top of page

אחד ביום - ישראל במלחמה: להתמודד עם הטראומה


תקציר: כמעט כל ישראלי הושפע באופן ישיר או עקיף מהאירועים הקשים של הימים האחרונים. חלק איבדו את יקיריהם, חלק מכירים אנשים שנפגעו במתקפה, ואחרים שיושבים במקלטים, מודאגים מהעתיד לבוא. אז הפעם, אחנו מסתכלים אל הנפש של ישראל, הנפש הפצועה והעצובה, הפעם אנחנו עם מה שמכונה מצב של טראומה לאומית.  אורחת: פרופ' רבקה תובל משיח, יושבת ראש ההיגוי של ארגון נט"ל וחברת סגל באוניברסיטת בר אילן.  אם אתם חשים חרדה ולחץ על רקע האירועים הביטחוניים אל תישארו אם זה לבד. חייגו לקו הסיוע של נט"ל -

 

אלעד: היום יום שלישי, עשרה באוקטובר, ואנחנו "אחד ביום", מבית N12.

אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.


חיים: אחרי הפינוי, הגענו לתל אביב, נסענו ברכב, היה אזעקה. כולם מתרגשים, בוכים, עוצרים כאילו. מה זה? מה קרה? אנחנו יודעים להתמודד עם טילים. יודעים להיכנס לממד, לתת לילדים את הביטחון הזה, שהכל בשליטה.


אלעד: שבע שנים חיים ילין היה ראש מועצת אשכול. הרבה יותר שנים מזה הוא חי שם, בקיבוץ בארי.

הוא יודע לזהות ירי לפי הסאונד. הוא יודע מתי זה ירי שגרתי, מתי הוא חריג, הוא יודע מה נורה.


חיים: אוקיי, כשיש מחבלים בקיבוץ אתה אומר אוקיי, חוליות מחבלים, כיתת כוננות תקפוץ, תרגלנו את זה שנים. נסתדר גם עם זה.


אלעד: אז אפשר להבין וזה מאוד הגיוני שאדם שמכיר מצוין ירי של רקטות ומכיר מצוין תרחישים של חוליות מחבלים שחודרות לקיבוץ שלו, הגיוני שאדם כזה יכיר טוב גם טראומה או פוסט טראומה. וזה באמת מה שחיים ילין אמר ליגאל מוסקו, שליווה אותו השבוע בביקור פצועים מבארי, השכנים שלו.


יגאל: והפצוע האחרון הצלחת לדבר איתו?

חיים: אתמול הצלחתי, ראיתי את העיניים שלו. אני מכיר את העיניים האלה של הפוסט טראומה. זה עיניים גדולות כאלה ואין עיניים. זה זגוגית כזאת שקופה. איזה סוג חיים יהיו לילדים האלה ולהורים שראו את הזוועה הזאתי? אני לא יודע. ממש לא יודע.


אלעד: יותר ממאה גופות נמצאו בבארי, קיבוץ עם קצת יותר מאלף תושבים. וכמו אותו פצוע שחיים ילין פגש, כך קיבוץ בארי כולו, בטראומה ובפוסט טראומה.


חיים: ובאורי לא תחזור להיות בארי. ונחל עוז לא יחזור להיות נחל עוז. וכפר עזה לא כפר עזה. ונירים לא נירים. וניר עוז לא ניר עוז. כשיקברו את המתים וירחיבו את בתי העלמין כי אין מספיק קברים, אז יפול האסימון ויבינו. זה לא יחזור. כי אתה תסתובב במדרכות ואתה תדמיין שהחבר שלך או מי שרכב איתך אופניים או מי שעבד איתך, אתה תראה את הפלאשבק שלו במדרכות, אבל הוא לא שם.


אלעד: או כמו בארי, הדרום כולו. כמו הדרום, המדינה כולה. [מוזיקה]

אז הפעם, בתום היום השלישי של מלחמת אוקטובר 23', אנחנו מסתכלים אל הנפש של ישראל, הנפש של כולנו, נפש פצועה ועצובה. הפעם, אנחנו עם מה שמכונה מצב של טראומה לאומית.



אלעד: היי רבקה, מה שלומך?


רבקה: אתה יודע, זאת שאלה שעד לפני שלושה ימים התשובה עליה הייתה מאוד פשוטה ועכשיו בעצם השאלה מעוררת מחשבות על איך עונים על השאלה הזאת.


אלעד: השיחה עם פרופ' רבקה תובל משיח הגיעה לטראומה לאומית בעצם עוד לפני שהיא התחילה.

עוד בשלב הסמולטוק, עוד בשאלת מה נשמע.


רבקה: זו שאלה שקשה למצוא לה תשובה בימים האלה.


אלעד: היא מומחית לטראומה לאומית ויושבת ראש ועדת ההיגוי של ארגון נט"ל, נפגעי טראומה על רקע לאומי. היא פסיכולוגית קלינית וחברת סגל באוניברסיטת בר אילן, ובכל הכובעים האלה יוצא שביממות האחרונות היא והצוות שאיתה מתמודדים עם המון טראומות.


רבקה: אנחנו חווים שיחות מאוד מאוד מאוד אינטנסיביות. רק בשביל לסבר את האוזן, אם אנחנו מקבלים עשרות שיחות בכל יום, ביומיים האלה קיבלנו יותר מ-3,500 שיחות, שזה פי עשר ויותר מהכמויות הרגילות שאנחנו מקבלים. אנחנו שומעים דברים כמו 'אני לא יכולה לנשום', 'הבת שלי נעדרת', 'אני לא מצליחה לעבור את השעה הקרובה', 'אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות, אני על סף התעלפות כל רגע', 'אני מחפשת אינפורמציות, הן לא עוזרות לי, מבלבלות אותי', 'אני צריכה כלים לשרוד מציאות שהיא בלתי אפשרית', למשל, אוקיי?

או שיחות עם חיילות שהיו בנות ערובה הרבה מאוד שעות ואחר כך ראו את החברים שלהם מתים. אנחנו מדברים עם הורים שהילדים שלהם מאוד מאוד מפוחדים ומתחילים להגיב. גם בכל מיני גילאים, בתגובות של רגרסיה, בתגובות של פחדים, ברצון להסתגר בבית.

אנחנו נותנים כלים להורים, אנחנו עושים הדרכות לקבוצות של הורים בזום והצוות שלנו עושה עבודה נפלאה ימים ולילות, אבל גם הצוות שלנו בעצם חשוף לתכנים מאוד מאוד מאוד קשים. אז אנחנו נמצאים במה שאנחנו קוראים לו מבחינה מקצועית, מציאות משותפת. אנחנו גם מטפלים במציאות, אנחנו צריכים להקשיב לזה, אבל אנחנו פוחדים מאותו דבר.

הילד שלי עכשיו נמצא בכניסה לעזה, זה לא היפותטי בשבילי. אני צריכה לטפל באנשים שאני עצמי פוחדת מאוד. זה לא משהו שהוא מנותק, אני לא מדברת תיאורטית. אוקיי?

אז זה מאתגר מאוד, זה קשה הרבה יותר ואנחנו חייבים בתוך כל זה לשמור גם על עצמנו.


אלעד: כשמדברים על טראומה לאומית, המונח מציאות משותפת הוא חשוב.כל אחד מאיתנו חווה את המציאות לבד, כל אחד מאיתנו חווה את הטראומה לבד, אבל במקביל אנחנו גם חווים אותה ביחד. טראומה קולקטיבית, לאומית.


רבקה: טראומה לאומית בהגדרה שלה, זו טראומה שהמאפיינים שלה הם לא רק פגיעה באנשים בודדים או בקבוצה ספציפית בודדת, אלא יש בה משהו שחוצה. קבוצה חברתית רחבה מאוד או כזאת שהיא ממש של כל החברה הישראלית כמו מה שאנחנו רואים עכשיו. אז אני לא נביאה, אבל לא צריך הרבה מאמץ כדי להבין שאנחנו עכשיו בעיצומה של חווית טראומה לאומית.


אלעד: לאדם יש גוף פיזי והגוף שלו מושפע כשהאדם חווה טראומה. לקבוצה, לקולקטיב, אין גוף כזה וזו סיבה אחת שמאוד קשה לאבחן טראומה קולקטיבית, יש גם סיבות אחרות. אבל ניסיון העבר וגם מחקרים מראים שלמרות זאת, קבוצה יכולה לחוות טראומה משותפת, גם אם יש בה חברים שבכלל לא חוו באופן אישי את מקור הטראומה עצמה.


רבקה: אם אתה חושב על ספטמבר 11, על אסון התאומים, אנשים ישבו בקליפורניה, לא הכירו את האנשים שהיו במגדלים, וחוו תסמינים של טראומה, מעצם מאותם אמריקאים שרואים את סמלי האומה שלהם נפגעים ורואים אירוע מאוד מאוד מאוד קשה לצפייה.


אלעד: היו בישראל אירועים כאלה של טראומות לאומיות, היו אירועים גדולים שהובילו את ישראל להתמודד עם טראומה משותפת. במיוחד, וזה לא אמור להפתיע אותנו, אירועים ביטחוניים, במיוחד מלחמות, ובמיוחד במיוחד מלחמה אחת.


דובר ג: זה נחקר כמובן, המלחמה הכי גדולה ונחקרת, זאת כמובן מלחמת יום כיפור. יש משהו שהוא עושה לכולנו טריגר בזיכרון הזה של להיות כל כך לא מוכנים. כמובן בזיכרון הדומה של התאריך, 50 שנה, יש הרבה דברים שמציפים לנו את הזיכרון, וזה כנראה לא במקרה, ויש המון מחקר על מלחמת יום כיפור.


אלעד: מה ראו במחקרים?


רבקה: ראו כמה דברים מאוד משמעותיים, שההשפעות של הטראומה של יום כיפור, הן השפעות מתמשכות לאורך השנים. המחקרים האחרונים המראים שההשפעות האלה מחלחלות לזקנה, משפיעות על זקנה מוקדמת יותר, על תמותה מוקדמת יותר של פדויי השבי, בהשוואה ללוחמים אחרים. כלומר, זה חשוב הנקודה הזאת מכיוון שלוחמים שלא היו שבויים וכן לחמו במלחמה, הם היו בריאים יותר מהשבויים, אבל חלקם גם התמודדו עם תסמונות פוסט-טראומתיות ברמות כאלה ואחרות.

רוב החברה התמודדה בצורה של חוסן. אנחנו חברה שבעצם כולה נלחמה ביום הכיפורים, כולה איבדה ביום הכיפורים ובכל זאת המשכנו את החיים. המשכנו, התקדמנו, הקמנו פה בחמישים שנה חברה מתפקדת ויוצרת, אז טראומה היא תמיד לצד החוסן.

אם אתה רוצה רגע לדבר באחוזים, אז אנחנו מדברים על אירוע טראומטי קולקטיבי, כמשפיע על בין עשרה לחמישה עשר אחוז מהנפגעים, זאת אומרת ש-85% מגיבים בתגובות של חוסן. אוקיי? אז חוסן וטראומה תמיד הולכים ביחד.


אלעד: רובנו, ואני אומר רובנו רק כדי לא להכליל, רובנו הישראלים מסתובבים עם איזושהי מידה של פוסט-טראומה. אני מכיר את זה על עצמי. אני עולה על אוטובוס בלונדון ותמיד בוחן את כל הנוסעים. מחפש משהו חשוד, תיק או מעיל חריג ואני עושה את זה אינסטינקטיבית. זה מנגנון שכנראה אימצתי מהילדות בזמן האינתיפאדה השנייה.


רבקה: הייתי אומרת שהדבר שאתה מתאר נשמע כמו תסמין פוסט-טראומטי. זה לא אומר שיש לך פוסט-טראומה, אבל זה בהחלט אחד מהמאפיינים. צריך הרבה מאפיינים כדי לקבל את האבחנה, אבל בהחלט ככה נראה תסמין של פוסט-טראומה, העוררות, הדריכות הזאת, הצורך לראות מי נכנס למסעדה כשאתה יושב, ומי עומד מאחוריך, כן? בהחלט. זאת עוררות שתחשוב, כמו שאתה אומר, החברים שלך באירופה לא מתנהגים בצורה הזאתי.


אלעד: אז הפוסט-טראומה חקוקה בנו ולא צריך להיות פרופסור או מומחה כדי להבין שגם עכשיו, ברגעים אלו ממש, מדינת ישראל חווה אירוע טראומטי. במידה מסוימת אירוע חמור מקודמיו. כי כן, יש חוסר ידיעה, והוא מתורגם לתחושת חוסר שליטה ומגביר חרדה. וכן, יש גם הפעם כמויות מזעזעות של הרוגים ושל נעדרים, אלא שהפעם יש כמויות חסרות תקדים, של הרוגים ונעדרים. יש עשרות שבויים אזרחים, יש נשים צעירות שנפלו בשבי, יש סרטונים זמינים, יש תמונות שעוברות מאחד לשני בלי הפסקה, יש אינפורמציה שמציפה אותנו וזה מתכון שלא יכול לצאת ממנו משהו אחר מלבד טראומה קולקטיבית.


רבקה: החברה מתמודדת עם אירוע טראומטי. המאפיינים של התמודדות עם אירוע כזה, זה רמות חרדה מאוד גבוהות, תחושות של חוסר וודאות, תחושות של פחד, רצון לעשות משהו כדי לצאת מהסיטואציה, ניסיונות להידבק למסכים כדי לקבל כל שביב אינפורמציה באופן שלפעמים הוא כבר לא כל כך אפקטיבי, צורך לדעת כדי לטשטש קצת או לפתור קצת את אי-הוודאות, אלא המאפיינים המרכזיים והם נכונים גם ליחידים והם נכונים גם לחברה.

השלב השני מתחיל כשהטראומה מסתיימת, והאדם מתחיל לעבד את כל מה שקרה. יש אבחנה מאוד ברורה בין טראומה לבין פוסט טראומה. ברמה הקלינית, רק פוסט טראומה היא אבחנה, טראומה היא לא אבחנה, טראומה היא אירוע. אוקיי?

חברה יכולה לצאת מטראומה קולקטיבית בלי פוסט טראומה, אבל היא יכולה לצאת ממנו עם פוסט טראומה קולקטיבית.


אלעד: אולי אני שואל אותך את זה בתמימות ובניסיון לחפש חצי כוס מלאה, אבל זה שיש לנו ניסיון עם טראומות, אולי יכול לעזור לנו להתמודד עם טראומות חדשות, עם הטראומה הזו?


רבקה: אנחנו שואלים את השאלה, האם מישהו שעבר כבר אירועים טראומתיים והתמודד איתם בסדר, יהיה חסין יותר? והמילה חוסן היא מילה חשובה בהקשר הזה, האם אנחנו יודעים לפתח חוסן, ואז כשתקרה הטראומה הבאה נהיה חסונים יותר, או שדווקא הטראומה גורמת לנו להיות גאים יותר?

זו שאלה מאוד מאוד גדולה, והתשובות עליה הן נחלקות. מאוד תלוי בדרכי ההתמודדות עם הטראומה הראשונה.

באופן כללי, החברה הישראלית, בהחלט נמצאה בהרבה מחקרים כי היא יותר בעלת חוסן מחברות אחרות.

בגלל חשיפות חוזרות שלנו למצבי לחימה, בגלל שפיתחנו כלים במשך השנים, בגלל שאנחנו יודעים להתמודד עם תקופות של אי-וודאות, אז אנחנו כן חברה עם חוסן, שהיה מדורג כגבוה עד לא לפני הרבה זמן במובן החברתי.


אלעד: הטראומה היא כאן, זו העובדה וזו טראומה מתמשכת, זה לא אירוע אחד נקודתי שהתחיל ונגמר מהר. אנחנו חיים עם הטראומה הזו, היא הולכת ומתפתחת. וחוקרים כבר ראו שבמקרים כאלה, התחושות מורכבות יותר וההתמודדות מורכבת יותר. וכדי להמשיך לתפקד עם טראומה לאומית כזו, צריך, וזו המילה ששומעים המון בימים כאלה, צריך חוסן.


רבקה: תראה, בוא נלך על ההגדרה הכי פשוטה. חוסן מוגדר בתור היכולת להמשיך ולתפקד בסך הכל בצורה טובה אחרי שעברת אירוע טראומתי. אז אם אנחנו מדברים על זה ברמת היחיד, אז ברור לך על מה מדובר.

נכון, אתה אומר, אוקיי, עברתי אירוע קשה, אבל אני מצליח לתפקד, אני מצליח להנות מהחיים, אני מצליח לבסס יחסים קרובים זוגיים לצורך העניין, אני מצליח להרגיש שיש לי תקווה להמשך החיים שלי וכולי.

ומה? אפשר לחשוב על זה באותם מונחים. על היכולת של חברה לתפקד, לשגשג כלכלית, לשגשג חברתית, להצליח לפעול בצורה שהיא בסך הכל מראה על לכידות שהיא טובה. ויש רשימות, אנחנו יודעים על זה הרבה מאוד ממחקר, יש דברים שאנחנו יודעים שמגבירים חוסן, ויש דברים שמפחיתים חוסן. יש על זה כל כך הרבה מחקר שזה יהיה טעות לא להתייחס לזה.

עכשיו אני, בוא נדבר רגע ברמה האישית. ברמה האישית מאוד ברור, שדחף אחד שלנו זה לצרוך כמה שיותר תקשורת, ודחף אחר, והשכל אומר לנו, אני מבינה, זה לא לגמרי ברור. זה מפחית חוסן. מה שמגביר חוסן זה להיות ביחד עם אנשים שאתה אוהב. זה להיות מסוגל לבוא למישהו, לקבל חיבוק, לתת חיבוק, זה להרגיש שאתה עושה משהו שהוא משמעותי בתקופה הזאת, זה להצליח לשמור על עצמך באיזושהי צורה ששומרת על ה-Well-Being שלך, גם אם זה לצאת להליכה, לבשל לך משהו שאתה אוהב, לפנק את עצמך באיזושהי צורה. זה דברים, לכאורה, מאוד קטנים, אבל הם מעצבים את רמת החוסן שאתה תרגיש.

כרגע, כרגע, בזמן הזה, אנחנו לא מדברים היפותטית, אנחנו מדברים על דברים מאוד מאוד ישומיים, והדבר הזה מתרגם מאוד לשאלה, איך החוסן החברתי שלנו בסופו של דבר יראה.


אלעד: אנחנו חברה במצב של טראומה, והשאלה היא מה יקרה מכאן? איך יוצאים מהטראומה, או אתם יודעים מה? איך ממשיכים לתפקד איתה?

כמו אדם, גם חברה יכולה לשקוע ולדעוך. וכמו אדם, גם חברה יכולה דווקא לקחת את הטראומה וממנה לצמוח.


רבקה: הטראומה היא משבר קיצוני. משברים קיצוניים יכולים להוביל גם לפעמים להפתעות טובות. הוא יכול להוביל גם לחיים חדשים. עכשיו, מאחר שהיינו מאוד קרובים למשבר, גם לפני, יכול מאוד להיות שאם נשכיל להשתמש במשבר הנוראי שאנחנו נמצאים בו, ואם נצליח, גם אפשר לצמוח מהמקום הזה. המילה צמיחה היא לא מקרית בהקשר הזה. אנחנו מדברים על המושג צמיחה פוסט טראומטית, שרואים אותו הרבה פעמים אחרי אירועים טראומטיים, בוודאי אצל אינדיבידואלים. שאנשים עושים תפניות חיוביות בחיים, שאנשים מסדרים לעצמם סדרי עדיפויות, שאנשים מוצאים משמעויות הרבה יותר טובות מאיך שהם חיו את החיים שלהם לפני.

דברים שלא היו קורים לולא הטראומה.

עכשיו, רוב האנשים היו אומרים, תודה רבה, אני מוותר על הטראומה, הייתי מוותר על השיעור הכואב הזה, אבל עדיין, לא שאלו אותך, ובהינתן שהדבר הזה קרה, אתה הרבה פעמים, אנשים צומחים מתוך הטראומה.

לכיוונים מאוד מאוד חיוביים, לכיוונים שהם ממש מגלים זוויות חדשות בכוחות שלהם, בצרכים שלהם, במשמעות שהם רוצים לחיים, עושים שינויים מאוד גדולים. אני מזמינה אותך להרהר ביחד בשאלה איך חברה יכולה לעשות צמיחה פוסט-טראומטית?


אלעד: אני הרהרתי, ועדיין מהרהר, גם ברמה הלאומית, אבל גם ברמה האישית.

איך מתפקדים בימים האלה?

איך מוציאים את הראש מהתמונות?

איך משתלטים על התחושות האלה, על הזעם, על חוסר האונים?

איך מרגיעים את הלב?

אז יש דרכים.


רבקה: כמו שאמרתי, יש דברים שמגבירי חוסן, ואנחנו יכולים לקחת אחריות על חלק מהדברים שיחזירו לנו חוסן. לדאוג להיות עסוקים. להיות עסוקים, דרך אגב, זה לא עכשיו ללכת לפתור חידות מתמטיות מסובכות.

הקוגניציה שלנו לא במיטבה. סטרס לא מיטיב עם הקוגניציה. אבל אם אתה אוהב לבשל, אז זה בסדר גמור להתעסק עכשיו קצת במטבח ולבשל או להחליט שזה הזמן לנקות את הבית או לסדר מדפים או אם בא לך יותר עכשיו להעביר את הזמן לעשות עבודה מהסוג שלא דורש חשיבה מאוד מרובה ואם אתה מצליח, אז כמובן גם את העבודה הרגילה שלך. אז להיות עסוקים. להיות עסוקים. שאנחנו לא עסוקים, המון אנשים מתקשרים בלילה מכיוון שהם אומרים 'כל היום אני עסוק, בלילה מגיעות המחשבות.'

אז ככל שאנחנו עסוקים יותר, ככל שאנחנו עושים עבודה שיש בה משמעות וזו לא חייבת להיות העבודה בשכר שלנו. להתנדב, לעזור במשהו, לבדוק מה שלום השכנה, להתקשר להורים, לדאוג לאחיינים או לילדים, לארוז דברים, ללכת לתרום דם, כל מיני דברים שנותנים לנו הרגשה שבחלק הקטן שלנו, אנחנו עוזרים למצב, הדבר הזה בתורו מקטין את חוסר האונים שלנו ואז הוא מגדיל את תחושת השליטה שלנו. כל המונחים האלה מתקשרים לחוסן.

הדברים הפיזיים שתיארתי, לצאת להליכה, הייתי אומרת ללכת לחוף הים, אבל במצב הטילים הנוכחי אני נזהרת מלהמליץ את זה, אבל כל אחד יכול למצוא את ארבע האמות של הסביבה הביתית שלו בשביל לצאת לנשום אוויר. עם הכלב, עם החתול, עם עצמך, לדאוג לדברים הבסיסיים האלה, זה חשוב.


אלעד: אז יש לי שאלה ואני מודה שהיא אולי קצת אנוכית, גם כאדם שעובד בחדשות וגם כצרכן חדשות אובססיבי. זה ברור שצפייה אינטנסיבית נותנת מצד אחד תחושה של שליטה. היא מפחיתה במשהו את חוסר הוודאות, חוסר האונים, אבל ברור שהיא מגדילה את החרדה ומציפה מחדש כל הזמן את הטראומה. אלא שהאלטרנטיבה היא ניתוק מוחלט? זה משהו שהוא יותר בריא נפשית?


רבקה: ממש לא, ממש לא. אני לא חושבת גם שזה אפשרי. אני חושבת שהשאלה היא שאלה של מינון, והתשובה שאני אתן היא תשובה שהיא חייבת בסופו של דבר להתאים לאינדיבידואלים, היא תהיה על רצף. יש אנשים שכן בקצה יהיו בהתנתקות ויבקשו מבין או בת הזוג שלהם פעם ביום לתת להם איזשהו עדכון וזה מה שהם צריכים.

יש אנשים שיגידו לעצמם, בסדר, אני שלוש פעמים ביום פותח את החדשות, מציץ, שומע, סוגר.

יש אנשים שעושה להם טוב לדעת יותר.

אבל כל אדם צריך למצוא איזשהו גבול שהוא מבין שהוא לא עובר אותו, לא לשבת שעות על גבי שעות, לא לצפות בסרטוני אימה האלה. אף אחד לא מרוויח ולא ירוויח מעולם מלצפות בסרטוני זוועה שהמחבלים שחררו למדיה החברתית.

עכשיו אני רוצה להגיד על זה עוד נקודה, כי הרבה אנשים שדיברתי איתם אמרו לי, 'אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לצפות בחדשות ובסיפורים על כל ההרוגים כדי לכבד אותם, כדי לא להרגיש שאנחנו ממשיכים הלאה.

יש פה חיים, יש פה בני אדם, אנחנו צריכים לכבד אותם.'

אני מבינה את הנקודה הזאת, אבל כרגע זה לא הדבר שהכי יעזור לנו, יהיה לנו זמן גם לעשות את זה, לכבד את הסיפורים של האנשים שנפגעו וחיו. אנחנו לא יכולים ממילא ברמה הנפשית להכיל 800 הרוגים ואת הסיפורים שלהם, אנחנו לא בנויים לזה.

זה לא אפקטיבי כרגע, זה לא באמת מכבד את האנשים, זאת פיקציה של החזרת שליטה, אנחנו לא מחזירים כך שליטה, אנחנו רק פוגעים בעצמנו.

אז צריכת חדשות? בוודאי שכן, אבל צריכת סרטונים שהם סרטוני אימה, שגורמים לנו אחר כך לא לישון בלילה, לא.


אלעד: בשלב הזה אני סיימתי את השיחה עם פרופ' תובל משיח, רציתי להודות לה, אבל היא הרי מומחית לטראומה לאומית ופסיכולוגית קלינית, והיה לה עוד טריק אחד אחרון. עוד דרך אחת לאפשר לי ואולי גם לכם לחיות לצד הטראומה החדשה שלנו.


רבקה: אולי כדי לא לסיים בכובד הזה, שהשיחה הזאת מטבעה מובילה אליו. אז דיברנו מקודם על הנרטיב שיש לנו. וחשוב לי לציין ולהזכיר, אנחנו עם מוכה מלחמות, אנחנו מאוד מאוד מנוסים במלחמה. אבל אנחנו גם מנוסים בתקומה וצריך להחזיק גם את הנרטיב הזה בראש. אנחנו במערכה כל כך קשה עכשיו, אבל המערכה הזאת היא חלק מדרך מאוד ארוכה שאנחנו כבר הולכים בה הרבה מאוד זמן ויודעים גם לקום ממנה. אנחנו נצא ממנה, אנחנו נתמודד הכי טוב שאנחנו יכולים עם האובדנים ועם הכאב ועם הטראומה כל כך קשה שאנחנו מצויים בה ואנחנו נמשיך הלאה. ההיסטוריה שלנו מראה שיש לנו את הכוח להתמודד וזה הנרטיב הגדול יותר בעיניי.


אלעד: פרופ' רבקה תובל משיח, תודה רבה.


דובר ג: תודה לך.


אלעד: וזה היה "אחד ביום" של N12.

הפנייה לקו הסיוע של נט"ל. אם אתם חשים חרדה או לחץ על רקע האירועים הביטחוניים האחרונים, אל תישארו עם זה לבד, תחייגו לקו הסיוע של נט"ל, 1-800-363-363, הם יעזרו לכם, והם יעזרו לכולנו.

העורך שלנו הוא רום אתיק, תחקיר והפקה, דני נודלמן, עדי חצרוני, רוני הרניב ושירה אראל. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו ואני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

60 views0 comments

Comments


bottom of page