top of page

באות בזמן פרק 55: רבקה מיכאלי באולפן: ״אני דרישת שלום חיה ממה שהיה״

אין צורך להציג את רבקה מיכאלי. בשיחה עם דליה הן מדברות על ראובן בעלה ז״ל, עליות וירידות במערכות יחסים בין בני אדם, הגעגועים לנעמי שמר ויוסי בנאי והקנאות הלא טרחנית לשפה העברית.



 

"באות בזמן" דליה גוטמן וחברים, מבית All in, הבית של הפודקאסטים.

דליה: טוב, אז הקשבתי לעומר אדם, אמרת לי שאני אקשיב לשיר של אריאל זילבר, שהוא באמת נורא יפה, ואיך שלא, נכון? ואיך שלא?

רבקה: נכון.

דליה: הוא שר את זה נפלא, עומר.

רבקה: נפלא.

דליה: כן.

רבקה: ואני מוכרחה לומר לך, אני ידעתי שהוא מאוד מוכשר וכולי, ו"שני משוגעים" משוגעים, ושירים אחרים, אבל להגיד שאותו הייתי שמה בלילה, להאזין לו, אז הוא לא מול פרנק סינטרה בואי נגיד. אבל פתאום כששמעתי אותו שר את השיר הזה של אריאל, נכבשתי טוטאל.

דליה: המון רוך, המון רוך היה שם.

רבקה: רוך וכישרון ועוצמה ו…

דליה: נכון, נכון, נפלא. "ובלילות ובלילות עולות בי מנגינות, וזרם דק קולח". גם העברית של אריאל נורא יפה. "ותפילותיי לרוח נענות". והוא שר, באמת עומר אדם שר את זה נפלא.

רבקה: נכון.

דליה: אבל רבקה, אני רוצה להציג אותך, כי את האורחת שלי היום בפודקאסט. את מכירה את ההרכב, נכון, את הפודקאסט של "באות בזמן" עכשיו, כן?

רבקה: בוודאי. בוודאי. עשיתי שיעורים.

דליה: שחר סגל רועי בר נתן, ועילי בוטנר כמובן.

רבקה: עילי, המפתיע.

דליה: נכון. אבל אבל מפעם לפעם אני מראיינת גם חברות, כמו את רותי ירקוני, ועוד. מזמן מזמן ביקשתי אותך, אבל לקח זמן, והנסיבות וכן הלאה. אז הנה, את פה, דרך אגב, אני קוראת לך "ריב" בדרך כלל.

רבקה: נכון.

דליה: אבל גם רבקה. אני אף פעם לא קוראת לך רבקל'ה, כי פעם, בראיון, לפני המון שנים, את הסברת למה את אוהבת יותר שקוראים לך רבקה, ולא רבקל'ה. את מעדיפה רבקה.

רבקה: כן, זה נשמע לי כזה, א' - מתיילד, וב' כאילו, עד עולם אני אהיה ל'ה?.

דליה: אבל אנשים מרגישים אינטימיות.

רבקה: אבל בבית קוראים לי ריבה את יודעת.

דליה: אהה, ריבה. 

רבקה: כן.

דליה: ההורים קראו לך ריבה?

רבקה: ריבה.

דליה: ותלי אחיך קורא לך ריבה?

רבקה: ריבה, ריבה.

דליה: אה, אוקיי. אז בשבילי את ריב...

רבקה: ריב, שזה מצוין.

דליה: ריב זה מצוין, כי אין לי כוח...

רבקה: יש גם מישהו שקורא לי ריישל'ה.

דליה: באמת? אז ריב, אני נורא שמחה ש… רבקה, נורא שמחה שאת פה, כמובן.

רבקה: גם אני שמחה

דליה: דיברנו קודם, את ואני, כמובן. לא את הכול אמרתי לך בשיחה המוקדמת. מה שאני רוצה להגיד זה דבר נורא נורא בסיסי, נורא נורא, מבחינתי עמוק אפילו. אנחנו חברות המון שנים. חברות שתכף אני אדגים אותה. גם ברגעים מאוד קשים, היית לצידי. כבר יש לי דמעות…

רבקה: כבר.

דליה: כן, אבל זה יעבור.

רבקה: טוב, חכי. יגיע גם אצלי. יש לי על מה לבכות.

דליה: אוקיי, בסדר. אז זאת חברות מאוד ארוכת שנים, ויש לה אבחון שונה מחברויות אחרות. זה חברות שידעה עליות ומורדות, וכמו שאמרת לי השבוע - "במורדות אנחנו פשוט לא מדברות", אנחנו לא מבררות.

רבקה: לא ורבלי.

דליה: לא ורבלי.

רבקה: אלם.

דליה: אלם.

רבקה: אלם.

דליה: אלם.

רבקה: עד שמשהו קורה, ואפשר להתחיל לטלפן

דליה: נכון.

רבקה: ואפשר להתייעץ.

דליה: נכון.

רבקה: והכול נשכח.

דליה: אבל את יודעת שזה נורא לא נאור בעצם, נכון? גם את מטופלת או היית מטופלת?

רבקה: אני לא רוצה לריב איתך, בשום אופן לא.

דליה: אבל חברות היא רק… מערכת יחסים, זה רק משהו שיש בו עליות ומורדות, נכון?

רבקה: נכון.

דליה: אז צריכים לברר את המורדות, גם לי אין אומץ לברר.

רבקה: אבל תודה לאל, אנחנו לא חיות יחד.

דליה: נכון.

רבקה: אז אני יכולה לעבור יום, יומיים, שלושה, שבוע בלעדייך.

דליה: נכון, נכון. אבל, טוב, אוקיי, אז יכול להיות שלא צריך לברר, אני לא יודעת.

רבקה: לא צריך לברר.

דליה: עובדה שאני יודעת, גם בתקופות של האלם, כמו שאת קוראת לזה, שאם אני אצטרך, את שם.

רבקה: בוודאי.

דליה: וכמובן, שהדבר הראשון שעולה בדעתי, זה גם מתחבר ליום הזה שאנחנו מקליטות, ותכף תגידי למה. ישבנו שבעה על אבא של נועה, ונועה הייתה בת שמונה חודשים, ויום אחד את באת בצהריים, לא עם כולם. והבאת לי מרק סיני, לאכול (דליה בוכה תוך כדי דיבור). אני זוכרת שזה היה נורא, נורא, זה באמת, אני לא אוהבת המילה מטלטל, אבל זה טלטל אותי. זה היה הדבר שהכי היה נחוץ לי, אבל גם הכי חימם ליבי, ואני הבנתי שמישהו רואה את המצוקה שלי, קורא אותה, ומביא לי בדיוק את הדבר שאני צריכה הרגע.

רבקה: מרק חם ללב.

דליה: בדיוק, מרק חם ללב. למרות שזה היה אוגוסט, הוא נפטר בארבעה באוגוסט. אבל זה היה דבר שנחוץ לי. חוץ מזה שאת התעקשת שנועה, בת השמונה חודשים, תלמד להגיד אמא.

רבקה: בדיוק, אני לא עזבתי אותה, לקחתי אותה בידיים ואמרתי, דליה, אם את רוצה להיפטר ממני, שתגיד אמא, אם לא אני לא הולכת. לקחתי את התינוקת ואמרתי: א-מא. א-מא.

דליה: נכון.

רבקה: א-מא.

דליה: נכון.

רבקה: א-מא.

דליה: נכון.

רבקה: והיא אמרה, מהה. אמרתי שלום.

דליה: ומאותו יום היא אמרה, אמא.

רבקה: כן.

דליה: אז זה רגע שנורא נורא זכור לי. יש עוד כמה מומנטים שאני אגיד אותם טיפה יותר מאוחר, אבל אני יודעת שלך היום זה, הוא יום מיוחד.

רבקה: כן, היום מלאו 30 למותו של בעלי, ראובן שרוני, זכרו לברכה. זאת פרידה אמיתית, כי אני אולי אגיע בעוד שנה לקבר.

דליה: כן, למרות שאין לך עוד מקום.

רבקה: לא, לא, לא, לא, להיקבר שם. כדי לבקר אותו, אם אני אחיה, זאת אומרת.

דליה: ברור, ברור.

רבקה: אבל זאת פרידה, זאת פרידה. אבל את יודעת, לפעמים אני שומעת צעדים.

דליה: באמת?

רבקה: כן. כן, זה מאוד משונה. כשסיפרו לי שאתה שומע אותו בבית, אז חשבתי, טוב, נו. אבל כן, פתאום נדמה לך שהוא בבית.

דליה: מעניין. יש אלמנת המלחמה הזאת, נוגה פרידמן, שכותבת יומן אבל בפייסבוק, אז כמובן, את יודעת, יש הבדל בין הפרידה הזאת והפרידה של נוגה.

רבקה: כן, היום למות בן 85 זה לוקסוס.

דליה: בדיוק, כן, לא יודעת אם זה לוקסוס, אבל…

רבקה: זה לוקסוס. אני, אבל, לכן גם לא רציתי להתראיין בנושא.

דליה: למה?

רבקה: כי ראובן היה גיבור, הוא היה בשב"כ ואחרי זה במוסד, והוא כתב ספר שעד עכשיו לא מפרסמים אותו, מישהו משם מהמוסד אמר לי: הוא היה גיבור, איש נועז מאוד, הוא אמיץ מאוד. אז לשבת היום, ולספר, כל השמות… "מותר היום לפרסם" שככה מתחיל כל בוקר שלנו או לילה שלנו במהדורת החדשות.

דליה: "הותר לפרסום".

רבקה: הותר לפרסום. אני לא יכולה, אני לא חושבת שהאלמנה הקשישה יש לה זכות לדף בעיתון.

דליה: את גם במודעת האבל כתבת רבקה.

רבקה: נכון.

דליה: לא כתבת... השם מיכאלי לא הופיע בכלל במודעה, למה?

רבקה: כי זה עליו האבל, ואני כ"שרוני", אני שרוני לצורך העניין של ראובן, אבל לא רציתי לצאת עם איזה פירמה כזאת שמתאבלת על ראובן שרוני, אלא אשתו רבקה.

דליה: המחשבה, מחשבה… לא התלבטת? זה היה ברור לך שאת...

רבקה: היה ברור, מהרגע הראשון.

דליה: מעניין מאוד. יש לי על ההתחלה שאלה, את יודעת, משק המרירויות שלי, בסדר? יש דברים שאמרו לך בשבעה שאת חושבת שלא היו צריכים להגיד לך? יש דברים שאנשים אומרים...

רבקה: הדבר הכי בולט שאומרים לי, את חזקה.

דליה: את חזקה?

רבקה: את חזקה, ובאיזשהו מקום זה מתחיל להיות לי קשה, לומר לי את חזקה, זאת אומרת, את יכולה להיות אלמנה, את יכולה לעבור ניתוח, את יכולה לאבד אח, את חזקה. ויכול להיות שבסך הכל זה נכון.

דליה: אבל עובדה שאת זוכרת את זה לא לטובה.

רבקה: אני זוכרת את זה כדבר שקשה לשמוע בפעם השנייה, בפעם השלישית. אם מישהו אחד אמר לי את זה, בסדר, אבל פתאום שזה עוד פעם ועוד פעם אומרים לי את זה, זה נורא קשה.

דליה: והדיבורים בשבעה, כל ה… זה לא דיבורי סרק, אבל זה דיבורים כאילו… 

רבקה: כן, אבל אני יודעת, אני יודעת גם איך אני באה לשבעה, אני ממציאה כל מיני דברים, ואני משתדלת להיזכר איפה ראיתי את הנפטר, ומתי דיברתי איתו בפעם האחרונה, וראיתי אותו שבוע קודם, והוא אמר לי שהוא בסדר גמור. הוא לא אמר לי שהוא הולך למות, הוא אפילו לא רמז לי.

דליה: אפילו לא רמז לי, זה נהדר. אבל בכל זאת אמרת לי על משהו יוצא דופן, שפתאום נפלטה לך תשובה למישהו מבאי השבעה.

רבקה: טוב, הוא בא, לא אליי, לאחד מהבנים של ראובן.

דליה: כן.

רבקה: והוא ישב שם, וכלתו של הבן הגדול, היא הגישה, היא נדיבה, והייתה מתוקה כזאת, והיא אמרה לאורח: תשתה משהו, אז הוא אמר, אולי יותר מאוחר. ואז כמובן נפלט לי: לכמה זמן באת? וביקשתי סליחה 200 פעם, הוא אמר טוב טוב אני מכיר אותך, את מבינה, זה טבע של עקרב.

דליה: אבל באמת, זה נכון שיש, אני שואלת אם זה נכון כאילו שאני לא יודעת מה זה שבעה, אבל תמיד אני רוצה לברר את זה מחדש.

רבקה: לא, אני לא יכולה להתחיל לבכות, אני לא רוצה.

דליה: בסדר.

רבקה: אבל הייתה שבעה של אחי, האיש שהייתי מאוד קשורה בו, והשבעה הזאת התקיימה אצלי בבית, והייתה כאן אלמנתו, מיקי שתחייה, ובנותיו מרב ועדי שיחיו, ואחי הצעיר הנהדר נפתלי שיחיה, ואני, אז היו המון קבוצות אבל. והיה איש אחד שבא כל יום, כל יום, כל יום, ואמרתי לו, סליחה, למי אתה בא? אז הוא אמר (מחקה את המבטא): לא, אני באמת מחכה, אולי יוסי בנאי יגיע.

דליה: אוי, זה נפלא. זה ממש נפלא. היתה לו מטרה בשבעה הזאת.

רבקה: כן.

דליה: שני דברים, יש לי זיכרונות נורא מובהקים ממך. זיכרון אחד, שלפני המון המון שנים, פטפטנו כמו שתי חברות, אולי באתי אלייך לקפה, אני לא זוכרת, ונורא הצחקת אותי, נורא. אז אמרתי לך, רבקה, את יודעת מה? אני מפסיקה להתלבט, אני מתחתנת איתך ודי. את אמרת לי מיד…

רבקה: ואז אמרתי לך, כאילו יש לך עוד מישהו?

דליה: לא, אמרת: את רוצה להגיד לי שחוץ ממני יש לך עוד אופציות? לא, זה היה, זה מה שנקרא פאנץ' שאי אפשר להמציא, ואני זוכרת שמאז תמיד מלווה אותי המחשבה, ואף פעם לא דיברנו על זה באמת, בעצם למה לא עשית סטנדאפ אף פעם? הרי כשאת מדברת, השיחה…

רבקה: כשאני מדברת זה יוצא לי, אבל צריך מישהו שידובב אותי כמוך, או כמו ראובן.

דליה: כן.

רבקה: אני הייתי נורא מצחיקה אותו וגם אותך.

דליה: כן.

רבקה: הייתם הקהל הכי טוב שלי, שניכם. אבל כשאני יושבת לכתוב, למשל, אני כל כך עם הפרעת קשב, שזה לא יוצא. אז בהצגה, כשעובדים על הצגה, אז אני יכולה להוסיף כמה דברים. כשכותבים לי מונולוג ואני אומרת אפילו על מה אני רוצה את המונולוג, אני יכולה להוסיף פאנצ'ים, אבל אני לא מספיק רצינית כדי לשבת ולכתוב, לכתוב ממש. יש עוד איזה משהו קטן שחסר לי, שנמצא אצל סטנדאפיסטים. אני רואה את הדר לוי…

דליה: מה זה המשהו הקטן? זה התמדה אולי?

רבקה: לא, לא, זה איזה ניצוץ. איזה ניצוץ שאתה רואה דברים והיפוכם. את כל התמונה. אני לפעמים לא רואה את כל התמונה, אני לא מספיק מוכשרת, אוקיי?

דליה: מה זה דברים והיפוכם?

רבקה: תראי, אני הייתי בחיל האוויר, הופעתי בחיל האוויר, הופעתי כמעט ערב ערב. וערב אחד היה בדיוק אחרי שעזר ויצמן אמר שהטייסים הם שמורת טבע. ועשו מסיבה גדולה, ומוטי הוד, עליו השלום, אמר: "תנו לה לשתות, מה את שותה?" אמרתי "וודקה, עם מיץ תפוזים". נתנו לי כוס ענקית ואני שתיתי וגמעתי וגמעתי. אני יודעת שהייתי שם שעה וחצי על הבמה, אני לא יודעת מה אמרתי, ואני זוכרת שכולם נורא, נורא צחקו.

דליה: אבל אני שאלתי אותך, מה זה דברים והיפוכם? למה את חושבת שלסטנדאפיסטים אחרים...

רבקה: תראי, את רואה פתאום שהם תופסים איזו נקודת מבט ארכימדית על העולם, שאני יכולה להבריק ברפרטה, אבל לא במצע כולו. ולכן אני מאוד מכבדת סטנדאפיסטים, ואני יודעת שאני יכולה לבצע טקסטים שכותבים לי.

דליה: ברור, יש לך תוכניות יחיד.

רבקה: וזה אני יודעת. אני יודעת מה להדגיש ומה להוריד ואיפה זה משעמם ואיפה זה ארוך.

דליה: כן, אבל את גם יודעת לאלתר, זאת אומרת...

רבקה: כן.

דליה: אוקיי, אז עכשיו אני שואלת אותך, נגיד מישהו מסוים… 

רבקה: הייתי בהצגה, "אני סבתא שלך". ואני צריכה להגיד לו, "אני יכולה עכשיו לעבור לקטע הגנטי?" עכשיו בגלל כל העיסוקים שלי, אמרתי "אני יכולה לעבור לקטע הגריאטרי?"

דליה: מצוין.

רבקה: תום אבני מסתכל עליי ואומר: "גנטי או גריאטרי" ? אמרתי, "למה אתה מתעקש? זה אותו דבר, זה כמעט אותו דבר". ואז התחלתי...

דליה: ככה על הבמה.

רבקה: ישבתי וניתחתי, מה ההבדל בין גנטי לגריאטרי? ועד שבסוף אמרתי, טוב, גנטי, אני יכולה לעבור לקטע הזה.

דליה: הוספת קטע על הבמה בעצם.

רבקה: וזה, אף אחד לא הרגיש שזה לא היה כתוב.

דליה: אני רק אגיד ש"אני סבתא שלי", נכון? ככה זה שם ההצגה.

רבקה: כן, כן.

דליה: מציג עכשיו בתיאטון הקאמרי. ראיתי את זה, וכמובן געיתי בצחוק עם כל הקהל, ואת עושה שם תפקיד ממש נהדר. אני שואלת, אני רוצה לספר לך סיפור, על… ואני רוצה לשאול אותך באמת, קשה לך ללמוד בעל פה? כי בהצגה הזאת את כל הזמן על הבמה, ואני חשבתי לעצמי, איך את זוכרת כמויות כאלה של טקסט?

רבקה: אז זה נכון שבחמש הצגות הראשונות הייתה מישהי שלחשה לי, כלנית, באוזן, כך קוראים לה, כלנית. לאוזן קוראים "נא באוזן".

דליה: נכון, בטלוויזיה, האוזניה.

רבקה: נא בא.

דליה: נבא.

רבקה: נבא.

דליה: נכון, נכון.

רבקה: ואחרי חמש הצגות אמרתי לה שהיא יכולה לחזור, ללכת הביתה, כבר שלטתי בחומר. אבל אני בפאניקה בהתחלה, בהחלט, כשמדובר בעל פה, זה לא היה פעם, אבל זה...

דליה: כי זה המון טקסט.

רבקה: כן, כן.

דליה: עכשיו הייתה הפסקה גדולה בגלל המלחמה, והיית צריכה שוב להופיע, אז מה עשית?

רבקה: אז קראתי את הטקסט, כמובן שברגע האחרון, בדקה האחרונה, לפני שיוצאים להופיע.

דליה: ברור.

רבקה: אבל הייתי בסדר.

דליה: את קוראת לך לעצמך בקול רם?

רבקה: כן.

דליה: או את קוראת בעיניים?

רבקה: לא, אני קוראת בעיניים, ומה שצריך אני אומרת בקול רם. אבל כן, אני תמיד עושה את זה כבר אחרי שבאו לקחת אותי פחות או יותר. כי אני הולכת עם הטקסט כל היום, וכל הזמן אני אומרת, "את צריכה לעבור על זה, את צריכה לעבור על זה". ואני עושה עשרים עוד דברים, אני מכניסה כביסה, אני מוציאה כביסה, אני מכניסה כלים, אני מוציאה כלים, הכל עם הטקסט ביד, ואני לא ניגשת אליו.

דליה: וכשקורה על הבמה אסון, בטח קורה לך גם עכשיו, שלפעמים אין כניסה, את לא עונה בזמן, את לא עונה… לא?

רבקה: זה לא, לא, לא, שום דבר מטריד.

דליה: אוקיי, כי עודד קוטלר סיפר לי סיפור נהדר, על שחקן מצוין, ותיק מאוד, הוא כבר לא איתנו, שהייתה הצגה שהם היו שניהם על הבמה, והשחקן הוותיק כבר לא יכול היה לזכור טקסטים, בשום אופן, דרך אגב, גם בגיל יותר צעיר, הוא לא יכול היה לזכור טקסטים, אבל פה הייתה לו הצדקה. ועודד והוא עומדים על הבמה, עודד קוטלר והוא, ויש דיאלוג, עודד אומר לו, "אז לאן אתה נוסע?" אז השחקן הוותיק אומר, "נו, לאן אני נוסע?" אז עודד אומר, "בטח אתה נוסע לפטרבורג", אז הוא אומר, "נכון, לפטרבורג", ועודד שואל, "ובאיזה שעה אתה נוסע?" אז השחקן אומר לו, "נו, באיזה שעה אני נוסע?" וככה הדיאלוג נמשך, שעודד בעצם נותן לו את כל הרפליקות, והוא לא זוכר שום דבר, זאת אומרת, אין בכלל, ואני יודעת שזו צרה נורא גדולה של שחקנים.

רבקה: אם הימים שלי יתארכו, זה כנראה מה שיקרה.

דליה: (צוחקת) הימים שלך כבר ארוכים, כבר. בואי. 

רבקה: כבר לא ילדה, את אומרת.

דליה: אני לא יודעת אם את לא ילדה, אני בעניין הזה...

רבקה: אני יודעת שבשבת ראובן בן 86, בעיתון כתבו בן 87, זה לא נכון, ויש לו גם שני ילדים ולא שלושה, על כל פנים, אנחנו יודעים על שניים, ואני באפריל בת 86.

דליה: למה את מגלה כבר, אנחנו רחוקים מאפריל, למה את תמיד אומרת את...

רבקה: לא, את תמיד לא הבנת את זה.

דליה: לא, אף פעם לא. לי יש עניין עם הגיל, ולך אף פעם לא היה עניין עם הגיל.

רבקה: אני מתכוננת, אני כבר בת 90 מבחינתי.

דליה: כן, אוקיי. אבל את מקצרת לך…

רבקה: כן, לא, אבל כדי לשכנע את עצמי ולהבין שזה כך, ולדעת מה אני יכולה ומה אני לא יכולה, ומה… "הספסנישט", כמו שאומרים ביידיש. 

דליה: כן.

רבקה: זה לא… לא יפה לדבר כך.

דליה: לא נאה.

רבקה: כן, לא נאה.

דליה: כן.

רבקה: וגם אני מגיל 26, מהשיר הזה "בת 26", אז הייתי בדיוק בת 26, שרתי את זה, ואמא שלי באמת כעסה: למה את צריכה להגיד בת כמה את? 26, "קרון אחרון", ילדה בלי חבר.

דליה: ילדה בלי חבר, זה נורא טוב. בגיל 26, ילדה בלי חבר. אמא שלי הייתה מזועזעת מזה. היא לא הבינה איך הסכמת שחיים חפר יכתוב לך...

רבקה: אני ביקשתי, לא הסכמתי.

דליה: למה? למה?

רבקה: כי זה גיל נורא חשוב, ה-26 הזה, זה המעבר. באמת מלהיות עוד עדיין קלולס, לנטילת אחריות. 26, אתה מתחיל לקחת אחריות.

דליה: אבל אז גם 26 כבר היה צריך להתחתן... היום, תודה לאל, השתחררנו מזה.

רבקה: כן, זה היה אבוד.

דליה: זה היה אבוד. 26 זה היה.. 

רבקה: 27 זה היה… 27, אין סיכוי ש...

דליה: אז לא חשבת שזה יקלקל לך, השיר הזה? אני לא… 

רבקה: לא.

דליה: זה נורא אמיץ.

רבקה: זה יבריח או ירתק?

דליה: אני לא יודעת, וזה שאת אומרת בקלות כל כך את הגיל שלך, אפילו לא שואלים אותך, לא רק זה, את גם אומרת את הגיל...

רבקה: תראי, כבר יותר קשה להגיד לי עכשיו, להגיד את הגובה שלי מאשר את הגיל שלי. זה פה אני לא אומרת כבר אמת.

דליה: (צוחקת) אבל בסדר, אבל להגיד את הגיל, אז כאילו, יש לך משהו שהוא מתריס נגד העולם. אתם חושבים ככה וככה, אני אגיד בת כמה אני, ואתם לא תגידו לי שאני לא צריכה להגיד, שאני צריכה להסתיר או… עכשיו אני שואלת אותך, זה מהבית? זה מה...

רבקה: אף פעם לא חשבנו שצריך להסתיר.

דליה: אימא שלך הייתה בסדר עם הדבר הזה? הייתה אומרת בת כמה היא?

רבקה: אימא שלי ודאי אמרה בת כמה היא.

דליה: כי לקחת זה מאיזשהו מקום.

רבקה: כן, ודאי, כי אנחנו אף פעם לא… לא הייתה לנו בעיה.

דליה: לא היה עניין עם זה. 

רבקה: לא, לא.

דליה: זה נורא מעניין. עכשיו, "בת 26", באיזו תוכנית עשית את זה?

רבקה: ב"ילדות קשה" עם יוסי בנאי

דליה: עם יוסי בנאי. טוב, אפשר להאנח עכשיו, נכון? על יוסי בנאי.

רבקה: כהוגן, בייחוד שכל השנה האחרונה עברתי עם תזמורת המהפכה, בהצדעה ליוסי בנאי.

דליה: נכון.

רבקה: וראיתי אותו מופיע. פשוט ראיתי אותו מופיע, ונדמה היה לי שאני...

דליה: מה, בווידאו?

רבקה: בקון, בווידאו.

דליה: כן.

רבקה: בלי סוף.

דליה: כן.

רבקה: וכל הזמן הייתה לי הרגשה שאני איתו. ויוסי הוא באמת חלק מהביוגרפיה שלי הרבה יותר עצום. הוא חלק מהאישיות שלי, מהעשייה שלי.

דליה: מה את...

רבקה: את יודעת, עכשיו אני חליתי. למי הלכתי בבית חולים איכילוב, אחרי שאחי היה מנהל בית החולים? למי אני אלך עכשיו? הלכתי לשמואל בנאי, לפרופ' שמואל בנאי. והוא לקח אותי ביד כאילו שהוא אחי.

דליה: בן אח של יוסי.

רבקה: בן אח של יוסי.

דליה: כן.

רבקה: הוא ראש המערך הקרדיולוגי של איכילוב.

דליה: כן.

רבקה: ואני הייתי חלק מהמשפחה הזאת. אביבה הגיעה ללוויה, היא הגיעה לשבעה. היא נרעשה כולה. הם נורא אהבו את ראובן. אפילו יוסי אמר לו, ראובן, כל כך הרבה זמן חיכינו לך…

דליה: אבל כמו ביחסים, כמו שאמרנו, דיברנו על שתינו, אז גם עם יוסי בנאי, זה לא היה נטול קונפליקטים, נכון?

רבקה: על רקע מקצועי, כלומר.

דליה: מה זאת אומרת?

רבקה: כלומר, פעם אחת שהייתה חזרה לקראת הצגה, עושים חזרות. האולם היה, האולטימטיבי היה ברשפון, היה אולם קולנוע, הוא היה פנוי בבוקר, וב-9 בבוקר הייתי צריכה להתייצב לחזרה, והמטפלת לא הגיעה. עכשיו מדובר בילדה בת שלוש, ילד בן חמש פחות או יותר. ואין מטפלת, אין לי איפה לשים אותם. אני מביאה אותם איתי, אבל אני כבר מאחרת, כי נתתי לה צ'אנס להגיע עד תשע. בתשע אני מתחילה לארוז צעצועים, ואוכל, ומשחקים וכולי.

דליה: תשע בערב?

רבקה: בבוקר.

דליה: בבוקר, אוקיי.

רבקה: ואז אני כמובן מגיעה לקראת השעה עשר, אני רק מתייצבת. ואין טלפון סלולרי, אין למי להתקשר. ואני באה, והילדים רואים אולם ריק, שהוא בנוי גם באיזה מדרון כזה, אז אפשר לרוץ מקצה האולם.

דליה: להחליק את כל.

רבקה: לבמה, והם צועקים, והם צוחקים. ויוסי - מתחילה חזרה, הוא אמר, לא, לא, לא, אני לא יכול, אני לא עובד עם אנשים לא מקצועיים. הוא סוגר את החזרה, והולך.

דליה: מה את אומרת?

רבקה: ואני אמרתי, ילדים, בואו, אני כולי דמעות, בואו, ואני הולכת הביתה. ואמרתי לו, אני לא אופיע איתך אף פעם יותר. ככה אמרתי לו. השעה חמש או שש בערב, יום שישי, מגיע יוסי בנאי, ואומר, אני מבקש סליחה. אבל, את מבינה מה שעבר עליי? אמרתי: כן, אבל אין מד חניה לילדים, ואיחרתי מפני שנתתי צ'אנס למטפלת עוד להגיע. נכון שתמיד הייתי מאחרת, אבל לא כך. לא באה מצוידת בשני רעשנים.

דליה: הוא היה דייקן, לא? אני זוכרת.

רבקה: יוסי, כן.

דליה: כן, אני זוכרת. עשינו, עשיתי איתו תוכנית שבועית בקול ישראל בימי שישי.

רבקה: כן, בטח.

דליה: אז הוא היה מאוד די...

רבקה: ברסאנס.

דליה: לא, הוא ככה...

רבקה: כל מיני, כן.

דליה: מיכה אוהד היה כותב לנו את כל מיני דיוקנאות. 

רבקה: הוא היה נפלא.

דליה: כן, הוא היה נפלא, הוא באמת היה נפלא.

רבקה: אגב, את הכתיבה שלו, עם השנים אני יותר ויותר מעריכה. והוא פעם אמר לי, בראיונות, את לא מחמיאה לי אף פעם. ואז שמתי לב שזה נכון, כי לא נעים לי, כי הוא כל כך קרוב אליי. אבל פתאום אני מבינה שהוא כותב יוצא מן הכלל.

דליה: מה זאת אומרת?

רבקה: הכתיבה שלו היא נהדרת. שרנו שיר עכשיו בערב הזה של המהפכה, תזמורת המהפכה. שרנו שיר, משהו, איך הוא נקרא? משהו עם סוף. "אני אהיה להיט בינלאומי", או כל מיני, אני לא זוכרת. אם אני אקח טלפון, אני תכף אקרא לך את המילים, אבל… זה היה מדהים איך שהוא כתב. (שרה טדה טדה טדה טדה טדה…) שלומי שבן הלחין אותו. 

דליה: גם לעצמו הוא כתב דברים נהדרים.

רבקה: דברים נהדרים, נהדרים.

דליה: אני לא רוצה להחמיץ מחמאה שצריך לתת לך. אמר לי מי שהיה בערב הזה של תזמורת המהפכה, שהמחווה ליוסי בנאי, שברגע שאת עלית על הבמה, תשואות סוערות של כל הקהל במשכן האופרה, בלי פרופורציה לשאר המופיעים.

רבקה: אני אגיד לך למה, כי אני איכשהו מביאה.. אני הגשר… אני רגל אחת שם כבר.

דליה: רבקה, אל תגידי… 

רבקה: אני דרישת שלום חיה, ממה שהיה.

דליה: נכון, ממה שהיה.

רבקה: כן, יש לי ערך נוסטלגי, אין ספק. מוזיאלי.

דליה: בכל אופן, זה...

רבקה: כן, כן, כן, כן.

דליה: היו, היו...

רבקה: זה גם היה קהל מסוג מסוים, אלה שבאים, את יודעת.

דליה: את יודעת, מסוג מסוים. זה גם היה בחלקו קהל צעיר, שלא מכיר את יוסי ולא מכיר אותך, ובכל זאת זה… בימים אלה צריך לציין את זה…

רבקה: טוב, וגם התזמורת המהפכה היא מדהימה.

דליה: אין, זה תופעה ממש

רבקה: המשהו שעושים.

דליה: עכשיו, אפרופו שאת אומרת שראובן ואני הכי צוחקים ממך, תמיד כשהייתי באה אליכם, וכבר כשהייתם הרבה שנים ביחד, למעלה מ-30 שנה, הייתי… כשהיית אומרת משהו, וראובן היה מתפקע מצחוק, הייתי מציינת לעצמי, שאם זה ככה, אז יש משהו מעורר קנאה בקשר הזה, כי הוא צחק כאילו שהוא לא שמע אותך קודם.

רבקה: כמו החברות שלנו, את יודעת שהיו מורדות בקשר הזה.

דליה: בסדר, כן.

רבקה: אבל היה בינינו קשר מאוד עמוק.

דליה: מי שצוחק ככה, צחוק כזה טרי.

רבקה: לא, היה לנו קשר, משהו… אפילו עצלנות משותפת, אני לא יודעת איך להגיד לך, באמת חלקנו המון דברים משותפים. המון. ביחד עם זה שאנחנו, העיסוקים שלנו כל כך שונים.

דליה: כן, אבל הוא צחק ממך כאילו שהוא שומע אותך לראשונה. לא צחוקים ככה מאישה אחרי 20 שנה, די, זה נמאס. לא, מההתחלה, אותו צחוק. עכשיו, אני לא אוכל לחזור הביתה, אם לא… צחקי השביע אותי, שאת צריכה לספר את הסיפור, שנגמר בפאנץ', ראובן, ככה אתם חיים?

רבקה: אהה… הייתי פעם בסופר.

דליה: כן.

רבקה: זוכרת שקניתי קומקום חשמלי מתנה.

דליה: כן.

רבקה: וכשיצאתי, היה מאבטח, הוא אמר: קבלה. אז את הקבלה, אז התחלתי להוציא, הוא ממש… אמרתי, אני לא יודעת איפה הקבלה, והפכתי את התיק. ואז הוא סחב אותי ככה לקופאית: את מכירה אותה?

דליה: עם השיער?

רבקה: ככה, ככה, ככה. ואז היא אמרה, "כן", והוא שחרר אותי. ובאתי הביתה, סיפרתי לראובן על המאבטח, ואמרתי לו, ככה אתם חיים? 

דליה: זאת אומרת, לראשונה הבנת מה זה להיות אזרח שהוא לא רבקה מיכאלי.

רבקה: אנונימי.

דליה: בדיוק, אנונימי. הוא גם אמר לך לשפוך את כל תוכן התיק.

רבקה: כן, בטח, אני… 

דליה: וסיפרת גם מה יצא מהתיק, זאת אומרת, כן, כן, אז הייתה חוויה גם למאבטח וגם לך, זאת אומרת, זה… טוב, אני לעומת זה זוכרת עוד דבר אחד, נורא נחמד: שושנה דמארי נפטרה, והיא גרה ברחוב קלונימוס, ואנחנו גרנו בהקליר, ורצינו ללכת לשבעה שתינו.

רבקה: קלונימוס 6.

דליה: נכון. ואנחנו בהקליר 10, ורצינו ללכת לשבעה. אמרתי, את יודעת מה, בואי נלך לשבעה, ואחר כך נבוא אלייך, נשתה קפה. לא תמיד צריכים לצאת, עם גירויים חיצוניים, נשב שתינו, שתי חברות ונפטפט. אמרתי לך. רעיון נהדר. הלכנו לשבעה, באנו אלי הביתה, התיישבנו, אמרת לי: רציתי להגיד לך שראיתי סרט נהדר עם הבמאי הזה האנגלי, איך קוראים לו, הבמאי האנגלי שהתאבד אחר כך, את לא זוכרת, שהייתה לו אישה הולנדית.

רבקה: עשיתי מערכון על זה עם נעמי שמר.

דליה: באמת?

רבקה: בסיבה למסיבה. אף שם, לא את ולא אני… 

דליה: תקשיבי, בסוף הערב, את לא ידעת… לא, אבל אמרת אמרת לי ככה: אי אפשר לבלות איתך, את לא זוכרת כלום, זה מה שאמרת לי. ואת לא אמרת לי אף שם. "השחקנית שהתאבדה, השחקן שככה"...

רבקה: את יודעת מה שאני אומרת, הייתי אומרת, שראובן ואני מדברים, אז המון פעמים שכחנו שמות וזה, אמרתי, כמו חוברת לחופש. את יודעת, בחוברת לחופש יש שלוש נקודות להכניס מילה… אז הוא היה אומר, אה, בוודאי, בואי, אני זוכר את השם, ואני אומרת לו, אה, כן, ואיך קוראים לאשתו? ואז אני הייתי נזכרת.

דליה: אה, באמת?

רבקה: כן, והיינו משלימים ככה אחד את השני. שיחה מאוד מעניינת, ארוכה קצת בשביל הנושא, אבל…

דליה: ונעמי שמר גם?

רבקה: נעמי שמר, אנחנו התבדחנו על זה.

דליה: על זיכרון.

רבקה: כן. אבל, נעמי, את אומרת, נעמי שמר, זה באמת דבר ש… מזיז לי המון מיתרים, המון, המון, המון. אני כל כך מתגעגעת. גם את היית, אנחנו, שתינו הלכנו.

דליה: שבוע לפני מותה. את התקשרת אליי בשבת בבוקר.

רבקה: התקשר אליי, הבן שלה, אריאל, ושאל אותי אם אני רוצה לבוא להיפרד מאמא. ובאתי לאיכילוב בשבת בבוקר, בשמונה בבוקר, הוא ביקש שנבוא, הייתה אחותה שהאכילה אותה, ושתינו נפרדנו ממנה.

דליה: אני זוכרת שהתקשרת אליי בשבת בבוקר, ואמרת, בואי להיפרד מנעמי. אם אני לא טועה, לא נכנסנו לחדר, נכון?

רבקה: נכנסנו.

דליה: נכנסנו?

רבקה: בדיוק, אני זוכרת אותה מצוין.

דליה: אולי את, אולי לא.

רבקה: את חיכית בחוץ, אני כן.

דליה: והיא כתבה לך כמה וכמה דברים. כן. כן, היא נורא נורא אהבה אותך.

רבקה: כן, היא אהבה, אני חושבת, את יוסי ואותי, בגלל הביטוי, איך אנחנו מבטאים את הדברים, העברית הזאת, הייתה נורא נכונה בעיניה.

דליה: תראי, בעיניי, אמרתי לך כבר את זה, את נסיכת העברית, עכשיו אני לא אומרת מלכת העברית, כי אני לא אוהבת את המילה מלכה, וזה פז, ונסיכה, יש בזה הרבה חן, ובעיניי, באיזה מובן את נסיכת העברית? אני יודעת שאני, כשאני באולפן, אני מקליטה משהו, ואני בצרה, יש מילה שאני לא יודעת להגות אותו, אני לא יודעת להטות אותו, אני לא יודעת איך מבטאים אותה, לא משנה איפה היחסים שלנו עומדים באותו יום, אני מרימה, מרימה, "מרימה", כמו פעם... אני מתקשרת אלייך.

רבקה: מתקתקת.

דליה: מתקשרת אלייך, ואת אומרת לי: רק רגע, ואני אומרת לך, תיזהרי לא ליפול, כי אני יודעת שהאבן שושן עומד למעלה אצלך, אני אומרת לך, תיזהרי לא ליפול. את לוקחת את האבן שושן, פותחת, ונגיד, את אומרת לי, "לִכְשֶׁאָבוֹא", לא.

רבקה: מילון ההווה כבר יש לי, את המילון, מילון ההווה.

דליה: מילון ההווה?

רבקה: כן.

דליה: אוקיי. ואת אומרת לי את התשובה, ואני אומרת לך, אוקיי, תודה, ואז כעבור חמש דקות, תמיד אבל, את מתקשרת עוד פעם אליי, ואומרת לי, בדקתי את זה שוב, זה ככה, כמו שאמרתי לך. זאת אומרת, יש לך איזה עניין עם העברית.

רבקה: יש לי גם עניין עם, אני מדברת, אני משתדלת לדבר נכון. אני לא משתדלת, אני אמרת, נתראה בִּשְׁמוֹנֶה, אני מתגעגעת לִשְׁלֹמֹה. עכשיו, אף אחד לא אומר ככה על הבמה, וזה אוכל לי את הלב. וכשאני אומרת, למה אתה אומר, בְּשְׁמוֹנֶה, תגיד בִּשְׁמוֹנֶה. לא מדברים כך.זאת התשובה, לא מדברים כך. למה לא מדברים כך? כך צריך לדבר. למה כשאתה שר שיר, אתה מזייף מההתחלה? זמרים, עושים המון טעויות. עכשיו, כולם אומרים שְׁמוֹנַה עֶשְׂרֵה. זה הלא.. פשוט למות מזה. יש או שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, או שְׁמוֹנַה עשר. אבל אין את הצירוף הדבילי הזה, שְׁמוֹנַה עֶשְׂרֵה.

דליה: הוא בן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, כן?

רבקה: בוודאי.

דליה: הוא והיא בני שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה.

רבקה: כן, הם בני שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מספר השנים. השנים.

דליה: השנים, אה, כי המספר הוא השנים. הוא בן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה

רבקה: כמו עשרת אלפים לירות. זה לא הלירות נותנות, את האלפים.

דליה: אז עשרת אלפים, הוא מתייחס לאלפים, ולא ללירות. אבל את לא כמו צחקי, את לא אומרת, הוא גר בִּכְפַר סָבָּא.

רבקה: יכול להיות שאני אגיד את זה. 

דליה: כן? בִּכְפַר סָבָּא..

רבקה: בִּכְפַר סָבָּא., אבל אני לא אגיד, נסעתי לִפְרָאג

דליה: לִפְרָאג אל תגידי.

רבקה: שזה, זה אחד, הדברים הכי צורמים, וזה אני שומעת. את הולכת, היית, או אני הולכת לְבַנְק זה וזה. זה דבר נורא, זה באמת להיות יותר אדוק אפיפיור.

דליה: ואת לא עושה את זה, תודה לאל.

רבקה: כן, וזה, הרבה אנשים אומרים, הוא, שלא צריך. אז תגידו פעמיים, וְ, ואל תגידו לי, הוא, כשלא צריך.

דליה: עכשיו, אני יודעת שאת המצאת את המילה "להיט", כמובן. ואני שואלת אותך, אם האקדמיה ללשון העברית, לפעמים מתייעצים איתך, או מדברים איתך.

רבקה: כן, כן 

דליה: באיזה…?

רבקה: בפעם האחרונה שהייתי, שבחרו במילה "הסכת" לפודקאסט, מה שאנחנו עושות עכשיו זה הסכת.

דליה: כן.

רבקה: זה לא התאזרח סופית.

דליה: נכון, ממש לא.

רבקה: זה לא התאזרח.

דליה: נכון, אבל זה לגיטימי להגיד פודקאסט? נכון בעינייך?

רבקה: אבל הסכת, אם זה היה מתאזרח זה יפה, כי, "מרשתת" ומדברים, אפליקציה – יישום, הדברים האלה הם די חדשים, והם התאזרחו.

דליה: הסכת זה מאוד יפה, כי בגלל זה "תסכית".

רבקה: אני זוכרת כשנולדה המילה לאתגר, challenge, לאתגר, אמרנו: זה יתפוס? לאתגר? מי היום אמר challenge?

דליה: אבל יש מילים בעברית שאת לא אוהבת? 

רבקה: מילים?

דליה: נגיד, תגידי שראית סרט מטלטל, תגידי דבר כזה? תפלי בקלישאה הזאת?

רבקה: בשפת יומיום אני לא אגיד, אבל תשמעי, הוא הפך לי את הבטן, הסרט הזה.

דליה: מה זאת אומרת?

רבקה: אני יכולה להגיד: סרט שהפך לי את הבטן.

דליה: ברור.

רבקה: וואו, איזה סרט.

דליה: ברור, אבל אני שואלת אם הקלישאות האלה.

רבקה: הקלישאות מעצבנות אותי, ואני שומעת לאחרונה הרבה הספדים, שבדרך כלל מתחילים: "אני לא יכול לדבר עליך בלשון עבר". אוקיי, מה יבוא הלאה?

דליה: מה זאת אומרת?

רבקה: אני יודעת כבר שזה הולך לכיוון הבנאליות.

דליה: התחלתי מקודם להגיד לך, ולא השלמתי, שיש יומן אבל של נוגה פרידמן, שהיא עושה עכשיו את הדוקטורט שלה בסוציולוגיה, והיא כותבת בפייסבוק. זאת אומרת, היא רוצה שכולם יראו, שכולם יקראו, ואפרופו זה שאת שומעת את ראובן לפעמים מדבר, אז היא אומרת, היא קוראת לזה "רוחות רפאים". היא אומרת, אני יודעת שהוא פה, אני רואה אותו, זה לא ממשי, אבל אני רואה סימנים, אני רואה, אני רואה, אני מרגישה את הנוכחות שלו. עכשיו, יש לה שלושה ילדים קטנים, זה אלמנות אחרת לגמרי, אבל כאילו את מבינה שאי אפשר לדלג על הדבר הזה שנקרא "אבל", אי אפשר לדלג עליו.

רבקה: התייעצו איתי לאחרונה, מישהי שנפטרה, וחשבו מה לכתוב על הצוואה שלה, אמרתי: "היא לא תמות בשבילנו, לעולם".

דליה: מאוד יפה.

רבקה: ואני חושבת שזה העניין, כל זמן שאני חיה, הוא לא מת בשבילי, הוא איננו, אבל הוא לא… הוא ישנו, הוא תמיד ישנו. אני לובשת עכשיו דרך אגב, זה חולצה…

דליה: בגד שלו?

רבקה: כן, זה שלו.

דליה: אבל זה...

רבקה: יפה, נו?

דליה: מאוד, מאוד. גם היה נורא אלגנטי, ראובן

רבקה: כן, זה היה לבית.

דליה: אבל כשאת רואה עכשיו נשים צעירות מתאלמנות...

רבקה: זה נורא, זה נורא, זה נורא, זה כל החיים עם ילדים. לא, זה הורג אותי. כל אנשי המילואים שנהרגים עכשיו אחד אחרי השני.

דליה: והצעירים...

רבקה: אנשים שכאילו חשבו כבר, שהם גמרו עם הצבא, והצעירים… לא, זה… הקורבנות האלה הם קשים מאוד.

דליה: אז עכשיו אני נותנת לך, מקודם אמרת לי שאת שכחת לקחת את הדיסקית, כי זה אכפת לך נורא, אז הנה אני נותנת לך אותה, שיראו שזה אכפת לך נורא, ושאת רוצה...

רבקה: מאוד אכפת.

דליה: נכון. שאת רוצה להתאים...

רבקה: אני הייתי ב… הרבה פעמים, בכיכר החטופים.

דליה: כן, אני גם הייתי.

רבקה: אני הקלטתי להם משהו שהם ביקשו. אני חושבת שזה האסון הכי קשה שלנו.

דליה: הייתה לי מחשבה… היום, או אתמול בעצם, כשהייתה הדרמה הזאת עם פסק הדין של בית המשפט העליון, עם הפרסום שלו. ציבור אחד שמח, ציבור אחד פחות, אבל לכולנו יחד הייתה חוויה מאוד מסעירה אתמול. במובן מסוים אפילו אינטלקטואלית, נורא נורא חשובה, נורא נורא… תשתיתית במובן של ה...

רבקה: חוק יסוד.

דליה: בדיוק. במובן של המקום שאתה גר בו, גם למי שלא אוהב את זה, וגם למי שאוהב, הוא התעסק בדבר עצמו, בעניין עצמו, כאילו במגילת העצמות עצמה. והייתה לי מחשבה, יכול להיות שסתם מחשבה של יינטע, אני לא יודעת, שיושבים עכשיו כמאה עשרים, עשרים ותשעה אולי, חטופים בעזה, הם לא עברו את החוויה שכולנו, או רובנו, נגיד ככה, עברנו אתמול. הם לא עברו איתנו משהו נורא נורא חשוב. זאת אומרת, זה לא רק שהם רחוקים והם אינם והם סובלים, אלא גם הם, אין להם את הממשות של ההווה, אין להם את החיים איתנו.

רבקה: את החוויה הישראלית.

דליה: את החוויה הישראלית. וזה, את יודעת, אתה קם עם אבן על הלב, אתה חושב, עושים מספיק, לא עושים מספיק, מה אפשר לעשות עוד?

רבקה: זה לא הדבר היחידי שהם הפסידו. הם מפסידים. הם בעיקר צריכים לחזור הנה. באמת, נעדכן אותם. אבל הם חייבים לחזור. זה כל כך עצוב.זה כל כך עצוב. וזה כל כך לא מובן. את יודעת, אני לא… אני שמאלנית, קיצונית וכולי. אני חשבתי כמו שגולדה נהגה בזמנו, כשהיא לא סיפקה לארמיה המצרית, בשום אופן גרגר אחד של סוכר, או טיפה אחת של מים, עד שלא מחזירים את השבויים. אני לא הייתי יוצרת שום מסדרון, הומני, הומניטרי, לפני שלא מחזירים את השבויים. ויש לי על זה ויכוח, והמשפחה זה לא פשוט. ולא ראיתי, לא הבנתי, איך זה קורה. איך שוכחים להם סולר. למען השם. אנשים, זה נכון. אבל הם בנו מתחתיהם תופת, שכולה בנויה, כדי להתקיף אותנו. והם, הם זקוקים באמת לכל העזרה הזאת. יש להם, את האנשים האלה שהם צריכים לשחרר. זה הכול. ואז הם יקבלו את כל הטוב שבעולם.

דליה: השאלה אם אנחנו זוכרים אותם מספיק, את יודעת, זה נורא מענה אותי. שאלה אם אנחנו זוכרים את זה.

רבקה: תראי, אני רואה חדשות, ואחרי כמה זמן אני אומרת, טוב, די, תראי סרט. אבל אני זוכרת אותם. אני כל הזמן זוכרת אותם. ועל מי שלא מדברים, זה כמובן שני התינוקות של משפחת ביבס, שכולם כבר מסכימים שהם לא איתנו.

דליה: אני מאמינה שהם ישנם.

רבקה: אני נורא רוצה להאמין, זה כל כך, כל כך צובט. וכל הילדות האלה. איזה אסון, איזה אסון.

דליה: שאלה מה אפשר לעשות, מה ההנהגה, הממשלה, מה אפשר לעשות כדי, ואנחנו לא עושים בשביל להביא אותם. חוץ מזה שאת אומרת…

רבקה: אני לא רוצה להסתבך שוב.

דליה: את צודקת, את צודקת.

רבקה: אני אסבך אותך.

דליה: לא, אני לא מפחדת, אבל את גם אמרת עכשיו נכון, שאת נגד המסדרון ההומניטרי הזה. את נגד העזרה ההומניטרית. עד שלא יחזרו השבויים.

רבקה: עכשיו מדברים על חלוקה לשבטים. טוב, אני לא רוצה…

דליה: לא, לא, זה לא ניכנס לזה. אבל אני רוצה כן לשאול אותך - את היית באופרה תיאודור.

רבקה: נכון.

דליה: באופרה הישראלית.

רבקה: א', אני ממליצה מאוד על האופרה הזאת, נכתבה על ידי ישראלים, מבוצעת על ידי ישראלים, מנוגנת על ידי ישראלים. ואני צילצלתי אלייך, וסיפרתי לך, שאחרי כל מחיאות הכפיים שהעיפו את הגג, באמת, אם הייתי יודעת להגיד את כל השמות בעל פה, הייתי נותנת להם את הקרדיט שמגיע להם, האופרה תיאודור, שני שחקנים מבצעים את הרצל תיאודור הצעיר, ואחרי זה הרצל המתבגר. ובתום כל המחיאות כפיים, התזמורת ניגנה התקווה, הזמרים על הבמה שרו, הקהל באולם הצטרף, וכולם, אולם מלא, עומד ובוכה ושר התקווה. אבל כולם בוכים. ואת מרגישה, שזה גם ביחד, שזה גם גורלי, שזה גם אנחנו מבכים, משהו שהולך מאיתנו. אני תמיד התרגשתי מהתקווה. גם… בייחוד בחו"ל, כשאת באיזשהו מעמד בחו"ל ושרים התקווה, את יוצאת מדעתך. יש משהו שפה, ואני נולדתי פה, הוריי נולדו פה. אבל זה נורא עצוב.

דליה: ראיתי אותך כשיצאת, והיית עם עיניים דומעות, אמרת לי: נורא בכיתי עכשיו.

רבקה: כן, זה הצטרף לכל הבכיות שלי.

דליה: את מכירה את הדיבורים, נכון? שאולי אין לנו מה לחפש פה, שאולי אנחנו טעינו, כולנו טעינו, שאולי אין לנו עתיד.

רבקה: מה שהציל אותנו שאין לנו לאף… לאיפה ללכת לפי דעתי. יכול להיות שזה אולי...

דליה: אז אבידן צדק, שאין לנו פשוט לאן ללכת. "העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לנו פשוט לאן ללכת".

רבקה: כיהודים, עם תרבות ישראלית הזאת שנוצרה פה, עם האומנות הישראלית, לאיפה נקח את כל הדבר הזה? לאוגנדה? נוצרו פה דברים נפלאים, נפלאים, נפלאים. איך נוותר עליהם?

דליה: אבל היו אומרים לך, נגיד עכשיו, לגור בניו יורק. עיר קוסמופוליטית.

רבקה: אבל הילדים שלי לא גרים פה.

דליה: כן, אוקיי.

רבקה: אז כאילו הייתי יכולה לגור אצלם, איתם, מולם. אבל לא, אני הייתי מתה פשוט. כי ביניי ובין המציאות הייתה זגוגית, כי אני אוהבת ישראלים. אני נורא אוהבת ישראלים.

דליה: כי יש שפה משותפת נורא חזקה.

רבקה: אני ישראלית כל כך.

דליה: לו אמא שלך חיה עכשיו, הייתה אומרת לך, רבקה, למה לך את כל זה? בוויכוחים, כן? 

רבקה: בוודאי. בוודאי. גם קצת ראובן אמר, תשתקי. את לא צריכה, למה את מביאה את זה על עצמך? ואני מפסידה מבחינה מסחרית, בוודאי.

דליה: לא ראיתי שהקהל ב… אני סבתא שלך… אהה.

רבקה: נכון, נכון.

דליה: צוחק פחות, לא ראיתי.

רבקה: אני הייתי בשוהם עד עכשיו ובתל אביב.

דליה: מקבלים אותך נהדר, את אומרת...

רבקה: כן, אבל לא בכל מקום כל כך רוצים אותי. לא כל ההיכלות מוכנים שנגיע אליהם. מעט. ואת רואה שהם נסוגים לאט לאט.

דליה: שהם כן יזמינו אותך, כן. כי שמעתי אותך בראיון בטלוויזיה, לא חשוב באיזה הזדמנות, ואת אמרת דברים נורא נכוחים, את הסברת לגמרי את דעתך. את לא אמרת שום דבר מקומם. את דיברת כמו פטריוטית.

רבקה: בטלוויזיה היא רצתה שאני אבקש סליחה.

דליה: כן, מה פתאום? 

רבקה: אני אבקש סליחה, בדיוק מצאה, אצלה. אני הולכת לקנוסה.

דליה: על מה גם? את נורא פטריוטית, על מה? אני לא מבינה.

רבקה: על מה שאמרתי, שהמתנחלים מתעמרים בפלסטינים. "זה לא נכון… לא היו דברים מעולם.."

דליה: טוב, אנחנו לא ניכנס לזה עכשיו, כי ככה החלטנו גם בשיחה מוקדמת, למרות הפיתוי. אני רוצה לראות אם… אהה כן, אמרת דבר נורא יפה על ההצגה הזאת, שאת משתתפת בה בקאמרי. אמרת שאת אוהבת להיות עם שחקנים צעירים, וקראת להם "הם הסוכנים שלי להווה".

רבקה: נכון.

דליה: מה זאת אומרת?

רבקה: כי הם מדברים על המוזיקה שהם אוהבים, פתאום אני מבינה - המקומות שהם מבלים בהם. כמובן שהכול היה, עד השישה באוקטובר היה נכון, כי את מבינה שתום אבני שאני איתו, שישה בני משפחה שלו נרצחו בבארי. אז כל הדברים האלה, הוא נורא שקט, הוא לא מדבר על כלום, הוא איש מתוק ומכבד וקרוב מאוד.

דליה: אמרת שהוא עוזר לך נורא בהצגה הזאת.

רבקה: הוא עוזר לי, כן.

דליה: באיזה מובן?

רבקה: הוא עומד לידי עד שההצגה מתחילה. כן, קצת חושך, אז הוא דואג לי, שאני לא אתקל בשום דבר. והוא בכלל, הוא נחמד, הוא תומך. וגם השחקן שמחליף אותו, ערן, כזה. אבל הם באמת מדברים על קצת אחרת, הם קצת, יש להם תחומי עניין אחרים. ואני נורא אוהבת להיות עם אנשים צעירים, גם ברדיו. לשמוע פתאום, ואני אוהבת לראיין אנשים מוכשרים צעירים, מאוד.

דליה: ובנסיעות הארוכות? הרי יש נסיעות.

רבקה: כן, אז זה נכון, זה תופס עד "אם הדרך", ומאם הדרך, כולם עם אוזניות, אין לי מילה.

דליה: אבל עד זה את מנהלת איתם שיחות, ונוצרות גם חברויות?

רבקה: בטח.

דליה: אני יודעת שזה בנאלי, אבל בכל זאת מתחשבת לשאול אותך, יש לך איזשהו חלום של תפקיד שהיית רוצה שיכתבו לך, או שקיים, והיית רוצה...

רבקה: אני רוצה להיות אומנת באחד מהמחזות של צ'כוב.

דליה: באמת? מתי זה עלה על דעתך?

רבקה: כשראיתי את זה.

דליה: מתי זה התגבש?

רבקה: יכולה להיות גם?

דליה: מה, אומנת מבוגרת כזאת?

רבקה: זה אומנת שומרת את כל האמת, והולכת ככה עם קול כזה (מנמיכה את הקול ומעוותת אותו), והיא אומרת, "אבל ככה זה לא הולך…". זה קצת כזאת, יש לי בראש, אני לא יודעת אם הכרת את מליקה, הייתה ראש צוות המאפרים של הקאמרי, מנהלת המחלקה, כי הייתה, היה לה קול כזה. פעם אחת, באתי עם הנכדה שלי, היא אמרה לי (מחקה אותה) "איך יש לך נכדה כל כך יפה, זה בניגוד לחוקי הטבע".

דליה: מצוין.

רבקה: אז היית רוצה לגלם דמות של אומנת?

דליה: כן, כזאת.

רבקה: קשישה רוטנת שהולכת ככה, ומלמלת לעצמה.

דליה: רוטנת אגב זה...

רבקה: כן, כן.

דליה: לקראת סיום אני רוצה לשאול אותך ככה, את מקנאה? אני רוצה לעזור לך, בסדר? אני מאוד מקנאה. אני רוצה לעזור...

רבקה: אני מקנאה.

דליה: את מקנאה.

רבקה: אני מקנאה.

דליה: איך את משככת את הקנאה?

רבקה: אני מדברת לעצמי בקול רם.

דליה: שמה?

רבקה: תרגעי, תרגעי. את יודעת שאת לא עושה מה שהיא עושה. כן, היא בנויה אחרת, היא יותר צעירה ממך, מה את רוצה?

דליה: את מדברת ממש?

רבקה: כן, כן, כן.

דליה: אה, יפה.

רבקה: עם מי יש לי לדבר עכשיו?

דליה: לא, זה טרי.

רבקה: אבל אני גם לא מגלה את צפונותיי לבן אדם שאני חיה איתו כמה אני מקנאה.

דליה: ברור, אבל לעצמך כן.

רבקה: כן, כן.

דליה: אז תודה לאל. אז בזה אנחנו… וכשאת מרגישה שאת מקופחת בהצגה, או...

רבקה: הייתי מקופחת בקרדיטים פעם.

דליה: בקרדיטים?

רבקה: אני הרגשתי מקופחת. בייחוד הקרדיטים על הצגה זה מי עולה ראשון ואחרון, בהשתחוויה. בהצגה שלא מילאתי בה תפקיד ראשי, אבל בהחלט, הבליטו מאוד את שמי, והיה לי תפקיד שם לגמרי לא רע, ופתאום הבמה אמר שבהשתחוויה אני עולה ראשונה.

דליה: כלומר, רגע, אני רוצה להסביר.

רבקה: אני עולה לפני...

דליה: שמי שאומר...

רבקה: כן. מי ש...

דליה: החשוב...

רבקה: אחרון המשרת גימל.

דליה: כאילו הכי… התפקיד המרכזי הכי חשוב, עולה בסוף.

רבקה: כן.

דליה: ולך אמרו לעלות ראשונה.

רבקה: כן. לא הגיע לי להשתחוות אחרונה, אבל אחת לפני האחרונה, או שניים לפני האחרונה. וזה העליב אותי, עד עמקי נשמתי, והלכתי למנהל התיאטרון, ואמרתי לו שאני מאוד לא אוהבת את זה. ואמרתי לו, למה את כל הפלקט בניתם סביבי, וכשבאה להשתחוויה, אני… אז… זה תוקן. לא יכולתי להסתכל לבמאי הרבה זמן. בינתיים אני ראיתי אותו פה ושם, פעמים שלוש…

דליה: אבל אני מתפעלת מזה שאמרת.

רבקה: כן. כי אני הרגשתי שזה יקרה ערב ערב מעכשיו. כן, אז בהחלט אמרתי.

דליה: אבל היה לך טוב עם זה שם.

רבקה: ואני לא בן אדם שמקפיד על קרדיטים. את יודעת, אני לא… כבוד וזה, וזה רחוק ממני. אבל פה זה הייתה הרגשת קיפוח.

דליה: מעניין, אבל שעשית את זה, אני נורא מקנאה בזה.

רבקה: כן.

דליה: כי אני לא תמיד אומרת. אני המון פעמים ממורמרת, אבל אני לא… אני לא אומרת.

רבקה: לא, לא, אני כבר למדתי להגיד. אני יכולה להגיד לילדים שלי שאני כועסת עליהם, מה שלא אמרתי פעם.

דליה: את אומרת להם?

רבקה: אם אני כועסת, אם אני כועסת, אני אומרת.

דליה: את לא מפחדת להגיד?

רבקה: מה, הם לא...

דליה: לא, את יודעת, זה מתחיל ריב.

רבקה: לא, כן, כן. לא, לא ריב, לא ריב. אבל אני אומרת, פה נעלבתי, פה לא… כן.

דליה: והם עונים לך? הם…

רבקה: הם משתדלים כמה שאפשר לטשטש וזה, הם אומרים, אני אוהב אותך ואני אוהבת אותך.

דליה: אבל הם לא כועסים, מה, את רוצה ממני ומה זה?

רבקה: לא, לא, אנחנו לא ברמה הזאת היומיומית…

דליה: הם גדולים כבר. כן. ראיתי את יונתן בלוויה של ראובן לפני חודש, הוא בא, הרבה זמן לא ראיתי אותו, ופתאום הבנתי שאני מתייחסת אליו כמו אל ילד בן שש, אמרתי, יונתן, בוא, אני רוצה לנשק אותך. וכל כך לא היה לי נעים, ראיתי שהוא הסתכל עליי. 

רבקה: בן שש אבל חמישים ושש.

דליה: בדיוק. הוא הסתכל עליי, אומנם בחיבה גדולה מאוד, אבל כאילו, את מתבלבלת, ואני… "יונתן, בוא, אני רוצה לחבק אותך". כאילו, היחס הזה לא משתנה לילדים הזו, אתה מכיר אותם בגיל שש וזה מתקבע, ואחר כך איתו… התבגרתם, מה לעשות? הם מגיעים לגיל שלנו.

רבקה: אני נותנת לו שליטה מרחוק במחשב שלי.

דליה: אבל מה את אומרת?

רבקה: אני נותנת לו שליטה מרחוק במחשב שלי.

דליה: איזה אמון, דרגה מרחיקה.

רבקה: כן.

דליה: זה מרחיק לכת, זה מרחיק לכת. ולמיכלי לא?

רבקה: הוא מבין בזה קצת יותר ממנה, אבל גם היא יכולה בהחלט. היא מתעסקת בזה, כן, היא מנהלת...

דליה: בעיניי זה אמון...

רבקה: אתר מאוד רציני.

דליה: בעיניי זה אמון מופלג, ממש מופלג. יש לך לפעמים רגשות אשמה כלפיהם?

רבקה: אהה….כן, כן, בהחלט. כן. לא אמא אידיאלה, כל הזמן. אבל דבר אחד, אני יודעת שהם ידעו שהם בראש סדר העדיפויות שלי. הם אף פעם לא פיקפקו באהבה שלי אליהם, אבל עשיתי שגיאות חינוכיות ואחרות. בהחלט.

דליה: כי בפודקאסט שעשיתי עם נועה, הבת שלי, היא אמרה לי לראשונה, שהמקצוע, כאילו הקריירה במרכאות, העסיקה אותי באופן כזה שהיא חשבה שהיא במקום השני, לא במקום הראשון. וזה יוצר אצלי רגשות אשמה… 

רבקה: הילדים שלי תמיד בחנו אותי, כאילו קצת מגבוה, כאילו האמא שלנו מצחיקה קצת עם הדבר הזה.

דליה: היו להם רווחים?

רבקה: כן, כאילו, היא קצת חולת אייטמים.

דליה: אה, המובן הזה.

רבקה: כן, אז תמיד סיפרתי שהיה סיבה למסיבה, הם היו יוצאים לגינה עם הדלת הכפולה, של זכוכית כפולה, כדי שהם לא ישמעו חס וחלילה, סאונד של התוכנית.

דליה: הם לא רצו לראות סיבה למסיבה?

רבקה: לא, אלא אם הייתי אומרת- אביתר בנאי אצלי בתוכנית, או זכרו לברכה, מאיר בנאי, או ארכדי דוכין, אז כן, כן. אז הייתי צריכה להודיע להם, אם יש משהו מרתק שכדאי להם לבוא.

דליה: אבל ככה הם לא ראו את התוכנית הזאת.

רבקה: לא, לא, לא.

דליה: למה? כי מה?

רבקה: הם לא סבלו את הטלפונים שאחרי. זה הם ראו ניקוי ראש, ועל זה, באמת, הם היו ילדים. ואני לא נתתי להם לראות ניקוי ראש, ובאתי לשמור בגן, ואז הסתבר שכל הילדים מכירים אותי, כי הם רואים ניקוי ראש. ואז הייתי באמת… לא חשוב, הייתי באה ביום חמישי, מותשת, אחרי לילה ללא שינה, הייתי יושבת אצל שכנתי, יפה ספיר, עד שהשעה שהם היו חוזרים, היינו אוכלים, ונכנסים כולנו למיטה לישון. והיינו קמים בשמונה בערב, במיטה הגדולה, והייתי מביאה פירות וכל מיני דברים, ויושבים ורואים את התוכנית, ביחד. במיטה.

דליה: את ניקוי ראש?

רבקה: כן.

דליה: אבל את סיבה למסיבה הם כבר לא רצו לראות.

רבקה: לא, הם כבר היו ילדים גדולים.

דליה: כן.

רבקה: תראי, אני תמיד אוהבת לספר, שיש המערכון המפורסם, "זהירות נהגת", שישבתי עם יונתן באוטו, הוא היה בערך בן 17, והתחיל המערכון והוא העביר תחנה, אמרתי, בוא הנה, אולי תשמע את המערכון הזה? יש קיר בבית שנבנה בזכות המערכון הזה.

דליה: מה זאת אומרת? תוכנית שהלכה המון זמן, שלך ושל יוסי.

רבקה: כן. אז הוא הקשיב. הוא הקשיב ואמר, הצחוקים זה ממכונה, נכון?

דליה: מה את אומרת. מה את אומרת.

רבקה: היום בדיעבד הם מעריכים הרבה יותר את מה שאני עושה. הרבה יותר את מה שעשיתי, מה שאני עושה.

דליה: הם אומרים לך את זה?

רבקה: כן. כן, הם פתאום מבינים ש… אולי היה… אבל תשמעי, כשהם גדלו, הם אמרו לי, הכלב שלי כבר היה זקן, הם אמרו, אימא, תקחי עוד כלב. אז אמרתי, אם אני ארצה, אני אקח עוד כלב. הם אמרו, לא, אנחנו לא רוצים שתישארי לבד, כשאנחנו נעזוב את הבית. אמרתי, אתם לא צריכים לדאוג לי, יש לי דברים שאני עושה. מה תעשי? אמרתי, אתם לא זוכרים מה אני עובדת? אז זאת אומרת, הם ידעו יפה מאוד שאני תלויה בהם.

דליה: תלויה ולא תלויה

רבקה: ולא תלויה. אבל שאני, שהם בראש סדר העדיפויות, אכפת לי מהם.

דליה: אבל היית עושה דברים אחרת היום בקשר לגידול שלהם?

רבקה: יכול להיות שלא הייתי עושה את מה שעשיתי.

דליה: היית מוותרת…?

רבקה: כמה דברים, כמה אירועים.

דליה: אהה, לא מוותרת על כמה…

רבקה: אירועים. לא, לא.

דליה: אירועים.

רבקה: אבל הייתי מאוד ישרה איתם. שום מיתוס לא התנפץ כשהם גדלו.

דליה: באיזה מובן שום מיתוס לא...

רבקה: כאילו הם ידעו הכל על אמא שלהם.

דליה: הם מרוצים שהם הילדים של רבקה מיכאלי? יש להם רווח מזה?

רבקה: בדיעבד, בדיעבד כן.

דליה: כן? היום כן?

דליה: היום כן.

רבקה: היום כן, הם גם יכולים להגיד לי, אמא, את יכולה להרים טלפון? בוודאי.

דליה: יפה מאוד.

רבקה: לא, הם גם מעריכים את זה. הם נורא שמחים שאני עובדת.

דליה: ברור. טוב, אז תמיד היית עסוקה נורא, זאת אומרת, לא… אני לא זוכרת תקופות שלא עבדת, תמיד… וגם ראיתי את הסרט של דנה מודן, דנה ורותו. "הנכס", נכון?

רבקה: את ראית אותו, ואני לא ראיתי עדיין.

דליה: אבל רבים לא ראו אותו, פשוט דנה הראתה לי את זה. אני חושבת שזה אחד התפקידים הכי יפים שעשית אי פעם. אני גם אמרתי לך את זה. אני… יללתי כמו משוגעת. יש פה שחקנים נהדרים, אורי הוכמן כמובן. אבל...אבל ראיתי...אני לא אגיד צד אחר שלך, אבל אני חושבת שאף פעם לא עשית תפקיד כזה.

רבקה: הייתה לי מדריכה מצוינת, דנה מודן, אני מוכרחה לומר, שהקפידה על כל הברה ועל כל תנועה ועל כל ג'סטה ועל האיפור, או על אי-איפור. אני ראיתי קצת פוסט סינק ודי נבעתתי.

דליה: למה?

רבקה: מעצמי, אני לא יודעת, הרי על מה אני מסתכלת? על האוזן, על השיער.

דליה: ברור.

רבקה: אכפת לי מה שאני אומרת?

דליה: נכון, נכון.

רבקה: אבל אני מחכה לסרט הזה מאוד. זאת הייתה חוויה נדירה.

דליה: איפה צילמתם?

רבקה: בטביליסי, שלושה שבועות. והיינו עוד איזה שבוע בוורשה. וזה היה נדיר, זה צ'ופר שלא חשבתי שאני אקבל אותו. ואני חושבת שגם הסרט, בעבודה של דנה, זה היה מדהים. באמת, אני חייבת הרבה מאוד לדנה מודן, אני לא יודעת מה יגיבו, איך היא יתקבל הסרט, אבל אין ספק.

דליה: אני חושבת שזה סרט מאוד חזק. כמובן שהתהלכתי איתו כמה וכמה ימים, גם אמרתי לדנה. ועכשיו, כמו המון דברים אחרים, הוא מקבל מישנה משמעות. את יודעת, לא רוצה לגלות התוכן, אבל זה סרט מאוד חזק ומאוד.

רבקה: מבוסס בעצם על קומיקס של רותו, אחותה, רותו מודן, והם יחד עיבדו את התסריט.

דליה: נכון, והשם הוא הנכס, נכון, אני מדייקת?

רבקה: הנכס, כן. The Property.

דליה: כן. סרט מאוד חזק, ואת באמת, אני לא רוצה להגיד תפקיד חייך, כי איכשהו תמיד זה מסכם, אבל באמת זה תפקיד… הילדים לפחות היו מאוד מאוד גאים שעשית את ה….

רבקה: בייחוד שיש לי נכד קולנוען, והשתתפתי בסרט שלו בלונדון.

דליה: מי, אהה... עומרי.

רבקה: עומרי, הוא בלונדון.

דליה: יפה מאוד, כמה נכדים יש לך?

רבקה: ארבעה בסך הכול, ושישה מראובן. אנחנו עם צוות של עשרה נכדים.

דליה: זה נחמד שאת אומרת שישה מראובן.

רבקה: כן, כי האמת היא שאני כל כך אוהבת אותם, שאולי אני סבתא תותבת בכל זאת. אבל באמת זה היה זכות גדולה, אחת המתנות היפות ביותר שנתן לי זה הילדים והנכדים שלו.

דליה: כמה זה יפה. אני כמובן חושבת עכשיו, אני על סף דמעות, על זה שנעמי שמר כתבה לך שיר, שיר ערש, "יונתן ומיכלי". אני תוהה של מי היה הרעיון ולמה שיר ערש.

רבקה: זאת הייתה הפתעה גמורה, עבדתי עם צדי צרפתי על תוכנית יחיד "שעות נוספות", והיא כתבה לי כל מיני דברים, והיא פתאום הגיעה עם השיר הזה.

דליה: בלי להגיד לך, בלי...

רבקה: כי את תשמעי, אני ילדתי את מיכל עשרה ימים אחרי שנולד אריאל.

דליה: אריאל של נעמי, אריאל הורוביץ.

רבקה: ויש לנו תמונה שכל אחת יושבת בכסא נדנדה עם כזאת בטן, בציפייה למי שיגיע. ולכן היא גם הייתה שותפה, כי עם נעמי דיברתי לא דברים ברומו של עולם, דיברתי על יום יום, על ילדים, על עוזרת, על בעל, על הכול. ולכן החברות שלנו, האמיצה הזאת, הייתה כל כך טבעית. של אישה שאני הערצתי אותה, אני קראתי לה חברתי הגאונה, עוד לפני שיצא הספר, כי היא באמת כזאת, אישה מחוננת. פוליטית כמובן שהיינו שונות, אבל אהבתי גם מאוד את בעלה, את מרדכי הורוביץ, היו לנו הרבה שיחות.

דליה: אבל זה היה רעיון שלה, שיר ערש ליונתן…

רבקה: לגמרי, מתנה.

דליה: סתם, מתנה כזאת.

רבקה: כבר מאוחר יונתן ומיכלי 

דליה: את יכולה לשיר את זה רגע?

רבקה: (שרה)

שר הצרצר בשפתו הלילית, מה זה קורא לי, ומה זה היא לי, מה לעצמה, תבשר גחלילית, דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו מה תבשר גחלילית. איך המטפס מתרפק על הבית באצבעות גבעולים ארוכות. ולשניהם איך הרוח נשבעת רק לחכות, לחכות, לחכות דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו רק לחכות, לחכות. יש אימהות שישנות כל הלילה יש אימהות שבשקט קמות. את שתשני לך, מיכלי, כדאי לך כי השינה מצמיחה חלומות. דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו. 

בבית של יונתן: טוב שתשן, לא זוכרת ההתחלה, טוב שתשן יונתן ותנוח כי השינה מצמיחה ילדים. דו-דו-דו

בבית אחרון: הנה השחר מתחת לדלת בא להעיר ילדים נרדמים בטח הייתי עכשיו מתפללת אילו ידעתי למי. דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו-דו אילו ידעתי למי. 

דליה: בטח הייתי עכשיו מתפללת, רק לא ידעתי למי… רבקה אני נורא מודה לך על ההזדמנות הזאת. 

רבקה: תודה. את חברה שלי.

דליה: נכון. אנחנו חברות ונשמור על זה כמו ששומרים על אתרוג, ונתפלל שהחטופים יגיעו. 

רבקה: בטח הייתי עכשיו מתפללת אילו ידעתי למי. אבל אני מתפללת…

דליה: נכון. תודה.

רבקה: תודה.

דליה: ביי.


39 views0 comments

コメント


bottom of page