באולפן: דליה גוטמן, עילי בוטנר, רועי בר נתן, שחר סגל הבת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/01/2024.
קריין: "באות בזמן"- הפרלמנט, דליה גוטמן, עם עילי בוטנר, שחר סגל ורועי בר נתן.
(ניגון גיטרה מתחיל)
דליה: יש לכם מילים.
שרים יחד:
אִם תֵּלֵךְ עַכְשָׁו הַכֹּל עוֹד יִשָּׁאֵר לִי
קֶצֶף חַרְצִיּוֹת, שַׁלְהָבִיּוֹת זָהָב
צַפְצָפָה כְּסוּפָה, הַלֵּב שֶׁלִּי אוֹמֵר לִי:
אִם לוֹמַר שָׁלוֹם, אָז בּוֹא נֹאמַר עַכְשָׁו.
(ממשיכים לשיר ברקע)
דליה: טוב, אנחנו נחזור לשיר הזה, השיר היפה הזה של נתן יונתן ומתי כספי. נתן יונתן כמובן, אב שכול. אהממ, טוב. שחר שאלה אותי מקודם, באחוזים: מה הצער, מה לא? אז… שחר: לא... אני צריכה כיול. אני צריכה כיול. דליה: כיול, בסדר. שחר: כי הצער, הוא…
רועי: אין לו, אין לו סוף. שחר: הוא הרי ברצף כבר תקופה.
דליה: נכון.
שחר: אבל יש לו פיקים. רועי: כן… שחר: בלתי נתפסים. דליה: נכון. שחר: אההה… כל בוקר אתה פתאום מופתע מעוד צער, ערימה נוספת של צער, יותר גדולה, יותר זה וזה. דליה: נכון, נורא. שחר: אבל בגדול זה רצף, עכשיו בתוך הרצף, כבר די מצאנו כזה מקום, נכון? רועי: נכון.
שחר: שלנו.
דליה, רועי, עילי: (ממלמלים בהסכמה)
שחר: שהוא מצד אחד לגמרי, מצד שני נקודות אור, וכל הדבר הזה שבשגרה וזה… ובום, השבוע, קפיצה גדולה עוד פעם.
רועי: (בעצב) קפיצה, קפיצה.
שחר: בצער, בשכול, בכאב, בזה שלאנשים אין דרך לנשום.
דליה: שיבוש רציני. כן…
שחר: ואתה קם בבוקר… אז רק רציתי לדעת, האם אנחנו פה מתכיילים מחדש לאור הנסיבות? או שאנחנו… בוא נראה פשוט מה יקרה.
דליה: אני אומרת, בוא נראה מה יקרה.
רועי: כן?
דליה: כן. בעיקר, כי זה באמת מועקת עולם, אני לא יודעת, זה קשה להגדיר את זה. אני רוצה רק להגיד ארבע שורות הכי, מפורס... הייתי אומרת נצחיות, למרות שאני לא אוהבת סופרליטיבים כאלה, של יהודה עמיחי:
גֶּשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי;
עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים, אֲשֶׁר
מְכַסִּים רָאשֵׁיהֶם בַּשְּׂמִיכָה –
וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֵּתִים, אֲשֶׁר
אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.
יהודה עמיחי. וזה הגשם. רועי: (בהסכמה) כן... דליה: ואלה המתים. אבל יש לנו עוד אנשים חיים שאנחנו חייבים להם המון, ואם לא נעשה את זה, ההיסטוריה תשפוט אותנו, סליחה על הפאתוס. ההיסטוריה תשפוט את החברה הישראלית, את מדינת ישראל, אם לא יחזירו את החטופים, החיים.
שחר: את כבר צועדת בזה, בכיכר וכאלה?
דליה: כן, בוודאי, ממזמן. אבל אני אומרת, זה אמנון אברמוביץ כתב השבוע: אם לא נביא אותם בחזרה, לא תהיה תמונת ניצחון, תהיה תמונת קלון, שתרדוף אותנו, תרדוף את הזהות שלנו, תדבק לזהות שלנו, כישראלים, כמדינה סולידרית. זה לא ייתכן שהם נמקים שם בגיהנום, ולא עושים מעשה ומביאים אותם, זה בכלל לא עניין, אני לא פוליטיקאית, ואני לא מדינאית, ואני לא איש צבא. אני יודעת שצריך להחזיר אותם.
שחר: כאילו לא אכפת לך איך, אכפת לך מה. תעשו מה שצריך.
דליה: אני רואה את המשפחות, ואני חושבת לעצמי איך הם חיים האנשים האלה? ולמה הם צריכים לנסוע לוושינגטון? ולמה הם צריכים לנסוע ללונדון? שחברי הכנסת יסעו ללונדון ויעשו את העבודה בשבילם. טפלו במשפחות האלה! הם בצרה איומה עכשיו, הם במועקה איומה. מה זה הדבר הזה?
אז גם הם עושים את כל העבודה, וגם אתם אומרים להם לא להתראיין? זאת אומרת, שיימחקו?
שחר: רק להגיד מי זה "אומרים להם לא להתראיין". זה רק האישה הזאת אמרה להם לא להתראיין. דליה: לא משנה, אבל כן... נכון. אבל היא העזה להגיד את זה. שחר: אישה שבעצמה, כבר אין לה הרבה תפקידים רשמיים בתוך המפלגה של עצמה, כבר אומרים מה שהיא אמרה, זה לא משנה.
דליה: אבל היא העזה להגיד את זה.
רועי: כמו במוזיקה, אני נאחזתי... נזכרתי פתאום. זמן מצטבר, ועוברים הימים, ומאה ועשרה ימים. בכלל, זה הרי בלתי נתפס. דליה: (בהסכמה) בלתי נתפס. רועי: וחשבתי, חשבתי שהיה משפט של חנוך לוין ממחזה שנקרא "מתאבל ללא קץ", שיצא כשאני הייתי בתיכון, והשתגעתי על חנוך לוין במגמת תיאטרון, וזה הלך ככה:
בינתיים יחלפו ימים, שמש
תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש.
ובעוד שנה נאמר:
"מה, כבר שנה?"
ועוד כאלה הבלים.
ונצחק בעליצות כאילו
הימים עוברים, ולא אנחנו.
דליה: אין לי מילים, חברים, הם בגיהנום, הם בגיהנום. כל רגע, הם בגיהנום, הם בגיהנום, גם לא של מדינה, מדינת אויב. הם בגיהנום של ארגון גרילה, שאין לו שום… שאנחנו יודעים שאין להם שום…
רועי: ואני מתכווץ מכל גשם, כשאני כל כך אוהב גשם, ואני משתגע מזה, אני נוסע לפה.
דליה: נכון, נכון. קר להם. רע להם. לבחורות ולקשישים, למי לא? זה פשוט, תביאו אותם וזהו. אין אופציה אחרת, אין אופציה אחרת.
את סינוואר, גם זה אמנון כתב, את סינוואר ואת החמאס אנחנו נשיג תמיד. אותם לא, אנחנו נאבד אותם.
שחר: רק להגיד, רטוב גם למלא מלא מלא חיילים, שמלא מלא מלא זמן, הם נמצאים במקום הזה, שאף אחד לא סימן את המטרות שלו. צריך להגיד.
דליה: נכון.
שחר: דבר מתסכל מעין כמוהו.
דליה: מתמהמהים, נכון. עילי, היית ברמת הגולן, אמרת לי ש...
עילי: וואלה, היו לי שתי הופעות ברמת הגולן למילואימניקים, ואפרופו ה...
דליה: (בהסכמה) כן.
עילי: כמו פעם, כאילו, כמו, לא יודע, 73', אני מגיע, וחייל, חייל מילואים אומר לי: "תשמע, אני רוצה להעביר איתך מסר לעורף".
[כולם צוחקים] רועי: ד"ש.
עילי: במילים האלה.
רועי: ד"ש. שחר: די, נו...
עילי: הוא אמר, מסר לעורף. "איכשהו, מדברים פה שהעורף קצת ב…" תראו, זה גם היה אתמול, בבוקר. הוקפצנו לשתי הופעות, ואני אמרתי, תוודאו שזה בסדר, שכאילו...
דליה: נכון. שרוצים לשיר.
עילי: שרוצים לשיר, שרוצים, זה גם, זו הופעה קצת כאילו, כאילו, שמחה כזאת.
שחר: אבל...
עילי: זה בסדר שנגיע? אתם בטוחים?
שחר: נראה לי שאצל חיילים, סליחה, זה לא אותו דבר כמו אצלנו בדבר.
רועי: ממש.
שחר: הם בתוך דבר.
רועי: הם בתוך, הם לא בפרספקטיבה.
שחר: הם לא יושבים בבית, ורואים חדשות, ועובר להם בוואטסאפ, משהו אולי יודיעו מחר. הם לא בזה.
רועי: לא, הם בלהט, הם במשימה.
עילי: הם בלהט. זה שני גדודי מילואים, אחד של גולני, ושני של גדוד אלכסנדרוני, שלא הצלחתי להגיד את זה פעם אחת.
רועי: ממש הצלחת.
שחר: אלכסנדרוני.
עילי: אמרתי, אי אפשר, תנסו להגיד, גדוד אלכסנדרוני.
שחר ורועי: גדוד אלכסנדרוני.
דליה: זו גם מילה שיש בה בסמך, לא שאני אנסה עכשיו להגיד, אלכסנדרוני.
שחר: אלכסנדרוני. עילי: והוא ביקש להעביר מסר. שחר: (ברקע) כמו אלכסנדר. דליה: שמה? עילי: שהוא שמע שהעורף קצת נפלה רוחו, וקצת קשה בעורף. שתדעו, ממש, אני מבקש שתעביר את המסר הזה. אנחנו חזקים, אנחנו נשארים כמה שצריך. ממש, בחור מילואימניק.
דליה: כן.
עילי: 25, 26. אני מסתכל עליו, הוא נראה לי בעיניי מבוגר ממני ב-20 שנה.
רועי: ברור… ברור… עילי: כל מילואימניק נראה.
אבל אחר כך, בדרך חזרה לתל אביב, אמרתי, אני נושק ל-46. חבר'ה בגיל שלי, אני חושב, מה הם? אלופי משנה, תתי אלופים? זה הגיל.
דליה ושחר: כן… ברור… נכון. (בהסכמה)
עילי: מילואימניק כזה, שהוא בן 25, 26… שחר: או משוחררים ממילואים כבר.
עילי: או משוחררים כבר, הרבה זמן.
שחר: כי הם כבר מאוד מבוגרים.
עילי: מאוד מבוגרים. הוא אומר לי את זה, והוא נראה לי מבוגר ממני, כן? אז אני פוגש אותם, המורל בשמיים, בטירוף. חבר'ה מדהימים.
דליה: שרו והכל?
עילי: שרו ורקדו, ובתוך כל הדבר הזה, הם אנשים ערכיים. הם באים בסוף, והם אומרים תודה, ושום דבר כאילו לא מובן מאליו. זה נורא מרגש לראות את זה.
דליה: נורא, נורא.
עילי: תודה שבאתם, וזה, רמת הגולן, וזה. אבל כל הדרך, הכל גשום, וכמו פעם.
רועי: כן… דליה: כן, עצוב נורא.
עילי: אני שומע באוזניות, המוזיקה, וזה, ו… מאוד עצוב.
דליה: אבל עילי, גם הייתה לכם הצגה הראשונה של בלוז החופש הגדול, בית ליסין. אתה כתבת את המוזיקה. אמרו לי שהיה נפלא, אבל זה נורא עצוב. זה עלינו בעצם.
עילי: אורן יעקובי, המחזאי, כתב את זה לפני שנה. אנחנו כתבנו את השירים ביחד. זה כאילו הצגה שנכתבה עכשיו. כאילו אורן ישב, בשמיני באוקטובר, וכתב מחזה. הרלוונטיות...
שחר: לא, אבל נדרשו שינויים בגלל זה.
עילי: אני לא חושב שהוא עשה שום שינוי.
רועי: טקסטואלית? כלום?
עילי: את יודעת משהו אחר? אני...
שחר: אני חושבת ש… רועי: כן?
עילי: שהוא שינה משהו?
שחר: אני חושבת שכן. אולי אני מטעה פה...
דליה: והיו מחיאות כפיים בסוף כל נאמבר, אמרו לי.
עילי: היו מחיאות כפיים, ובעיקר… זה נורא נורא רלוונטי, סליחה על הקלישאה.
דליה: ברור, ברור.
עילי: הרלוונטיות, כאילו זה עכשיו.
דליה: ברור.
עילי: והיו בקהל אנשים שהם היו… זה רק להגיד מילה, זה הצגה שמדברת על מלחמת ההתשה. שנות ה-70, 69'-70'. היו חבר'ה שהיו בתיכון בשנת 1970.
דליה: אני חושבת שרנן שור ו...
רועי: נכון. עילי: זה הדור שלו. רועי: ודורון נשר. דליה: נכון? ודורון נשר.
עילי: והם יוצאים ואומרים, זה כאילו כלום לא השתנה. כלום לא השתנה.
דליה: נורא ואיום.
עילי: עומדת המנהלת, חני נחמיאס, אומרת, כמה עוד בוגרים אני צריכה לאבד?
דליה: אני זוכרת את הסצנה הזאת עם עדנה פלידל.
רועי: עדנה פלידל. דליה: אוי… עילי ורועי: (בהסכמה) כן, ברור.
שחר: זה סרט פשוט... רועי: מופת. שחר: מושלם.
דליה: מופת, מופת.
שחר: סרט מושלם.
דליה: מופת.
רועי: ברור.
שחר: כן. בסדר, זה גם צריך להגיד שזה ההצלחה הגדולה יותר אפילו, בגלל שזה, הרלוונטיות הזאת הופכת את זה למוקש משוגע. זאת אומרת, להעלות עכשיו הצגה שעלולה...
דליה: חתרנית.
שחר: הרי מראש יש חתרנות שם, ומראש שלא רוצה להתגייס.
דליה, עילי, רועי: (בהסכמה) נכון. נכון.
רועי: פציפיסטים.
שחר: ואז הוא נהרג, ואז פציפיסטים מול הזה, ונגד מלחמה.
דליה: נכון…
שחר: יש שם נוער שכאילו...
עילי: נכון.
שחר: זה מאוד מאוד טריקי להעלות את זה בזמן שבו כולם במלחמה.
דליה: לגמרי.
שחר: כולם בזה וזה. רועי: טוב, מצד שני, הקונטקסט נותן לזה את הכוח שזה...
שחר: זה מדהים.
רועי: זה גם אדיר.
שחר: ממש.
רועי: מי חשב שזה מה יקרה?
דליה: טוב, תראו, שוב הגיעו אלי תחנונים רבים. אולי בכל זאת מועדון העמק, ואת יודעת מה, אז דברי עם עילי, אז אנחנו נהיה ב"ילדי הירח".
שחר: למה?
דליה: לא, אתם גיליתם את זה, אני מצטערת. החברים… שחר: (פונה לעילי) היא נהייתה כרטיסנית… דליה: בדיוק, אני רוצה להגיד...
שחר: (פונה לעילי) למועדון השירה שפתחת.
דליה: אני רוצה להגיד לכוווולם, לכל מי שמקשיב לנו, אתם יודעים שאני אוהבת אתכם. אין לי שום יד בזה, אני נשארתי בלי מועדון זמר בכלל.
רועי: לא יודע…
דליה: (מגמגמת) לא… פחות או יותר… אוקיי…
רועי: נכון, נכון, ברור.
דליה: ולא רק זה, אלא שבפעם שעברה, כשסיפרתי על מועדון העמק הנהדר, אז קיבלתי טלפון מניצן סלע, מבית השיטה, ששר אגב נורא יפה, אבל זה לא חוכמה, הוא בן יגור, אז שהוא לא ישיר יפה? אין שם אנשים שלא שרים יפה ביגור.
עילי: (צוחק) ביָגור לא.
דליה: בדיוק, בעיקר שהם שרים את ההגדה של פסח של יהודה שרת. וניצן תיקן אותי בכמה דברים, תיקונים שאני צריכה לעשות. אוקיי, קודם כל, הערב הזה שהיינו בו, בשפיים, קודם כל, הוא נעשה מראש, בצירוף של שתי קבוצות, מועדון העמק וקבוצה של בית השיטה, שמ"צוק איתן", לפני עשר שנים, נוסעת פעם בשנה לכפר עזה, ועושה ערב שירה.
יש שתי קבוצות כאלה.
הפעם, הקבוצה הזאת של בית השיטה וכפר עזה, חברו למועדון העמק, ועשו ערב, כמו שאנחנו יודעים, בשפיים, ושם, בשפיים, הקדישו את האירוע הזה לשלושה אנשים: קודם כל, הקדישו את זה לזכרם של לילי ורם איתמרי, מכפר עזה, כי לילי עצמה הייתה מאוד פעילה בקשר הזה בין בית השיטה וכפר עזה. אז קודם כל זה היה לזכרם. הם נרצחו כמובן בדירתם בקיבוץ כפר עזה. וזה היה לזכרו, של אדיר מסיקה, שאותו ציינתי.
אתם זוכרים שאמרנו גם, עילי, שאנחנו זיהינו את איילת אפשטיין, בקבוצה ששרה מכפר עזה, בשפיים? אז הם באמת, הם שרו לזכרם של לילי ורם. הזכרתי גם את מזכיר התנועה הקיבוצית, אני לא אגיד את שמו, השם החדש שנתתי לו, שהענקתי לו. הוא ניר מאיר, ולא מה שאמרתי, אז תמחקו את מה שאמרתי. ובכלל אני רוצה, כל האייטם הזה להודות, לנועה צפתי מקיבוץ דגניה ב'. כשאני אומרת דגניה, כל כך נעים לי בפה.
(המהומי הסכמה של עילי) דליה: שאצל הוריה, מרגלית ויגאל צפתי, התקיימו ערבי שירה בציבור יוצאים מהכלל. שם בעצם הייתה לי החוויה הראשונה, של מה זה שירה בציבור, עם שירים שאנחנו אוהבים.
שחר: כאילו רק במקרה את לא קיבוצניקית.
רועי: כן. דליה: נכון.
שחר: איך זה קרה?
עילי: כן. זה באמת מדהים.
שחר: איזו תקלה של הטבע, שאת לא קיבוצניקית. (ברקע דליה: נכון! נכון!)
דליה: תראי, הייתי בתנועה המאוחדת, הייתי בתנועה תנועה סוציאליסטית. אני באה מבית עם תודעה סוציאליסטית נורא חזקה.
שחר: אבל העיר - תל אביב.
דליה: לא, ברחובות. ואחר כך, אחר כך. אבל הייתה תודעה פוליטית סוציאליסטית בבית, ואבא שלי היה איש דתי, שאמא שלי שמרה מסורת בגללו, לכבודו. אנחנו התחנכנו בבית חינוך לילדי העובדים. הכל, גם וגם, גם וגם וגם. ואבי, עם הכיפה לראשו, היה מניף באחד במאי את הדגל האדום. כל האחרים ברקע: וואו…
דליה: אז הכל ביחד, זה המלאנז', זה העירוב שעשה אותי למי שאני.
עילי: למשל, בקבוצה "שבת שירה", מילה על הקבוצה, אני תמיד נפעם, באמת…
שחר: קבוצת הווטסאפ.
עילי: קבוצת הוואטסאפ, רגע לפני ליל הסדר, שדליה מדברת על חזרה גנרלית בנען.
רועי: בנען.
עילי: על הסדר.
דליה: ברור.
שחר: ברור?
עילי: כזה...
דליה: מה, זה תענוג. הלב יוצא. אני באה שם, לא רק אני, אני באה שם לחזרה גנרלית, ש-ללי, היא מנהלת אותו. עילי: ללי, נכון… דליה: היא המנהלת המוזיקלית, שאבא שלה כתב את "בוא ואשק לך".
עילי: נכון.
דליה: אוקיי. ואני נפעמת, אין, אני מתרגשת, והמון כותבים לי בקבוצה "בשנה הבאה אנחנו באים איתך". השנה לא היה...
עילי: כן.
דליה: כן. פעם אחת לא היה בגלל הקורונה, פעם אחת לא היה בגלל… בקיצור…
שחר: כן, בהצלחה עם הסדר הבא.
דליה: אההה, לגמרי.
שחר: לא הייתי בונה על זה.
דליה: אבל תראו, אבל תראו, אני רוצה להגיד עוד משהו, אני מקבלת המון תגובות, על הדיבור שלנו, אנחנו והדתיים כאילו. עשו מזה שני מחנות, שזה כל כך לא נכון, הרגע סיפרתי על אבא שלי. זה כל כך לא נכון, אבל אני רוצה לשתף אתכם, אני גם צריכה את עזרתכם.
שחר: אבל בעיני דווקא לא עשו שני מחנות, התגובות שהיו, התגובות היו מדהימות בעיניי.
דליה: אז תיכף אני אקריא לך, תיכף אני אקריא לך.
שחר: אוקיי. דליה: תגובה אחת היא של חגית רובינשטיין גינצבורג, שכל התגובה היא כאילו, הלכתי והתאהבתי בה, הלכתי והתאהבתי בה, עד שבסוף היה פאנץ', חשבתי, חגית, איך הגעת לזה? איך זה יכול להיות?
מתחילה כמובן בהכרת תודה על הפודקאסט מחמם הלב, הכל כך ישראלי, שתענוג להאזין אליו בימים קשים, ובמיוחד לקטעי השירה המקסימים.
"שמי חגית, אני דתיה ירושלמית.",
שימו לב,
"ארבעת ילדיי לומדים בחינוך הדתי הפלורליסטי בירושלים. לשאלתה של שחר בפרק האחרון, מה עושים הדתיים אל מול ההנהגה? אוקיי, חשוב לי להבהיר שהצעד של סמוטריץ', הגאוני מבחינתו, אך מעורר חלחלה מבחינתי, שהצעד הזה, לנכס את השם הציונות הדתית למפלגה שלו, בעוד הציונות הדתית השורשית, נראתה לגמרי אחרת, ממלכתית ולא קיצונית.
בשנים האחרונות הרבה מחבריי, משפחתי ואני, צריכים להתנער מההגדרה שהתאימה לנו כל החיים, ועדיין במהותה מתאימה לנו. חלק ניכר מהציונות הדתית, הפגין בשנה האחרונה הזאת, כנגד הרפורמה המשפטית, ובעד הסכמה רחבה, ואנשים טובים גם מייצגים אותנו בכנסת, כמו חילי טרופר."
שחר: נכון, חילי טרופר.
דליה: חילי טרופר, כן, אבל, וכאן באה השורה הקשה, שממש הכאיבה לי:
"קשה לי לראות שגם אתם מאמינים לניכוס הזה, ומדברים על הדתיים, על סמוטריץ' ועל בן גביר, כאילו שהם מנהיגים שלי, אבל הם לעולם לא היו."
שחר, תעזרי לי בבקשה.
שחר: אני חושבת שוב, שזה דווקא… אני מעריכה את השיח הזה, זה שיח טוב.
דליה: נכון.
שחר: אני גם חושבת שזה בול מה שנאמר פה, דווקא. זה נאמר, אני רק חושבת ש… אוקיי, קודם כל אני חושבת ש… צריך, אני חושבת, להבין, זה נכון, תמיד על אנשים שהם באים ממגזר, שהוא כאילו קבוצה, והוא נחשב בחברה "האחר". יש משהו נורא מאחד, קבוצתית, להיות כאילו "האחר". ולכן השיוך הבסיסי של כל… זה היה נשים, הרוב שכתבו לנו, נכון?
אבל הנשים הדתיות האלה, או דתיים אחרים, שהם… שהם… קשה להם עכשיו, או שמנהלים איתנו פה את השיח, זה שכשתוקפים את הקבוצה, הם עם הקבוצה, כי זה הברור מאליו, שזה מה שהם רגילים לעשות. אבל כשאנחנו לא שם, כאילו, "אנחנו" כשם קוד למישהו מבחוץ, אז יש להם המון ביקורת עכשיו, על הקבוצה. ואני חושבת שזה מה שקורה פה, אני חושבת שזה בדיוק גם מה שהיא אומרת, יש להם קושי מאוד גדול בשנה האחרונה. זה גם מה שאמרנו. עם הקבוצה, עם מי שמייצג אותם, עם האופן שבו היא מתנהלת, לאן שהיא הולכת, לאן שהיא כביכול לוקחת את המדינה, וזה שזה נדבק בהם.
דליה: אבל לא כולם שייכים לקבוצה הזאת, אבל גם הדתיים, זה לא הומוגני, לא כולם שייכים לשתי המפלגות האלה, הם מצביעים גם למפלגות אחרות.
שחר: ברור. מעולה, ברור שלא.
דליה: והם רוצים שנעשה את ההפרדה הזאת, ובצדק אגב. שלא נזהה אותם ישר עם שני המנהיגים האלה דווקא.
שחר: אני… הדיבור שהיה פה, היה על, סליחה! אנחנו עשינו את ההפרדה פה. אני, עשיתי במילים שלי, את ההפרדה פה. אני אמרתי, הבעיה היא, שהוא ניכס לו את המילים "ציונות דתית", ושהיום, לכן, אם אתם ציונות דתית, אז זה מנוכס לכם, ושצריך לעשות את ההפרדה הזאת, ושהם צריכים לצאת גם נגד. אני לא אמרתי שהם לא עושים את זה. ציינתי שזה קשה לעשות את זה. מציינת את זה עוד פעם. אני חושבת שהדבר שלא עשינו כאן וראוי לעשות, וכאן אני, אני אגיד, אני, אחת מחברותיי המאוד מאוד טובות, היא, רחלי גורדין, שהיא, כאילו יודעים מיהי בציונות הדתית, לסוגה, בחברה הזאת, באנשים האלה שכותבים פה, רובם, אני מניח, או חלקם, או משהו, או גם לא משנה. אבל היא, כבר המון המון שנים, היא השיח שלי בנושא, ויש לנו הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה שיחות סביב הדבר הזה, כבר מאוד מזמן, הרבה לפני שזה נהיה הדבר הלאומי לשוחח עליו עכשיו, והפוליטיקה והכל וזה וזה. ובאמת, חברה נורא נורא טובה, שהיא אישה גאונה ומצוינת מאוד, ומצחיקה וחכמה, ויודעת הכל וזה. והיא, היה לנו… הייתה עם כיסוי ראש, והייתי מסתובבת, יצא לי ככה להסתובב עם אדם עם כיסוי ראש, עם אישה עם כיסוי ראש, כאילו בסביבה שבה אנחנו מסתובבים, ותמיד היא הייתה מנסה להגיד לי: את לא מבינה מה זה אומר להסתובב נגיד בתל אביב עם כיסוי ראש, מה זה, זה מיד ממתג אותי ומה זה עושה וזה. ואני בהתחלה במאאא… (קול של זלזול), כן, כאילו בסדר, בואי…
דליה: בטח שזה נכון… שחר: להסתובב זה, מה יכול להיות וזה וזה, ואז שני מקרים אני אציין, כאילו שהם לעולם יהיו הדבר שאנחנו מזכירות וזה וזה, אחד זה נגיד מסעדה. יושבים במסעדה ורוצים להזמין בשר. אוקיי? סטייק. סטייק זה כאילו דבר. סטייק. ואז מגיעה מלצרית נגיד או מלצר לא יודעת, והוא אומר: מידת עשייה? היא אומרת: מדיום. והוא אומר אוקיי. אבל היא אומרת לו: אבל באמת שזה יהיה מדיום, כאילו באמת שזה יהיה מדיום. והוא, הוא או היא, הולכים. ואז אני אומרת, בסדר למה שזה לא יהיה מדיום? כאילו מה את… זה? והיא אומרת את תראי, ששלך יגיע מדיום ושלי יגיע מת.
רועי: וול-דאן.
שחר: למה? כי, כי הם מניחים שאני אינני מבינה באוכל, לא ידעתי מה לבקש, אני לא באמת רוצה משהו במצב הזה, וזה יגיע מת. וזה נכון (צוחקת) זה יגיע מת, יחשבו את כל זה עליה, ויתנהגו ככה.
רועי: מת זה וול דאן. דליה: איך זה קשור למה שאמרנו? איך זה קשור למה שאמרנו?
שחר: אני אסביר רגע. יש לי עוד דוגמה אחת. והיא, היינו במופע, הלכנו למופע. היא הגיעה קודם, אמרנו - מי שיגיע קודם שישמור מקום. ואני באה, והיא הניחה דברים וזה, והיא במצב, אני מגיעה, והיא במצב מאוד, למה? כי בשבילה להניח דברים ולשמור מקום… אהה… מספר התגובות שהיא מקבלת על היותה מתנחלת, כי היא מתנחלת להם בשורה עכשיו, זה אי אפשר להאמין.
רועי ודליה, ברקע: אוי וואו, אוי ואבוי. שחר: עכשיו כל דבר כזה אני אומרת: נו באמת, נו באמת, לפני, היא יודעת שזה יקרה. רועי: ברור… שחר: היא יודעת שזה יקרה לה.
רועי: וגם זה ל-14 ילדים שלך כמובן.
שחר: בדיוק… הכל. אז רק אומרת, שנייה, למה אני אומרת שצריך להגיד את זה? בגלל שאני אכנה את זה גזענות, למרות שכאילו אנחנו מבינים שאני לא מדברת על גזענות ככה, באופן של הסטיגמטיות, או המה שתרצו וזה.
דליה: כן… לגמרי… שחר: צריך לא להיתמם מול זה, רגע לפני שבאות לדבר, על האנשים, נשים האלה, ועל… ועל העמדה שלהם מול האחר, שהוא הדמון הכללי כאילו, סבבה?
דליה: שהוא החילוני כאילו?
שחר: הכללי, הכללי. דליה: אוקיי... אוקיי...
שחר: זה כאילו החילוני, כי ככה זה היה, אז אני רק אומרת, הנקודת מוצא היא, שזכותם, כאילו, להיעלב, לצאת מנקודת הנח, שאנחנו רואים בהם את הדבר הזה, שאנחנו יש לנו סטיגמות עליהם, שאלוהים ישמור, שזה וזה וזה וזה… את זה לא נתנו פה, זה אני אומרת, ואני יודעת את זה באמת באמת, שיש את זה.
דליה: נכון.
שחר: ועכשיו אני אומרת, אחרי מה שאמרתי, באותה מידה אני חושבת שהם, כולם צריכים לא להתעלם מהשנה החולפת. שכאילו, אי אפשר, שהם רגשית אולי עדיין, בתחושת כאילו המיעוט הנרדף, אבל המציאות, היא לא תואמת את זה יותר בשנה האחרונה. הם לא מיעוט נרדף. הכוח אצלם. הכסף אצלם. השלטון אצלם. וה"לאן הולכת המדינה" כרגע, כאילו, בידיים שלהם.
דליה: אבל זה בדיוק מה ש...
שחר: ופה...
דליה: רגע, זה בדיוק מה שחגית כתבה הרי, שהיא לא רוצה שתזהי אותה איתם, היא לא מזוהה איתם.
שחר: אבל כשאני אומרת "הם" מי זה הם? אם היא לא מזה, אז זה לא עליה, מה זאת אומרת?
דליה: אז למה היא מרגישה? אז בדיוק על זה אני…
שחר: אני אומרת לך, אז זה אמרתי מקודם, היא מרגישה ככה, בגלל שהיא חלק מקבוצה, וכשיוצאים נגד הקבוצה, יוצאים נגדה, והיא באה להגיד, אה, אנחנו לא קבוצה כזאת, יש בנו כל מיני… ברור, היא יודעת, מכירה.
דליה: אז אני רוצה לאכול לכם את הראש על עוד משהו, בסדר? רועי: בבקשה…
דליה: זה הדבר האחרון שאני אוכל עליו את הראש, כי גם מחכים שירים נורא יפים. יש בחורה, אישה, בעצם, שכותבת בפייסבוק, יש לה קהילה מאוד גדולה, יש לה המון לייקים. מאוד קומוניקטיבית, יעל משאלי. אתם בטח יודעים מי זאת, או חלקכם.
שחר: בהחלט.
דליה: הספר שיצא שלה, "מותרות", היה להיט ענק, בסט סלר, באמת, רב מכר שאין כדוגמתו. ובכלל יש משהו מאוד אמיץ בכתיבה שלה, גם כאישה דתייה, שגרה בשוהם, גם על המשפחה, גם על הילדים שלה, גם על הקבוצה שהיא משתייכת אליה. יש משהו נורא אמיץ בכתיבה שלה, ויש לה המון אנשים, שממש באופן חיובי, אני אומרת, נוהים אחריה, ממש ככה. והיא כותבת לי, קודם כל נורא החמיא לי שהיא כתבה, היא גם תייגה אותך בפוסט הזה.
רועי: אני… אני מתעכב בתחום, אינני יודע.
דליה: אתה לא, אני אחרי… אני אראה לך, אתה מתוייג בזה.
רועי: אוקיי.
דליה: היא כותבת… היא כתבה לי כל מיני דברים, והיא כתבה שהיא מאוד אוהבת את הפודקאסט, ושהיא ממש מחכה לו, אבל אז היא כותבת לי ככה, והיא ממש נתנה לנו מחמאות בעניין הפודקאסט, שהיא מחכה לו, והיא נחשפה אליו רק בפורמט החדש שלו, וכל מיני דברים כאלה.
אבל, היא כותבת:
"זה מה שהרגשתי, בתוך האסון הנורא הזה, קרה לנו גם דבר אחד ניסי ממש, שזה קרה לכולנו, לכולנו, שימו לב, בזכות המסיבה, זה לא רק איזור הדרום, זה לא רק הקיבוצים, זה לא רק שדרות ואופקים, זה לא רק חילונים, זה לא רק דתיים.
אני לגמרי בטוחה, שאני לא המגזרית היחידה, שהידיעה הזאת רבצה עליה, שמה שהיה עלול להיות פה, אם זה היה קורה בהתנחלויות של דרום הר חברון, או גוש עציון, או מרכז השומרון. או מה היה קורה, אם רק בשדרות ובנתיבות, וכולי וכולי. נעז לחשוב על זה רגע יחד?"
עכשיו תראו, אני, בהתחלה נורא התפתיתי לקרוא, מפני שהיא באמת החמיאה לנו מאוד, ואתם יודעים שיש לי עניין עם מחמאות שלא טופל עדיין. (שחר צוחקת ברקע). אבל כשהיא הגיעה לקטע הזה, אמרתי לעצמי, אני ממש הרגשתי שאני נעלבת, שאני נשאבת לעלבון נורא גדול.
שחר: באמת? למה?
דליה: שלי אומרים, מה היה קורה אם זה היה קורה בהתנחלות דרום חברון, או גוש עציון? מה הטבח הזה? מה, ליבי לא היה יוצא לאנשים האלה, אם זה היה קורה להם? וליבי לא היה יוצא אם זה היה קורה רק בשדרות ונתיבות, ולא בקיבוצים בסביבה? ועוד היא אמרה לי, ועוד היא אמרה, שאני, כשדיברתי על הקיבוצים, אמרתי שהם לא, שהממשלה הפקירה אותם, הממשלה הרי מעוניינת שהם ישבו שם, אבל הקיבוצים האלה לא יושבים שם בגללם, כאילו הממשלה הייתה מעוניינת.
קודם כל, זה, אני רוצה להפריך את זה, גם בארי, וגם נירים, וגם, המושב הדתי, תכף אני אזכר, רגע, נורא נורא חשוב, טוב, תכף אני אזכר, הוקמו, כש-11 הנקודות עלו לנגב, בשישה באוקטובר, תאריך מדהים, בשנתיים לפני קום המדינה.
קמו הקיבוצים האלה, עוד לא הייתה מדינת ישראל, אז הממשלה לא הקימה את המקומות האלה, המקומות האלה קמו כי הם רצו ליישב את הנגב, כי הם רצו שהנגב יכלל במדינת ישראל, כשתקום בעוד שנתיים, זאת הייתה הכוונה.
המושב הוא תקומה, מושב דתי ראשון בנגב, שהיום קראתי ששני תושבים מתקומה, נתנו לכמה מילואימניקים את הבית, הם מפונים, והם התנו תנאי אחד, שהם ישאירו את הנעליים לפני הדלת.
אוי ואבוי, אם הם יכנסו עם הנעליים, ויש צילום של הנעליים שלהם לפני הדלת. ממש כל כך יפה. זה מושב תקומה, המושב הדתי.
אז אני אומרת ככה: קודם כל, הקשבתי עוד פעם בפרק הקודם, בדקה 5: 00, אני אמרתי, שהקיבוצים האלה רצו להיות שם, הם רצו לקום, בגלל שהם רצו ליישב את הנגב. לא אמרתי את המילה "הנגב", לא חשוב, אבל, הממשלה גם כמובן יש את האינטרס שיישבו שם, כמו שיש את האינטרס שיישבו את הגליל, לא רק הנגב. זאת אומרת, הממשלה מעוניינת ש...
שחר: אבל היא אומרת לך, תשווי בין התיישבות שלהם, להתיישבות של התנחלות, זה מה שהיא אומרת לך.
דליה: כן, אבל לא...
שחר: כי את לא מתייחסת לזה אותו הדבר, והיא רוצה שתתייחסי לזה אותו דבר.
דליה: כן, אבל היא אומרת...
שחר: אבל אני אומרת, אלף ומאתיים, או כמה שזה היה באותו יום, טבח מחריד כזה, זה לא משנה איפה היה קורה, הייתה קטסטרופה. להיתמם מול זה, זה מוגזם, די.
דליה: אבל זה מה שהיא כותבת. "אני בטוחה שרבים, רבים חשובים, הרגישו את כל זה בעומק הלב…".
שחר: בסדר.
דליה: "אבל לא העזו להגיד.".
שחר: אני לא חושבת שבעומק הלב זה איזה… אני מסכימה איתה, ששוב אני אומרת, יש את הסנטימנט הבסיסי. נכון, האם אין אנשים שאומרים לעצמם בלב, כשהם שומעים על תקרית ירי, וזה וזה. אה, הם רצו לגור שם, מגיע להם או לא, או נעצרים לפני המגיע להם, הם רצו לגור שם, אז עכשיו אני לא עצוב שקרה הדבר הזה היום. יכול מאוד להיות, כנראה שכן. האם טבח ברמה הזאת, ומה שקרה לנו הזה, לא משנה איפה היה קורה במדינת ישראל, כולנו היינו בזה? כן. ואם הם היו חטופים, סליחה, היו חטופים, מתנחלים חטופים, ומדינה שלמה כן עסקה בזה, בצער גדול, באימה, ובלהחזיר אותם. זה לא נכון שלא.
דליה: נכון. זה אז, בסדר, אני החלטתי שבמצב כל כך קשה, שאנחנו כולנו נמצאים בו, אני לא אשתמש בזכות הזאת להיעלב, זה מותרות להיעלב, ואני רוצה להתפייס עם יעל משאלי, בעיקר כי אני מאוד מאוד מעריכה אותה, ואני מקווה שהתשובה הזאת תספק אותה לגמרי. אנחנו יחד, אנחנו רוצים להיות חברים שלכם, וזה לא תלוי רק בנו, זה תלוי גם בכם, שזה דבר נורא נורא חשוב להגיד אותו.
יש שיר נורא יפה של צור גואטה, משורר שפעם דיברתי עליו פה, מנהריה, נהדר, אין לי מילים, והוא נקרא חושך על פני תהום, רועי אתה מוכן?
רועי: חושך על פני תהום.
הַמּוֹרָה מִיכַל שָׁאֲלָה אוֹתָנוּ:
"מִי כָּאן יוֹדֵעַ לוֹמַר לִי מָה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק,
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם?"
כָּל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה, מֵאָז וְעַד הַיּוֹם
הִדְהֲדָה אוֹתָהּ שְׁאֵלָה בְּתוֹכִי, הִדְהֲדוּ בִּי
עֵינֵי הַמּוֹרָה הַמְּחַפְּשׂוֹת אֶצְבַּע מוּנֶפֶת,
הִדְהֲדָה בִּי אוֹתָהּ הַשְּׁתִיקָה הַגּוֹרֶפֶת.
בַּשִּׁבְעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר הִדְהֵד צִלְצוּל הַטֵּלֵפוֹן
בְּבֵיתָהּ הַדּוֹמֵם שֶׁל הַמּוֹרָה מִיכַל.
"זֶה אֲנִי", אָמַרְתִּי, "הִנֵּה הַתֹּהוּ וָבֹהוּ.
הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ. הִנֵּה הַתְּהוֹם, שָׁלוֹם".
דליה: חושך על פני תהום, וכולנו, יעל משאלי, בכל מקום שזה היה קורה, הלב היה מתרסק, הלב היה נשבר, והיינו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים היום, חושך על פני תהום.
היום מישהו אמר לי, לפני שבאתי הנה, עשיתי טעות שדיברתי איתו, "דליה, אני נורא נורא מכבד את ההחלטה שלך לא לשיר." (צוחקים) אמרתי, אני לא החלטתי. על איזה החלטה? הוא אומר, לא, אני מרגיש את זה.
שחר: לא, הוא צודק שהייתה פה… אני אמרתי, אני אמרתי לך בפעם שעברה, אני הבחנתי בזה גם.
דליה: נכון, את הראשונה שהבחנת בזה.
שחר: את פתאום החלטת לא לשיר, למה הבחנתי בזה? בגלל שאני התחלתי עם לא לשיר, ונגררתי.
ופתאום, איך נגררתי? בחסותך נגררתי.
רועי: נכון.
שחר: כי אמרתי, אוקיי, דליה נותנת, היא נותנת מעצמה, לא תתני?
דליה: אז עכשיו משבחים אותי, אז עכשיו אני מכירה את השיטה הזאת, שהם משבחים אותי ואני כל כך אתפתה למחמאה הזאת, שאני באמת אמשיך לא לשיר.
שחר: לא, חס ושלום.
דליה: תשכחו מזה, תשכחו.
שחר: לא בא בחשבון, לא בא בחשבון
דליה: לא, גם מישהו אמר לי, תקשיבי, הם שרים נורא יפה שניהם, גם כששחר מצטרפת, זה שלושה, זה עדיין...
שחר: זה כמובן לא נכון.
דליה: זה עדיין, ברור שנכון. ברור. זה עדיין יפה. אבל ארבעה זה יותר מדי. אני, אני, מה זה הדבר הזה? לא, הם לא יקחו לי את השירים.
שחר: אני מוכנה לפנות לך את המקום, אם זה עניין מספרי.
דליה: אז בואו נשיר עכשיו… מה? את… את מה נשיר?
רועי: מה?
דליה: מה שהתחלנו.
רועי: אה, אוקיי, זה… אוקיי, זה שיר ש… האמת שאני מכיר אותו דרך עילי.
דליה: "אם תלך עכשיו", של מתי כספי.
עילי: אה, עם זה?
דליה: כן.
עילי: אוקיי.
רועי: כן, זה שיר ש… שמתי כספי… החליט לאתגר את ה… מי שהולך לשיר אותו. כי זה… חתיכת איתגור.
שחר: בדיוק, זה לא יהיה השיר שבו אני אשיר.
רועי: בדיוק זה חתיכת...
שחר: אוקיי, ברור שלא.
דליה: בואו נשיר, שני בתים, שני בתים.
עילי: מאיפה ניקח? אולי מהבית השני, כי… פחות.
דליה: אוקיי.
עילי: שהציבור גם יחווה את המודולציה שם.
רועי: אה, נכון. מהשני, בעצם?
עילי: אגב, פה, אנחנו מדברים לפעמים על המודולציות. פה המודולציה היא מובנית בתוך ה...
רועי: נכון, בתוך הלחן הזה. זו התחכמות.
דליה: אה, לא ידעתי.
שחר: כאילו, זה לא כי רצו לתת עוד פעם, רק אחר.
עילי: עוד תנופה.
דליה: נכון, את צודקת זה בדיוק ההגדרה, יפה, שחר.
עילי: כן, יפה.
דליה: יפהההה.
עילי: אז בית שני.
שחר: את התוכן יש לי, רק הביצוע. כל ההוצאה לפועל שלו, שירה, זה מתקשר.
עילי: לא, כי נעמי פולני אומרת, מודולציה זה פתרון של מעבד עצלן. אז הפעם זה לא אותו…
רועי: זה אותו דבר, נראה שזה שונה, אבל זה אותו דבר.
דליה: זה אותו דבר, בסדר. זה אותו דבר, בסדר.
עילי: שאז אם תלך עכשיו. אוקיי.
רועי: אם תלך עכשיו, קולך מקצה… אתה רוצה לדעת?
עילי: כן, נהדר, אני טעיתי.
רועי: אוקיי.
שרים:
אִם תֵּלֵךְ עַכְשָׁו, קוֹלְךָ מִקְּצֵה הַגֶּשֶׁר
יְצַלְצֵל אֵלַי כּוֹאֵב וּמְאֹהָב
יְלַטֵּף פָּנַי בְּאֶצְבָּעוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם
בִּנְגִיעָה קַלָּה שֶׁל רוּחַ בְּכוֹכָב.
דליה: אה, עכשיו הבנתי למה התכוונת. יפה מאוד.
שרים:
אִם תֵּלֵךְ עַכְשָׁו, צִפּוֹר קְטַנָּה לוֹחֶשֶׁת
לְאָזְנִי צִיּוּץ עַלִּיז וּמְאֻשָּׁר
מָה קָרָה פִּתְאוֹם שֶׁאֶת פְּרִיחַת הַקֶּשֶׁת
עֲנָנִים כִּסּוּ. לְאָן תֵּלֵךְ עַכְשָׁו?
אִם תֵּלֵךְ עַכְשָׁו, יָפָה כְּמוֹ רַקֶּפֶת
אַהֲבָה שֶׁלְּךָ בֵּין הַסְּלָעִים תִּדְעַךְ
אִישׁ אַחֵר יַבִּיט אֵיךְ יַד הַזְּמַן קוֹטֶפֶת
פֶּרַח עֲלוּמַי שֶׁבְּגַנְּךָ פָּרַח.
דליה: שיר בלי סוף.
רועי: להקת חיל האוויר.
שחר: אה, באמת? של מי?
דליה: מי שר?
עילי: "ממקום פרידה", זה נקרא. להקת חיל האוויר.
רועי: נכון.
עילי: סולנים, התקלת אותי, לא יודע.
רועי: התקלת אותו. אנחנו הזכרנו ש...
דליה: תמיד אתם יודעים.
רועי: נכון. לא, מתי כספי, שזה חתיכת אתגר משוגע. לפני עשר שנים, היה קונצרט לכבוד סשה ארגוב.
דליה: כן.
רועי: והוא, בסדר גמור, הוא נורא רצה לשיר עם הבת שלו, כן? אבל זה לא התרחש, ובסוף, מה שקרה זה ש... (צוחקים) נהייתה חזרה גנרלית, והוא שר את השיר באותו ערב. הוא מתקשר לאתי אנטה, שערכה את הערב, ביום שישי בערב. הקונצרט הוא ביום שבת, מוצאי שבת.
ואז אומר לה: אתי…
מה מתי, מה קרה?
אז הוא אומר לה: "שכחנו את סו-יאן". היא חשבה שזה כלי נגינה.
אז היא אמרה לו: "אז תיקח את זה מחר"
דליה: אוי, זה גדול. (צוחקת)
אמר לה: " לא, לא, את סו-יאן, את הבת שלי".
אז היא אמרה לו, אבל מתי, מחר האירוע, ביום שבת, כבר במוצ"ש.
דליה: גדול. איך זה נגמר? מעניין.
רועי: אז לא, כמובן שעם סו-יאן. בוודאי, מה את חושבת?
שחר: כן, ברור. רגע, זה הערב שגם הוא לא הכניס אותה פנימה לשיר.
רועי: לא, לא, זה ערב אחר. יש לו, לרפרטואר שלו, אנחנו נקדיש...
דליה: אבל תראו, כל דבר עכשיו מתקשר כמובן להשבוע נכון?
רועי: נכון.
דליה: אִם תֵּלֵךְ עַכְשָׁו, יָפָה כְּמוֹ רַקֶּפֶת
אַהֲבָה שֶׁלְּךָ בֵּין הַסְּלָעִים תִּדְעַךְ
אִישׁ אַחֵר יַבִּיט אֵיךְ יַד הַזְּמַן קוֹטֶפֶת
פֶּרַח עֲלוּמַי שֶׁבְּגַנְּךָ פָּרַח. זה ממש...
שחר: כתיבה עכשווית, כמו עכשיו.
דליה: כן, נורא, נורא ואיום. אני רוצה לקדם משהו שלי, בסדר? אוקיי, בשבת… לא, עילי...
שחר: לא, כן.
דליה: לא, עילי, רחב לב, בגלל שהיכל התרבות סולד אאוט, את מבינה, ב-22 בפברואר, אין כרטיסים.
שחר: נו…
דליה: אנשים שאלו אותי, את מכירה את עילי? אמרתי, תעשו לי טובה, אני דאגתי לעצמי, אתם תדאגו לעצמכם.
שחר: יש לך קשר לעילי?
רועי: זה מה שביררו, אם בכלל...
דליה: כן, כן.
שחר: שאלו איך הוא בחיים?
דליה: אם אני מכירה את… כן. הפודקאסט הזה, אולי אני יכולה… כן.
אז סולד אאוט בהיכל תרבות, חבר'ה, זה לא עניין של מה בכך. אבל, אני רוצה להגיד משהו אחר, בשבת הקרובה זה יום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר, ויש פרויקט נורא יפה שנקרא דוקו-TV. דוקו-TV, אתה רואה סרטים מהבית, בלי לצאת, הם מעלים… אתם ראיתם את זה, אני חושבת, ככה, נכון?
רועי: כן, רואה.
דליה: הם מעלים בדוקו-TV את הסרט "המסע של ילדי טהרן", ילדים שבאו מפולין...
שחר: שאת עשית, רק להסביר.
דליה: נכון, עם יהודה קווה ודוד טור, נכון?
שחר: כן.
דליה: ילדים שגורשו עם המשפחות שלהם מפולין, ממלחמת העולם השנייה, דרך רוסיה. התייתמו, באו בלי הורים, דרך טהרן, שאז היו הגיבור הטוב, לארץ ישראל, באמצע המלחמה כשאירופה בוערת.
רועי: יאנוש בן-גל.
דליה: יאנוש בן-גל, נכון, ואלכס גלעדי.
רועי: אלכס גלעדי.
דליה: וכן הלאה וכן הלאה. אז הסרט הזה יוקרן היום, אנחנו מקליטים ביום רביעי, ממחר יום חמישי, בדוקו-TV, והלינק להיכנס לסרט ולהירשם, זה יהיה בתיאור הפרק הזה, בספוטיפיי.
שחר: מהמם.
דליה: כן, בדיוק. אז מי שרוצה לראות, יש הפתעה קטנה גם, זה לא יאומן שאני מדברת ככה על עצמי, במוצא...
שחר: כן, מה זה הפתעה?
דליה: ביום ראשון.
שחר: הפתעה?
דליה: כן, אי אפשר להאמין, כן.
שחר: מה, מה, זה נהדר
דליה: מכתבים אחר כך שאני מגזימה. לא, אני יודעת ש...
רועי: מכתבים למערכת.
עילי: אני פתאום חושב שסבא שלי, אחרי המלחמה, עלה לארץ דרך טהרן.
דליה: באמת?
רועי: מעניין.
עילי: לא, את תסיימי ואז אני אחזור לזה, כי זה...לא, פשוט אצלנו הכל עלום. אם אני שואל את אמא שלי שאלות, זה אין שום אינפורמציה על כלום.
דליה: למה?
עילי: היא לא רוצה.
רועי: היא לא יודעת.
דליה: כי זה מכאיב לה?
עילי: מכאיב לה, קודם כל מכאיב לה, וגם לא סיפרו לה. אצלנו הכל סבתא שלי. אבל סבא שלי, אני חושב שהוא עלה לארץ דרך טהרן, אני אברר את זה.
דליה: מעניין גם באיזה שנה.
עילי: כן, הוא היה בפולין, זה בוודאות, זה אי אפשר לפספס.
דליה: כן.
עילי: ודרך טהרן.
דליה: מה אתה אומר?
עילי: כן.
דליה: והיא תברר? אם תשאל אותה, היא תברר?
עילי: היא ת… זה יקח קצת זמן, יקח קצת זמן. לא, היא לא באה במגע עם זה, זה קשה, לא. כי היא לא… לא דיברו על זה.
דליה: אגב, אתם לא הבית היחידי שלא דיברו על זה.
עילי: כן.
דליה: אוקיי. מה שאני רוצה להגיד, שביום יום…
שחר: אצלנו לא עוצרים, רק אומרת… ביום יום. לא עוצרים, נותנים כל מה שיש. הלוא, אני הייתי בטיול שורשים לפני...
רועי: כן.
שחר: איזשהו זמן שאתה יודע להגיד אותו בטח.
רועי: נכון.
עילי: מה, לפולין?
שחר: מה? עם הילדים, הילדים בני חמש.
עילי: הילדים, באמת?
שחר: והטיול הוא לאושוויץ', משפחה רגילה. לא באו לאושוויץ', יש גבול. הם הלכו, נשארו במלון, שיחקו בכאילו...
רועי: שנתיים כזה.
שחר: פשוט, הילדים, כאילו בצעירות יחסית, שעדיין לא זה, אבל תכל'ס, מדובר בטיול קברים.
עילי: וואו.
שחר: מקבר לקבר, בהחלט.
דליה: נורא ואיום.
שחר: וקוראים לזה טיול.
דליה: נורא, כן, ממש טיול.
דליה: אז אני רק רוצה לסיים ולהגיד, שביום ראשון הקרוב בערב, אני אדבר בזום על תהליך עשיית הסרט, וגם מיכל דקל, שגרה בניו יורק, שהוציאה ספר "בני מזל", על תחקיר חדש ומפתיע מאוד על כל הפרשה הזאת של ילדי טהרן. כל ההגעה שלהם לארץ, כל ההתגייסות של הסוכנות היהודית, כל היחס היפה של הטהרנים לילדים האלה כשהם שהו שם. היא חברה למישהו מטהרן, שגם עשה איתה חלק מהמסע. מאוד יפה, אז גם מיכל דקל, וגם אני נהיה בזום ביום ראשון בערב. זהו, זה מה שרציתי להגיד.
עילי: אני רציתי להגיד משהו, היות גם שאני לא מספק הרבה תוכן בפודקאסט הזה היום, גם התרעתי, אמרתי לרועי השבוע, אני לא יודע מה אני אעשה… אני אין לי מה… לא, אבל ברצינות רגע, מילה. אני חושב שבפודקאסט הקודם דיברנו על בן-עיר, נכון?
דליה: בני עיר.
עילי: שזה יותר…
דליה: בדיוק, דיברנו על הבסיסט מגלאון, שהוריו היו בני עיר של הוריי, אבנר קליימן.
עילי: כן, אז נזכרתי שבחתונה שלי, סבתא שלי הגיעה עם עוד איזה ארבעה אנשים שלא הוזמנו. סבתא שלי, היא כבר לא חיה, אבל היא מקיבוץ חפציבה והיא הייתה ניצולת שואה, ואני חושב שהיא מקרוסנו, מהעיר קרוסנו, מגטו קרוסנו, איזה משהו שם, בזה.
ואני שואל אותה: "סבתא, מי זה האנשים האלה?"
אז היא אומרת, אלה בני עיר שלי, ואני גרה רחוק, ולא יוצא לנו להיפגש, אז הזמנתי אותם, והם ישבו, ופטפטו…
דליה: אדיר, בני עיר.
שחר: נכון, אתה נפגש בחתונה שלך.
עילי: בחתונה, באמצע, קבעו באמצע.
רועי: נכון.
עילי: בני עיר שלי.
דליה: בני עיר. שחר, בפעם שעברה, שמה לב לזה, ואמרה לי, זאת הדרגה הכי קרובה? בני עיר? אמרתי לה, כן, הדרגה הכי גבוהה זה בני עיר. תארו לכם שקורה אסון נורא, ואז אני מוצאת מישהו ברחוב, אני אומרת לו, אתה גם גרת בתל אביב, נכון?
שחר: כן.
דליה: אנחנו חברים, אי אפשר לדמיין את זה.
שחר: מספיק במשותף כדי להיות.
דליה: לגמרי, מספיק במשותף. אוקיי, אז על זה דיברתי.
אני רוצה להקריא משהו נורא חמוד, שהבטחתי לו שאני אקריא, אייל פרבר, שלשם שינוי, כתב לנו רק דברים נורא נורא טובים.
"דליה היקרה, אני בדרך כלל לא נוהג לכתוב מכתבים למערכת, רועי, אבל החלטתי לחרוג ממנהגי הפעם, הקשבתי כמעט לכל הפודקאסטים של באות בזמן, ועכשיו התחלתי להאזין לפרלמנט המופלא שלך בנסיעותיי הביתה בערב מהעבודה, ואני פשוט מתמוגג"
אני נורא אוהבת את המילה, מתמוגג.
"אני חושב שאתם הדבר הכי טוב שקורה עכשיו בכל הרשתות, מרגשים, מצחיקים, מעניינים, מלאי חמלה ואמפתיה, וחוש הומור משובח. תגידי לעילי בוטנר, שהוא ממש מהלך עליי קסם, ורועי מצחיק בטירוף, ואת ושחר נהדרות, וכל השירים שאתם שרים, הכי יפים בעולם.
אני שר איתכם באוטו, אני שר את כל השירים באוטו, ממש עונג צרוף, תישארו בהרכב המנצח הזה, ואל תתפרקו לעולם, אתם עושים כל כך טוב על הנשמה בימים הנוראים האלה, וד"ש לצחקי, שהוא כבר שייך למשפחה."
זהו. אבל… אבל.
שחר: אוהה, כי אני אמרתי, בשביל זה פשוט להקריא את זה?
דליה: אבל, אבל, הוא נורא חמוד. אבל, אבל, עוד הערה קטנה. פעם אמרנו על משהו שהוא כשהוא נעשה בפרהסיה, יש לו יותר כוח, אני לא יודעת על מה אמרנו את זה.
הוא כותב לי ככה, "עוד הערה, דווקא בגלל שהעברית של ארבעתכם כל כך משובחת, צריך לומר פּרהסיה, בפ' דגושה, כל טוב לך ולכולם, אחרון חביב מזמין באחד הפרקים הבאים את לילה לילה של אלתרמן."
רועי: מה זאת אומרת?
שחר: זה תרגום, או בגלל ש-פ' דגושה?
דליה: אני חושבת שזאת מילה בארמית.
רועי: מה זאת אומרת? הוא העיר לך על זה, העיר לך פרטי והחלטת לעשות את זה בפרהסיה.
דליה: בפּרהסיה.
רועי: אני לא חושב שאני אפנים את התיקון הזה.
שחר: לא, אם זה ב' זה כבר "פ" (כוונה ל "פ" ולא "פ" גדושה), לא?
רועי: פרהסיה.
דליה: אה.
רועי: לא, זו מילה לועזית.
דליה: תראי.
שחר: אני לא יודעת.
דליה: צחקי, יש לנו… ההורים של ניר, בן הזוג של נועה, הם גרים בכרכור, אז צחקי יכול להגיד… אמרתי לו: "אל תעשה כשיש חברים, אל תעשה את זה".
כי הוא אומר, כשנגיע לכרכּור [כ' ראשונה רפויה], אני "צחקי!"
רועי: לא, לא.
דליה: "אין דבר כזה, כרכּור [כ' רפויה], יש כּרכּור!
שחר: זה ברור שלא. זה שם של מקום.
דליה: "אז לפחות אל תעשה את זה כשיהיו אנשים, כמו בִּכפר סבא, אל תעשה לי כפר סבא". [כ' רפויה]
רועי: אפילו חיים חפר אמר, לא יכול לשיר: "וככה זה יחזור, וכך יהיה תמיד". [עם שתי כ' רפויה]
אפילו שאומרים, וככה זה יחזור. אי אפשר להגיד. "וכּכּה זה יחזור".
דליה: באיזה שיר זה, אגב?
רועי: השמלה...
שרים כולם:
הבוקר יבוא, הבוקר יבוא
אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו
נשב ליד הכביש על שפת התעלה
נרכב על משאית ברוח הלילית
עילי: נורא קשה.
דליה: נורא קשה.
שרים:
נראה את הגבעות מתעוררות באור סגול
דליה: לא, זה סשה בלי טיפת חמלה.
רועי: ממש.
עילי: הוא אמר בסוף את "לילה, לילה", ותראו איך הכול מתחבר, זה שיר שאני ניגנתי, לסבתא שלי, בהלוויה.
דליה: מה אתה אומר?
רועי: איזה שיר?
שרים:
לַיְלָה, לַיְלָה, הָרוּחַ עוֹבֶרֶת,
לַיְלָה לַיְלָה, הוֹמָה הַצַּמֶּרֶת,
לַיְלָה לַיְלָה, כּוֹכָב מְזַמֵּר,
נוּמִי, נוּמִי, כַּבִּי אֶת הַנֵּר.
נוּמִי, נוּמִי, כַּבִּי אֶת הַנֵּר.
רועי: זה שיר ערש שאמור להרגיע ילדים, אבל את מגיעה עכשיו...
עילי: אחד היה טרף.
דליה: אחד מת בחרב.
שחר: הכול גרוע. הכול גרוע. זה כמו לשמוע עכשיו רדיו עם הילדים.
כל דבר, גלגלצ, ואז אתה אומר, גלגלצ, אין, זה יהיה בטוח, זה מקום בטוח, מה יכול להיות?
משמיעים שירים. ואז מתחיל השיר, "שיר לזכרו של… שנרצח", ופירוט הכול. אני רק מכבה רדיו, כל היום אני רק מכבה רדיו עם ילדים.
רועי: ברור, ברור.
דליה: כדי שלא ישמעו.
שחר: כל היום, אני במרדף שאין דרך לנצח בו.
רועי: לא, לא, בוודאי.
דליה: האמת היא שאין דרך לנצח בו.
שחר: נכון, אני יודעת, נאמר לי השבוע. בהחלט נאמר לי השבוע "שמענו, היה פעם אחת שהיו חדשות, ושמענו שילדה נרצחה בבית שלה". סוף ציטוט, ילדי בני השש.
רועי: זה הילדים אומרים?
דליה: מה אמרת?
שחר: מה? גמגמתי.
רועי: "מה?", ה"מה?" זה שלה הוא רב שנים. מה? (דליה צוחקת) ככה מרוויחה זמן תמיד, מה?
דליה: גמגום. כן, מה?
שחר: לא, לא יודעת, גמגמתי מאוד. כאילו, אני משקרת בדרך כלל, בדרך כלל אני הולכת על איזה שקר, "שלא, מה פתאום?".
רועי: לא, כי את יודעת, מה.
שחר: מה פתאום? אני יודעת איזה, מה פתאום? אבל אני יודעת, הם יודעים עליי הכל כבר, נו, מה. הם יודעים שכשאני אומרת "מה פתאום"...
דליה: לא, השאלה באמת, איך אומרים להם מה שקרה? איך אומרים להם?
שחר: לא אומרים.
רועי: לא אומרים.
שחר: זה מגיע ממקומות, לא אומרים. מה יש להגיד? לא אומרים.
דליה: לא מדליקים טלוויזיה?
שחר: לא, לא, לא, לא, טלוויזיה לא.
דליה: עדיין.
שחר: גם יש אימה, כי כשהם מדליקים לבד טלוויזיה, אז זה עלול לקפוץ, גם בבוקר נגיד, יש זמן לפני בית ספר, איך שאתה פותח, תקבל איזה רסקין על הראש עם תוכן לא טוב, שלא יכול לקרות, וזה.
אז יש לי טריקים, אני לפני השינה, אני מעבירה לאן ש… כאילו לערוץ כזה כללי, שכשהם יפתחו, זה יהיה על כללי ולא על החדשות. כי אחרת אני נופלת, אני נופלת.
דליה: רעיון טוב.
שחר: לא, בואי, אני מנסה לתת מה שיש לי, אבל זה לא משנה, כי הם פוגשים את החיים.
רועי: אני עושה את זה מול עצמי. אני עובד על עצמי ככה. אני פותח דברים, פותח פשוט. אני פותח תכנים אחרים, אבל במיידי. ואין פיתוי, מרוב שאני יודע שזה לא בשבילי, החלחול המרעיל של המציאות, אז אני… מפעולות פשוטות… באנו למערכת של ארץ נהדרת, תוכנית בוטלה.
דליה: השבוע.
רועי: כן, כשהבינו שמשהו קורה, אבל עוד לא סיפרו, אבל… עכשיו, אין תוכנית.
שחר: השבוע, כן.
רועי: כשאני מבין שאין תוכנית, אני עדיין יושב על הטקסטים ולומד אותם. עכשיו, זה מדהים, אני יודע שאני לא עושה את זה.
דליה: באמת? למה? למה?
רועי: כי זה נותן לי פעולה. אני בעצם מורד במציאות, ואני עושה משהו שהוא… ואני יודע שאין את זה.
אבל זה לא משנה, אני אומר: לא, לא, אני אפני...
שחר: מה היית אמור לעשות?
רועי: אילון לוי, הבחור… עכשיו, באמת, מבטא בריטי. באמת, תודה רבה עכשיו, אני מדבר על… לא רק באנגלית, במבטא בריטי, רצוף ורהוט.
שחר: גדול.
רועי: אז לא, אז יש לי ליאת הר לב שהיא דוברת, וואו, אז אני יושב איזה… אני יושב עם גוגל טרנסלייט.
שחר: אבל אחרים לא שיתפו איתך פעולה להמשיך לעשות את זה כשאין תוכנית.
רועי: ליאור אשכנזי כן, אז זה כן.
שחר: די!
רועי: לא יודעים שאפשר ללכת. לא, אף אחד לא הגיע חוץ מאיתנו. כולם נשלחו… במוניות אמרו להם תעשו את הסיבוב חזרה. לא, לא, שנינו יושבים. כאילו, כמו לא רוצה להשכיב את הילדים, לעשות מקלחות. אני אומר, לא, לא, לא, אני לא חוזר למציאות.
דליה: רגע רועי, רגע, אני רוצה…
רועי: אני למד את זה.
דליה: קודם כל, ברושי יודע מזה?
רועי: לא, לא פגשתי אותו.
דליה: לא פגשת אותו.
רועי: ברושי זה המשוחח.
דליה: מעניין אותי מה שברושי יגיד על זה.
שחר: המשוחח זה הפסיכולוג. (צוחקת)
דליה: אבל עכשיו אני רוצה שתגיד, כי אחר כך שואלים אותי, דליה, הוא באמת התכוון לזה? מה הוא אמר, ואני צריכה...
רועי: כן.
דליה: תגיד לי, מה מה הסיטואציה? אתה מקבל טקסט של דמות, שאתה צריך לגלם בארץ נהדרת.
רועי: כן.
דליה: אתה יודע שאין תוכנית השבוע. אין תוכנית, בוטל. ואתה משנן את הטקסט?
רועי: אני משנן את הטקסט ולומד את המבטא הבריטי, וככל הנראה,
שחר: למה?
רועי: ככל הנראה, התקרית שקרתה איתו השבוע, לא תקרה בשבוע הבא.
שחר: לא תקרה.
רועי: ואני לא אהיה בשבוע הבא. לא אהיה את זה אף פעם. לא, לא אהיה.
דליה: אז למה? תסביר לי.
רועי: כי זה, אני כאילו, זה...
שחר: מנגנון הגנה.
רועי: מנגנון הגנה, את יודעת, זה כמו, זה כמו, זה בצד השני שזה, יצאתי אתמול בגלל בוטלה התוכנית, ואני, זהו, אני חסר מעש, לבשתי את הטייץ המוכר לנהג המונית (צוחקים), ויצאתי לרוץ בגשם.
שחר: לרוץ ברור, בגשם. אתה רואה?
רועי: כי אני רוקי.
שחר: אז זה אתה עושה הרבה פעמים.
רועי: אני הרי רוקי, אבל באמת, אני אתקרר, ואני אשכנזי, והכול יקרה, נכון? לא, לא, לא, אני אמור עוד…
רועי: מה באוזניות?
עילי: מה שמעת?
רועי: זה… מה היה?
דליה: רגע, אתה רצת? רצת בסוף?
רועי: רצתי עשרה קילומטר בגשם.
דליה: עשרה קילומטר?
רועי: כי אני…
שחר: לא, יש לו את הכלים לזה, זה לא שהוא רץ יותר בגלל שזה זה, זה הכלים שלו.
רועי: ויש גם לו"ז, אני אסיים את זה בארבע, בשש אני אלך לקולנוע "לב" ברמת השרון, שיש בו רק אנשים שזה שנתון עם שלוש ספרות.
שחר: אל תעלבי.
דליה: אני פה, אני פה.
שחר: אבל את לא עם שלוש ספרות, הוא אמר שלוש ספרות. הוא לא נזהר? הוא נזהר, נזהר!
דליה: מבחינתו אני עם שש ספרות, לא עם שלוש ספרות, אוקיי.
רועי: רק שש בערב אני רואה "הנהג של מדלן", סרט צרפתי, עם… איך קוראים לבחורה המדהימה הזאת? בת 95, לין רנו. אני חושב...
דליה: אל תסתכל עליי, בת 95. מה אתה רוצה ממני?
שחר: הוא מסתכל עלייך, שאולי את מכירה אותה תרבותית, תרבותית.
דליה: למה?
רועי: כי היא שחקנית אדירה.
דליה: כי אני קרובה אליה בגיל.
רועי: לא יכול… הגעתי לשלב שה… מתגורר בתוכי אהוד מנור קטן, שהולך לסרטים אחרי הצהריים. כי אני לא אראה טלוויזיה, ואני הייתי אמור להיות עסוק עכשיו.
שחר: תגיד, מה עם לשמור על הילדים קצת?
רועי: אין בעיה. כשאין לי לו"ז מתוכנן, אז כן.
שחר: איסוף עכשיו תוכן, כאילו אין מה לעשות בעולם הזה.
עילי: רגע, האולם היה מלא?
רועי: כן, זאת אומרת, כשהזמנתי כרטיס...
דליה: זה בני-95 ומעלה.
רועי: לא היה כרטיס אחד, שהוא לא היה פנוי.
עילי: איזה? קולנוע לב? רמת שרון?
רועי: קולנוע "לב", מה שהיה פעם "כוכב".
שחר: לבד, לבד.
עילי: רגע, יש עדיין את התה? (נשמע כמו תיי)
שחר: לבד.
עילי: פעם היה תיי בכניסה, נכון?
רועי: לא, זה ב...
שחר: ב"כוכב" היה תיי וקפה. כל הילדוּת הייתי שם.
עילי: חינם.
שחר: לא מגורען.
עילי: חינם, נכון?
רועי: כל הילדוּת ראינו שם סרטים.
דליה: הצגה היומית ראית?
רועי: שש בערב. היה לי לו"ז. אמרתי, אוקיי, הכל השתנה.
דליה: אבל על יד מי ישבת? זה נורא כאילו...
שחר: לא, לבד, לבד.
דליה: לבד כזה, לא?
שחר: לא, דווקא לבד זה קצת.
רועי: ואם את לא מבינה את הסרט, מאחורייך כולם מסבירים בקולי קולות את הסרט. (צוחקים) כל מה שקורה בעלילה. (מדבר בקול של אדם מבוגר): "הוא ייכנס עכשיו. הוא ייכנס עכשיו. הוא יתפוס אותה. הוא יתפוס אותה". (צוחקים) הוא יודע שהוא הולך לתפוס אותה.
דליה: זה הרגע לוידוי שלא האמנתי בחיים שאני אספר למישהו, ועוד בפודקאסט, אבל הנה אני מספרת לכם. למדנו באוניברסיטה העברית בירושלים, סטודנטים. בני 21, 22 וכן הלאה. בקבוצה הזאת היו גם דן בירון היקר שנפטר לפני שבוע, באמת יקר לליבי מאוד.
רועי: יקר.
דליה: שרי רז, ירון לונדון ואהוד מנור. הלכנו לסרט. ירון נורא מצא חן בעיניי, אבל לא, שום דבר, שום הד לא היה לזה… אגב, שזה לא היה זר לי לצערי.
שחר: לא עשית מהלך.
דליה: לא עשיתי מהלך.
שחר: וגם לא נעשה מהלך כלפייך.
דליה: בדיוק, ושני הדברים לא היו זרים לי לצערי. אוקיי, הולכים, יושבים בקולנוע, ופתאום אני מרגישה שמישהו שם יד על הכתף שלי, וככה, מין ליטוף ענוג כזה. הייתי בטוחה ש…
שחר: הנה זה מגיע.
דליה: ולא עשיתי כלום, לא עשיתי שום פרובוקציה. אז זה יכול לקרות גם לי, זה העניין, זה נורא עצוב מה שאני אומרת. ואז אני רואה, מסתכלת בכל זאת על ירון, אני רואה שהוא יושב ככה.
שחר: עם ידיים שלובות.
דליה: אני מסתכלת אחורנית, מישהו, ככה לוקח את היד שלו בחזרה. נבהלתי נורא, התביישתי להגיד להם שזה מה שקרה, ושזה מה שחשבתי, גם הייתי צריכה לספר את הכל, נכון?
רק רציתי לדבר, הצגה היומית בירושלים, יד על הכתף, זה לא של מי שאני רוצה.
שחר: רגע, אבל זה סתם אדם שהוא במקרה התבלבל כאילו?
דליה: סתם אדם, לא התבלבל בכלל, הוא ישב מאחורנית מאחורי.
שחר: אז מה אתה נוגע?
דליה: הוא רואה בחורה, ככה, והיה נהוג.
שחר: אז רק שנייה, אז אפשר היה גם לקחת מהסיפור הזה אז רק שנייה, אז אפשר היה גם לקחת מהסיפור הזה את העניין של אדם אחר, איכשהו זה לא בסיפור שאת מספרת.
רועי: את, אדם אחר בחר בך.
דליה: מה זאת אומרת, אדם זר?
שחר: מה זה משנה? איש אחד. בעיקרון, אנשים לפני שמכירים, הם זרים.
דליה: לא, זה דוחה, שחר, תעשי לי טובה.
שחר: שלא יגע. לא, לא. לא, שלא יגע.
דליה: זה נקרא לעשות מיץ, יש קלישאה כזאת.
עילי: לימונדה…
דליה: לימונדה. מהלימון, לימונדה. מישהו מאחורי, זה ממש הטרדה מינית.
שחר: הטרדה מינית.
דליה: מי חשב על זה? אבל זה היה שנות דור לפני שהיה דבר הזה.
שחר: ברור, היה מותר לגעת.
דליה: בדיוק, מותר לגעת. לא גיליתי את זה, אבל היו לי, הייתה לי דקה וחצי של נחת רוח, והיא התפוגגה.
שחר: רגע, לא אמרת לו את זה גם מעולם? מעולם לא אמרת לו את זה?
דליה: לא, לא היה לי אומץ להגיד את זה. כן, זה נורא אינטימי. בגלל זה אני אומרת, עכשיו ל-9,000 אנשים, במקום להגיד רק לו.
שחר: אני מאוד מקווה שבמקום לשים איזה שיר אחר כך חתוך, כפרומו לאירוע הזה, יהיה את הרגע הטוב הזה. לא, בלי להעליב את השירים או משהו, אבל היה פה רגע.
דליה: הרגע, זה כי אני אסרתי להם לעשות פרומו מהיום והלאה, רק איתי. למה? כי השוט הוא לא לונג שוט, אלא לוקחים קלוז-אפ. וזה נורא. ואז יוצאים דברים איומים. אותי יותר לא שמים בפרומו, אתכם אפשר, אבל לא… מגיל 80 ומעלה, או מ-90 ומעלה.
רועי: יצאתי פעם מהופעה בצוותא של שלום חנוך, וירדתי במדרגות, וזה היה שלוש שנים אחרי שסיימתי צבא, ופתאום אני רואה מולי את הנהג של הלהקה הצבאית שלנו, שהיינו קוראים לו דה-נירו.
כל יום נוסעים איתו לכל הארץ, וזה היה דבר, ואז נפרדנו, כי הסתיימה הלהקה, ואני פשוט נתתי רייס אליו, וקפצתי עליו בחיבוקים ונשיקות, והוא היה בשוק, אמרתי לו "דה-נירו, אתה לא זוכר? אני רועי, מהלהקה הצבאית שאתה הסעת אותנו".
אז הוא אומר לי: "אני שוקי זיקרי".
דליה: לא נכון…
רועי: נפלתי בנשיקות וחיבוקים. זה זירז את...
דליה: זה זירז את העזיבה שלו.
שחר: בגלל זה הוא עזב.
עילי: אבל יפה שנקשרת ככה לנהג, שזה יפה.
רועי: דה-נירו, אם חושבים על זה, גם שוקי קצת דומה לדה-נירו.
עילי: לא, גם ל… יפה.
רועי: ככה קראנו לו.
עילי: חיבור כזה לאחר, אנשים שאתה מבלה איתם.
רועי: אז גם אני… כן, כן, כן, כן.
עילי: עובר איתם ימים שלמים.
רועי: מה זה? כל יום נוסעים בכל הארץ.
דליה: אתה היית, עילי, באיזה להקה היית?
עילי: הייתי בלהקת חיל האוויר. אני התחלתי את שירותי הצבאי בחיל הים.
דליה: כן.
עילי: לא, עוד אי אפשר כל כך לספר מה עשיתי, אבל...
שחר: כאילו, לא בלהקה.
דליה: זה מה שאת אומרת.
עילי: לא בלהקה. לא יכול לספר.
שחר: לא נעים?
דליה: הוא לא יכול לספר.
עילי: לא, לא. כמה שנים עברו? לא, עברו מלא שנים.
שחר: החליפו הכל בצה"ל, אין בעיה.
רועי: 25.
עילי: אני באתי, אני לפני הצבא, ניגנתי כבר עם שמוליק קראוס. הייתי גיטריסט שלו, הוא נתן לי הזדמנות ראשונה.
דליה: באיזה גיל היית גיטריסט?
עילי: בגיל 17.
דליה: בגיל 17 היית גיטריסט של שמוליק קראוס?
עילי: כן, הייתי מופיע איתו.
דליה: לא פחדת פחד מוות?
עילי: לא, היה לנו קשר מאוד מיוחד. אני יודע… היה בינינו איזשהו ערוץ של… תמיד הוא אומר שאני הבן השלישי שלו.
שחר: ערוץ ללא מגע? אולי הוא לא הרגיש שאתה משפחה ולכן…
עילי: הייתי נשאר לישון אצלו.
שחר: נשאר לישון אצלו?
שחר: די… לא.
רועי: כשלא היה אוטובוס כבר חזרה לקיבוץ, היה נשאר אצלו.
דליה: בן 17.
עילי: כן, נשאר לישון.
שחר: אבל לא ראית דברים? עילי?
עילי: לא, ראיתי דווקא… דווקא ממקום… ראיתי דברים...
דליה: של רכות הלב.
עילי: של רכות הלב, הרבה, וגם ראיתי קצת… גם רומנים. הייתי ער לרומנים. אבל זה לא לעכשיו, זה לא הסיפור.
דליה: זה ממש לא לעכשיו.
שחר: אבל זה טוב לדעת מה לשאול לא עכשיו, נכון.
עילי: לא, היה קשר מאוד טוב. מה רציתי להגיד?
דליה: בחיל הים היית?
עילי: אה, בחיל הים. לא, אז אני אומר, עוד לפני הצבא אני ניגנתי, וכאילו, באתי לבחינות ללהקה הצבאית, ו… לא הייתי, לא ביהירות, אבל כאילו, די ברור לי שאני הולך להתקבל. עכשיו, המחזורים של להקה הצבאית, זה כמה שמשתחררים, ככה צריך לגייס. נגיד, משתחררים שני גיטריסטים, צריך לגייס שניים. במחזור שלי השתחרר אחד, וזה הולך לפי דירוגים.
שחר: תחרות קשה, מי עוד היה?
עילי: מאוד. בלי שמות, ולא, באמת, ואני, דורגתי שני. באמת, האחד לפניי, לימים מסתבר לי שאחותו הייתה משהו שם וזה.
דליה: אוקיי.
עילי: ו… לא הגעתי ללהקה הצבאית בהתחלה, הביאו אותי לחיל הים, וכבר ידעו שאני מנגן, איכשהו וזה. אז סידרו לי תפקיד של ספרן. הייתי ספרן בספרייה.
דליה: לא יאומן.
שחר: יש דבר כזה?
עילי: היה בשבילי תפקיד. תפרו בשבילי תפקיד, limited edition. היחידי שהיה, לדעתי. לא היה לפניי ולא היה אחריי, סגרו את הספרייה.
שחר: כי באיזה בסיס הייתה הספרייה?
עילי: בא"ח חיל הים.
שחר: מדהים.
עילי: עכשיו, מה זה? הייתי, הייתה ספרייה שהיא מתחת לאדמה, היו ספרים וקלטות וידאו. ברוב הזמן הייתי יושב עם גיטרה ושומע מוזיקה ומנגן ומתאמן. ופעם ב… פתאום היו מגיעים מלא מלא חיילים ומחליפים מלא מלא ספרים ומלא מלא סרטים. ומה אתה מבין? שיש מבצע.
דליה: וואה.
עילי: שיוצאים ללב הים.
דליה: שיוצאים ללב הים.
עילי: אבל בכמויות, כי ככל שהם הם מחליפים יותר, היית מבין שיש פה משהו שהוא ארוך טווח.
שחר: וואו.
עילי: עכשיו, לא עשו לי סיווג. לא עברתי איזשהו סיווג יותר.
דליה: יכולת לספר את זה.
עילי: אבל לא אמרתי מילה.
דליה: אה, כן.
שחר: בונקר, אני בונקר.
עילי: בונקר, ממני לא תשמעו.
דליה: רגע, ואז אתה עובר...
עילי: ואז עברתי. בחלק השני, היה לי מפקד שקוראים לו שלומי, שעד היום אני מספר שהוא ממש הציל אותי, נתן לי לעבור לשם, והגעתי לתזמורת חיל האוויר. ובתזמורת חיל האוויר… שגם אז הכרנו פחות או יותר, נכון?
רועי: כן, כן.
עילי: ימי פאנקינסטיין.
רועי: נכון, הייתה איתנו שירי מימון.
עילי: שירי מימון היתה איתי בלהקה, ועידן שפירא.
דליה: שאמרת שמי שר את "אותך"? דפנה ערמוני?
רועי: את "בתוך".
דליה: בתוך.
דליה: דפנה ערמוני, כן.
עילי: של יאיר רוזנבלום ויעל טבת.
דליה: שיר השירים.
רועי: נכון.
שחר: שיר השירים, שיר שהמציא את הראל סקעת.
עילי: ודני בסן.
דליה: איך זה? איך זה?
רועי ועילי שרים:
על נשמות שלי אתה שולט,
על דקויות שבי פורט
עת במבט אותן תמצא
ובלחישה אחת רפה.
אם בתנועה שהיא מוצנעת,
מילה שנאמרה בלי דעת,
חיוך חטוף או מסויים
אתה באלה, בכולם.
אני שקעים לכל קמריך
אני ימים זורמים אליך
אני ציפור אומרת שירה
ובלעדיך אין בי מה...
על אכזבות מהן כוחי ניטל
וחלומות שלי קשים, אבל
כשתדרים עצמו מאוד
אותך פיללתי לי בסוד.
היו שרפות בי ויותר
הפכתי מישהו אחר
אני חומק בשתיקה
אתה הייה לי מצבה.
אני שקעים לכל קמריך...
אני גשרים לכל מיליך
כוכב נופל בלילותך
בי יש נתיב כל ישותך
אני טובעת בדמותך
דליה: איזה יופי של שיר.
רועי: שיר טוב.
דליה: מה זה שיר טוב…
עילי: אכזבות
שחר: רציתי שתעשה את זה וכבר…
דליה: איזה יופי שיש.
רועי: ריקי גל נמסה מהראל, אז ב…
עילי: הייתי שם, בלהקה, ב...
דליה: זה וגשם, גשם אחרון, זה שני השירים הכי יפים.
עילי: באמת?
דליה: אני חושבת ככה. איך זה גשם גשם אחרון?
רועי ועילי מתחילים לזמזם: גשם גשם בוא, גשם בוא, גשם בוא, גשם בוא. (רועי מחקה) מי יכול להיות?
שחר: אוי, לא מזהה את החיקוי.
רועי שר בקול של עברי לידר:
גשם בוא, רד עלי,
בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי.
שחר: זה עברי לידר.
ממשיך לשיר חיקוי של עברי לידר:
רד לאט, רד ושא אותי לים
אל נא אל תחדל לרדת לעולם,
אל תחדל.
שרים:
רד עכשיו, רד עלי
שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם.
וענן, יחוג מעל ימי הים,
חוג יחוג יומם וליל,
חוג יחוג ורוח מיילל.
והים יגיע עד גגות תבל,
ואין אוויר אין אש אין חול,
ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול
וקץ לכל.
עילי: הביצוע בעיניי הכי יפה לשיר הזה, הוא של הבת שלו.
רועי: קרן.
דליה: מאוד יפה.
עילי: תוכנית שהייתה…
דליה: עשו לו מין מסיבונת כזאת, כאילו לא תוכנית עם תפאורה, אלא באיזשהו מקום…
רועי: אולפן זמר.
דליה: ארעי, נכון?
רועי: למה אתם שואלים מתי? בקיץ 90'. (צוחקים) מה, זה לא ברור? קיץ 90'.
שחר: למה אתה מתעקש על פרטים כל הזמן?
רועי: בקיץ 90'.
דליה: מחלת רוח. בקיץ 90'?
רועי: בטח, ברור.
דליה: אוקיי.
עילי: והיא שרה את זה שם.
רועי: היא שרה בסוף עם המשקפיים הגדולים.
עילי: כן.
רועי: משקפיים.
דליה: נפלא זה היה.
רועי: זה באמת אדירות. השיר הזה. גם הטקסט אדיר.
דליה: אדיר. של אהוד מנור.
עילי: אדיר, אדיר.
דליה: ונכון.
עילי: מתוך הסרט "לופו בניו יורק".
דליה: נכון.
עילי: לדעתי ביצוע מקורי של חנן יובל.
דליה: באמת?
עילי: כן.
דליה: לא של מייק בורשטיין?
עילי: לדעתי חנן יובל.
שחר: ידיד המחלקה.
דליה: מי, מייק?
עילי: חנן. אה, חנן ברור. גשם אחרון.
דליה: טוב, חברים. אני… אז ככה… קודם כל, תוך כדי השירה אני התווכחתי עם חמישים אנשים שאמרו לי כמה טוב שאת לא שרה ובפעם הבאה אני אשיר, זה לא מעניין אותי.
שחר: לא שרת. לא שרת, דליה.
דליה: לא, הפעם. אבל זה יחזור, אני לא אוותר. ודבר שני, כמו שאסתר קלין מכנרת אומרת: אני אוהבת אתכם, אני זקוקה לכם. אני זקוקה לחברות הזאת ולרעות הזאת גם בימים קשים גם בימים פחות קשים, ואנחנו מתראים פה פשוט בעוד שבוע, אין ברירה.
שחר: רוצה לבוא איתי ולא איתו? יש לי אוטו חדש.
רועי: וואו, זה לא ידענו.
דליה: אה, זה לא ידענו שיש לך אוטו חדש.
שחר: אוטו חדש יש לי.
דליה: מה את אומרת? יפה.
שחר: כבר שבוע מורידים ממנו את הניילונים, הילדים, עוד חתיכה ועוד חתיכה, ועוד מדבקה ועוד מדבקה, ואתמול סיימנו להוריד את המדבקות והילד הקיא באוטו.
רועי: איזה אושר.
דליה: לא, זה גדול. תתחדשו!
שחר: תודה.
עילי מתחיל לשיר, אחרים מצטרפים:
והים יגיע עד גגות תבל,
ואין אוויר אין אש אין חול,
ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול
וקץ לכל.
דליה: עצוב כל כך. חברים, אולי יהיה שבוע טיפה יותר טוב, אולי.
שחר: אמן.
רועי: אמן.
דליה: יאללה, נשיקות. ביי, חברים.
שחר: ביי, ביי.
רועי: ביי, ביי.
עילי: ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments