"דיאלוג בחשיכה", פודקאסט שבו תוכלו להאזין לסיפורים האישיים של מדריכי התערוכה העיוורים, לקבל תשובות לשאלות נפוצות על עיוורון, מוגבלות והחיים בכלל.
פרק 2: שיחה בין שלי ברזל וגלית בכר, מדריכות בתערוכה. שיחה על אמהות, משפחה והשאלות הכי נשאלות ב"דיאלוג בחשיכה".
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/08/2024.
גלית: שלי, גם לי וגם לך, לשתינו יש RP. איך זה מתבטא אצלך?
שלי: אצלי זה מתבטא בצמצום של שדה הראייה.
גלית: כן.
שלי: ועיוורון לילה. יש את הראייה המרכזית, כשמסתכלים קדימה, אז הצדדים, הלמעלה והלמטה מצטמצמים, כאילו לכדי ראיית צינור.
גלית: ואצלי, מרכז נעלם, ואת הצדדים יש לי. אז כשאנחנו הולכות ביחד, אנחנו רואות מושלם.
שלי: אנחנו מאה.
קריינית: "דיאלוג בחשיכה". הפודקאסט.
שלי: יש לי ילדה כבר בת תשע וחצי. אני נשואה, אני בת 45. אצלי המחלה יותר מתקדמת, זה אומר שיש לי שרידי ראייה, אני נעזרת בכלב נחייה.
גלית: גם אני נשואה דרך אגב, עם ארבעה ילדים, בוגרים היום. שלושה בנים ובת, ואני נשואה ליאיר, 22 שנים.
שלי: והוא רואה?
גלית: למה את שואלת?
שלי: כי זו שאלה הכי נשאלת כשיש לנו את הקבוצות בדיאלוג.
גלית: אהה… אוקיי. ודובי, רואה?
שלי: דובי רואה. כל הכבוד לו.
גלית: באמת, כל הכבוד לו…
שלי: צדיק. צדיק.
גלית: כל הכבוד לו שהתחתן איתך. לקח עיוורת והתחתן איתה. איך הוא עשה דבר כזה?
שלי: זהו, אז אנחנו נסביר שאנחנו עובדות ב"דיאלוג בחשיכה".
גלית: נכון.
שלי: ו"דיאלוג" זה בעצם מקום שעושים בו סיורים בחושך מוחלט, ובסוף יש שיחה שהיא קורית בעצם בחושך. והשאלות הכי נשאלות כשאנחנו אומרות שאנחנו נשואות, זה: "והוא רואה?" כשאנחנו אומרות כן, אז זה בעצם: "וואו, כל הכבוד לו".
גלית: נכון.
שלי: "איזה צדיק".
גלית: כן, "איזה צדיק". ואיך…
שלי: ו"איך… הוא עוזר לך?"
גלית: ו"הוא עושה הכל, נכון? נכון הוא עושה הכל?" [שלי מצחקקת] "הוא עוזר לך, בטוח הוא עוזר, והילדים שלך גם, בטח", גם לי אומרים, "הילדים שלך, וואו, בטח הם עושים הכל", אבל בעצם בוא נדבר מה קורה בפועל.
שלי, למה צריך להגיד לגבר או לאישה רואה שהתחתנה עם מישהו עיוור, למה צריך להגיד "כל הכבוד לו" או "כל הכבוד לה"? מאיפה זה בא?
שלי: אני חושבת שאנשים חיים בתבניות, שבדרך כלל אנחנו מתחתנים או מתחברים לאלה שדומים לנו, ואם אתה עיוור, אז מן הסתם, תתחתן עם עיוורת. ואם את רואה, תתחתני עם רואה. וכשזה… יוצאים מהתבנית, אז כאילו זה לא מסתדר. כאילו למה שרואה יתחתן עם עיוורת? אז זה או ש: "כל הכבוד לו ואיזה צדיק הוא".
גלית: או?
שלי: או שאת…
גלית: "משהו אצלו גם לא בסדר". [צוחקת]
שלי: משהו… זה דורש הסבר, זה כאילו, יש פה שאלה.
גלית: "משהו אצלו גם לא… הוא בטח יש לו משהו, לא סתם הוא התחתן". [שלי צוחקת] והוא שומע? סתם. טוב, אני אומרת שהוא רואה הכל. בעלי הכל, הכל רואה. [צוחקות]
שלי: הכל?
גלית: הכל. גם שרזיתי. [צוחקות] טוב, בכל אופן הוא רואה הכל, וגם הילדים שלי רואים, שזאת גם שאלה נפוצה.
שלי: נכון.
גלית: אם הילדים שלנו גם רואים, וזה לא אומר שבהכרח אם ההורים עיוורים, הילדים עיוורים.
שלי: "ואיך הם מקבלים את זה?", זה גם עוד שאלה שנשאלת.
גלית: אה, איך הילדים שלנו מקבלים את זה. רוצה את להתחיל קודם?
שלי: אני אומרת שהילדה שלי נולדה למצב הזה. כשהיא נולדה אני כבר הייתי כבדת ראייה, עם כלב נחייה. זה… אם אני אראה, זה מה שיהיה משונה בשבילה, כי זה מה שהיא מכירה. ובגדול, רוב הטיפול בה, זה אני, כי כאילו, גם כשהיא הייתה תינוקת, אז בעלי היה עובד שעות ארוכות, אז בעצם רוב הטיפול זה אנחנו, האמהות. לי זה לא שונה, לאנשים זה מוזר, לי זה לא מוזר.
גלית: נכון, לנו זה בא טבעי.
שלי: כן, אז מה את עונה לקהל שאומר לך "כל הכבוד לו"?
גלית: קודם כל אני שואלת את… מחזירה את השאלה אליהם, ואני שואלת, "למה אתם אומרים את זה? בעצם למה צריך להגיע לו כל הכבוד, ולא לי, אולי, כל הכבוד? אתם מכירים אותו? אתם יודעים מי הוא, מה הוא? כאילו, למה לא לי כל הכבוד? שהתחתנתי איתו בכלל". [שלי צוחקת] רוב הזוגות בעצם, רוב הזוגות שאנחנו מכירים, של חבר'ה שהם עיוורים, לקויי ראייה, הם זוגות מעורבים. כלומר, אחד רואה, והשני לא.
שלי: נכון.
גלית: נכון? או אחד לקוי ראייה ואחד לא. אלה רוב הזוגות שהם בעצם עיוורים, הם מתחתנים עם מישהו… הם גם יעדיפו להתחתן עם מישהו רואה הרבה פעמים.
שלי: אני חושבת שזה בוחר אותנו בעצם, זה לא משהו שאתה אומר, "אוקיי, אני אחשב מסלול, אני אבחר או לא אבחר". כאילו, מי שהתאהב בעיוור, אז הוא התאהב. מי שהתאהב, כאילו… זה כמו בחברה… בכלל החב… כאילו, באופן כללי.
גלית: כשאומרים לך"כל הכבוד לו" אוקיי? מה זה גורם לך להרגיש?
שלי: בהתחלה זה היה ממש מעצבן אותי. כאילו, למה אתם מסיקים שכל הכבוד לו? שהוא לקח אותי? או זה נותן כזה תחושה של זה, אבל עם הזמן הייתי אומרת, "מה, אתם יודעים איזה מקסימה אני?" משהו כזה, לא יודעת… אבל ברגע שזה נפוץ, אז אתה מבין שזה כאילו רווח, זה משהו שאנשים פשוט חושבים את זה, זה לא בקטע של להעליב או להקטין.
גלית: הרבה פעמים שואלים גם, "איך הילדים שלך מקבלים את זה שאת לא רואה טוב? איך הם מקבלים את זה? יש להם קושי עם זה? הם מתפדחים מזה? הם מתביישים מזה? הם נבוכים מזה?" גם במקרה הזה, הילדים שלי, הם כמו כל הילדים, יש איזה שלב בחיים שילדים מתפדחים מההורים שלהם, וזה לאו דווקא שההורים שלהם לא רואים או לא שומעים, או על כיסא גלגלים, או נכות כלשהי.
הילדים שלי נולדו לתוך המצב הזה, החברים של הילדים שלי מכירים את המצב הזה, שיש את גלית שהיא לא רואה, אז הם הרבה פעמים, כשהם יבואו, הם יגידו: "היי, גלית, זה שחר, מה קורה?" שיציגו את עצמם עם השם, יגידו, ידעו שאני אדע שהם בשטח. לפעמים לא, לפעמים קורים גם כל מיני פאדיחות קטנות כאלה, שאני לא מזהה מי זה, ואני בכלל בטוחה שזה מישהו אחר. גם זה קורה. אבל ברוב המקרים, הילדים, גם הילדים שלי כמובן, והחברים, יודעים שאמא של אסף לא רואה, אמא של רועי לא רואה. אז… לא רואה טוב, אז אם אני רואה אותה ברחוב, אני אציג את עצמי, אני אגיד לה, "היי, גלית, זה אליהו, מה נשמע?"
שלי: אצלי מעיין עכשיו היא בת תשע וחצי, כמו שאמרתי, ובזמן האחרון, תמיד הייתי באה עם הכלב נחייה שלי, או עם המקל, אם יש אסיפת הורים וזה, ובזמן האחרון היא ביקשה ממני לא לבוא. כאילו, לא לבוא עם המקל. עכשיו, אני יודעת שהיא לא מתביישת, כי היא אמרה לי, "אמא, זה לא בגללי", אבל היא מתביישת מהמבטים שהחברה, הסביבה נועצת בה, ואחר כך יגידו לה על זה וכולי, אז כאילו…
גלית: בה ובך, בשתיכן.
שלי: נועצים בנו מבטים, אבל אחר כך יגידו לה, לא כשאני איתה, כשהיא תבוא לבית ספר או משהו כזה, אז זה כאילו, מבחינתי זה סבבה.
גלית: רוצה להימנע מזה.
שלי: כן… אז מבחינתי זה בסדר גמור. האישיו שלי זה המורים. זה ה…
גלית: מה זה אומר? תסבירי.
שלי: לפעמים מורים רוצים להיראות מאוד מקבלים, רק כשזה יוצא להם "אובר" כזה.
גלית: יוצא עקום קצת.
שלי: כן, יצא לי כאילו להיות… לא נגיד שמות עם איזה מורה, אבל…
גלית: את יכולה להגיד. סתם.
שלי: באתי לאיזה אסיפת הורים, כן. והמורה לא ידעה שאני עיוורת, ואז מעיין הראתה לי את הכיסא, אז כאילו זה, ואז היא אמרה לה: "היא עיוורת". ומשם השיחה קיבלה תפנית של חבל… 180 מעלות, ואז קודם כול המורה כזה עושה לי כזה, היא קדה לי.
גלית: מה? את רצינית?
שלי: "אני קדה לך", ואני כזה, לא מבינה מה היא רוצה.
גלית: וראית שהיא קדה?
שלי: ממש. לא, אבל היא פנתה אליי כזה עם ה…
גלית: יואו, אני בשוק.
שלי: כזה, לא משנה. אז אני כבר כאילו לא מבינה לאן זה הולך, ואני מרגישה את מעיין, שהיא כאילו לא יודעת איך להגיב לסיטואציה הזאת, ולא משנה, דיברנו את מה שהיה צריך, וכשיצאנו משם, אז היא פונה למעיין ואומרת לה: "למה לא סיפרת לי?" והיא לא מבינה מה היא לא סיפרה.
גלית: כן.
שלי: ואז כאילו…
גלית: בשביל המורה זה אישיו.
שלי: בדיוק, ואומרת לה, "למה לא סיפרת לי?" ואמרתי לה, "זה בסדר שהיא לא סיפרה", כאילו, שחררתי את הילדה, אבל מאז היא לא עוזבת אותה. היא אומרת לי, כל שיעור וכל… זה…
גלית: מה היא אומרת לה?
שלי: היא נותנת לה כאילו תשומת לב מיותרת שזה מכביד, זה משהו שהוא כאילו… עכשיו, אני מבינה שהיא רוצה לעשות טוב, אבל זה כזה… תצאי מזה.
גלית: ואת אמרת לה משהו למורה?
שלי: לא, אבל אני על הקצה. אני ממש… וזו לא המורה הראשונה, זה כאילו… כבר קרה לה עם שתי מורות אחרות, ש… אין, זה צריך…
גלית: שלהן כן אמרת?
שלי: כן, כן, בטח, בטח.
גלית: כן.
שלי: כי המורה אמרה לי, "איזה… כל הכבוד לה", כאילו הילדה הייתה בכיתה ג' והיא אמרה לי… זו מורה אחרת, "וואו, כל הכבוד לה, איך היא מתלבשת לבד". ואני כזה, "וואי, היא בת שמונה?" כאילו, אמרתי לה, "אבל למה? אצלך ילדים לא מתלבשים לבד?" אז היא חשבה כזה ואמרה לי, "כן, נכון, נכון".
גלית: אה הה…
שלי: זה כזה: "מה? אני מבינה שהיא בוחרת את הבגדים לבד". זה חולצת בית ספר, כאילו, מה יש לבחור?
גלית: אז זה מביא אותי לשאלה אחרת ששואלים אותי הרבה, בדיאלוג, וזה… איך זה שאני ילדתי ארבעה ילדים ואני לא רואה? איך יכול להיות שעשיתי דבר כזה לעולם? כן. אז…
שלי: חסרת אחריות.
גלית: חסרת אחריות, כן, בטח. זה משהו אחר, שעובדות סוציאליות שהיו לי גם על זה, אני אספר תכף. בכל אופן… בכל אופן שואלים אותי איך אני ילדתי ארבעה ילדים ואני לא רואה, איך אני עושה את זה? אני לא רואה שום קשר בין העיוורון לבין ללדת ילדים, אני מכירה המון אנשים רואים ש… בוא נגיד שאין להם רישיון להיות הורים. לא הייתי נותנת להם.
שלי: כן, אבל תחשבי שאת באה מהעולם הזה, אז את מכירה ואת יודעת, נגיד, סתם, מבחינת כאילו… כשאני הייתי צעירה, כשהייתי בסביבות גילאי ה-20, לא הייתי בטוחה שיהיה לי ילדים. כי ידעתי שאני הולכת להתעוור.
גלית: וואלה.
שלי: ולא כל כך ראיתי את עצמי אמא, כאילו, איך אני אלך ברחוב עם מקל, אז להיות אמא? כאילו, להיות אחראית על מישהו שחסר ישע או כאילו…
גלית: כשהיית בת 20 היה לך כבר מקל?
שלי: לא.
גלית: אוקיי.
שלי: לא, אבל בכל מקרה ידעתי שאני הולכת להתעוור.
גלית: כן.
שלי: ולא ראיתי את עצמי, כאילו, לא ידעתי אם אני באמת אתחתן ואיך אני אוליד ילדים. זה לא משהו שכאילו… דווקא השאלה הזאת כן מתבקשת בעיניי. שוב, מה…
גלית: אני ידעתי שיהיו לי ילדים, זה בטוח.
שלי: כן.
גלית: כן. כי אני גידלתי… טיפלתי בילדים מאז שאני ילדה בעצמי.
שלי: גם אני טיפלתי בילדים, אבל כשראיתי. זה משהו אחר שכאילו…
גלית: לא… לי לא היה ספק לגבי הנושא הזה. ילדים ידעתי שבטוח יהיו לי! בעל, זה כבר היה נושא אחר. [צוחקת]
שלי: אני זוכרת שהייתה לי חברה עיוורת, והרבה פעמים הייתי שואלת אותה כאילו מהמקום שלה, "רגע, ואיך עשית ככה?" והיא גם אמרה לי שיהיה לי ילדים, אבל לא האמנתי, כאילו, מבחינתי זה היה כזה, אבל איך עושים את זה? נגיד, את צריכה ללכת עכשיו לטיפת חלב או לא יודעת…
גלית: נכון.
שלי: כל הדברים האלה. איך סוחבים תינוק על מנשא ומקל וכל ה…? זה נראה לי כאילו…
גלית: תכל'ס זה פרוצדורה.
שלי: כשנולד לעיוור תינוק, אז עד אז, נגיד, כשאני הייתי עיוורת, הייתי באגף שיקום, ברווחה. כאילו כל דבר שהייתי צריכה, הייתי פונה לעובדת סוציאלית שלי, שהיא תחת שיקום. כשנולדה מעיין, עברתי כבר לילדים בסיכון. כאילו הפכתי אוטומטית.
גלית: באופן אוטומטי.
שלי: בברירת מחדל אני כבר אמא מסכנת, כי אני לא רואה. באיזשהו שלב הפכו את השם לשם יותר מכובס, "פרט ומשפחה", אבל, כאילו, זה כל כך עיצבן אותי.
גלית: צרם.
שלי: מה זה צרם… ואני שמעתי שהיה הרבה כאילו… בוועדת הכנסת שהייתי בנושא הזה, אז כאילו היו הרבה אמהות עיוורות שממש…
גלית: ומה נאמר בוועדה הזאת בעצם?
שלי: בוועדת הכנסת את רק מציפה את הדברים, והם יבדקו את זה. אני זוכרת שבאותו שבוע כבר חזרו אליי מהרווחה, וחזרתי חזרה לשיקום, ו… כאילו וואי…
גלית: זאת אומרת, זאת הייתה המטרה, שבעצם תחזרי לשיקום, ושהילדה לא תהיה תחת…
שלי: ברור, כי אני עיוורת, הבעיה איתי, אני לא מסכנת, והילדה לא בסיכון, לא רציתי שהיא תהיה בשום קטגוריה כזאת, זה וואו, זה ממש עיצבן אותי.
גלית: אז לי היו ב"דיאלוג", הגיעו קבוצה של עובדות סוציאליות, שכשאמרתי להם שיש לי ארבעה ילדים, אז הם אמרו… ואמרתי שאני עושה איתם הכול, כלומר, אם זה לקחת אותם לבריכה ולים ול… לונה פארק, סופרלנד, הצגות, סרטים, הכול, בלי בעלי. אז הם אמרו: "מה? איך יכול להיות? זה מסוכן". אז אמרתי לה: "תתלונני לרווחה". אז היא אמרה: "לא, באמת". אז אמרתי, "תגידי, מי ש…כל הילדים שטבעו, כל הילדים שטבעו בבריכות, ההורים שלהם היו עיוורים או רואים?"
שלי: נכון. נכון.
גלית: אז זהו, לא צריך להיות עיוור בכדי שזה יקרה. והעניין הוא שהילדים שלנו… אוקיי, שלי, מפה תקחי את זה את. מפה, הילדים שלנו, מה קורה איתם בעצם בהרבה מקרים שאנחנו הולכים איתם?
שלי: א', באופן טבעי, בלי קשר לילדים, כשאתה לא רואה, אתה יותר אחראי. אתה… לא יהיה מצב שאני בבית עושה כלים, והתינוקת אי שם זוחלת לה בסלון, אתה באופן טבעי משגיח יותר, בודק יותר, נזהר יותר.
גלית: בדיוק. וגם הילדים שלנו לומדים את זה, לומדים אותנו.
שלי: כן, כן.
גלית: לומדים את זה שהם צריכים להיות קרובים אלינו.
שלי: נכון.
גלית: אוקיי? וכשאנחנו קוראים להם, הם יענו לנו, או שאם הם מתרחקים מאיתנו, הם אומרים לנו.
שלי: בדיוק. אני זוכרת מעיין שהייתה בגן שעשועים, כל פעם הייתה אומרת לי "אמא, עברתי למגלשה".
גלית: בדיוק. הם מעדכנים אותנו.
שלי: "אמא, עברתי ל…" בדיוק.
גלית: כי לימדנו אותם את זה בעצם.
שלי: נכון.
גלית: לימדנו את זה אותם מאז שהם קטנים, אמא לא רואה.
שלי: נכון.
גלית: אמא לא רואה טוב, אמא לא רואה. דברו יותר. לדבר יותר. הילדים שלנו מאוד מעולים.
שלי: הילדים שלנו לא יכולים להנהן בראש או לעשות כזה, "לא בא לי" עם הכתף.
גלית: כן, בדיוק. אז כשאני הלכתי עם הילדים לבריכה, הם היו תמיד בקרבה שלי, ממש ברדיוס שקרוב אליי, של מטר וחצי ממני, הכי רחוק.
שלי: אני חושבת שגם כהורים אנחנו מכירים את הגבולות גזרה שלנו, נגיד…
גלית: מה זאת אומרת?
שלי: כאילו, את בהתאם לראייה שלך, אז את יודעת שאת מסוגלת לקחת אותם לים, לבריכה וכאלה. אני לא מסוגלת, אני לא אסכן את הילדה, ואני לא חושבת שאני מסוגלת ללכת זה… אז אני לא עושה את זה, יש דברים שאני לא אעשה, אלא אם כן, אני אלך עם מישהו שמלווה…
גלית: כן.
שלי: זה כאילו, אנחנו לא נסכן את הילדים שלנו, זה לא משהו ש…
גלית: ברור, ברור. שלי, כשאת הכרת את דובי, את חושבת שהיה איזה אישיו עם המשפחה, אם הם יקבלו אותך? לא יקבלו אותך? יפריע להם שאת לא רואה?
שלי: קודם כל מהניסיון שלי, זה כן מפריע, ואני דווקא רואה את זה באופן טבעי שכאילו… כל הורה רוצה את הכי טוב לבן שלו, לבת שלו, ועיוור זה לא הכי טוב. [מצחקקת] אני יודעת שכאילו, תמיד זה כזה הרמת גבה בהתחלה, עד שמכירים.
במקרה שלנו, זה בעצם דובי הוא בן למשפחה מרובת ילדים, והוא מהקטנים, אז ההורים שלו כבר מבוגרים, האבא נפטר, והאמא הייתה דמנטית.
גלית: כשהכרתם היא כבר הייתה דמנטית?
שלי: כן. סוג… כאילו, היא הייתה בתהליך.
גלית: אז היה אפשר לעבוד עליה.
שלי: זה לא לעבוד עליה, זה כאילו הייתי…
גלית: סתם, לא רגע, לא, לא, לא.
שלי: לא, זה לפעמים הייתי מגיעה אליהם והייתה מראה לי תמונות, זה היה כאילו…
גלית: אוקיי.
שלי: אבל אני יכולה להגיד כאילו, בגלל שהוא היה בטוח בי, אז זה היה מאוד… זה עבר טוב. האחים שלו קיבלו אותי מאוד יפה, אני לא… אבל אני מאמינה שאם ההורים שלו היו… זה, אני לא מאמינה שהם היו… שזה היה עובר ככה חלק.
גלית: אם הם היו צעירים יותר?
שלי: צעירים יותר וכן. האבא כבר לא היה בחיים, אבל אני…
גלית: נגיד שהאבא היה, והיה צעיר יותר.
שלי: אני לא חושבת, אני חושבת שהוא היה אומר לו, "בשביל מה לך?" או משהו כזה.
גלית: אוקיי, אז אני יכולה לספר סיפור. אז אני בעצם הייתי לקויית ראייה, נולדתי לקויית ראייה. וכשהייתי בת 20, בעצם קיבלתי תעודת עיוור רק בגיל 20, 21, משהו כזה. והיה לי חבר אז, שהיינו חברים מגיל 18 וחצי, והיינו כבר ביחד, תכל'ס, היינו כבר שנתיים יחד, וכשקיבלתי את התעודת עיוור, אמא שלו הייתה בהלם חייה. ידעו שאני לקויית ראייה, הם ידעו. אבל כשיש לי תעודת עיוור, זהו, פה, כלו כל הקיצים מבחינתה. היא אמרה לו שאנחנו חייבים להיפרד, חייבים להיפרד. "אתה לא תהיה עם הבחורה הזאת בשום פנים ואופן". והם אהבו אותי, והייתי בת בית אצלהם, והוא היה אצלי כמובן, אבל כשקיבלתי את תעודת עיוור, פתאום זהו, לא. ואז יום אחד היא לקחה אותי לשיחה. אמרה, "גלית, תקשיבי, אתם לא יכולים להיות יותר ביחד, אתם נפרדים. איך את תגדלי ילדים?" איך נגדל… זאת גם שמה…
שלי: זה מה שדיברנו.
גלית: גם שמה נפגשנו ב"איך תגדלי ילדים?" זה מה שהיא אמרה לי אז, זאת הייתה פעם ראשונה שנפגשתי… שנפגשתי בשאלה הזאת.
שלי: וואי…
גלית: וזה היה הלם. למה לשפוט אותי ולהחליט איזו אמא אני אהיה, או מי אני אהיה בתור בת זוג, שאתם מכירים אותי, אתם יודעים מי אני הרי.
שלי: כן.
גלית: אז… וזהו. ואז שאלתי… [מצחקקת] שאלתי אותה… היא הייתה חולת אסתמה קשה. והבן שלה גם. אז אמרתי לה, "תגידי, כשבעלך הכיר אותך הוא ידע שאת חולה, וידע שיכול להיות שיהיו לך ילדים כאלה, ועובדה, יש לך ילד שנולד גם חולה, אז מה? את לא יכולה לגדל אותו?" אבל במקרה שלי גם זה לא קורה, כי אצלי הגנים לא עוברים לילדים.
שלי: כן. מה זה עשה לך, אבל זה לא פגע?
גלית: זה… ברור שזה פגע, כי אהבנו אחד את השני, ורצינו להישאר ביחד, היה לנו טוב ביחד, בסך הכול. אז פתאום לחתוך את זה משום מקום, רק בגלל הסיבה הזאת, ברור שזה כאב לי, ברור. אחר כך כשכבר הייתי צריכה להכיר ורוצה להכיר עוד בני זוג, אז צצה לי… צץ לי המחשבה הזאת שכאילו אולי לא ירצו אותי, בגלל שאני לא רואה טוב.
שלי: כן, כן.
גלית: זה ברור שזה היה שם, זה היה. אבל כשהכרתי את יאיר, אז זה לא היה אישיו בכלל. ועד היום זה לא אישיו.
שלי: בהתחלה כשהתעוורתי, היה לי ממש חשוב, גם לעצמי, אבל גם לסביבה, להראות שבאמת יש לי כאילו… להראות שאני סופר עצמאית. בכלל, כשהתחלתי ללכת עם מקל, עברתי, תמיד גרתי בדירות שכורות עם שותפים. חזרתי לחולון, גרתי בירושלים, חזרתי לחולון, ובאמת שכרתי דירה לבד, זה היה חשוב לי להראות לעצמי שאני מסוגלת. אם זה לנהל את הבית בעצמי, את הקניות בעצמי, וכל הדבר הזה. וזהו, ובאמת שכשכבר ראיתי שאני באמת יכולה, וכל דבר אפשר לעשות דומה אבל שונה, אז זה ככה מאוד…
גלית: מה זה כל דבר, ומה זה דומה אבל שונה?
שלי: כל דבר דומה אבל שונה. נגיד אם אני… אני כן מבשלת, אני כן אופה, אני כן עושה דברים, אולי לוקח לי קצת יותר זמן, אבל זה לא בהכרח תוצאה פחות טובה, או אם זה קניות, אפשר לעשות און-ליין, אפשר לעשות… כל אחד מוצא לעצמו את ה…
גלית: גם השאלות שרווחות אצלנו.
שלי: נכון.
גלית: אם אנחנו מבשלות, אם אנחנו מנקות, אם אנחנו הולכות לקניות.
שלי: אני זוכרת, עם הכלב נחייה הראשון שלי, וואי, הרגשתי כאילו קיבלתי מפתח לחיים, וזללתי אותם בשתי הידיים, ממש. כאילו לא משנה, יאללה, צריך להגיע לשם.
גלית: למה זה משנה הכלב או המקל?
שלי: כלב נתן לי יותר ביטחון מבחינה של להסתובב, אז הייתי רווקה, נגיד, להסתובב בלילה, ב… לא יודעת, לצאת, לבלות, כאילו, נתן לי יותר… הגעתי למרחקים יותר ארוכים.
גלית: הרגשת בטוחה יותר עם הכלב.
שלי: בטוחה, בטח. אבל זה ממש, כאילו, אני זוכרת את התקופה הזאת, כי כאילו, אני יכולה הכול.
גלית: ואז פה הרגשת את המסוגלות בעצם גם.
שלי: כן, כן. לא, אבל גם לגור לבד, כאילו, יש בזה משהו קצת מפחיד בלגור לבד.
גלית: נכון, נכון.
שלי: כלב הוא שומר לי על הדלת, אם מישהו עולה, יורד.
גלית: אני עברתי לגור לבד רק בגיל 28. עם יאיר. האם את מרגישה שאת נעזרת במעיין, בתך המתוקה, הרבה?
שלי: אני נעזרת בה, כן, כאילו, לא יודעת, אם אני צריכה… דברים קטנים של ראייה כזה, שבשבילה זה שנייה וחצי מאשר שאני אתחיל לפתוח אפליקציה ודברים כאלה. מצד שני, לא בא לי להלאות גם. זה לא שהיא תעשה דברים, לא יודעת, תיכנס לי, תקרא לי חשבונות בנק, או כל מיני דברים, ממש לא. כאילו, האם זה דברים שהם בקטנה כזה, כן. אני משתדלת לא להעמיס עליה. אני משתדלת, אבל אני כן נעזרת בה.
גלית: יש הרבה פעמים, הרבה מצבים, שאנחנו הולכים ברחוב, למשל, והם מרגישים שכל הזמן הם צריכים להסתכל עליי. למשל, הבן שלי הקטן, עידו, שהוא היה כבר אולי בן ארבע, לא יודעת איזה גיל, הוא תמיד, נגיד, הלך לפניי, אבל הסתכל תמיד אחורה. לראות שאני בסדר. אם היה איזה פח פתאום בדרך, הוא נעצר תמיד, גם היום, יש איזה עמוד, הוא נעצר ליד העמוד, כאילו ש… חס וחלילה, אני לא אתקל בעמוד הזה. אז הם… בוא נגיד שהם מרגישים איזו אחריות.
שלי: כן… נכון.
גלית: הילדים, הם לוקחים אחריות גם מבלי שאנחנו אפילו ניתן להם אותה. וצריך, צריך לדעת, גם אנחנו בתור ההורים הבאמת, שנעזרים, צריכים לדעת איפה לעשות להם את הסטופ הזה, שלא ירגישו מבוגרים אחראים, ולהוריד מהם את ה… לשחרר מהם את זה.
שלי: כן, כן, מינונים אחרים, כאילו, נגיד, סתם, אם אני נוסעת איתה באוטובוס, ברור שאני מבררת מתי מגיע הקו, אני אבדוק באפליקציה, ה-moovit פה ושם, אבל אם אנחנו בתחנה…
גלית: כן.
שלי: כן שתגיד לי מתי מגיע האוטובוס. כאילו…
גלית: ברור, ברור. כאילו, איזה שאלה, כמו שאנחנו נשאל אדם זר.
שלי: בדיוק. זה משהו שהוא מתבקש כזה, אבל… משתדלת להוריד ממנה. גלית, איזה בילויים את אוהבת ללכת עם הילדים, עם המשפחה?
גלית: היום שהם גדולים, אנחנו פחות מבלים ביחד. הם מבלים עם החברים.
שלי: כן, זה גיל כזה.
גלית: זה גיל כזה שכבר פחות הולכים עם אמא. אבל לחו"ל נסעתי עם הבן שלי, הגדול.
שלי: בדרך כלל שואלים ממה אנחנו נהנות מחו"ל?
גלית: "איך עיוורים נוסעים לחו"ל? למה את נהנית לסוע לחו"ל?"
שלי: "אבל אתם לא רואים את הנוף, אתם לא רואים את הזה", אבל אני מאוד אוהבת… קודם כל, אני סופגת את האווירה… זה שפה שונה, זה ריחות אחרים, קולות.
גלית: תרבות.
שלי: תרבות, טעמים.
גלית: הוייב.
שלי: בכל מקרה, כשאני הולכת לטיול בחו"ל, אני עושה שיעורי בית, בודקת מה…
גלית: להתכונן מראש, אבל אני חושבת שאת זה עושים רוב האנשים.
שלי: נכון, ברור.
גלית: לא באים ככה, נוחתים ויאללה.
שלי: אבל מראש אני ממיינת מה לא בשבילי. מוזיאונים אני לא אלך, פחות מדבר אליי. לא יודעת לטפס על פסגות של הרים, פחות מדבר אליי.
גלית: את יכולה ללכת ל"דיאלוג בחשיכה", בברלין.
שלי: כן. [מצחקקת] גלית, את מי היית רוצה להדריך בדיאלוג?
גלית: מי שאחראי על נגישות, כדוגמה, שאנחנו צריכות להגיע לעבודה, ולא יודעות אם היום תהיה גדר שתחסום לנו את הדרך כשנרד מהתחנת אוטובוס, או פה עכשיו סגור, ופה חסום, ופה כבישים, ופה אין רמזור שמתקתק, ומאוד הייתי רוצה להדריך אותו, יש לי הרבה מה להגיד לו.
שלי: האמת שאני הייתי רוצה את ההורים שלי.
גלית: הם לא היו אף פעם?
שלי: אמא שלי הייתה פעם אחת, אבא שלי לא. כאילו, הם מאוד מאוד גאים בי, ומצד שני, מאוד כואב להם העיוורון הזה. אם הייתי מדריכה אותם, נראה לי כאילו… משהו טיפה היה משחרר. זה לא יקרה, אבל זה…
גלית: לא, אולי זה יקרה?
שלי: לא מאמינה.
גלית: למה את חושבת שזה לא יקרה?
שלי: כי זה כואב להם. הייתי עם דודה שלי פעם אחת, והיא לא הפסיקה לבכות, כאילו…
גלית: כן?
שלי: אז תחשבי מה זה להם. זה קשה, זה משהו שהוא קשה.
גלית: היו אומרים לך, "שלי, עכשיו יש ניתוח, עושים לך ניתוח, את רואה טוב, חוזרת לראות". היית עושה את זה?
שלי: ברור.
גלית: ברור?!
שלי: תלוי איזה ניתוח. אם הוא כואב ואני צריכה להיות חולה בגללו, אז לא.
גלית: אני בדוק ניתוח 100% הצלחה לוקחת, 90% הצלחה לא לוקחת.
שלי: גלית, מה אנחנו מאחלות לעצמנו?
גלית: שתמיד יהיו סביבי אנשים שטוב לי איתם, שכיף לי איתם. שתמיד נשאר חברות, כמו שאנחנו היום.
שלי: אמן.
גלית: אז טוב, ומה את מאחלת לעצמך, שלינקה?
שלי: אני מאחלת לעצמי עוד.
גלית: יש לך תשובות טובות.
שלי: הייתי אומרת תמציתיות.
גלית: אבל עוד זה אומר…
שלי: זה הרבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments