top of page

אחד ביום - ישראל במלחמה: שיחה עם דני קושמרו




היום יום שלישי 17 באוקטובר ואנחנו אחד ביום מבית 12N.


אני אלעד שמחיוף ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו סיפור אחד ביום בכל יום.


קושמרו: 7 באוקטובר נדמה לי 7:36 אני שומע את האזעקה כי את הראשונה לא שמעתי. מתלבט אם להעיר פה את המשפחה. שומע אחר כך את הבומים הולך הצידה לראות מה קורה בטלפונים שלי ואני רואה את כל הירי טילים והאזעקות, שיחה אחת קטנה לגיא סודרי, העורך, אומר כדאי שתבוא לפה.

אני פותח את השידור שעה ומשהו אחרי שהתעוררתי שם בדסק בנווה אילן לקראת 9, ואתה מנהל שידור, הכי מטורף, מוטרף שעיתונאי עושה. כלומר, אנחנו בדרך כלל אלעד, באים למקומות אחרי שאירוע הסתיים או שאנחנו מבינים מה קורה. וכאן אתה מתחיל, לקח לי מעט מאוד זמן להגיד 'זה לא סבב' להכריז 'אני מהאולפן, חברים אנחנו במלחמה.'


שמחיוף: אנחנו מביאים לכאן בדרך כלל עיתונאים, כתבים שלנו בחברת החדשות קולגות, חברים. אנחנו מדברים איתם על אירועים שקורים מבקשים מהם דיווחים ופרשנויות. אבל אנחנו חיים בזמנים אחרים ובאירועים שקורים עכשיו, עיתונאים הם לא באמת רק עיתונאים. בימים האלה עיתונאים ישראלים לא באמת יכולים להסתכל על המציאות עם אותם פילטרים רגילים. קצת מרוחקים, קצת צינים. בימים האלה העיתונאי שבנו נדחק למקום נמוך נמוך בתוך הלב גם כשיושבים באולפן.

אז ביום האחד עשר למלחמת אוקטובר 23' נדבר עם עיתונאי ועם חבר אבל קצת אחרת נעשה עוד שיחות כאלה בהמשך, אבל היום נדבר עם דני קושמרו.


שמחיוף: שלום קושמרו,

קושמרו: שלום אלעד.


שמחיוף: הגעת לנווה אילן בשבת ההיא השחורה בבוקר. עצם זה כבר איתות שקורה משהו חריג. אתה זוכר מתי ואיך התחלת להבין עד כמה חריג היה מה שקרה אז? עד כמה מזוויע עד כמה מחריד?


קושמרו: זה מתחיל להיכנס לך לתודעה כשאתה מתחיל לקבל שיחות טלפון שאתה לא מאמין שאתה עושה עם ישראלים ביישובים שאני מכיר היטב, עם החברים שלי מבארי, מהמועצה האזורית אשכול. מקומות שיש לי שם לא מעט חברים רוכב שם באופניים, באופנוע, אוהב את המקום הזה. איך אמר לי שם פעם מישהו באחת אין ספור הכתבות שעשיתי? זה 95% גן עדן 5% גיהנום. זה היה לפני השבעה באוקטובר.

ואתה מקבל טלפונים מבחורה בוכייה, מאלה יש לה קול של ילדה אני חשבתי בהתחלה שהיא ילדה בת 12 שאלתי אותה בת כמה היא שהיא בוכה והיא אומרת לי ויש לי צמרמורת עכשיו שאני אומר לך, 'ראיתי את אבא שלי בעזה'


הקלטה: "יש לנו את אלה מבארי על קו הטלפון, אלה".

אלה: "שלום"

קושמרו: "שלום לך".

אלה: [בוכה]:"אני צריכה עזרה חטפו את אבא שלי"

אורח באולפן: "אוי ואבוי"

קושמרו:"בת כמה את אלה?"

אלה: "הוא בעזה"

קושמרו:"רגע, אלה שניה, בת כמה את אלה?"

אלה: 23

קושמרו: "ולמה את אומרת שחטפו את אבא שלך?"

אלה: "כי ראיתי תמונה בטלגרם מחדשות עזתיים, תמונה שלו בעזה, כנראה שאמא שלי הייתה איתו וסבתא שלי שמעה את זה, אז היא נסעה אליהם גם הביתה והוא ניסה להגן עליהם אז לקחו אותו לעזה, לקחו אותו"

קושמרו: "ראית את התמונה של אבא שלך?"

אלה: "ראיתי את התמונה של אבא שלי בעזה."

קושמרו: "את בטוחה?"

אלה: "כן, בלי בגדים, אני לא יכולה, כן זה אבא שלי" [בוכה]

קושמרו: "אתם כולכם גרים בבארי?"

אלה: "כן, לי יש דירה משלי אז לא הייתי איתם בבית אבל הוא כתב לי, הוא כתב לי שנכנסו וחוטפים אותם. הוא כתב לי ואני לא, אין לי מה לעשות עם זה, לא היה לי מה לעשות. אני נמצאת בדירה שלי בקיבוץ, בקיבוץ בארי."

קושמרו: "בממ"ד?"

אלה: "כן, נעולה בממ"ד."

קושמרו: "עם מי את שם?"

אלה: "כל הזמן יש פה יריות. עם בן זוג שלי"

קושמרו: "גם עכשיו?"

אלה: "כן, יש פה כל הזמן צרורות ומנסים לדפוק על הדלת ואף אחד לא עושה כלום. אנחנו כבר ארבע שעות שוכבים פה בשקט בלי שום פתרון"


קושמרו: זה בשעה נדמה לי 11. ואתה אומר רגע, לא שמעתי טוב, מה זאת אומרת ראית את אבא שלך בעזה? את מבארי מה אבא שלך עושה בעזה?

אז זאת אומרת, זה דברים שהראש לא, לא, לא מצליח להבין או קריאות לעזרה לסיוע, לצה"ל, למערכת הביטחון, 'בואו תעזרו לנו, עוברים פה בית לבית ויורים עלינו'.

אתה יודע, בדיוק אני רגע לפני שידרנו סרט על יומני גולדה. ושם אני זוכר, יש את הקריאות האלו מהמעוזים של החיילים על גבול התעלה. 'תביאו לנו אש תביאו לנו חיל אוויר תעזרו לנו'.


הקלטה: "אני מקבל, כדורים מעל הראש, לא יכול להוציא את הראש החוצה, תשלחו מיד מיד תגבורת"


קושמרו: אז אותן שיחות אני עושה לא בתעלה ולא עם חיילים אלא עם אזרחים.


שהם במרחק שעה נסיעה ממני, מהבית שלהם.


זה דבר שלא האמנתי בחיים שיקרה והשידור נמשך ואתה חסר אונים. מה אני יכול להגיד לבחורה צעירה שאומרת שראתה את אבא שלה בעזה?


שמחיוף: תשמע, אנחנו עיתונאים הרבה שנים וגם אני הייתי שם בעבר במקום הזה באולפן, בכיסא הזה משדר משדרי מלחמה. אני מודה שצפיתי בשידור ביום שבת, עם צמרמורות בכל הגוף. ראיתי את השיחות שניהלת עם אלה ושיחות אחרות ואמרתי לעצמי אלוהים, מה שואלים בסיטואציה כזאת? מה אומרים? איך בכלל ברגע כזה בן אדם, כל בן אדם. אמור להיות גם עיתונאי?


קושמרו: קודם כל פה אתה כמובן קודם כל בן אדם, עוד לפני עיתונאי. אני מודה שהגרון, אתה משתנק ולא יודע מה להגיד הרבה. ואיך אני יכול לחזק אותה מה אני אגיד לה 'יהיה בסדר'? מה אני אמור להגיד לה וכמה שאלות וכמה אני יכול להקשות עליה?


כשהשיחה אחר כך זה מישהו שאומר לי 'הם עוברים מבית לבית איפה אתם? תבואו להציל אותנו'.


זה שיחות קשות מאוד. אתה באמת משתנק ואתה לא יודע מה לשאול יותר חוץ מתספרי לנו מה קורה חוץ מהדבר הזה. אני לא צריך לשאול אפילו 'מה איך את מרגישה?' ואתה יודע, השאלות הסטנדרטיות.

זה רק לנסות להבין את הסיטואציה זה באמת גם הסקרנות של להבין רגע, איפה אתם בממ"ד?

ומה אתם שומעים? ויש לכם נשק ויש לכם שם ילדים? ויש לך סכין?


הקלטה:

קושמרו: "תושבת ניר עוז, דורין בעוטף עזה"

דורין (בלחישה): "הם חדרו חדרו לבית שלנו. הם ניסו לפתוח את הממ"ד. שיט, הם עכשיו נכנסו עוד פעם. בבקשה בבקשה תבואו לעזור לנו. מרגיש שאין אין פה צבא, אין אף אחד, חוץ מהחברים של הכיתת כוננות פה שהם מתרוצצים.מה קורה פה? מה קורה? למה לא באים לעזור לנו? בבקשה אנחנו פה עם ילדים. זהו, אני רוצה לסגור כי אנחנו צריכים להיות בשקט."

קושמרו: "דורין, כן, אני לא אקשה עלייך עוד. אירוע שם גדול בניר עוז. דורין, תחזיקו מעמד וכוחות הביטחון שומעים את הקול שלך."

דורין: "בבקשה בבקשה. או או, ביי'. צליל ניתוק."


קושמרו: אלו שאלות שהן בלתי נתפסות. בחיים לא חשבתי שאני אשאל אזרחים ישראלים, וזה שידור, הייתי שם מרבע לתשע עד, אני לא זוכר, שלוש אחרי הצהריים ואתה אומר מה היה כאן? מה זה השידור הזה עכשיו?


שמחיוף: תיקח אותי לרגע שאתה ניתקת את המיקרופון, פתחת את הדלת של האולפן ויצאת החוצה.


קושמרו: אתה מרגיש כאילו אחרי שרצת מרתון. הגוף מפורק, חלש, אתה בקושי עומד. כי אתה צריך להחזיק את עצמך כל השעות האלו עם שיחות שוב ושוב עם תושבים. ולוקח לך כמה ימים להבין שזה רגעים למרבה העצב והצער היסטוריים.


שמחיוף: כן, ואתה עוד באותו ערב נסעת משם לשדר בדרום וחזרת לשם לדרום לשדר כל יום במשך אותו שבוע בימים שבהם העשן עוד התמר באופן מילולי ממש.


קושמרו: נדמה לי ביום השני של השידור שירדתי דרומה, אני רואה משאיות קירור עוברות מאחורי. כי מי שהיה בשטח זה רק הצוות שלנו, צוות עם ההפקה עם עודד בינו.

ורק מכוניות של ביטחון ואולי כמה אמבולנסים. ביטחון, צבא, משטרה, אמבולנסים. פתאום מגיעות משאיות קירור.

אז בינו אומר לי תסתכל, אמרתי לו משאיות קרור. אומר לי 'אתה יודע מה יש במשאיות קרור האלה.'

ועוברות לך משאית אחרי משאית, משאית אחרי משאית של זק"א וברור מה יש במשאיות האלו. אני בהתחלה התלבטתי אם להגיד מה יש על, אתה יודע יש גבול. אתה מצד אחד, רוצה לדווח ולהמחיש לציבור את הזוועה.

מצד שני, ברור לך שאנשים בבית משוועים לאיזה שביב אופטימיות ומשהו נחמד. ואתה צריך לתמרן בין הדברים האלו.


אתה מתלבט כמובן אם לספר על מעשי הזוועה שאנשי זק"א מספרים לך בחצי לחישה.


אתה מתלבט לתאר את ממדי הזוועה של של הגופות שמוטלות שם בבארי. של מחבלים לשמחתי, ועדיין.


יש הרבה התלבטויות כאלו כל הזמן עד כמה להמחיש, וצריך להמחיש את גודל הזוועה.


שמחיוף: אז מה עשית בסוף, מעניין אותי בנקודות ההתלבטות האלה, נניח עם אותן משאיות קירור שעברו לידך ביום השני למלחמה? אתה ידעת הרי מה הן מובילות אבל מה החלטת להגיד בשידור?


קושמרו: אני אמרתי שיש שם גופות של מחבלים מה שנכון.

פחות, לא רציתי להגיד עדיין שיש שם גם, שזה משאיות עם ישראלים. זה זה באמת התלבטות כל הזמן מה לומר כשאנשים צמאים למידע.


שמחיוף: וכמה ימים אחר כך קושמרו כבר, ממדי האסון התבררו, העדויות נחשפו, הצבא גם פתח לכניסת עיתונאים חלק מאותם יישובים שנפגעו ואתה נסעת לישוב אחד כזה עם אדווה דדון, נסעתם לקיבוץ בארי.


קושמרו: התעקשתי להיות ראשון עם העיתונאים שנכנסים לבארי.


ואתה יודע, אתה מדווח הרבה חדשות חוץ אנחנו יודעים קוסובו וצ'צניה והמלחמה באוקראינה, אנחנו מכירים תמונות כאלו, אבל תמיד כאילו מעבר להרי החושך, זה לא קשור אלינו.


ואז אתה נוסע בכביש 232. הכביש של העוטף סו קולד, ואתה רואה מכוניות הרוסות בצדי הדרך.

ואזורים שלמים שחורים מאש שהייתה ואתה רואה את החניון הזה של קיבוץ רעים עם המסיבה, מסיבת "נובה" שהייתה שם. ואתה רואה שהמכוניות שם. ומכוניות קטנות של חבר'ה צעירים אתה יודע שאין להם הרבה שבאו לחגוג, בני 20 ומשהו.

ואז מראים לך את המיגונית שם שבה נרצחו ישראלים באמת בכיתת יורים כמו בשואה. המילה הזאת חוזרת על עצמה כל הזמן כמו בשואה. של שריפה והתעללות בגופות וירי ואני מצטער אם אני, ואני עדיין לא ממש אומר מה מה היה שם.

ואז הכניסה לבארי שנראית כמו... אזור אסון, באמת, אזור אסון. עם אינספור גופות שעדיין מוטלות שם של מחבלים ואתה יכול לשער לעצמך את הריח של הכל, של האש, של ה של המוות שנמצא שם.


ואתה הולך ברחובות, זאת אומרת, אתה יכול להיות בבארי באיזה רחוב ירוק כזה שמזכיר לך איך נראה הקיבוץ הזה לפני שבעה באוקטובר. והולך סטייה הצידה ואתה רואה את ההרס המוחלט שעשו שם הטנקים בין השאר כדי להיכנס ללחימה, כדי לפנות את המכוניות ועלו על מכוניות ואתה רואה את ההרס בבתים שעלו באש, שנשרפו על אנשים בעודם חיים, אתה רואה את הבלאגן, את הכאוס המוחלט. ומידי פעם איזה צעצוע של איזה תינוק. באמת, זה כמו בכתבות חוץ שהיינו עושים על איזורי מלחמה, זוועה. מי היה מאמין שזה יקרה לך שעה מהבית?


שמחיוף: זהו, זה מה שמעניין אותי כי אחרי השיחות המטלטלות ממש שניהלת בשידור ישיר לפני כל המדינה, פתאום הגעת למקומות האלה. המקומות שבהם ישבו האנשים שדיברו איתך אז ברגעים

הכי מפחידים והכי קשים בחיים שלהם. פגשת גם כמה מהם, פגשת למשל את אלה שסיפרה לך על אבא שלה.


קושמרו: כן. ואחד הדברים שעשיתי שם, אלה, הייתה לה בקשה אחת 'בבקשה תיכנס לבית של ההורים שלי ותביא לי את המברשות שיניים של ההורים שלי' כי גם אמא שלה כנראה נחטפה 'כדי שיהיה לי יותר קל עם הדנ"א אחר כך'.

ובאמת כשיש עדיין אש סביבנו, עם תת אלוף קובי הלר שליווה אותנו, נכנסנו לרגע בחטף, 'זה הבית של ההורים שלך, שיש בו קוביות פה במטבח?'


הקלטה: קושמרו: "אלה, זה קושמרו, איך אני יודע שזה הבית של ההורים שלך? יש בסלון, במטבח יש מרצפות משובצות כאלו?

נכון נכון, אז אני כאן. לקחתי כאן מהקומת קרקע יש למעלה? מברשת מה שמצאתי, איפה יש למעלה או כאן?

רק למטה. אוקיי לקחתי מברשות שיניים, מברשות שיניים וסכין גילוח."

אלה: "מעולה. תודה רבה."

קושמרו: "בבקשה'.


קושמרו: זה הרס מוחלט של הבתים הרס מוחלט.


רק לחשוב על הזוועה הזאת, יש לנו ילדים. לחשוב על האנשים האלו שמחזיקים עכשיו ילדים כשבויים. לא יודע, אני קורא להם אנשים? אני לא יודע מה זה. לא יודע מה זה.


שמחיוף: אתה ואני מכירים הרבה שנים, אז אני מרשה לעצמי לשאול אותך שאלה אישית. היה רגע שנשברת?


קושמרו: מלא פעמים, מלא פעמים שאני ואולי אחד הבולטים שבהם זה כשאני עובר שם בין הבתים

בבארי, החרבים. ובא לך לא יודע בא לך, אני לא יודע לצרוח, להרוג מישהו, לקלל. קשה קשה למצוא את המילים.


הקלטה: קושמרו: "אתה הולך כאן ואתה פשוט רועד מזעם על מה שנעשה כאן. רק לנסות לחשוב מה קרה כאן ביום שבת בבוקר.

כשמשפחות עם ילדים ונשים מסתתרות בבתים הישנים האלו של בארי.

כשאני לא רוצה לקרוא להם מחבלים, המפלצות הנאצים האלו, מגיעים לכאן ופשוט רוצחים אותם, שרופים אותם.

תמיד שמעתי מסיפורים של לוחמים בסיני ביום כיפור על הריח, על הריח. אז יש כאן ריח של שריפה, ריח של גופות, ריח של מוות.

אנחנו חמישה ימים אחרי האירוע הזה והתחושה שלי שהיא כמעט מהיום הראשון, ששם למעלה לא מבינים מה קרה כאן.

לא מבינים.

ממשיכים להתעסק בפוליטיקה, ב'הוא אמר, בהיא אמרה, בהוא אשם, התקשורת אשמה'.

חבר'ה, אתם אשמים!

זה קרה במשמרת שלכם.

הדבר הזה, אם אנחנו תאבי חיים, אסור שיקרה שוב. אני לא רוצה לעשות עוד שידורים כאלה."


קושמרו: זה בלתי נתפס שזה מה שהאנשים, המפלצות האלו עשו. וכשאתה צריך להקריא נתונים של מספרי הרוגים, נרצחים, זה לא פשוט.

אתה מדבר עם אנשים.

אני עצמי כאזרח ישראלי מתקשר כל הזמן למכרים שלי שאיבדו את היקירים שלהם. אז אתה צריך כל הזמן לנחם אנשים שאיבדו את קרובי משפחה שלהם.

ונדמה לי שמעטים הישראלים שזה לא פגע בהם במעגל ראשון או שני או שלישי, זה אסון נורא. זה אסור נורא ואין מדינה. שזה הדבר הכי נורא, שלאנשים האלו, לא היה את הצבא כשהם הצטרכו אותוואנחנו עכשיו כבר יותר משבוע אחרי, ועדיין המערכות של הבירוקרטיה, של הממשלה זזות כל כך לאט, אם בכלל.

יש לנו עכשיו, אלעד, בפעם הראשונה, אלפי פליטים ישראלים.

זה מונח שאנחנו לא הכרנו. ישראלים שהם פליטים בארץ.

ישראלים בני המקום, אזרחים שאין להם בית לחזור אליו, שחצי מהמשפחה שלהם נרצחה, או נמצאת מעבר לגבול או נעדרת.

וזה באמת, עם ישראל בגדולתו, עם התנדבות, ועשייה בלתי נתפסת. אבל אתה יודע, התנדבות בסוף, אנשים עוזרים, עוזרים שבוע, שבועיים. בסוף המדינה צריכה להגיע, ואנחנו כבר יותר משבוע אחרי האירוע הזה.

אנשים צריכים כסף לאכול, צריכים לדעת, ילדים, טיפולים פסיכולוגיים, אין ספור דברים של אנשים שאין להם כלום, אין להם תחתונים ספייר.


שמחיוף: אז תגיד, אפרופו שאלה ששאלתי אותך מקודם, על איך מתפקדים כעיתונאי, כשצופה ישראלית צעירה לוחשת לך בטלפון בשידור, שמחבלים נכנסים אליה הביתה?

איך מפרידים בכלל, בסיקור המלחמה, אם מפרידים, בין התחושות שאתה מרגיש, המראות שאתה רואה, לבין הכללים הכתובים והלא כתובים של המקצוע?

אתה דיברת על חדשות חוץ. הרי אנחנו לא יכולים לדווח על מה שקורה עכשיו בישראל, כמו שנדווח על המלחמה באוקראינה, באפריקה, או בכל מקום אחר.


קושמרו: לא מפרידים. תמיד אני קודם כל ישראלי וגם הרבה שנים תושב הנגב, לשעבר, וגם, וגם עיתונאי.

אתה לא יכול להפריד. אתה לא יכול להפריד, כי זה קורה, אתה יודע, עם אנשים שאתה מכיר.

ואולי אחד הרגעים הכי קשים שאני פוגש שם, בבארי, אדם, עובד, מתנדב של זק"א. אתה יודע, זה אנשים שראו כבר דברים קשים, ואתה רואה אותו, מתפרק לך, מתפרק.


הקלטה: (בבכי) "באמת, זה לא יכול להיות. לא הגיוני, שהולכים על שתיים עושים דבר כזה. אני לא יכול, אין מה להסביר, אין מה להסביר! זה לא משהו שאפשר להסביר! 28 שנה ולא ראיתי דבר כזה. לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה. באמת, אין לי מילים להגיד על הדבר הזה. אין מילים... אני ראיתי פה הכל'.


קושמרו: הוא אומר, תשמע, היה לנו את אסון מירון, עם 45 גופות, אז חשבנו שזה באמת...עכשיו 45 גופות עושים, הם עשו בכמה שעות.


אבל זה לא רק זה, זו הזוועה, המצב של הגופות, ההתעללות באנשים, צורות המוות הנוראיות שהם גזרו על אנשים. ושוב, אני מצטער אם אני בוטה מדי, והוא פשוט מתפרק לך בידיים, עד שאתה נותן לו איזה חיבוק.

אז אני אומר שעשיתי גם, בכתבה בבארי, אני אפילו לא זוכר בדיוק מה אמרתי, אבל הרגשתי זעם איום, זעם איום על המרצחים האלו, שעשו את זה וכעס על המדינה ממערכת הביטחון ועד הממשלה.

אתה יודע, אלעד? יותר מדי זמן ניסו האנשים שם למעלה לחלק אותנו לביביסטים ואנרכיסטים, ולמפלצות האלו זה ממש לא שינה מה הצבעת בבחירות.

הם רצו לרצוח יהודים, לרצוח ישראלים.

אז אני מקווה שאולי אחד הלקחים מהזוועה הזאתי, אשל האנשים שם למעלה, היא לנסות יותר לאחד אותנו מאשר להפריד בינינו.

ואתה יודע, אני חייב לומר את זה, ערוצי התבהלה קראו לנו, תבהלה. ואנחנו לא בתבהלה, אנחנו בסיוט עכשיו.

אני יודע שאנחנו נצא ממנו ואנחנו ננצח, אבל כרגע, יש הרבה מאוד אנשים שלא יודעים איך הם יתקדמו הלאה ואנחנו צריכים לחזק אותם.


שמחיוף: אז תגיד, מעניין אותי מה אתה חושב כאיש הנגב, אבל לא רק, גם כמי שנמצא שם בדרום בשטח מאז יום שבת בעצם. תהיה לדעתך תקומה מהאסון הנורא הזה שחווינו?

ישראלים יחזרו לחיות בנגב המערבי כמו פעם?

הם יפריחו שוב את איי החורבות, את הקירות המחוררים, את השדות השרופים, זה יקרה?


קושמרו: תראה, קמנו מיום כיפור. קמנו מהמלחמה הקשה של תש"ח, של מלחמת העצמאות.

של משהו כמו עשרה אחוז הרוגים מכל תושבי ישראל. קמנו מהשואה.

אנחנו ספגנו מכה איומה. והעם הזה יודע לצאת מהדברים האלו.

זה ייקח זמן.

נצטרך לשנות משהו ביחסים פה בין אנשים.

לא נקבל יותר את השנאה לאוכלוסיות ולא נקבל יותר את הטענה שחלק הם בוגדים חלילה.

דברים פה יצטרכו להשתנות. ואני מאמין שנצא מזה.

אני, אתה יודע, עוקב גם אחרי הדיווחים שלך, אני לא רואה מקום אחר בעולם שאני יכול לגור בו, שהוא יהיה בית שלי. זה המקום שלי. וזהו.

אני חושב ש... אם יש משהו אופטימי אחד שיוצא מכאן, זה הרוח הישראלית הנדירה שהיא לא קיימת בשום מקום אחר. היא לא קיימת.

ההתנדבות והרצון לתת, ואני, אתה יודע, איפה שאני לא הולך, ואנחנו רק עיתונאים, זורקים לנו אוכל, ושניצלים, ושווארמות והביאו לנו כבר תחתונים, ואמרנו, מה? תנו לחיילים. אז אנשים משתגעים מרוב רצון לתת בהבנה שזו מלחמה על הבית.

ולצערי, בזמנים האלו, אתה יודע, אתה רואה כמה כולם פה ביחד, וכוחנו באחדותנו.


אלעד שמחיוף: קושמרו, תודה.


קושמרו: אלעד, אנחנו ננצח!


וזה היה "אחד ביום" של N12.


אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו "אחד ביום" הפודקאסט היומי.

העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה, רוני הרניב, עדי חצרוני, שירה אראל ודני נודלמן. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, ואני אלעד שמחיוף.

אנחנו נהיה כאן גם מחר.

43 views0 comments

Comments


bottom of page