top of page

שמונה על - מציאות מדומה בעיר הגדולה | נופר לאור

המציאות שלנו אולי איננה מושלמת אבל היא היחידה שיש לנו. או לפחות כך התרגלנו לחשוב.


נופר לאור, מומחית למציאות מדומה מגיעה לרענן לנו את רוחב הפס ולגרום לנו להבין כיצד ניתן להתייחס מחדש למרחבים שאנחנו מתכננים, להיכנס לתוך מודלים ולחוות אותם מנקודת מבט שונה משלנו: להתהלך בגובה של ילד, לצעוד עם עגלה, לחוות את המציאות כאדם מבוגר בעל קשיי ראייה או אולי בכלל כגור כלבים.


מאה השנים האחרות סיפקו לנו אינספור דוגמאות לאדריכלות גרועה שנבעה מהנטייה האדריכלית להביט במודלים מנקודת מבט פיקטיבית בעננים. לראות את הבניינים שלנו ממעוף הציפור אבל ללא מחשבה על האדם הצועד ברחוב. המודלים התלת ממדיים שינו את היכולת להבין מה אנחנו מתכננים באמת ומהם מגיע הצעד הבא: לחיות, וללכת בתוך המודל עצמו כאילו היה העולם האמיתי.


אבל התכנון הוא רק ההתחלה, המציאות המדומה פותחת לנו הזדמנות לחוות את המרחב הקיים בצורה שונה, דמיינו חללים שמתוכננים בצורה דו שכבתית, שכבה פיזית ושכבה וירטואלית, משלימים זה את זה. ומתוך הרב מימדיות הזו ניתן לייצר חיבורים מסחריים חדשים, לנוע אחורה או קדימה בזמן ולהכיר את הרחוב כשנעו בו סוסים בכרכרות או כשיטוסו בו רכבים מעופפים. זוהי גם הזדמנות לחנך אותנו להבין את משמעות משבר האקלים לחוות את עליית פני הים. לראות את הרחובות שבהם אנו יושבים היום ולוגמים קפה, מוצפים במי ים ונבלעים. לא רחוק היום שכך גם נחוש מגע, ריח וטמפרטורה. נריח את מליחות ים סוף בעודו נחצה לשניים או נחוש על עורנו את הטמפרטורות של שנת 2099.


לאט לאט, מתכנני המרחב יבינו שהמציאות הפכה לכפולה. בשתי שכבות, לא רק הפיזית, אלא גם הווירטואלית, אשר יתקיימו אחת על גבי השנייה, זולגות זו לתוך זו, ומגדירות מחדש את החוויה האנושית בעיר ומערכת היחסים שלנו עם האקלים והעולם סביבנו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/06/2023.

רוני: נמצאת איתנו נופר לאור, מומחית AR, XR ו-VR, נכון? מרצה, מנהלת מוצר ומאפיינת חוויות ומוצרים למציאות מדומה. מה שלומך?

נופר: טוב מאוד, תודה.

רוני: אז ברוכה הבאה, ואמרנו שאת מומחית ל-AR, XR, VR. אז מה זה AR, XR ו-VR?

נופר: אוקיי, אז אם עוד לא נתקלתם במושגים, למרות שהיום כבר שומעים עליהם בכל מקום, אז XR זה בעצם ראשי תיבות באנגלית של Extended Reality, מציאות מורחבת. זה בעצם מונח מטריה שכולל תחתיו שלושה מושגים אחרים, שזה VR, AR ו-MR, שקצת נדבר על כל אחד מהם. בגדול, VR זו מציאות מדומה. סביר להניח ששמעתם על זה, כל ה-Oculus והקסדות והאנשים שמשחקים בגיימינג ונראים קצת מוזר כשהם משחקים, בתוך איזשהו עולם אחר. אז זה בעצם קסדה שמכניסה אותך לתוך עולם, מנתקת אותך מהמציאות שאתה נמצא בה עכשיו, ומכניסה אותך לתוך עולם אחר, איזושהי מציאות שהיא מאוד אימרסיבית, כלומר, יש ממש תחושת נוכחות במרחב. זה יכול להיות צילום 360, וידאו של 360, שבו אתה ממש נמצא באיזשהו מקום אחר. זה יכול להיות סביבה שהיא ממודלת, בכל מיני תוכנות ובשימוש במנועי משחק כמו Unity ו-Unreal, ואז בעצם זה יכול להיות משהו אינטראקטיבי, משהו שאפשר ממש לעשות אינטראקציה, לשחק בתוכו, ויש המון המון דברים מגניבים בעולמות האלה, גם בגיימינג, גם באדריכלות שנדבר עליהם בהמשך. ושני המושגים אחרים, AR, שזה בעצם augmented reality, זו מציאות רבודה, כלומר, זה בעצם טכנולוגיה, שהיא לא מנתקת את המשתמש מהמציאות, היא מוסיפה איזושהי שכבה, איזשהו רובד על גבי המציאות שאנחנו כבר מסתכלים עליה. יש כמה device-ים, כמה סוגים של מכשירים, שאפשר דרכם לחוות augmented reality, זה יכול להיות פשוט הטלפון שלכם, כמו למשל משחקי פוקימון גו, או אפליקציות אחרות שמוסיפות איזשהו רובד של מידע או שכבה על המציאות ברגע שמכוונים את הטלפון לאיזשהו אזור, זה יכול להיות טאבלט, שזה פשוט דומה רק מסך גדול יותר, וזה יכול להיות גם משקפי מציאות רבודה, כמו ה-HoloLens שפותחו ב-Microsoft בעבר, זה יכול להיות גם ה-Quest Pro, ש-Meta הוציאו לא מזמן שגם יש להם פיצ'ר של AR, וזה בעצם משהו שיכול לאפשר, נגיד, צורת עבודה נגיד נוחה יותר, של מסכים שנמצאים, ואפשר נגיד להשתמש בכמה מסכים במקביל, אפשר לעשות כל מיני דברים, בזמן שבעצם זה יושב על הפנים, במשקפיים האלה, ולא צריך להחזיק איזשהו device אחר, וזה באמת יותר מתאים לשימושים של עבודה, נגיד, לעומת VR, שזה הרבה פעמים יותר משחקים, אבל גם סימולטורים, ונדבר בהמשך על זה.

[מוזיקה]

רוני: מה משחק ה-VR האהוב עלייך?

נופר: אני מאוד אוהבת משחקים נרטיביים, שזה יותר חוויות, שיחקתי לא מזמן במשחק ממש ממש יפה, שנקרא The Fisherman's Tale, אתה בעצם משחק איש מבוגר, כאילו דייג, שכלוא בתוך המגדלור שלו, וצריך… יש כל מיני חידות, סוג של קווסט כזה, לצאת החוצה, יש שם שימוש מאוד מאוד חכם ב-VR, כי אתה נמצא בתוך איזשהו מודל, ומסתכל על עצמך בתור מודל מוקטן. הם עשו, זה באמת משחק מאוד מאוד חכם, אני ממש ממליצה עליו, בכלל, אני באופן כללי, ההתעסקות שלי היא בכיוון של הנרטיב, של חוויות כאלה, ואיך אפשר לנצל את הטכנולוגיות האלה, לשימוש חכם יותר בנרטיב, לעומת מדיות קיימות, כמו סרטים, או סיפורת, או דברים שמשתמשים בידיים, איך בעצם המדיות יכולות לתת איזשהו ערך נוסף, לסיפורים כאלה, לסטוריטלינג. אז בעצם הדבר האחרון, אחרי שבעצם סיימנו לדבר על AR, אז יש לנו את MR, ש-MR זה mixed reality.

רוני: אה, עוד אות.

נופר: עוד אות, כן. פחות מקובל להשתמש בזה, העניין הוא שנגיד, דמיינו את הפוקימון גו, ששם יש כל מיני יצורים, שאנחנו צריכים בעצם לתפוס אותם, אבל הם יכולים להיות בכל מיני מקומות בחלל, הם לא ממוקמים, נגיד אם יש לי שולחן, אז הוא יכול להיות, נגיד לרחף באוויר, הוא לא בהכרח יישב, הדמות לא בהכרח תשב על השולחן, כי אין כיול של הסביבה, ביחס לדמויות שמופיעות, באפליקציה שלכם.

רוני: כאילו שתי מציאויות מקבילות, שהמוח צריך לעכל את שניהם.

נופר: לא בדיוק המוח, אין כיול, כלומר, האפליקציה לא מתוכננת ככה שהיא תתייחס למרחב. לפעמים רוצים ליצור משהו, בתוך נגיד חדר קבוע, נגיד בתוך תערוכה במוזיאון, ורוצים שדברים יופיעו, ויתייחסו למרחב, כלומר נגיד תהיה דמות, שתופיע מאחורי השולחן, ויהיה צריך להסתובב, ולמצוא אותה באיזשהו מקום. עכשיו דבר כזה, לא יכול לעבוד ב-AR, ב-AR כאילו רגיל, כי בעצם התכנון, הוא לא כזה שמתייחס למרחב. ב-MR מתייחסים למרחב, מראש מכיילים אותו, ואז אפשר נגיד למקם, דמויות וירטואליות בחלל, שמתייחסות לחפצים שיש בחדר, וזה משהו שהוא באמת יכול להיות שימושי לתערוכות, אבל הוא דורש יותר עבודה, והוא גם דורש את הכיול הספציפי, והוא יותר מורכב למימוש.

רוני: כן.

נופר: אז זה MR. זה בגדול. אז…

רוני: העליתי בראש שני דברים, אפילו לא חשבתי עליהם לפני שהתחלנו לשוחח, ופתאום עלו לי בראש, ואני אחלוק אותם. אממ... יצא לי לשחק לפני כמה חודשים, ב-VR, עם המשקפיים, כמובן הייתי מגוחך עם המשקפיים, של סטאר וורס. והסצנת פתיחה, פגשתי את דארת׳ ויידר. עכשיו, את דארת׳ ויידר אני מכיר, כאילו מאז שאני, אני בן חמש. כאילו הוא לא מפחיד אותי, כן? גם כשהייתי בן חמש, הוא לא הפחיד אותי. ואז אני נמצא ב-VR, ופתאום, כאילו מגיעה אליי הדמות, ואני מסתכל, וקודם כל אני קולט כמה הוא גדול, ופעם ראשונה בחיים שלי, כאילו היה לי רגשות של כאילו פחד מהדמות הזאת, שכאילו נמצאת מולי, כאילו החוויה הייתה כל כך אינטנסיבית, זאת אומרת, כאילו זו דמות שאני מכיר. ולהבדיל, באותו, באותה סיטואציה, נגיד יצאתי לטייל, וכאילו הסתובבתי, לא יודע, במפל, ואני מסתכל למטה, כאילו אני חווה, יש לי פחד גבוהים, ואני מסתכל למטה, אני יודע שאני בסלון, ואני מסתכל למטה, ואני מרגיש את הלב שלי

נופר: יש חוויה, יש חוויה כזאת, שאתה הולך על הקרש, שיחקת בזה?

רוני: כן, כן.

נופר: ואתה כאילו חווה על פחד גבוהים, זה מטורף, זה אנשים מתים מפחד, גם אם אתה אפילו, לפעמים רוצים עוד יותר להעצים את זה, אז שמים לך קרש, כאילו אמיתי, ואז הולכים עליו,

רוני: כן

נופר: וגם אם לא, גם אם אתה סתם הולך בקו ישר על הרצפה, אנשים פשוט מתים מפחד, אתה רואה מהצד איך הם מתנהגים, הם פשוט, אם אתה רק תיגע בהם, הם יצרחו עליך, זה מרגיש מאוד מאוד מאוד אמיתי, זה כאילו סוג של… המוח מאמין.

רוני: כן, זה, אני רק מתאר לצופים, אני עשיתי בניין בוער, אני לא יודע אם אנחנו מדברים על אותו אחד, שאתה עולה על, באיזה מעלית, את מרגישה שאת עולה 20, 30, 50 קומות,

נופר: כן, כן, יכול להיות שזה זה.

רוני: ואת נמצאת בבניין בוער, את צריכה להציל איזה חתול.

נופר: אז אולי זה לא בדיוק, אבל אני גם זוכרת שעליתי במעלית, והייתי צריכה להתקדם על איזה קרש.

רוני: וסביבי, ושמו קרש, עכשיו הקרש, היא יושבת על הדשא, אבל את הולכת על קרש, וכשאת מסתכלת למטה, את מרגישה שאת 100 קומות למטה, והלב שלך בתחתונים, כי את מרגישה שאת הולכת ליפול תכף.

נופר: כן, כן, זה מדהים כמה שזה מרגיש אמיתי, אפילו כשאתה יודע שאתה בתוך מציאות מדומה, התחושה האימרסיב, התחושה האמיתית, היא מאוד מאוד חזקה, וזה, יש בזה כוח. אפשר להשתמש בו לטובה, ואפשר גם לרעה.

רוני: נכון, נכון.

נופר: וזה… יש לזה הרבה עוצמה לטכנולוגיה הזאת.

רוני: אז בגלל שאנחנו פודקאסט על אדריכלות, ולא על טרור, אנחנו נשאל, איך משתמשים היום בטכנולוגיות האלה, בעולמות האדריכלות והבנייה? מה אפשר לייצר בשילוב הזה של המרחב הפיזי והטכנולוגי?

נופר: אז העניין הוא באמת, שבניגוד לשיטות הקלאסיות של עבודה אדריכלית, שזה נגיד ליצור איזשהו דגם, ואז להתחיל להסתכל עליו, ולבחון אותו, וזה קודם כל המון המון עבודה, וגם כשרוצים לעשות איזשהו שינוי, אז זה גם לוקח המון זמן. עכשיו, העניין פה, הוא במקום לקחת את הדגם הממוחשב, ונגיד לייצר איזשהו דגם פיזי. העבודה הזאת היא יכולה להיות גם איטית, גם סיזיפית, וגם קשה לשינוי. מה שיכולים היום לעשות, זה ליצור איזשהו דגם, לעבוד, בתוכנות לאט ליצור את הדגם הזה, להכניס אותו לתוך ה-VR, ואז בעצם גם יתאפשר לי לסובב אותו, להסתכל עליו מכל כיוון שאני רוצה, וגם ממש להיכנס פנימה, ולראות אותו מנקודת מבט שלי, כהולך רגל, כילד, כבן אדם מבוגר, אני יכולה לשחק עם הגובה, אני יכולה לשחק עם התאורה, לראות איך זה יראה ביום, בלילה, אפשר ממש לסמלץ המון המון המון scenario תרחישים, שיכולים גם לחסוך זמן, אפשר לעלות על טעויות, אפשר להרגיש דברים, אפשר לעשות, להחליט על שינויים בצורה מאוד מאוד זולה, כי השינוי הוא מהיר. אני הולכת, מורידה רגע את המשקפיים, נכנסת לתוכנה, עושה את השינוי, אה, ככה טוב, ככה לא טוב, ואפשר ממש בקלות, במהירות, ליצור המון דברים, וזה מגדיל גם את האפשרויות, וגם אפשר להיות מאוד מאוד יצירתיים, כי זה לא עולה הרבה כסף, אפשר לעשות שינויים, לבדוק, לנסות, אז אני חושבת שמהבחינה הזאת זה כלי ממש מדהים, שאדריכלים זה פשוט כאילו מתנה בשבילם, שהטכנולוגיה הזאת קיימת היום, והם יכולים...

רוני: את נוגעת פה בנקודה, שיש פה איזו אבולוציה של הכלים האדריכליים, כי נגיד, אחת הסיבות שהייתה במאה שעברה, המון המון אדריכלות גרועה, שאולי נראית טוב, אבל בפועל היא לא ידידותית באמת למשתמשים, כי האדריכלים היו בונים מודלים, ואז מסתכלים עליהם מלמעלה, כאילו הם איזה יישות אלוהית,

נופר: האח הגדול.

רוני: כן. והמודל, הם מסתכלים בו, רואים את הבניין בצורה גושנית, כשאתה מסתכל עליו, מזווית שאף בן אדם לא מסתכל עליו, אלא אם הוא טס מעל עם מטוס. ואז אין חשיבה של מה חווה הבן אדם ברחוב, שמסתכל, ומה החזית שהוא פוגש.

נופר: אתה לא רואה את הנקודת מבט של המשתמש.

רוני: עכשיו האדריכלים, כאילו כבר עשרות שנים, ובטח מי שמאזין, עושים מודלים תלת-מימדיים, בתוכנות למיניהם, אבל עדיין, הם עושים, אבל הם לא חיים, הם לא נמצאים בתוך המודל עצמו, ויש הבדל מאוד גדול בין לעשות הדמייה תלת-מימדית,

נופר: לבין להיות בפנים.

רוני: לבין ללכת בה, ולהבין אותה, את הפרופורציות באמת, ולא לחפש איזה זווית טובה,

נופר: שהיא תמכור.

רוני: שהיא תמכור, בדיוק. אז מעבר לזה, יש פה תועלות, זאת אומרת, יש פה תועלות חברתיות, יש פה תועלות סביבתיות. מה האימפקט שיכול להיווצר מזה?

נופר: באמת יש עניין של, אם מדברים על תועלת חברתית, אפשר לבחון, שוב, מרחב גם בתור, נגיד, המשתמשי קצה. שוב, נגיד, ילדים, נגיד, אמהות עם עגלות. אתה יכול בעצם לקחת את המשתמשים שהם פחות כאילו המשתמשים שבדרך כלל מתייחסים אליהם, ואפילו, באיזשהו אופן, ליצור סימולציה שבה אתה נכנס לתוך המודל, ואתה, נגיד, מנקודת מבט של ילד, או פתאום אתה זז לאט, ולהראות איך כאילו בעצם המרחב, הוא יכול להיות שהוא בכלל לא מזמין לאנשים מסוימים שאתה לא חושב על זה בתור מי שמתכנן איזשהו משהו שפשוט נראה יפה. אז יש פה את הדבר הזה שהוא באמת ליצור איזושהי הנגשה של… של המרחב לא בהכרח למשתמשים הרגילים שלו. מבחינה סביבתית, שוב, יש פה הרבה עניין של חיסכון בזמן של עבודה. אפשר לעשות המון המון בדיקות, אפשר אפילו להריץ על זה, נניח כל מיני בדיקות כדי לראות מבחינה אנרגטית יעילות כזאת, יעילות אחרת. אז שוב, זה המון עניין של כאילו לעשות אופטימיזציות, גם מבחינה של… סביבתית, אנרגטית, גם מבחינה חברתית של התאמה, לאוכלוסיות שונות, וכל הדברים האלה יכולים להיות יותר מהירים ויותר זולים מאשר בשיטות עבודה קודמות.

רוני: כן. ולך ספציפית, יש למשל ניסיון בתחום של טיפול באלצהיימר על ידי...

נופר: כן, כן.

רוני: ואיך למשל זה עובד?

נופר: זה פרויקט שאני עשיתי כבר לפני כמה שנים, ושם רצינו לדבר על… לבדוק איך VR יכול לשמש ככלי לאמפתיה. ואחת הדרכים ליצור אמפתיה היא על ידי הזדהות טובה יותר עם האדם שכלפיו אנחנו בעצם רוצים לשפר את היכולת שלנו. ולהרגיש מה שהוא מרגיש כלומר, להיות אמפתיים יותר אליו, ולטפל בו טוב יותר. והנושא שעבדתי עליו זה בעצם מחלת האלצהיימר, בהקשר שאלו אנשים שקשה מאוד לטפל בהם, קשה להיות אמפתיים אליהם, בגלל שזו מחלת שיוצרת סימפטומים שמאוד מאוד קשים, מאוד בעייתיים. ואמרנו, זה יהיה אתגר. האתגר יהיה איך ליצור חוויה שבה בעצם המשתמשים נכנסים לתוך הדמות של אותה חולת האלצהיימר, ורואים את העולם, את המציאות, דרך הנקודת מבט שלה. והדבר הזה בעצם, ברגע שאני חוות את המציאות, אני חוות את הקשיים של אדם אחר, כאילו ממקור ראשון, כאילו שאני הוא, הדברים ממש קורים לי, רמת הזדהות שהם חוו היא הייתה מאוד מאוד גבוהה, התגובות היו ממש מדהימות. בעצם, העברנו עד היום סדנאות למטפלים, גם בני משפחה, וגם מטפלים בבתי אבות, שבעצם התנסו בחוויה הזאת, וראו בעצם את התחושה במקור ראשון של איך בעצם חווים מגבלות שקשורות לאלצהיימר. אני גם אגיד אגב, בהקשר של מרחב, זה שאלצהיימר קשור מאוד לקושי בהתמצאות מרחבית.

רוני: ממ.

נופר: בעצם, הנשים האלה, הקושי בהתמצאות מרחבית, הוא מתחיל, הרבה פעמים, בקושי בהתמצאות, נגיד, ברחוב שלהם, או באיזושהי… הם רגילים, נגיד, לנסוע באיזושהי דרך הביתה. פתאום הם לא זוכרים את הפנייה הנכונה. הם יכולים להגיע לשדה תעופה, ופתאום ככה התחיל להתבלבל. לפעמים הדברים האלה קורים מאוד מאוד, בצורה כאילו סימנים עדינים בהתחלה, ובמצב מתקדם יותר, זה יכול להגיע למצב שבו הם בתוך הבית שלהם, הם לא יודעים איזה דרך מובילה לאן. עכשיו מה שיפה ב-VR, שאפשר כאילו מאוד מאוד בקלות להמחיש את הדברים האלה של חוסר אוריינטציה, גם במרחב כאילו של עיר, של רחוב, וגם בתוך מרחב של בית.

רוני: איך יוצרים חוסר אוריינטציה?

נופר: זה שאלה מעולה, ואני… זאת הייתה כאילו ההתנסות הראשונה שלי ב-VR, ופתאום גיליתי את הכוח של זה, וזה באמת היה דבר מדהים. מה שעשינו, זה כאילו נורא פשוט. שינינו את החלל כאילו בניגוד לציפיות של המשתמש. עכשיו זה קצת ספויילר, אבל לא נורא.

רוני: מי מכם שיהיה לו אלצהיימר, יקבל את זה...?

נופר: לא, מי מכם שיבוא ויראה יום אחד את החוויה שלי, אז אולי זה קצת יהיה לו ספויילר. לא, לא ספויילר על המחלה. [צוחקים]

רוני: סטטיסטית, כן.

נופר: סטטיסטית הרבה מאיתנו, אנחנו כנראה נסבול מזה לצערי אלא אם תהיה תרופה, אני מקווה מאוד. בכל אופן, אז העניין הוא כזה שאנחנו יצרנו איזשהו מרחב של בית, שבו המשתמש מטייל בתוך הבית הזה, והוא בעצם לומד את המרחב של הבית הזה, ורק אחרי שהוא לומד את המרחב, והוא יודע איפה נמצאים השירותים, ואיפה המטבח, ואיפה הזה, והוא כאילו כבר סומך על המרחב. כלומר, כשאתם, נגיד, בבית, אתם יודעים שאם תפתחו את הדלת של השירותים, אתם תמצאו שם שירותים, ואתם מאמינים לעצמכם. אז מה שעשינו, לקחנו את הדבר הזה, שאנשים סומכים על עצמם, באיזשהו שלב בחוויה, אחרי שאנשים כבר למדו טוב את המרחב, ויודעים איך נראה המרחב הווירטואלי שלהם, עשינו שם איזשהו שיבוש. והשיבוש הזה, הוא היה מאוד מאוד מפתיע, ואנשים הגיבו לזה ממש באיזשהו לחץ כזה, שמאוד דומה ללחץ שהחולים מגיבים כשהם...

רוני: השיבוש התבסס על מה שהחולים אומרים שהם חווים?

נופר: לקחנו, עשינו איזושהי אינטרפרטציה, אבל כן, אבל זה היה משהו שהוא הגיוני, שהבלבול הזה, שאתה מצפה לראות משהו אחד במרחב, ופתאום משהו אחר קורה, אחר כך יצרנו גם איזשהו scenario של הליכה ברחוב, וגם שם יצרנו איזושהי תחושת בלבול מסוימת במיקום של הרחובות וזה, וזה פשוט היה מעניין כמה הכוח שיש לטכנולוגיה הזאת בעצם לסמלץ דברים, לבנות דברים שלא קיימים, וממש ליצור התנהגויות, ו… איך הייתי אומרת? כאילו, ממש לביים התנהגויות של אנשים בצורה שהם לא התכוונו… לא התכוונו אליה. זה… אפשר לעשות עם זה המון דברים.

רוני: יש מחקרים שמדברים… היה לי פעם איזה פרויקט שקשור לאוכלוסייה מבוגרת, ותכנון מרחבים לאוכלוסייה מבוגרת, ויש אנשים שבסופו של דבר יש להם בעיה של מוביליטי. לא יכולים לזוז. והגוף משפיע על הנפש, הנפש משפיעה על הגוף. זאת אומרת, אם אני יושב בחדר, ואני לא יכול לזוז יותר מדי, אז מן הסתם זה גורם לי להיות, להיכנס לדיכאון, לאבד עניין בחיים, כי אני רואה רק ארבע קירות וכולי. והראו שאם אתה מלמד אנשים עם בעיות תנועה להיכנס ל-VR ולחוות דברים, ללכת לדוג, לטפס על הר, לטייל בעיר חדשה, לפגוש אנשים, כל זה כאילו במסגרת שאתה עדיין יושב בכיסא, הרווחה נפשית של האנשים הרבה יותר גדולה, כי, כמו שאמרת, זה immersive, והם חווים את זה בפועל,

נופר: כן, המוח מאמין לזה

רוני: והמוח מאמין לזה, וה-well being הנפשי שלהם הרבה יותר יציב.

נופר: כן כן. גם בבתי אבות, אגב, שהם, הרבה מהם עם בעיה של מוביליטי, אז מביאים להם את ה-VR, ואפילו בלי, כי נגיד לטפס על הרים, וזה בכל זאת דורש איזשהו קצת הבנה של… לא יודעת, עבודה עם השלטים, עם הקונטרולרים, אבל נגיד מביאים להם, נגיד מבוגרים שאין להם שום יכולת אפילו לתפעל, עושים להם סתם טיול בחו״ל כזה, לראות נופים, או איזושהי מדיטציה, וגם רואים השפעה מאוד מאוד חיובית על האנשים האלה, שבעצם זה הדבר היחיד שכאילו מוציא אותם מתוך המציאות שהם נמצאים בה.

רוני: כן, כן.

נופר: וכבר לא תהיה להם את האפשרות פיזית להגיע למקומות כאלה, וזה...

רוני: כן. אז היום, אנחנו כביכול בשתי פרקטיקות שונות. אדריכלים מתעסקים באדריכלות, מעצבים את המרחב, מומחי מציאות מדומה מעצבים, בין אם זה לגיימינג או לתהליכים אחרים, ובנקודה מסוימת, המרחבים האלה התמזגו, ונשאלת שאלה איך זה יקרה, זאת אומרת, איך אנחנו נתכנן את המרחבים הבאים שלנו שבעצם יש להם שתי שכבות, וזה לא איזה אירוע ספציפי, לא יודע, איזה אירוע לקידום מכירות או פוקימון גו, אלא ה-day-to-day שלנו יהיה גם וירטואלי וגם פיזי, בו-זמנית. אז איך הדבר הזה יקרה? איך החיבור הזה יתנהל? ואיזה סוגים חדשים של מרחבים אנחנו בעצם נייצר ככה?

נופר: שאלה גדולה.

רוני: דוקטורט.

נופר: כן, כן, זה ממש שאלת מחקר לדוקטורט. יש, עכשיו יש חברה שנקראת Sightful, שמעת עליהם?

רוני: לא.

נופר: Multinarity לשעבר, של תומר מרלינר, אני חושבת [הערת המתמללת: מדובר בטמיר ברלינר]. אבל אל תכתוב, אל תתפוס אותי בשם, אני לא זוכרת. זה שני חבר׳ה שהם היו במג'יקליפ גם, והם עכשיו, כאילו, חשפו את המוצר שלהם, כמה שנים, זה היה ככה חסוי, והם פיתחו פשוט לפטופ ב-AR.

רוני: אה, ראיתי, כן.

נופר: כן, כן. אז עכשיו הוציאו את זה, כאילו, אמרו שיהיה לזה... מכרו, מוכרים את זה לאיזה אלף נסיינים ראשונים. אני עוד לא התנסיתי, אני מאוד סקרנית לראות איך זה עובד. וזה אמור להיות משקפי AR שהן מאוד מאוד קלות ביחס למה שיש היום, שאפשר ממש שעות פשוט לעבוד איתן, יש איזשהו מקלדת פיזית, ואז יכול להיות לך, נראה לי שהם דיברו על 100 אינץ' מסכים, פשוט המון המון מסכים, וזה אמור לפתור את הבעיה, שהלפטופ, יש לו מסך נורא קטן, ואתה כל פעם רוצה לעבור, כאילו, בין החלונות, וזה כזה נורא מנג'ס, ולא כולנו כל הזמן נמצאים בבית עם העמדת עבודה שלנו, עם החמישה מסכים, מי ששם לעצמו בבית, לי למשל, אין. אז זה סוג של פתרון. והבנתי מהמייסדים, קראתי קצת שהם בעצמם כבר עובדים על זה במשך שעות, ונוח להם, והכל ככה עובד, זה ממש פריצת דרך. כמובן שאתה עדיין לא מחשב עם היכולות של מחשב גיימינג וזה, אבל זה כיוון, וזה כיוון שהוא, זה ממש day-to-day מבחינת השימושיות של הטכנולוגיות כאלה. בניגוד, למשל, ל-VR, שהוא עדיין קצת נישתי

רוני: מהממ.

נופר: כי גם החומרה יקרה, וזה עדיין, כאילו, ברמה קצת כמו פלייסטיישן, שכאילו, קונים מי שהם כזה גיקים, וזה, שרוצים לשחק, כל הגיימרים, אז הם קונים. או שנגיד, משתמשים בזה נגיד, עם מטרה צבאית, או רופאים, או כל מיני סימולטורים, אז קונים, נגיד, עבורם, אבל זה עדיין לא ממש ברמה של, זאת אומרת זה לא טלפון, זאת לא ממש שכולם קונים אותו, כי אנשים עדיין לא כל כך מבינים מה הם עושים עם הדבר הזה.

רוני: יש איזושהי חסם כניסה, כאילו, גם במחיר וגם ב...

נופר: וזה לא רק המחיר, כי זה עולה, לא יודעת, אנשים קונים טלפון שהוא לפעמים יותר יקר מ-VR,

רוני: נכון.

נופר: מקסדת VR, כי ברור להם למה הם צריכים אותו. פה עדיין יש פה איזשהו, לא כולם עדיין משתמשים בזה, אם אני לא גיימר, ואני לא משחק, אז בעצם… לא תמיד ברור לי מה אני עושה עם זה, יש אנשים שקונים ומוכרים, כי הם שיחקו כמה משחקים, וכאילו, הבינו את הרעיון ומוכרים. יש פה עדיין, עדיין זה לא, זה לא, כאילו, חסר פה איזשהו פיצוח, אני חושבת. יכול להיות שזה ברמה שהחומרה עדיין קצת כבדה, יש אנשים שזה… לא מרגישים טוב אחרי כמה זמן שהם משחקים ב-VR, לפעמים זה עושה קצת בחילות, קצת סחרחורות, זה מעייף את העיניים קצת עדיין, אבל עובדים על הדברים האלה ומשפרים אותם כל הזמן. אני חושבת שבאמת זה יגיע וזה יהיה ממש בשימוש יומיומי, כשהדבר הזה יהיה הרבה יותר קל, הרבה הרבה יותר קל, המחיר צריך קצת לרדת, אבל גם לא בהכרח הרבה, כי שוב, אנחנו קונים דברים הרבה יותר יקרים,

רוני: כן.

נופר: וזה כשאנחנו יודעים שאנחנו צריכים אותם. וגם צריכים להיות פה באמת השימוש היומיומי, כלומר, רוב האנשים לא משחקים במחשב, אבל הם צריכים את המחשב ואת הטלפון לתקשר עם אנשים, לעבודה, וברגע שזה ייכנס, ברגע שהעבודה שלנו והתקשורת שלנו עם אנשים, תהיה דרך המרחבים הוירטואליים האלה, אז אני חושבת שזה ממש יהיה ברמה של שימוש יומיומי, וכולנו נשתמש בזה, ואני חושבת ששמעתי פעם, אז זה מישהו שאמר שהיום שבו כולנו נשים קסדות, זה רק כשיהיה לנו fomo, ואנחנו נפחד שלא שמנו והפסדנו משהו.

רוני: כן. אני אתן לך אולי דוגמה מהעולמות שלי, שאחד הטכנולוגיות שמדברים עליהם, זה נגיד בבנייה. למה יש לנו הרבה מאוד תקלות בבנייה? כי בין התכנון לבין הביצוע, יש… יש הפרש מאוד גדול, שנובע מכל מיני בעיות, בעיקר בעיות אנוש. יושב האדריכל, מתכנן דברים, ואז יש אתר בנייה, ובאתר בנייה יש פועלים, והם פחות מדויקים, וטעות נבנית על טעות. מישהו שם את הנקודת החשמל לא נכון, ואז משהו ב… פה שמתי איזה עמוד טיפה… כאילו, הטעויות מצטברות. עכשיו, היופי ב… לא משנה אם זה AR או VR, כמה שיותר פשוט יותר טוב, שהיכולת שלך לבוא ולקחת את התוכנית, ולהסתכל באתר בנייה, ולהבין איך זה צריך להיראות, כי זה נמצא בתוך המודל, ואיך זה בפועל, אז אני ממש יכול לראות, אוקיי, השקע אמור להיות בנקודה ספציפית, לא חמש סנטימטר ימין, חמש סנטימטר שמאל, זאת אומרת, ההתאמה בין תכנון לביצוע, זאת אומרת, הפוטנציאל של דבר הזה, ב-day-to-day של אתרי בנייה, הוא עצום.

נופר: השאלה היא מי ילך להסתכל בקצה, האם זה הפועלים, או המנהל שלהם, או הלקוח?

רוני: תיאורטית, הלוואי וכולם, אבל זה גם חלק מהחסמים, כי זה כשיש איזשהו צפי לאוכלוסייה שהיא לא בהכרח עם אוריינטציה טכנולוגית מאוד מתקדמת.

נופר: נכון, נכון.

רוני: ולצפות מהם לבוא ולעשות את הדבר הזה.

נופר: כן, אגב, אני נתקלתי באיזושהי אפליקציה, אני לא יודעת אם זה עוד קיים, זה היה לפני כמה שנים, שאתה, נגיד, מגיע לאיזשהו אתר בנייה, ואתה לוקח את הטאבלט, ואתה פשוט מעביר אותו על גבי השטח, ואז מופיע, נגיד, מה צריך להיות שם, מה צריך להתקין,

רוני: כן כן, בדיוק ככה.

נופר: צינורות, ו...

רוני: כן כן, בתוך הקיר.

נופר: כן, כאילו, אתה כזה, פשוט מעביר, וזה סוג של כזה, זכוכית, כמו מין כזה, משהו שכזה חושף לך טפח ממה שאמור להיות שם. לא יצא לי להתנסות בזה בעצמי, אבל זה נשמע כמו דברים שהם יכולים לחסוך טעויות אם משתמשים בהם.

רוני: נכון, ובדיוק, אם הקסדה לא יושבת בצד וצוברת אבק… וגם בתחזוקה, זאת אומרת, אחת הסיבות שנגיד בניינים לא מממשים את הפוטנציאל שלהם, כי האנשי התחזוקה לא באמת יודעים לתחזק. אבל אם אתה, נגיד יש לך פה איזושהי מכונה, ו… בעולם הישן, היה לך ספר הוראות, שהוא נמצא במחסן איפשהו,

נופר: כן, אם בכלל.

רוני: אם בכלל. היום, כאילו, אתה יכול להסתכל ולהגיד, אוקיי, אני רוצה שנייה להבין איך אני מתחזק את הדבר הזה, אני פה מצביע, לא רואים, ואז אני מעלה את זה ב… לא משנה, במה, ב-VR, ב-AR, בזה, ופתאום אני רואה מה אני צריך לעשות כדי להזיז כדי...

נופר: יש איזושהי ויזואליזציה של התהליך.

רוני: כן.

נופר: שזה, אגב, מאוד מתאים לדרך שבה לומדים היום גם תוכנות. הרי פעם היה מנואל, היית קונה מכשיר חשמלי ועליך מנואל, איך להפעיל אותו. היום אין דבר כזה, אף אחד לא יקרא ספר הוראות. היום אנשים מצפים שהדבר שהם צריכים להפעיל אותו יהיה להם ברור ונגיש מיד, וכאילו, כמו שואב אבק של דייסון, שיש לך שני כפתורים, כפתור אחד, ועוד כפתור שאתה מכניס את ה… מחליף את הראש שלו, וזהו. והיום ממש המשתמשים כאילו נהיו אפילו, כאילו, עצלנים, ואין את הסבלנות היום לשבת וללמוד, גם לא תוכנות. אתה רוצה שהכל יהיה מיד, מיד ברור. ואני חושבת שזה גם נכון גם להרכבה של דברים פיזיים במרחב וזה, זה… כמה שיותר מפשטים תהליכים, כך הסיכוי שהם יקרו בצורה נכונה, בלי טעויות, גדל.

רוני: כן.

נופר: בהחלט זה… זה כיוון שהוא טוב, ובאמת שווה העניין של איך אתה לוקח את האוכלוסיות, ש… נגיד אנשים שעובדים באתרי בנייה, שהם לא טכנולוגיים, ומשכנע אותם להשתמש בדבר הזה.

רוני: כן, ואגב, לכולם באתרי בנייה יש סמארטפון. לא משנה מי, לא משנה מה.

נופר: נכון.

רוני: אז זה בדיוק הקפיצה שאת מדברת עליה, שכאילו, ברגע שכולם יבינו שהם צריכים את זה, אז בסוף כל אוכלוסייה יהיה לה את זה. גם, כאילו, גם לסבתות יש סמארטפון. אז כאילו, כולם עשו את הקפיצה הזאת, כי הבינו שזה נדרש.

נופר: נכון. כן, אם זה יהיה ברמה שכמו וואטסאפ, שכולנו משתמשים בו, אז אנחנו נהיה במקום טוב.

רוני: כן, אז דיברת קודם על פוקימון גו. יש מקרה מגניב עם פוקימון גו, זה כבר old news, כן? זה כבר נראה לי פרה-היסטוריה.

נופר: כן.

רוני: שבחור לבן בארצות הברית הלך לחפש פוקימונים, ופגש כאילו, בחור כהה עור, והסתובבו ביחד, וכאילו, ראו שהם שני מחפשים פוקימונים, אז החליטו לחפש יחדיו. ואז, עוצר אותם שוטר, ולמה? כי הוא לא רגיל לראות בחור בהיר ובחור כהה ביחד. הוא מניח שזה עסקת סמים או משהו כזה, והוא בא, והוא כאילו, מתחיל לחקור אותם, הוא שואל, מה אתם עושים? בקול מאיים. אמרו אנחנו מחפשים פוקימונים. אז מה? אולי אני אחפש איתכם. זאת אומרת,

נופר: פתאום זה יצר איזשהו חיבור.

רוני: יצר חיבור, שכאילו, על פניו, זה כאילו, כביכול, פוטנציאל לפשע בפרופיילינג, אבל בפועל זה כאילו חיבור.

נופר: חיבור שלא היה קורה בדרך אחרת.

רוני: אז איך, זו שאלה, איך הגיימינג יוכל להשתלב בצורה יותר שוטפת במציאות שלנו, ולייצר כאלה סיטואציות שיוצרות ערכים חדשים במפגשים ביניהם?

נופר: לא, מה שיפה בפוקימון גו, שזה יצר חיבור במרחב הפיזי, ולא הווירטואלי, כי יש, תראה, יש המון משחקי רשת, אנשים מתכתבים בצ'אטים אחד עם השני, בעיקר מקללים אחד השני, אבל לא רק, ואני יודעת שמתחבא… אני פחות פשוט משחק בדברים האלה, אני יודעת שזה קיים, אני יודעת שיש קהילות, מה שיפה באמת בפוקימון גו, זה המעבר מהמרחב הווירטואלי לפיזי, אני חושבת שזה באמת יצר משהו מאוד מאוד ייחודי, למרות שהמשחק הוא הכי פשוט שיש. יש פרויקט של מאיה שקל, שהיא עשתה, בעצם, מסתבר שבתל אביב היה פעם גן חיות.

רוני: איפה?

נופר: איפשהו בתוך תל אביב היה פעם גן חיות, פעם בתקופה של ההורים שלנו, לא יודעת שנות ה-60, אולי… אז היה גן חיות פעם, ואז זה כאילו היה קטע נוסטלגיה של כל המבוגרים, ואז הם היו לוקחים את הילדים שלהם, את הנכדים, ואומרים להם, אה, פעם היו פה זה, ופעם היו זה, ומה הנכדים אמרו, טוב, יופי, סבתא, תעזבי אותי בשקט. ואז מה הם עשו? משהו נורא יפה, הם לקחו את הרעיון הזה, והם יצרו אפליקציה ב-AR, שבה אתה הולך איתו, ואתה כאילו סורק QR-Codes במרחב, ואז פתאום עולות לך זברות, והפילים, וזה כאילו מחייה את מה שהיה פעם. וכן, הדברים האלה בעצם של החיבור הזה עם המרחב הפיזי, הם מאוד מאוד יפים, בעיקר כשאתה מוסיף איזה שהוא רובד שלא נמצא שם היום. נגיד, גם הסטודנטים שלי בקורס שאני מלמדת עכשיו בתל אביב, אז יש איזושהי קבוצה שעושה פרויקט על שכונת מחלול, אני חושבת, אני לא זוכרת, בתל אביב, שזה באזור של כיכר אתרים, ובעצם היא כאילו מחיה כל מיני אירועים היסטוריים שקרו שם. כאילו נותנת עוד איזשהו פתאום טפח על המציאות, שאנחנו לא רואים אותו, אבל שהוא היה שם פעם, וזה בעיניי דברים מאוד מאוד יפים, ושוב, האם זה יכול לחבר בין אנשים? יכול להיות, אני כאילו לא רואה איך זה מיד קורה, אבל כן יש פה את העניין היפה של בעצם שימוש בטכנולוגיה הזאת כדי להראות איזשהו משהו שאין פה כרגע, אבל היה פה פעם, לתת עוד איזשהו...

רוני: זה יפה מה שאת אומרת, כי בנקודה מסוימת זה יכול לעזור, נגיד, כשהמציאות תהיה חצי רבודה, חצי פיזית, ונגיד, אני אסתובב ברחוב, ואני אוכל לא יודע, להחליט שאני קונה משהו בזכות המציאות. אני מסתכל בחלון ראווה, ואני יכול לגעת באוויר, ולהזמין משהו. אז זה… השימוש יכול להיות מאוד מסחרי, אבל אני יכול שניה לעשות איזה סוויץ', וכאילו לנוע אחורה בזמן, ולראות את הזברה שהייתה פה בגן חיות. זאת אומרת, זה מאפשר לחוות את המרחב, גם כאילו ברמה פונקציונלית, של הנה אני עושה משהו כי צריך, כי לצורך מסחר, עבודה וכו', אבל גם מצד שני, כאילו...

נופר: לתת איזשהו ערך נוסף.

רוני: ברמה לימודית.

נופר: כן, חוויתית לימודית. כן. כן. זה גם קצת מתקשר לשאלה הבאה שלך.

רוני: כן.

נופר: על נושאים שהם מורכבים.

רוני: נכון. אז איך בעצם זה עוזר לאנשים, או יכול לעזור לאנשים, להבין מורכבויות שהיום, אנשים הרי מעדיפים לא לחשוב, כאילו, לא רוצה להגיד משהו רע על אנשים, אבל זה האופי שלהם, כן?

נופר: אנחנו עצלנים כשאנחנו יכולים.

רוני: כן.

נופר: זה נכון. אז קודם כל, מה שדיברתי קודם על נושא של אמפתיה, בכלל הנושא של להיכנס לתוך הראש של איזושהי דמות, יש, אני חושבת, חוויה שעשו פעם על איך זה מרגיש להיות גור כלבים, איך זה מרגיש להיות ילד. אתה יכול בעצם לראות את המציאות מכל מיני נקודות מבט, וזה באמת משהו שבהחלט יכול לעזור להבין מורכבויות קוגניטיביות, מורכבויות של מצבים אנושיים שונים. זה יכול, שוב, אפשר באמת לסמלץ כל מיני דברים שיכולים לקרות. קצת דיברנו על זה לפני זה, על המחשה של אסונות ודברים שיכולים לקרות וממש לחוות אותם ולהרגיש.

רוני: כן.

נופר: זה יכול להיות מצב של נגיד שחזור של אירועים היסטוריים, נגיד אירועים מהתנ״ך. שוב, אני מזכירה סטודנטים מהקורס שלי, יש איזושהי קבוצה שעושה חוויה על קריעת ים סוף.

רוני: אה, וואו.

נופר: כאילו איך זה מרגיש להיות שם. כאילו איך זה מרגיש, אם היית אחד מה… בני ישראל, איך היית מרגיש? וזה נורא מעניין, בעצם האפשרויות האינסופיות שהטכנולוגיה הזאת פותחת, כאילו היכולת להזדהות עם מצבים, לחזור אחורה בזמן, לראות עוד איזשהו מידע על גבי העולם שהייתי הרבה יותר, היה לי קשה למצוא אותו בדרך אחרת. אז באמת יש המון דברים מעניינים שאפשר לעשות עם הטכנולוגיות האלה.

רוני: את אמרת על המחשת אסונות, ואני חושב שאחד הדברים ש… הפוטנציאל פה זה להמחיש את המשמעות של החלטות. אני כשחזרתי לעולם הגיימינג, היה לי כמה שנים של ניתוק ופתאום חזרתי והייתי נורא מופתע מאיכות הגרפיקה וכו'. ושיחקתי משחק, מטרו 2033, נדמה לי שזה השם שלו והסתובבתי במוסקבה אחרי… אחרי הפצצה גרעינית. זוועת עולם. אבל פתאום גורם לך להרגיש מה יקרה אם יפציצו עיר מסוימת בפצצה גרעינית, איך הדבר הזה יראה בפועל, או מה יקרה נגיד עם עליית פני הים. אז כאילו יש פה איזו הזדמנות לגרום לאנשים להבין מה ההשלכות של הדברים שהם עושים. מה, נגיד תעלה מעלה אחת מעל פני הים, מה זה אומר? האם אני פתאום יכול לראות את המים ומה זה המשמעות?

נופר: כן. איזה מקומות יוצפו ולא נוכל להיות… לטייל בהם כבר, הטיילת כבר לא תהיה מה שהייתה. כן, האמת שזה באמת מעניין כאילו אמרת עלייה של פני הים או עלייה של טמפרטורה, אז עם הזמן, כאילו ככל שעובדים על הטכנולוגיות האלה גם יכניסו נגיד אלמנטים של ריח, שזה גם עוד כאילו חוש שבעצם יוסיף עוד תחושה של אימרסיב, לשחק עם טמפרטורה זה מן סתם אפשרי במקום שהוא סגור, אבל אפשר ממש ככל שעובר הזמן אפשר באמת לעשות, להוסיף עוד ועוד אלמנטים וליצור מצב שהוא הרבה הרבה יותר מוחשי ומציאותי לעומת כל טכנולוגיה קודמת שזה בעיקר וידאו ותמונות, פתאום ליצור תחושה מאוד אמיתית, וכן זה בהחלט יכול לשמש לחינוך, אפילו להרתעה אני אגיד, כן, זה כאילו הכמות האפשרויות היא כמו שאמרתי קודם ממש בלתי מוגבלת ואני צריכה לשחק במשחק הזה. [צוחקים]

רוני: זה בטוח.

נופר: נשמע לי חשוב.

רוני: אני קראתי לפני, לא רשמתי את זה כאילו לא תכננתי אבל פתאום עלה לי בראש, היה איזשהו מכון מחקר אמריקאי שהוציא איזושהי הערכה לפני כמה שנים שאמר שיש סיכוי של 50% שאנחנו בעודנו, שאנחנו חיים במציאות מדומה כאן ועכשיו. זאת אומרת, את אומרת, כאילו המציאות המדומה, כאילו יהיה את היכולת לבוא ולייצר טכנולוגיות לייצר אשליה של ריח ותחושה וכולי, מי אמר שאנחנו לא חיים במציאות מדומה כרגע?

נופר: כן, טוב, זה כבר שאלה חצי פילוסופית.

רוני: ומה, מה דעתך?

נופר: אני רוצה להגיד שלא, אבל הכל… תמיד יש את הפחד שאתה בעצם במופע של טרומן וכאילו הנדסו לך את כל העולם ובעצם הם מצלמים אותך כל הזמן. תלוי כמה אתה פרנואיד.

רוני: כן אז תצבטו את עצמכם ותראו אם אתם מתעוררים. מה סטודנט ספציפית למשל לאדריכלות או ממקצוע שהוא לא מתקשר בהכרח לתחום הזה, יכול לעשות כדי להכשיר את עצמו למהפכה הזאת?

נופר: לעבוד עם הטכנולוגיות האלה? אז שוב זה מאוד מאוד תלוי מאיזה כיוון מגיעים. כאילו יש צורך באנשים מכל מיני תחומים שיתעסקו בטכנולוגיות האלה. אני אישית כמו שכבר הצגתי קודם אני עוסקת בניהול מוצר, באפיון, כלומר בכל התכנון, של איזושהי חוויה או מוצר בהתאם למה שהלקוח צריך, ואני מלמדת קורס באוניברסיטת תל אביב שגם עוסק בעצם בפיתוח לטכנולוגיות האלה, אז יש בעצם את ה… אפשר להגיד את ה-job את התפקיד שאני עושה, ולרוב צריכים בעצם אנשי פיתוח שזה מתכנתים ב-Unity, ב-Unreal, שהם עובדים בדרך כלל עם C#, או עם בלו פרינטס ויודעים לתכנת לגרום לדברים לקרות. ויש מעצבים, מעצבי תלת, שמה שהם עושים זה לבנות את הסביבות. זה יכול להיות גם צלמים אם כאילו רוצים לעשות משהו ב-360, זה יכול להיות במאים שכאילו מתכננים וכותבים את התסריט של מה שאתם הולכים לראות, כי זה יכול להיות כמו סרט, שחקנים וכן גם אדריכלים יכולים להיכנס במובן של התכנון המרחבי של נגיד של משחק של החוויה, ובדיוק קניתי ספר באמזון, הזמנתי והוא צריך להגיע עוד שבועיים, על גישות באדריכלות לתכנון של משחקי מחשב ו-VR. בעצם איך להשתמש בכל העקרונות האדריכליים כדי לתכנן מרחבים למשחק מחשב VR שיתנהגו בצורה חכמה למי שאין לו את הרקע הזה.

רוני: אז הנה, זו ההזדמנות עבור אנשי אדריכלות ועיצוב שמבינים את המרחב לבוא ובעצם להשתלב ולעצב את המרחבים.

נופר: לעצב מרחבים, בהחלט, בהחלט יש את הצורך הזה. למרות שבאמת כאילו הייתי ממליצה, לסטודנטים כן קצת לצבור גם ידע או במידול ברמה גבוהה או בתכנות ברמה גבוהה, כי זה הדברים שמקלים להיכנס לתוך התעשייה, ואחר כך אפשר למצוא את הנישה שלכם. אבל אלה המקצועות שהם הכי נדרשים.

רוני: אגב משחקים שיש בהם צורך בדיוק היסטורי אדריכלי. למשל assassin's creed, או דברים כאלה שכאילו יש בהם איזשהו… אשליה של מרחב היסטורי, אז הם הרבה פעמים מעסיקים אדריכלים.

נופר: כן.

רוני: אומרים, כן, תייצר לי כאילו מודל מדויק.

נופר: כן, אני חושבת שאני שיחקתי בשני משחקים ב-VR מאוד יפים, נרטיביים, ששניהם מבוססים על איזשהם ערים, אחד זה היה סאו פאולו של שנות ה-50 ואחד זה היה מדריד של שנות ה-50, וקצת ראיתי ראיונות עם היוצרים שלהם, והם באמת לקחו ממש את הבלו-פרינטס של המבנים וממש יצרו מודלים מדויקים, אחר כך כמובן עשו כל מיני ככה משחקים עם תאורה וטקסטורות, וזה, זה לא ממש אחד לאחד, אבל ממש עבדו עם מודלים ועם תסריט, כאילו… זה לא תסריטים, זה כאילו… איך זה נקרא?

רוני: תוכניות.

נופר: תוכניות, ממש תוכניות בנייה, והשתמשו בהם כדי לייצר משהו שהוא אמיתי, וכן בהחלט. יש מקום לזה, זה ממש מעניין.

רוני: אז שאלה לסיום. את עובדת בתחום מאוד מרגש, ו… כאילו פורצת דרך נראה לי על בסיס שבועי, ועדיין מה מרגש אותך בנוגע למקום שהתחום הזה הולך?

נופר: אני חושבת שזה באמת איך אפשר לשפר דברים בעזרת הטכנולוגיה הזאתי. אני כאילו פחות גיימרית ואני יותר חושבת על מה הערך המוסף של האפליקציה או הפיתוח של מה שאני עובדת עליו, ואני מאוד משתדלת גם להיות בהלימה בעשייה שלי לגישה הזאת. אז נגיד בקורס שאני מלמדת היום, הם עושים… הפרויקט גמר שלהם הוא קשור, הוא בעצם בשיתוף עם מוזיאון אנו, מוזיאון העם היהודי בקמפוס, בתל אביב, ובעצם יוצרים איזשהו פרויקט שוב זה יכול להיות ב-AR, ב-VR, אפילו יש להם גם משחקי מחשב חלקם עושים, וזה צריך להיות לקחת בעצם את הנושאים שקשורים למוזיאון שזה יהדות, אבל לא רק יהדות גם ישראל, יהדות בעולם, זה מאוד מאוד פתוח, תרבות יהודית, הרבה מאוד דברים שהם היו יכולים להתייחס אליהם, היסטוריה, תנ"ך, והם בעצם לקחו איזשהו נושא שמעניין אותם ואמרו בוא נעביר אותו בצורה מעניינת, אימרסיבית בצורה שהיא תעניין את האנשים שמגיעים למוזיאון, לתת להם עוד איזשהו משהו, להפוך את המוזיאונים, את המקום הזה שלפעמים הוא קצת משעמם למשהו שהוא הרבה יותר מושך נגיש, ובסוף יש לזה איזשהו ערך חינוכי גם.

רוני: כן.

נופר: וזה נגיד משהו שהוא סופר מעניין בעיניי. דבר נוסף שאני עושה, היום אני מנהלת מוצר בחברה שנקראת Amygdala Inception, זה סטארט-אפ שמפתח משחק לטיפול ב-PTSD, בפוסט-טראומה, אנחנו כרגע עושים פרוטוטייפ ב-mobile, שבהמשך גם יהפוך להיות מוצר VR-י, והמטרה היא באמת לעזור לאנשים במצבים שקשים, שהטכנולוגיה יכולה לתת משהו שאין דרך לתת אותה בדרכים אחרות.

רוני: כן.

נופר: וזה באמת מה שמעניין אותי ואני רואה את הפוטנציאל, יש המון דברים שעוד אפשר לעשות וזה...

רוני: אני חושב שאת נוגעת בנקודה… שאנחנו חברה שרצה לטכנולוגיה ובמידה מסוימת אנחנו מזניחים את מדעי החברה. פילוסופיה, אתיקה… ובעצם הבסיס לערכים. ואני חושב שכשאנחנו נעים לאמץ טכנולוגיות, בין אם זה VR, AR או AI, הדרך שלנו כאילו לעשות את זה בצורה בטוחה,

נופר: אתית.

רוני: אתית, זה לחזור אל הערכים שכביכול שמנו אותם שנייה בצד, כי בסופו של דבר אם אנחנו רוצים לעשות את הדברים האלה שבאמת יובילו אותנו ל… אני לא אגיד אוטופיה אבל לא יובילו אותנו לאפוקליפסה, אנחנו חייבים, וכל איש טכנולוגיה צריך גם ללמוד ערכים, וללמוד אתיקה, וללמוד את המשמעות הפילוסופית שלנו.

נופר: קצת כמו רופאים שעושים קורס באתיקה.

רוני: נכון, נכון.

נופר: לא לעשות דברים שפוגעים אחר כך בבני אדם.

רוני: את יודעת, כמו שיש את שבועת הרופא, אולי יש את שבועת איש ה-VR, זאת אומרת אני נשבע או מתחייב…

נופר: לא לעשות נזק.

רוני: לא לעשות נזק, כן. לא להכניס אנשים לתוך סיוטים.

נופר: כן, כן, בהחלט. זה כאילו אפילו קצת פרוץ מדי הייתי אומרת. זו שאלה פתוחה וחשובה.

רוני: כן. טוב, אז אנחנו נהרהר בשבועת ה-VR, ונגיד לך תודה רבה.

נופר: תודה לך.

רוני: היה כיף ומעניין. אני ישר רץ לשים קסדה על הראש.

נופר: כן, למצוא את הקסדה שהיא פה איפשהו.

רוני: המאובקת, כן [צוחקים] ביי.

רוני: להתראות.

[מוזיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page