איך מצליחים לראות משהו מעבר להרי החושך האלה?
קשה עד בלתי אפשרי לעסוק במה שאנחנו בד"כ עוסקים בשגרה. אנחנו מרגישים אשמה בלהתעסק בכל מה שהוא לא להיות מחובר לחדשות. והאשמה הזאת יכולה להיות משקולת מאוד כבדה שמורידה אותנו למטה.
האם יש לנו בכלל לגיטימציה לפרגן לעצמנו מעט בריחה?
האם יש דברים שאנחנו מתביישים לעשות שלא יחשבו שאנחנו לא מרגישים רע מספיק, שאנחנו מנותקים?
יש מי שהתחושה של הניתוק מחוללת אצלו תחושה כאוטית כאוטי שזה מוזר והזוי (אני למשל...) וגם את זה יש איך לשפר מעט (רמז – עבודה פיזית בין היתר).
אירחתי את ד״ר מורן מזרחי (בחיי שזה השם שלה והיא לא אחותי מורן...) ושוחחנו על כל זה וכמובן עם על סרטונים בטלגרם ומי שטרם השתכנע כמה זה רע לצפות בהם ללא שום סינון/ פילטר – בבקשה תקשיבו.
תודה רבה לד"ר מורן מזרחי, פסיכולוגית קלינית מומחית למבוגרים וחברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל על הזמן והעזרה הגדולה בזמן הזה.
שנהיה חזקים אמן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/10/2023.
יוצרים מוטיבציה 32 – מלחמה, טלגרם ומוטיבציה
עינת מזרחי: שלום לכולם, וברוכים הבאים ליוצרים מוטיבציה.
זה היום החמישי של המלחמה, ימים ממש קשים. אנחנו פשוט נתחיל ישר.
אני נמצאת עם ד"ר מורן מזרחי, היא פסיכולוגית קלינית, מומחית למבוגרים, והיא חברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל.
היי מורן.
-היי.
מה שלומך?
קשה, קשה מאוד.
וואו, שאלה שכאילו אפשר לדלג עליה, נכון?
- לגמרי
הייתי רוצה לשאול אותך היום, לעשות פרק קצר באמת על התחושות שלנו.
איך את מתמודדת? איך בכלל מצליחים לראות מעבר להר השחור הזה, מעבר להרי החושך האלה, מאיפה מגייסים מוטיבציה לעשות משהו?
מורן: קודם כל, זה באמת חתיכת אתגר, לגייס מוטיבציה למשהו בימים אלה.
יש כל כך הרבה דברים ששואבים לשקוע, וככה באמת לגייס את הכוחות לעשות איזושהי פעולה אקטיבית למעננו, למען השפיות שלנו, זה לא מובן מאליו.
ואז אני חושבת שבמצבים כאלה, כל דבר שהם מצליחים לעשות, זה טוב.
אם הצלחתי לקום בבוקר, והצלחתי לשתות קפה, ולהתעכב אפילו 10 דקות, חצי שעה, לפני שאני מתחילה לצלול לתוכה כל החדשות, כל מה שאני רואה ברשתות, אם אני מצליחה קצת למנן את זה, זה כבר הצלחה.
אני יכולה להגיד שאני ראיתי שמאוד קשה לי, עד בלתי אפשרי כרגע, לעסוק במה שאני בדרך כלל עושה בשגרה.
יש לי עבודות לבדוק, יש לי הצעת מחקר שאני כותבת, מאמרים שאני כותבת, אז כל הפעילות של הכתיבה, לא, לי היא לא עושה טוב. יש אנשים שהיא כאן עושה להם טוב, כי זה נותן קצת תחושה של אסקפיזם, אנשים שמרגישים אשמה להתעסק בדברים כאלה, שהם לא הדבר הזה של להיות מחוברים לחדשות, וזה מאוד בריא.
מי שזה עושה לו טוב להתעסק בדברים אחרים, לא לראות חדשות, לראות סרט, זה ממש בריא ופיקוח נפש לעשות את הפעולות האלה.
אני חושבת שהתחושה הזאת של האשמה, לא להיות בתור חדשות ולא להיות מחוברים, זה יכול להיות משקולת מאוד מכבידה שמפילה אותנו למטה.
אז לפרגן לעצמנו את הבריחה.
עינת: אני, את אומרת משהו, וזה מוציא לי, אני מרגישה כאילו זה מוציא לי משהו מהתת מודע עכשיו, שהוא הכי לא פוליטי קורקט, כשאני רואה נגיד את כל אלה שעושות בזום, בואו לעשות איתי יוגה, נעשה מתיחות בזה, אני, לא יודעת אם אני כועסת על זה, אבל אני ישר מעבירה את זה. כאילו זה מעצבן אותי.
אני לא רוצה לצרוך שום תוכן שלא קשור למצב, ואני רואה את זה, וזה מעצבן אותי, כי אני לא מסוגלת לא לעשות את זה ולא ליזום כזה בעצמי. יכול להיות שזה מעצבן אותי?
מורן: מעניין מה מעצבן. שאחרים כן עושים את זה, שזה לא מתאים, שזה לא לעניין, זה מוזר, זה לא, כאילו, מנותק.
לא יודעת אם זה מנותק מדי.
ואם ילד עושה את זה?
-אז כן.
אז יש איזה, אני חושבת שזה יותר הגיוני.
-ברור.
אז גם למבוגרים מותר
מורן: אני מחר הולכת לפילטיס, נקודה.
- וואלה
כן, שעה, אני הולכת לעשות פילטיס, זה משהו שעושה לי טוב, אני הולכת על זה, זה גמרי.
בלי טיפת אשמה אני הולכת מחר לפילטיס.
אני לא שחיתי כל השבוע, אני לא רצתי כל השבוע, אני לא ארוץ בחוץ עכשיו, למרות שבא לי, אני מרגישה שזה נגיד נראה לי לא מתאים, אבל יכול להיות שגם כן זה ככה תחושת האשמה שלי, כי למה לא בעצם?
חשבתי ללכת לרוץ במקום סגור, שלא יראו אותי עושה את זה.
אז הפעילויות האלה, שהמטרה שלהם זה לעזור לנתק, לעשות איזה שהוא ניתוק, זה שומר על הנפש.
ויש מי שהשמירה הזאת, ההגנה הזאת, מתוך הפוזיציה הזאת של הניתוק, היא הדבר הבריא מבחינתו
ואני חושבת שכל אחד טוב…
עינת: אז זה מה שאני לא מבינה כנראה. שהם הבינו ואני לא.
מורן: זה מה שעובד להם. עכשיו, לעומת זאת, יש אנשים שהעמדה הזאת של הניתוק, היא לא עושה טוב.
היא עושה תחושה דווקא של איזשהו משהו כאוטי, ושזה מוזר, ושזה הזוי, מה פתאום להתעסק בפעילויות כאלה כרגע. אני מאוד מזדהה עם זה.
ואז יש פעילויות שהן לא הפעילויות שאני עושה בשגרה, לצורך העניין. אני לא בא לי עכשיו לשבת על המחשב, אני לא אכריח את עצמי לשבת על המחשב. אבל כן בא לי לדבר עם אנשים. וכן הרגשתי שבא לי…
אז זה התחיל מזה שהרגשתי שבא לי לעשות משהו פיזי. אה בא לי לעשות משהו עם הידיים.
אז חיפשתי לארוז חבילות, הלכתי לארוז חבילות, הכנתי סנדוויצי'ם לחיילים.
עשה לי… עכשיו אני לא יודעת אם הסנדוויצ'ים האלה הגיעו בכלל.
והרגשתי שאני עושה את זה קודם כל בשבילי, בשביל לשמור על שפיות דעתי.
וגם אם אני לא יודעת אם זה בכלל, אם זה מגיע לאנשהו, אני מקווה שזה מגיע לאנשהו, אבל אני קודם כל עושה את זה בשבילי, כדי לצאת מהבית, כדי להתנתק מהחדשות, ולהיות קצת אקטיבית בתוך כל התחושה הכיאותית הזאת שמציפה.
ואפרופו אשמה, כל הזמן הרגשתי שאני לא עושה מספיק. אני שומעת את זה המון מהאנשים, שמרגישים שהם לא עושים מספיק. והחוויה הזאת של האשמה, היא חוצה, החל מאנשים שעברו טראומה חריפה, למה אחרים נפגעו ואני לא? למה אני לא עושה מספיק כדי לעזור, כדי להיות עם אחרים?
תחושה מציפה ששוב, זאת משקולת כבדה מאוד, ששוברת את הנפש.
ככל שמצליחים לצמצם את זה, ולמזער את זה, ולראות, אבל מה כן עשיתי?
אז עשיתי, הכנתי סנדוויץ' אחד, ארזתי חבילה אחת, הבאתי להם טושים. הם היו צריכים טושים, היו צריכים מסקנטייפ, לארוז זה כבר משמעותי.
אחר כך הרגשתי שאני מרגישה יותר, עכשיו זה אפרופו פעולות שמחברות, הרגשתי שאני מרגישה יותר מבוססת כדי להתחיל לדבר עם אנשים.
ואז הזמנתי אנשים שחיפשו שיחות, חיפשו ייעוץ, חיפשו לדבר, ועשיתי את זה.
שלחו כאלה לינקים של מי שרוצה להתנדב מהעירייה, נרשמתי.
-כפסיכולוגית.
כפסיכולוגית.
והיום דיברתי עם קשישים שנמצאים בבית, ופתאום הבנתי כמה אנשים יושבים לבד, הם לא נמצאים בחזית העזרה. כל הזמן רציתי ללכת לעבוד עם, לנסוע לאנשים, יש פסיכולוגים שנסעו לים המלח להתנדב, יש אנשים ש… עכשיו, ואני לא מומחית לטראומה. לא יכולה לטפל בטראומה.
זה יהיה לא… זה יהיה לא מתאים מבחינתי לעבוד עם מישהו שחווה טראומה חריפה, כי אני לא מנוסה בתחום הזה. אפילו שאני פסיכולוגית קלינית.
אבל לדבר עם אישה מבוגרת שנמצאת לבד אחרי ניתוח, זה אני כן יכולה לעשות.
אנשים מבוגרים, כמובן שזה משתנה, אבל מי שדיברתי איתו, הם לא מפחדים. הם כבר עברו כל כך הרבה בחיים שלהם, שהפחד זה לא מה שמקשה עליהם כרגע.
מה שמקשה עליה זה הבדידות.
אבל היא לא… היא הייתה בעמדה מאוד לא מתקרבנת ומאוד לא מתלוננת.
ולא דיברנו על המצב, אולי יכול להיות שאולי כמה משפטים החלפנו על זה.
היא שאלה אותי מאיזה מוצא אני, ומה אני אוהבת לאכול, ועל כל מיני מאכלים שמכינים אצלנו בבית.
עינת: די
מורן: כן, והיא סיפרה לי מה היא מבשלת, היא סיפרה לי על בעלה, ופתאום תפסתי, איך אישה כזאת, במרחק של כמה בניינים ממני, איך אני יכולה בפעולה כל כך קטנה נקרא לזה, במרכאות כפולות, עדינה, ממש להכניס אור גם ליום שלי, וגם ליום שלה.
השיחה התגלגלה, אם אני נשואה, ועל גברים.
עינת: איך זה הולך?
מורן: את מתקשרת, את אומרת, היי, אני מורן פסיכולוגית מהעירייה, מה שלומך?
מורן: שאני מתנדבת מהעירייה, ושהתקשרתי לשמוע מה שלומה. ומשם השיחה התגלגלה, אז היא התחילה מזה שהיא, קשה לה לרוץ לממ"ד.
ואמרתי לה שאני חושבת שבמצבה, בגילה, הסכנה מבחינתה באזור שבו היא נמצאת, הסכנה זה שהיא חס וחלילה תיפול ומזה כדאי להיזהר.
אז או או שאם נוח לה לישון בממ"ד, ואם לא, או להיות רחוקה מחלון, מה שלא יהיה, אבל בכל מקרה, שאני לא חושבת שלרוץ לממ"ד, זה רעיון טוב.
היא אמרה לי, אז את חושבת שמה שאני עושה זה נכון? שאני לא רצה, אני רחוקה מחלון, אבל אני לא רצה לממ"ד?
אמרתי לה, לדעתי זה. אם את נמצאת בחדר שהוא בלי חלונות, לי זה נראה עדיף.
והיא הייתה כל כך מאושרת, לקבל את התחושה הזאת שהיא עשתה משהו נכון, שהיא בסדר.
ומשם השיחה התגלגלה.
-יואו, זה מקסים.
מורן: את יודעת, זה כמו הקלישה, שבאתי לחזק ויצאתי מחוזקת?
זו הייתה שיחה עכשיו.
כמו שיחה עם סבתא, כמו…
-כמו שיחה עם סבתא. ואתמול שמעתי מושג, שמאוד דיבר אליי, אנשים שהם קבצני הקשבה, מורעבי הקשבה.
אנשים שהם מאוד… ביום יום מרגישים שאין מי שיקשיב להם. והיא יכלה לדבר עוד שעות.
וקרה לי משהו בשיחה הזאת, שלמרות שהרגשתי את יכולת הקשבה שלי עולה ויורדת, משהו שמה…
הרגשתי שבא לי להקשיב. והייתה לי סבלנות.
ודיברנו איזה חצי שעה, יכולתי להמשיך עוד, אני אלך לבקר אותה.
כן, וזה מבחינתי, זה ההיי לייט של היום שלי, חוץ מזה שאני כאן, זה היה פשוט ההיי לייט של היום, השיחה הזאת.
עינת: אני ממש שמחה, שבאת.
כי כתבתי את הפוסט, כי אני לא רואה את עצמי מעלה פרק בשום נושא אחר כרגע.
או שאני לא מעלה כלום, או שאני מאוד מאוד רוצה לדבר עם מישהו שייתן לי את הזווית שלו.
ומאוד רציתי לדבר עם פסיכולוגית, אז שמחתי שכתבת לי.
מורן: אז זה ממש ריפוי בעיסוק.
כי זה להתעסק, זה להתעסק במשהו, שהוא לא הצפייה האין סופית בחדשות בטלגרם, וברשתות וזה נוגע במשהו שקורה לך כרגע.
שהוא אמיתי כרגע.
-כן.
ואפרופו מוטיבציה, רציתי להגיד לך מקודם, א', כאילו כשראיתי את ההודעה שלך בפייסבוק, אז בהתחלה התלבטתי, כי אני לא אוהבת בדרך כלל לדבר. ואז אמרתי לעצמי, יאללה, מה אכפת לך?
וכשכתבתי לך, אז כאילו עצרתי את השטף של המחשבות, כי ידעתי שאם אני אקשיב לזה, של הלא וכן ולא ואולי פשוט עצרתי את זה. פשוט אמרתי לעצמי, תכתבי.
וכששאלת אותי אם אני פנויה, כתבתי לך כן, בלי לחשוב.
פשוט כמו שקופצים למים, אתה לא מתחיל להיות עסוק במה ואיך.
- נכון.
-אז הרבה פעמים, נגיד כל סביב העניין הזה, ששאלת אותי על איך מתנדבים, אז יש כל מיני מחסומים בדרך להתנדב. איך אני אמצא בדיוק את מה שאני יכול לעזור? מה אני יכול לעשות, אולי יש אנשים אחרים כבר שעושים, יש הרבה מחסומים של בדרך לעזור, דווקא אצל אנשים שמאוד רוצים לתת.
ויש את הרגע הזה שאתה פשוט הולך, בלי לחשוב יותר מדי, בלי לשאול שאלות, לאיזשהו מקום שאתה יודע שיש שם עוד אנשים, הדברים כבר קורים מעצמם.
-נכון.
עכשיו יכול להיות, יש מקומות שהם עמוסים במתנדבים.
-נכון.
והנוכחות היא רק מכבידה. אוקיי, אז לא. אבל מצד שני, יש גם מקומות אחרים, שמאוד צריכים את הנוכחות הזאת, והנוכחות הזאת, יכולה להיות שיחת טלפון, יכולה להיות שיחה עם אדם ברחוב, שאתה פתאום קולט שהוא מורעב הקשבה.
- מורעב הקשבה.
- ונורא זקוק לעיניים טובות, למישהו שיקשיב לו, וזה… זה מרחיב את הלב. בימים כאלה אנחנו צריכים את התחושה הזאת, שהכל כל כך כבד ועצוב ומעיק.
עינת: הזכרת את הטלגרם, ואני לא יכולה שלא לשאול אותך על זה, כי לצערי ראיתי שם דברים מאוד קשים.
קראתי בהרבה מקומות, וגם אמרו לי שזה הורס את הנפש, ולא כדאי לראות את זה, אבל…
איך אפשר להתעלם מזה, כשהפער בין מה שמופיע שם, במיוחד למשל מיום שבת, היום שהכל התחיל, שלא היה כאילו, לא היה קשר בין מה שראיתי בטלגרם, לבין מה שהראו לי בחדשות.
לא היה קשר בין הדברים.
אז איך אפשר שלא להיכנס עכשיו לטלגרם?
אז אם ביום שבת הראיתם לי, אולי אחוז ממה שראיתי בטלגרם, אז איך היום, יום רביעי, מה אני אעשה מחר, יום חמישי? מה, אני לא אראה?
וגם אני מרגישה שוואנס עשיתי את זה, נגיד, עד היום, לא נכנסתי אף פעם לקבוצות כאלה, של סרטונים מאוד קשים, פיגועים, דברים שהיו, ידעתי שיש את הסרטונים האלה, לא נכנסתי, אבל אני מרגישה שוואנס פתחתי את הסכר הזה ביום שבת, נכנסתי כל יום, והסרטונים קשים, ואני כאילו, אני לא יודעת, זה כמו התמכרות כזו, אבל אני יודעת שאני הולכת לראות דברים קשים, אבל אני מחפשת את זה עכשיו, כי אני רוצה לדעת, וגם יש מקומות שאומרים, תשתפו, כי העולם צריך לדעת, אז זה כאילו נותן לי לגיטימציה לעשות את זה עוד.
מורן: זה לא כמו התמכרות, זה ממש התמכרות.
ואני חושבת שחשוב להציג את זה ככה.
זאת אומרת, להתחבר לחומר שפשוט מכלה את הנפש חתיכה אחרי חתיכה.
ובהתחלה עושה איזושהי תחושה של עוררות, יכולה להיות עוררות שלילית, אבל הגוף מעורר מזה.
- מה זאת אומרת עוררות שלילית?
- מהחרדה, מהבהלה, מהכעס
- אבל זה לא עושה לי חרדה
- זה עושה לך עוררות בגוף. אם אתה תמדדי, תיקחי איזשהו מדד של מוליכות עורית, שימי מדחום, תראי, איך עולה לך החום.
- כשאני רואה סרטון כזה?
בוודאות, זה עושה לך איזושהי פעילות של עוררות. תקשיבי לפעימות לב שלך, תקשיבי לדופק שלך, תמדדי דופק.
ותראי שכשאת רואה את הסרטונים האלה, קורית איזושהי פעילות של עוררות יתר.
מתחילה אקסטרה עוררות בגוף, וזה חלק מהמנגנון של ההתמכרות, של להשאיר את העוררות הזאת, של לראות עוד חומרים.
אני אומרת לעצמי, שזה אסור, שזה מסוכן, הפיתוי שם, כל הזמן.
אבל כמו שיש פיתוי לעשן שאחטה, לעשן סיגריה, לקחת איזשהו כדור, LSD יש אנשים שעושים את זה.
יש אנשים שאומרים שזה לא כזה נורא, ולא כזה מזיק.
ספציפית עם הסרטונים, זה מזיק. בוודאות זה מזיק!
עינת: את מבינה אבל שלהבדיל מנגיד התמכרות לסמים קשים ומיניהם, לא שמעתי על אנשים שהתמכרו לסרטונים בטלגרם, אז זה קשה לי לעשות את ההקבלה הזאת, את מבינה?
מורן: לא שמעת לאנשים שמתמכרים למסכים?
- למסכים, אבל לסרטונים?
- לסרטונים בטיק טוק, לסרטונים ביוטיוב, ל… אנשים מכורים לסרטונים.
לא שמעת אנשים שמכורים לסרטוני אימה?
עינת: אבל זה רק עכשיו, סביב הנושא הזה, זה לא שעכשיו אני מחפשת סרטוני אימה בכל מיני ג'אנרים, זה רק סביב הנושא הזה, אני מצדיקה את זה לעצמי,
- שמה?
- שזה חשוב לי לדעת, שזה העם שלי, שאני רוצה לדעת מה היה שם, שלא יסתירו ממני, שיגידו לי את האמת, כי בתקשורת עכשיו לא מראים לי את האמת, לא מראים את כל האמת.
מורן: השאלה, האם כדי לדעת את האמת, את צריכה להיחשף אליה, דרך החושים?
האם את צריכה לראות?
האם את צריכה לשמוע במו אוזנייך?
האם לא מספיק שתדעי, שיש מראות קשים?
למה את צריכה לראות את זה?
למה צריכה להעביר את הגירויים האלה, ההרסניים, דרך החושים שלך?
כי הפעולה הזו, הקלט הזה, נרשם, והוא אחר כך קשה עד בלתי אפשרי למחוק אותו.
הוא יכול לצוץ איפשהו?
זה מסוג הדברים שיכולים לייצר… ברגע שיודעים, שמדובר באנשים אמיתיים, זה לא כרגע, מעניין איך יתייחסו לזה בעתיד, ב-DSM ספר האבחנות הפסיכיאטרית, יש קריטריון, של חשיפה לסרטונים, אם יודעים שאלה סרטונים אמיתיים, שאנשים שעכשיו באמת עוברים התעללות, משהו של סכנה לחיים שלהם, לגוף שלהם, אם זה נעשה במסגרת העבודה, נגיד אנשים שצריכים למיין, זה חלק מהקריטריונים לטראומה, ול-PTSD.
פוסט טראומה.
עינת: רגע, אם זה נעשה במסגרת העבודה?
מורן: זאת אומרת שזה לא מבחירה. שהוא נחשף לזה בצורה שאין לו שליטה.
- אז מה זה אומר?
- זה אחד מהקריטריונים לטראומה, טראומה בכאן ועכשיו, או לפוסט טראומה, סימפטומים שמגיעים אחר כך.
ויש משהו במשיכה לסרטונים כרגע, יכול להיות שבהמשך הדי-אס-אם, הרי כל הזמן מתעדכן, שברגע שזה קורה בצורה שהיא בלי שליטה, והתמכרות זה חוויה שאין בה שליטה, התחושה הזאת של הצריכה המוגברת של החומרים האלה, שאת לא בוחרת, ואת לא מסננת, מה נכנס לך דרך החושים, זה עלול להעמיד אנשים לדעתי, כרגע זה לא ככה מוגדר ביי ד בוק, אבל יכול להיות שיגיעו למסקנה אחת בהמשך, שכן, שזה מעמיד אנשים בסיכון לפתח טראומה.
ואולי אם אנשים ימשיגו את זה לעצמם ככה, שאם אני עכשיו נחשף לסרטונים האלה, שאני אחר כך עלול להיות פוסט טראומתי, וזה עלול לצוץ לי במהלך החיים, אני לא יודע מתי ואיך.
עינת: את יכולה להגיד איך למשל זה יכול? אני בכוונה נכנסת לזה, כי אני יודעת שאני לא היחידה.
אני יודעת שאני לא היחידה. נראה לי שחצי מדינה רואה בטלגרם את דברים האלה.
מורן: אנחנו מדברים על זה שאנשים שזה המספר הכניסות הכי גבוה שהיה אבר לטלגרם.
אנשים שעושים לטלגרם, גם אני. אני גם נכנסתי.
- את צופה, צפית? לא בקשים. לא בקשים.
- איך ידעת לסנן? כאילו, נכנסת לערוצים מסוימים?
מורן: נכנסתי לערוצים מסויימים שידעתי שהם נותנים שם חדשות שאני לא רואה בחדשות, אבל לא את הסרטונים הקשים, על הסרטונים הקשים.
אני יודעת משמיעה שסיפרו לי מה ראו. אבל אני לא ראיתי את זה ואני לא אראה את זה.
אם לא יכריחו אותי, או אני אחשף לזה בלי שבחרתי, אני לא אכנס לזה. כי אני מבינה את המחיר של זה, ואני רוצה לחיות. אני לא רוצה לסכן את עצמי.
עינת: איך ואיפה זה יכול לצוץ? את יכולה לתת לי דוגמה?
מורן: זה יכול לצוץ כפלשבקים.
עינת: עכשיו, פתאום נגיד, מישהו יראה את הדברים האלה בראש?
מורן: יראה, ישמע את הקולות.
- למרות שלא הייתי שם?
- למרות שלא הייתי שם, אבל ברגע שאת יודעת שזה לא מבוים, את יודעת שזה אמת.
ואת חווה את האימה בכאן ועכשיו. האימה הזאת יכולה להיות משוחזרת. ויכול להיות מצב שאחר כך, באיזושהי סיטואציה אחרת, ואולי אפילו בעוד פרק זמן מנושך, פתאום תשמעי איזשהו קול, שיזכיר לך משהו ששמעת בסרטון, ויעשה טריגר לחוויה הזאת.
זה באמת באמת סכנת נפשות. זה באמת מסוכן. אז מי שמוכן לקחת את הסיכון הזה, זה עניין אחד.
אבל מי שנחשף לזה בלי הבנה של איזה נזק פוטנציאלי זה עלול לעשות.
את יודעת, כמו שפעם אנשים עישנו, ולא הבינו איזה נזק זה.
פעם אנשים לקחו משככי כאבים, ולא הבינו את הנזק שיכול להיות לזה, אחר כך בהתמכרות.
יש פה נזק, שלפחות בחלק מהמקרים, לא אצל כולם, כל אחד עם הרגישויות שלו, אבל בחלק מהמקרים הוא יכול להיות בלתי הפך.
זה באמת מסוכן.
אז כמו שיש חומרים מסוכנים אחרים, שהם הם ממכרים, כמו סמים, כמו אלכוהול, כמו סוכר, יש פה עיסוק במשהו שהוא באמת מסוכן.
האם זה אומר שאם אנחנו מגדירים את זה לעצמנו כמשהו שהוא מסוכן, אנחנו לא נעסוק בזה?
כל אחד והבחירות שלו, ומה שהוא מסוגל לעשות ומה שהוא לא מסוגל לעשות, כמה הוא מסוגל לשים לעצמו את הגבול, שזה באמת מסוכן.
אבל יכול להיות שלפחות לחלק מהאנשים ששומעים את השיחה הזאת, אם הם ימשיגו את זה לעצמם כפעולה שהיא באמת מסוכנת, זה באמת סכנת נפשות.
אם זה יעצור מישהו מלצפות, אז עשיתי את שלי.
עינת: אני רציתי לשמוע כנראה את הדברים.
מורן: ושמרתם על נפשותיכם מאוד, מאד
עינת: אני כנראה חיפשתי לשמוע את מה שאת אומרת. באמת, כאילו משהו שישכנע אותי אחת ולתמיד.
וגם לפני שבאת, אז נכנסתי למלא קבוצות, בטלגרם, כי אמרתי, בטוח מורן תבוא לפה, ואז היא תעשה לי זה, אז לפחות אני. לפני שאני מגיעה
- צחוק -
כן, אני מרגישה עכשיו די מפגרת כזאת. כן, כאילו, ממחר דיאטה, אז אני אוכל עכשיו את כל הממתקים שיש, כי ממחר אני כבר לא אוכל יותר.
אני ממש מרגישה ככה, כאילו, הלוואי הלוואי שהפרק הזה יגיע לאוזניים הנכונות.
אני מחשיבה את עצמי כבן אדם חזק, מנטלית, יחסית, שאני אומרת, 'מה, אני יכולה לצפות' כי יש אנשים שאומרים, לא, אני לא יכולה לראות את זה, זה זוועה, אני לא יכולה לראות את זה, זה נורא, אני לא אשן בלילה.
מורן: אז זה שאת חזקה מנטלית, זה אומר שאת צריכה להעמיד את עצמך בסיכון? בשביל מה?
להפוך אותך ליותר מחוברת, ליותר מה? בשביל מה זה טוב?
עינת: כן.
מורן: הפעולה של לקבל את ה… אני מבינה את הרצון ואת הצורך להיות מחוברים. אבל יש להיות מחוברים דרך ידיעה, ויש להיות מחוברים דרך החושים.
וכשהגירוי נקלט דרך החושים, דרך העיניים, דרך האוזניים, במצבים שאתה באמת נוכח דרך חוש הריח, חוש המישוש, יש לזה חוויה פי מאה, אם לא יותר, יותר עוצמתית, מבחינת איך שהיא חודרת לגוף, ומשאירה רישום בגוף, ואין פילטרים, אין את הפילטרים של החשיבה.
אם אני עכשיו אספר לך סיפור זוועה, יש את המנגנונים של החשיבה שלך, של כמה שאת מסוגלת לדמיין את הסיפור, איך שאת חושבת על הסיפור, כל הפעולות האלה, אלה פילטרים ששומרים עלייך, מפני מגע ישיר עם הרעילות של הדבר.
אבל אם את בלי פילטרים, אם את רואה את זה, את בעצם בלי הגנות, את לא מוגנת.
זה כמו כבאי שניגש לזירה, בלי האפוד שלו, בלי הכובע שלו, בלי המסכת החמצן שלו, זה פשוט לנשום רעל בלי הגנות. זה רעיל, זה חומר רעיל.
עינת: אז כשאני קוראת את זה בטקסט, יש על זה עוד איזושהי הגנה.
-נכון, משמעותית.
עינת: נטלי דדון היום העלתה טקסט שלה, שמספר משהו שהיא ראתה באיזה סרטון, שהוא באמת לא ראיתי אותו למזלי, אבל רק מלדמיין את הסיטואציה בראש, אין, זה אי אפשר.
מורן: זה מספיק קשה.
עינת: לא, לא יודעת, לא יודעת, לא… אי אפשר, אי אפשר אי אפשר אפילו להכיל את זה.
וקיוויתי איפשהו שאני לא אתקל בסרטון הזה. קיוויתי ולא קיוויתי את מבינה?
באיזשהו מקום…
- כן, כי יש משיכה לדבר הזה.
-אני אכנס, ואם… אם אני אמורה לראות את זה, אז אני אראה את זה, לפני שאת באה.
ולא מצאתי את זה בקבוצות. ואני שמחה גם שלא מצאתי את זה, כנראה כי…זה באמת מזעזע.
מורן: כמו שאנשים נמשכים להסתכל על תאונת דרכים.
- נכון.
-יש משהו…
- שאת עברת ויש פקק. כולם מסתכלים.
מורן: יש משהו… בגירוי הזה, שהוא מגרה לנו את המערכות, זה לא סתם שזה מושך.
זה נשמע מוזר.
-נכון.
-כי זה לא… נעים. אבל יש בזה משהו מושך.
עינת: את כולנו, את רובנו. לא סתם… יש לפעמים דיווחים על תאונה איילון צפון, אז באיילון דרום, יש פקק של בגלל סקרנים.
-נכון.
כאילו, את הסקרנות הזאת יש לנו.
אני חושבת שאנחנו נסיים עוד מעט, ואני אראה לך שמחקתי את האפליקציה.
מורן: תראי, כמו כל התמכרות, בעיניי, ואולי גם אפרופו כל הנושא של מוטיבציה, אני חושבת שאחד המפתחות החשובים להתמודדות עם ההתמכרות, זה הבחירה.
הידיעה שזה שם.
יש רוע בעולם, וכרגע הרוע הזה והזוועות האלה, הם מאוד קרובים לכאן.
זה תמיד שם.
השאלה, מה אנחנו בוחרים?
אם אנחנו בוחרים…
אם את רוצה, את יכולה.
זה שם.
השאלה, מה את בוחרת?
ואפילו אם תיגשי לזה מתוך עמדה של בחירה, תשאלי את עצמך, תעשי עם עצמך רגע את השאלה הזאת, את הדיאלוג הזה. האם זה מה שאני בוחרת לעשות כרגע? אולי למה אני בוחרת לעשות את זה?
אפילו תעשי את זה, ואני חושבת שזה כבר יהיה עדיף, מאשר פשוט להישאב לתוך זה, בלי שליטה, בתחושה שאין לך יכולת בחירה, שאין לך ברירה.
אז את לא חויבת למחוק את האפליקציה. כי העניין הזה של הבחירה, הוא כל הזמן שם, ועל אחת כמה וכמה שזה כל כך נגיש, זה כל כך נוכח כרגע.
מספרים שיש, זה לא סתם, יש כוחות שבכוח מנסים להחדיר לנו, את המידע הזה, באופן שבו הוא מועבר, כי זה חלק מהמלחמה, כובד כרגע.
מורן: אנחנו צריכות לסיים, אבל אני רוצה, לסכם בכמה מילים, את מה שדיברנו, שדיברת בהתחלה, למנן את החדשות, ודיברת על להתנדב, ולהקשיב, על מורעבי הקשבה.
דיברנו על הטלגרם, ומה זה יכול לעשות לנפש, ואיך זה נרשם אצלנו, להבדיל ממשהו שאני שומעת, שמישהו מספר, מה זה אומר לראות סרטון בעצם, להבדיל.
ועוד דבר שאמרת בהתחלה, בהתחלה על ההצלחות הקטנות האלה, של לאסוף הצלחות במהלך היום.
מורן: צעדים קטנים.
- כן.
- הכל בצעדי תינוק.
עינת: ושזה בסדר, לעשות שיעור יוגה בזום, ואני לא צריכה לכעוס, על מי שעושה את זה.
מורן: וגם לא על עצמך אם לא בא לך.
- וגם לא על עצמי, אם לא בא לי, או כן בא לי. כמו שלא הייתי כועסת על ילד, אם הוא היה רוצה לעשות עכשיו איזה, שיעור ריקוד בזום.
רוצה להוסיף עוד משהו?
מורן: שנהיה בריאים
עינת: וואי, אמן.
תודה שבאת.
מורן: תודה לך.
אני אוהבת אותך.
-גם אני.
תודה רבה לכם, ובשורות טובות.
-בשורות טובות, אמן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments