top of page

אחד ביום - ישראל במלחמה: הסיפור של נמרוד


תקציר: מאז יום שבת ההוא, הנורא, השחור, אנחנו שומעים לא מעט סיפורי זוועה. אנחנו שומעים לא מעט על הרג, הרס, אובדן וכאב. אבל במלחמה יש גם עוד סיפורים. בכל מלחמה, וגם בזו, יש סיפורי גבורה. סיפורי גבורה צבאיים, סיפורי גבורה אזרחיים, וכאלה שמשלבים בין השניים. אז הפעם, אנחנו עם סיפור בדיוק כזה. הסיפור של נמרוד פלמח. הפרק מכיל קולות שהוקלטו בזירת קרב.See omnystudio.com/listener for privacy information.

 

היום יום רביעי 18 באוקטובר ואנחנו "אחד ביום" מבית 12.

אני אלעד שמחיוף אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו: סיפור אחד ביום בכל יום.


אלעד: מאז יום שבת ההוא, הנורא השחור, אנחנו שומעים לא מעט סיפורי זוועה. אנחנו שומעים לא מעט על הרג, על הרס, על אובדן, על כאב ועל צער.

זו מלחמה, ומלחמה מזוויעה שבאופן טבעי מלאה בסיפורים כאלה, אבל במלחמה יש עוד סיפורים כמובן, בכל מלחמה וגם בזו יש סיפורי גבורה.

סיפורי גבורה צבאיים, סיפורי גבורה אזרחיים, ויש גם סיפורי גבורה שמשלבים בין השניים, כמו הסיפור של נמרוד פלמח. אם תשאלו אותו, הסיפור שלו הוא בכלל לא סיפור גבורה.

אז ביום 12 של מלחמת אוקטובר 23 אנחנו עם הסיפור של נמרוד.

שלום נמרוד, אהלן. איך התחיל יום שבת של 7 באוקטובר מבחינתך?


נמרוד: זה התחיל כך: אני מתעורר ביישוב בשומרון אצל המשפחה של בת הזוג שלי, אני מתעורר מוקדם כמו תמיד.

אני מתעורר בסביבות השעה חמישה לשבע (06:55) ואני מקבל טלפונים, מתחיל לקבל טלפונים מיחידת המילואים שלי שמודיעים לי שהתחילה התקפה מדרום ואנחנו מגויסים. אני משרת כמפקד פלוגת חילוץ והצלה בגדוד לוחמים ולוחמות בירושלים, הגזרה שלנו בירושלים.

אני לא מעיר אף אחד בבית שם, אני פשוט בשקט יוצא מהבית, עולה לרכב ונוסע לכיוון ירושלים. ככה אני מתחיל.

אז בעצם אני עולה ואני נוסע נסיעה די רגועה, הכבישים ריקים ואני מתחיל לקבל בהודעות בקבוצה ובעוד כל מיני קבוצות תיאורים רחבים של מחבלים בשדרות.

יורים על ניידות, כל מיני אירועים שאני לא מצליח לתפוס אותם. ברגע הזה אינסטינקטים מופעלים אצלי בבטן הבטן שלי חוטפת בוקס. למה?

אני גרתי בנחל עוז. עברתי לגור שם אחרי מבצע צוק איתן, לחמתי בצוק איתן כמילואימניק. והקמתי יחד עם עוד שותפים מכינת קדם צבאית בנחל עוז.

הקיבוץ סבל ממשבר דמוגרפי חמור אחרי שנהרג שם הילד דניאל, והקמנו מכינה בקיבוץ במטרה להכניס אנרגייה חדשה, חבר'ה צעירים שיחזקו את היישוב. ובשנים הבאות הקמתי בעוד כמה יישובים, בסופה, ועוד תוכניות מנהיגות בקיבוצים אחרים ב"עוטף". לקחתי על עצמי משימה אזרחית להקים חגורת ביטחון אזרחית בעוטף עזה.

וגרתי שם, הייתי חלק מכיתת הכוננות, ויותר מזה אני אגיד: היינו מתעוררים בלילה עם רעשים של חפירות, אחרי צוק איתן חופרים לנו מתחת לאדמה.

זאת התודעה שאני חי איתה השנים, עוטף עזה זה נפץ מסוכן.

וכשאני רואה את התמונות הללו בדרך לירושלים אני שואל את עצמי: רגע, נמרוד, אתה לא צריך לנסוע עכשיו ל"עוטף"?

זה מיד בועט בי, ואני מבין שיכול להיות שכרגע חלק מהמכינות שאני הקמתי לפני שנים סוגרות ונמצאות שם בשמחת תורה. אני עשיתי שמחת תורה עם המכינה שלי בנחל עוז בשנת 2014 אחרי "צוק איתן", לכן אחד: זה האחריות.

שתיים: זו ההבנה של מה זה אומר. אני יודע מה זה לחיות בקיבוץ נחל עוז הפסטורלי.

ללכת שם באיזה לילה או בוקר שבת רגוע ולדמיין רגע בור נפער מתחת לאדמה וממנו יוצאים שורת מחבלים שבאים להרוג. אני הייתי שם.

בחלומות הכי רעים שלי דמיינתי את הסיטואציה הזאת ולכן משהו משהו בי השתולל.

ככה זה מתחיל עבורי, בכל מקרה.


אלעד: אבל שוב, אתה מקבל את הסרטונים שאני מניח שרובנו קיבלנו. אתה הבנת? הבנת מה קורה?

נמרוד: כלום, כלום. אני אני חשבתי שזה פייק, כי אני רואה מחבלים בשדרות.

ואני, אני נוסע לירושלים כי אני מבין ואני גם שומע ברדיו שצה"ל משתלט על המצב. מי אני? קטונתי, מה יש לי, רק להפריע שם?

וגם דבר נוסף שעובר לי בראש, תבין רגע כמה הראש שלי פעל שם בצורה רציונלית, אני אומר לעצמי: בטח כבר פרסו מחסומים, לא יתנו לי לעבור בלי מדים, יעצרו אותי.

סע הביתה לירושלים, כן, תעלה על מדים, אני רב סרן במילואים, תעלה על מדים. אם יש באמת אירוע יהיה לך יותר קל לעבור את המחסומים ולהיות אפקטיבי. וזה מה שאני עושה.

אני עולה על מדים ואני בשיחות עם המפקדים שלי ושואל אם אני יכול לנסוע דרומה, אני מבין שמשהו מתרחש ב"עוטף".

בסופו של דבר אני מחליט לא לשאול אף אחד. אני עולה על האוטו שלי ואני מתחיל לדהור, אמיתי לדהור. אני בנסיעה של 180-160 קמ"ש לכיוון עוטף עזה. הרגע שבו אני לוחץ על הגז זה הרגע שהבנתי שאשתי לשעבר, אם ילדיי, בן הזוג שלה הוא מניר עוז, והוא לכוד בממ"ד, שאם אני מבין נכון מחבלים על הדלת. בדיעבד אני יודע שגם סבתא שלו נחטפה, אח שלו נחטף.

והיא צועקת לי לעזרה בווטסאפ: יורים עליהם, אין חיילים, לא מצליחים להגיע, מה עושים? מה עושים? היא צועקת לי את זה בטלפון ואז זה הרגע שאני פשוט נוסע.

אני לוקח את עצמי, אני מגיע בתוך פחות משעה לאזור נתיבות. אני עובר שני מחסומים משטרתיים, כמעט יורים עלי שם.

ממש עולה על אי תנועה, חותך אותם, לא עוצר. רק הם רואים שאני חייל ואני מסמן להם עם הידיים וצועק "צה"ל, צה"ל!". המחסום הבא ממש כמעט יורה בי ואז אני נתקל במחסום צבאי.

דקות אחרי שאני מגיע למחסום הצבאי אז אומרים שיש מחבלים על הכביש, כבר הצליחו להרוג כמה אזרחים. מגיע טנדר עם אזרח שמגיע גם כן, מאזור קריית גת, שצועק שיש לו אשת קשר בבארי ושוחטים אותם שם, שהוא צריך עזרה.

אני פשוט קופץ איתו לטנדר, נוסעים, ושמה זה החיים שלפני והחיים שאחרי.


אלעד: אתה נכנס איתו לטנדר, אתה על מדים יש לך נשק?


נמרוד: יש לי אקדח. אני בלי קסדה, אני בלי אפוד קרמי אני עם אקדח עליי, אני מבין שזה אירוע שדורש הרבה יותר מאקדח ואני, רגע לפני שאני עולה על הרכב, לפני שהגיע הרכב אני מבין שאני עוד רגע מוצא את עצמי שם, לא ידעתי איך, ידעתי שאני אעבור את המחסום הזה, אני משאיר סרטון לילדים שלי. אני מקליט את עצמי בטלפון ומשאיר להם סרטון, מעין צוואה, שאני אוהב אותם, כי אני יודע שאני לא יוצא מזה חי.

"גוני ואלומה יפים שלי, אני אוהב אתכם. אבא חושב עליכם כל הזמן. אני דואג לכם ואני יודע שאתם ילדים הכי הכי מדהימים בעולם. מאמי אני אוהב אותך, אנחנו פה בלחימה, אני אחזור אליך יותר מאוחר, אני מקווה שהכל יהיה טוב".


אלעד: אתה בשלב הזה אומר: "אני לא אראה אותם יותר", והכל כדי להיכנס ל"עוטף".

בגלל מה שאמרת, תחושת אחריות, היית שם, אתה מכיר את האנשים, שלחת לשם אנשים..

אבל לא היססת? לא אמרת: "שנייה, אני פה הולך להתאבדות, יש לי ילדים"? כלומר לא הייתה שנייה שאמרת:

"אולי זה לא הדבר החכם והנכון לעשות"?


נמרוד: כאב לי מאוד. לא היה רגע שאמרתי שאני לא עושה את זה. פשוט כאב לי מאוד. עשיתי את זה בכאב גדול. לא היה רגע שאמרתי לעצמי "לא" בקיצור.

ואני חושב שבעיקר מה שדחף אותי זה אמפתיה.

תחושה כל כך.. הרגש הכל כך עמוק הזה של להצליח להרגיש את מה שמרגישים מי שנמצאים כרגע בממ"דים.

להיות שם רגע אב עם שני ילדים קטנים שרק משווע ומחכה ומתפלל בכל נימי נפשו וגופו שיגיע חייל, שיגיעו חיילים ויחסלו את המחבלים שמחוץ לדלת.

הרגע הזה דוחף אותי, בלי לראות ממטר.

ממש בלי לראות ממטר, כאילו, אני הולך להיכנס.


אלעד: עלית על הטנדר, אתה דוהר עם אותו אדם לכיוון בארי?


נמרוד: לכיוון הצומת שממנה זה דקות נסיעה לבארי, כן, אבל המטרה היא בארי.

כן, בשלב הזה מצטרף אליי חייל שלי מהמילואים שמתקשר אליי. אני שואל אותו: "קיריל אתה עם אקדח?" "כן".

"אם אתה בא - זה התנדבות, אף אחד לא קורא לך, אני קורא לך כנמרוד אזרח מדינת ישראל". הוא אומר לי: "אני בא".

הוא הצליח לתפוס אותי שם בנתיבות. ביחד הגענו למחסום. שנינו קופצים מהרכב ואני נותן הנחיות לקיריל לדרוך את האקדח.

כמה הנחיות למנוע דו"צים (ירי דו צדדי), איך אנחנו עובדים בצורה אורגנית הוא ואני ביחד. אני מתחיל לתחקר את הנהג. הוא פנסיונר של הצבא, הוא אלוף משנה במילואים וגם הוא עלה על מדים. שיער לבן, בחור מבוגר עם אקדח ישן כזה, ואני מתחיל לתחקר אותו: "מה אתה יודע? איפה אתה יודע מה קורה?"

בתוך כדי נסיעה של דקה וחצי אנחנו מספיקים לראות רכבים עם גופות של אזרחים תלויות מרכבים, מתים, הרוגים..

מתחילה להתבהר תמונת המצב האמיתית, ובצומת סעד אני רואה תופת. אני רואה תמרות עשן עולות מהקיבוצים השונים.

אני לא מפסיק לשמוע פיצוצים של רימונים, טילי RPG , ירי קלצ'ניקוב בצרורות אני מזהה.

ובצומת לפני רכבים מפוצצים, מפוצצים אמיתי, שזרקו לתוכם רימונים או ירו עם RPG , ניידת משטרה מרוססת

וגופות של אזרחים בכל רחבי הצומת, בכביש. אנחנו פורקים ובדיוק באותו רגע מגיע צוות של שלדג בשני ג'יפים,פורקים, ואנחנו בהיתקלות ראשונה בצומת סעד מול מחבלים, מנהלים אש, אני בשלב הזה רק עם אקדח.

מסתכל ימינה, שמאלה, אני רואה קלצ'ניקוב זרוקים על הקרקע מסביבי, של מחבלים מתים. ואני רואה נגב של חייל צה"ל שכנראה נהרג, אני לוקח את הנגב עליי.

אני צועק לאחד השלדגיסטים שיזרוק לי תוף תחמושת, אני מחמש את עצמי.

ומה שאני אומר לעצמי בראש: "עכשיו זה פייר פייט, עכשיו בוא נתחיל".

אני מתחבר לצוות של השלדג, אני לא אומר להם שאני איתם, פשוט הולך אחריהם, אני חלק מהם מבלי שהם יודעים שאני חלק מהם.

מדי פעם מסתכלים עליי בהססנות, מבינים שאני בסדר ואנחנו ממשיכים. אנחנו בהיתקלות עם המחבלים, המטרה שלנו להגיע לבארי אבל כרגע יש לנו מארבים עלינו.


הקלטה מן השטח: (קולות ירי) "זה נשמע לי נגב".


נמרוד: בשלב הזה, אלעד, אותו אזרח שעלה על מדים, אלוף משנה ההוא שיש לו את האחיינית שלו בבארי צועק לנו: "חבר'ה בואו לבארי, בואו לבארי!" ואנחנו עסוקים בהיתקלות, ואני מדי פעם מסתובב ומסתכל עליו ואני רואה את הכאב בעיניים שלו.

ואני בדילמה שאני לא מצליח לתפוס אותה בכלל. אני יודע שאם אני עולה על הרכב ונוסע הורגים אותנו במאה אחוז, ומצד שני אני חייב לעלות איתו.

אני עולה איתו על הרכב ואני שואל אותו: "אם אנחנו עכשיו נוסעים בשדות ואנחנו מקיפים את הכביש, אתה יודע לקחת אותי לבארי?" הוא אומר לי "כן".

אני עולה איתו על הרכב ואני נראה כמו חמאס. טנדר פתוח, אני מאחור בקבינה, הנגב והדו-רגלים של הנגב על הגג, והוא דוהר.


אלעד: רק אתה והוא?


נמרוד: הוא ואני, וקיריל עלה איתנו גם כן. ואנחנו עם שני אקדחים ונגב מחליטים שאנחנו נוסעים לבארי, אנחנו מתנתקים משלדג.

אנחנו יוצאים לדרך, מנסים להקיף את המארב הזה מתוך השדה ונתקלים בכוח של סיירת מטכ"ל מאזור 200 מטר, שלדעתי הם בטוחים שאנחנו מחבלים אבל הם עוד לא יורים עלינו.

אני מבין את הסיטואציה. אני דופק על הגג והוא בולם. אני צורח בכל הנשמה שלי: "צה"ל, צה"ל!", מסמן עם הידיים. כי אני יודע שיש צלפים שמסתכלים עלי כרגע, אנחנו מחליטים להסתובב חזרה לכיוון צומת סעד כדי לא למות פה בדו"ץ.

ועוד פעם מתחברים לאותו צוות משלדג.

הכל קורה מהר. יש אש מסביב, אש בוערת אמיתי, החורשות שם בוערות.


הקלטה: קולות ירי


נמרוד: ואנחנו מחליטים כולם, גם שלדג וגם הכוח שלי, הכוח הזה של הטנדר הזה עולים, ובדיוק מגיע צוות יהלום. אני פשוט מתחיל לנהל שם את העניינים. אני מבקש מהמפקד שם: "זרוק לי שני לוחמים בטנדר". מאחור הייתי.. הוא לא שואל, הוא זורק שני לוחמים איתי.

ואנחנו מתחילים לצאת בשיירה על השביל שצמוד לכביש כי אנחנו מרגישים שזה ייתן לנו טיפה יותר יתרון על המחבלים.

מתחילים להתקדם בערך 200 -300 מטר, בום! היתקלות שנייה. כולנו פורקים ומתחילים לנהל אש.

ברגע הזה אנחנו לא יודעים. אנחנו רואים איך אנחנו מתחילים לתקוף מחבלים, לירות עליהם. שלדג מגיבים פה בצורה מדהימה.

ומאחורינו מסוק בוער שיוצאים ממנו חיילים של צנחנים, שחוטף טיל נ"ט ממש צמוד אלינו, 100 מטר מאיתנו.

ברגע הזה אני ממשיך לצלם אני מדי פעם עוצר להוציא את הטלפון ומצלם, כי אני מבין שאני באירוע היסטורי.

אני גם איש הסברה בעצמי, אני מנכ"ל של ארגון שעוסק בשיפור תדמית ישראל בעולם, שנאבק נגד אנטישמיות בעולם. ארגון שנקרא "ישראלי'ז", ואני מבין מה עתיד לבוא ואני מתחיל לצלם תוך כדי את כל מה שקורה מסביבי.

וגם את המסוק הבוער אני מצלם.

אנחנו מתחילים לנהל התקפה לכיוון הכביש, לכיוון מערב, בדיוק מול קיבוץ עלומים.

צרורות יריות, לאט לאט אנחנו עוד פעם יורים אל מעבר לכביש, ושם אנחנו יוצאים למעין איגוף. אני נשאר בחוליית רתק עם השלדגיסטים, אני גם אומר להם: "חבר'ה, מעכשיו אנחנו ברזל".


אלעד: אבל תגיד שנייה, מי מנהל פה את האירוע? אתה מדבר על שילוב של אזרחים, של חיילים.

אתם כולכם פתאום התקבצתם לאיזה יחידה אחת, כשאתם בעצם לא יודעים מול מי אתם עומדים, כמה מחבלים, אתם לא יודעים אם מימינכם ומשמאלכם יש עוד פתאום איזה כיתת כוננות או יחידה מעורבת כזאת או אזרחים שלקחו נשקים ובאו.

הסצנה הזאת נשמעת לי כאוטית. איך מתפעלים מבצעית אירוע כזה?


נמרוד: אז אתה צודק. זה היה מאוד כאוטי. אין תמונת מצב, אין. קבלת החלטות מאוד מהירות.

קיריל, אותו בחור שעלה איתנו על הרכב תוך כדי הקרב, תוך כדי ירי, מראה לי תמונה באייפון של ידידה שלו, של 'פיינד מיי אייפון', לוקיישן אחרון בצומת רעים. הוא אמר לי שהייתה שם מסיבה.

הוא שואל אותי אם כדאי שניסע לשם ואני לא יודע מה לעשות. אני נלחם על עלומים? אני רואה פה גופות של אזרחים ברכבים בכביש, אולי אני אלך לבדוק אם הם בחיים? אני אסע עם קיריל למסיבה? יש פה המון החלטות מהירות, אבל בינתיים אני חוטף אש ממארב.


אלעד: ובמקביל אני מניח שגם יושב לך בראש בן הזוג של אשתך לשעבר שאמרת שיש לך משימה להגיע..


נמרוד: נכון, יש לי משימה להגיע לניר עוז, אני רוצה להגיע לניר עוז, אבל כרגע יורים עליי ממארב ולכן אני מתעלם מהכל ואני מתחיל, אני שותף באש לכיוון מארב המחבלים.

אנחנו יוצאים להתקפה בטווחים מאוד קצרים. אנחנו כבר חצינו את הכביש ואנחנו צמודים לגדר של עלומים.

וירי, הם יורים עלינו, אנחנו עליהם, הם מסתתרים בתוך קני סוף.

אחד הצוותים, אחת החוליות מתוך שלדג יוצאת לאיגוף ונתקלת. מטווח אפס נזרק עליהם רימון צרור. שלושה נפצעים במקום, ואחד לצערי נהרג במקום.

אנחנו נסוגים קצת לאחור ומתחיל פה קרב גם מול המחבלים וגם על שלא יחטפו את החייל שלנו.

אנחנו נסוגים לאחור, יש הרבה פצועים.

ושם אחד הפצועים הוא גם המצביא, מפקד הכוח של שלדג.

והם בגבורה שלא נתפסת בכלל, אנשים פצועים, גם הוא פצוע וממשיך לתפקד, ממשיך לתת פקודות, אחרים, אני שם מתארגן יחד איתם.


הקלטה: אחי יש לכם פה תחמושת? (קולות ירי)


נמרוד: אני מבקש קרמים (אפודים קרמיים) מאחד הלוחמים שנפצעו. אני מבקש ממנו את האפוד הקרמי שלו, שזה מציל לי את החיים לאחר מכן.

ואני עולה, אני מחליט לעלות על הג'יפ.

אני נעמד ואני שומע צרחות בערבית, ואני רואה מחבלים באזור איפה שהחייל נמצא. אני מבין לראשונה, גם בגלל שלא לא הייתי מחובר איתם בקשר, אני מבין שהחייל עדיין שם ואנחנו מתארגנים לצאת לקרב שלא יחטפו אותו.

פשוט רצים פנים מול פנים מול מחבל שהוא כבר נמצא בתוך שטח הקיבוץ, בטווח מאוד קרוב, זה בערך 10- 15 מטר מאיתנו.

ותחת אש אנחנו מחלצים אותו, את גופתו, שם אני חוטף כדור במחסנית שלי.

אנחנו לא מצליחים להשיב באש. אנחנו רק מביאים אותו, רצים אחורה ויוצאים מזה כולנו בחיים ולא נתנו להם.

חבר'ה מהצנחנים שם חיסלו את המחבל האחרון שנשאר, חזרנו חזרה אחורה, קצת שוק, קצת עצבות.

מתארגנים, ממלאים מחסניות, זה כל מה שאני חושב עליו. אני מתארגן על מחסניות חדשות, ממלא, מתארגן, שואל את החבר'ה, הם כולם שם חלקם גם צעירים יחסית, בני עשרים, אם הכל טוב.

והולך למצביא ואומר לו: "אחי, עכשיו אנחנו נוסעים לבארי".

כי אני מבין שלא נראה שאצליח להגיע לבד לניר עוז.

אנחנו עולים על רכב מתקדמים עוד 500 מטר. מסוק שהזמנו מגיע, אוסף את הפצועים, אוסף את ההרוג.

עולים על הרכב ומשם אנחנו נוסעים לבארי סוף סוף.


אלעד: ושם?


נמרוד: אני אגיד לך, ברמה אישית אני קודם כל עם תחושות אשם, אני לא ידעתי שאנחנו.

באמת מונעים את הטבח בעלומים באותו קרב.

ואני כל הזמן לחוץ, אני כל הזמן: "חבר'ה, בואו נעוף לבארי, בואו לבארי, לבארי". ושם אנחנו מגיעים לצומת.

אלעד, זה מחזה שלא ראיתי בחיי. התופת, ההרג.

הצלחתי לצאת רגע מהגוף של עצמי ברמה מטאפיזית ולראות פה שני כוחות שונים בעולם: כוח שמוכן לסכן את חייו כדי להציל חיים ומוציא את כל משאבי הנשמה והגוף שלו כדי להציל חיים.

ומנגד כוח אחר שרק רוצה לקחת חיים.

אנחנו מגיעים, יש כזה מין חלוקת משימות מאוד מהירה בש"ג של הקיבוץ.

ש"ג פגוע, גופות כבר בכניסה לקיבוץ. הימ"מ מקבלים גזרות, שלדג מקבלת גזרה, מטכ"ל מקבלת גזרה, ופשוט נכנסים פנימה.

בשלב הזה יש המון כוחות אבל עדיין יש כאוס מטורף מטורף מטורף.

אבל אנחנו כל צוות כזה של מטכ"ל, שלדג, ימ"מ קיבל טנק צמוד אליו ופשוט נכנס פנימה.

נכנס פנימה ופה המשימה הייתה להתחיל להוציא אזרחים. אנחנו אישית קיבלנו משימה מאזרח שאימא שלו מתכתבת איתו ומתארת שעוד רגע פורצים את הדלת של הממ"ד.

הוא נכנס איתנו, נכנס איתנו להציל את אמא שלו.

לא הצלחנו להגיע אליה.

אני גם לא יודע מה עלה בגורלה, אבל לא הצלחנו.

בשלב הזה יש עוד להערכתי, אם אני מבין נכון, עוד מעל 100 מחבלים מבוצרים ממש ממש טוב בתוך הקיבוץ הרבה היתקלויות של פנים מול פנים וזורקי רימונים.

סיטואציות של קרבות מאוד לא קלים. אנחנו מקבלים גזרה לסרוק אותה לוודא שאין במחבלים ובדרך מנסים להגיע אל אותה אימא. זהו, יש שם כוחות של ימ"מ שפועלים בגבורה שלא נתפסת בכלל בקרבות בתוך בתים.

זהו, אנחנו יוצאים אחרי כמה שעות מבארי. בשלב הזה כבר הרבה כוחות נכנסים פנימה ויוצרים מעין מסדרון כדי להוציא אזרחים החוצה.

לוקחים על עצמנו כל מיני משימות קטנות ומחכים לעוד פקודות. שם פחות או יותר עבורי מסתיים הלילה הזה, בסביבות השעה 12 בלילה.

במהלך כל היום הזה לא אכלתי כלום, אולי רק ביס מגזר שמצאנו באדמה החקלאית שם, גזר חצי רקוב כזה. הייתי חייב טיפת סוכר בגוף.

ושם אני מחליט לחזור חזרה לירושלים. יש לי פלוגה שמתגייסת, יש לי אחריות. בכאב גדול אני עוזב את ה"עוטף" ואני נוסע.

נוסע לחיילים שלי.


אלעד: לניר עוז לא הצלחת להגיע, שזו בעצם הייתה המטרה.


נמרוד: נכון. אני כבר קיבלתי מידע מלירון שהם בטוחים, כוחות גדולים מוציאים אותם, כרגע כולם מרוכזים בממ"ד אחד, מוגנים על ידי כמה כוחות גדולים.

אני הבנתי שכמו שאני כרגע מטפל בעלומים עם עוד אנשים וכרגע נמצא בבארי, אני מבין שיש מי שמטפל בניר עוז ואין לי מה להגיע, מה גם שאני מקבל הודעות ששלום להם.


אלעד: קח אותי לנסיעה לירושלים. אתה נוסע לבד, אני מניח, באוטו שלך.


נמרוד: לא, אני מתחבר לקיריל, אותו בחור שהיה איתי בתחילת הדרך. אני עולה על הרכב.

והדרך על הכביש היא קשה מאוד מאוד.

רכבים שעדיין בוערים, גופות שעדיין פזורות בכביש, אתה נזהר לא..

הבנה שיש עוד עשרות מחבלים כרגע במרחב.

אבל אני באפס כוננות. אנחנו פשוט נוסעים. שנינו שותקים.

מנסים להבין רגע מה מה עברנו, מה היה פה.

אתן לך דוגמה, אחת המחשבות שפתאום קפצה לראשי זה שאני זוכר את אסון מעלות.

או משגב עם או אפילו הטבח במינכן. אני אומר לעצמי שאלה אירועים היסטוריים של מדינת ישראל ונרצחו שם 12 איש, 4, 22. מה אנחנו מדברים פה? אני מעז להגיד לעצמי שיש מצב שיש פה מאה הרוגים.

תבין את התמימות, את ה"יכול להיות שיש פה יותר ממאה הרוגים".

באותו לילה אני לא ישן, ואני מתחיל לעשות מה שאני לא אוהב לעשות: נכנס לטלפון מתחיל לראות את הזוועות, את הכתבות.

אני מבין את סדר הגודל של האירוע. אני מתמלא בעצבות, אני מתמלא באשמה שלא הצלחנו יותר.

אבל אני מתמלא גם בגאווה אדירה על האומץ והגבורה האזרחית והצה"לית שהיו שם.

תקשיב אלעד. בכל קרב שהגענו אליו פירקנו אותם, מעטים מול רבים, במיעוט של תחמושת.

הם הגיעו עם אלפי רימונים ומטולים ואנחנו פירקנו אותם. באמת באמת הם יכלו על חיילים שישנו במיטות שלהם.

והם יכלו על אזרחים בממ"דים שלהם. כשהם נתקלו בנו בצה"ל ובאזרחים בקרבות פנים מול פנים הם לא יכלו לנו ואני התמלאתי בגאווה ובגדולה על העם הזה, ואני אומר לך: התחושות המאוד מאוד קשות וכואבות שאני חווה לצד הגאווה אדירה, זה מלוות אותי עד עכשיו. אני מעולם לא ראיתי את מדינת ישראל כל כך יפה. עם כל כך הרבה דגלים ואזרחות טובה ואזרחות אקטיבית ואוהבת ואכפתית. אני מעולם לא ראיתי את המדינה שלנו כל כך יפה. אני לא נכנס למסעדות יותר כבר שבוע. אני רעב אבל אני לא נכנס לאכול במקומות, אנשים לא רוצים לתת לי לשלם, אני לא נכנס, מביך אותי.

וזה דברים שאתה יודע, כמוך אני חוויתי פה את המדינה בשנה האחרונה, את הכאב, את

הקרע בינינו.

והאחדות שאני חווה עכשיו היא כל מה שאנחנו צריכים כרגע.


אלעד: ותגיד, המפגש עם הילדים?


נמרוד: וואי, מרגש בטירוף! גוני הבן הבכור שלי ואני התחבקנו דקות ארוכות.

גוני יותר מתחבק ואלומה בדרך שלה קפצה מסביבי ומדי פעם נישקה אותי.

מפגש מאוד מאוד מרגש, מאוד.


אלעד: את הסרטון שהקלטת להם?


נמרוד: לא לא פתחתי אותו מאז, לא הסתכלתי, לא, לא החזרתי את עצמי לסרטון. גוני הבן שלי הוא כמעט בן שבע, והוא אומר לי לפעמים בלילות שהוא רוצה להחליף אותי: שהוא ילך לצבא ושאני אוכל לנוח. שהוא רוצה לשמור עליי.

בכל האינטרקציה עם הילדים שלי זה קורע אותי לדעת שיש כרגע ילדים בעזה.


אלעד: אני תמיד מסיים ואני אומר לאורחים שלי תודה. תודה זו מילה כזאת שאני אומר בכל פעם, בכל שיחה.

ואין לי מילה אחרת להגיד, אבל בפעם הזאת יש לה הרבה יותר משמעות ותוכן, אז תודה נמרוד.


נמרוד: תודה לך באמת על ההזדמנות הזאת ועל החשיפה.

אני רוצה באמת לשלוח בדקה הזאת חיזוק לכל הלוחמים שלנו, ולכל הצבא שפועל כרגע

כדי להביא לצדק, שדבר כזה לא יחזור שוב, ובאמת תודה על ההזדמנות.


אלעד: וזה היה אחד ביום של 12. אתם מוזמנים לקבוצה שלנו בפייסבוק, להציע רעיונות, לשתף, לדבר איתנו על כל מה שקורה. חפשו 'אחד ביום' הפודקאסט היומי.

העורך שלנו רום אטיק, תחקיר והפקה: דני נודלמן שירה אראל, רוני הרניב ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, ואני אלעד שמחיוף. אנחנו נהיה כאן גם מחר.


39 views0 comments

Comments


bottom of page