה ניסוי. הם עושים עליי ניסוי, אחרת זה לא יכול להיות שאנשים מתמודדים עם דברים כאלה'. וסגר את הדבר. ואז מתחילים לצאת,
שחר: טסטים כאלה.
דליה: טסטים בלי סוף, מבול.
רועי: סתם ג'יבריש.
דליה: כלום. מבול! ואנחנו חושבים אוקיי, זה מה שיהיה לעולם עכשיו, היא תוציא ג'יברישים כאלה ולא נוכל להדפיס.
רועי: ברור.
דליה: אתה עושה בקלות? אתה מחליף בקלות?
רועי: לא תמיד. לא פשוט, לא תמיד והיא מחליפה לי כל מיני. פתאום יש לזה, נו, WiFi מה WiFi למה שיהיה לה WiFi?! יש לה WiFi. יש לה דרישות עם הזמן. דברים שלא היו קודם לאותה מדפסת! לא יודע להתמודד עם זה, אבל אני חייב שהיא תדפיס ובכל הצבעים. לא, גם יש לי נוהג כזה שאני לא קונה ברכות, אלא מכין ברכות. מכין ברכות! אז אני מדפיס תמונות, כאילו מגיל 6 אני מדפיס ואני גוזר אותן. אז הכל צריך להיות גם בצבעים, אז זה גומר את הצבעים נורא מהר. אני מדפיס, מצלם,
שחר: את יודעת שהוא בא ליום הולדת של הילדים?
דליה: באמת?!
שחר: בפתח תקווה! הוא בא לפתח תקווה!
דליה: אני לא מאמינה.
שחר: בזמנו, כשעוד שהינו בפתח תקווה.
דליה: זאת חברות אמת. סיימתם? חברות אמת חבל על הזמן.
רועי: לא, אנחנו קשורים בלב ובנפש הילדים ואני.
שחר: זה נכון.
רועי: גם שמעתי בקצה האוזן שהיא אומרת, הרי היא לא אומרת… אמרתי שבוע הבא יום הולדת קטן. שמעתי קטן והם נורא התאכזבו. למה יהיה קטן? אמרתי 'לא לא, אני מסמן לי ביומן' וראיתי שהדבר היחיד שרשום לי ביומן 'יומולדת לתאומים בשעה 16:00 בפ"ת" זה הדבר היחיד שהופיע לי. היחיד.
שחר: את יודעת איך הם בכו? זה היה נורא.
דליה: באמת?
רועי: הם חשבו שלא יגיעו אליהם.
שחר: רציתי להכין אותם. זו מלחמה, לא מתאים עכשיו.
דליה: נכון, נכון.
שחר: לא בא לי לעשות יום הולדת. אמרתי אני אעשה אחרי המלחמה, יום הולדת כזה לכיתה וואטאבר, שתי כיתות, זו גם חתיכת הפקה. אסור להתכנס כל כך הרבה אנשים.
דליה: בדיוק, בדיוק.
שחר: אז אמרתי להם כאילו, דיברתי אליהם כלבוגרים, 'זה אנחנו נעשה, ברור שנעשה בקטנה, יבואו סבא וסבתא משני הצדדים וזה, נעשה עוגה, יהיה קצת מתנות, נדאג שיהיה כמובן מתנות, אבל לא צריך עכשיו זה ואחרי זה נעשה את הזה'. התחיל בכי. 'לא אבל זה וזה וזה'. נתתי ניחומים וגם פיזית. של כאילו זה יהיה. לא אמרתי שלא יהיה. אתם מגיבים כאילו אמרתי שלא יהיה, אבל אמרתי שכן יהיה.
דליה: אוקיי. אז היה.
שחר: יהיה מדהים וזה וזה וזה. ואז הלכתי רגע להדיח כלים. ואז אדם, הוא שולח אליי מטוס כזה צעצוע למטה. ואומר 'המטוס חזר לאי המבטחים, שחר סגל', ככה הוא אומר. מה זה הדבר הזה? אמרתי לעצמי אלוהים אדירים,
דליה: מה זה הדבר הזה?
שחר: איזו שיחה מוצלחת, וואו. טפחתי לעצמי על השכם ברמות.
רועי: ילד בן 6 עם הדימוי.
דליה: איך הוא מתבטא ככה.
שחר: אי המבטחים?! מה זה?
רועי: מה אפשר להעניק לבן אדם יותר,
שחר: טובה דיה, וואו!
רועי: גם שאלתי אותו כשהגעתי ליום הולדת 'תגיד אדם, איך זה להיות בן 6?' אז הוא עונה לי 'לא כזה שונה מ-3'.
דליה: [צוחקת]
רועי: לא כזה שונה.
דליה: גדול! שחר, הגענו לפינת הסלנג.
שחר: מה אתם אומרים.
דליה: כן…
שחר: יש לך משהו? רוצה לתת משהו?
רועי: לא… יפה כל הסיפור.
דליה: אני רוצה להגיד לכם מילה אחרונה, קטנונית, בסדר?
רועי: אנחנו בעד.
דליה: אוקיי, בסדר. תראה, יש בי אינפנטיליות אין מה לעשות. בכלל, זה לא עניין של גיל, זה עניין של מבנה אישיות.
רועי: זה מעודד אותי.
דליה: יופי, אוקיי. יש בי אינפנטיליות. עשית את יאיר נתניהו בארץ נהדרת נפלא. אני לא יכולתי להנות אפילו שניה, רועי, תבין את זה.
רועי: לא, אי אפשר. זה רק את יודעת,
דליה: זה עבודה.
רועי: זה עבודה.
דליה: זה ברור. אני לא יכולה להחמיא לך עשית את זה טוב, לא. זהו, אינפנטילי בקיצור.
רועי: מה זה אינפנטילי בזה?
דליה: שאני לא מתגברת על זה. אני רואה אדם במקצוע שלו והוא עושה עבודה טובה.
רועי: אני אגיד לך דברים יותר חמורים בלי לציין שמות, יש דמויות שאני מגלם מעולם הבידור שמעוררות כל כך אנטי אצל המנחה, שהוא חבר שלי שהוא אומר, תמיד אני מרגיש שהוא מתפרצף אליי. הוא אומר לי 'אני לא יודע, מרגיש שהבן אדם הזה עומד לידי ואני לא נהנה, לא רוצה לעמוד לידך בדבר הזה'.
דליה: [צוחקת]
רועי: אני מקבל את זה. אנחנו חברים! קיציס ואני חברים. פשוט לא נעים אליי. כל הזמן אומר 'עד שתסיים את זה, אני לא'. יכול להבין.
דליה: זה גדול. אבל מילה אחת אני חייבת להגיד. דובר צה"ל זה מאסטר פיס, באמת. וגם הוא קרן אור בחיי עכשיו, תדעו.
רועי: ממש.
שחר: כן!
דליה: הרגע שבו במסיבת עיתונאים. תמיד הוא אומר 'למי יש שאלות?' אף אחד לא אומר את זה במדינה.
שחר: ברור.
דליה: אני זוכרת שאחרי הציוץ הנורא ואיום של ראש הממשלה ב-1 בלילה.
שחר: שיצא נגד ראשי הביטחון.
דליה: בדיוק. למחרת הייתה מסיבת עיתונאים כמובן כמדי יום. 'יש שאלות?' מישהו שאל אותו על הציוץ. הוא אמר 'על השאלה הזאת אני לא עונה'.
רועי: ברור.
דליה: הוא לא מתחמק. הוא אמר 'מה דעתך על הציוץ של ראש הממשלה?' אז הגרי ענה לו על זה, 'על השאלה הזאת אני לא עונה'. הוא לא התחמק.
רועי: יותר תשובה מזה אין.
דליה: בדיוק. הוא לא אמר 'אני עובר לשאלה הבאה', הוא לא סתם אטם את פניו. לא, הוא אמר 'על השאלה הזאת אני לא עונה'.
שחר: הוא כאילו הנחמן שי של האירוע הזה.
רועי: אפילו יותר.
שחר: לא, נחמן שי היה וואו.
דליה: אמא שלו הייתה נהדרת, שולה הגרי, עבדה בקאמרי המון שנים.
רועי: כן! ראיתי בכתבה עליו.
דליה: היא נהדרת ממש.
רועי: לא, גם שמעתי עליו דברים נפלאים.
דליה: חבל שהיא לא יכולה לדעת מה הבן שלה עושה. אממ טוב, חברים, פינת הסלנג.
שחר: יש לי קטן, לא יודעת.
דליה: אוקיי.
שחר: שפעם היו אומרים 'להפוך תקליט',
דליה: כן.
שחר: מכירה? שמתחיל החצי השני.
רועי: כן.
שחר: אז עכשיו הם אומרים 'לגעת בקיר'.
דליה: מה זאת אומרת?
שחר: אז אני בעולמי זה מאוד ברור בגלל שאני, הרי אני באה משחייה. [צוחקת]
רועי: אם יש אדם שנוגע בקיר,
שחר: אז זה מה שעושים. בשחייה אתה נוגע בקיר, זה נחשב שהגעת לחצי. נוגע בקיר. אבל הם מדברים, נוגע בקיר זה גם בריצה. כאילו רצים, נוגעים בקיר וחוזרים.
רועי: אז הגענו לקצה?
שחר: אי אפשר להפוך תקליט, אז רק אומרת 'נוגעים בקיר'.
דליה: על מה? תדגימי לי במשפט.
שחר: עברה חצי שנת לימוד, יש לנו עוד חצי. עברנו חצי מהשנה הזאת. נגענו כבר בקיר. יש לך 3 שנים בצבא, אחרי שנה וחצי, רגע כמה זמן וזה? בדיוק נגעתי בקיר ואני בדרך חזרה.
דליה: למה זה קשור להפכתי תקליט? אני לא מבינה את הקשר.
שחר: להפוך תקליט זה אותו דבר, זה מה שזה היה.
דליה: ככה השתמשו בזה? לא ידעתי.
שחר: להפוך תקליט.
דליה: מה סיימתי את השנה? אני הופך תקליט?
שחר: לחצי השני.
רועי: אני גם לא הייתי, לא היה שמיש לי.
דליה: אההה, כן, לא הכרתי את זה. אהה. עברתי שנה, אני הופך תקליט, ממשיך שנה שנייה.
שחר: כן.
דליה: אז עכשיו אומרים נגעתי בקיר. עברתי שנה, נגעתי בקיר.
רועי: ילדים שמאזינים נגיד לכבש השישה עשר, יש בסוף "מי שמביט בי מאחור", "עכשיו נחליף את התקליט ונעבור לצד שני". ונהפוך לצד שני. הם לא מבינים במה מדובר.
דליה: נכון. [צוחקת]
רועי: עדיין נשאר, עדיין שרים את זה.
דליה: נכון, כי זה עדיין נצחי. חברים, תוציאו את השכם, השכם בבוקר. יש לכם את זה מודפס.
שחר: בחסות צח'קי.
דליה: אני רק רוצה להגיד מילה אחרונה. יש לי חברים נורא, נורא טובים, יואל ואביבה אברבוך מכפר גלעדי, חברי קיבוץ כפר גלעדי. יש להם שלושה ילדים. ב-8 באוקטובר פינו אותם מכפר גלעדי. היום הם באכסנייה כל הקיבוץ, באכסנייה באוהלו. הם גרים בחדר שיש בו 4 מיטות. לא, לא,
שחר: לא באמת, אי אפשר לתאר.
דליה: אי אפשר לתאר. אלה אנשים במצב טוב. אי אפשר לתאר.
שחר: יש להם איפה להיות, לא שכול מחריד, לא חטופים. הם רק מלא אנשים שחיו ככה ועכשיו חיים במקום אחר בלי הדברים שלהם, בלי זה בחדר ריק ויש המוני אדם כאלה.
דליה: עקורים לגמרי.
שחר: נורא ואיום.
דליה: אפילו לא הביאו בגדי חורף. לא הביאו איתם בגדי חורף. יצאו עם כמה טרולים כי חשבו בטח לכמה ימים. עכשיו מגיע החורף. פתחו,
שחר: יש לי חבילה מ"נקסט" אם הם רוצים.
דליה: הם פתחו, בדיוק, פתחו מחסן בגדים ובוטיק יד 2 הם קוראים לזה. התחילו לתרום להם המון בגדים. בהתחלה לא היה להם נעים, אבל אין ברירה, הם חייבים דברים.
רועי: כן.
דליה: והם עושים, יש להם בוטיק של יד 2 שאביבה אברבוך מנהלת את זה, יש עוד כאלה כמובן שעוזרים ועושים. גאונים, היא קוראת לבחורות האלה, כאילו מעצבות וכן הלאה. ועכשיו הם החליטו לעשות, אביבה יש לה קונדיטוריה, יש לה בית קפה ומסעדה בקיבוץ כפר גלעדי "הקוקייה" שזה המקום הכי יפה בגליל.
רועי: זה הוזכר פה.
דליה: נכון, הכי טעים והכי יפה בגליל. עכשיו אין לה מה לעשות. הכל סגור אחרי שהיא זרקה דברים באלפי שקלים מהמסעדה הזאת כשהיא באה בסוף לסגור אותה לגמרי. לא חשוב, נתנה עוגות לחיילים וכן הלאה. עכשיו היא מנהלת את המחסן הזה של הבגדים בוטיק יד 2. והיא אמרה לי היום שהיא הולכת לאפות עוגות בקונדיטוריה של קיבוץ אחר מול כנרת ומול דגניה. והם יעשו בתוך המחסן בגדים הזה גם בית קפה קטן וחברי. ככה פליטים, כן, ככה פליטים. זה פשוט,
שחר: כן, כן.
דליה: זה פשוט לא יתואר, לא יתואר. אז אני שולחת להם נשיקות מפה. וזה שיר של רחל שפירא משפיים. בשפיים נמצאים חברים מכפר עזה שאתם הופעתם לפניהם.
רועי: כן.
שחר: נכון.
דליה: גם שם דיברו?
רועי: כן זה היה חמישי, שישה ימים אחרי 7 באוקטובר,
דליה: ולא דיברו?
רועי: דיברו, דיברו. יש לנו כוונה לחזור ולפגוש אותם.
דליה: לך ולעילי?
רועי: לעילי, מי שרוצה להצטרף אלינו. שרנו שם. אני פשוט זוכר את זה מילדות את השיר הזה, שהגיע מיד אחרי יום כיפור, אחרי המלחמה.
דליה: נכון.
רועי: 74'. של חווה.
דליה: נכון, של חווה אלברשטיין.
רועי: צמח בר.
דליה: סשה ארגוב הלחין את זה. וזהו. אנחנו נקרא את זה.
רועי: אוקיי איך תרצי?
דליה: בית בית.
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו יצאנו לדרכנו שקטים ונדהמים. עקבות הסערה היו בכל מקום כמו צללים גדולים, כמו עדים אילמים.
שחר:
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו מילים שלא אמרנו הכונו בשתיקה. עקבות הסערה היו בכל מקום ידענו שצפויה עוד דרך ארוכה.
רועי:
אחר כך עלתה השמש מול עיננו הלאות והאירה באור חדש את הקור והבדידות וכל מי שהיה שם יכול היה לראות כמה אותות קטנים חמים של ידידות.
דליה:
אחר כך הלכנו יחד מול השמש העולה שהאירה את עולמו של כל איש באור חדש, הבטחנו לעצמנו ללמוד מהתחלה מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש.
שחר:
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו. הפקרנו את פנינו לרוח הקרה, עקבות הסערה היו בכל מקום כמו חותם בוער, כמו צעקה מרה.
רועי:
אחר כך זרחה השמש על אחינו הנחים והאירה באור חדש את פצעינו הגלויים, לאט לאט למדנו לשוב להבחין בכח המופלא של החיים.
דליה:
אחר כך זרחה השמש ברוך וברחמים והאירה באור חדש את האימה והתקווה, וכל מי שהיה שם ביקש לו ניחומים בחסד ומסירות, סליחה ואהבה.
שחר:
השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו…
דליה: חברים, אולי זה לא רגע מתאים, אבל אני אוהבת אתכם.
שחר: למה זה לא מתאים?
דליה: לא יודעת.
שחר: מה יותר מתאים?
רועי: איך אפשר יותר?
דליה: אני לא יודעת מה מתאים ומה לא. להיות סנטימנטלי מדי, לא להיות סנטימנטלי מדי.
שחר: אני חושבת שאהבה זה מתאים.
רועי: אין לי על מה לדבר, רק אומר. אמרנו הרבה דברים. אני חייב לדבר, אני יוצא מפה עם משהו, מדבר פחות.
דליה: אבל לא אצלנו. טוב חברים,
רועי: נשיקות.
דליה: נשיקות.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentit