זו היתה שיחה מהבטן, חשופה, ישירה, בלי פילטרים. בכל יום רביעי אנחנו רואים אותה על המסך בסדרת הדוקו ריאליטי "עוד ניפגש", שעוסקת בניתוק קשר בין הורים לילדים. בגיל 32 היא יצאה למסע של חייה לנסות לשחרר את הכעסים ואת החומות שנגרמו כתוצאה מנתק של 20 שנה עם אביה. אנשים בטוחים שכשילד לא רוצה לפגוש הורה מדובר בניכור הורי, אבל זה לא תמיד כך ויש הרבה סיבות אחרות לנתק. כמו המקרה הזה. השבוע פגשתי את סיגל פרץ לשיחה כנה וחשופה, מהבטן, ודיברנו על החוויה שלה כילדה מתבגרת ובוגרת - מתי ואיך התחיל הנתק בינה לבין אביה. איך השפיעו הגירושים של ההורים שלה והנתק מאבא על החיים שלה כילדה מתבגרת וכבוגרת. באיזה תחומים בחיים היא מרגישה את ההשפעה של הנתק בעיקר. מה אומרת לעצמה ילדה שמרגישה שאבא לא נלחם על הקשר איתה. מה היא ציפתה שאבא שלה יעשה במצב של נתק ביניהם, ומה היא מצפה מהורה המנותק מאחד מילדיו לעשות במצב כזה. מה חשוב לה להגיד להורים שמתגרשים - מה לא לעשות כשמתגרשים, מהעיניים של ילדה להורים גרושים. מה המסר שלה לילדים שנמצאים במצב של נתק מהורה. איך צומחים מהמשבר הזה ולוקחים את הדברים הטובים ואיתם הולכים קדימה ומהם הדברים שהיא מרגישה שהרוויחה לאורך השנים.אני חושבת שהפרק הזה חשוב ורלוונטי להורים גרושים ומתגרשים ולכל הורה באשר הוא, ומקווה שהפרק הזה יגע גם בכם ואולי יגרום לכם להסתכל אחרת על הקשר שלכם עם ההורים ועם הילדים שלכם וישנה לטובה קשרים בין הורים וילדים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/05/2024.
[מוזיקת פתיחה]
איילת: היי וברוכים הבאים לפודקאסט "להתגרש עם ילדים". אני איילת רוזן ישראלי, ואיתנו היום אורחת מיוחדת מאוד, סיגל פרץ. אתם כנראה ראיתם אותה על המסך בסדרה "עוד ניפגש" ב"כאן 11", סדרה שעוסקת בניתוק קשר בין הורים לילדים. ברוכה הבאה סיגל.
סיגל: ברוכה הנמצאת.
איילת: איזה כיף שאת פה.
סיגל: כיף להיות.
איילת: אני מהיום הראשון של הסדרה, אני רוצה כבר לראיין אותך [סיגל צוחקת]. אז כמובן שאנחנו לא יכולות לספר מה היה בסוף, אני גם לא יודעת מה היה בסוף.
סיגל: נכון.
איילת: אבל את יצאת למסע של חייך, לנסות לשחרר את הכעסים ואת החומות שנגרמו מתוך חוסר הקשר עם אבא.
סיגל: נכון.
איילת: אז בואי ספרי קצת.
סיגל: אז כיום כבר יותר זקנה ממה שמופיע בתוכנית. 33, בת יחידה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 15 בערך, אבל אני בחרתי לנתק קשר עם אבא שלי כבר בגיל מאוד צעיר, בסביבות גיל 8 כזה, וביותר כאילו, נקרא לזה בהארדקור יותר, אז באמת בגיל 12 לחתוך לגמרי.
איילת: אז זה בכלל לא קשור לפרידה, לגירושים?
סיגל: לא, אין קשר בין הפרידה והגירושים של ההורים שלי לבין הרצון שלי לנתק את הקשר איתו. אני עברתי איתו תקופות לא נעימות מבחינה… פגיעה מילולית בבית, ופשוט היה איזשהו שלב שאמרתי כבר כאילו די! לא צריכה את זה בחיים שלי יותר, לא צריכה את האנרגיה הזאת, זה סתם לוקח משאבים ודורש אנרגיות שגם ככה, את יודעת, נערה מתבגרת לא צריכה באמת לסבול את העוד משהו שיושב עליה. הממ… ובעצם אני לא דיברתי איתו, הייתי איתו כזה בערך לא בקשר עד אזור, כאילו, מגיל 8 עד נגיד אזור גיל 17 כזה.
איילת: מה זה אומר אבל? הם עדיין היו ביחד.
סיגל: עדיין גרנו ביחד, באותו בית, אמא, אבא, סבתא, אמא של אמא ואני. אני לא ישבתי לאכול איתו צהריים, לא 'בוקר טוב' ולא 'לילה טוב' ולא שום דבר. זה מבחינתי כאילו, הוא בסלון, אני בחדר, הוא במטבח או בארוחת… בפינת אוכל… עושים… הם אוכלים ארוחת שישי-שבת צהריים, אני בחדר כאילו, כזה. לא הייתי מוכנה לשום אינטראקציה איתו. הוא מדבר, אני לא עונה. זה כזה. הממ… וזה מאוד קשה, כי זה לא קל להיות בבית של עצמך וגם להרגיש שאתה לא בבית של עצמך, שאין לך את הנוחות ואת החופש לעשות מה שאתה רוצה.
איילת: וזה משהו שדיברתם עליו? את, הוא?
סיגל: אני… אמא שלי וסבתא שלי תמיד רצו כאילו, ש… תמיד דחפו שנחזור לדבר. אז כשאני אומרת ניתקתי קשר בגיל 12 או 8, זה כזה יכל להיות ליום-יומיים, וזה יכל להיות גם לחצי שנה שנה, וגם חודש.
איילת: וואו!
סיגל: אבל כן, כאילו, זה מאוד קשה. זה, תחשבי גם את הצד של אמא שלי, שהיא יושבת ועושה אוכל ומכינה בשישי-שבת ואני לא יושבת.
איילת: אין ביחד.
סיגל: אין ביחד. זה אני אוכלת לפני, אני אוכלת אחרי. זה אין כאילו ביחד כזה. Let alone גם מה שראינו בפרק הראשון בעצם, אצל שירי בבית, כשאת רואה באמת משפחה באה בצהריים, מתפקדת, מכינה אוכל לילדים, כאילו, יושבת, מדברת איתם, שואלת לשלומם, זה משהו שלא, לא היה אצלנו.
איילת: היה קשה לראות את זה?
סיגל: כן. [צוחקת] נראה לי שראו מספיק…
איילת: כן.
סיגל: [צוחקת] אני בכיתי ואפילו עוד חתכו מלא התייפחויות שקדמו לזה. הממ… אבל כן, זה קשה, כי זה משהו שבעיניי, ילד לא צריך לחוות את המשברים של ההורים שלו. אם יש משברים, סבבה. אתם יכולים לדברר אותם לילד, אתם לא צריכים להכליל את הילד בו. בהם, סליחה. זה פשוט משהו ש… הקשר, כאילו, של אבא שלי, באופן כללי עם אמא שלי, סבתא שלי, איתי, הוא לא היה קשר טוב.
איילת: לפני? עוד לפני הפרידה?
סיגל: עוד לפני הגירושים, ועוד הרבה לפני, ובסופו של דבר יצא מצב שכאילו, השנים עוברות והכל עובר, והזמן עובר, ובטוטאל-טוטאל, קרוב ל-20 שנה שאני לא איתו בקשר.
איילת: והוא מנסה לעשות משהו? אז?
סיגל: אז, בעיקר זה היה לבוא ו… או לנסות… לעשות את זה בצורה מאוד מוחצנת, ומוגזמת אפילו, זה היה לראות אותי עומדת בתחנת אוטובוס במבשרת ולצפור פשוט, ולא לנסוע עד שאני לא אומרת לו, כאילו, באה לרכב ואומרת לו: "אני לא רוצה לעלות איתך על האוטו, תיסע". או לחלופין, זה היה לשלוח אלי את האחים שלו ואת אחייניות שלו וכאילו, הבוס שלו וכל מיני גורמים חיצוניים שינסו לתווך בינו לביני, ולבוא ולהגיד לי: "את מה… זה אבא שלך, זה לא בסדר, תראי".
איילת: זה לא בסדר, את לא בסדר?
סיגל: זה לא בסדר, את לא בסדר.
איילת: זה היה המסר?
סיגל: כן. זה לא בסדר, את לא בסדר, את צריכה לבוא ולסלוח, וזה אבא, ואין מה לעשות, ובסופו של דבר זה… אין לך אבא אחר, לא יהיה לך אבא אחר. בסופו של יום, זה לבוא ולחוות ביקורת מגורם חיצוני על דברים שכאילו… לא הייתם חלק מזה, אתם לא נכחתם בסיטואציה, לא יודעים מה היה ומה לא היה, מה קדם, מה לא קדם, כי זה לבוא ולשפוט מבחוץ, שזה מאוד קל, וכולם עושים את זה, וכולנו עושים את זה גם עד היום. וזה פשוט כזה. זה לבוא ולנסות לגשר, אבל לא כאילו, הוא לא בא ואמר: "בואי כאילו, בואי תסבירי לי".
איילת: הוא לא שאל.
סיגל: הוא לא שאל.
איילת: והוא לא לקח אחריות ואמר: "גם אני טעיתי, גם את אולי טעית".
סיגל: נכון, נכון, הוא לא לקח. באזור גיל 17 כזה, אמא שלי חזרה להיות איתו בקשר אחרי הגירושים לתקופה מסוימת, של שנה.
איילת: כן, הם חזרו בעצם?
סיגל: סוג של, כאילו, כל אחד בביתו שלו, אבל כן כאילו, הוא בא וכאלה, שזה כזה קצת הרגיש… לי זה הרגיש מאוד כזה מוזר, כי כזה מצד אחד, כאילו, אני לא מדברת איתו ולא זה, ועדיין כאילו, התגרשתם כי לא היה לך טוב, ולמה… לא באמת קיבלתי כאילו הסבר בתקופתו על למה. מניחה שזה פשוט כי זה בן אדם ש… הם היו נשואים כמעט 20 שנה, זה…
איילת: זה החיים.
סיגל: זה האזור הנוח, מה שנקרא. The comfort zone, כאילו, כזה. אבל כאילו, באזור גיל 17 כן באתי, שאלתי אותו באחת מהפעמים: "מה, כאילו, למה? בוא, כאילו, בוא תשמע, בוא תשמע מה לי יש לומר, בוא תשמע את הצד שלי".
איילת: זאת אומרת, הילדה בת 17 היא זאת שלוקחת את האחריות, ובאה ו…
סיגל: מבוגר אחראי.
איילת: ומושיבה אותו ליד השולחן ואומרת לו: "אוקיי".
סיגל: מבוגר אחראי, מבוגר אחראי לכל דבר. ולא משנה כמה ניסיתי לבוא ולהראות לו איך הדברים שהוא אומר, שהוא עושה, נֶחְוִים או מתפרשים על ידי הצד השני, תמיד זה היה: "לא, זה אמא שלך, זה סבתא שלך, הם מסיתות אותך עליי, הם אומרות לך ככה", כשבאמת, באופן הכי ברור ומובהק, זה לא היה ככה. זה בחיים לא היה ככה.
איילת: והוא לא קיבל את זה.
סיגל: והוא לא קיבל את זה. והוא מאוד מוזן, אני חושבת שעד היום הוא מאוד מוזן מהמשפחה שסובבת אותו, בין יותר, בין אם פחות, אבל כאילו, הוא לא, אין לו, אני… זה הולך להיות משפט קשה, כן? כאילו, אני מתנצלת מראש, אני לא חושבת שיש לו באמת את היכולת העצמאית לרגע לפרשן סיטואציות ולדעת איך להתמודד איתן. שזה משהו שכאילו… כנראה שאין לו את הכישור חיים הזה. וכיוצא בזה, הפעולות שלו מתבטאות בצורה כזו או אחרת.
איילת: ומה ציפית שיקרה? מה ציפית שהוא יעשה אז?
סיגל: בזמנו?
איילת: את יודעת, אנחנו מדברים פה להרבה הורים שנמצאים בתהליכי פרידה ואחרי פרידה, חלקם אולי בנתק מהילדים או ביחסים לא טובים. אז חשוב לי, אני חושבת שאת פה מדברת לכולם.
סיגל: כן. אני חושבת שהכי חשוב זה באמת לבוא ולדברר כאילו את הדברים לילדים בצורה הנכונה. הממ או… אפילו לא זה, זה לדעת איך לפנות לילד בשביל לשפר ביניכם את היחסים. אם עכשיו הורה לא בקשר טוב עם הילד שלו, אז זה לבוא, לקחת רגע צעד אחורה, לנסות לקחת איזה ראייה יותר מרחבית, zoom out, להבין רגע מה קורה באמת לילד כש… נגיד, סתם דוגמה, אם האבא אומרים לו: "לא, אתה לא יכולה ללכת למסיבה הזאת עם החברים". ולמה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, ואיך זה משפיע לו על המבנה האישי… האישיותיות… של המבנה האישיות שלו? סליחה, על מבנה האישיות שלו, מה זה גורם לו לפתח? איך הוא מפתח? איזה כלים? באיזה צורה הוא משתמש בהם? אני חושבת שבסופו של יום הורים… גם ילדים, כן? כי ילדים הם לא טלית שכולה תכלת, אין מה לעשות.
איילת: ואנחנו עדיין רואים בזה…
סיגל: בדיוק.
איילת: את האחריות שלנו, אני חושבת, לדאוג לדברים האלה.
סיגל: בדיוק. עדיין יש פה פער גילאים מסוים שצריך לדעת שיש לו כוח וצריך גם לקחת עליו אחריות, וצריך לתת עליו מענה, מה שנקרא. ילד בן 12 או 8 או וואטאבר, לא צריך לבוא ולגונן על אמא מדברים שאבא אומר. או לחלופין, לבוא ולקחת חלק כאילו בניהול הבית בגיל כזה או אחר. לא מדברת כלכלית wise, כן?
איילת: כן.
סיגל: כאילו, מבחינת הליטרלי, לנהל את הבית ואת הסדר יום של איך עושים שכל המשבצות יהיו בסדר, שהכל יתקיים וכולם יהיו כזה בהרמוניה מסוימת, מבלי לפגוע באף אחד…
איילת: וזה לא התפקיד של הילד.
סיגל: זה לא התפקיד של הילד. ואם הורים חווים תהליך של משבר ושל גירושים, אז זה לבוא ולדבר על זה עם הילד בצורה הכי פשוטה והכי פתוחה שיש.
איילת: לא דיברו איתך?
סיגל: אני לא הייתי צריכה. אני…
איילת: חיית בתוך זה.
סיגל: חייתי, חייתי. אני מגיל קטן חוויתי ריבים וחוויתי צעקות וחוויתי ויכוחים, איתי, אמא שלי, סבתא שלי. זה יכול להישמע כאילו נוצרה איזושהי חזית מאוחדת נגד אבא שלי, זה לא… זה לא היה הקטע, זו לא הייתה המטרה. כשאבא שלי בא ומדבר אלי לא יפה וצועק עלי ומשתמש במילים שאני לא אציין, והבן אדם היחיד שיושב שם זאת סבתא שלי, אז אני מניחה שכאילו, מן הראוי שכאילו יגנו עלי, באיזושהי צורה. ואז כיוצא בזה, נפלה גם עלי האחריות והנטל של… כשהוא מדבר אליהם אז אני צריכה להתערב, כי כאילו הם היו שם בשבילי, אז למה שאני לא… אני צריכה להיות שם בשבילם.
איילת: מחשבה הגיונית.
סיגל: זה מחשבה גם של ילד אבל.
איילת: נכון.
סיגל: וילד לא אמור לחוות את זה, ולכן כשאמא שלי אמרה לי שהיא פתחה את התהליך גירושים, באזור גיל 14 כזה, לא הפתיע. אמרתי לה: "אוקיי, מזל טוב, בהצלחה", כאילו כזה.
איילת: כאילו אולי קיווית שזה יקרה כבר, כדי לא לחוות את זה בבית.
סיגל: אני יודעת, כאילו בסופו של יום אני אמרתי לה: "אני מעודדת אותך, אם את צריכה את התמיכה שלי, אני פה". שזה גם אגב…
איילת: היא הייתה צריכה את התמיכה שלך, בתור ילדה בת 16, או פחות.
סיגל: [צוחקת] בדיוק, בתור ילדה בת 14…
איילת: 14.
סיגל: כן. וכאילו אמרתי לה: "אם את צריכה אותי, אני פה, צריכה שאני אבוא לבית משפט, אני פה".
איילת: את לגמרי לקחת את תפקיד המבוגר האחראי.
סיגל: אני לגמרי קיבלתי את התפקיד המבוגר האחראי, אני לא לקחתי אותו ולא רציתי אותו, אני קיבלתי אותו וצריכה…
איילת: דרשו ממך?
סיגל: אה… לא.
איילת: להיות הילדה הגדולה, הבוגרת?
סיגל: לא, לא דרשו, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום הייתה ציפייה. כי… אין מה לעשות, כאילו, אני בת יחידה, אין לי עוד אחים.
איילת: איך זה השפיע עליך? את בשיא גיל ההתבגרות, איך זה משפיע? שאת יודעת שאת צריכה עכשיו לדאוג לבית, להתנהלות, להורים?
סיגל: [בקול רועד] זה משפיע הרבה כי זה השפיע עלי בעיקר בפן החברתי. לא הרבה חברים, לא הרבה זמן שהוא לא לימודים-בית, כזה. הממ… אז זה כן השפיע בצורה הזאת. אין לי הרבה חברים, בכללי. בטח ובטח שלא ילדוּת. ילדוּת יש לי, אני יכולה לספור אותם על יד אחת כזה.
איילת: היית מחויבת לבית.
סיגל: הייתי, כן. זה… הייתי מחויבת גם להצטיין, כאילו, "להצטיין"… להוציא ציונים טובים, כדי שאני אוכל להתפתח קדימה. זה לדעת בסופו של יום שאין מה לעשות, אני את החיים שלי לא רוצה להמשיך במקום הזה. אני תמיד ידעתי שאני רוצה לקום ולצאת החוצה, ללכת ל-180 מעלות ממה שכאילו יש לי. וכיוצא בזה, אז מלא השקעה בלימודים, מלא השקעה כאילו ב… אפילו מעבר לדבר הבייסיקי של מקום, אנחנו עזבנו את מבשרת כשהייתי בסוף י"א.
איילת: וואו! קשוח.
סיגל: והתיכון היה במבשרת. ועברנו לירושלים, אז זה כזה, בשביל שנה אני אעבור עכשיו תיכון? לא.
איילת: היית נוסעת.
סיגל: אז הייתי נוסעת. אז הזמנים באוטובוסים, כאילו, זה בסביבות השעה וחצי כאילו, שעה וחצי-שעתיים כל כיוון. אז… פשוט לא השאיר לי הרבה זמן ל… בעצם לפתח איזשהם כישורים חברתיים כלשהם.
איילת: או קשרים חברתיים.
סיגל: או קשרים, בדיוק. הממ… זה משהו שכן פגע בי. אם הייתה ציפייה או לא, אני פשוט לא חושבת שהייתה ציפייה כמו שהייתה צורך, היה את הצורך שמישהו יהיה מבוגר אחראי. שכאילו, מישהו יבוא וירים את אמא שלי ויגיד לה: "אמא…"
איילת: את יודעת, אני שומעת אותך, עכשיו זה מסביר לי, אני שומעת אותך, גם שמעתי אותך פה, ואני שומעת אותך פה, וגם שמעתי אותך בסדרה, את מדברת בצורה מאוד מאוד בוגרת, באמת.
סיגל: תמיד אמרו לי שאני בוגרת לגילי.
איילת: זה… לגמרי, לגמרי. זה ללא ספק משפיע. זאת אומרת, יש לך תובנות על החיים ויש לך, באמת, כאילו, זה מורגש.
סיגל: כן, אין מה לעשות. ואת יודעת, בסופו של דבר זה בנה אותי. אני חושבת שכאילו, אני לא באה עכשיו לבכות ולהגיד: "אכלו לי, שתו לי, אני…" לא. אני לקחתי מזה את הדברים היותר טובים.
איילת: זה לא באמת יעזור גם.
סיגל: כן, כאילו, בואי, מה… What's in the past in the past, כאילו, מה שהיה, היה. מת. [מגחכת] אבל אני כן לוקחת מזה את הדברים המאוד כאילו טובים בזה. אני עצמאית, אני יודעת… נגיד, יש אנשים בגילי שלא יודעים מה זה הלוואות ומה זה ריביות וכל החרא הזה של מינוסים וכאלה. אני יודעת! יש לי את הניסיון בזה! אני חושבת שצברתי פשוט ניסיון בדברים שאנשים כאילו… בתור ילדים מתבגרים לא צריכים לחוות את זה, אבל לקחתי משם את הכלים שלי כאילו ופשוט, את יודעת, מינפתי את זה הלאה.
איילת: כן, צמחת מתוך המשבר הזה.
סיגל: כן, בדיוק זה. זה הילדה של בת… שגדלה בשכונה יחסית לא הכי עשירה במבשרת, ולעבור להיות המסיימת תואר ראשון בפסיכו… במדעי ההתנהגות, סליחה, בתל אביב, וכאילו, עצמאית, כאילו כזה, זה… לא מימנתי. לא מומנתי, זה מימנתי.
איילת: כן, העצמאות זה חלק ממך, ללא ספק לקחת את זה משם.
סיגל: כן. כן.
איילת: ומה… איך מרגישים שאבא באמת לא בא, ציפית שהוא יבוא ויקח אחריות ואולי יתנצל גם? ציפית לסליחה?
סיגל: הממ… אני חושבת שכן. כאילו, בסופו של דבר המילה סליחה היא מילה כאילו…
איילת: להתנצלות.
סיגל: גם התנצלות. לבוא ולבקש סליחה על משהו או להודות במשהו שעשית לא בסדר, זה לקיחת אחריות שכאילו… מעולם לא הייתה.
איילת: ציפית לזה אבל.
סיגל: ציפיתי לזה… ברור.
איילת: קיווית לזה.
סיגל: במיוחד אחרי שאת יודעת, ישבתי, כמו שאמרתי קודם, ישבתי, אמרתי לו: "אבל תבין איך אתה נחווה בצד השני. סבבה, אתה פגוע, אתה נפגעת, כולם אכלו לך, שתו לך, ההם לא בסדר, אתה הכי בסדר. בוא שנייה תשמע איך זה נראה מהצד השני, איך אתה נחווה מהצד השני. מה מרגישים כשאתה עושה X ו-Y". וכשבן אדם בסופו של דבר כל הזמן חוזר לאותם תבניות של התנהגויות, ולאותו מקום, ולא… הוא לא מנסה לפרוץ את הדרך החוצה. גם אם זה… גם במפגש שדיברתי עליו בפרק השלישי בשתיקה עם שירי. זה מפגש שהיה אמור להיות, כאילו הוא אורגן על ידי בן זוגה באותו זמן, והיא כאילו ממש דחפה אותי ואמרה לי: "בואי וזה, בואי תסיימי את זה".
איילת: אמא שלך.
סיגל: כן, אמא שלי, דחפה אותי מאוד לזה, ואני כאילו… וזה בא מתוך מקום שכאילו אבא שלי היה בא ואומר במבשרת, ברחבי מבשרת, היה בא ואומר דברים שהוא עושה בשבילי, מה שלא היה נכון. למשל, "אני עושה לה קניות לבית", הבן אדם לא ידע איפה אני גרה. הבן אדם ידע אולי את מקום העבודה שלי, כי במקרה אחד מהחברים שלו הגיע לפגישה שם וראה אותי. וכשאני שמע… כאילו, הבן זוג של אמא שלי בזמנו והוא עבדו באותו מקום במועצה במבשרת, וכשהוא שמע את זה והוא בא ואומר לה: "אבל הנה הוא עושה לה, והוא קונה לה, והוא נותן לה" וזה, והיא אומרת לו: "איזה… על מה אתה מדבר?" וכשאותו בן זוג בא ועימת את זה מול אבא שלי, כאילו, בא ואומר לו: "למה אתה אומר את זה? זה לא נכון הרי". "לא, זה כן וזה". אז הוא אומר לו: "אוקיי, אז בואו, תפגשו, בואו נקבע פגישה".
איילת: זאת אומרת, עוד אנשים ניסו.
סיגל: כן, כאילו הוא אומר לו: "בוא נקבע פגישה. אם אתה רוצה שאני ולאה", אמא שלי, "נהיה, נהיה, אם לא, תישבו שניכם, תדברו, כאילו, תיישרו את הקו".
איילת: ובוא נמשיך משם.
סיגל: ובואו תמשי… גם… לא רק אנחנו נמשיך משם, תמשיכו משם. כאילו, אתם תמשיכו למקום אחר יותר טוב. והוא פשוט לא הגיע.
איילת: היה מפגש? זאת אומרת, תואם?
סיגל: היה תאריך, היה תאריך, היה מקום, היה שעה.
איילת: איך הרגשת?
סיגל: לא הפתיע אותי יותר מדי. כאילו, זה אבא שלי. מילים, מילים, מילים, מילים, מילים, כמו מילים, כמו "חול ואין מה לאכול", זה בדיוק זה. זה הכל מלא כאילו רעש וצלצולים, אבל בפועל כאילו לא יוצא ממנו משהו. אז זה לא הפתיע אותי. האם זה פגע? אה. עוד משהו בדרך, זה לא משהו ש…
איילת: מה אומרת לעצמה הילדה שאבא לא נלחם עליה בעצם? הוא לא נלחם.
סיגל: אני רגילה כבר. אבא שלי לא נלחם עלי ever.
איילת: מה אמרת לעצמך אז?
סיגל: אני יכולה להגיד לך ש… אחד הדברים כאילו, שגם אמרתי בתוכנית וגם כאילו זה דברים שיושבים עד היום כאילו, זה לא משהו שבשניות נפתר, זה בעצם לבוא ולהגיד, אני לא כאילו, אני לא טובה לאבא שלי, אני לא מספיקה לאבא שלי כאילו, למה, כאילו, למה שמישהו אחר זה יהיה לו בסדר? כאילו, למה שמישהו אחר ירצה בכלל? אבא שלי לא רוצה. וכשאת מבינה את ההבנה הזאת, שכאילו, שאבא שלך לא נלחם עלייך, זה… גורם לך לשאול אפילו, יש על מה להילחם? כאילו…
איילת: אותך, את שואלת את עצמך האם לאבא שלך יש על מה להילחם?
סיגל: כן, הכוונה היא, כאילו, מה אני?
איילת: מה אני שווה?
סיגל: מי אני? אז בעצם, את שואלת את עצמך באיזשהו מקום, מה את שווה? כאילו, אם אבא שלך לא נלחם עלייך, הרי מי שנלחם על משהו זה אומר שהוא בעל ערך מסוים. ראי מדינת ישראל בשנה האחרונה, נקרא לזה ככה, או בחצי שנה האחרונה. וכשבן אדם לא נלחם עלייך, בטח ובטח שזה אבא או אמא, גם אחד מההורים כאילו, אפילו ברמה הזאת, מה זה נותן לילד? כאילו, איזה ערך ביטחון עצמי אתה נותן לבן אדם? אתה מחסל את הביטחון העצמי של הבן אדם.
איילת: וזה מה שהרגשת.
סיגל: וזה מה שהרגשתי.
איילת: זה מלווה אותך אל הסף.
סיגל: זה מלווה, וזה ליווה, וזה עדיין, וכאילו, זאת באמת הייתה… אני הייתי פשוט במקום ממש לא שלם עם עצמי, כשפנו אלי.
איילת: ואת היום בת?
סיגל: 33.
איילת: 33.
סיגל: כן. אז לפני שנה וחצי שפנו אליי מהסדרה, והייתי באמת במקום לא טוב עם עצמי, הייתי במקום לא שלם עם עצמי, ומאוד התלבטתי, כן? כאילו, לא ישר אמרתי כן, לא אמרתי יאללה, כי לא היה לי צורך להשתתף במשהו, כאילו, שהמטרה, ה-end game שלו זה בעצם לחזור להיות עם אבא שלי בקשר.
איילת: אז מה שכנע אותך?
סיגל: אני חושבת שבסופו של דבר… אחרי הפגישות, כאילו, באמת עם הצוות של ההפקה שמדהימים, כאילו, אחד אחד, הממ… מה שקרה זה שבסופו של יום אמרתי: אוקיי, אני אקח פאוז מהחיים, אני אלך לחקור, אני אלך להתעמק, אני אלך כאילו, dive in מה שנקרא.
איילת: בשבילך?
סיגל: בשבילי. מתוך מקום… בטח, בדיוק. מתוך מקום של לבוא ולשפר את התחושה שלי כלפי עצמי. למצוא מחדש את הערך שלי. כאילו, אני… זה לא שאני לא יודעת שיש לי ערך, אני יודעת שיש לי ערך, אבל לפעמים אני לא רואה אותו.
איילת: כי הראש יודע, הרגש לא שם.
סיגל: בדיוק. זה… פה אני יודעת להגיד לך, עכשיו ככה, נתונים יבשים על הנייר, כמה אני יכולה להראות שאני מוצלחת, שאני מתקדמת, שאני מתפתחת, שאני פה, שאני פה… או שאני בכלל כאילו לא במקום שהייתי בו בתור ילדה. אבל בפנים זה כזה, אוקיי… סבבה. הנה עכשיו אני מחפשת עבודה, אז לא עברתי את המטלת בית הזאת, אז אוקיי, אז מה? אז זה סבבה, אז יאללה, כאילו. אז את לא בסדר? כאילו, את לא חכמה כמו שחשבת שאת? זה כזה… חוזר עדיין איפשהו לערער את הביטחון העצמי. כל פעם.
איילת: זה דיסוננס נורא גדול בין הראש לרגש, כי כשבעצם ברגש, בחשיבה הילדית שלך, את עדיין לא שווה, או לא מספיק טובה. וילדים עד גיל 7-8 מפנימים את מה שבעצם משדרים להם מהסביבה הקרובה, וזה נסגר בתוך קופסה, וזה מלווה אותנו כל החיים.
סיגל: נכון.
איילת: והדברים האלה מלווים אותנו.
סיגל: נכון, נכון. וזאת חתיכת עבודה, ששוב, התחלתי אותה, התחלתי אותה בתוכנית, כן? כאילו, התחלתי שם את המסע, צוותתי עם שירי שהיא… אין לי… רק מילים טובות רק להגיד עליה, כי היא באמת, היא כמו אחותי. אני קוראת לה אחותי הגדולה, כאילו, היא אחות שאין לי. הממ… וזה המון עבודה גם שכאילו, שהתחילה שם, ומולה, ומה שתראו [צוחקת] הרוב לא תראו, אבל מה שתראו בפרק, בפרקים, זה חלק מזה, אבל זה גם עבודה שאני ממשיכה אותה עד היום.
איילת: בעצם התהליך הזה הוא בשביל עצמך, בשביל לשחרר מעצמך את ה… איך אמא שלך קראה לזה בתוכנית? המחסום הזה.
סיגל: בדיוק.
איילת: היא אמרה: "אני רוצה שהמחסום הזה ירד וישחרר אותך".
סיגל: נכון.
איילת: "כדי שהיא תצליח לפתוח פרק חדש בחיים", ממש ככה.
סיגל: נכון.
איילת: איך המחסום הזה בעצם בא לידי ביטוי בחיים שלך?
סיגל: אממ… [נאנחת]
איילת: באיזה תחומים בחיים את יכולה להגיד?
סיגל: בוא נשים עבודה שנייה בצד, כי כאילו, גלי פיטורים קורים לכולם. הממ… אני חושבת שבעיקר אמא שלי מתכוונת מבחינה זוגית, כאילו, מבחינת מערכות יחסים זוגיות. אני רווקה, [צוחקת] אני יותר רווקה מאשר לא רווקה במהלך כל חיי, וזאת אמא, בוא, אין מה לעשות, אמא תמיד רוצה את החתונה, את הנכדים ואת הזה, אז הלחץ גובר ככל שמזדקנים, מתבגרים, סליחה.
איילת: אנחנו לא מזדקנים, אנחנו מתבגרים.
סיגל: [צוחקת] ופשוט אני חושבת שזה בעיקר זה, זה קשרים כאילו, מקודם, כמו שאמרתי מקודם, זה פשוט קשרים חברתיים באופן כללי. אין לי יותר מדי חברים, אין לי בן זוג, עבודה יכולתי להיכנס לפינות שלא הייתי מוצאת את עצמי פשוט נכנסת אליהן מבחינת, את יודעת, כל פיפס קטן, זה יכל להיהפך לפיצוץ. אני אמנם מרוקאית [איילת צוחקת], אבל לוקח זמן להדליק את הפיוז שלי. הנה משהו טוב שלמדתי בתור ילדה שגרה בסביבת ריבים, למדתי להתאפק ולצבור ולאגור ולאגור ולאגור, ולא להתרגז מכל שטות קטנה.
איילת: זה טוב ולא טוב, את יודעת…
סיגל: בדיוק.
איילת: דווקא בזוגיות, כשלא מדברים, אז זה הולך ומצטבר ובסוף זה יוצא.
סיגל: לא, כן, ברור. [צוחקת] כאילו, מעבר לזוגיות, קשרים באופן כללי זה לא טוב. אבל נגיד עם נציגי שירות, זה מאוד קל לי לשבת ולא לצעוק עליהם או לדעת מתי כן להרים את הטון.
איילת: זאת אומרת, לא היה לך מקום בבית אפילו לבוא ולהגיד: "רגע, תראו אותי, אני צריכה פה משהו, אני צריכה עכשיו".
סיגל: גם אם כן, זה היה בשני… כאילו, זה היה פשוט מתלהט לריב על כללי כזה, אם… זה התחיל מריב בין אמא לאבא, ואני הייתי נגיד מתפרצת פנימה בניסיון אולי לעצור אותו, זה יכל גם להגיע…
איילת: ניסית לעצור ריבים?
סיגל: כן, אני חושבת. אני כבר לא זוכרת, היו מלא. [צוחקת]
איילת: נורא מפחיד, נורא מפחיד שהורים רבים.
סיגל: כן, בעיקר לא נעים. לא יודעת אם "מפחיד" זאת המילה שאני חוויתי, אבל כאילו, זאת ההרגשה שאני חוויתי, אבל בעיקר לא נעים. הממ… אבל כאילו, זה פשוט יכל להתפוצץ לריבים הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, אם כאילו, הייתי נכנסת על כל…
איילת: כן.
סיגל: לכל אחד ואחד מהם. אבל בסופו של יום, כאילו, אני חושבת ש… עוד פעם, זה… עבודה זה תהליך, אני לא עכשיו באה… אני לא אבוא ואשקר לך ואגיד לך "כן, אני מאושרת ב-100%!" וזה, לא. [צוחקת]
איילת: טוב, אנחנו גם לא יודעים מה קורה בסוף, אנחנו גם לא נדע עד שלא נגיע לפרק האחרון.
סיגל: נכון, כי אתם תאלצו לחכות עוד בערך חודש.
איילת: עוד חמישה פרקים.
סיגל: ארבעה… השבוע זה פרק רביעי, עוד בערך חודש, give or take, ואז תראו שם מה קרה ומה לא קרה. אבל אני חושבת שבסופו של יום… מחסומים כאילו נשברים, עולים, יורדים, זה… תלוי תקופה, זה מאוד תלוי תקופה. אבל כן חל שינוי, כאילו, אני שיניתי תפיסה באיזשהו מקום. הממ… אבל כאילו יש דברים שאני עדיין, כאילו, שאני רואה את התוכנית ואני אומרת, וזה צולם לפני שנה, ואני אומרת לעצמי "אוקיי, כן, אני עדיין בזה", כאילו, לא השתנתה דעתי בנושא הזה, למשל.
איילת: כן.
סיגל: כמו למשל בפרק של עכשיו, שהיה עם שירי והח… וזה שהיא סיפרה שהיא התקשרה להזמין את אבא שלה, ואמרתי שאני לא, אם הייתי בנעליים שלה, לא הייתי בטוח עושה את זה. רוב הסיכויים שעד היום אני גם עדיין לא הייתי עושה.
איילת: למה?
סיגל: [נאנחת] כי בעיניי בן אדם, גם אצל שירי, כן? ואני לא אהרוס לכם את הסיפור, אני אתן לכם לגלות אותו יפה, איך הוא נבנה, למה קרו דברים… אני חושבת שבסופו של דבר בן אדם שמראה לך יותר מפעם אחת, את ה… כמה הוא לא שם, אין למה לנסות ל…
איילת: הוא מראה או שהוא אמר?
סיגל: אצלי אבא שלי, אבא שלי בסופו של דבר, פיזית, הוא היה נוכח. פיזית.
איילת: הוא גם לא אמר "אני לא רוצה".
סיגל: מאיזה בחינה? לא רוצה מה?
איילת: לחזור לקשר טוב.
סיגל: הוא לא אמר שהוא לא רוצה לחזור להיות בקשר, אבל הוא לא עושה את הצעדים בשביל. הוא רפטטיבי. הוא כל פעם כזה בא, מנסה לחדש, חוזר על הטעויות שהוא עשה עוד פעם. בא, חוזר, כאילו, זה לופ כזה שהוא לא יוצא ממנו.
איילת: לא לקח את עצמו לטיפול ול…
סיגל: לא, אפילו לא…
איילת: להבין איפה הטעויות.
סיגל: כן, אפילו לא… עזבי ללכת אפילו לטיפול. להבין שהוא לא 100%. כאילו, לא כולם מושלמים, וזה בסדר. התדמית החיצונית שלו, אם את עכשיו תלכי, תשאלי את השם שלו במבשרת, את תקבלי רק מחמאות ודברים טובים, כי זה מה שהוא עשה. הוא תמיד היה שם עבור העולם החיצוני ולא עבורנו, כאילו, זה היה את המשפחה, הקטנה, האישה וילדה וחמה, והיה את כל השאר. כל השאר קיבלו את העדיפות היותר גדולה, לעומת התא המשפחתי הקטן. הממ… אז פיזית אבא שלי נכח בבית. גשמית הוא היה שם. רוחנית, הרגשתית, לא יודעת מה, איזה חיבור כלשהו אליי בתור בן אדם…
איילת: לפעמים זה רק להקשיב. מה הילדים צריכים בסוף? שמישהו יקשיב לנו.
סיגל: נכון. ולא. לא היה שם, לא היה שם את זה. ואני אפילו לא מדברת על… על, את יודעת, לבוא ולשאול איך אני מרגישה או מה שלומי. שזה המינימום בעצם.
איילת: יכול להיות שהוא לא ידע? מניחה שגם הוא הגיע מאיזשהו בית.
סיגל: [לוחשת] אני לא יודעת. [בקול רגיל] אני לא יודעת מאיפה הוא הגיע כי בסופו של דבר הוא הילד הקטן במשפחה, וההורים שלו, כאילו, סבא וסבתא שלי נפטרו עוד הרבה לפני שנולדתי, אז…
איילת: אז את לא יודעת איזה ילדות הייתה לו, כי בדרך כלל אנחנו יודעים…
סיגל: גדל, עלה לארץ בגיל שנה, ממרוקו, וגדל במבשרת. אין לו השכלה, אפילו יסודית כזה.
איילת: יכול להיות שהוא לא ידע, לא למד…
סיגל: בסדר.
איילת: כי גם ההורים שלו לא ידעו לעשות את זה.
סיגל: וזה בסדר, וזה שלו, אבל… לשאול אחרים מה שלומם ואיך הם מרגישים, ואם הם צריכים משהו, הוא ידע לעשות יופי. [מגחכת] אז זה לא, זה כזה, זה מן משחק כזה מאוד מתעתע, של הבן אדם שמכין סנדוויצ'ים לחברים שלו מהעבודה ומבשל להם, ומכין, וכאילו, אם X צריך להביא משהו והרכב שלו במוסך אז הוא ילך, יסיע אותו, וכאלה, ויסדר את הלו"ז שלו בשביל…
איילת: ואת רואה את זה בבית, בתור הילדה שלו.
סיגל: ואני רואה את זה בבית בתור הילדה שצריכה להתחנן שיקחו אותה לרופא. כי היה לי פעם אחת ש… זה סיפור אחד, אבל כאילו, לא הרגשתי טוב, היינו גרים אז בירושלים, זה היה בשנה הזאת שאבא שלי ואמא שלי חזרו לאיזשהו סוג של קשר ואני כזה… הייתי בין לבין, כזה, אמרתי "כן לא, כן לא", לא הרגשתי טוב, הרופא שלי היה במבשרת, היה לו תור כאילו דחוף, ואמא שלי הייתה צריכה לבוא ולבקש ממש יפה מאבא שלי שיבוא לקחת אותי, כי ילדה בת 17 ולא מרגישה טוב, וצריכה להגיע עכשיו לרופא. הממ… או לחלופין אפילו נושא בת מצווה, כאילו… להגיד לך שהייתה לי בת מצוות החלומות? לא הייתה לי כזאת.
איילת: מה היה?
סיגל: זה היה פשוט האירוע שהתאים לו. אירוע צהריים, באולם שאני… כבר לא קיים [צוחקת], בירושלים, כמות האנשים, כאילו, שאני הייתי יכולתי להזמין הייתה יותר קטנה ממה שהוא… זה פשוט היה אירוע של לסמן וי לפרוטוקול ופשוט כזה לעשות את הדברים בדרך שלו. אז לבוא וכאילו להגיד "אין לו את היכולות, אין לו את הכלים"? [אומרת בזלזול] נה…
איילת: זאת אומרת, יש לו, הוא עושה את זה, רק לא כאן.
סיגל: הוא בוחר איפה להשתמש בהם. זה ההבדל, הוא פשוט בוחר איפה להשתמש בהם. שזה כאילו חלק ממשהו שבעיניי נתפס כלמה הייתי צריכה לבוא בכתבה ב"הארץ", שדיברתי על זה, שבסופו של דבר באתי ואמרתי לאבא שלי: "אם אתה ממשיך לשלוח אלי אנשים ולפרסם את המספר הטלפון שלי, אז אני כבר אפנה למשטרה וכאילו ואתלונן".
איילת: וואו.
סיגל: כי אתה… זה אמרתי… זה כאילו זה היופי של הבן אדם. הבן אדם, תלכי, תשאלי, תקבלי עליו רק מחמאות. תבואי תשאלי אותו למה אנחנו לא בקשר? אני האשמה. אני זאת שלא בסדר, אני זאת שכאילו ממלאים לה את המוח, אני זאת שנותנת לאמא שלי וסבתא שלי להחליט במקומי, לא!
איילת: ונניח שכן. גם אז התפקיד שלו.
סיגל: נכון.
איילת: זה תפקיד של הורה.
סיגל: זה עדיין תפקיד של הורה.
איילת: לבוא ולהילחם על הילד, כל ילד היה רוצה לדעת את זה.
סיגל: נכון. כל ילד היה צריך לדעת שההורה רוצה להילחם עליו, אבל בסופו של יום, אבא שלי, שהוא היה בא ושולח את האנשים האלה, הוא היה בא וממלא להם את הראש עם מלא סיפורים, על כמה הוא נותן, כמה הוא עושה, כמה הוא זה, ואני עדיין לא מדברת איתו. כאילו על לבנות את הדיסוננס המאוד קשה של, אני נותן לה ונותן לה ונותן לה, והיא עדיין לא מדברת איתי.
איילת: ואת סיפרת את האמת?
סיגל: אני תמיד מספרת את האמת.
איילת: כן? זאת אומרת כולם ידעו בעצם.
סיגל: כולם ידעו. אני לא יכולה להשתמש… אני יכולה להשתמש במילה שהוא קרא לי בה בגיל 8, אבל עדיף שלא, שבסופו של דבר הוא קרא לי במילת גנאי הזאת בגיל 8, ילדה שישבה לעשות שיעורי בית בסלון בצהריים.
איילת: כי הוא כעס עלייך?
סיגל: ביסודי. היינו גרים בבית שיש כאילו שביל גישה מאחורה, מרפסת, סלון. הוא בא עם הרכב עם קניות, אני עזרתי להכניס מהרכב למרפסת, חזרתי לעשות שיעורי בית. ואז הוא התעצבן על למה לא הכנסתי את זה לתוך הבית. ופשוט החליט לקרוא לי במילים… במילה, כזו או אחרת, שכאילו בשום עולם בן אדם לא צריך לקרוא לילד שלו במילת גנאי, מכוערת אפילו.
איילת: כשהוא חסר אונים ולא יודע מה לעשות, תכלס.
סיגל: שבסופו של דבר, כאילו, על מה? על זה שישבתי לעשות שיעורי בית ולא עזרתי. תבקש, אני אעזור. תגיד, אני אעשה. אבל כאילו אמרת לי: "בואי תעזרי לי להכניס את הקניות למרפסת", עשיתי. האם אני צריכה עכשיו להגדיל את הראש ולהגיד: "אה, אוקיי, טוב, רגע, אני אכניס את זה גם לתוך הבית"?
איילת: לא משנה, או שכן או שלא.
סיגל: אולי.
איילת: אבל בסדר, זה לא מצדיק, עדיין.
סיגל: אבל זה לא מצדיק התנהגות כזאת, זה לא מצדיק את זה שאחר כך נהיה מזה חתיכת בלגן וריבים והתפרצויות, כאילו… על כלום, על מילה שהוא יכל לחסוך.
איילת: והוא חי בכלל בתחושה שהסיתו אותך?
סיגל: כן.
איילת: בעצם זאת הייתה התחושה שלו.
סיגל: תמיד. זה נטו כי, אמרתי לך, זה נתפס כאילו יש פה איזושהי חזית מאוחדת, סבתא שלי, אמא שלי, אני.
איילת: ואני הקורבן.
סיגל: והוא הלבד. למה את לא… בשיחה כאילו שבה דיברתי איתו בגיל 17 הוא אמר לי: "למה את אף פעם לא אומרת שאני בסדר? למה את תמיד כאילו יוצאת עליי, יוצאת נגדי?" אני אומרת לו: "תקשיב, בוא, הנה, קח סיטואציה, זה מה שקרה, ככה הגבת, ככה אמא הגיבה, ככה אני הגבתי. כאילו תלוי באיזה סיטואציה זאת הייתה. עכשיו כשאתה רואה את זה בדיעבד, כשאתה מדבר על זה, זה נראה לך הגיוני להתנהג ככה? זה נראה לך בסדר לדבר ככה?"
איילת: את יודעת, הרבה פעמים התפיסה זה שאם יש ניתוק קשר בין הורה לילד, יש ניכור הורי.
סיגל: זה ממש לא נכון.
איילת: זו תפיסה מאוד מאוד מטעה, וכאן, בסדרה דווקא, אני שמחה לראות שהם מראים גם מקרים שהם לא. והנה, המקרה שלך, הוא חד משמעית.
סיגל: המקרה שלי לא נופל לשום תבנית של התוכנית מהצורה הזו של ה…
איילת: לא של הסתה, ולא של ניכור, ולא קשור לגירושים.
סיגל: ולא קשור לגירושים בכלל. זה פשוט אה… איתמר אמר את זה במשפט מאוד יפה, בפרק הראשון אם אני לא טועה, ש"יש לי את הזכות לבחור אם אני רוצה את הקשר הזה או לא". הוא אמר "לא הסיתו אותי, אני בחרתי".
איילת: יש לי אישיות, אני יכול להחליט.
סיגל: אני בן אדם. עם מוח משלו, עם הרגשות משלו, רגשות משלו. כאילו, יש לי את הזכות לבחור.
איילת: זה כל כך נכון.
סיגל: ואני בחרתי בגיל צעיר, כאילו, להפסיק את זה. מתוך מקום שכאילו, אוקיי, אותי זה מעכב, לי זה עושה לא בסדר, לי זה לא מרגיש נעים שאני צריכה להשקיע אנרגיה בקשר שכל מה שאת מקבלת ממנו זה רק ריג'קטים וריקושטים, אז למה?
איילת: כן, גם צריך לדעת, כן, איפה קשר לא עושה טוב. שוב, כשמדובר באבא זה יותר מורכב.
סיגל: ברור, ברור.
איילת: אני יכולה להגיד לך שמגיעים אלי המוני הורים, שעם "ניכור הורי", "ניכור הורי", צריך לבדוק מה עושים. ואז כשאנחנו מתחילים להבין מה קורה, אז הרבה פעמים זה לא ניכור הורי. זה קשר בין הורה לילד שצריך לטפל בו.
סיגל: נכון.
איילת: וזה יפתור את הבעיה.
סיגל: נכון.
איילת: וגם זה קורה.
סיגל: וזה, אגב, כאילו, אני חושבת שזה פשוט, אני לא אומרת שאין דבר כזה ניכור הורי.
איילת: בוודאי שיש!
סיגל: יש.
איילת: אבל לא כל…
סיגל: לא כל מקרה.
איילת: ניתוק קשר או כל סרבנות קשר מצד ילד הוא ניכור הורי.
סיגל: נכון. כי אני חושבת שזה באיזשהו מקום, איזה סוג של מקום שקל ליפול אליו, מקום שקל לתרץ את זה בניכור הורי.
איילת: תמיד קל להאשים מישהו אחר.
סיגל: בדיוק.
איילת: באופן כללי בחיים.
סיגל: בדיוק. זה אני התגרשתי מהאמא או אני מתגרשת מהאבא…
איילת: כי הוא.
סיגל: כי הוא. כי הם.
איילת: כן.
סיגל: לא מסתדרים, אין מה לעשות! גם אחרי 18 שנות נישואים של ההורים שלי, אמא שלי הבינה שזה לא מה שהיא צריכה בחיים. מדהים! האם בגלל זה אני ניתקתי את הקשר מאבא שלי? לא. [צוחקת] האם כאילו הייתי יכולה לבחור לעש… כאילו, לא, הם התגרשו… זה עובדה מו… כאילו, הורים שמתגרשים זאת עובדה. החלק ממה שכאילו בעיניי זה חשוב, זה לבוא וללוות את הילד בתהליך שלכם. זה לבוא ולדעת, שהילד ידע או הילד, ילדה, ידעו שיש להם עם מי לדבר, שגם אם עכשיו ההורים מתגרשים, הייתה להם זוגיות נפלאה, מושלמת, החליטו שדי. במקרה הטוב, נקרא לזה ככה.
איילת: כן.
סיגל: היה להם זוגיות מושלמת, החליטו שדי, נמאס להם, לא בא להם, רוצים חדש. תנו לילד… ובמקרה היותר גרוע, זוגיות שהיא לא טובה. תנו לילד להרגיש מקום, שיש לו מקום בתוך הדבר הזה, שהוא לא עכשיו… סבבה, יש עובדה מוגמרת שהורים מתגרשים.
איילת: ועוברים לשני בתים?
סיגל: ועוברים לשני בתים, וכן ימים ישנים פה וימים ישנים שם, וחגים פה וחגים שם, וסבבה, אין בעיה, זה לפצל את החיים, אבל מצד שני, הרבה יותר מתנות.
איילת: יש לי אבא ויש לי אמא.
סיגל: נכון. וזה גם לדעת שכאילו, הם שני ישויות בפני עצמם והם יכולים להתקיים ביחד, והם לא חייבים להיות ביחד בשביל להתקיים באותו זמן אצל הילד. אבל ההורים באמת חייבים להבין שבסופו של יום, אם אתם לא מדברים על זה עם הילדים שלכם, אם אתם לא מדבררים להם את מה שקורה ואיך זה מרגיש, ושואלים את הילד עצמו - איך אתה מרגיש בנושא?
איילת? היה חסר לך? שישאלו אותך?
סיגל: כן, כי… בדיעבד כן. באותם רגעים לא, כי כאילו מבחינתי זה סבבה, זה עוד יום בבית. מדהים! יופי! אז איקס שנים, איקס חודשים עברו עד שהגיעו להסכם…
איילת: אבל אצלך לא היו שני בתים.
סיגל: לא. אני גם לא…
איילת: לא היו זמני שהות ולא כלום.
סיגל: לא. היה לשם הפרוטוקול בלבד סעיף של פגישות עם אבא, מה שלא קרה מעולה.
איילת: לא היו?
סיגל: לא היו, כי אני לא רציתי. כשהגיעו… בבית משפט היה איזשהו… דיבור על זה שאולי אני אצטרך לבוא להעיד בבית משפט…
איילת: באמת?
סיגל: לא, בסוף לא. אבל כן. ואני אמרתי לאמא שלי: "בכיף, תבואי, אין לי…"
איילת: שסוף סוף מישהו יקשיב לי אולי.
סיגל: כן. כאילו… אני חושבת שזה גם משהו שאמרתי בסדרה בפרק הראשון. אני רוצה שמי שכאילו, וזה מה שייחלתי, למי ש… לפני שידעתי ששירי היא זאת שמלווה אותי, שאני באה… אני רוצה בן אדם שלא ישפוט אותי. שרגע ישמע ויבין שסבבה, אז זה לא בסדר שאני לא בקשר עם… בסדר. אבל רגע תבינו את ה"למה", רגע תשמעו את מה קרה.
איילת: מאוד חשוב להבין את ה"למה". זאת בעצם הסיבה לשיחה הזאת, [סיגל צוחקת] להבין שיש כל מיני "למה" לדברים האלה.
סיגל: נכון, וזה בסדר גם כאילו אם ילדים לא רוצים להיות בקשר עם ההורים שלהם. אני יודעת שזה דופק את ה… יכול לדפוק את האנשים, זה יכול למנוע מהם דברים, זה עוצר אותם, כמו שזה עצר אותי ועוצר אותי.
איילת: זאת אומרת, זה משפיע על הזוגיות, זה משפיע על מערכות יחסים…
סיגל: ברור.
איילת: למרות שאני יכולה להגיד לך שדווקא מהמקום שאת באה ממנו, את יכולה לעשות תיקון מאוד מאוד גדול, ודווקא בזוגיות שלך לעשות את כל מה שלא היה.
סיגל: בדיוק. לכשתהיה זוגיות.
איילת: לבוא מהמקום הזה, כן, לפתוח דף חדש, ודווקא לבנות זוגיות…
סיגל: נכון.
איילת: שהיית תמיד, שתמיד רצית.
סיגל: וזה בדיוק, זה מה שאמרתי לך גם מקודם, אני לוקחת מכל מה שעברתי, אני לא באה ואומרת "בגלל", אני אומרת "בזכות". בזכות הדברים שעברתי, אני יש לי את הכלים שלי. עכשיו, אמרת לי מקודם שאני מאוד בוגרת לגילי, לפעמים זה גם קשה קצת לעיכול, וזה בסדר. זה גם חלק מזה.
איילת: לא בא לי עכשיו להיות בוגרת, בא לי להיות ילדה רגע.
סיגל: כן, וגם… אבל בסופו של דבר זה כזה, איפשהו תמיד אני המבוגר האחראי, עד היום אני המבוגר האחראי.
איילת: כן?
סיגל: תמיד, גם איתמר אמר את זה בצחוק בפרק הראשון ש…
איילת: נכון, צריך מבוגר אחראי ש…
סיגל: זה כזה, גילאים, עניינים, אני הכי גדולה בגיל, ואז הוא עושה לי "אה, את המבוגר האחראי". לא הראו את התגובה שלי לזה, שפשוט אמרתי לו "כן, אני תמיד המבוגר האחראי, זאת בדיוק הבעיה". אבל זה בדיוק זה, זה כאילו, בסופו של דבר כי ההורים באמת חייבים להבין, גם הורים מנותקים, הורים מנותקים צריכים לדעת שאם הם לא יַראו רצון בצורה הנכונה, זה בצורה הנכונה, לא כל ילד צריך את אותה צורה. יש ילדים שיצטרכו את השקט שלהם ויש ילדים שיצטרכו כאילו טיפה יותר high touch, נקרא לזה ככה. יותר הודעות, יותר שאלות…
איילת: יותר חיזורים.
סיגל: יותר חיזורים. אפילו לא ישירות אל מול הילד. אם יש כמה ילדים, חלק מדברים, חלק לא, תדברו עם האחים, תשאלו, תתעניינו. אתם בקשר, נשארתם בקשר סבבה עם האמא או עם האבא? תשאלו את ההורה השני. תנו לילד להבין מההורה השני שיש פה מישהו שרוצה להיות איתו בקשר.
איילת: שלא מוותר.
סיגל: שלא מוותר. במקרים של ניכור הורי, נכון, זה יותר קשה. זה הרבה יותר קשה להגיע למצב…
איילת: גם ההורה השני פחות בעניין, אז זה קצת יותר בעייתי.
סיגל: ההורה השני, האחים, אני לא יודעת, כאילו, זה דברים שיהיה הרבה יותר קשה לכפר, כאילו, לעבור אותם. אבל כן בסופו של יום, הורה לא צריך להגיע למצב שכאילו הוא אומר: "אוקיי, הבן שלי החליט להתגרש ממני, אז אני מתגרש ממנו גם".
איילת: אז ויתרתי עליו.
סיגל: ויתרתי. אין ל… מרים ידיים, לא! זאת המהות שלך בתור הורה! [מגחכת] אתה ההורה שלו, לא הוא שלך! אם הוא ויתר, זה יפה. אתה אל תוותר. זה הילד שלך!
איילת: אני תמיד אומרת להורים: אין לכם פריבילגיה להיעלב מהילדים שלכם, גם כשהם לא רוצים לראות אתכם, אין לכם!
סיגל: נכון.
איילת: זה התפקיד שלכם, אתם העוגן, אתם הביטחון, אתם החיים שלהם.
סיגל: נכון. עד כאילו, בואי, בסופו של יום אנחנו עדיין ילדים של מישהו.
איילת: נכון.
סיגל: אנחנו עדיין…
איילת: ילד צריך הורה בכל גיל.
סיגל: נכון. בכל גיל ילד צריך ת'מישהו שיהיה שם שאפילו, עזבי לתמוך כלכלית פיזית, נטו, רק לשמוע.
איילת: לגמרי.
סיגל: אמרת את זה מקודם: "ילדים צריכים שיקשיבו להם". זה בדיוק זה. אנשים לא צריכים יותר מדי בחיים, אנשים צריכים מקום לפרוק. בכזה איזשהו מקום בטוח שיכולים לפרוק ובלי להיות נשפטים, שזה כאילו אצלי לא היה עם אבא שלי. אבל כאילו… זה מה שילדים צריכים. וכשהורה בא ועובר גירושים, ואפילו, בוא נגיד שהגירושים גרמו באמת לניתוק קשר של הילדים, כמו שהיה אצל איתמר ואצל אור.
איילת: גם אצל אפרת.
סיגל: גם אצל אפרת, נכון.
איילת: שגם לא היה ניכור הורי.
סיגל: נכון, שגם לא היה ניכור הורי. גם אצל שירי לא היה ניכור הורי. אצל יעל אני לא יודעת להגיד בדיוק, אז אני לא נכנסת לזה. אבל כאילו, במקרים כאלה, שהתהליך גירושים ללא ניכור הורים, זה מה ששובר את הילד? תעצרו שנייה.
איילת: אפשר לשנות את זה, מהר!
סיגל: תעצרו שנייה. תעצרו שנייה, תעצרו, תעשו - היי, רגע, סטופ! לפני שאתה מנתק איתי קשר לחלוטין, הרי זה לא בא מ-out of the blue.
איילת: זה בא ממשבר כנראה בתקופה הזאת, וכרגע אין ראש לכלום, וההורים הרבה פעמים לא שמים… ומפספסים ילדים בתקופה הזאת.
סיגל: נכון.
איילת: הרבה פעמים.
סיגל: נכון.
איילת: אבל אפשר גם אחריה להגיד, אוקיי, בוא נתקן את מה שקרה.
סיגל: נכון. כי בסופו של יום ילדים יתנו סימנים. יהיה סימנים להפסקת דיבור, יהיה סימנים לניתוק קשר. יהיה. זה על הדרך. אתם מפספסים אותם? פספסתם? יופי. התגרשתם? מדהים. תעצרו רגע, תבינו שנייה, תחזרו אחורה בראש. שבו בבית, עצמכם, מטפל, לא מטפל, כאילו כזה. תשבו תבינו איפה משהו בדרך, בצעדים שעשיתם, או במקרים שקרו שהיה ביניכם פיצוץ או ריב או איזשהו ויכוח עם הילד או הילדה, תבואו ותנסו רגע להבין מה שם גרם כאילו לזה להיות מטוּרגר? כאילו, מה גרם, מה היה הטריגר שם?
איילת: ובסופו של דבר, מה אני יכול לעשות כדי לשנות את זה? לא משנה אם אני אשם או היא אשמה או מישהו אשם. מה אני יכולה לשנות עכשיו כדי שזה ישתנה?
סיגל: נכון.
איילת: הרי לשני הצדדים יש אינטרס בסופו של דבר.
סיגל: נכון. משהו שאפרת אמרה בפרק, אפרת ואור אמרו בפרק האחרון, על שינוי של הצד השני.
איילת: נכון.
סיגל: שאפרת, גם שירי אגב, אומרת שהשינוי זה לא שם, זה פה. מסכימה. מבינה. אבל בסופו של דבר אנחנו גם ככה חיים, כל אחד חי בבועה מסוימת, אנחנו חיים בעולם מאוד אינטראקטיבי, את כל הזמן בקשרים אל מול בני אדם, את כל פעם כזה בדינמיקות מול בני אדם, כאלה או אחרים, ואין מה לעשות, אם צד אחד לא משתנה, כאילו, כמשתנה קבוע הוא לא משתנה, לא תמיד יהיה את החיבור הנכון בשביל שזה יצליח, וזה גם בסדר.
איילת: אבל את יודעת שעשית את מה שעשית, את מה שאת יכולה.
סיגל: בדיוק. אני יודעת שבאתי ועשיתי את המקסימום שלי, ונתתי את הכל. אם עכשיו אבא שלי יהיה אותו בן אדם ולא… אני חושבת שכאילו, זה קצת מוזר להגיד את זה, אבל כאילו אני, מהצד לפחות, בתור צופה, וגם כאילו בתור משתתפת, אני חושבת שבסופו של דבר גם ההורים של אפרת עשו איזשהו סוויץ' אצלם כאילו, אולי זה ממש היה קטן שהיא לא שמה לב לזה או שהיא לא לוקחת או נותנת לו מספיק חשיבות…
איילת: סוויץ' לטובה?
סיגל: לטו… כאילו אצלם השתנה משהו במוח ש…
איילת: אבא שלה אמר שהוא יצטער על זה…
סיגל: נכון.
איילת: מצטער על זה עד היום, זה התקופה הכי קשה בחיים שלו…
סיגל: נכון.
איילת: הוא אוכל את עצמו היום.
סיגל: הוא אוכל את עצמו היום.
איילת: מזה שהוא לא גידל את הילדים. אבל הוא לא היה מודע במקרה הזה.
סיגל: אז זה יפה.
איילת: לא היה מודע אפילו.
סיגל: אבל הוא עשה שינוי.
איילת: הוא עשה שינוי מאוד גדול.
סיגל: הוא עשה שינוי. וכשאפרת אומרת לאור: "השינוי הוא לא פה, הוא פה", כאילו, הוא לא אצלם, הוא אצלך…
איילת: אז זה לא באמת מדויק.
סיגל: אז זה לא באמת מדויק.
איילת: הוא כן השתנה.
סיגל: משהו שם כאילו הרי…
איילת: אבל היא יזמה את המפגש, את השיחה.
סיגל: אין בעיה.
איילת: זאת אומרת למרות זאת, ואת אומרת: "אני לא הייתי יוזמת שיחה".
סיגל: אני עם אבא שלי…
איילת: אני לא ארד בכבוד שלי, ואלך ואזום עוד שיחה.
סיגל: אני, במקרה של שירי ושלי, א', באמת, היה לנו חיבור מהשנייה הראשונה ושההפקה הייתה בהלם, כאילו.
איילת: כן, אני עוד ראיתי את זה בשתיקה.
סיגל: [צוחקת] בדיוק, את עוד ראית את זה בלייב.
איילת: את הדיבור הזה מרחוק. [צוחקת]
סיגל: את עוד ראית את זה בלייב, כאילו, שגם הפרידו בינינו, בסוף הצילומים וכאלה, אז כזה. בסיפור של שירי, ואני שנייה אדבר בנקודת מבט שלי…
איילת: אוקיי.
סיגל: שנה אחורה. כן, כאילו, בעיניי זה, יש לך את הטיפת dignity שלך, הטיפת הכבוד העצמי שלך, את כאילו רומסת אותו לחלוטין. בא בן אדם, רומס, דוחה אותך, עשר שנים לא מוצא ת'יום אפילו לבוא ולענות לך על מכתב שכתבת בגיל 16. באת, הגשת לו את זה, טאק. באת, שמת לו את זה בפנים. ועכשיו כאילו להזמין אותו לחתונה? חתונה בעיניי זה כאילו אירוע שאמור להיות אירוע של אהבה, אירוע של כאילו חגיגה ושמחה של אהבה, של זוגיות מוצלחת, של מערכת יחסים טובה.
איילת: זה ויתור על כבוד, בעינייך? לבוא שוב?
סיגל: אני אגיד לך מה. בסופו של יום, לכל אחד… בתור הבן אדם שגדל כאילו, וזה נראה לי קצת נוגע בנקודה הזאת. זה סוג של אגו, סבבה? הכבוד העצמי הזה, זה סוג של אגו. כשבן אדם, כל התקופה שלו בתור ילד, רק נשפט על כמה הוא לא טוב וכמה הוא לא בסדר, וכמה הוא לא טוב לעומת, ואז הערך הביטחון העצמי שלו יורד יורד יורד יורד או נשאר נמוך, הטיפת כבוד עצמי הזה זה הלבוא ולהגיד "לא, אותו אני לא אזמין לחתונה. כי אני בוחרת שלא, כי אני שומרת על הכבוד שלי, כי אני לא צריכה שהוא יבוא ויגיד לי אם השמלה יפה או לא יפה, ואיך אני נראית". לא צריכה את זה. או למה בחרתי X ולא בחרתי Y, לא צריכה.
איילת: גם שלא יבוא בגלל האירוע, שיבוא בגללי.
סיגל: בדיוק.
איילת: בזכותי.
סיגל: בדיוק. שיבוא כשהוא רוצה לבוא, הוא לא צריך את האירוע בשביל לבוא. הוא לא צריך את האירוע בשביל להיפגש ולדבר. וזה כאילו… אז המקום כאילו ששירי באה ואמרה לי את זה, אז אני מבחינתי זה כן, את רמסת את עצמך כאילו, גם אור אמר את זה בפרק וגם אני, אמרנו את זה בצורות שונות, אבל בערך אותה נקודה. בסופו של דבר לבוא ולהגיד: "אוקיי, אז אני אמור לוותר לכם? כאילו, אני אמור להחליק?"
איילת: זה לא… זה אומר לוותר על האחריות?
סיגל: לא. זה אומר…
איילת: זה להגיד, אתה לא אחראי? לא.
סיגל: מה שאור אמר שם, ואני באיזשהו…
איילת: את אמרת, זה מבטל את החוויה שלך.
סיגל: בדיוק, זה מבטל את החוויה שלי, ואור אמר: "אוקיי, אז אני צריך כאילו לוותר על… אני לא רואה איך אני עושה את זה בלי לוותר על עצמי", שזה משפט כל כך קשוח ומהמם באותה נשימה.
איילת: נכון.
סיגל: כי בסופו של יום זה… הוא אמר את זה, זה פשוט להעביר את כל הדברים שקרו במהלך החיים. אני קראתי לזה "לבטל את החוויה".
איילת: "להחליק" את קראת לזה גם.
סיגל: גם להחליק. אנ'לא, אני לא, לא. יש דברים שקרו, אני צמחתי וגדלתי להיות מי שאני ומה שאני גם, שמשתנה תוך כדי הזמן, כי אין מה לעשות, בזכות מה שקרה לי שם. אני לא יכולה עכשיו בשנייה, כשבאים ואומרים לי "האחריות…" הם לא משתנים, תשתני את. אתם שמים עליי עוד פעם אחריות של מבוגר אחראי שאני לא צריכה לקחת ולעשות על עצמי.
איילת: לא, אני חושבת שעצם זה שבאת לתוכנית…
סיגל: כן.
איילת: את כבר עשית צעד…
סיגל: נכון.
איילת: שהוא נורא נורא גדול, אי אפשר לזלזל בזה.
סיגל: אה, נכון.
איילת: למרות שלא באת ויזמת עכשיו, את כן, עשית פה צעד נורא נורא גדול שאומר "אולי אני בכל אופן צריכה אותו בחיים שלי, באיזושהי צורה, או לסגור עם עצמי כל מיני דברים".
סיגל: כן. בעיקר לסגור עם עצמי כל מיני דברים. זה לבוא ולסגור אצלי את המעגלים שהיו פתוחים ולהבין רגע איך אני סוגרת אותם בלי לבטל או לוותר את מי ש… על הדברים שאני.
איילת: ממש לא צריכה לבטל.
סיגל: כן, אבל יש מקרים שהם… נגיד עכשיו לבוא ובזמנו להגיד, אוקיי, טוב, בואי תוותרי, כאילו, לכי תפגשי אותו, וביום השני, נגיד, אחרי היום השני או ביום השלישי, לבוא להגיד לי: "בואי תפגשי אותו, זה יפתור לך את כל החיים". לא, זה לא. קודם כל, לא, זה לא. זה לא פותר את כל החיים, המפגש בסוף הוא… אנחנו לא נדבר עליו, אבל מפגשים בסוף, בסופו של דבר הם עוד מפגש, הם עוד סיטואציה בחיים. האם זה מה שמשנה את החיים ב-180 מעלות? לא. זה תהליך…
איילת: זה הרבה, כן, זה צבירה של הרבה הרבה דברים לאורך השנים.
סיגל: ברור, וזה תהליך, וזה צריך גם… זה דורש אבל קצת השתתפות משני צידי ה… משני צידי המתרס. ולכן, כאילו, אני לא כל כך מסכימה עם ה"תשתני, והוא לא ישתנה. זה מי שהוא, תשתני את". לא, כי…
איילת: לא יודעת אם הייתה ציפייה שרק את תשתני, אבל שאת בעצם תיזמי, לפי מה ששירי אז אמרה. אני אזום, ואם הוא לא מגיב, אז הוא באמת לא הגיב במקרה שלה.
סיגל: נכון, אבל… לא, לא.
איילת: לא, בחתונה כן.
סיגל: בחתונה כן.
איילת: נכון.
סיגל: בחתונה כן, הוא יזם. היה.
איילת: הוא היה. נכון, כן.
סיגל: אבל בסופו של דבר, יש גם, בעיניי, גבול עד כמה צריך ליזום. כי בואי, את עושה ועושה ועושה ועושה ויוזמת וחוזרת.
איילת: עד שאת מרגישה שזה עושה לך רע, ואז את אומרת "אני בוחרת בי עכשיו".
סיגל: אני בוחרת בי, בדיוק. וזה… וגם, את יודעת מה? גם התוכנית הזאת, אני בחרתי בי. אני בחרתי בעצמי, אני לא בחרתי…
איילת: בטוח שבחרת בך. כי, את יודעת, לסגור מעגלים, לפעמים אפשר גם בלי הבן אדם עצמו, ולפעמים אפשר איתו, אבל…
סיגל: נכון.
איילת: זה קודם כל בשבילך. וזה גם שירי אמרה, כמה וכמה פעמים: "עשיתי את זה רק בשבילי".
סיגל: נכון, ושזה הכי חשוב. בסופו של יום אנחנו צריכים, גם כילדים וגם כהורים, כן? זה משני הצדדים, צריכים לראות מה גורם לנו להרגיש טוב בקשר עם הילדים וההורה, כאילו, בין הילד להורה. ואם יש דברים שפחות נוחים ונעימים, אז סבבה, אפשר למתן, אפשר כאילו, רגע לאזן את זה בצורה כזו או אחרת, או לוותר, כאילו, שזה גם בסדר. אם דברים מגדישים את הסאה יותר מדי, והם לוחצים ולוחצים ולוחצים ולוחצים, אז לא, אז פשוט די. משחררים אותם הלאה, וזה בסדר גמור.
איילת: וסוגרים עם עצמך.
סיגל: כן. זה בעיקר… בסופו של יום, מה כל בן אדם רוצה? הוא רוצה שקט שלווה. שקט נפשי.
איילת: נכון.
סיגל: זה בן אדם הוא רוצה להיות שלם עם עצמו, הוא רוצה לקום בבוקר ולהגיד: "איזה כיף להיות אני". כזה.
איילת: ממש.
סיגל: זה מה שבן אדם רוצה. בטח ובטח ילדים, בטח ובטח ילדים מתבגרים, כאילו…
איילת: וכמה שההורים משפיעים עלינו ועל התפיסות שלנו ועל התדמית שלנו בעיני עצמנו ועל הזוגיות שלנו. כשאני אומרת את זה להורים שמתגרשים, זה נורא קשה להבין את זה. אבל אני חושבת שהפרק הזה והשיחה הזאת יכולה ממש להראות איך זה באמת משפיע.
סיגל: נכון.
איילת: איך הדברים האלה מלווים אותך שנים.
סיגל: נכון. אני חושבת שבסופו של דבר… בואי, היום, כיום הסטטיסטיקה זה 1 ל-2 עדיין? של זוגות מתגרשים? 50%?
איילת: אה… לא, זה קרוב ל-40%.
סיגל: אוקיי, סבבה.
איילת: 30 ומשהו אחוז, בפרק ב' זה 50% כבר ומעלה.
סיגל: מדהים. אז זה כזה, בואי נגיד אזור 40, 40% מהזוגות כיום מתגרשים. אני חושבת שעניין הגירושים לא פוסח על אף משפחה במדינה הזאת, או בכלל בעולם?
איילת: בדרך זו או אחרת.
סיגל: בדרך זו או אחרת, גם אם זה לא המשפחה הישירה. זה בן דוד ש… זה, או דוד ש…זה, או חבר, כאילו, שההורים שלו זה. אתה תמיד תפגוש מישהו שההורים שלו גרושים. אין מה לעשות. זה כאילו, כיום זה באמת נהיה נפוץ, שזה כזה סבבה, זה כבר מובן מאליו. האם פעם בזמנו זה היה בושה או לא בושה? אני תמיד לא חשבתי שכן, אבל יש כאלה…
איילת: לא חשבת שזה בושה?
סיגל: לא. אני… בואי, כשאמא שלי אמרה לי שהיא רוצה להתגרש אני אמרתי לה: "דרך צלחה ומזל טוב", כאילו, באהבה.
איילת: כולם סבלו.
סיגל: כן, כי כאילו, אני מבחינתי שתעשה מה שטוב לה. שתעשה…
איילת: איזו ראייה בוגרת של ילדה.
סיגל: אין ברירה! [צוחקת]
איילת: כן.
סיגל: מישהו צריך להיות המבוגר האחראי בבית! סתם [צוחקת]. לא, אבל כאילו, זה באמת זה, זה פשוט… אני פשוט רוצה שיהיה לה טוב. עד היום, אני רק רוצה שיהיה לאמא שלי טוב. זה מה שאני מאחלת לה ואני מאחלת לעצמי. ואם גירושים זאת הדרך, תפאדל. כאילו באמת, בואו תתגרשו, הכול טוב. עדיף…
איילת: אני מכירה זוגות שהתגרשו כי הילדים כבר אמרו להם, צעקו עליהם: "תתגרשו כבר, די!"
סיגל: נכון.
איילת: "מספיק! אי אפשר יותר!"
סיגל: אני גם מכירה, כאילו…
איילת: וזה נתן להם כאילו אומץ לעשות את זה, סוף סוף.
סיגל: נכון, אבל כאילו, בסופו של דבר, זה לא אמור להטיל איזושהי אות קלון על בן אדם. ואולי ב… בוא נגיד איזה, תחילת ה-2000, כשההורים שלי התגרשו, אולי התפיסה הייתה עדיין שמרנית מספיק בשביל לתפוס את זה כ… "וואו, היא גרושה" או "אוי לא, הוא גרוש". היום, כיום אני חושבת שהחברה, לפחות מה שאני מכירה, כן התפתחה סוציאלית בנושא הזה, וכן כאילו נהייתה יותר ליברלית בנושא הזה. נכון שיש מקרי קיצון גם של ניכור הורי וסירוב גט, שהם מקרים בעיניי…
איילת: יש המון מקרי קיצון.
סיגל: יש המון מקרי קיצון שהם כאילו לא… לא נעימים, לשום… [מגחכת] לאף אחד מהצדדים זה לא נעים. אבל בסופו של יום אני חושבת שכבר זה נהיה נורא… אפילו נורמטיבי, לדבר על גירושים.
איילת: נפוץ, כן.
סיגל: ונורא נפוץ ואפשר לדבר על זה בכיף, ודווקא כאילו… וזה למה אחת מהסיבות שכן החלטתי בסוף להשתתף בסדרה הזאת, מעבר לעצמי, זה איפשהו לבוא ולהגיד, להסביר שזה בסדר שילדים בוחרים לא לדבר עם הורה. לא מניכור הורי ולא משום דבר, לא גירושים, פשוט ילד בוחר שהוא לא רוצה לדבר עם ההורה שלו, וזה בסדר. זה לא… אין לזה איזושהי קהילה שכיום… קהילת ילדים בוגרים, כאילו, שמדברים על זה שהם בחרו לנתק קשר.
איילת: נכון.
סיגל: זה פורום ש…
איילת: תמיד מאשימים את ההורה השני או ניכור הורי או אה… ולפעמים קשה לעשות את ההפרדה הזאת. במקרה שלך, אבא שלך אולי לא הצליח לעשות את ההפרדה בין זה שמאוד קשה לו עם אמא שלך, לבין זה שאתם אולי מחנה אחד, ואז את זה היא.
סיגל: נכון.
איילת: ולא. והוא יכל לבחור בך, למרות הכל.
סיגל: הוא יכל לבחור בי תמיד, גם עוד הרבה לפני. הוא יכל לבחור בי בסיבה… במשפט הכי פשוט שיש, לא לבוא ולהגיד לי "למה את לא מתלבשת כמו X? למה את לא רזה כמו Y?" כאילו… אבא שלי… תמיד בחר לא לבחור אותי. זה… זה הסיטואציה איתו, הבן אדם תמיד בחר לבחור אחרים. ובסופו של דבר, אם זאת הבחירה שלך בתור בן אדם, בתור הורה, בתור מבוגר, סבבה.
איילת: כן, הרבה פעמים שוב, הרבה פעמים זה מחוסר מודעות ללא ספק, אבל שוב, זה התפקיד של ההורים.
סיגל: נכון. זה לא התפקיד של הילדים.
איילת: ללמוד לעשות את זה. זה לא התפקיד של הילדים.
סיגל: ובאמת, כאילו, מה שאני חושבת שהתוכנית מעלה, לפחות עד כה ממה שראיתי, אבל בכללי, היא דווקא מכניסה את זה לאיזשהו סוג של נירמול, לנסות לנרמל את התו… במרכאות "תופעה" של…
איילת: ניתוקי קשר.
סיגל: כן, של ניתוקי קשר של ילדים מהורים.
איילת: אבל לא הייתי מנרמלת את זה כתופעה שצריכה להימשך…
סיגל: לא.
איילת: אני חושבת שהורים צריכים להבין מה התפקיד שלהם במצבים האלה.
סיגל: נכון. אבל הכוונה בנירמול, מה שאני התכוונתי להגיד זה שלנרמל את השיח על זה. כי זה לא, שלא ישמע מוזר כשילד בא ואומר: "אני לא בקשר עם אבא שלי", או "אני לא בקשר עם אמא שלי". שלא ישר יפתחו עליו עיניים ויגידו לו, "מה?!"
איילת: תראי, זה לא טבעי.
סיגל: "אבל איך?"
איילת: זה לא טבעי.
סיגל: נכון. אבל גם להבין שיש מצבים שזה הצעד הנכון עבור אותו בן אדם.
איילת: זאת אומרת, את מרגישה שזה שמר עלייך בעצם.
סיגל: כן, כן. שנים. שנים שזה שמר עלי. זה בסופו של דבר… אבא שלי באמת, הוא העביר כל כך הרבה ביקורות עליי, שכאילו, ששואלים אותי, שאלו אותי לפני התוכנית: מה תעשי עם טוקבקים? כאילו, איך את תתמודדי עם טוקבקיסטים? עכשיו, יבואו, יגידו… אה! [פרצוף עקום] כזה ייצאו עלייך, יגידו מילים לא יפות. קודם כל, אני השופט הכי גרוע של עצמי, נעים להכיר. גדלתי עם אבא ששפט אותי וביקר אותי והעביר עלי כאילו, ביקורות בכל… כל רמה שאתם רוצים. את הביקורת על עצמי יש לי, אני עושה אותה כל יום מחדש לעצמי, כל בוקר. מה זה עוד בן אדם רנדומלי, זר ש…
איילת: שאני לא מכירה בכלל.
סיגל: שיכתוב את אותם דברים שגם ככה אני רגילה לשמוע, ששמעתי מאבא שלי שנים? בסדר.
איילת: שאני מניחה שגם הוא שמע שנים, כי הדברים האלה עוברים, ביקורת עוברת.
סיגל: נכון.
איילת: בן אדם שגדל בביקורת הוא בן אדם ביקורתי, כלפי עצמו, כלפי אחרים.
סיגל: נכון. שוב, אני לא יודעת מה, איך הוא גדל.
איילת: הורים שלנו לא ידעו אחרת, ככה הם גדלו, ככה הם למדו.
סיגל: נכון.
איילת: זה ממשיך הלאה, אבל לך יש את האפשרות לעצור ולהגיד: אני בוחרת לשנות את זה.
סיגל: נכון. וחלק מזה זה באמת כאילו, מה שבעיניי הכי חשוב, זה באמת ברגע שההורה מרגיש שיש לו ביקורת להעביר על הילד, תלמד לדברר אותה כמו שצריך. [מגחכת] תעשה את זה… אתמול בדיוק ישבתי עם חבר טוב, הוא אומר לי, יש את שיטת הסנדוויץ': דבר טוב, דבר רע, דבר טוב. בעיניי, קח את השיטה הכי בסיסית שיש…
איילת: נכון, נכון.
סיגל: שיטת הסנדוויץ'. תבוא לילד, תגיד לו X מחמאה, רגע, אבל למה ככה? למה עשית ככה? למה התנהגת ככה? לא היה עדיף לך כאילו זה? בואו תדברו עם הילדים, כאילו…
איילת: פעם התפיסה החינוכית הייתה שביקורת מעודדת.
סיגל: נכון. אני לא אומרת שלא, אגב. כאילו, אני חושבת…
איילת: תלוי איך…
סיגל: שזה שגדלתי בביקורת וכל הזמן השוו אותי ל… [מגחכת] גרם לי לרצות להיות יותר, כאילו, גרם לי להיות יותר שאפתנית, גרם לי להיות יותר…
איילת: להוכיח.
סיגל: בדיוק, לבוא ולהוכיח ש-היי! אני יותר טובה, וזה שאתה לא רואה את זה, זה בעיה שלך. כי הוא לא ראה את זה. וגם כשהוא ראה, אז הוא לקח את הקרדיט. זה בזכותו אני הצלחתי, זה בגללו אני עשיתי את הדיאטה. זה לא כי יש אותי, ובן אדם שהוא אני, עם רגשות ותחושות והכל. זה יש אותו. [מגחכת] הוא זה שהכתיב, הוא זה שהצליח. הנה תראו, הנה תראי, אני אמרתי לך, את תרדי במשקל, את תצליחי. ירדת במשקל? הנה תראי איך את מצליחה. הוא לא רואה את כל ה-10, 12 שנים קודמות שאני יושבת, לומדת בבית, וכאילו, ועובדת על זה. זה פשוט זה.
איילת: אבל מה שחשוב זה שאת רואה את זה.
סיגל: אני רואה את זה.
איילת: את רואה את זה, ואת גם שומעת פידבקים מהסביבה, ואת לאט לאט מבינה שאת שווה.
סיגל: נכון, אבל עוד פעם…
איילת: וזה התהליך.
סיגל: וזה התהליך, זה גם התהליך שעד היום אני עושה. כי כמו שאמרת מקודם, יש דיסוננס בין הראש לרגש.
איילת: זה תהליך שלא נגמר.
סיגל: נכון.
איילת: אני יכולה להגיד לך את עוד צעירה, יש לך עוד הרבה שנים? כן, את עוד צעירה. [צוחקות]
סיגל: אבל כן, זה תהליך שהוא תמיד, וזו סיטואציה מגביר יותר, סיטואציה מגביר פחות, וזה זה. אבל בסופו של דבר, כאילו, ילדים לא צריכים לגדול… אין בעיה שביקורת יכולה להצמיח, אוקיי?
איילת: אבל לצד הדברים הטובים.
סיגל: לצד הדברים הטובים.
איילת: לצד הרבה דברים טובים.
סיגל: ולצד הרבה דברים טובים, וגם אם מעבירים את הביקורת אז יש את הדרך הנכונה או לפחות לנסות בצורה אחרת. לא לגרום לילד להרגיש ששופטים אותו כל הזמן על כל פיפס שהוא עושה. וזה באמת, כאילו, בסופו של דבר, זה מסתכם נטו בלשפר תקשורת. זה מסתכם נטו בלשפר תקשורת.
איילת: ולא מלמדים את זה כשנולדים ילדים, באמת.
סיגל: נכון. נכון. מסכימה.
איילת: זה אחד הדברים הלא טבעיים, לא טבעיים.
סיגל: נכון.
איילת: אנחנו לא יודעים איך לגדל ילדים.
סיגל: נכון.
איילת: איך לחנך ילדים, אנחנו יודעים איך חינכו אותנו, אז בדרך כלל, באוטומט, ככה גם אנחנו.
סיגל: או אותו הדבר או שעושים 180 מעלות, זה קיצון לפה ולפה.
איילת: זה כשמודעים קצת.
סיגל: כן.
איילת: כן, כשמודעים.
סיגל: אבל גם אז, כאילו, בסופו של דבר, אני חושבת ש… לא יודעת, אני לא חושבת שאמא שלי, או אפילו אבא שלי, רצו לחנך אותי בצורה שהם גדלו, אבל כאילו, באיזשהו מקום זה נופל.
איילת: זה לא מודע.
סיגל: זה גם נופל. זה גם מחליק, כאילו, אתה פשוט מחליק לאותם תבניות כזה.
איילת: מעניין אותי לראות אותך כאמא בעוד כמה שנים…
סיגל: עוד כמה שנים.
איילת: ואני ממש מחכה לזה.
סיגל: אחרי שנקפיא ביציות. [צוחקת]
איילת: זה לגמרי… או שלא. או שבדרך אחרת [סיגל צוחקת]. תפתיעי את עצמך, ללא ספק.
סיגל: אני משתדלת.
איילת: כי את כל כך גם מודעת היום, ואני חושבת ש… שאת תעשי תיקון מאוד מאוד גדול.
סיגל: אני מקווה. אני מקווה מאוד, כי…
איילת: אבל את תראי, שגם כשאת עושה את התיקון ואת מודעת, אז יוצאים דברים כשאת אומרת לעצמך: "וואי! אני אמא שלי, אני אבא שלי".
סיגל: נכון. אה, היום?
איילת: כן, כן.
סיגל: כן. אפילו עוד לפני להיות אמא, אני כאילו…
איילת: למרות שבראש את אומרת: "אני לא כזאת".
סיגל: נכון. אפילו, את יודעת מה? בוא נלך על המקרה היותר גרוע, אני לא רוצה להיות כזאת. זה גם בזה.
איילת: בזה יוצא. בזה עדיין יוצא.
סיגל: בזה יוצא.
איילת: כן, אז זה המודעות. כל הזמן מודעות, מודעות ועבודה.
סיגל: נכון.
איילת: התהליכים האלה לא נגמרים.
סיגל: נכון. וזה, זה כאילו… חלק מזה זה גם כאילו לבוא ולהגיד לאותם ילדים שבחרו לנתק קשר, ושנייה, אני אלך אליהם.
איילת: בואי נדבר אליהם, באמת, כן.
סיגל: הממ… זה בסדר, כאילו, ניתקתם את הקשר, לא סוף העולם. תחזקו את מה שאתם אוהבים בכם. תגרמו לכם להבין מה עושה לכם טוב ואיך אתם מקדמים אותו ומשפרים אותו ומתייעלים בו ועושים אותו, ה-the best של ה-best, שבסופו של יום אתם תאהבו את עצמכם ללא קשר תלותי עם האהבה של ההורים. כי אין מה לעשות, יש הורים שפחות אוהבים את הילדים שלהם, וזה גם בסדר. פחות מתחברים, פחות אוהבים. תדעו לעבוד על עצמכם באהבה עצמית ופחות בביקורת ושיפוט עצמי, ואני אומרת את זה, וזה נשמע מאוד קל, אבל זה לא. ופשוט זה… תעריכו את הדברים שאתם אוהבים בעצמכם, כי זה מה שזה. זה כל עוד אנחנו לא אוהבים, נאהב את עצמנו, אף אחד כאילו לא יתחבר ב-100%.
איילת: זה מסר מאוד מאוד חשוב.
סיגל: כן. ובסופו של דבר כאילו, אני אומרת, גם אם יבואו ויגידו לכם, להם כילדים, למה אתם לא מדברים עם ההורים? אתם לא חייבים לענות. אתם לא חייבים לספר, אתם יכולים פשוט להשתמש במשפט של "בחרתי". אני בחרתי, זה הרצון שלי, זה מה שעושה לי טוב. אתם לא חייבים לספר, אתם לא חייבים לפתוח. תעשו לעצמכם את הדרך הכי נכונה והבטוחה עבורכם להתמודד עם הנושא הזה.
איילת: ואם הם כן רוצים את הקשר עם ההורה? אז כן תדברו דווקא.
סיגל: אז תדברו.
איילת: ואני מתחברת פה לסיפור של אפרת שאמרה: "לא דיברתי".
סיגל: נכון.
איילת: "לא אמרתי שום דבר, והוא לא ידע". אז היה פה קצר.
סיגל: נכון. כי זה בסופו של דבר זה תקשורת.
איילת: לא היה פה משהו שמישהו שלא רצה. פשוט היה פה קצר. היא לא היה לה נעים לדבר, והוא לא ידע.
סיגל: נכון, כי איך את יכולה לדעת אם אף אחד לא אומר לך?
איילת: אם אין תקשורת, כן. אין.
סיגל: איך את יכולה לדעת? זה כאילו משהו ש… את יודעת, את שאלת אותי בהתחלה על… אם אי פעם ישבתי עם אבא שלי ואמרתי לו "הנה". אז כן. אבל יש אנשים שזה נכנס ויוצא, יש אנשים שזה נכנס, מתעכב טיפה ואז יוצא, ויש אנשים שזה נכנס, מתעכב, והם עובדים על זה. זה הכל מאוד שונה, אבל בסופו של יום זה… חייב כאילו בסיס של תקשורת מסוימת כאילו, פתוחה בין ההורים לילדים. זה…
איילת: גם כשקשה…
סיגל: נכון.
איילת: גם כשאתם במשבר, גם כשהתגרשתם, גם כשהכל סוגר עליכם, אני אומרת להורים: "לכו לטיפול, שמישהו יעזור לכם, ילווה אתכם, כדי שתוכלו לעמוד מול הילדים".
סיגל: נכון. כי זה בדיוק זה.
איילת: כי זה באמת תקופה מאוד מאוד קשה.
סיגל: זאת תקופה קשה, ואם אני אפילו לוקחת… אני, כשאמרו שהסדרה הולכת לעלות באפריל אני קצת חששתי.
איילת: למה?
סיגל: אנחנו אחרי ה-7 לאוקטובר!
איילת: הסדרה הייתה אמורה לעלות שבוע אחרי.
סיגל: הסדרה הייתה אמורה לעלות ב-15 לאוקטובר, שבעיניי, חבל שכאילו… חבל שה-7 לאוקטובר קרה בכלל, זה אין ספק.
איילת: כן.
סיגל: אבל כשאמרו שהסדרה עולה באפריל אני קצת חששתי. א', אם בכלל יש לאנשים את הרצון-יכולת להכיל את הסדרה הזאת, כי בסופו של דבר זאת סדרה שהיא כואבת, היא לא סדרה קלה.
איילת: והכל כואב עכשיו.
סיגל: והכל כואב עכשיו. והכאב האישי הפך להיות לאומי. אין את ההפרדה הזאת יותר. יש עדיין 132 חטופים שלא איתנו.
איילת: אנשים שמנותקים מהילדים שלהם ומההורים שלהם.
סיגל: ו… בדיוק, הילדים שלא רואים את ההורים, שלא מדברים, שלא רואים, שלא יכולים אפילו לקבל את החיבוק, את המילה, שזה… ובעיניי זה… הייתי באיזשהו מקום, חשבתי עם עצמי, אמרתי אוקיי, בתור מישהי שמשתתפת, שמצולמת שם וזה, לבוא ולדבר על הנושא עכשיו זה קצת פריווילגי! יש ילדים שאין להם הורים! נרצחו, נחטפו, וההיפך! האם זה לא קצת פריווילגי, כאילו, לבוא ולשדר את זה ולבוא ולהגיד: "הנה, תראו, ילדים שלא מדברים עם ההורים שלהם, הנה הורים שלא… שהילדים לא מדברים איתם". אבל כאילו, הם חיים, הם בסדר, לא קרה להם שום דבר. זה לא מקום כזה קצת מוזר עכשיו לבוא ולשדר את זה?
איילת: ומה את חושבת היום?
סיגל: אני חושבת… אני קיבלתי כאילו את ההבנה שאין מה לעשות, זה מה שהולך להיות, זה כבר לא שלי, לא באחריות שלי, אני לא יכולה להגיד לתאגיד שום דבר מתי לשדר או לא לשדר. אני חושבת שזה כן נושא חשוב שחשוב לדבר עליו, זה כן משהו שהוא גם בסופו של דבר הוא על-זמני. גירושים וניתוק בין ילדים להורים וניכור הורי, אם יש, תמיד יהיו. גם אם בעוד שנה-שנתיים-חמש. אז גם אם לא צופים בזה היום, הכל בסדר. שיצפו בזה מבחינתי as soon כל החטופים חוזרים, בריאים, שלמים עד כמה שאפשר, בחיים או לא, מבחינתי הכל בסדר. כאילו, זה נושא שיעלה, זה סדרה שתעלה.
איילת: לגמרי.
סיגל: כי זה נושא שתמיד קיים. גם אגב בין חטופים, כאילו, בתוך המשפחות חטופים. כי ראינו על כמה מקרים של כאלה שחזרו, שההורים גרושים. היו בקשר או לא בקשר עם ההורים שלהם.
איילת: אני מכירה זוגות שהתגרשו בעודם מפונים אפילו.
סיגל: אז בדיוק. אז זה נושא…
איילת: זאת אומרת, התקופה הזאת עשתה…
סיגל: כן, אני חושבת שכל ה…
איילת: הרבה רע גם לזוגיות וגם למשפחות.
סיגל: כן.
איילת: אבל אני יכולה להגיד לך שהסדרה הזאת משפיעה, ותשפיע עוד הרבה, על קשרים בין הורים לילדים בלי קשר לגירושים. אני יודעת שרואים אותה…
סיגל: באמת?
איילת: המון הורים שהם לא בכלל חושבים על גירושים וגם לא יחשבו על גירושים, ומשהו בקשר הורה-ילד מתחזק בעקבות הדבר הזה.
סיגל: זה חשוב, כי…
איילת: ואני חושבת שבמובן הזה עשיתם שליחות מאוד מאוד גדולה.
סיגל: תודה. אני חושבת שבסופו של יום זה חלק מהמטרות של הסדרה, זה גם כאילו לא לפנות לקהל של ההורים הגרושים.
איילת: זה לעשות טוב לאנשים, בדיוק.
סיגל: זה לא… ולכן כאילו שירי אמרה את זה… אמרה לי, אני לא יודעת אם הכניסו או לא הכניסו, מקווה, היא אמרה לי כמה פעמים שבסופו של דבר, מה שחשוב פה זה לא אם אנחנו נחזור להיות בקשר, כן או לא. אם אני ואבא שלי נחזור להיות בקשר זה מבחינתה לא המטרה. המטרה היא אני. המטרה היא שאני אדע לשחרר את הכעסים שלי, שאני אדע להוריד ממני את המחסומים האלה.
איילת: שאת תסגרי את המעגל עם אבא שלך בעצם.
סיגל: בדיוק.
איילת: לא משנה אם זה איתו או בלעדיו.
סיגל: בדיוק. היא אמרה את זה, ואני מקווה שהכניסו, יכניסו את זה אולי בפרק הבא ואולי נעשה פה ספוילר. אבל כן, כי בסופו של דבר כאילו הקשר הזה זה… הלעשות טוב לאנשים, זה נראה לי מטרת העל של התוכנית, מעבר לחידוש קשר או לא, שזה כבר, את יודעת, happily ever after, כזה סבבה.
איילת: כן, אני חושבת שזה ה"אני מאמין" של היוצרים.
סיגל: כן. הם באים מתוך מטרה לעשות טוב לאנשים. בין אם זה להראות את זה החוצה, למשפחות, כמו שאת אומרת, שיושבות ורואות את זה, כיום, על קשר הורי, הורים-ילדים, ובין אם זה גם לאנשים עצמם שבוחרים להשתתף בתוכנית הזאת. גם השליחים, כמלווים, גם שירי, אפרת, ענבל, נירית וחלי, אל מול, כאילו, אנחנו. אל מול הילדים ושתי האמהות שבחרו להשתתף בזה ולשתף גם את הסיפור שלהם.
איילת: שזה לא דבר פשוט, אבל זה מדהים בעיניי. באמת.
סיגל: זה לא פשוט, זה לא פשוט. וגם כי… בגלל שבאמת כאילו, המקום הזה של השיפוט הוא מאוד קל, מאוד קל לבוא וליפול למקום של שיפוטיות ולבוא ולשפוט בן אדם שאתה רואה בטלוויזיה, [מגחכת] ואפילו כמו שנכתב בכתבה, כתבה שאיתמר התראיין בה, שאנשים פשוט באו והשתלחו ואמרו "היי, הוא מחפש להיות יוצא ריאליטי, הוא רוצה להיות האח הגדול, הוא רוצה להיות סלב". לא.
איילת: לא, לא, אף אחד לא רוצה לעשות את הדברים בשביל זה.
סיגל: לא. גם זאת לא מטרת התוכנית. התוכנית הזאת לא משודרת עכשיו בפריים טיים ממש גדול עם עריכה שמוציאה juice. לא. [מגחכת]
איילת: זה לגמרי דוקו.
סיגל: זה דוקו לחלוטין, יותר מריאליטי, ואני חושבת שבסופו של דבר הם עושים עבודה מדהימה ההפקה הזאת, ואני באמת כאילו מודה למי ששם ת'מספר שלי ברשימת אנשים שיש להם ניתוק במשפחה, [צוחקת] אבל כן אני גם מודה להפקה עצמה שהם יודעים ללוות את האנשים כמו שצריך, גם אחרי.
איילת: כן. אז אני ממש מודה לסדרה הזאת, ולכם כמובן, ולך, כי אני רואה מה זה עושה, ואני יודעת שהסדרה הזאת תלווה אותנו עוד הרבה הרבה זמן. ותודה, סיגל.
סיגל: תודה לך.
איילת: תודה על הפתיחות ועל החשיפה, ועל ה… החשיפה…
סיגל: תמיד.
איילת: לא פשוטה לך. ורואים ושמענו את זה גם תוך כדי…
סיגל: כן.
איילת: השיחה, אז תודה שבאת.
סיגל: תודה לך שאירחת אותי.
איילת: ושיתפת. ואני יודעת שהרבה הורים יקשיבו לך ויֵעָזְרוּ בך, וגם הרבה ילדים.
סיגל: באהבה, וגם מוזמנים לפנות, מי שרוצה, אני תמיד פה לשאלות ולעזור בכמה שאני יכולה.
איילת: לגמרי, לגמרי. ואת גם בקבוצת הפייסבוק שלי, לדעתי.
סיגל: נראה לי.
איילת: "להתגרש עם ילדים - קהילת האימהות", יש לנו גם קבוצה לאבות, "להתגרש עם ילדים - קהילת האבות". אז אם יש לכם שאלות לסיגל, אז כמובן וכמובן, אפשר ללמוד המון מהסיפור שלה. אז תודה, סיגל.
סיגל: תודה לך איילת.
איילת: ואנחנו נתראה בפרק הבא של הפודקאסט "להתגרש עם ילדים".
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments