דניאל מדבר עם חברים - פרק סולו - מה לעשות כשכואב

חשבתי לשתף כמה דברים שעוזרים לי עם רגשות לא נעימים

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/10/2023.

דניאל מדבר עם חברים

פרק סולו - מה עושים כשכואב

בימים האלה אנחנו חווים הרבה מאוד.

אנחנו חווים פחד וחרדה וכעס, בלבול, אובדן, ממש ממש המון.

אז חשבתי לעשות פרק שבו אני משתף מה אפשר לעשות עם הכאב הזה, ככה שיכאב פחות .איך אנחנו בעצם יכולים לקחת את האנרגיה של כאב ולהתמיר אותה לכוח.

אוקיי?

אנחנו יכולים לקחת את האנרגיה הכואבת הזאת ובמקום לרצות שהיא תפסיק, במקום לנסות לברוח ממנה, אנחנו יכולים להפוך אותה לאומץ.

אנחנו יכולים להשתמש באנרגיה הזאת, להפוך אותה ליופי, לאור.

אנחנו רק צריכים לדעת איך.

אז הייתי רוצה להקדיש את הפרק הזה לזה.

אוקיי, אז עולה כאב.

מה עושים?

הדבר הראשון שאנחנו יכולים לעשות זה במקום לפחד מהכאב, במקום לברוח ממנו, איך זה מרגיש לקבל אותו.

בדרך כלל כשעולות בנו תחושות לא נעימות, אנחנו עושים אחד משני דברים.

תחשבו שזה כמו ציר, ואנחנו בציר הזה הולכים לנקודות קיצון, שנקודת קיצון אחת זה להיבלע לתוך הכאב, להרגיש כאילו הוא משתלט עלינו ורומס אותנו.

נקודת הקיצון השנייה זה לנסות לברוח מהכאב, להדחיק אותו, לראות סרט, להיכנס לאינסטגרם, אלכוהול, לא יודע מה, אבל הכאב עדיין שם.

אז אנחנו צריכים לאמץ גישה אחרת, גישה אלגנטית.

והגישה הזו מציעה לקבל את הכאב, לקבל את כל מה שעולה בתודעה.

כל התחושות שעולות בתודעה, אנחנו לגמרי מקבלים.

אנחנו לא מגזימים אותן, אנחנו לא ממשיכים את התחושות הסוערות, לא מתדלקים אותן, ואנחנו גם לא מדחיקים אותן.

אנחנו פשוט מקבלים את כל מה שעולה, איך זה מרגיש.

כאילו משהו בתודעה קצת מתרכך.

אם היה מקודם כמו מלחמה פנימית, אז היא קצת נרגעת.

בודהה משווה את התודעה שלנו לשמיים.

בשמיים לפעמים יש סערה, ובשמיים לפעמים יש סופות רעמים וברקים, אבל לא משנה כמה חזקה הסערה תהיה, היא לא תוכל להרוס את השמיים.

נכון?

אף פעם לא היה איזשהו ברק שכזה יצר חור בשמיים ושבר אותם.

פשוט יש פרקים ורעמים, ובמוקדם או מאוחר הם יחלפו וישאירו את השמיים ללא פגע.

באותו אופן, כך גם התודעה שלנו.

התודעה שלנו היא כמו שמיים, היא רחבה ואין לה גבולות.

זה כמו חלל, חלל אינסופי.

וכן, לפעמים יש בה סערות, ולפעמים יש שם רעמים וברקים, אבל אנחנו יכולים להיות בטוחים שלא משנה מה, התחושות הלא נעימות האלה לא יכולות לשבור את התודעה שלנו.

המורה שלי לבודהיזם אומר, כמו שיש מקום בשמיים לסופת רעמים, אנחנו יכולים לדעת שככה בתודעה שלנו יש מקום לתחושות לא נעימות, אך לא צריכים להילחץ מהן.

אנחנו לגמרי יכולים לקבל אותן.

כבר אז, כאשר אנחנו מקבלים את התחושות האלה, משהו בנו נרגע.

זה מרגיש אחרת להיות בתודעה מתוחה, שהיא כמו בקונפליקט עם מה שעולה, לבין תודעה רגועה, שהיא לא נלחצת ממה שעולה.

זה מעניין, כי לפעמים הקונפליקט שלנו עם כאב, הסלידה שלנו ממנו, בעצם מוסיף לכאב עצמו.

אתם מכירים את זה?

שכזה, עולה איזו מועקה או חרדה או פחד, ואז אנחנו , לא יודע, אולי רגשות אשמה לגבי זה, או יש פחד מהפחד, פשוט כואב לנו, אז אנחנו כמו במלחמה פנימית, שלמעשה מוסיפה לכאב עצמו.

מרוב שאנחנו כל כך לא רוצים שיכאב לנו, אנחנו מוסיפים לעצמנו כאב באיזשהו אופן.

חוסר הרגיעה שלנו שעולה כמשהו לא נעים בתודעה, רק מוסיף לכאב עצמו.

בלי קבלה, אנחנו מוסיפים כואב לכואב.

זה עניין של עם מה אנחנו מזדהים.

אז הבנו שהתודעה שלנו היא כמו שמיים, ויש שם עננים.

יש חלל אינסופי של תודעה, ובתוכו יש מחשבות ותחושות, חלקן כואבות יותר, חלקן נעימות.

אבל אם אנחנו מזדהים בשיא הכוח עם התחושות, זה כאילו אנחנו שמים את הראש שלנו בתוך הענן.

כאילו אין עוד משהו בתודעה חוץ מהן.

זה כמו שאם נשים את הראש בתוך הענן, בכל מקום שנסתכל יהיה ענן.

נכון , יהיה ערפל.

אם אני תוקע את הראש בענן ומסתכל ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, אני רק רואה ערפל כזה.

אבל אם אני מזדהה עם החלל של השמיים, אז הענן עדיין שם, אבל אני רואה שיש עוד מקום.

יש מרחק ביני לבין התחושה הלא נעימה.

יש מרחק.

אני יכול עכשיו להתבונן על התחושה הזו.

זה מרגיש שונה להסתכל על הסופה מבחוץ, מאשר להיות בתוכה.

היא אפילו הופכת למשהו מעניין.

כאשר אנחנו מסתכלים על גשם זלעפות מהבית, זה כזה וואו, מה קורה שם?

כי אנחנו מוגנים, אנחנו בתוך הבית.

אז מה שלוקח אותנו ברמה החווייתית-פסיכולוגית לבית הזה, זה קבלה.

קבלה שמה אותנו בתוך מקום שבו התחושות הלא נעימות לא יכולות לפגוע בנו.

בקבלה יש כוח. זה מצב תודעה שיש בו כוח.

הרבה פעמים אנחנו יכולים, יש קונוטציה שקבלה זה משהו חלש, כי אנחנו כזה, כי אמרו לנו, תקבל את זה, אין מה לעשות, תקבל את זה.

וכאילו יש משהו כנוע בזה.

אבל האמת היא שלא.

כאשר עולות תחושות לא נעימות, ואין בנו קבלה, אז אנחנו פשוט נסחפים איתן.

זה לא איזה בחירה שלנו, אנחנו לא אקטיביים.

זו לא היסחפות אקטיבית.

זה משהו מאוד פאסיבי.

בעוד שקבלה, היא מחליטה לעשות מעשה.

היא מחליטה לסיים איזושהי סחרחורת, איזשהו לופ.

במקום להמשיך להיות במלחמה עם הצדדים האלה בנו שאנחנו פחות אוהבים, אז אנחנו מתחילים לקבל אותם.

אנחנו מרפאים אותם.

בקבלה אין שום דבר פסיבי, זו תודעה עם הרבה כוח.

מה גם שאם אנחנו שופטים את הכאב שלנו וניבהלים ממנו, מנסים להדחיק אותו, אז אנחנו בעצם לא באים במגע אמיתי אתו שמאפשר טיפול.

כי הוא תמיד מרגיש כמו משהו מאיים, משהו שאסור אפילו להסתכל אליו.

הרבה פעמים הכאב שלנו מלווה עם איזושהי תחושה של בושה, שכאילו זה איזה חלק בנו שהוא לא ראוי.

אז אנחנו ממש כן דוחקים אותו לפינה.

ואנחנו רוצים לעשות בדיוק את ההפך.

אנחנו רוצים לדעת לקבל אותו, כמו להגיד לו "You're welcome here".

לא כדי שהוא יעשה חגיגה, אלא כדי שנוכל לטפל בו באופן אינטימי.

כשאנחנו לומדים לקבל כל מה שעולה בתוכנו, אז מתחיל הריפוי האמיתי.

אחד מהסמלים המוכרים של בודהיזם זה פרח הלוטוס.

אולי ראיתם איפה שמלמדים מדיטציה אז יש כזה פרח לוטוס.

ואולי גם לא, אני לא יודע.

אבל זה סמל מוכר.

עכשיו, לסמל הזה יש משמעות עמוקה.

בעצם הלוטוס הוא לאו רק פרח יפה, אלא הוא פרח שגדל, איפה? בביצות.

הלוטוס גדל בביצות, איפה שהמים עכורים ומלוכלכים ואין הרבה אור, שם הלוטוס צומח.

כשבודהה מראה לנו לוטוס, הוא בעצם מראה לנו משהו על עצמנו.

כן, אמנם בתודעה שלנו יש ביצות חשוכות, ויש שם לכלוך, יש שם דברים שהיינו מעדיפים שלא יהיו, אבל אל לנו לפחד מזה.

להפך, כאשר אנחנו מקבלים את אותן איכויות לא נעימות, אנחנו בעצם משתמשים בהן לטובתנו.

הן הופכות להיות החומר שמעמיק את החוסן הפנימי שלנו.

אנחנו לא נרתעים מהאפלה, לא נרתעים, אנחנו נוטעים שם שורשים, כמו שהלוטוס נוטע את השורשים שלו באדמה של הביצה, ככה אנחנו נוטעים שורשים באפלה של תודעתנו, ומה שפורח זה חופש, חופש אותנטי.

הרי אנחנו לא נוכל לסדר את החיים, את העולם החיצוני, באופן כזה שיפסיק לעורר בנו כאב.

העולם החיצוני הוא בשלו, ולא משנה כמה ננסה להבטיח שהכאב לא יגיע אלינו מהעולם החיצוני, זה ימשיך.

אבל אנחנו כן יכולים לסדר את העולם הפנימי שלא משנה מה קורה, אנחנו יודעים להגיב אליו באופן מיטיב, באופן צלול, באופן שקט.

אז כשאנחנו מתרגלים ככה קבלה, אנחנו נותנים אנרגיה לעולמנו הפנימי.

על העולם החיצוני אנחנו לא יכולים לשלוט, על עולמנו הפנימי כן.

אנחנו כן יכולים לתרגל שם משהו, וקבלה זה בדיוק התרגול שעוזר לנו לפתח תשתית פנימית לחופש, כי דרכה אנחנו עובדים עם כל אנרגיה שעולה, ומתמירים אותה לדשן.

במקום שהכואב יהיה סתם כואב, הוא הופך להיות זה שמעמיק את החופש שלנו, זה שמעמיק את הצלילות שלנו.

האנרגיות האלה ימשיכו לעלות, החרדה והפחדים, הכעסים ימשיכו לעלות, אנחנו רק צריכים לדעת איך לנתב אותם, איך להתמיר את האנרגיות האלה לחוכמה.

קבלה זה מלך.

המאסטר הבודהיסטי שנטי דווא שחי לפני אלף שנה, כתב שיש הבדל בין לקרוא על תרופה, מאשר לקחת תרופה.

כן, אני יכול לקרוא את המרשם של הרופא, וזה לא יעזור לי לכאב.

מה שיעזור לי זה אם אני אקח את התרופה, אז באותו האופן אנחנו יכולים לשמוע רעיונות על קבלה, ואולי גם לאהוב אותם, אבל כדי שזה יתחיל להיות חלק מההוויה שלנו, לא איזה משהו רגעי, חלק מההוויה שלנו, חלק מהאור החיים שלנו אז זה משהו שאנחנו צריכים לתרגל ביום-יום.

לעשות את זה, זה כמו לקחת את התרופה.

מתי שאנחנו מזהים שעולה כאב, אז במקום להמשיך אותו ולהביא אותו למצב שהוא בלתי נסבל, אנחנו מנסים ליישם את החוכמה הזו של קבלה כבר בהתחלה.

הרבה פעמים אנחנו מנסים למצוא פתרונות לתחושות שלנו כבר אחרי שהן סופר גועשות, אחרי שהן כבר מאוד כואבות, אז אנחנו מנסים למצוא פתרון להן.

והרבה פעמים זה כבר מאוחר מדי.

כלומר, אנחנו פשוט צריכים לחכות שהן יעברו.

אבל דרך חכמה יותר, זה ליישם את החוכמה של קבלה ממש ברגעים הראשונים של הופעת התחושה הלא נעימה.

אנחנו לא צריכים לחכות שהיא תגדל ותשתק אותנו כדי שנתחיל לשים לב אליה.

אנחנו יכולים להיות חכמים יותר ולקחת את התרופה לפני.

כשאנחנו מזהים שעולה בנו איזושהי חרדה או כעס או פחד, אז במקום להמשיך לתדלק אותו, אז אנחנו עוברים למצב של קבלה.

מוסיפים עוד ספייס בתודעה.זו דרך מאוד מיומנת לתרגל.

ממש כמו שאנחנו מתרגלים פסנתר או ריקוד או כל דבר אחר, אז אנחנו יכולים להגיד, אוקיי, בשעה הקרובה אני מתרגל קבלה.

ואנחנו שמים תשומת לב מיוחדת לתחושות שעולות, ואם עולה שם משהו שהוא יותר מדי לא נעים, אז אנחנו מיישמים את החוכמה כמה שיותר מהר.

וככה לאט לאט אנחנו נהיים יותר טובים בזה.

בעצם האיכות של קבלה הופכת להיות יותר מוכרת לנו.

זה כמו, זה הופך להיות יותר ספונטני.

עולה כאב ובלי מאמץ משהו בתודעה שלנו הופך למצב של קבלה, כי אנחנו מתרגלים את זה מיום ליום.

אחד מהתפקידים של מדיטציה זה בעצם לפתח היכרות.

כשאנחנו עושים מדיטציה, אנחנו מפתחים היכרות עם חוכמה.

במקרה הזה החוכמה היא קבלה.

במדיטציה אנחנו יושבים עצומי עיניים ומרגיעים את עולמנו הפנימי ככל האפשר, ואז מביאים לתודעה את האיכות הזאת של קבלה.

התודעה שלנו שקטה, אנחנו לא כל כך מתעניינים במחשבות, בפעילות הקונספטואלית, הגסה.

אנחנו יושבים עם תודעה שהיא יחסית שקטה ומביאים איכות של קבלה.

ואז מה שאנחנו עושים במדיטציה, אנחנו מתמקדים על האיכות הזאת

איך זה מרגיש לשבת בשקט, לאפשר לקבלה לעלות, ופשוט להיות איתה מרגע לרגע.

בדרך כלל התודעה שלנו קופצת ממקום למקום, ובמדיטציה אנחנו מפסיקים את הקפיצות האלה, ומתמקדים על איכות אחת שבאה לנו טוב.

במקרה הזה אנחנו מתמקדים על קבלה.

זה כאילו התודעה שלנו וקבלה מתערבבות, הופכות להיות אחד.

ככה האיכות הזאת הופכת להיות יותר מוכרת לנו, יותר זמינה לנו, גם מחוץ למדיטציה.

כן, זה כמו לתרגל סולמות בבית, כזה בסביבה מוגנת, כדי שבלייב שואו, נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים.

אז במדיטציה אנחנו יוצרים סביבה מוגנת, להתערבב, להעמיק עם קבלה, כדי שאז בחיים שלנו, הלא צפויים, נדע לשלוף אותה בלי בעיה.

אנחנו מגדילים את היכולת המנטלית שלנו.

ומה שיפה בזה, שזה מיטיב איתנו, וזה גם מיטיב עם אחרים.

זה מיטיב עם אלה שגרים איתנו.

הסביבה הקרובה אלינו גם תקבל תועלת מכך שאנחנו אנשים חזקים יותר, חכמים יותר, צלולים יותר.

אז כשאנחנו מתרגלים קבלה, אנחנו יכולים להרגיש.

אנחנו עושים את זה עבורנו, אבל אנחנו עושים את זה גם עבור אחרים.

אנחנו מרפאים את גוף החיים.

אז איזה נהדר אם נוכל להציע תרופה, אם נוכל להציע מענה, מענה שקט, עמוק, חוסר פחד.

אם אנחנו נתרגל בחוויה שלנו, מענה מיטיב לתחושות לא נעימות, אנחנו אז נוכל להציע אותו לעוד אנשים, והסביבה שלנו תטיב עם זה.

זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בעולם שלנו.

אז אני מודה לכם שהאזנתם, ואני אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

נשיקות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה