top of page

באות בזמן פרק 48: פרלמנט: עשר שנים לאריק איינשטיין, צחקי כותב לסטלמך, רועי לשמעון פרס, חלק ב'

כולנו נמצאים בתקופה מורכבת.

אנחנו ב All•in משתדלים מאוד לייצר לכם תכנים שיעשו לכם טוב על הלב.



 

דליה: אז יש כמה דברים לשמוח בהם. אפרופו תקשורת, קראתי כתבה נורא מעניינת בגלריה.

רועי: כן.


דליה: אתם יודעים שאני אוהבת את גלריה של הארץ, של בן שלו, שאני מאוד אוהבת אותו.

רועי: גם אני.


דליה: כן, פעם דיברנו עליו, ואני מאוד מעריכה אותו. והוא כתב על כך שמולאים עכשיו עשור למותו של אריק איינשטיין, והוא מציג שאלה, האם הוא עדיין האייקון התרבותי שהיה? והוא אומר דבר נורא נורא מעניין, ובעיניי אינדיקציה. על פי נתוני אקו"ם, איגוד קומפוזיטורים ומחברים, איינשטיין היה הזמר המושמע ביותר, הזמר הישראלי המושמע ביותר, בחודש הראשון, סליחה, הזמר המושמע ביותר ברדיו הישראלי, בחודש הראשון של המלחמה. הוא הקדים בהשמעות שלו את שלמה ארצי, אייל גולן וחנן בן ארי.

רועי: נכון, לא בשיר ספציפי, אלא בהשמעות מצטברות.


דליה: נכון, לא בשיר ספציפי, אלא בהשמעות מצטברות, שזה בעיניי, זה עניין לדבר עליו. כלומר…

שחר: היה לנו שיח על זה, נכון?

רועי: על מה?

שחר: על… בהתחלה של המלחמה הזאת, לא?

רועי: על מה?

שחר: לא, על זה שזה… כאילו, מה זה אומר על המוזיקה הישראלית הנוכחית, שברגע שצריך איזשהו תוכן, כאילו, שהוא יותר תוכן ופחות אווירה מרימה, פשוט כל השירים עפו חזרה אחורה שאי אפשר לתאר?

רועי: טוב, זה נורא טבעי, אבל.

שחר: זה מדהים. מה טבעי בזה?

רועי: מה, שאת הולכת על המוכר, לנוסטלגיה?

שחר: מילים! מילים! אנשים חיפשו מילים שיבטאו דבר, והם היו צריכים ללכת מאוד אחורה בשביל הדבר הזה.

רועי: כי מה תעשי, את יודעת, עם...

שחר: עם חגיגות והרמה, כן.

רועי: עם נועה קירל את לא יכולה ממש לפרוט על סנטימנט של תוגה וקושי, ומה לעשות, זה פופ, זה מקסים, זה לא הולך עכשיו.

שחר: נכון.

רועי: או שאת תוציא את הגרסה השקטה של יוניקרון, שזה 100 אחוז. אבל אם למישהו יש בגאז' של תוכן בשירים, אריק איינשטיין, זה...


דליה: נכון. דרך אגב שאלו אותי השבוע, עשו בכאן 11 תוכנית על אריק איינשטיין. ו...

רועי: אה! ראיתי אותך. עכשיו אני מבין שלא אמרתי לך בכלל.


דליה: ופעם פעם, בכל ישראל…

רועי: כמו שאת כבר לא נראית לי כבר… לא, זה כבר מובן מאליו. שהיא פתאום מופיעה בטלוויזיה

שחר: אתה תיענש. אתה יודע שזה חמור.

רועי: יושבת על ספסל….


דליה: לא, ממש לא, כי זה לא היה טוב ממש לא יענש. כי זה לא היה טוב.

רועי: היית מקסימה ו…


דליה: זה היה… אוקיי, בסדר, תודה חמוד שלי.

רועי: שישי בלילה.


דליה: כן, אבל שאלו אותי שם שאלה מאוד מעניינת. אני חושבת שלפני המלחמה, בשנת 73, תקליט שנקרא "ארץ ישראל הטובה והישנה". אני לא אוהבת את השם הזה, "ישראל הטובה והישנה", אני חושבת שכל ארץ ישראל יש לה את הטוב שלה ו… אבל כך הוא רצה לקרוא לשיר הזה. הפלא הוא שבשיר הזה הוא הכניס שירים כמו "הן אפשר".

שחר: באלבום.


דליה: באלבום הזה, כן.

רועי: רותי.


דליה: "רותי", "הן אפשר", "יצאנו אט", אני לא זוכרת עכשיו עוד…

רועי: "דודו".


דליה: "דודו". אחרי שהוא כבר עשה את "למה לי לקחת ללב" 

רועי: בעד בזה.


דליה: ואחרי שהוא עשה עם מיקי את "סע לאט", כלומר...

רועי: כן.

שחר: הוא התקדם, ואז נתן את המהלך אחורה כאילו.


דליה: זה פשוט, זה נורא מעניין מה שקרה לאריק בעניין הזה. הוא ממש המציא ז'אנר במוזיקה הישראלית, וגם מחברי המילים, את יודעת, שלום, והוא, וכו'.

רועי: ברור.


דליה: פרצו דרך, לקחו את השירים הישראלים למקום אחר, שובה לב, מוצלח מאוד, חכם מאוד, אבל אחר לגמרי.

שחר: אישי יותר.


דליה: ואחרי שהוא עושה את הדבר הזה, האיש הזה שהנוסטלגיה היא חלק כנראה נורא חזק בו, אחרי כל זה הוא שר את "דודו" בתקליט, אז קראו לזה תקליט, הוא שר את "שני שושנים", הוא שר את "יצאנו אט". זה מדהים אותי, הדבר הזה, אתה לא חושב?

רועי: אני חושב שזה אדיר. אני חושב שזו תרומה שלו אדירה. קצת אני חושב, תוך כדי שאת מדברת, שגם שונה אך דומה, גם גידי גוב, עשה דומה, מהלך דומה בלילה גוב.


דליה: נכון, בדואטים.

רועי: שהדור שלנו, שהיה בני-עשרה, אנחנו פתאום הכרנו שירים, זה פשוט, זה כבש אותנו נורא. אחרי שהוא הוציא חומרים מקוריים שלו, והיה זמר רוקנרול, מהבחינה הזאת, זה די דומה. שאריק, מהבחינה הזאת, זה נכון שהוא גם כותב מילים, ממציאן. זאת אומרת, לא יודעים כמה שהוא בעצם כתב עשרות שירים. מילים! מילים, זאת אומרת, מדובר לא רק במבצע, זאת אומרת, ביוצר ואני חושב שכן, שהיה לו מאוד משמעותי, החומר הזה, המוקדם.


דליה: בדיוק. החומר המוקדם הזה, זה מדהים. בכל זאת, אני אגיד עוד פעם את המילה "מדהים". אחרי פריצת דרך כזאת והמצאה של ז'אנר, הוא חוזר לשירים הישנים, הנאיבים, הפוך ממה שהוא המציא בעצם. זה...

רועי: וממציא אותם מחדש.

שחר: אני אנסה פה לאתגר. אני אנסה לאתגר את כל הידיעה הזאת.


דליה: בסדר.

שחר: נניח אם אנחנו מסתכלים על אריק איינשטיין אחר כך בהמשך, ורואים מי האיש ואיזה עוד תכונות היו לו, נגיד, בהלה, למשל, שאפיינה אותו מאוד.


דליה: בהחלט.

שחר: האם יכול להיות שהיה רגע של בהלה לעשות את הדבר החדש הבא אחרי ההצלחות האלה, ואמר, בואי נלך על דבר כזה.


דליה: אני לא חושבת שאת צודקת, אני אגיד לך למה.

שחר: אני לא אומרת שזה נכון.


דליה: לא, בסדר. אחרי הדברים האלה שאני קוראת להם, "למה לקחת את הלב" ו"סע לאט", לא משנה, כל ההפקות האלה. אחר כך הוא עושה עם יוני את חלפי. זה שוב איזשהו משעול אחר, אגב, זה מוזיקה של יוני רכטר, אי אפשר להגיד שזה מוזיקה של "הן אפשר".

שחר: לא.


דליה: אוקיי. אז עוד פעם הם המציאו מין ז'אנר כזה של גם שירים שכתובים… של משורר, שכתובים במידה מסוימת די גבוה, של מה שלא הפריע להם להיות שירים מושמעים, שאי אפשר לתאר.

רועי: כן.


דליה: נגיד, "עטור מצחך". כשאתה קורא את זה, אתה לא… זה לא נהיר לך מההתחלה, אבל זה פשוט יצירה שתמיד… המון שנים זכה במקום הראשון, שנים אחרי שהוא נכתב.

שחר: במצעד ראינו את זה.


דליה: זה היה במצעד, כן. ויוני הלחין ועיבד, וזה באמת… לא צריכים אותי בשביל להגיד שזה מאסטרפיס, "עטור מצחך", אז אני אומרת...

שחר: ברור.


דליה: אז זה לא שהוא היה ממציאן, כמו שרועי אומר, לא רק שהוא המציא את למה… "למה לי לקחת ללב" ונתן צ'אנס לאנשים יותר צעירים ממנו כמו שלום וכן הלאה, ויונתן… אלא שהוא גם מינף את זה אחר כך, ועשה עוד איזה...

רועי: בגלל הקרדיט גם שנתנו לו כבר, שאנחנו סומכים עליו.


דליה: יכול להיות...

רועי: אנחנו קונים ממנו את מה שהוא מוכר לנו.


דליה: יכול להיות.

שחר: למה לה לא עשית את המבחן?

רועי: איזה מבחן? אה… תראי, פעם הגשנו תוכנית ברדיו בגלי צה"ל, ציפורי לילה, וכשהיו מגיעים מוזיקאים אלינו, זאת אומרת, מיוני רכטר והסביבה, שחר זכתה למבחן השמיעה המוזיקלית.

שחר: הוא היה רוצה להשפיל אותי.


דליה: מי? רועי?

שחר: כן


דליה: אוי ואבוי…

רועי: הייתי פותח בסולם שאני הייתי בוחר, מול יוני רכטר, מול זמרים ענקיים, והיא הייתה צריכה להיכנס אחרי הפתיח. עכשיו, היות ואנחנו כבר פגשנו את האוזן המוזיקלית שלך בשבוע שעבר, בואי נראה לאן זה יקח אותנו עכשיו. אוקיי, אני פותח בסולם.

שחר: בבקשה, דליה. זה תורך.


דליה: רגע, רגע, מה, אתה שר לי ש…?

שחר: הוא עשה את הפתיח, ואת אמורה להיכנס בסולם הנכון.

רועי: רק אחרי כניסה של "עטור מצחך", אני בוחר סולם.


[מבצעים את המבחן, רועי משמיע את צלילי הפתיחה של "עטור מצחך", דליה נכנסת בסולם הנכון: עטור מצחך…]


רועי: אין מה לעשות, שחר. רק את לא מצליחה במבחן.


דליה: ברור, מה זאת אומרת?

רועי: יש פה אדם עם אוזן...

שחר: לא הייתי מנסה.


דליה: אבל איזה ש… תן לי עוד.

שחר: רגע, תן לה עוד אחת.


דליה: תן לי עוד אחת.


[מנסים שוב, דליה שוב מצליחה]


[שחר ודליה צוחקות]


רועי: טוב, שחר, את יכולה לעזוב את הפודקאסט. אנחנו נמשיך מפה ונשיר.


דליה: לא, אני לא… 

שחר: אני שמחה שאני, אני חושבת שגם הציבור, ציבור, המאזינות והמאזינים, מאוד שמחים על הרגע הזה.

רועי: מאוד טובה. דליה, מאוד טובה. אתמול ראיתי במקרה באיזו חתיכה קטנה מסוף עונת התפוזים של קוטנר, מ-98, שידרו בהקשר של "עשור לאריק". והוא אמר במשפט נורא יפה, רשמתי לי, אריק אומר, "אנשים שהם יוצרים או מבצעים אף פעם לא יכולים לדעת מה הארומה, מה המשקע שהם יוצרים, במה הם דוחים או מקסימים".


דליה: אנשים היוצרים עצמם.

רועי: הוא אומר, האנשים, הוא לא יודע מה אתה בדיוק מייצר.


דליה: נכון.

רועי: אבל הוא בחר להגיד, זה יכול להיות דוחה או מקסים.

שחר: דוחה או מקסים. שימוש בדוחה.

רועי: זאת אומרת, יש את הריינג' [טווח] הזה. שזה עוד אופציה כזאת, אופציה כזאת.


דליה: כן.

רועי: ושתדעי… אני יכול "המנוח ואני" טיפה? זאת אומרת, אנחנו כבר בפרק נוסף.

שחר: איזה שאלה?

רועי: אוקיי, "המנוח ואני", יש שני אירועים עם אריק איינשטיין. פשוט נזכרתי. הייתי בצבא ב-98', הלכתי לעשות איזה גיג חלטורה להקלטה של משחק מחשב עם טלי אורן. השחקנית, טלי אורן, ואנחנו היינו בצבא והרווחנו 150 שקל. אנחנו עוברים ברחוב ליד חובבי ציון, בבילינסון. יוצא אריק איינשטיין, ששבוע קודם, הגיע להופעה שלנו, אנחנו בצבא, כן? כי עמירם גרוס, מהדומינו גרוס שבו הופענו, אבא של עמירם גרוס, המאמן של אריק איינשטיין לקפיצה לגובה. שכמובן, זה ידוע.


דליה: אלוף הארץ בקפיצה לגובה.

רועי: אלוף הארץ. הוא הגיע, כי עמירם הזמין אותו. הוא עוצר אותנו, אומר, "הי, דומינו, מה נשמע?" אני דופק לטלי את היד, אני אומר לה…

שחר: מעולפים, מתים, זהו.

רועי: אריק איינשטיין, כן?

רועי: מתחילה שיחה של 40 דקות, כאילו שאנחנו מכירים. עכשיו אני דופק את היד, אני מזיע כולי.

הוא אומר, "כן, עכשיו הקלטתי את ילד מזדקן לעבודה עברית." מתחיל לספר על להקת הנח"ל, נחמה הנדל.

"...היא התחילה לבחון אותי, והיא אמרה, היא לא שומעת אותי, אז אמרתי לה, אם את לא…"


דליה: מי, נחמה הנדל?

רועי: הוא אומר, נחמה הנדל וחיים טופול עומדים, הם בוחנים אותי. אני אומר להם, הם אומרים לי, "לא שומעים אותך, תתקרב." אז אמרתי להם, "אם אתם לא שומעים, תתקרבו אתם.", עכשיו, כל זה, הוא אומר לנו, עובר יאיר לפיד.


דליה: רגע, והוא [אריק איינשטיין] לא מכיר אתכם?

רועי: הוא לא מכיר. הוא הכיר אותנו לפני שבוע, ילדים מדומינו.

שחר: יאיר לפיד צילם שם, כל ערב בזה…

רועי: הוא אומר לו, "שלום, אדוני." את רואה שהוא עומד להתעלף, יאיר לפיד.

הוא אומר לו, "שלום, אדוני", -"שלום, אדוני", -"מה שלומך?" ואז הוא אומר לו, "בסדר, רק בשביל הבחור, אני פשוט מדבר פה עם הדומינו…" הוא פשוט סילק את יאיר לפיד.


דליה: זה גדול!

רועי: ועמד 40 דקות. צלצלנו לחברה שלנו, עדי, מטלפון ציבורי, תזכרי כי אנחנו לא נזכור. ככה וככה, קרה. אנחנו מספרים על כל מה שקרה. זה היה אחד, הדבר השני, שזה הסתבר רק שזה נהוג, כאמור, אנחנו הגשנו בגלי צה"ל בשבת, במוצאי שבת ציפורי לילה. יום אחד צהרי שבת, לפני 12 שנה…

שחר: אני זוכרת.

רועי: מספר חסום, אני באמצע אימון, אני מרים את המשקלות, אני רואה חסום, אני אומר, גלי צה"ל מחפשים אותי.

אני עונה, הלו?

-רועי.

-כן.

-זה אריק איינשטיין.


דליה: אוי, זה גדול.

רועי: עכשיו, אני, נפלט לי, "זה באמת אתה? אתה פשוט התקשרת."


דליה [צוחקת]: לא, אפשר להתעלף.

רועי: זה באמת אתה?


דליה: כן.

רועי: אז הוא אומר, "לא, אני אגיד לך, פשוט פעם, שילון עשה עליך מתיחה."

עכשיו, אני שומע שזה הוא, אני אומר לו, "אוקיי, כן, 10 שנים קודם."

-מה היה המהלך של המתיחה? תזכיר לי.

אני אומר לו, "ישבתי בבית קפה…" עכשיו אני מתאר לו מתיחה מטופשת של יגאל שילון.


דליה: אוי, איזה גדול.

רועי: ויש שמונה דקות של שיחה שבה אני מכניס אינפורמציה שרק הוא אמור להכיר, כי אחרת אם הוא… אין דבר, כי אני אומר לו, "זה כמו בצל ירוק עם הסנדוויצ'ים, אתה ואברמלה מור, או סטאר…" הוא אומר, "כן, כן, או סנדוויץ'," הוא משלים את מה שאני אומר.

שחר: הוא בוחן אותו, הוא עושה לו בוחן.

רועי: אני עושה לו בוחן לראות אם הוא יודע מה זה.

שחר: הוא עושה לו בוחן תוכן, אף אדם לא יכול להבין מה אתה אומר.

רועי: רגע, אני עושה לאריק איינשטיין בוחן, אני אומר לו, אני עשיתי לו משהו, לשילון, אמרתי… את יודעת מה זה? או כוכב או סנדוויץ'?


דליה: לא.

רועי: זה מדהים אותי שאת לא יודעת. את יודעת מה זה או כוכב או סנדוויץ'?

שחר: אני יודעת שאז עשית לו את המבחן, והוא השלים.

רועי: אני עשיתי לו מבחן והוא השלים. רק אני אעשה לכם את המבחן עצמו וזה… לא את המבחן, אני אספר לכם את הסיפור. שהוא כאילו לא קשור בסוגריים. בצל ירוק, שנות ה-50. 


דליה: כן, נחמה הנדל, אברמלה מור, טופול, אורי זוהר.

רועי: חיים טופול תפקיד ראשי, ומאחורה הקורוס, זה אברמל'ה מור ואריק איינשטיין. הם יושבים מאחורה, והם לא עושים, יש להם שורה אחת. ויש שם מגש עם סנדוויצ'ים, והם אוכלים את כל הסנדוויצ'ים. יורד טופול מהבמה, ואומר, "מה זה? איפה כל הסנדוויצ'ים?"

אז אומרים לו, "אה, חביבי, או סטאר או סנדוויץ'."


[דליה צוחקת] 


רועי: כלומר, אל תתלונן. אז אני אומר את זה לאריק איינשטיין, אני אומר לו, "כן, אתה יודע, גם אני לא מתלונן עכשיו, אתה יודע, זה או סטאר…" הוא אומר לי, "או סנדוויץ'." ככה הבנתי שהוא יודע על מה אני מדבר.

שחר: הוא עשה לו מבחן, את מבינה? כאילו תוך כדי לוודא שזה באמת הוא, כי באמת, צריך להגיד, אם זה לא אריק איינשטיין.

רועי: שזה באמת אתה.

שחר: אם זה לא אריק איינשטיין, זה תמהוני.

רועי: תמהוני.

שחר: אני חושבת שזה תימהונות.

רועי: 8 דקות. הוא לא ביקש ממני שום דבר…


דליה: כן.

רועי: ואז… עכשיו, אני כולי מזיע, ביקש את הטלפון מחיים הדור, מרשת זה, ומאתי הנטע, כי הוא רצה לשאול אותי משהו שהוא קוריוז לא חשוב. הוא הרי היה...

שחר: שהוא סיפור של מתיחה בפספוסים.

רועי: אבל זה יטריד אותו.

שחר: עשר שנים!

רועי: הוא אלוף העולם היה באינפורמציה לא חיונית.


[דליה צוחקת]


רועי: זה העניין. אבל הוא לא רצה להגיד לי משהו...


דליה: אלוף העולם באינפורמציה לא חיונית?

רועי: כן.


דליה: את זה אני אשנן.

רועי: זה הדבר.


דליה: נפלא.

רועי: וזהו, זה היה הרגע שלי עם אריק איינשטיין.


דליה: יוצא מהכלל.

רועי: הסתכם בזה.


דליה: יוצא מהכלל. לא, ממש אבל.


[רועי צוחק]


רועי: שני רגעים.


דליה: דרך אגב, הוא היה אלוף הארץ בקפיצה לגובה, ויענקל'ה שבתאי היה באותה עת אלוף הארץ בקפיצה לרוחק, ולא הייתה פעם שאריק ראה אותי ולא אמר לי, "אה, אבל זה לא כמו קפיצה לגובה! אה, אבל זה לא כמו קפיצה לגובה!"


[שחר ורועי צוחקים]


דליה: לא הייתה פעם… הקפיצה לרוחק וזה… אלופי הנוער בזה… פשוט, פשוט לא...

רועי [צוחק]: לא, זה לא אותו הדבר.


דליה: כן, פשוט לא יתואר. אבל יש לי עכשיו… להקריא לכם משהו נורא חמוד.

שחר ורועי: כן.


דליה: הקדשה שאברהם חלפי, שאריק כל כך אהב, ואפשר להגיד קידם במובנים מסוימים.

רועי: ברור.


דליה: בדיוק. הקדשה שאברהם חלפי כתב ליום ההולדת הראשון של אריק איינשטיין. אז ככה, מתנדבת בארכיון מכון גנזים, מיכל ברוש שמה, מצאה שיר בהקדשה שחלפי חיבר. חלפי היה חבר נורא טוב של יעקב ודבורה איינשטיין, ההורים של אריק. והוא גם היה סנדק של אריק, שנולד אגב בשלושה בינואר, ב-1939. ואיזה מתנה יביא ידיד המשפחה לילדון האהוב החוגג יום הולדת? כמובן שיר. חיבר חלפי שיר ילדים היתולי על נמלה, ואוסיף הקדשה נלבבת:

לאריק הנחמד מכל הנחמדים, לאריק המתוק מאלף ילדים, מגיש אני את זאת המתנה, לשנת הולדתו הראשונה, ושיהיה תמיד שמח וחביב, אז ישמח כל הדודים סביב, זה איחולי לאבא, אימא גם, על החתום, דוד חלפי, אברהם.

רועי: ווי, זה מתוק.


דליה: זה מתוק, לא?

רועי: ממש.

שחר: יש הרבה דודים שכותבים, הוא יצא לו פשוט את חלפי.

רועי: יצא לו חלפי.


[דליה צוחקת]


שחר: אצלנו במשפחה, יש גם סבתא, ליזה, בת שמונים. יצא פחות טוב.

רועי: יצא… פשוט יצא חלפי. נכון, באמת קידם אותו. ואני זוכר שהוא היה, זה ידוע שהוא אומר שהשורה שהוא הכי אוהב של חלפי, זה מתוך תוכי יוסי: העצבות כמו יין, העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה.

זה השירה, השורה של חלפי.


דליה: עוד פעם?

רועי: העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה.


דליה: יוצא מהכלל.

רועי: זו אדירות.


דליה: זה טוב, זה חלפי. עוד כותב בן שלו בכתבה, עוד אינפורמציה חשובה מאוד על אריק איינשטיין, שהאינדיקציה החזקה ביותר לרלוונטיות של איינשטיין, היא נתוני האזנה מרשימים, בספוטיפיי למשל, או בכל שירותי הסטרימינג. רק שלמה ארצי עובר אותו, אבל הוא יותר מ… הוא מונה את כולם, אני לא רוצה למנות, הוא מונה עוד זמרים שאנחנו חושבים שהם מאוד מרכזיים, ואנחנו אוהבים אותם מאוד, וכן הלאה. אריק נמצא במקום השני, היום, בשנה הזאת. וזה מדהים. זאת אומרת, אני לא יודעת אם קרה משהו או לא קרה משהו, זה נצחי או לא, אני לא יודעת אם אפשר להסיק מסקנה, אבל… כי הייתה תקופה שאמרו, שכחו את אריק איינשטיין, והנתונים לא מראים את זה. זה בעיקר לא התקופה שבה אנחנו נמצאים.

שחר: זהו, זו תקופה קצת יוצאת דופן.


דליה: ולסיום הוא כותב, בן שלו, שיש לאריק שיר, "זה לא בושה להיות עצוב", שהוא כתב עם יוני רכטר, והוא כותב שם, "זה לא בושה להיות עצוב, אפילו קצת לבכות. לבכות, שטויות, אם בוכים אז נהיה קצת קר בלב, ואחר כך טוב, דמעות שוטפות, תן להם לשטוף את המחשבות, יהיה עוד טוב".

רועי: ענק.


דליה: ענק.

רועי: נזכור שהוא גם היה נורא נורא מצחיק.


דליה: נורא מצחיק.

רועי: עם חוש הומור. הוא סיפר פעם, אריק איינשטיין, שאריק לביא פעם פגש את אריק איינשטיין ברחוב, ואריק לביא שואל את...

שחר: אמן שיהיה חיקוי.

רועי: אוקיי, בוא נראה. אריק… בוא נראה אם זה יקרה… 


[שחר צוחקת]: אמן.


דליה: אמן.

רועי: אריק לביא...


דליה: ואמן שאני לא מבקשת את זה, זה את מבקשת.

רועי: אריק לביא פוגש את...

שחר: כי אני אומרת את החיקוי של אריק לביא.


[רועי משמיע צלילים בחיקוי אריק לביא]


רועי: אריק לביא פוגש את אריק איינשטיין ברחוב, ואז שואל את אריק, [בחיקוי:] "נראה איך זה נשמע".

לא, יצא לי קצת פולני…


[רועי מנסה שוב כמה פעמים בחיקוי אריק לביא]


רועי: לא, בלי חיקויים…

"אריק לביא, מה נשמע?" אז אומר לו אריק לביא, "אריק, מה נשמע?" אז אריק [איינשטיין] אומר לו, "ככה-ככה, אתה יודע, "יש לי בעיות עם העיניים, אני צריך לעבור איזה שלושה ניתוחים". אז אריק לביא אומר לו , [בחיקוי אריק לביא:] "אריק, תפתור את העניין הזה, אני נראה נהדר".


[שחר צוחקת]


דליה: אוי, זה נפלא. "תפתור את העניין הזה, אני נראה נהדר."

שחר [צוחקת]: הוא רוצה שהוא יראה טוב כדי לראות כמה נהדר הוא נראה.

רועי [בחיקוי אריק לביא]: תפתור את העניין הזה, אני נראה נהדר.

שחר: גאון.

רועי: מוטי גלעדי כרגע עושה ברקס באוטו, אני לא מאמין. אני לא מאמין שהוא החליף אותי כרגע. אני באוטו, והוא שם.

שחר: אני באוטו, והוא שם. איך זה יכול להיות?

רועי: מה זה?


דליה: רועי, תקשיב, אתה יודע שאני מאוד מאוד אוהבת אותך, נכון? גם את יודעת את זה, גם אתה יודע את זה.

שחר: בהחלט.


דליה: אבל אני רבה איתך המון פעמים בראש. המון פעמים. כשאני צועדת לבד ואני חוזרת צרודה הביתה, אוקיי, בין היתר גם איתך. למה אתה עושה עניין?? זה כל כך נחמד, שמישהו מבקש אותך, תגלם את זה וזה וזה, ואתה עושה מזה, במקום להיות חברותי, בעיקר עכשיו, בעיקר עכשיו…

שחר: בתקופה קשה זאת, המינימום שאתה יכול לעשות. [צוחקת]


דליה: סליחה, סליחה על הסחטנות.

רועי: איפה הווי ובידור?


דליה: סליחה על הסחטנות, אבל מה אתה עושה? אז תדבר כמו גל יותר, תדבר כמו...

רועי: יש משהו טיפשי בלי להזכיר שמות, שבו אנשים מתראיינים, והם פתאום מוציאים איזה כפפה, שזה הבובה שהם בתוכנית הילדים, ופתאום אתה מגלם איזה דמות… עכשיו זה לא ענייני, זה טיפשי שפתאום אתה תדבר, את יודעת, לפעמים מראיינים אותנו, כל מיני על סטים, אתה לא פתאום תיכנס לדמות, אתה תגיד, הדמות הזאת אומרת ככה וככה, אני לא אתחיל לעשות, כי יש בזה משהו לא… לא סביר, את יודעת, להתחיל לעשות חיקוי, אם זה טבעי, אז…


דליה: אבל זה כל כך משמח, זה כל כך משמח את הזולת. מה אכפת לך? תהיה נדיב.

רועי: לפעמים זה לא טבעי, זה מרגיש שלא צריך היה את זה. לא היה צריך את זה.


דליה: מה זאת אומרת?

רועי: לא, לפעמים אני אומר, לא חייבים לדחוף חיקוי, [עושה קולות חיקוי, שחר צוחקת] לא צריך להיכנס לקולות, אפשר סתם להגיד נקודותיים, אריק לביא אומר לאריק איינשטיין, שם נתחיל גם בגילום.


דליה: אבל אתה טוב בזה, למה לא?

רועי: כי צריך לשמור, לא לתת הכל.


דליה: אה, אווה.

רועי: את יודעת, טיפה איפוק.


דליה: אה, הבנתי, יש בו טקטיקה.

רועי: כן, שזה לא...


דליה: אה, ברור. לא בקלות, אלא… אוקיי, בסדר.

רועי: שחר עושה מעשה כמעשה הדור הזה שלה…


דליה: כן, אי אפשר להאמין.

רועי: מתעדת אותנו.


דליה: לא, קשה להאמין, ממש.

רועי: כי את יודעת…

שחר [צוחקת]: לא, שלחו לי ד"ש לדליה עם סלפי.

רועי ודליה: אהה.

שחר: שלחתי בחזרה.

רועי: נהדר.


דליה: אני רוצה לשאול אתכם עכשיו, תדייקו גם. איך אתם מסיחים את הדעת בימים האלה בכל זאת? כשאתם לא רוצים לראות חדשות, ואתם לא רוצים...

שחר: אני רוב הזמן בעבודות פרך. לא היה לי פנאי מהיום שזה התחיל, כל האירוע הזה.


דליה: אוקיי.

שחר: או עשיתי כביסה.


דליה: כן.

שחר: או נסעתי למקומות אחרים, או גרתי לא בבית, או…


דליה: אבל עכשיו את גרה בבית.

שחר: עבדתי, או לקחתי עוד עבודה, ועבדתי אותה גם בלילה, או...


דליה: אבל הנה, את הולכת לישון. רגע, סליחה, שחר, את הולכת לישון?

שחר: וואו, אני ישנה מדהים.


דליה: אה, באמת? נרדמת מיד?

שחר: וואו. לא ראית דבר כזה.

רועי: אני רק הלילה הזה.

שחר: זה באמת, אני אומרת לך, מתת אל, מה שקורה שם.


דליה: מה את אומרת?

שחר: פו. אין, אני, את כל האמונות שאין לי, התפילות, אני מוכנה להשקיע בעניין הזה של השינה.

רועי: אני חושב שאתמול צרכתי יותר מדי טלוויזיה, זאת אומרת, רגשנית, ו… זה עבר עליי, הדבר הזה שאני נמנע ממנו, המנגנונים לא עבדו, הצופרים לא צפרו, ואני… התפקשש לי הלילה והקימה, ואני ישנתי מעט מאוד, בטרלול, אני מבין שאני במצב, סביב החזרה של...


דליה: אבל מה, אתה רואה סדרות, אתה רואה סרטים?

רועי: אז גם בחרתי, באמת, אני כבר לא נעים לי, התחלתי עם הדרדסים של זה, באמת, פארגו, באמת, האירוע, לא רוצה להיכנס...


דליה: פארגו זה מבהיל אותי, נורא מאוד.

רועי: מה זה, זה? זה בסוף חטיפה.

שחר: אז למה אתה רואה את זה עכשיו?

רועי: כי אני מעריץ את הסדרה…


דליה: בדיוק חוטפים שם, את מבינה?

רועי: חוטפים, לא, האחים כהן… אני אוהב את הסדרה הזאת, חיכיתי להגעה שלה, הגיעה השבוע, היא במקביל לשידור בארצות הברית. כל הדבר, אני חושב שזה קצת טרלל אותי… אז לשאלתך, אני הולך לטבע, זאת אומרת, אני אוהב את הפארק מאוד, את פארק הירקון.

שחר: בלילה, בחושך?

רועי: לא, מה פתאום? אני אומר על זה, והיום הלכתי ל… עשיתי את הטיילת החדשה שפתחו.

שחר: יפה, נכון?

רועי: יפהפייה.

שחר: מאוד יפה.

רועי: גם יש לה עמדה כזאת…


דליה: מאיפה לאיפה?

שחר: בצפון, בצפון תל אביב.

רועי: בצפון, היום פעם ראשונה פגשתי אותה, בתל ברוך, 

שחר: מתל ברוך לכיוון צפון, עד למנדרין, מאוד יפה.

רועי: כי גם היא מוגבהת, אז יש תחושה שאנחנו בחו"ל, ורואים קצת את תל אביב כולה.

שחר: כן, מאוד יפה, תלכי לראות.

רועי: נורא מוצלח, זה פשוט חתיכת יופי, איזה, כאילו אנחנו על ההדסון או משהו. אז זה כיף. אז לי זה מפזר את הנפש, את מה שצריך.

שחר: אני רואה בפעם האולי מאה בואו לאכול איתי.

רועי: אה, אז גם אני.

שחר: פשוט כי אין לי דבר על מה ללחוץ, פליי.

רועי: בדיוק, אין המרדף.

שחר: על הדבר הכללי, אני מכירה, זה מוכר, זה טוב, זה מפעם, זה חבר.


דליה: אני שמחה בשביל כאן 11 מאוד.

רועי: גם כאן לא משדרים שום דבר חוץ מחדשות וזהו זה, שזה נהדר…


דליה: לא, לא, למה? יש עוד תוכניות.

רועי: לא, עכשיו לא משדרים, לא משדרים.


דליה: בכאן?

שחר: לא, את בואו לאכול איתי.

רועי: לא משדרים את בואו לאכול איתי.


דליה: לא, אבל מה השאלה הייתה?

רועי: גם אני רואה את בואו לאכול איתי.


דליה: היה מה השאלה, או איך זה נקרא?

רועי: אה ווי, אני רוצה להגיד...

שחר: סליחה על השאלה, אבל זה גדול עליי כרגע. אני אראה את זה בהזדמנות.

רועי: מי שעורכת, והבמאית, העורכת הראשית והבמאית שמה עדי לוי, ואנחנו היינו יחד ב… בחורה אדירה והיינו עכשיו… בתוכנית לימודים… 

שחר: זה מאוד מוצלח, סליחה על השאלה.

רועי: זה נורא מוצלח, ואני לא הצלחתי לעמוד בזה. זאת אומרת, לא הצלחתי בעצם.


דליה: היה עם משפחות החטופים.

שחר: אני לא רואה. כן, ראיתי את הפרומו, ואני לא רואה.

רועי: גם בזכותך ידעתי שיש, אז הסבת את תשומת ליבי, וזה היה גדול עליי. ממש לא עמדתי בזה. בחיים אני לא מפסיק באמצע.


דליה: זה נכון, הם היו כל כך נחמדים.

רועי: אדירים. אדירים. אמא של נעמה…

שחר: זה כל הדבר בתוכנית הזאת.


דליה: כן. זה אנשים פשוט נהדרים ומקסימים ונהדרים.

רועי: אדירים, פשוט נהדרים.

שחר: בסיטואציה מאוד בסיסית ופשוטה.


דליה: מה זה? זה עוד לפני שחזרו הקרובים שלהם, את יודעת.

רועי: כן, כן.


דליה: מקליטים אותך, מצלמים אותך כשאתה עוד לא יודע כלום. איזה כוחות נפש צריך, זה באמת.

רועי: ממש.


דליה: זה נקרא מה השאלה?

רועי: לא, סליחה על השאלה.

שחר: סליחה על השאלה.

רועי: את הפרק הזה עשתה עדי לוי.


דליה: זה פשוט… אל"ף פורמט יוצא מהכלל, ובי"ת הדבר הזה, משפחות החטופים… למה שאלתי אתכם איך אתם מצליחים לדעת? כי צחקי ואני הלכנו אתמול לראות הצגה בתיאטרון הקאמרי.

רועי: או-קיי.


דליה: נרות יום הולדת.

רועי: אה, אני ראיתי גם.


דליה: ראית גם?

רועי: כן.


דליה: משחק מצוין של אלה שור.

רועי: כן, אדירה.


דליה: סלקטר. וגם, אני ראיתי את זה גם עם ישי...

רועי: גולן.


דליה: ישי גולן, שהיה מצוין.

רועי: נכון, גם אני.


דליה: הצגה לא קצרה, אין הפסקה, שזה אני אוהבת. 

שחר: זה הבעיה בתיאטרון, אחת מהן.


דליה: כן, לא.

שחר: אין הפסקה. זה ארוך כל כך…


דליה: אבל לא, לא, לא. היה בזה משהו שאיפשר לי, גם ראיתי שצחקי לגמרי נשאב לזה, איפשר לי לעשות הפוגה קצרה. כאילו, לא יודעת, זה איכשהו נכנסתי להצגה הזאת.

רועי: אותי לקח חבר להצגה הזאת ביום הולדתי, ואני לא חושב שזאת הייתה החלטה טובה.


דליה [צוחקת]: נכון, זה בעיה.

רועי: הוא בדיעבד אמר, אני לא יודע למה עשיתי את זה, זה הייתה טעות.


דליה: זה בעיה, נכון.

רועי: זה לא...


דליה: כי חושבים, נרות יום הולדת, זה ממש שמחה גדולה.

רועי: לא, זה טיפה מפיל עליך 70 טון על הראש.


דליה: נכון, אבל… נכון.

רועי: כן.


דליה: אבל איכשהו...

שחר: אבל היא אומרת, מה הם ה-70 טון האלה לעומת המציאות?

רועי [צוחק]: בדיוק.

שחר: הרים לי בכל זאת. יחסית לזה הרים לי.


דליה: לא, אבל אני רוצה להגיד לכם, עשיתי ניסיון, וזה היה ניסיון טוב, ללכת להצגה, לדעת שאי אפשר לצאת באמצע, זה גם לא נאה, גם אם זה לא טוב.

שחר: יש אנשים שהם יוצאים באמצע.

רועי: בלי שמות, יעל פוליאקוב קמה… 20 שניות לתוך האירוע.


דליה: אני חושבת...

רועי: אם עולה בן אדם, הוא אומר, ריצ'ארד, היא קמה…

שחר [בר' מתגלגלת]: ריצ'ארד זה תמיד כזה גם.

רועי [בקול סמכותי]: ריצ'ארד, קום. קום. לא, ריצ'ארד, לא. אלפרד? לא. קום.

שחר: היא צודקת, זה תלוש. זה תלוש.


דליה: אני לא יודעת, אני… אני נכנסתי להצגה הזאת עם שמות זרים, זה מחזה מתורגם.

שחר: פיליפ, תמיד קוראים לה פיליפ. פיליפ.


דליה: מה? זה… לא, זה היה בסדר גמור, ובאמת היה משחק יוצא מהכלל. איכשהו, ההצגה הזאת, נרות יום הולדת, הוציאה אותי לשעה ושלושת רבעי מה… מהטלוויזיה, מה… אתה יודע, מהבכי, מה… לראות עוד ילדים באים ו…

רועי: כן.


דליה: עשיתי את זה, ורגע, רק עוד מילה אחת.

שחר: כן, כי אני הולכת להוריד.


דליה: אוקיי. ש… זה מה שתמי אלאור, אתם יודעים, האנתרופולוגית, פרופ' תמי אלאור.

שחר: למה היא לא באה קצת? בגדול היא חברה פה איתנו.


דליה: היא נורא… היא מאוד אוהבת הפודקאסט הזה, והיא אומרת לי, "מעשים, מעשים, מעשים, מעשים," את זה כבר אמרתי לכם, אבל גם לראות סדרה טובה, לקרוא ספר טוב, אני פשוט… יש לי בעיה של משבר קריאה אטומי.

רועי: כן, כן, אני הצטרפתי אלייך.


דליה: כן. אבל היא אומרת, "תעשו מעשים". היא אומרת, "אני, הנכד שלי, הנכד שלי אמר לי יום אחד שהשניצלים שלי דקים מדי".

רועי: חלום.


דליה: חלום.

רועי: ברור.


דליה: "הכפלתי את גם כמות השניצלים, וגם את העובי שלהם."

רועי: יש! שעה וחצי עכשיו...


דליה: "בדיוק, במקום שעה וחצי, אמרתי, שלוש שעות עברו לי ככה בשניצלים."

רועי: אדיר, ברור.


דליה: אדיר. ברור. ברור לגמרי, בדיוק. אז היא אומרת, "רק לעשות דברים,"

רועי: להחזיר את השליטה.


דליה: להחזיר את השליטה, ולדפדף בספר טלפונים,או באנשי הקשר לא משנה, ולראות עם מי לא דיברתי הרבה זמן לדבר איתו, אם היא זה… בואו נחליף מילה פה, כמו שאתה אומר, פה זה, פה זה. שזה… עכשיו רצית להגיד משהו.

רועי: להוריד, רצית להוריד רגע.

שחר: כי אני… סתם, אני אומרת, אם אני מורידה לעצמי, אני גם… פשוט אני קצת עוסקת בזה שזה תכף אמור לחזור, הלחימה.


דליה: נכון, נכון.

רועי: כן.

שחר: הבנתם? אנחנו במצב, אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת את זה, אני כבר התרגלתי למצב הקודם, הייתי ערוכה לזה, נסעתי באוטו, אמרתי לעצמי, "לאן תלכי אם יש אזעקה? לפה, או לפה, בסדר, איפה הילדים, זה, איך יוצאים?" כבר הייתי בזה, כבר הייתי בשלב שדקה וחצי נראית לי הרבה זמן. זה מה שהייתי, שם הייתי.

רועי: כן.

שחר: ופתאום כאילו...

רועי: הפוגה.

שחר: הנוחות השקרית הזאת.

רועי: כן.

שחר: אבל עוד רגע, על פניו, ביתר שאת.

רועי: את צודקת, אני לא מקדיש לזה את המחשבה שצריך.

שחר: ואז מה? זה עוד יותר מרגיז אותי, הרי זה המקריות שבמלחמה, זה דבר שמטריף אותי. הרי מלחמה היא דבר שאנשים עושים.

רועי: המקריות או האגביות?

שחר: היא איננה אסון טבע, אוקיי? אסון טבע, אתה לא יודע מתי הוא יקרה, ואז הוא פשוט קורה. מלחמה, אתה מרגיש כאילו זה אסון טבע שקרה לך, זה כאילו גורל קרה וזה. לא, אנשים עושים את זה! ואנשים מחליטים את זה, שהם לא אנחנו. הם מעלינו במשחק שחמט הזה, אנחנו הבובות שלהם, אבל אנשים מחליטים את זה! והם עכשיו מחליטים לעצור. כן? הילד שלך הוא בעזה, עכשיו עוצרים, אוקיי. חמישה ימים, יש לזה סיבה מדהימה, כולם… הכל ברור, אני… בסיפור אחר. ובסיפור אחר, זה הדבר, והם מחליטים לעצור. והם גם יחליטו מתי להתחיל עוד פעם, ועוד פעם כולנו, הבובות, טיק טיק טיק, נרוץ אותו… זה משוגע.

רועי: ממש.

שחר: זה דבר ממש…


דליה: משוגע, אבל כנראה הכרחי, את יודעת, אני מיושנת בעניין הזה. אני מאמינה שזה הכרחי, ולא יודעת. אגב, יש לי איתך ויכוח קטנטנצ'יק, כלום ממש, לא רק איתך.

שחר: בואו נשמע.


דליה: לא, בפעם הקודמת הרבצת בו מונולוג על הזדהות, ואמרת לי, "דליה, זה לא..." 

שחר: את יודעת שאני לא יודעת כלום מה אמרתי, 


דליה: אז בואי אני אגיד לך. את אמרת שלהזדהות, אמרתי...

שחר: אה [נזכרת], עומדת מאחורי זה, אוקיי, אוקיי.


דליה: שלהזדהות, זה לא מועיל, ככה אמרת.

שחר: בתמיכה, זה לא משפר את היכולת שלך לתמוך.


דליה: זה לא משפר את היכולת שלך לתמוך. בסדר, אוקיי.

שחר: כן.


דליה: אז יש לי חבר ששמו אברהם אלטמן, ומה לעשות, גם הוא בן קיבוץ, בן קיבוץ אילון, פסיכולוג ארגוני, והוא אמר לי, "דליה, תקשיבי, יש הבדל…" אחרי שהוא שמע את הפרק והוא שמע אותך, "יש הבחנה בין הזדהות לבין אמפתיה. אמפתיה היא היכולת לחוש את הרגשות של האחר, בלי לאבד את העמדה העצמאית שלך, והזדהות היא ממש כניסה לנעליו של האחר, עד כדי התמזגות עם עולמם הנפשי." 

שחר: בדיוק.


דליה: אז את בעד אמפתיה, ואת לא בעד הזדהות.

שחר: ממש, אין לנו ויכוח בכלל. אני מאוד בעד אמפתיה, מאוד.


דליה: אוקיי. אז אפרופו אברהם אלטמן, קרא לי נס קטן. קטנצ'יק, אבל קרה לי. אברהם אלטמן הוציא ספר סיפורים, שנקרא "מים קרים", ואני אמרתי מראש, חברים, אני במשבר קריאה אטומי אני לא אקרא את זה.

שחר: את… אני רק רוצה להגיד שיחסית לאדם במשבר קריאה, את קוראת המון.


דליה: ממש לא.

שחר: המון.


דליה: שחר, את לא יודעת. אני בחסר. 

שחר: אני רואה, הכל פה ניירות, הכל פה צילומים של דברים, הכל פה טקסטים, המון, המון.


דליה: שחר, אני, כי אתם, אין לכם אחריות, אני, יש לי אחריות, אני באה עם ערימה של זה, ותמיד זה נופל לי בכניסה למעלית, ואני גם מתכופפת, ומאושרת שאף אחד לא בא לראות את זה, לא משנה.

אז הספר הזה, "מים קרים", של אברהם אלטמן, חשבתי, בואו ננסה, אני, כי זה ספר סיפורים, זה נוח. אתה לא צריך להתחיל…

שחר: קצר כזה.


דליה: בדיוק, אתה לא צריך להתחיל ולסיים. קראתי סיפור, נשאבתי אליו, וטעמתי את הטעם של להיכנס לסיפור ולדעת מה קרה בסוף. עד כדי כך.

רועי: אדיר.


דליה: זה אדיר. עכשיו, זה אמנם סיפור קצר, אבל פתאום התענוג הזה הציף אותי, ולפי דעתי, אני אמשיך עכשיו. זאת אומרת, זה פתאום אתה נזכר ב...

שחר: מה, את תמשיכי בעוד ספרים?


דליה: לא, קודם כל בספר הזה.

רועי: יש מנות קטנות.


דליה: כן, מנות קטנות, בדיוק. קודם כל בספר הזה, אבל זה נס, בשבילי זה נס, כי רק עיתונים, אתם רואים ודברים כאלה וטקסטים, אבל לא ספרים. שחר, זה לא טוב.

רועי: לא טוב.


דליה: לסיום.

רועי: כן?


דליה: אנחנו נקרא היום שיר, נתתי, הכנתי אתכם מראש, אל תגידו שלא ידעתם. אני מאוד אוהבת את השיר הזה. הוא שיר שכתב חיים חפר, כמובן, שהיה משורר נפלא.

שחר: את יודעת שראיינו אותו?

רועי: איתה, היא הייתה איתנו.


דליה: הייתי?

רועי: את היית...


דליה: לא.

רועי: היא לא הייתה איתנו.


דליה: עשינו ערב.

רועי: רגע, הרי אני רוצה לומר...


דליה: השתתפתם בערב בחולון.

רועי: כן, לא, אני רוצה להגיד, אל"ף זה היה לפני 13 שנה, זה היה לפני… להגיד לך משהו, זה היה לפני 12 שנה.


דליה: נכון, אודי זמברג ואני עשינו ערב לחיים חפר בתיאטרון חולון.

רועי: לדעתי, את ליווית אותו ל… דליה, ליווית אותו לכתבה לאולפן שישי.


דליה: נכון.

רועי: הגעת איתו לגלי צה"ל.

שחר: אהה, זה הדבר הזה.

רועי: הקלטנו את זה.

שחר: זה אתה זוכר.


דליה: נכון.

רועי: כן, הקלטנו את זה בגלגל"צ, כיוון שהוא כבר היה על כיסא גלגלים, היה צריך להכניס….

שחר: נכון. וזה היה קסום ברמות על.

רועי: זה היה הראיון, אני חושב, האחרון של חיים חפר.


דליה: באמת, אלוף העברית... ואלוף העברית המדוברת שיש בה גם מילים...

שחר: אבל הומור, הומור.


דליה: הומור. אלוף העברית המדוברת שיש בה גם הפצעות של עברית גבוהה ואתה לא מרגיש בזרות או בצרימה, אלוף העברית, באמת.

שחר: ממש. אני גם, אני גדלתי עם סבא וסבתא עם מבטא כבד, אירופאי כבד מאוד. ואנשים בגיל שלו שמדברים עברית באופן הזה, זה נראה לי כמו כאילו קסם שאי אפשר להאמין אותו, כי איך זה יכול להיות שאדם בגיל הזה מדבר עברית כאילו...


דליה: הוא גם לא יליד הארץ, הוא בא בגיל תשע מפולין.

שחר: אבל זה צבריות כאילו משוגעת, ממש.


דליה: אבל, ועברית לא הייתה שפת האם שלו.

רועי: כן.

שחר: מדהים, מדהים.


דליה: הכול מדהים, בקיצור. אז הוא כתב את השיר הזה במלחמת השחרור, אני חושבת שב-47', חיים חפר, והלחין את זה כמובן, חבר קיבוץ, חבר קיבוץ נען, דוד זהבי. ואנחנו נקרא את זה, אני מודה שזה שיר שמציף אותי, אבל אני אתנהג יפה.

שחר: אז זה חלק מהפורמט, דליה.


דליה: חלק מהפורמט, אבל...

שחר: הצפה זה חלק מהפורמט.


דליה: נכון, אבל צריך להתגבר.

שחר: אז לא עכשיו פתאום לשנות את הפורמט.


דליה: לא, צריך להתגבר.

שחר: בסדר.


[מקריאים את השיר הן אפשר מאת חיים גורי:]


דליה:

בשלכת נושב כבר הסתיו,

האבק בדרכים אט שקע,

והיום רק אלייך נשרף

וחולם על פגישה רחוקה.


שחר:

הן אפשר כי עוד ערב יבוא,

והשער יחרוק לו דומם,

ועינייך יהיו כה טובות,

כמו אין מלחמה בעולם.


רועי:

הן אפשר, הן אפשר,

שיהיה זה פשוט כבר מחר.

הן אפשר ובג'יפ שעבר,

שאגו בחורים כי נגמר.

הן אפשר, הן אפשר

שיהיה זה פשוט כבר מחר.


דליה:

הן אפשר כי חדרך העצוב

מחכה בחיוורון קירותיו,

וקורא הוא לשנינו לשוב

מקרבות מדרכים ומסתיו.


רועי:

הן אפשר כי פתאום ניפגש

במשלט או בדרך עפר

הן אפשר בין עשן ובין אש

גם לחלום שהכל כבר נגמר.