נורית הזמינה מכשיר שמיעה ומסתבר שזה לא מגבר. ערב אנימציה מיוחד שמוקדש ליונתן גפן ודליה נזכרת בפעם שאלדד זיו הגיע אליה הביתה עם צבים. נורית הולכת ל׳אמצע׳ בבית ליסין ונזכרת במלכודת שנקראת ׳בדידות בזוגיות׳. הדבר הכי נוראי בעולם אליבא דנורית זה חזייה. דליה נוסעת לנען ובדרך היא אוספת חומרים לפודקאסט. נורית מתגעגעת ליונתן ולא משאירה עין אחת יבשה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/08/2023.
לחלק א' לחצו כאן.
נורית: אז הבאתי מישהו, והוא הוריד לי את הכל למחשב.
דליה: יופי.
נורית: את כל התכתובת שלנו.
דליה: יופי.
נורית: איזה 15 שנה.
דליה: נפלא.
נורית: עם המון תמונות.
דליה: אז ישמר לך במחשב.
נורית: ולא רק זה, הורדתי גם לדיסק־און־קי, שניים, שיהיה לי.
דליה: ומה יהיה עם זה אחרי שלא תהיי?
נורית: כתבתי, כמו שאמא שלי כתבה על הכף, 'נא לא לזלזל', כף הכסף המגעילה השחורה, ששירה אמרה 'ברגע זה אני מזלזלת בכף, אמא'.
דליה: ברור, ברור.
נורית: אז כתבתי ושמתי את זה בשקית, וכתבתי, 'נא לא לזלזל, זה הוואטסאפ שלי ושל אבא'.
דליה: אבל מה הילדים יעשו עם זה בדיוק?
נורית: זה נורא רכילותי, את מצחיקה אותי, יש שם המון רכילות.
דליה: כן, אבל את יודעת…
נורית: מה, אנחנו מרכלים עליהם כל הזמן.
דליה: אבל יש להם סבלנות לקרוא כל כך הרבה וואטסאפים?
נורית: תשמעי, אני הייתי רוצה לקרוא.
דליה: תגידי, שירה לא רוצה לעשות סרט על יונתן?
נורית: אני לא יודעת. עכשיו?
דליה: לא עכשיו… אבל…
נורית: אף אחד עוד ממש…
דליה: לא הרגע, אבל עובדה שאביב עושה.
נורית: זה האֵבֶל של אביב. זה האבל של אביב.
דליה: ושירה?
נורית: שירה, לא… זה שירה, נטשה, אני. אני לא חשובה כאן, זה שירה ונטשה, הם החשובים. אבל זה מראה לך שכל אחד מתאבל אחרת.
דליה: זה נכון.
נורית: כל אחד צריך את הזמ… למרות שביהדות, אסור יותר משנה. אחרי שנה אסור לך להתאבל. את צריכה לקום, להתחיל לחיות, אפילו להתחתן. זה ממש מצווה, שנה, מרשים לך שנה להתאבל. זה כל כך נכון גם, את יודעת...
דליה: נכון, אבל יש כל מיני...
נורית: בסדר, אבל כן, אני לא אומרת, אני אומרת ביהדות, זה יפה. שאחרי שנה, את צריכה… מפסיקים.
דליה: תראי, בפעם שעברה אמרתי לך שאני, בגלל שאני כל כך מתוחה כל הזמן, ו… מדוכדכת בעצם, לגמרי. בעיקר בגלל המצב שרק הולך ונעשה רע.
נורית: כן.
דליה: אז אני לא רוצה לראות אנשים פסימיים.
נורית: אמרת את זה גם פעם שעברה, נכון?
דליה: אמרתי. בדיוק, אז על זה אני רוצה להוסיף.
נורית: מה?
דליה: אז אמרה לי חברה נורא טובה שלי, סמדר, אמרה, 'תראי, מה הבעיה עם אנשים פסימיים?' אם מישהו היה אומר לך, 'דליה, אני נורא מודאג' אז היה לך נוח להזדהות איתו.
נורית: כן.
דליה: את לא היית נבהלת, כי הוא מרגיש כמוך.
נורית: נכון.
דליה: אבל אם מישהו בא ואומר לך, 'תראי, לא יהיה צבא, ולא יהיה כלכלה, והערבים יכבשו…' אם הוא אומר לך דברים, עובדות כאלה...
נורית: כן.
דליה: זאת אומרת שהוא בעצם משתמש בך, את המְכָל שלו. הוא מוציא את הסיוטים שלו כלפייך, שאת תאחסני אותם אצלך, והוא הולך לכמה שעות 'שמח וטוב לי', כי הוא פרק את כל הסיוטים שלו.
נורית: מי אמר לך את זה?
דליה: חברה שלי סמדר, וזו הבחנה נורא נכונה.
נורית: ממש.
דליה: בדיוק. היא אומרת, 'את לא רוצה לראות אנשים פסימיים? כי את לא…'
נורית: לא חשבתי…
דליה: את לא מבינה, לא חשבת על זה, שאת לא רוצה לראות אותם כי הם משתמשים בך. הם מנצלים אותך. את המְכָל שלהם.
נורית: מה? (פליאה).
דליה: אם הם היו אומרים לך, 'אנחנו מודאגים, מה יהיה? קשה, ואני לא ישן בלילה', היית מזדהה איתם.
נורית: כן.
דליה: למה את לא רוצה לפגוש אותם? כי הם לוקחים את הסיוטים של עצמם...
נורית: מעצימים.
דליה: מעבירים אלייך, והולכים הביתה ב… את יודעת, לייצר עוד סיוטים… (צוחקת).
נורית: כן. (צוחקת).
דליה: ליום אחרי זה. וזו הייתה הבחנה נורא נכונה, שאנשים פסימיים הם אנשים שמשתמשים בך, וזה לא… הם לא עושים את זה בכוונה כמובן.
נורית: זה לא נעים לי, אני פסימית.
דליה: לא, אבל כן, אבל את לא אומרת… את לא אומרת לי תהיה רעידת אדמה ולא תהיה מדינה, את לא אומר לי עובדות.
נורית: לא, לא.
דליה: את אומרת, 'אני מודאגת'.
נורית: נכון.
דליה: זה בסדר, אני יכולה להזדהות עם זה.
נורית: כן.
דליה: אבל אם הם אומרים לך, עובדות, תהיה מלחמה, ולבנון זה… וסוריה, ו...
נורית: אבל זה מצחיק, אף אחד לא יודעת מה יהיה מחר, זה מצחיק, אבל הם אומרים.
דליה: לא משנה, לא משנה, אבל… נכון, אבל הם אומרים, זה אנשים מבועתים שמשתמשים בך.
נורית: נכון.
דליה: בשביל לרוקן את הסיוטים שלהם לכמה שעות, להעביר אלייך.
נורית: את ממש עכשיו הארת את עיניי.
דליה: אז זה סמדר האירה את עינייך.
נורית: סמדר, תודה. אבל יש לי עוד משהו, אני רוצה להוסיף על מה שהיא אמרה, שגם גברים שאומרים לנשים שלהם, 'יש לי רומן, ועם זה וזה וזה', ואז הם מרגישים שהם אמרו, ועכשיו אין להם רגשי אשם וכלום.
דליה: אה, כן?
נורית: כן, יש הרבה כאלה, כן, כן.
דליה: אוי ואבוי לי.
נורית: זה הפסיכולוגית בזמנו, אמרה לי, כן, הם מספרים, אבל אז הם מרגישים טוב, אני… אין רגשי אשם, אני אמרתי את האמת, וזהו.
דליה: או-הא. וזה שפתאום בת הזוג שלהם עצובה, ובצרות איומות?
נורית: כנראה לא אכפת להם.
דליה: כנראה לא אכפת להם, לא, זה ממש…
נורית: העיקר שהם יישארו נקיים.
דליה: כן.
נורית: אין להם סוד, קשה להם עם הסוד. יש כאלה שקשה להם עם הסוד, אז בוא נגלה אותו.
דליה: אני מסכימה. אני מסכימה איתך, זה אותו פרנציפי.
נורית: זה אותו פרנציפי, בדיוק מה שאת אומרת.
דליה: נכון, נכון. עכשיו, דניאלה עשתה דף שלם.
נורית: הנה הוא.
דליה: עם הפחדים.
נורית: היא נהדרת.
דליה: היא נהדרת.
נורית: דניאלה, אני מאוהבת בך.
דליה: היא נהדרת.
נורית: אני מאוהבת בך.
דליה: אז אני רוצה שתגידי כמה מהפחדים, כי אני קראתי את זה רק ב...
נורית: יש כאן המון פחדים, על מה את מדברת? תשמעי, זה נהדר.
דליה: זה נהדר.
נורית: אני כל כך, אוי, העמוד שלה, כל כך אני אוהב… מחכה לו לעמוד הזה. יש כאן המון פחדים מה? קודם כל היא ציירה… אני מפחדת מנשים כמו לימור סון... מה זה השם הזה?
דליה: סון הר-מלך.
נורית: לימור סון הר-מלך.
דליה: מהציונות הדתית. נורא ואיום.
נורית: אני יודעת. תראי מה היא עושה.
דליה: נורית, אחד החשודים היה העוזר שלה.
נורית: הוא היה העוזר שלה, אני יודעת. את ראית איזה יהיר הוא?
דליה: אין…
נורית: את ראית איזה יהיר הוא?
דליה: אני רוצה שנדבר, יותר טוב, על… נצחק על זה...
נורית: את רואה איזה כובע היא עשתה לה? איך קוראים לדבר… לגוש הזה?
דליה: יש להם המון טקסטיל, אמרתי לך פעם.
נורית: המון טקסטיל, טונה.
דליה: המון טקסטיל על הראש.
נורית: שלושת אלפים ילדים סינים עשו לה את זה.
דליה: נורא.
נורית: אני באמת קראתי גם שלהפסיק לקנות בגדים… אני קראתי כמה ילדים בתנאי עבדות.
אז תראי מה היא עשתה לה, היא עשתה לה משהו ענקי. גם שלושת דגלי ישראל, גם הר הבית, המסגד אל אקצא.
דליה: הכול על הראש.
נורית: שהולכים להוריד אותו. ולא יוכלו לבנות שם את ה...
דליה: ברור.
נורית: כי יש כבר שלוש פרות אדומות.
דליה: ברור.
נורית: באיזה מקום תקועות.
דליה: ברור. צריכים עוד לשחוט אותם ואת האפר שלהם.
נורית: את האפר שלהם. לשרוף אותם, את יודעת? לא לשחוט גם.
דליה: לא, לא.
נורית: וכאן… לא, היא פשוט… מה את אהבת מכאן? אני אהבתי נורא את זה.
דליה: תני לי רגע אני אראה לך מה. לא, לא. זה ממש...
נורית: היא נהדרת. היא נהדרת.
דליה: (צוחקת) לא... לא… היא אומרת: 'אני מפחדת למשל שאנשים שקרובים לי יקריחו בצורות שלא ידעתי שקיימות בכלל'. לא, אי אפשר לתאר. 'אני מפחדת ממטה המאבק ומעוד הודעה שקוראת להתייצב'. כי יש כל הזמן הודעות כאלה.
נורית: נכון.
דליה: 'ועוד יותר, אני מפחדת מהשפויים, אלה שמבינים על מה הם חתמו'.
נורית: אוי ואבוי, כן.
דליה: 'ואני מפחדת מהקיצוניים המשיחיים מבין חברי הכנסת. אני מפחדת מהמשטרה ומהאלימות וממלחמה. אני מפחדת ששיקמה תתעייף'.
נורית: אוי, כן. זה כל כך חמוד.
דליה: 'אני מפחדת שהשגרה תכניע אותנו. שבסוף נתייאש או נתרגל. אני מפחדת שאפסיק לפחד'.
נורית: יא, נכון.
דליה: זה גאוני.
נורית: גאוני.
דליה: 'אני מפחדת משופרות, לא מאלדד יניבים זה צפוי, אלא מאנשים שהִתְפלפּוּ בלי שאני מבינה'. שהתפלפו, זאת אומרת שהפכו את עור...
נורית: כן, פתאום, כן.
דליה: 'אני מפחדת שעוד מעט לא תהיה טלוויזיה חופשית, ועיתונות חופשית, ואומנות חופשית, ואהבה חופשית. אני מפחדת מהסכמה רחבה וגם מאי הסכמה אני מפחדת'.
נורית: כן, נכון.
דליה: 'אני מפחדת מהגוש נגד הכיבוש. אני מפחדת מהגירה ומדברים שיותר גרועים מהגירה'. היא אומרת, 'אין דבר כזה דמוקרטיה עם כיבוש, ומצד שני אני מפחדת מהגוש נגד הכיבוש.
אני מפחדת שלא רואים שפרה אדומה היא קודם כל פרה חמודה'. (צוחקת).
נורית: נכון.
דליה: נכון. ו… ואני אסביר לך מה שאת מרגישה זאת גזענות. 'אני מפחדת מהגירה ומפניהן המעוותות של זוגיות ומשפחה'. איזה אומץ לב להגיד את זה.
נורית: ממש, כן.
דליה: 'אני מפחדת מכוח ומשְחִיתות. אני מפחדת מביבי. הכי הרבה מביבי'. ואני אומרת לך...
נורית: ביבי הוא… כאילו הכל סביבו.
דליה: לא, אני חייבת להגיד לך למרות שזה...
נורית: הכל סביבו. אה, ו'בר הסלטים פתוח' שהדביל הזה.
דליה: כן. (צוחקת).
נורית: איך קוראים לו? לא משנה. הדביל הזה אמר 'בר הסלטים'.
דליה: בר הסלטים פתוח.
דליה: פתוח, כן.
נורית: האמת שאני הכי מפחדת…
דליה: זה בן גביר שאמר שזה רק המנה הראשונה.
נורית: המנה הראשון. אני באמת, מי שאני הכי מפחדת באמת, זה מהמשיחיים הקיצוניים.
דליה: נכון.
נורית: אני מפחדת משבתאי צבי.
דליה: נכון. תראי…
נורית: עוד תהיה לנו שבתאי… הנה (צוחקת), אני הולכת להגיד לך מה שהיא אמרה לך שאני מעבירה אלייך.
דליה: בדיוק, אל תגידי לי. אני אגיד לסמדר! אל תגידי לי, אני לא מְכָל. אני לא רוצה.
נורית: לא, אני מפחדת.
דליה: לא, אל תגידי לי.
נורית: מה, אז מה?
דליה: לא, אני לא.
נורית: אוקיי.
דליה: את תגידי לי רק שאת מפחדת, אל תגידי לי ממה. אני לא רוצה לדעת ממה. אני מלאה עד כאן.
נורית: אני חושבת על זה המון.
דליה: כן, אבל לא, את לא תגידי. אני מלאה עד כאן בסיוטים. אתם לא תגידו לי דברים יותר. חוץ מזה, מה אני צריכה שתגידו לי אם אני פותחת את הארץ היום ואני קוראת שיוסי ורטר, שהוא הדבר הראשון שאני קוראת בארץ…
נורית: גם אני, גם אני.
דליה: הוא הפַּרְטִיטוּרָה למה שקורה בעיניי. הוא כותב: 'עד סוף השנה לא יהיה צבא מילואים, לא תהיה כלכלה, לא יהיה משק מתפקד וגם לא תהיה רפואה ציבורית. כל מי שיוכל יברח מהמדינה. אם נתניהו לא יחזור בו, הוא יהיה אחראי לביצוע פיגוע אסטרטגי במדינת ישראל שיביא עליה את סופה. הערבים יצטרכו פשוט לבוא ולאסוף את השלל מהרצפה. כי לשם אנחנו הולכים, אין לנו על מי לסמוך זולת על המחאה. כאשר חוק הגיוס יצטרף לחגיגה, מאות אלפים יצטרפו למחאה. וכשמיליון איש יצורו על הכנסת, הממשלה תיאלץ להיכנע'. נורית אין ברירה. כנראה שזאת הדרך היחידה, כי דרכים אחרות הם לא מבינים. ונכון, אני נגד אלימות ואת נגד אלימות וכולנו נגד אלימות, אבל יש מחאה… המחאה היא מחאה שקטה. וכמו שאמנון אברמוביץ' אמר, שהמטריצה של שמאל וימין נשברה מזמן, זה לא שמאל ולא ימין, זה ליברלים ומתקדמים ומשיחיים, זה מה שזה, זה בכלל חלוקה אחרת לגמרי.
נורית: אחרת לגמרי, נכון!
דליה: ולכן לא תהיה ברירה, המחאה הזאת תמשיך ותגדל ותִגאה, ועומדים בה אנשים מצוינים. האנשים הכי טובים, בעיניי, בחברה הישראלית, עומדים בראש המחאה. וזה מעודד אותי נורא.
נורית: ואני רוצה גם להגיד לך, אני שמעתי את הנכד שלי, שהוא שר 'נפלתם על הדור הלא נכון'.
דליה: זה נורא יפה. זה נכון.
נורית: והוא אומר לי, אתם הדור הלא נכון, הוא אומר לי, הנכד שלי אומר לי, אתם הדור הלא נכון. אמרתי, מה אתם מאשים אותי? אתה אוהב אותי? אני סבתא שלך. הוא אומר, אתם הדור הלא נכון.
דליה: למה?
נורית: לא, אתם הדור, אתם אשמים. עליי, לי, אומר הנכד.
דליה: כי מה? כי אפשרנו…?
נורית: בדיוק. הוא אומר, איך חילוניים לא הולכים להצביע ביום הבחירות? ואני שומעת, באמת, אני תמיד בחרתי, משהיה לי את הזכות לבחור, בחרתי. כמה שאת שומעת, המון אנשים אומרים, 'לא מעניין אותי, אני לא רוצה…'
דליה: איום ונורא.
נורית: 'אני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה'. מה זה אתה לא רוצה להתעסק בפוליטיקה? המדינה הזאת כולה פוליטיקה.
דליה: איום ונורא.
נורית: אין משהו שהוא לא פוליטי במדינה הזאת.
דליה: אני מכירה אישה שאני לא אגיד לך את שמה, כי את מכירה אותה, שעשתה חוגים למען מפלגה מסוימת, מפלגת מרכז מסוימת, אצלה בבית ואירוחים, וכולם ידעו שהיא פעילה נורא וכן הלאה, וביום הבחירות היא ובעלה נסעו לקרוּז.
נורית: לא נכון.
דליה: כן, כי אמרה שאי אפשר היה לבטל.
נורית: את רצינית?
דליה: כן, את מכירה אותה, היא לא הצביעה. אני אומרת לך שלא להצביע בעיניי, זה חטא הכי גדול שיכול להיות, אזרחי. החטא האזרחי הכי גדול שיכול…
נורית: לא. לדעתי, מי שלא מצביע נכנס לבית סוהר. אני אומרת לעשות חוק. חוק. לא, מי שלא מצביע, או שישלם כנס נורא גדול, לא בית סוהר, אני הגזמתי. אבל מה שאני מקווה עכשיו, תראי, החילוניים הם הרוב בארץ. עוד מעט לא נהיה הרוב בארץ. כל חילוני, לא משנה מסורתי,
דליה: בטח. דתי או לא דתי.
נורית: בדיוק, צריך ללכת לבחור. ואני מקווה...
דליה: נורית, יש המון חובשי כיפות במחאה, המון.
נורית: אני יודעת, כי הם לא רוצים מדינת הלכה.
דליה: נכון.
נורית: ואני לא רוצה שיפסיקו את ההפלות.
דליה: נכון.
נורית: ואני רוצה… והלהט"בים!
דליה: נכון, וחוק התקשורת שמאיים עלינו.
נורית: ומי יכריע על חוק התקשורת? קרעי שאין לו טלוויזיה בבית. איך את מסבירה? שר תקשורת אין לו טלוויזיה בבית. תגידי, איך? מה? מה הוא מבין על טלוויזיה?
דליה: אני לא יודעת. תראי, אני רוצה להגיד לך משהו. התחלנו את התוכנית…
נורית: יו, די. עכשיו התחממתי.
דליה: (צוחקת). ואמרנו לא לדבר על פוליטיקה. בואי ננסה פעם אחת לא לדבר על פוליטיקה אז העמדנו פנים, ודיברנו טיפה על זה, וטיפה על זה, וטיפה על זה, ועוד פעם חזרנו לפוליטיקה. טיפה על זה, וטיפה על זה, ועוד פעם חזרנו לפוליטיקה. כנראה, לא, כנראה שאתה לא יכול ללכת נגד עצמך.
נורית: אי אפשר, אנחנו לא יכולות.
דליה: אתה מוכרח לדבר על דברים שמעסיקים אותך. אתה לא יכול באופן מלאכותי לדבר על דברים אחרים.
נורית: אני רוצה עוד משהו להגיד לך. אני פחדתי… אני לא רוצה להגיד את זה. אני… אסור לי להגיד את זה. אבל אני אומרת, תלמדו היסטוריה. הרי בארץ ישראל, מה אומרים היהודים? זה שלנו, אלוהים הבטיח לנו את האדמות. והערבים גם אומרים את זה. אבל היהודים והערבים שוכחים כמה עמים עברו בארץ ישראל. את יודעת כמה? רק אני אגיד לך סתם: היוונים, הרומאים, הטורקים, הצרפתים, האנגלים, הצלבנים מי לא עבר כאן? כוֹרש עבר כאן, הבָּבְלִים. זאת אומרת, ארץ ישראל נכבשה. ולמה אתם חושבים שזה הסוף? למה את חושבת שזה הסוף?
יעברו כאן עוד המון עמים. חכי מה עם המזרח הרחוק?
דליה: נורית, מה אמרנו על אנשים פסימיים שמוציאים עליי את כל ה…? לא, לא, אני מצטערת. אני לא מְכָל.
נורית: לא, אני רוצה להגיד לאלה שאומרים, 'אלוהים הבטיח'. הוא יכול להבטיח לכם, בסדר, נורא יפה.
דליה: תכתבי את זה להם באופן ברו...
נורית: לא, אבל אני רוצה להגיד לך משהו ש… גם הערבים וגם היהודים לא מבינים שאנחנו לא נשאר פה לנצח.
דליה: זה לא, זה המנהיגים לא, זה הפוליטיקאים הצינים.
נורית: לא, גם האנשים פשוטים. זה לא שלך!
דליה: כי המנהיגים שלהם לא מסבירים להם את מה שצריך להסביר.
נורית: שהכל זמני.
דליה: את העיקר הם לא מסבירים להם, זה העניין.
נורית: לא, שהכל זמני. המדינה, גם אמריקה זמנית.
דליה: נורית, הספר האדום של אסף ענברי, שקוראים אותו, מבינים שרק בן גוריון…
נורית: שדרך אגב, הוא הבן של חברה שלי.
דליה: אוקיי, מה שיותר חשוב.
נורית: רותי, שעברה איתי את הניתוח, היא בין הראשונות, את העקמת, רותי.
דליה: מה שיותר חשוב, שבספר האדום, אתה מבין שוב, שכולם, כולל מפ"ם וכולל אחדות העבודה, וכמובן הדתיים וכמובן הציונים הכללי, כולם, חוץ מבן גוריון, היו נגד החלוקה, תוכנית החלוקה. רק בזכות איש אחד, היהודי הכי חשוב בתולדות ישראל, קמה מדינת ישראל. רק בזכות איש אחד. זאת אומרת שגם, פוליטיקאים אחרים, עם השקפת עולם אחרת, גם לא הבינו שזה הרגע, לחתוך ולהקים, וזהו, ולהחריב את זה.
נורית: כן, נכון.
דליה: אז טוב, עוד פעם נכשלנו בלא לדבר על פוליטיקה. לא נורא.
נורית: אני רק רוצה.. מילה אחת רק כוּלה... חבר'ה, אנחנו זמניים. כל העולם הוא זמני. כל כדור הארץ הוא זמני. שום אדמה לא של אף אחד. מי שם גבולות? מי שם גבולות? אנחנו.
דליה: אוקיי.
נורית: גם אפשר לפרוץ אותם. עכשיו, בדרך אגב, עם האקלים, מה שקורה עם האקלים, את יודעת כמה הגירות המוניות יהיו? ממקום למקום?
דליה: נורית, אני לא רוצה שתגידי לי את זה.
נורית: טוב, אני מראה לך מה...
דליה: אני אגיד את זה לסמדר. אני לא רוצה שתגידי לי את זה. אני אלשין עליך… אני לא…
נורית: אני ממש, את לא מבינה מה עובר עליי.
דליה: אני רוצה לקחת אותך דווקא עכשיו לפינת הסלנג. אני מצטערת. קצת חן שיהיה גם. פינת הסלנג הפעם היא של מיקה בן דוד, שהיא בת של אחיין שלי, והיא אמרה לי דבר נורא נכון. היא אמרה, בפעם הקודמת, פינת הסלנג היה 'אין אותי'.
נורית: נכון.
דליה: נכון?
נורית: כן.
דליה: עכשיו, מצא חן בעיניך אפילו.
נורית: מאוד, מאוד.
דליה: נכון. 'נורית, את תבואי איתי ביום רביעי לסרט', ואז את אומרת 'אין אותי'. 'אני מצטערת, אין אותי'. אז מיקה אומרת, ההפוך מאין אותי זה…
נורית: יש אותי.
דליה: 'יש אותי'. ומה זה אומר יש אותי? 'אני איתך', 'אני על זה'. למשל, מלצרית עושה סטאז' בבית קפה, והיא הולכת אחרי המלצר כדי ללמוד, ואז הוא מסתובב אליה ואומר, 'את על זה?' והיא עונה לו, 'כן, כן, יש אותי. הכל בסדר. אני מבינה, יש אותי'.
נורית: כן, יפה.
דליה: זה נורא נחמד.
נורית: נכון.
דליה: אז 'יש אותי', זה למילון הסלנג שלנו.
נורית: גם לי יש סלנג, דרך אגב, נתנו לי, דניאל עמית. אבל היא לא פרטה לי דוגמאות, אז אני...
דליה: אז אולי בפעם הבאה.
נורית: בפעם הבאה. אבל לא דיברנו על חסידות גור, על המקור של רביב גולה, של רביב דרוקר.
דליה: נכון. של חיים ריבלין.
נורית: של חיים ריבלין.
דליה: נכון.
נורית: חיים ריבלין.
דליה: נכון.
נורית: איזה תחקיר.
דליה: נכון.
נורית: אני רוצה להגיד לך, ישבתי וראיתי את זה, ובכיתי.
דליה: נכון.
נורית: בכיתי.
דליה: רע מאוד.
נורית: ואני עכשיו רואה בנטפליקס סדרה על כתות. על כתות, ואני ממליצה...
דליה: וזאת כת!
נורית: לראות. כן, בנטפליקס, לראות איך אנשים סובבים אנשים. איך את יכולה להיות…
דליה: חלק מכת.
נורית: גוּרוּ… גוּרו, שתסובבי סביבך, תאספי סביבך אנשים שיהיו, שאת תהיי הגורו שלהם.
דליה: אני רוצה להגיד לך משהו, שיועיל למי ששומע אותנו, שאני לא ראיתי את המקור בשידור, אז תחפשו את המקור, וזה שודר...
נורית: חסידות גור, עכשיו..
דליה: בשבוע שעבר.
נורית: כן, כן.
דליה: על חסידות גור, תשתק… תמצאו את זה בטלוויזיה, או בערוץ 13.
נורית: אבל אמרתי לך לראות.
דליה: אגב, שאפו לערוץ 13 שמעלה את זה אחרי שדחו אותם במשפטים...
נורית: זה דרוקר… נכון, נכון.
דליה: כמובן דרוקר, אבל שמשפטים… אני מקווה, אגב, שיזיזו. עכשיו המנהל החדש, יחזיר את דרוקר למקום הראוי לו, שזה בין שבע לשמונה, ולא בין שש לשבע.
נורית: אני רצה אחרי דרוקר באש ובמים.
דליה: אין, זה המדורה היחידה שאני רואה, במקום מהדורה אני רואה אותו.
נורית: נכון. אבל אני רוצה להגיד לך, על החסידות גור הזאת, רק שתביני, שזה… זו כת.
דליה: נכון.
נורית: זו כת.
דליה: ברור, ברור
נורית: כת. ואני שאלתי את עצמי, למה הם נשאר… כי התפלגו מהם, התוכנית שמה...
דליה: פרשו מהם.
נורית: פרשו מהם. חלק פרש, כי הם נורא קיצוניים.
דליה: נכון.
נורית: אז חלק פרש.
דליה: נכון.
נורית: חלק… ויש שם עורך דין מאוד מאוד אמיץ, ואני הבנתי… אז איך הם נשארים סביב האדמור? איך הם..? מה? איך הוא מפתה אותם? חוץ מכריזמה, אני לא מדברת. כריזמה, וכוח שכנוע. פשוט, הם נותנים להם הכל. הם לא דואגים לכלום. הם לא יודעים מה קורה בעולם, את מבינה.
דליה: הלוואות בלי ריבית. כן.
נורית: הכל הם נותנים להם, הכל.
דליה: נכון. אבל זה בעיקר כריזמה, כמובן, וזה משהו… איזה כוח מאגי כזה.
נורית: לא, אבל נרקיסיסט, נרקיסיזם.
דליה: כן.
נורית: אבל תלמדי איך להיות גורו.
דליה: כן.
נורית: אני אמרתי, אני מוכרחה לקרוא, יש פּרסקוֹ, הוא כתב לענייני דתות, כתות. יש את אורן פרסקו, שהוא היה פעם, או שזה, לא משנה. הוא כותב, הוא כותב על דתות, על דתות וכתות. אותי זה מרתק, כתות ודתות. ואני אומרת, שכל הדתות בעצם, זה כת.
דליה: נכון. מסכימה איתך.
נורית: הנצרות, היהדות, האסלאם זה כת שהצליחה מאוד, והיא ענקית.
דליה: מסכימה איתך.
נורית: את מבינה? היא לא שונה מכת של… אני יודעת? שאחרים שאין להם הרבה מאמינים, את יודעת?
דליה: אני מודה, שהרבה דברים, שלא ידעתי, נודעו לי בתוכנית הזאת, המקור על חסידות גור, דברים שלא ידעתי, זה… הלב נשבר, הלב נשבר.
נורית: הרי ההיא התאבדה. זאת שהיא עזבה את החסידות…
דליה: הסופרת.
נורית: עם בת אחת, שהייתה באח הגדול, באח.
דליה: כן.
נורית: ואני ראיתי את ההצגה בהבימה, ובסוף היא התאבדה בשפת הים.
דליה: כן, זוכרת.
נורית: ואת יודעת, את לא מבינה, והיא סיפרה שמה…
דליה: קרעו אותה מהמשפחה שלה.
נורית: שאסור להם, אסור לבעלה לקרוא לה בשם שלה, הוא קרא לה 'זאתי'. 'זאתי'! תגידי, אסור להם, הכל בחושך.
דליה: אבל ההישגים של התחקיר הזה, הם באמת…
נורית: מה?
דליה: בלתי אפשריים.
נורית: ריבלין, אני אומרת לך, עשה...
דליה: יוצא מהכלל. ממש יוצא מהכלל.
נורית: עשה עבודה… תשמעי, אני מתפלאה עליהם, שהם נתנו להם ככה, קצת להיכנס אליהם, ואת רואה אותם.
דליה: כי זה בעיקר אלה שפרשו נתנו להם, ואחר כך לאחרים לא הייתה ברירה.
נורית: אלה שפרשו. ואת רואה גם איך מבטלים את האישיות האינדיבידואלית, של כל אחד שמה.
דליה: ברור, ברור.
נורית: הם גוש אחד. את רואה אותם, עם השחור הכל, גוש אחד.
דליה: לא, לא, זה החינוך והכל, בקיצור. אני רוצה… יש לי גומת חן, לסיום, אם את רוצה לשמוע.
נורית: גומת חן?
דליה: גומת חן, הבאתי גומת חן.
נורית: אה, יש כזה דבר?
דליה: יש דבר כזה, כן. גומת חן. יש דבר פיזי, גומת חן.
נורית: פיזי, נכון.
דליה: ויש דבר, כאילו, רוחני גומת חן. מופשט.
נורית: את רצינית? בחיים לא שמעתי.
דליה: גם אני. הרגע המצאתי.
נורית: אה, את המצאת? (צוחקת).
דליה: ברור! גומת חן, התרומה שלי היום לפרק, זה גומת חן.
נורית: אהה.
דליה: וגומת החן הזאת אומרת ככה…
נורית: מה?
דליה: את זוכרת שאמרתי לך שאני מעריצה את המוזיקאי והמלחין יהודה שרת?
נורית: כן, נכון.
דליה: שהלחין את ההגדה של יגוּר, ושהמון קיבוצים לקחו את ההגדה הזאת או חלקים ממנה?
נורית: כן.
דליה: ושזה, שזה יצירה, בלתי רגילה?
נורית: כן.
דליה: הוא גם כתב, (שרה) 'ואולי, לא היו הדברים מעולם…' אבל הוא לא אוהב את השיר הזה, מעניין.
נורית: למה?
דליה: הוא היה איש נורא קשה.
נורית: כן.
דליה: קשה לתלמידיו.
נורית: כן.
דליה: קשה לעצמו. אבל מוזיקאי נפלא.
נורית: כן.
דליה: וכשמתחילים לשיר שירים מההגדה של פסח, של יהודה שרת, אני מתחילה לבכות. מה שלא יהיה, האיש הזה, הוא נפטר כבר לפני 52 שנה. הוא ב-71', בשנת 71', היה בבילינסון, אושפז.
נורית: כן.
דליה: ואחות שטיפלה בו העלתה לפייסבוק, אחות שקוראים לה חיה גוטמן רייך, אני מקווה שאני אומרת את זה נכון.
נורית: היא משפחה שלך?
דליה: לא. בכלל לא. בכלל לא. הוא כתב לה שיר. הפציינט כותב לאחות שיר. הוא ראה שהיא עובדת נורא נורא קשה. תשימי לב לעברית בשיר הזה.
נורית: כן.
דליה: שמישהו משרבט, את יודעת… בתור… הוא חולה במיטה, הוא כותב שיר:
"טרוּדה וּבהוּלה האחות הלילית,
נרעשה כולה, לא לרִיק יש תכלית
ממיטה למיטה לשֵמע גניחות, תחיש עזרתה חיה האחות
זכת לב וצחה יודעת שְׂאֵת עול, ויד לה דרוּכה מחוֹלי לגאול
מבֹּא רוּח תוכלי למשימה הכבדה, הלא תעלי בברכת יהודה"
נורית: כמה יפה!
דליה: (צוחקת). זה גומת חן או לא? הוא כתב את זה לחיה גוטמן רייך שעבדה בבילינסון.
נורית: וצריכים להעלות להם את המשכורת.
דליה: נכון. ותודה רבה חיה, על השיר הנפלא הזה של יהודה שרת.
נורית: מאוד יפה.
דליה: נתראה בפרק הבא.
נורית: אוי...
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments