כולנו נמצאים בתקופה מורכבת. אנחנו ב All•in משתדלים מאוד לייצר לכם תכנים שיעשו לכם טוב על הלב. מוזמנים לכתוב לנו ברשתות החברתיות הצעות לתוכן ונשתדל להפיק אותם עבורכם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/11/2023.
קריין: "באות בזמן", הפרלמנט. דליה גוטמן, רועי בר נתן ושחר סגל. מבית ALL IN - הבית של הפודקאסטים.
דליה: אוקיי חברים, טוב, יש עוגמת נפש מאוד, מאוד גדולה, אתם יודעים את זה ומועקה עוד יותר. אני מודה שברגע זה נעים לי כי אני שוב עם שחר סגל הבת, עם רועי בר-נתן ועם אורח שאני מאוד, מאוד אוהבת וזה תמיד מביך אותו שאני אומרת שאני אוהבת אותו, אבל אני לא מוכנה להתחשב בזה עכשיו וזה עילי בוטנר שהתקשרתי, אמרתי, הוא אמר 'דליה, אני בא' וזהו ועכשיו כולנו כאן. פעם שעברה סיפרתי כאן על מקהלת "נונה" מקיבוץ מעגן מיכאל, שהקליטה את השיר "ביקור מולדת" של יהונתן גפן ודיויד ברוזה. צביקה פוגל עיבד את זה ואני רוצה שכל פרק עד שהכל יסתדר נשיר את הפזמון של השיר הזה. דרך אגב, מקהלת "נונה" הופיעה יחד עם דיויד ברוזה בשיר הזה. "לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם, איפה כל הילדים? איפה הם כולם? מי לקח לי אותם?"
רועי: זה סולם נוח לך? תראי שזה מוציא אותך טוב.
עילי: רק פזמון או גם בתים?
רועי: איך שאתם חשים.
עילי: גם בתים?
דליה: כן.
רועי: גם בתים? לא, היא רוצה פזמון.
שחר: אני לא אשיר.
רועי: אוקיי.
שחר: הציבור בהחלט לא יכול לעמוד בזה.
[שרים:
אבל לאן נעלמו הילדים
ששיחקתי איתם
איפה כל הילדים
איפה הם כולם
מי לקח לי אותםX2]
דליה: שחר, את אמרת לי מקודם שכאילו שאולי אני מזדהה מדי, שלא טוב להזדהות. יש לך, יש לך תזה על זה, נכון?
שחר: אני אעצור. קודם כל, אני רוצה לשנות את הטון בדיון הזה כדי שאני לא אצא אדם קר לב, מנותק ותלוש ברשותך.
דליה: את לא.
שחר: אני לא ולכן אני אומרת. אני, זה יוצא, אני חוזרת, אמרתי את זה פה. אבל אני לא, אני חושבת שהזדהות בעיניי היא לא מועילה כשאת מעוניינת לתמוך. את אמרת שאת מזדהה עם הקהילה שלך שנפגעה איומות. ואני אמרתי אבל הזדהות היא לא מועילה. את רוצה לתמוך בהם. אמרת 'נכון'. אני אמרתי תמיכה היא יותר יעילה כשאת לא מזדהה. כמו הורה, נניח, נניח את שולחת את הילדה שלך לבית ספר והילדה שלך חוזרת בוכה וזה וזה, עשו עליה חרם, אוקיי? אם את מזדהה כי כשהיית בבית ספר היה עלייך חרם ועכשיו כל מה שתגידי לה הוא דרך עצמך ודרך החוויה שלך, את לא מועילה לה. כי את מפילה עכשיו עליה את עצמך.
דליה: בעצם מה את רוצה עכשיו שאני לא אהיה עצובה?
שחר: לא, לא, לא. את תהיי מה שאת רוצה וגם את מוזמנת להיות עצובה וגם אני עצובה. כאילו כולם עצובים. אני, הדיון היה על צריכת התוכן באופן מוחלט כי את חלק מהם ואז את מזדהה איתם דרך זה שאת יודעת, עוברת את זה איתם כאילו עוד פעם. ואני אומרת לא, אנשים מסוימים עברו את זה והלב יוצא אליהם וצריך לתמוך בהם וצריך להיות בשבילם וצריך לזכור וצריך להזכיר וצריך, כל הדברים האלה. אבל זה שאני אחווה את מה שהם חוו, לא עוזר לי לתמוך בהם, להפך.
דליה: מה שאת בעצם אומרת לי שחר, שלא צריך לראות הרבה טלוויזיה או לשמוע הרבה סיפורים, הרבה עדויות. ופשוט כאילו להיות נכון לעזרה. אבל לא לצרוך יותר מדי מהחומרים האלה.
שחר: מה לעשות לצרוך את כל הדברים האלה זה לעזור? אני חושבת שכן. אני חושבת שאנשים נהיים מדוכדכים ופחות תומכניים, כן. אתה נהיה כמוהם, את נהיית הם ואת לא הם. הם עברו את מה שהם עברו שזה קטסטרופה מוחלטת, כל אחד ברמה זו או אחרת. את גם עברת דבר, כולנו עברנו דבר כי כולנו מפה, כן? אבל כל אחד בדרגה אחרת ואני אומרת אין צורך לרצות להיות הדרגה החמורה ביותר. זה לא הופך בעיניי אף בן אדם לא לטוב יותר ובטח לא ליעיל בתמיכה.
רועי: אני עם שחר. אני מסכים, ממש אחד לאחד.
דליה: אתה לא רואה טלוויזיה?
רועי: אני רואה טלוויזיה, כמו שאמרנו. יותר משוכללת ממני, אני יכול להיגרר לזה. אבל אני חושב שאני לא יודע להגיד לך, זה גם ככה אניווי עובר עלינו, אנחנו בתוך האימה הזאת. בתוך מועקה. איך אנחנו עוברים את זה? אנחנו בפנים יחד, איך עוברים את זה?
דליה: אני קצת מקנאה בכם דרך אגב, רועי כי המעשה הזה עוזר לכם. זאת אומרת, הוא מתגמל. דניאל אור, חברה שלי אנתרופולוגית אומרת, 'אתה כאילו משנה מציאות, אתה גורם לאנשים האלה קורת רוח אולי עכשיו כשאתם מופיעים'. כאילו היא אומרת 'כשאתה עושה מעשה, אתה מחזיר לעצמך את השליטה' וזה נורא חכם. את מרחב השליטה אתה מחזיר לעצמך. ושניכם, גם את שאת כותבת, אבל בשניכם אני ממש מקנאה כי כשאתם שם במופע הזה ואתם מופיעים המון בהתנדבות בחמישה שבועות האלה, צריך להגיד את זה. זה ממש לא מובן מאליו בעיניי. אתם מגיעים לשם וחוזרים לשם בכוחות עצמכם. צריכים לחשוב על הדברים האלה. אבל אתם גורמים לעצמכם כאילו איזה סיבה או באמת מקום לשליטה. אנחנו נבוא לאנשים האלה, נשתדל לנחם אותם, נשתדל לשמוע אותם, נשתדל. ויש איזו נחת מהדבר הזה. זאת אומרת, לא להתמכר לעצב או לבכי, אלא באמת לעשות מעשה. כל הזמן לעשות מעשה.
רועי: ממש.
דליה: נכון. עילי, מה ההופעה שהייתה הכי קשה לך?
עילי: אני רק רוצה להגיד, אני באמת מתרגש להיות פה. לקראת המשדר, לקראת התוכנית אני עברתי על הרבה תוכניות. אני מרגיש מאוד מוכן.
דליה: עילי, אנחנו מתים עליך.
עילי: לא באמת, שידעו.
רועי: אנחנו אורחים פה של האורחים.
דליה: אתה רוצה רגע של גילוי לב מביך? מביך אבל?
עילי: כן.
דליה: פעם הייתי מפיקה, הייתי צריכה לדבר עם אומנים ונורא קשה, הייתי דוחה את זה, לדבר עם גידי גוב. לא, מחר אולי אני אדבר איתו, למה היום דווקא? אולי מחרתיים, זה מביך לספר את זה אפילו. היום אנחנו חברים. אבל אפילו איתך שאני אוהבת אותך ואתה בן בית אצלנו וצחקי משוגע עליך ואתה בשבת שירה כמו שני אלה ואפילו אליך עד שעשיתי את המעשה, היססתי, התלבטתי. אני אומרת לך! היססתי, התלבטתי, אין לי כבר מספיק שנים לשנות את זה. זה מיליון אחוז, אני מדייקת!
עילי: התרגשתי.
דליה: הוא עוד עונה לי. מה זאת אומרת? תמיד אני מדבר איתך, הוא מסמס לי מהדרך. בטח גם דואג ועוד רגע הוא ייהרג. אבל אני מודה. וזה לא מובן מאליו שבאת. ממש לא מובן מאליו. עכשיו אני שואלת אותך ואותך,
רועי: כן.
דליה: מה ההופעה עד היום בחמישה שבועות שאתם מופיעים, הכי קשה שהייתה לכם?
עילי: מה אתה אומר? היו כמה.
דליה: היו כמה. אחד בבית לוינשטיין שסיפרת כבר.
עילי: אנחנו באמת, ב-9 לאוקטובר הייתה ההופעה הראשונה שלנו.
דליה: מה אתה אומר, יום שני.
עילי: יום שני כבר הייתה ההופעה הראשונה שלנו במלון בדליה למפונים של כיסופים ועלומים. עכשיו חווינו את כל הריינג'. ראינו אנשים שהם בשוק מוחלט. שוק מוחלט. לא ברור מה קורה. דרך כל החמישה שבועות האלה. אני חושב שבמשמר העמק היה מאוד, מאוד,
דליה: משמר העמק זה נחל עוז.
עילי: נחל עוז. שם היה אולי הכי קשה.
דליה: דיברו אתכם?
עילי: היה לנו שם...
דליה: כן?
עילי: גם בכינו על הבמה.
דליה: מה אתה אומר.
עילי: בכלל, נגיד רגע מילה. גם קוראים אחד לשני פיסק'לה. אולי גם נגיע לזה בהמשך.
דליה: [צוחקת] לא, אפשר עכשיו, למה בהמשך? אפשר עכשיו.
רועי: אם אנחנו בציבור, אנחנו קוראים אחד לשני פיסקה, פיסקה. ככה 20 שנה.
דליה: אתם יודעים שלמייסד צוותא קראו ככה.
רועי: אנחנו נחתנו באירוע ועלה גידי גוב. והוא לפני שהוא מתחיל לשיר עם דני סנדרסון הוא קולט בקהל את פיסקה ואומר 'היי פיסקה'. אנחנו אומרים 'מי זה פיסקה?'
דליה: אוי איזה איש נהדר!
רועי: אנחנו קוראים אחד לשני 'פיסקה'. הוא הקים את צוותא וזהו,
דליה: איש נהדר, איש מלהיב, איש נהדר. אז זה פיסקה.
רועי: אז אנחנו פיסקה כל אחד, יש לנו שמות חיבה.
עילי: אנחנו כל פעם, המפגשים האלה מסמנים לנו לעצמנו, את זה נזכור, את זה נכניס לשק הזיכרונות שלנו בתקופה.
דליה: אה באמת? אתם מדברים אחר כך גם אבל? לא, בדרך חזרה בנסיעה חייבים לעבד את האירוע.
עילי: כן.
רועי: כן! א', טוב אמרתי את זה כמה פעמים. זה גם לא דבר טבעי לי השטח הזה שפתאום אני שר. לא בגלל השאלות. אני מגיע סך הכל עם חיוך, ציפייה שאגיד משהו משעשע, אבל זה לא על הפרק בכלל. ואני שר שזה נוח לי, אבל זה לא טבעי. גם זמרות באופן כללי זה מקצוע מקיף. אנשים משוכללים בזה.
שחר: מותר לשיר גם אם זה לא בול זמר.
רועי: בסדר, אבל יש כל מיני. זמרות, יש שויצריות בזמרות וקישוטים וליידק. יש פה כל מיני סוגיות. איך אנחנו מתמקדים. אז א', זה חתיכת דבר. אני אמרתי שאני מאוד, מאוד נרגש, להיות עם מוזיקאים. ומגיעים ביחד וזה שירים של עילי. ועילי זה פורט על כל מה שקורה.
דליה: נכון, לגמרי. נכון, נכון.
עילי: אנחנו גם שרים הרבה שירים אחרים. אנחנו רוצים נורא שיתקילו אותנו.
שחר: אתה שר שירים של אחרים בכיף.
דליה: דיברנו על זה, זה מדהים.
רועי: עד שהוא הבין שמעוניינים ב.
עילי: התקילו אותנו אני חושב שבמזרע ביקשו מאיתנו את...
רועי: מה זה היה?
עילי: [שר] "ושוב נצא בשביל העפר"
רועי: את יודעת? את מכירה את זה.
עילי: את מכירה?
דליה: ברור, ברור שמכירה.
עילי: [מזמזם: דה, דה, דה דו דה] " אל, אל תוותרי על האור הזה
נוכל ביחד עוד פרח לקטוף
קצת לאהוב
לא לעזוב."
דליה: אוי זה יפה.
רועי: הפרברים.
דליה: ברור!
רועי: מכין את זה לשבת שירה הבאה.
דליה: בדיוק. ולא מעמידים אותך בניסיון ואומרים לך להצחיק גם?
רועי: יש, יש דבר כזה.
דליה: אז מה אתה אומר?
רועי: תסתדרו.
דליה: לא, לא.
רועי: יש איזו השתעשעות כללית שאנחנו מקשקשים איתם.
דליה: כן.
רועי: מדברים איתם.
דליה: אבל הנה, עילי בכה. לא תמיד זה דברים משמחים.
רועי: אני בוכה.
דליה: רגע, אתה בכית ב"שחקי בשחקי", אבל לא זה העניין. העניין שאם אומרים לך 'תגלם עכשיו דמות' כמו שאני מנדנדת לך לפעמים, מה אתה עונה?
רועי: זה לא על הפרק.
דליה: הבנתי. 'תעשה, תעשה'
רועי: לחיילים בחתונה שחיתנו. שיר החופה ושרים ואז זה חיילים, אנשים בני 21 ששרים שירים שהם שומעים בגלגל"צ, שירים של עילי. אנחנו שרים איזה 8 שירים. באיזשהו שלב חבר'ה בואו, אולי נעשה משהו שלי?
דליה: [צוחקת]
רועי: במקום שזה יהיה פאנץ', הם אומרים 'מהפסטיגל!'
[צוחקים]
רועי: תגידו אתם השתגעתם? אתם לא באמת חושבים שאני אשיר שיר של פסטיגל גיבורי על עכשיו.
שחר: שיר מאוד טוב.
רועי: המשפחות שלנו לא הצביעו לנו. מה זה? רותם אבוהב לא מקבלת, עדיין בערעור.
[צוחקים]
דליה: יודעים מה התגלה לי? הרחק בלילה, ראשון ילדה, של ינקלה ושל סשה, זה היה בפסטיבל הזמר והגיע למקום שישי אולי. זה הגיע למקום, שום הד, שום דבר. שיר השירים כאילו, שום דבר. אז הנה, אותו דבר.
רועי: אחד לאחד, הרחק בלילה ושיר...פסטיגל הזמר.
דליה: אני יכולה להוציא משהו משק המרירויות שלי?
רועי: אני מאוד אשמח.
דליה: בסדר, אין הרבה. זאת אומרת, "אין הרבה", יש המון, הוא מתפקע.
עילי: לא מתאים לתקופה?
דליה: מתאים לתקופה מאוד. אבל החלטתי להגיד רק דבר אחד. למה ותענו לי ברצינות בבקשה. למה בקבינט המלחמה המצומצם אין אישה? למה בקבינט המלחמה אין אישה?!
שחר: איפה יש כעת נשים?
דליה: אני לא יודעת,
שחר: בממשלה אין...
דליה: זה כל כך לא מתקבל על הדעת. אני אומרת,
רועי: בקונסטלציה הנוכחית משהו מתקבל על הדעת מזה? מה זה?
דליה: זה נכון.
רועי: ברור מאליו.
דליה: אני אשאל אתכם אחרת. איך לא הבנו שמהממשלה הזאת יצא רק רע מאוד? איך לא הבנו?
רועי: הבנו ממש טוב את זה.
דליה: לא הבנו.
רועי: ממש הבנו.
דליה: לא, לא הבנו. אני כבר אמרתי שבמקום בלילה של גלנט,
שחר: פיטורי גלנט,
דליה: היינו צריכים לצאת עם שקי שינה בלילה של המינוי של בן גביר ולא לחזור הביתה עד שזה יבוטל. זה אמרתי כבר. אבל אני אומרת, טוב אז אישה, תזכרו שאני אמרתי. לא אני, כולם אומרים את זה.
רועי: כן.
דליה: ועכשיו אני רוצה להגיד לכם דבר שעוד לא סופר, אבל אני מודה שזה נוגע לליבי למרות שזה לא פשוט. שרון הלוי, אשתו של הרמטכ"ל הרצי הלוי, כל יום, כל יום מלווה בקצינה. היא מבקרת במשפחות השכולות בלי צלם, בלי עיתונאי, בלי דובר צה"ל, יום יום. אתמול זה נודע לי מאלמנת מלחמה אם שכולה. יום יום היא בדרכים, לא מוותרת על שום בית.
שחר: צריך אומץ לב.
דליה: הרבה אומץ לב, הרבה. יום יום ואנחנו לא יודעים על זה כלום ולא שומעים על זה וזה בעיניי לא יודעת, זה לא עניין מובן מאליו.
שחר: נראה אם כשהיא תלך למספרה, עדיין לא נדע איפה.
רועי: אהבתי מאוד.
דליה: אלגוריה מאוד יפה.
שחר: הבעיה שלהצחיק אותי עכשיו זה נורא קשה.
דליה: אני רוצה עכשיו, יש לי סיפור לעילי בגלל שחבר של המשפחה, איתמר ברוביץ', כן, אבא של השף יהונתן ברוביץ', יש להגיד. M25 בשוק הכרמל. אז איתמר ברוביץ', גר אצלו אבא של חטוף. ומעשה שהיה כך היה. החתן של איתמר, יוסי, הבעל של אלה, הלך בכיכר החטופים, ראה איש יושב מבוגר, יושב על כיסא עם שלט. התפתחה שיחה והוא אמר 'מאיפה אתה?' הוא אמר 'אני מיסוד המעלה'. יסוד המעלה זה סוף הצפון. 'ואיך אתה מגיע?' הוא אומר 'אני בינתיים מתארח ברעננה ואני במטה של משפחות החטופים'. אבל גם להיות ברעננה זה כל יום להגיע ולחזור ב-22:00-23:00 בלילה. יוסי סיפר את זה לאיתמר ברוביץ' ואיתמר אמר 'אתה בא אלינו, אתה בא אליי לרחוב פנקס, לדירה שלי' ועשה לו כביסה. ואמר 'אני אולי אלך לבת הזוג שלי', אבל בינתיים הם ויתרו על הרעיון כי הם מצאו חדר על הגג. בחדר הזה נמצא האיש הזה שקוראים לו דני מירן ובנו עומרי נחטף מ...
רועי: מהמסיבה?
דליה: לא, נחטף מקיבוץ...
רועי: בארי?
דליה: לא...אויש רגע, רגע, רגע. נחטף תכף אני אגיד לכם, והוא במטה משפחות החטופים האבא, דני מירן. ומאז הוא גר אצל איתמר ברוביץ', אוכל ארוחת בוקר וערב. מקבל כל מחסורו ניתן לו שזה ממש פלא בעיניי הדבר הזה. דיברתי עם איתמר היום. הוא אמר 'אוי דליה, מה את עושה מזה עניין?' אמרתי לו 'אני עושה מזה עניין'. לא יודעת, לקחת על עצמך. זה כל כך נוגע ללב. זה מתכתב עם מה שאמרתי לכם בפעם שעברה, למרות שאני שונאת את המילה 'מתכתב'. אבל זה קשור! במה שאמרתי לכם בפעם שעברה, שהסולידריות הזאת שהיא יחידה במינה. באמת, אם יש נחמה, אם יש נחמה זה שאנחנו פה ואנחנו עם הצרה הגדולה הזאת ואנחנו באפלה הסמיכה הזאת. אם יש איזושהי תקווה ונחמה וגם לא יודעת, כאילו אופטימיות, זה הסולידריות הזאת שמחבקת. זה ממש, בעיניי זה פשוט יוצא מהכלל.
עילי: סיפורים כאלה ניבטים מכל...ממש, היוזמות האזרחיות.
דליה: נכון.
עילי: אני חייב להודות שאני לא מופתע. זאת אומרת, זה נראה לי איש אדיר וטוב לב.
דליה: עילי, זה בעוצמה נורא, נורא גדולה. תראה, גם ההופעות שלכם אתם נוסעים המון! ולא...זה לא מובן מאליו. אבל אני מתכוונת גם לדברים אחרים. למשל, יש קבוצה של בשלניות, נשים, שהחליטו שהן רוצות ליצור איזשהו חיבור לנשים החטופות. סליחה, המפונות, סליחה. לנשים המפונות עם המשפחות שלהן שגרות בתל אביב. משפחות בקריית שמונה ומשפחות משדרות. והחברות התל אביביות האלה אמרו לעצמן 'אנחנו רוצות לעשות איזשהו חיבור' והגו וחשבו אז אמרו 'המשפחות האלה כבר חמישה שבועות אוכלים אוכל שהם לא רגילים אליו בבית מלון, אנחנו רוצים לתת להם הזדמנות לבשל לעצמן את האוכל שלהן'. והילדים גם ביקשו 'אנחנו רוצים את האוכל של אמא שאנחנו רגילים'. ואז הם פנו, חמש חברות, פנו לכל מיני יצרנים, חברות גדולות של מזון. אף אחת לא תרמה כלום. שום מצרכים או שום דבר שאפשר לעשות ממנו אוכל.
שחר: לא הבנתי, הם אמרו 'לא'?
דליה: לא. הם אמרו לא. רמי לוי אמר 'לא' ושופרסל אמר 'לא'.
שחר: אשכרה.
דליה: כן, אשכרה. לבשל לנשים מפונות בתל אביב. בשום אופן. הבנות האלה בעצמן התארגנו, עשו מגבית וחיפשו, הן פנו לטלי מעיריית ת"א שהיא איש הקשר עם המלונות ומצאו מקום. סטודיו לבישול ברחוב בן אביגדור, שזה מקום של סדנאות בישול. 'קחו את המקום, יש 20 עמדות בישול'.
שחר: הן באות לשם ומבשלות?
דליה: פעם אחת ביום חמישי האחרון הן באו 27 נשים, ביניהן גבר אחד. באו לבן אביגדור למקום הזה של סדנאות לבישול, הבנות האלה המתוקות הביאו מצרכים. האנשים עמדו ובישלו, חלק באו גם עם הילדים. חלק החליטו לאכול שם את הארוחה, חלק לקחו בקופסאות לבתי מלון, שבהתחלה גם לא רצו שיכניסו אוכל זר.
שחר: כי זה לא כשר, בטח.
דליה: נכון. הגיעו להסכמה הזאת ועכשיו עיריית ת"א, אני מודיעה על זה כי קשורה לזה גם אלה, אלה,
עילי: אלה שעובדת בעירייה.
דליה: אלה ברוביץ', בדיוק כך. אלה היא מנהלת מעיריית ת"א שיוצרת קשר עכשיו עם המיזם הזה של הבנות האלה והמיזם הזה יצא לדרך. זאת אומרת, מחפשים מטבחים של משפחות ששומרות על כשרות בת"א ומבקשים מאנשים האלה לתת ולהקדיש את המטבחים לנשים שתבואנה אולי פעם בשבוע, אני לא יודעת איך זה יתבצע בדיוק, אבל זה גם אבא של אלעד. הדברים האלה, אתה, אתה, זה מהבית. דרך אגב, אני חייבת להגיד, אני רוצה להגיד. לא, אני רוצה להגיד. הנשים האלה משבחות את רון חולדאי ואת עיריית ת"א. הוא בשבילן אלוהים. הוא מבטל להן דוחות. הוא מצא בית ספר לילדים. הוא מדבר עם המלונות. הוא, אי אפשר לתאר.
רועי: מדי פעם מישהו מהעירייה מתקשר לשאול מה שלומי.
דליה: הכל בסדר,
[מדברים ביחד]
עילי: יש כאלה?
דליה: כן!
רועי: אני עונה, כתוב "עיריית תל אביב".
עילי: גם משפחת ברוביץ', יהונתן הוא שף גדול, בן 25 ומקום שקראו לו, שכחתי את השם, תכף אזכר. הלך ובישל במסעדת "האחים" שהלך על היום הראשון, רץ בין הסירים. המסעדה שלו נסגרה.
דליה: כן.
עילי: עכשיו נפתחה. גם כמו שאת אומרת, זה מתחיל מהאבא.
דליה: לגמרי. לגמרי. זה ממש...
שחר: איפה היית היום? -'קטפתי עגבניות', -'הלכתי לקשור עגבניות כי צריך לקשור אותן כדי שזה יהיה תלוי כל האירוע וזה צומח למעלה וזה ואתה לומד את הטכניקה ואתה קושר וזה וזה. ואז עולבים בך שחמישתכם כמו תאילנדי אחד, תודה רבה שבאת'.
דליה: רגע סליחה, רגע, רגע, סליחה. אני רוצה להשלים. הבנות האלה שעושות את המיזם הזה ושהביאו את הנשים לבשל בסטודיו לבישול וכן הלאה וכן הלאה, שמן מיקי, סימון, שירלי, נירית ומאי. הן הבנות.
רועי: כבוד.
דליה: לגמרי. ממש כבוד. ויש להן גם שם, הלוואי והייתי זוכרת את השם. אבל הן עושות את זה ממש במסירות אין קץ.
רועי: זה גם פעולה.
דליה: נכון, זו פעולה, נכון, נכון.
רועי: אני נסעתי, הייתי בעצרת הראשונה הגדולה בשבת בכיכר החטופים, בשבת לפני שבועיים. הייתי בארוחת צהרים אצל דודים שלי והיה לי זמן פנוי כי ראיתי שאני לא חוזר הביתה. בחמש וחצי כבר הגעתי, למרות שהעצרת הייתה בשבע. נכנסתי לרחוב והיה המון כחול-לבן אז חניתי ואמרתי נעשה סיבוב ברגל. לקח זמן והעצרת התרחשה וידעתי שאני לקראת הסוף שלה כבר מתקפל לענייניי ואז אני מכניס את האישיות שלי לתוך האירוע. כי אני מבין שאני עכשיו לא מוצא איך אני יוצא מהחניה של הכחול-לבן ומעניק לזוכה שרק מחכה עכשיו,
שחר: כולם בחניה?
רועי: 45 דקות בן אדם עומד, מבוגר, 50 דקות עמדתי ברחוב, עשיתי את עצמי כדי לא להשלות מישהו שאני הולך לצאת. אני הולך קדימה ואחורה, מ20:00 עד 20:50 אני הלכתי קדימה ואחורה, לא לתת למישהו את התחושה שזה הולך לקרות, אז הוא יתאכזב, יעצור את כולם, זה נראה לכם דבר רגיל?
שחר: בעיניי.
רועי: לתרגל את זה מתישהו חבר'ה? את העניין הזה של לצאת מחניה. מלא לשלם,
דליה: גם את צח'קי, לצאת מחניה.
רועי: שכחתי לשלם בתקופה שהיה אפשר לשלם רק במכונות.
שחר: אז למה לא יצאת? למה לא יצאת?
רועי: כי אמרתי אני קודם כל צריך לבחור את האדם שיקבל.
שחר: אז בוחרים ויוצאים.
רועי: לא הייתי מסוגל לבחור.
שחר: 50 דקות לא יכולת לבחור?
רועי: גם הולך קדימה ואחורה. כולם מחפשים איך הם ייקחו.
שחר: מטורף.
רועי: את חושבת?
שחר: כן. צריכים לשוחח על דברים, זה לא פתור.
רועי: יש עוד עבודה.
שחר: הייתה תחושה לרגעים שזה פתור.
רועי: זה שהבאתי את זה לפה זה לא 50% פתור?
שחר: זה יפה, זה לא 50, 30 אולי.
דליה: אז לאן תביא את זה אם לא אלינו?
רועי: זה מה שאני אומר.
שחר: יש לי רעיון לאן, אבל עדיין זה 30.
דליה: אני רק רוצה להגיד לכם דבר אחרון בעניין ההתנדבות הזאת של הבישול, שכבר אכלתי לכם את הראש, אבל רק דבר אחרון. הקבוצה הזאת של מיקי סימון וחברותיה נקראת "פותחות מטבח". עכשיו אלה ממנפת בפלטפורמה עירונית. והטלפון של מיקי סימון אם מישהי רוצה להתנדב ולבשל ולעזור בזה, 054-3131972. אני מרגישה שהתנדבתי עכשיו. יש לי סיפוק. לקחתי שליטה, בדיוק, לא, לקחתי שליטה, כן. והדבר האחרון שאני רוצה להגיד בהקשר הזה, שיש עוד קבוצה אחת שבראשה עומדת דפנה ברוורמן, ולקבוצה הזאת קוראים "מבשלות ומבשלים לכולם", זה קבוצת הווצאפ. המון נשים במודיעין, רעות, רחובות, ראש העין, רמת השרון, פתח תקווה ואור יהודה מבשלות, מקפיאות. דפנה מצלצלת, 'אנחנו צריכים 5 מנות או 10 מנות לשבעה, שלוש משפחות יושבות ואין אוכל'. מישהו בהתנדבות משנע את זה, לוקח ממודיעין, מביא את זה לבית שזקוק לזה. המלונות בהתחלה אמרו רק שתי ארוחות, לא שלוש ארוחות, אנשים היו רעבים. שינעו אוכל למשפחות האלה. נשים שמבשלות כל היום. אחת אפתה 31 עוגות באותו יום. כל הקבוצה הזאת של מבשלות ומבשלים לכולם, קבוצת הווצאפ, גם להם יש דף פייסבוק ואני עוד מעט כשאני אמצא את הדף כי אתם, אין לכם בכלל דפים.
שחר: למה אין נשים בקבינט? כי כולן מבשלות דליה! מפה לשם.
דליה: ולוקחות שביתה.
רועי: מנהל מלון שאומר המפונים מתעקשים שלא ינקו להם את החדרים.
שחר: הם לא במלון.
רועי: אנחנו לא במלון, אנחנו לא בחופשה, אנחנו צריכים להרגיש בית.
שחר: אוקיי, שיחלקו שואב אבק לאנשים, שיעשו משהו. אתה יודע מה זה כל כך הרבה אנשים בחדר אחד של מלון? לדעתי המלון הופך להיות הסיוט של החיים שלך. הדבר הזה שאמור להיות מפנק. מה זה? זה הרי מראש קטן ורק לישון. והארון? זה לא ארון, זה בכאילו. הרוב זה בכאילו. יש דלת אחת שזה בכאילו ויש רק למעלה.
דליה: טוב, רק להיפרד מהקבוצה של "מבשלות ומבשלים לכולם". אז זה קודם כל, דפנה ברוורמן, אחותה שחוקרת סרטן בכלל, איילת חיות ותמיה קדיש שהיא בעלת גן ילדים. כל הדבר הזה הוא ממש בעיניי יוצא מן הכלל. זה באמת התנדבות שאין כמוה. עכשיו, מה שעוד אמרה לי תמי אלאור שאני ממש אוכלת לה את הראש בשאלות, אנתרופולוגית. אמרה לי 'דליה, יש עוד דבר שצריך לעשות. נראה מלאכותי אולי, צריך לחבק, צריך לנשק, צריך לשלוח ווצאפים למי שלא שלחת כבר המון זמן ווצאפים.' זה קשור למה שאת אמרת בפעם שעברה, צריך להתפייס. יש עוד מישהו שמחכה לזה, אני לא אתפייס איתו. יכול להיות שבאירוע הבא, לא אני לא יכולה. אבל אני לא יכולה.
רועי: לקחתי צעד קדימה.
דליה: באמת?! מה עשית?
שחר: מאז הפעם שעברה ששוחחנו פה.
רועי: אני עושה, אני פוגש היום שלא הייתי בתקופת פיוס.
דליה: ומה אתה אומר?
רועי: את זה אני אדע בהמשך.
דליה: לא, אבל איך קבעת? מה אמרת? הוא יודע שאתם בריב.
רועי: בסדר, אז מה נשמע ואולי ניפגש.
שחר: אבל עשית את המהלך שאומר זו תקופה שבה זה לא זמן לשטויות האלה, בוא ניפגש?
רועי: לא, זה כבר היה באוקיי, מה נשמע? איך התקופה? היה קצת סימון, אבל בוא נעשה מהלך ולא נגדיל את המשבר. גם ככה הוא...
דליה: הוא לא התפלא?
רועי: ממש לא. אף אחד פה לא...
דליה: מה אתה אומר...
רועי: לא הייתי עושה את זה בלי הטריגר הזה.
דליה: כן. שחר זה היה...
רועי: זה היה טוב.
דליה: נכון.
רועי: מה שהיא אמרה על האנשים שלה.
דליה: שמה?
שחר: שזה זמן קשה מדי בשביל לא לדבר עם אנשים שאנחנו אוהבים.
דליה: נכון. עילי אין לך? אתה לא רב, נכון?
עילי: לא, אני רב.
דליה: אתה לא רב. עילי, אתה לא רב.
עילי: בעיקר עם המשפחה אני רב. זו האמת.
דליה: ברור. כן.
עילי: זה היה באמת בפרק הקודם. אני הקשבתי למה שאת אמרת.
דליה: כן? שמה?
עילי: להתפייס, להתקשר לחברים אחרי יותר מדי זמן.
דליה: נכון, נכון.
עילי: לקחתי את זה דווקא למקום של המשפחה.
דליה: יפה מאוד.
עילי: ההורים.
רועי: מצטברים חומרים.
דליה: ואתה עושה את זה?
עילי: כן, סימסתי כזה וזה. שלחתי תמונה של הילדה הקטנה לאמא שלי. האמת, מאז המלחמה קצת...לא משהו שהפתיע אף אחד. רגיל.
דליה: [צוחקת] לא תהו על זה.
עילי: מה קרה, לא...שלחתי תמונה של הילדה וזה היה כמו...הושטת יד. בדיוק.
דליה: יפה, מה אתה אומר.
שחר: לא צריך יותר מדי. צריך משהו קטן ו-that's it. זה אומר הצד השני חשבו עליי. אחר כך אפשר להיכנס לפרטים, אבל בגדול, מישהו עסק בך לרגע.
דליה: כן, אבל השאלה אם הצד השני, א', רוצה את זה. ו-ב', אם הוא מוכן עכשיו לשתף פעולה. את יודעת, אני לא יודעת. יכול להיות שאני אבוא למישהו,
שחר: ואם לא?
דליה: קודם כל, אני אפגע אם לא.
שחר: אז הנה, את רואה? על זה אנחנו צריכות לשוחח.
דליה: שמה? שמה? שמה?! תגידי לי.
שחר: כלום, מה את נפגעת. א', המעשה הוא לא בהכרח כדי לקבל. ו-ב',
דליה: אם אני רוצה להתפייס עם מישהו והוא דוחה אותי, זה לא פוגע?
שחר: קודם כל, לא להגיב זה לא ישר דחיה.
דליה: אוקיי.
שחר: אולי זו דחיית זמן. דחייה באופן הזה.
דליה: אוקיי, אוקיי. מה את אומרת.
שחר: כן! מה? אני לא למהר להיפגע ממני, לא?
דליה: אני לא יודעת.
שחר: החצי השני של אותו דבר אגב.
דליה: שמה?
שחר: לא הגיוני להיעלב מכל שטות. קורים דברים איומים לאנשים, החיים של מי שרק נעלב ממישהו, מאוד מאוד טובים. לא קרה שום דבר דרמתי. קרה שטות.
דליה: זו הגדרה נהדרת.
רועי: זה ממש נכון. אני לא יכול להיכנס לפרטים, אבל זה נכון. כל פעם שמשהו קורה ואני אומר,
דליה: זה לא פרופורציונלי.
רועי: זה לא פרופורציונלי. אפילו בעבודה שלי אמרתי, יש איזה משהו, רוצים שאני אעשה משהו. עוד לא קרה. לא רציתי לעשות אותו לפני שנה. אז הוא אמר 'מה קרה?' אמרתי, 'אני סיימתי לפחד, אני לא פוחד, זה יפחיד אותי?' כל כך צחק. אבל זאת האמת. נכנסתי לזה ואני רואה שזה בר השגה ולא סיפור לעשות את זה. לא רציתי לעשות משהו, עכשיו אני כבר מעוניין לעשות אותו כי מה יפחיד אותי? לעשות דמות של מישהו?
שחר: בדרך כלל קורה דבר נורא ואתה אומר זהו, עכשיו זה נותן פרופורציה לחיים, זה מחזיק 2 דקות.
רועי: לא...
שחר: 2 דקות! אבל הכאפה פה,
רועי: וואי ממש.
שחר: היא כל כך גדולה וממושכת, לא חד פעמית. היא תקופה של כאפה.
רועי: ממש.
שחר: זה מסדר את העניין של הפרופורציות לאורך יותר זמן.
עילי: גם אצלי הפרופורציות בא לידי ביטוי בילדים. למשל,
שחר: מה אתה צועק?
עילי: לא. סיפור קטן, כאילו אחד הבנים, התאומים, כבר שנה, באמת שנה יושב לי 'טלפון חדש, טלפון חדש' וזה. באמת כל הסיבות בעולם. אני לא קונה לו, כלום. ופתאום בחמישה שבועות האלה ובמפגשים שאנחנו עושים, פוגשים אנשים ומדברים עם ילדים. פתאום אני חוזר הביתה ובעניין עם הילדים פתאום. אז אני קונה טלפונים. אשתי רוצה להרוג אותי. 'בואי איתי לסיבוב, קצת פרופורציות'.
שחר: כן, יש את הדבר הזה. אתה רואה ילדים שקרה והורים שקרה ואתה מסתכל, אני לא מאמין. אמרנו פה בשבוע הראשון, זה כמעט לא נעים שיש לך. ואתה אומר על מה? חינוך? איזה חינוך? כבר יש, בוא נקנה משהו.
דליה: סימני התקופה. אני רוצה להגיד עוד משהו. אני בסופת ההתנדבויות אם שמתם לב. מצטערת, אני עבדתי בזה. אתם באים, מתיישבים, שותים מים. אתם יודעים שאני אבוא עם ערמת. וגם כשיצאתי מהמונית זה נפל לי כמובן הכל. טוב שלא היו שלוליות. אבל מה שאני רוצה להגיד לכם עוד בסופת ההתנדבויות האלה. נועה הרניק. שאחיה גוני הרניק נפל במבצע שלום הגליל בבופור. היא מפרסמת,
[מדברים ביחד]
עילי: האמא רעיה.
דליה: נכון, בטח. ואבא שלה לפני המון שנים נהרג בתאונת אופנוע, מאיר הרניק. רב קסם ומוזיקאי נפלא. בקיצור, נועה הרניק פרסמה בפייסבוק 'אני לא יודעת כמה צילומים נשארו ואני לא יודעת מתי יהיו דירות שעליהן אפשר יהיה לתלות צילומים, אבל אם אתם מיישובי הנגב המערבי וביתכם נהרס ב-7 באוקטובר, אם תוכלו להשיג לי תמונות של הבית לפני, לא משנה אם בפנים או בחוץ, מה שהכי מבטא את הבית בשבילכם, אני יותר מאשמח, אף יהיה לי לכבוד לצייר לכם אותו במתנה. אני כתבו לי לפרטי ולמייל'. יש לה דף פייסבוק. זה ענק. וראיתי ציורים, היא העלתה כמה ציורים לפייסבוק. לא כתבה של מי כמובן וזה שובר לב, זה שובר לב. אז אפשר לפנות אליה בדף הפייסבוק שלה ולהתכתב איתה ולשלוח אם מישהו שומע אותנו מהנגב המערבי.
ואני רוצה להגיד עוד משהו נורא משמח שקראתי היום פשוט בעיתון ידיעה. הארכיון של בארי לא נפגע. עכשיו, אני לא יודעת, כל אחד בוכה ברגע אחר. זה הוציא ממני דמעות. כי אתה רואה תמונות מהארכיון מלפני 30 שנה ו-40 שנה.
שחר: לא מוחק את כל ההיסטוריה.
דליה: לא מוחק, כל ההיסטוריה ישנה. וכאילו יש לך אולי למה לשאוף. אולי השיקום, כי גם חדר האוכל עובד.
רועי: התחיל לפעול.
דליה: נכון, גם בית הדפוס של בארי עובד. ועכשיו הארכיון. בעיניי זה ממש...אני לא יודעת, זה באמת יונת שלום הביאה משהו ונתנה מתנה.
שחר: חשבתי שאת עומדת לערב את אלוהים.
דליה: לא, אני לא.
עילי: העבר לא נמחק.
דליה: נכון.
שחר: העבר לא נמחק.
דליה: נכון. נכון. עילי, זה נורא יפה. חבל שאני לא אמרתי את זה. בדיוק. העבר לא נמחק זה נורא יפה. אבל עילי, הכנתי לך הפתעה. אנחנו בפודקאסט המשונה הזה, אנחנו קוראים טקסטים כולנו כמו בית כנסת קטן כזה. תאר לך שהם מסכימים גם. והבאתי את "קיבוץ בלב" שלך וזה רעיון של רועי, לא שלי. ועכשיו אנחנו נקרא את זה.
שחר: אתה כבר מרחיק טקסטים אני רואה.
עילי: ברור.
דליה: רק תגיד לנו איך כתבת, מתי כתבת.
עילי: יש סיפור.
דליה: כן.
עילי: קודם כל, אני אתחיל לרגע מהסוף. אני אתחיל מהתחלה. אני יום אחד, ה-7 באוקטובר התעוררתי ואמרתי שאני, כבר התחלנו בהופעות והכל, אמרתי אני צריך לתת ביטוי למה שקורה, אני לא יכול לשבת עכשיו ולכתוב שיר. גם השיר שיצא הוא שיר שנכתב להצגה ל"בלוז לחופש הגדול". והרגשתי שאני חייב לכתוב משהו שמחבר אותי לכל אותם הקיבוצים ובני הקיבוצים שהם כמוני. אמנם אני מקיבוץ אחר ומאזור אחר, אבל יש דברים שהם...וקמתי ב-4 בבוקר התחלתי לכתוב לי בבוקר כל מיני דברים שהם רק של קיבוצניקים. מלא, מלא לא מנוסח, שורות, שורות, שורות, שורות. וסידרתי איזשהו משהו ואיזשהו טקסט ושלחתי לאח שלי. 'תגיד, פספסתי משהו? תגיד אם חסר משהו'. שלח לי איזה תיקון קטן, אמר לי 'תכתוב משהו על הבריכה'. אם אתם רוצים נדבר עליו, אבל זה לא הזמן. לא עכשיו, הכל עוד טרי, יש בזה טיפונת הומור אולי בהתחלה, לא מתאים. חיכיתי. ואז ביום שישי אנחנו נוסעים למצפה רמון להופיע עם ענת בן חמו ועם רועי. ואני אומר 'תשמעו, כתבתי איזה משהו, תגידו לי אם זה מתאים, אם זה ראוי, אם לשנות' והקראתי להם את הטקסט הזה. ואז רועי אומר לי 'עכשיו ברגע זה, לפני שנכנסים פה לאזור שאין קליטה, ברגע זה תעשה SEND ותפרסם את זה. גם יום שישי זה מאוד מתאים'. אבל אמרתי לו 'איך אני אקרא לזה?' הוא אומר לי, ראית פעם איזושהי תוכנית?'
רועי: תוכנית בערוץ הראשון של מוזיקאים יוצאי קיבוצים, שלום חנוך ומתי כספי ומאיר אריאל יושבים על הדשא במשמרות ב-92',
דליה: אני מכירה את זה.
רועי: זה נקרא 'קיבוץ בלב'.
דליה: אהה! יפה!
עילי: זה היה הכי מדויק, קיבוץ בלב.
דליה: אז רועי נתן את השם בעצם? לא זה לא יתואר. זה לא יתואר.
עילי: ואת הדחיפה לפרסם את זה.
רועי: ובאותו רגע שזה פורסם, אנחנו בואן בדרך למצפה רמון כאש בשדה קוצים.
דליה: אש בשדה קוצים.
רועי: שיתופים במאות ואז באלפים. וביום ראשון אני פותח את עיתון "ידיעות אחרונות" ובאמצע, בדאבל ספרד מופיע איור חדש של קיבוץ שרואה את השדות, קיבוץ שבור. רואים את השדות הפורחים ומופיע הטור הזה או המסה הזאת,
דליה: עמוד שלם. הייתה מחווה של "ידיעות אחרונות" לקיבוצים.
רועי: ראשי.
דליה: יוצא מהכלל! קיבוץ בלב.
רועי: זה פלא. צריך לראות את התגובות כלפי זה. נחרבתי מזה, כמה שזה יפה.
דליה: ממש. אז עילי, אתה מתחיל.
עילי: אני מתחיל.
דליה: כן.
עילי: "פעם הלכתי עם בתי הקטנה ברחוב, הצבעתי על מישהו ואמרתי לה: "את רואה? הוא מקיבוץ במאה אחוז!".
"אבל איך אתה יודע?" היא שאלה בתום.
יש דברים שאי אפשר להסביר.
דליה:
קיבוצניק מזהה קיבוצניק ממרחקים, ושניהם מבינים אחד את השני ממרחקים.
ואז בשניה אפשר לדבר ולחבר קצוות וחוטים
והשאלה הראשונה תהיה ״אז מאיזה קיבוץ?״
״זה דתי או תקם או שמוצ?״
ומה מייצרים ואיפה לומדים?
ומכיר את ההוא ומכיר את ההיא?
עשית שנת שירות? ואיפה היית בצבא?"
חבר'ס אני רועדת.
"ואם יש הפרטה?
ואיך היחסים בין הוותיקים לבין ההרחבה?"
רגע...
שחר:
ומי לדעתך יותר עשיר? משמר העמק, סאסא או שמיר?
ומתי הוקם? ומה שם הקבוצה שלך?
וכמה חזרו למשק? וכמה בקשר איתך?
ועוד יש חדרים?
ויש מתנדבים?
וגם אצלכם הרפת אוחדה עם עוד כמה קיבוצים?
ואיפה עבדת שלחין או פרדס? "
רועי:
" וכבר אין חדר אוכל או לפעמים יש?
ומה אורך הבריכה? עשרים וחמש או חמישים?
ולאיזה קיבוץ הייתם יוצאים?
וכשלקחתם רכב על מי הייתם רושמים?
גם אתם גנבתם מהאקונומיה ולקחתם טרקטור לים?
וכמה עולה גולדסטאר בפאב?
ואם הכלבו עדיין קיים?"
דליה:
" וכל זה היה נכון, עד עכשיו.
כי לרשימת השאלות, הקודים הפנימיים, התווספו שאלות חדשות. נוראיות.
איפה הייתם בשבת כשזה קרה?
גם אצלכם יש כיתת כוננות?
את מי אתה מכיר משם?"
עילי.
עילי:
"כמה משפחות קלטתם?
כמה נסעו להתנדב במשקים, ברפתות ובלולים השרופים?
מתי יוצאת הלוויה?
ובאיזה בית קברות קוברים?
וכמו כף יד נפתחת, כמו שותפות גורל,
כמו גיוס בכותנה שכולם מתייצבים
הפנים היפות של הארץ
אחיי ואחיותיי בני הקיבוצים"
שחר:
" ומחר, או מחרתיים,
או עוד שבועיים או שלושה,
עוד נחזור.
עוד נחגוג את חג המשק
ואת יום הילד וחלוץ בודד, מפגן האש
בר מצווה וחג מחזור."
רועי:
" ובצידי במת העץ יהיו חבילות חציר, וחווה'לה תדאג לסידורי פרחים
ויהיה שיר של דודו זכאי ברקע, עד שכולם מתיישבים,
ויקריאו במקרופון מי תורני החיסול, ש"לא יחשבו אפילו ללכת לפני..."
ותודה לוועדת תרבות על הארגון,
ומשפחות משפחות ישבו על כסאות פלסטיק לבנים,
על מחצלות ועל שמיכות פיקה,
ונשיר
ונצחק
ונבכה"
שחר: אתה רוצה לנגן רגע שיר של דודו זכאי?
דליה: אני כל כך אוהבת את דודו, אין לכם מושג. אתה לא מבין כמה אני, זו תקופה מסוימת. איזה דודו זכאי?
עילי:
"חייכי לי בשירים
הכי בי ניגונייך
ממרחקים אשמור לך אמונים"
דליה: אוי זה שיר יפה.
עילי:
" גם אם חיי קשים אזכור לך חסדייך
ולדמותך עולים געגועים"
[מזמזמים]
" חייכי לי בשירים
ולך אקשור כתרים
וידעו אז חיי
טובי ימייך
וכשיומי יאיר
אשוב איתך לשיר
ואזכור תמיד
את חסד נעורייך"
דליה: עוד פעם את זה, "חייכי לי בשירים"
" חייכי לי בשירים
ולך אקשור כתרים
וידעו אז חיי
טובי ימייך
וכשיומי יאיר
אשוב איתך לשיר
ואזכור תמיד
את חסד נעורייך"
דליה: אוי חבר'ס, אני רוצה שהפעולה הזאת לא תסתיים לעולם.
ברור: ברור, עילי, אי אפשר בלי עילי.
דליה: א', אי אפשר בלי עילי. ו-ב', זה אי אפשר לתאר. הדמעות האלה גם טובות לי, לא יודעת איך להסביר את זה בכלל את הדבר הזה. אני רק רוצה לשאול אתכם עוד פעם. קודם כל קיבוץ נפלא, קיבוץ בלב. פשוט נפלא.
עילי: תודה, האמת שכל מקום שאנחנו נפגשים עכשיו, אז באמת אני מגיע ואומרים לי איזו מילה על זה. אפילו בצבא. שבוע שעבר הופענו. ניגש אליי מישהו 'אני מסאסא, אתה הזכרת אותי, תדע לך, אנחנו כבר לא כל כך במצב טוב'.
[צוחקים]
שחר: הם בתחרות על הקיבוץ העשיר.
רועי: לכל קיבוץ שאנחנו נכנסים, הוא נותן דו"ח הוצאות והכנסות. הוא יודע מי.
דליה: סאסא הם נורא מבוססים, מה זאת אומרת.
עילי: הוא טוען שפחות.
רועי: בקיאות, הוא יודע על כל אחד מי הגזבר ומה המפעל. מזרע, הוא יודע בדיוק איזה סוגי נקניקים נותנים, הכל! סמול טוקר מספר אחד ביקום,
שחר: ידוע.
רועי: זה כל כך מרשים!
שחר: יש אנשים שעושים סמול טוק, ואתה יודע, זה סמול.
עילי: על הבמה במזרע הוא ביקש במיקרופון שיביאו לנו נקניקים אבל את היקרים.
[צוחקים]
דליה: את מי הזכרת? את שמיר? את סאסא ומי עוד?
שחר: משמר העמק.
דליה: לא, ב"קיבוץ בלב".
עילי: רק מילה על המילים שאמרת מקודם, פגשתי מישהי שאני מכיר ממשמר העמק, שאלתי אותה מה קורה עם החברים מנחל עוז. היא אמרה שהייתה ישיבה בקיבוץ. שמעתם על זה?
שחר: שהם החליטו לתת שנה.
דליה: מה? מה? רגע ספרו באופן מסודר.
עילי: במשמר העמק עשו אספת חברים, מארחים את נחל עוז מאז מה שקרה. והם החליטו באספת המשק לאשר לעוד שנה לארח את כל נחל עוז ונותנים לנחל עוז להחליט אם זה מתאים להם או לא. שידעו.
דליה: יוצא מן הכלל. זה מדהים. זה מדהים.
שחר: אמרו לאנשים שייקח שנתיים לסדר להם בית מחדש, מה הם יעשו בינתיים? זה הכל לא נורמלי. זה אנשים ברחו יום אחד מהבית. אוקיי, באף רגע אתה לא אומר 'אבל אני לא אחזור לשם שנתיים כי אין לאן לחזור', אין את הרגע הזה. הגיע אבל אז מישהו נותן פתרון, זה מדהים.
דליה: יוצא מן הכלל.
שחר: והבית ספר והילדים. הכל משוגע.
רועי: הכל משוגע. הכל ממש.
דליה: זה מה שמערער, שהכל משוגע. רגע, אני רוצה לנדנד עוד רגע. סאסא, שמיר אמרת ב"קיבוץ בלב" ומי עוד?
עילי: סאסא, שמיר ומשמר העמק.
דליה: אה משמר העמק.
עילי: כן. לא אשקר שלא קיבלתי תלונות מכמה חברים ממעגן מיכאל.
שחר: רצו להגיד אנחנו גם עשירים או רצו להיות מוזכרים?
עילי: החלק השני.
דליה: אבל אני חייבת להגיד, אני צריכה עוד לחזור הביתה לצחי. אבל מפחדת להגיד, ש-א', זה קיבוצים שיתופים כולם ולכן הם שיתופיים כי הם מבוססים, לכן נשארו שיתופיים, זה בעצם העניין.
שחר: קל יותר לחלוק כשיש הרבה?
דליה: לא יודעת. זו עובדה שקיבוצים מבוססים נשארו שיתופיים. אבל אני רוצה להגיד משהו, שמיר וסאסא עיצבו את הגבול שלנו בצפון. צריכים לזכור את זה חברים. גם כשמדברים על קיבוצים מבוססים שטוב להם ויש להם הכל, הם גרים במקום שאנחנו לא היינו רוצים לגור אולי. צריכים לזכור את זה כל הזמן. זה לא יש קיבוצים שבמרכז הארץ. אבל הרוב עיצבו את גבולות הארץ הזאת. אין ברירה. צריכים לחזור ולשנן את זה. אבל אני רוצה לשאול עכשיו על ההופעה הראשונה בכל זאת ב-8 באוקטובר, איך היה הקהל? איפה זה היה?
עילי: בנתניה. במלון בנתניה. קודם כל, היו טרי החבילות שהביאו והמטרנות והבגדים פרקו אותם מארגזים. הכל טרי, טרי, טרי.
דליה: מאיפה הם היו? אתם זוכרים?
עילי: כן, כיסופים, מפלסים ועלומים. עלומים אם אני לא טועה זה קיבוץ דתי. והגיעה אני זוכר, הגיעה הגננת עם ילדים קטנים. החמיצו כי היה בשמחת תורה, לא הספיקו לפרק את הסוכה. אז הגננת שאלה אם אנחנו יכולים לשיר להם קצת שירי סוכות כי סוכות עוד לא נגמר.
דליה: הם החמיצו...
עילי: שרנו את "שלומית בונה סוכה" ו"סוכתי הסוכה". רגעים מאוד...
דליה: והם דיברו אתכם אבל? הם היו הרי המומים, הלומים.
עילי: עוד לא בשלב הזה.
דליה: לא שיתפו.
רועי: השבוע כבר היינו בקיבוצים ששם המפונים. כבר התחילו אינטראקציות וכבר דיברנו. כבר סיפור אחר.
דליה: מה המקום האחרון שהייתם בו יחד?
רועי: היינו באזכרה. שזה קשה היה.
דליה: זה אירוע קשה.
רועי: כן, בחור ששמו טל קרן, הלך לדוג עם שני חברים שלו בזיקים. שעשו לו אירוע משכמו ומעלה. גולש בעולם, במלדיביים. זה נעשה בקיבוץ נגבה האזכרה והופענו עם נועם קליינשטיין שנינו. זה מוד מוזר. לא ברור מה הוא.
שחר: צוות הווי.
רועי: מחאו כפיים, זאת הופעה...?
שחר: אבל לא מוחאים כפיים, נכון?
רועי: בהתחלה לא, בשיר השלישי כבר,
שחר: כן? באמת!?
רועי: הרגיש כאילו זו הופעה אבל אנחנו בסך הכל מתכנסים. זה לא ברור.
דליה: ביקשו אתכם דברים מסוימים לשיר?
עילי: ליינאפ של שירים שחשבנו שמתאימים ואז כשסיימנו, אז אמרנו 'אוקיי נגמרו לנו, אין לנו'. ואז האבא ביקש, 'תנו בראש'.
דליה: באמת?!
רועי: כן, כן.
דליה: איזה יופי.
עילי: 'תשירו משהו שמח'.
רועי: אוכל דליקטס.
דליה: אולם מלא?
רועי: זה היה בפארק של נגבה שהוא חתיכת מוסד. ואוכל ובשר וסלטים ואוכל, שמחה. שמחה. בתוך דבר שהוא שבר. גם הייתה התמודדות.
דליה: בהתחלה נגיד, בשיר הראשון או השני, הרגשתם איזה אי נוחות או שזה לא אירוע רגיל שאתם מופיעים בו.
רועי: לא, תוגה קודרת.
דליה: כן.
רועי: אבל אנחנו מנסים להתיידד, לדבר.
עילי: אגב, משהו בהופעות האלה, בתקופה הזאת הוא השיל את כל עניין הדיסטנס והמרחק מהקהל. למשל, בלנס זה לא דבר שיש. אתה מגיע וברגע שאתה מגיע, מתחיל האירוע, התחיל המפגש. אני תמיד אומר לרועי 'תסתכל איך הם רואים אותך ומחייכים. הם שמחים.' אומר 'באמת?' אומר 'כן, תסתכל כמה טוב אתה עושה להם'. ואנחנו מפטפטים איתם. לפעמים מסיימים ומנהלים שיחה. וזהו, אנחנו חברים כאילו.
דליה: מי מנחה את השיחה הזאת?
עילי: אנחנו.
דליה: איך זה מתחיל? למשל מה?
רועי: מה נשמע? הם כבר שמחים שאנחנו מדברים ומקשקשים. אנחנו מתחילים לקשקש שירים, שירי בלנס. שעושים בהופעות. אז הם נהנים, מרגישים שאנחנו עושים משהו שהם לא אמורים להיות בו. סתם מקשקשים. סתם שטויות.
דליה: נחמד.
רועי: קצת להפוך את זה למטופש. עולים, ילדים נורא רוצים הילדים הקטנים מהגנים. אז יש רפרטואר מתאים. הצעירים רוצים,
דליה: שמה? שמה?
שחר: "מכתב לאחי".
דליה: "מכתב לאחי" אין אחד שלא יודע.
רועי: אז יש את כל הסוגים ואנחנו מזהים. ססמוגרף איך אומרים? מאוד טוב.
דליה: אקונומיה וססמוגרף.
רועי: אקונומיה וססמוגרף.
שחר: זה רשום.
רועי: דופק של קהל, בגלל הניסיון אז הוא ממש יודע. אז לאן זה הולך, לאפרים או לשקט. וזה הופך את זה להופעה שמתאימה את עצמה לאנשים שעומדים מולנו ולא באנו עם משהו מוכן וזהו. אין לנו גם, בהופעות הראשונות 'חבר'ה, שומעים שניה, אין לנו'
עילי: אין לנו הופעה.
דליה: אה באמת?
רועי: אנחנו לא יודעים מה אנחנו שרים.
דליה: אז מה עונים לכם על זה?
רועי: הם מבינים שכנראה יש. אבל בגלל שאנחנו סך הכל עם אוזן...אנחנו שרים, אז אנחנו מתארגנים די מהר על קולות וזה פתאום הופך ומתאפס על קולות, זה נשמע קצת כמו,
שחר: נשמע כמו הדבר עצמו.
רועי: חוסך חזרות.
דליה: אגב, אני חייבת להגיד שסתם, אני רואה שהאווירה מוכנה לזה. שאלתי במרירות למה אין בקבינט המלחמה אישה, נכון? צח'קה אמר לי השבוע: 'אני הולך לרחוץ לך כלים ואני כבר מביא את זה'.
שחר: לך?
דליה: לך.
שחר: 'אני הולך לרחוץ לך כלים?' הוא נשאר בבית?
דליה: זה השיא. את יודעת, הוא חטף נאום. 'אני הולך לרחוץ לך כלים ואני כבר מביא את זה'.
שחר: שרה מירון.
דליה: כן, חמותך. כן.
שחר: היא תמיד, זה קצת עבר לה, אני מתחילה לצחוק. אין לי דרך להתמודד חוץ מאשר לצחוק. יש תחומים שבהם היא פונה רק אליי. נניח היא רוצה לדעת. אז אם היא תשאל 'איזו מכונת כביסה יש לך?' או 'באיזה חומר את משתמשת? לכביסה'? אנחנו כולנו כאן. הוא גם הבן שלך, אולי תשאלי אותו איזו מכונת כביסה יש לו או באיזה חומר כביסה הוא! משתמש! משום שהוא! עושה את הכביסה גם. בהחלט עושה כביסה, מה זאת אומרת. כל הדברים בהחלט כן! אתה רואה איזה דבר תרבותי זה.
דליה: לגמרי, לגמרי.
שחר: לא מתכוונת. ואגב, בבית שלה גם, לא רק היא עושה את הדברים. ועדיין, היא שואלת אותי את זה. אני תמיד מתחילה לצחוק.
דליה: תראי, אנחנו יושבים ועל יד צח'קה המשקפיים. 'צח'קה אתה יכול בבקשה להעביר לי את המשקפיים?' אומר 'אני רץ ומביא לך'. כי הוא קורבן. את מבינה? כי הוא קורבן. כולם קורבנות, הם קורבנות. 'אני רץ ומביא לך'. הוא רק מושיט יד ונותן לי את זה, זה הכל. 'אני כבר רץ ומביא לך' הוא אומר. זו ממש פעולה.
אני רוצה להגיד לכם משהו אבל על חברי הקיבוץ בית אלפא.
שחר: לא הולך לך מדיח או שהוא קונה לך מדיח?
דליה: הוא רק רוחץ לי כלים. לזכותו שהוא צחק, אבל הוא רק רוחץ לי כלים. בכלל הוא עבר שינוי נורא גדול בגלל המלחמה הזאת. עד המלחמה בכל תקופת המחאה, הוא קם לרכוב, אז הוא קם ב-5 וחצי בבוקר. הוא שורך שרוכים והוא שר או את "גבעת התחמושת" או "ארץ ציון ירושלים". רק את זה ב-5 וחצי בבוקר!
[צוחקים]
דליה: עכשיו?! הוא שורך ושר את "לו יהי".
שחר: הוא עבר לתקווה מסוג אחר.
דליה: כן, זה נורא נוגע ללב. אני רוצה להגיד לכם משהו על חברי בית השיטה ועל חברי בית אלפא ועל אנשים מהמושב מולדת. כולם נוסעים למושב מרגליות בצפון, בצפון...ואוספים ביצים. וצח'קי ואני נצטרף אליהם. כן, בדיוק. אז אדיר! נכון. שתמי אלאור אומרת לקחת שליטה, הנה, אנחנו ניסע. אוקיי.
אני נזכרתי זה לסיום, שיוסי שריד עבר ב-99' עם דורית אשתו למושב מרגליות והם גרו שם כמה חודשים טובים, אולי יותר אפילו. איזה פוליטיקאי עושה את זה היום!?! אחרי שהם גרו כמה שנים בקריית שמונה.
רועי: הוא הלך להיות מורה.
דליה: נכון. זה היה בקריית שמונה ואחר כך במרגליות ב-99'. איזה פוליטיקאי עושה את זה היום?! תגידו, הם לא באים לבקר! אז הם באים לחיות במקומות האלה? ואני רוצה להגיד שהבן שלו, ישי שריד, שאני מאוד אוהבת לקרוא אותו, קיבל באוקטובר ולכן זה כמעט לא ידוע, פרס מאוד חשוב, פרס "בריינר" והוא קיבל את זה על הספה "מגלה החולשות". אני עוד לא קראתי כי אנחנו במשבר קריאה אטומי, אבל קראתי שני ספרים שלו: "גן נעמי" הנפלא ו"מפלצת הזיכרון". שני ספרים יוצאים מן הכלל. הוא כתב שבעה, אני צריכה להתקדם. אבל אני מברכת את ישי שריד בפרס "בריינר".
חברים תראו, אורי רביץ, שאמא שלו, אלמה, נחטפה מנחל עוז, פגש, אנחנו גם היינו, בקבלת שבת בכיכר החטופים לפני שבועיים, את הגבעטרון שהופיע שם וביקש מהם לשנות והם ביקשו אחר כך את הרשות של דורית צמרת שכתבה את השיר "והחיטה צומחת שוב". ביקשו מהגבעטרון, כן. אחת מהם, נועה ארנברג שהיא כותבת את הסדרות. אוקיי. והם ביקשו מהגבעטרון לשנות. הוא ביקש, אורי, לשנות את הפזמון ב"החיטה צומחת שוב" ששני חברי קיבוץ כתבו. חיים ברקן כתב את המוזיקה ודורית צמרת מבית השיטה כתבה את המילים. וכמובן שהבנות הסכימו והפזמון שונה. ועכשיו הגבעטרון שרים את זה עם פזמון אחר ואנחנו נשיר את זה עכשיו לפני שניפרד.
עילי: אני לקחתי את המשימה כל כך ברצינות, שאני חס וחלילה לא אטעה גם. כי קודם כל, את כאן.
דליה: ברור [צוחקת]
עילי: וכל החברים של שבת שירה, שיר לא פשוט.
דליה: אה מה אתה אומר עילי!
עילי: אפרופו צח'קי, אני אגיד מילה רגע. אני גם חשבתי על צח'קי בשיר הזה. אבא שלי הוא מחפציבה, אפרופו בית אלפא.
דליה: מה אתה אומר...
עילי: החבר הכי טוב שלו, משה שחורי, נפל בכיפור מבית השיטה. בתור ילדים הייתה לנו תמונה של משה שחורי בבית. זה זרק אותי.
דליה: יש במאי מצוין בחפציבה, אורי משגב.
עילי: בטח, ברור!
דליה: אז עכשיו נשיר את "החיטה צומחת שוב" עם השינוי שאורי רביץ הכניס לשיר.
שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע -
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו.
זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם וחייבים לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
מן העפר המר העיריות עולות
ועל הדשא ילד וכלבו
מואר החדר ויורדים לילות
על מה שבו ומה שבליבו
זה לא אותו הנגב, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם וחייבים לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב
וכל מה שהיה אולי יהיה לעד
זרח השמש שוב השמש בא
עוד השירים שרים אך איך יוגד
כל המכאוב וכל האהבה
הן זה אותו הנגב, הן זה אותו הבית,
אתם אינכם וחייבים לשוב
ואיך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה צומחת שוב
ואיך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין
שהחיטה שהחיטה צומחת שוב
דליה: אין לכם מושג כמה אני אוהבת אתכם, כמה אתם יקרים לי, כמה אני מחבקת אתכם עכשיו בליבי. אני עושה בדיוק מה שתמי אלאור אמרה לי לעשות.
שחר: פיזית? זה לא יהיה כרוך במעשה פיזי?
דליה: זה יהיה פיזי כשנקום. אבל בגלל שאת צריכה לקחת את התאומים מהחוגים עכשיו. לכבודך, אנחנו מסיימים הרגע. תודה רבה חברים. רועי, עילי ושחר. נשיקות, תודה רבה.
[סגיר מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments