לנשום - זה הדבר הראשון שאנחנו יודעים לעשות בעולם הזה. הכי אוטומטי. ובכל זאת - מחקרי המדע העדכניים מספרים לנו שרוב האנשים לא נושמים נכון, או לפחות לא נושמים באופן המיטבי עבורם.
"הנשימה היא הכלי הכי חזק שבן האדם קבל על מנת לווסת את מערכותיו הפנימיות. לקיים את האינטראקציה של חילוף החומרים עם העולם והסביבה. הנשימה משפיעה ברמה הבסיסית על כל המערכות הפנימיות שלנו - על מערכות הגוף, על האופן שבו המוח פועל, על הרגשות שלנו. היא עושה את זה מיד, היא מאד פשוטה לתפעול - ואף אחד לא לימד אותנו לעשות את זה" - אומר נמרוד קאופמן, מורה לנשימה.
נמרוד כבר היה טייס בחיל האוויר הישראלי ואיש עסקים כשנחשף לעולם המרתק של מדעי הנשימה. בחלק הראשון של השיחה אנחנו מדברים על הסיפור האישי שלו. על הבית ההישגי שבתוכו גדול, על תוכנת הפעלה פנימית שניהלה אותו בעולם - כזו שמחפשת מדדים חיצוניים להתקדמות, ועל איך עבר לעסוק בנשימה. על השילוב המיוחד שהוא עושה בין ידע רציונלי, ומדדים מבוססי מחקר לבין תרגול חוויתי עמוק. בחלק השני של השיחה אנחנו מדברים על התהליכים הביוכימיים והחשמליים המתרחשים עם כל שאיפה ונשיפה שלנו,על האופן שבו אפשר ללמוד לנשום בצורה נכונה ובריאה יותר, ועל ההשפעות המדהימות שיש לתיקון הנשימה - על הבריאות שלנו. שיחה מלאה רעיונות, ותרגילים - שיעזרו לכם לנשום טוב יותר, ולהיות בריאים יותר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/09/2021.
נמרוד: הנשימה היא כלי, אולי הכלי הבסיסי הכי חזק שבן האדם קיבל על מנת לווסת את מערכותיו הפנימיות, לפגוש את החיים, לקיים את אותה אינטראקציה של חילוף החומרים עם העולם והסביבה, והיא משפיעה בעצם ברמה הבסיסית, הגופנית על כל המערכות שלנו, על מערכות הגוף שלנו, על הרגשות שלנו, על האופן שבו המוח שלנו פועל באותו רגע, והיא עושה את זה מיד ומהר, והיא מאוד פשוטה לשימוש, ואף אחד לא לימד אותנו את הדבר הזה.
שירלי: ברוכים הבאים לפודקאסט ״להנות מהדרך״. אני שירלי יובל יאיר, אני פסיכולוגית, סופרת ומוזיקאית, ואני מאמינה שאנחנו יכולים לעצב את החיים שלנו יותר לטובה, וללמוד להיות יותר מאושרים. בפודקאסט הזה אני מזמינה אנשים מעוררי השראה לשיחה אישית מלב ללב. אני מבקשת ללמוד מהם על החיים שלהם, על תפיסת עולמם, ועל המנגנונים הבריאים שהם בנו לעצמם כדי להתמודד עם המורכבויות שהחיים מזמנים לנו.
ברוכים הבאים לפרק 61. אנחנו מעלים אותו ממש רגע לפני ששנה חדשה מתחילה לה, אז אני קודם כל מאחלת לכם שנה טובה. וכשחשבתי מה אני רוצה לאחל לעצמי ולכולנו לשנה החדשה, ובמה כדאי להתמקד רגע לפני שהיא מתחילה, אז חשבתי על הנושא הזה של נשימה.
אנחנו בעידן שנראה לי שנעשה יותר ויותר קשה לנשום. זה לא רק בגלל שהקורונה היא מחלה של דרכי הנשימה, זה גם בגלל שאנחנו חיים בהרבה מאוד סטרס. העולם החיצוני וגם הפנימי נעשה מלא מלא בגירויים מטרידים, ואחת הדרכים, שכולנו יכולים לנקוט בהם כדי לעזור לעצמנו להתמודד יותר טוב עם המציאות החיצונית והפנימית, זה לנשום יותר נכון.
אז היום נדבר על נשימה. על הדבר הכי בסיסי הזה שכל תינוק בן שתי שניות כבר יודע לעשות, לנשום. כולנו נולדנו עם הדבר האוטומטי הזה, שהוא בעצם מחזיק אותנו בחיים. אז אני שואלת, שאלה למה בכלל צריך ללמוד לנשום, ומה זה אומר נשימה שהיא יותר בריאה לנו? על כל זה נדבר בפרק המרתק שיש לנו היום.
באופן אישי אני מתעסקת עם הנושאים האלה כבר די הרבה שנים, כיוון שאני מוזיקאית וזמרת, והרבה שנים לימדתי פיתוח קול, לימדתי אנשים לנשום נשימות סרעפת, נשימות עמוקות שלהן אנחנו זקוקים בזמן שירה, אבל בשנתיים האחרונות, אני עצמי נחשפתי למדעים המרתקים של הנשימה, למחקרים העדכניים, ואני מתרגלת תרגול שממש משנה את חיי, ואת רמות החרדה הבסיסיות שלי, ואת התגובתיות שלי לעולם, ורציתי לחלוק את הדבר הזה איתכם.
אני אתחיל בציטוט נפלא מהספר של ג'יימס נסטור.
נסטור הוא עיתונאי והוא סופר של נושאים מדעיים, והוא עוסק בשנים האחרונות באיסוף ותיעוד של כל המחקרים שנעשים בתחום הנשימה, וההשפעה שלה על תפקודי המוח שלנו. הוא עצמו נחשף לעניין הזה כשהוא חלה בדלקת ריאות קשה, ובעצם טיפל בעצמו באמצעות תרפיית נשימות, היא מה שריפא אותו. והוא כותב כך, ״לנשום משמע להיטמע במה שמקיף אותנו, לטיול חלקים קטנים של חיים, להבין אותם, ולהחזיר חלקים קטנים שלנו החוצה לעולם״. באנגלית הוא כותב' "Respiration is, at its core, reciprocation", כלומר, נשימה במהותה היא יחסי גומלין.
אז היום אנחנו נדבר על מערכת היחסים שלנו עם העולם, ואיך הנשימה משקפת אותה, ואיך הפעולה הפשוטה הזאת של נשימה, מפעילה את כל המערכות הפיזיולוגיות הכי חשובות בגוף שלנו, גם את המערכת הנוירולוגית וגם את המערכת הביוכימית.
ולצורך השיחה הזו הזמנתי אורח מרתק, את נמרוד קאופמן, הוא אחד המומחים היום בארץ בתחום תרפיית הנשימה.
בחלק הראשון של הפרק, אנחנו מדברים על הסיפור האישי והמיוחד והמרתק של נמרוד, על הבית ההישגי שבתוכו הוא גדל, על האופן שבו הוא הוסלל להצלחה, וגם פרע את הצ'ק, הוא הופך לטייס בחיל האוויר הישראלי. הוא היה אדם שמספר שתוכנת ההפעלה הפנימית שניהלה אותו, הייתה זו שנסמכת הרבה מאוד על מדדים חיצוניים, מדדי הצלחה, מדדי הישג, ומשהו שקרה לו לאורך הדרך עשה לו איזה שיפט לעיסוק בנשימה, ללמד אנשים לנשום, להכשיר מטפלים בתרפיה בנשימה. דיברנו על איך הוא משלב את המדע, את הרציונל, את מדי הטיס, שיש לו, כזה שנשען על מדדים ומכשירים, עם המדים הלבנים של מנחי ריטריטים לנשימה בפרדס חנה, אם לדבר בסטריאוטיפית רהוטה, או כפי שהוא עצמו קורא לזה, עם ״לובשי הלבן״.
אז זה החלק הראשון של השיחה, ובחלק השני שלה אנחנו צוללים לתוך העולם הרחב והמרתק של הנשימה. אנחנו שואלים מה אפשר לעשות כדי לנשום בצורה בריאה יותר. אנחנו מפרטים את ההשפעות, המדהימות שיש לתיקון הנשימה על הבריאות שלנו, וגם מציינים טכניקות יישומיות שתוכלו לתרגל בבית כבר מהרגע הזה.
אז stick to it, זה פרק ארוך במיוחד, אולי הוא יימשך לכם על פני כמה פקקים בנהיגה שלכם, אבל היי, יש לכם עכשיו גם את כל החג להקשיב, וגם אחר כך. אז עם האיחול הזה, לשנה החדשה, שנדע לנשום, אנחנו יוצאים לדרך.
שירלי: אז צהריים טובים.
נמרוד: צהריים טובים.
שירלי: אהלן. אני רוצה להתחיל בלשאול אותך דווקא, מהחיבור של מתי זה קרה בחיים שלך. לפעמים כשאנחנו מסתכלים אחורה, יש רגע שאנחנו יודעים שברגע הזה נולד התחום הזה שאני הולכת לעסוק בו, כי זה לא היה מסלול ה… היית כבר טייס, היית כבר בעולם העסקים, בייעוץ הארגוני. מתי נולד החיבור שלך לעולם הנשימה?
נמרוד: החיבור לעולם הנשימה נולד ברגע, אבל זה היה כזה רגע של חציית קו פרשת מים, כי מאז שאני זוכר את עצמי עניינו אותי אנשים ועניינו אותי לעשות טוב לאנשים, כזה משהו שהוביל אותי מהילדות. בהתחלה זה היה נשמע בעיניי, זה היה מוזר.
שירלי: מה היה מוזר? שעניין אותך לעשות טוב לאנשים?
נמרוד: זה היה מוזר שאני הולך ברחוב, זוכר את עצמי כילד הולך ומחייך לאנשים ברחוב בשביל לשמח אותם.
שירלי: אתה איש מאוד חייכן, צריך להגיד. גם היום, לא רק כילד.
נמרוד: ואז זה היה מוזר, זה לא מתאים, לפעמים אני הרגשתי מוזר. וגם למדתי מהחיים שבשביל להצליח ולהיות כל מיני דברים, אז… זה לא המסלול. צריך להשיג דברים ולעשות את הדברים בדרך מסוימת.
שירלי: ולהסתיר קצת את מאור הפנים הזה?
נמרוד: להסתיר, להיות רציני, כן? להיות רציני ולהיות הישגי וזה משהו שמגיע עמוק עמוק אצלי, מהבית, ממערכת יחסים סבוכה עם אבא, מאוד תובעני ופחות רגשי. ואני גדלתי להיות אדם מאוד הישגי, שמודד את עצמי על בסיס תוצאות והצלחות, וקיבלתי מזה הרבה, למעניתי להיות כזה הכי טוב במה שאני עושה ביחס לעצמי, כמובן.
שירלי: כן, אבל הוסללת להיות מצליחן בקודים של מה זה מצליחן.
נמרוד: ממש, תוכנת, אני תכנתתי את עצמי, אני זוכר, הרבה רגעים בהילדות של תכנות כל מיני, שאני עכשיו ככה, ועכשיו ככה, ועכשיו צריך שיהיה ככה, ובשביל להיות מקובל אני אהיה כדורגלן, ואני עושה קריירה של כדורגלן, ובשביל זה אני אהיה מוזיקאי…
שירלי: והיית כדורגלן?
נמרוד: הייתי כדורגלן, פה לידי. [צוחק]
שירלי: אה, נכון! בהפועל הוד השרון. אתה לא חי פה, אני גררתי אותך לאולפן, ומסתבר שהאולפן הוא ממש...
נמרוד: ליד הבית.
שירלי: במחוז ילדותך.
נמרוד: מחוז ילדותי.
שירלי: מדהים.
נמרוד: את התקף האסטמה הראשון שלי, החיבור הראשון לנשימה, קיבלתי בעת משחק כדורגל, כשאני זוכר את עצמי משחק. אבא שלי הבטיח לי שהוא לא יבוא לראות אותי כי פחדתי ממנו.
שירלי: כשהוא היה בא, אם הוא היה בא.
נמרוד: והוא לא היה בא, והסתכלתי ופתאום ראיתי אותו ביציע, והדבר הבא זה שאין לי אוויר.
שירלי: וואו.
נמרוד: ואני נשכב על הדשא, ו… [עושה קול חנוק] אין לי אוויר. ואף אחד לא ידע שזה אסטמה, המודעות בשנות ה-80 הייתה אולי מעט שונה מאשר היום.
שירלי: בן כמה היית?
נמרוד: בערך בן 11 לדעתי, משהו כזה, סדר גודל, 11-12.
שירלי: זה היה משחק או אימון?
נמרוד: משחק.
שירלי: הוא בא למשחק, נכנס לטריבונה ואתה?
נמרוד: אני מסתכל ו… אין לי אוויר, וממש אני נחנק. ושם התחילה מערכת יחסים עם אסטמה בכלל שהייתה בנערות.
שירלי: אתה זוכר את הרגע הוא?
נמרוד: כן.
שירלי: מה הרגשת?
נמרוד: חנק.
שירלי: חנק.
נמרוד: הרגשתי חנק, הרגשתי שהעיניים שלי… [קול חנוק] שאין לי אוויר, שהעיניים יוצאות מהחורים, אני לא מבין. אני לא מבין בדיוק מה קורה לי. עכשיו, לא שנחנקתי והרגשתי בסכנת חיים, אבל החוויה של אובדן השליטה וההיכרות עם הגוף הייתה מאוד מאוד משמעותית.
שירלי: והשיתוק, לא? סוג של שיתוק?
נמרוד: סוג של שיתוק, סוג של… עכשיו הגוף שלי הוא לא בידיי, אני לא אדון לעצמי. אבל גם הרבה… משהו שליווה אותי הרבה בחלק הראשון של החיים, הרבה משימתיות. אוקיי, אז אני אעשה את המיטב, אז אני תמיד אעשה לי את ה...
שירלי: כן.
נמרוד: איך אני מחזיק את עצמי במצב הזה ואיך אני...
שירלי: אז התעשתת לבד? מישהו עזר לך? אתה זוכר?
נמרוד: לא, לא, לא, לא.
שירלי: הם לא אפילו לא שמו לב?
נמרוד: הוחלפתי. לא,
שירלי: הוחלפת.
נמרוד: לא יכולתי לנשום, הוחלפתי.
שירלי: הוענשת.
נמרוד: ועד סוף המשחק, לקח כמה שעות עד שזה עבר, ממש פחדתי לחזור הביתה עם אבא שלי.
שירלי: ולא יכולת לשחק בעצם. הוא בא לראות אותך משחק ולא שיחקת.
נמרוד: לא יכולתי לשחק. כן, ופחדתי לנסוע איתו.
שירלי: מה היה בדרך הביתה?
נמרוד: כי… אני לא זוכר, אבל אני זוכר את תחושת הכישלון.
שירלי: וואו.
נמרוד: כן.
שירלי: קשה.
נמרוד: ושם התחילה מערכת יחסים עם נשימה, שאני ספורטאי, אבל יש לי אסטמה שאני לא מבין. אמרו לי, יש לך אלרגיה לאבק בית, זה כאילו האבחון הרפואי שהיה של הדבר.
שירלי: איך טופלה האסטמה? אבק בית זה מעניין בהקשר של משפחה ויחסים מורכבים. [צוחקת]
נמרוד: לגמרי.
שירלי: זה לא קרדית חיידק אבק הבית, אלא זה מערכת היחסים שיש בבית.
נמרוד: אז ככה היא טופלה. ולא בשום צורה קונבנציונלית, מודעת, טיפולית, מסגרתית שהיא, פשוט עם התפתחות החיים. אני המשכתי לעשות פעילות גופנית, הייתי ספורטאי, ולמדתי. ובסוף… והסתרתי אותה… שאף אחד מהצבא לא יקשיב עכשיו, בקבלה לצבא.
[צוחקים]
שירלי: היום אתה כבר בשליטה על זה, אז…
נמרוד: אין לי אסטמה כבר, זאת אומרת, כשנשמתי פעם ראשונה, חזרה לי האסטמה.
שירלי: כשעשית תרגול נשימתי מכוון?
נמרוד: בסשן… בעצם, כששאלת אותי מה הרגע, אז ברגע שנשמתי פעם ראשונה, גם היא חזרה אחרי קרוב ל-15 שנה,
שירלי: וואו.
נמרוד: כשהיא כבר לא הייתה נוכחת בשום צורה שהיא, והיא חזרה בשביל להיפרד.
שירלי: בסשן הלידה שלך כאדם שמתעסק בנשימה.
נמרוד: ממש ככה.
שירלי: כאדם שמתעסק בנשימה כשליחות. ״אני שליח נשימה״, כתבת איפשהו, נכון? או אמרת.
נמרוד: אני משתדל.
שירלי: מה היה ברגע הזה? אני לא אוותר על הילדות, אני אחזור קצת לחלון… אבל מה היה ברגע הוא, 15 שנה אחר כך?
נמרוד: ברגע ההוא הגיע, אדם ש… הוא נמרוד, שהוא איש עסקים, והוא כזה וכזה וכזה, ויש לו אמונות מסוימות.
שירלי: כבר היית אחרי, כבר הייתי… טייס גם, נכון?
נמרוד: הייתי… בגיל 32, סדר גודל, לפני לא המון שנים, לפני 13 שנים.
שירלי: היית מצליחן?
נמרוד: הייתי מצליחן.
שירלי: ענית על התקן?
נמרוד: עניתי על התקן של ידעתי שכל אמא נחמדה תשמח לשדך אותי לבת שלה.
שירלי: שידוך טוב.
נמרוד: התקן ההוא. אבל גם התקן… הדבר שקרה זה שככל שעניתי יותר על התקן, ככה הרגשתי שמשהו בפנים לא מתמלא או מקבל סיפוק, או טוב לא כמו שהייתי מצפה, וההתאמה על התקן של לימדו אותי, היא הייתה חוסר התאמה.
שירלי: היה תקן, אבל בפנים היה חלול.
נמרוד: בפנים היה חלול והרגשה והסתכלות על החיים כזאת של… מה? זה החיים? אני עושה הכל הכי מצוין לפי הספר, לפי בדיוק מה שאני יודע שצריך, זה התוצר, זה כל מה שיש בחיים האלה.
שירלי: אני עושה הכל ולא טוב לי? זה היה הדיסוננס? או אני עושה הכל ולא מרגיש?
נמרוד: אני עושה הכל ולא מרגיש, ואני עושה הכל ו… לא היה לי רע, תמיד היה לי טוב, זה העניין. אני יודע לעשות לעצמי טוב, ואני לוקח את הטוב מדברים. אז גם לא הייתה סיבה לעצור ולחפש את הטוב, כי הכל היה בסדר.
שירלי: אבל לא היית באזור שלך, זאת הייתה ההרגשה.
נמרוד: גם לא ידעתי את זה. כי זה קצת כאילו שאנחנו ניוולד באיזשהו חדר, ויגידו לנו שהמנורה למעלה היא השמש, וזה מה שנכיר, אז אני לא היה לי איזשהו מקור להשוואה.
שירלי: יש לי פתאום אסוציאציה פרועה, אוקיי? אממ… בין הכלים, נגיע לזה, אבל אתה מלווה הרבה, אתה גם מוזיקאי, והרבה מהסשנים, כשאתה מלמד נשימה, אתה מלווה את זה בנגינה. והבאת לכאן כלי, שהוא כלי שהוא תוף אפריקאי, ויש לו תדרים, זאת אומרת, זה מין פעמונים כאלה, אולי נשמע אחר כך. עכשיו, לי יש מושג עם עצמי שנקרא תדר תהודה, כלומר כזמר, כמוזיקאית, יש צלילים שאני יודעת שכשאני שרה אותם ומפיקה אותם, משהו בתוכי מקבל את כל הגודל. עכשיו, זה לא נכון לגבי כל הצלילים, בגבוהים מדי לא, בנמוכים מדי לא, אבל יש כמה צלילים שכשאני שרה אותם, ואני מרגישה את הצליל מבפנים, הם ממלאים את כל כולי! ולאורך השנים הבנתי שיש אנשים שהמיקום שלהם בעולם, הם יושבים טוב בתוך התדר תהודה שלהם. הניגון שלהם החוצה, הוא ממלא את הפנים. וכאילו, קצת בחוויה הזאת של להיות בתקן מסוים, ומצליחן, וטה טה טה, אבל בפנים אין ניגון, אין תדר תהודה.
נמרוד: ממש ככה.
שירלי: מדבר אליך הדימוי?
נמרוד: ממש, ממש, ממש ככה. ממש ככה, כן.
שירלי: ואז מה קרה ברגע ההוא שהיית בן 32, מצליחן בתקן. מה היה באותו יום?
נמרוד: באותו יום, אשתי, עדי, ש...
שירלי: אז כבר היית משודך אפילו.
נמרוד: הייתי משודך, הייתה לנו ילדה, והיא… היא מטפלת מאז שאני מכיר אותה.
שירלי: זוגתך?
נמרוד: זוגתי, מטפלת.
שירלי: באיזה תחום?
נמרוד: מלא, מלא, מלא. מטפלת אנרגטית, מטפלת ברפלקסולוגיה, מטפלת בתדרים, אשת אשכולות בעולם הטיפול, ואני תמיד הסתכלתי על עולם של האנשים שלובשים לבן.
שירלי: היא לבשה לבן?
נמרוד: היא לבשה לבן, גם היום היא לובשת, מרבה ללבוש לבן. וקראתי להם ״לובשי הלבן״, כי הם חיים, היו בעיניי, כמישהו ציני, באיזשהו עולם...
שירלי: ה״רוחניקים״.
נמרוד: הרוחניקים, כן.
שירלי: ״לובשי הלבן״, זה מצחיק.
נמרוד: וחברי הטוב, ארנון, שהוא מישהו שמלווה אותי מאז יום הגיוס בצבא, נפגשנו בבקו"ם, ומאז אנחנו…
שירלי: הוא גם טייס?
נמרוד: גם טייס.
שירלי: לובש לבן?
נמרוד: לא, ממש לא.
שירלי: לא הצלחת להלבין אותו?
נמרוד: הוא המוח המדעי שלנו. הוא חוקר שנים רבות את כל עולם הביו-האקינג, ואת כל הספרות המתקדמת, והוא כבר אמר לי...
שירלי: המדדים.
נמרוד: המדדים.
שירלי: כל המדדים המדעיים.
נמרוד: הוא איש הייטק בכלל, הוא היה שף בניו יורק, והוא כזה וכזה וכזה, והוא אמר לי הרבה לפני זה, תנשום. לך תנסה לעשות תהליך נשימה. עכשיו, אני ממש טוב הייתי עם הנשימה, כך חשבתי שזה המלכודת, ידעתי לעצור נשימה לשלוש דקות,
שירלי: כי אתה צולל, בגלל שידעת לצלול ולעצור נשימה?
נמרוד: ידעתי לצלול ולעצור נשימה, וספורטאי, ואני לא הבנתי על מה מדובר, ועשיתי בחיים יוגה ומדיטציה, והתנסיתי בתרגולי נשימה, וזה היה מקסים, אבל לא הבנתי מה העניין, זה לא היה דרמטי בשום צורה שהיא. אז אישתי הלכה לאיזשהו פסטיבל, עדי הלכה לאיזשהו פסטיבל, והייתה לנו, ביתנו הבחורה אלה נולדה, ואמרתי לה, אני אבוא איתך לפסטיבל, אני אשב, חבל על הכסף של הכרטיס, אני אהיה מחוץ לגדר, באוהל, ותבואי לבקר את הבת שלנו, ואני אוהב את המדבר והטבע, וכך קרה.
שירלי: מעבר לגדר.
נמרוד: מעבר לגדר.
שירלי: התקרבת לה… [צוחקת]
נמרוד: זה כל כך, כל הסימנים, כל מה שקרה, כל הציור של החיים, כל כך סימבולי לתהליך מראה, לתהליך הפנימי שקרה באותם שנים, ואז נכנסתי פנימה באיזשהו שלב, מאיזושהי סיבה שאיני זוכר, וראיתי סדנת נשימה. ואמרתי, יאללה, אז ארנון אמר, וזה, אני אלך לנשום, מה אני אעשה?
שירלי: וארנון אמר את זה בגלל האסטמה שלך?
נמרוד: לא, כי האסטמה כבר לא הייתה.
שירלי: כבר לא הייתה, היא חזרה לבקר בסשן ההוא.
נמרוד: כן, הוא אמר לי…
שירלי: למה הוא אמר את זה?
נמרוד: כי הוא עבר חוויה כזאת,
שירלי: כי הוא הכיר?
נמרוד: הוא הכיר, כן. והוא הכיר אותי. עכשיו, לא הייתה סיבה חוץ מ… לך תנסה. אז, ואמרתי, יאללה, אני אכנס. ואז גיליתי שלסדנה הספציפית הזאת, רשימת ההמתנה היא הכי גדולה בכל הפסטיבל. אוקיי, שמתי לב לזה. ואני מספר 50 בערך ברשימת ההמתנה. אז בסדר, ישבתי בחוץ, ואמרתי, לא נורא. ואז הגיע מי שהנחה את אותה סדנה עבר, והוא הסתכל עליי, ואמר לי, רוצה להיכנס? אמרתי, טוב.
שירלי: אולי כי היית בין הגברים היחידים?
נמרוד: לא.
שירלי: לא? היו גם נשים וגברים?
נמרוד: ממש לא, ממש. ממש לא, כן. ונכנסתי, נשמתי. והדבר הבא שקורה זה שחוזרת לי האסטמה.
שירלי: באותו, על המזרון, על הזה?
נמרוד: מגיע זה, חוזרת לי האסטמה. אבל אני מרגיש, משהו בתוכי הוא לא קורבן של משהו שקורה לי, משהו בתוכי יודע שאני יוצר ומשחזר איזושהי חוויה. אני עושה את אותו דבר מתוך שליטה, ואני לא מבין איך, כי הגוף שלי מדבר, אני מתבונן באיזושהי חוויה של הגוף שלי.
שירלי: ואתה מקשיב למה שהגוף אומר לך.
נמרוד: מקשיב, אין ברירה, זה מה שקורה שנושמים. זה גם הקושי בלנשום. מי שלא רוצה להקשיב לגוף שלו, כשכל שהוא מעמיק את נשימתו, ככה הוא שומע יותר את הגוף שלו.
שירלי: אז הנשימה באיזה אופן היא האוזן שלך לגוף?
נמרוד: היא גם האוזן לגוף.
שירלי: היא מכשיר הקשר פנימה לתוכה?
נמרוד: היא הגשר, היא הקשר, היא בעצם המחבר בין העולם הגופני, האינטליגנטי, הכל כך חכם, הלא מודע שלי, שאין לי נגישות לכמות התהליכים המשוגעת שקורות.
שירלי: הביולוגים.
נמרוד: הביולוגים שקורות עכשיו בזמן שאנחנו מדברים.
שירלי: היקום הביולוגי המרתק הזה, המכונה המרתקת הזאת.
נמרוד: ונשימה שהיא מופעלת באופן אוטומטי, והיא מנוהלת על ידי אותו יקום ביולוגי כאיזושהי… בצורה טבעית. ובעצם בשעה שאני מתייחס לנשימה ומתחיל לעבוד איתה, אני מייצר גשר שעכשיו אני יכול לגשת ליקום הביולוגי שלי ולעשות איתו כמו לונה פארק. הכל, יש שם את כל המתקנים, אפשר להקשיב, אפשר לזוז, אפשר לרקוד, אפשר לעשות מלא מלא דברים.
שירלי: אתה זוכר פחד שעלה? כי בהתקף שדיברת עליו על הרצפה, על הדשא של מגרש הפועל, הפחד, הלינק, לצירת נשימה היה נורא נורא ברור. אתה זוכר מחשבה שעלתה באוהל? אני מדמיינת אוהל במדבר, בסדנא.
נמרוד: אז שם עוד לא היה פחד, ומערכת היחסים שלי עם פחד היא ממש ממש מורכבת, כי אני גיליתי… שוב, גיליתי באיזשהו שלב שהכל יחסי, ומה שאת קוראת לו פחד, ומה שאני קורא לו פחד, זה נורא נחמד, אבל מה שאני יודע על פחד זה בסך הכל איזושהי חוויה סובייקטיבית שלי, ותמיד חשבתי שאני מרגיש, יודע להרגיש פחד. ובמלחמת לבנון השנייה הייתי באיזושהי סיטואציה מאוד מאוד, ומסוכנת, הייתי קורא לה, שהתוצר הטבעי של אדם נורמלי ובריא בנפשו הייתה אמורה להיות באותו רגע ממש ממש ממש לפחד, והייתי באותה סיטואציה, ופחד לא היה.
שירלי: וזה כבר אחרי שהיה לך את התרגולים? עוד לא, לפני… לבנון השנייה.
נמרוד: כן, כן, זה היה לפני, ושם חזרתי והתחלתי לשאול את עצמי, אולי משהו במערכת לא בסדר? איך יכול להיות, שלא פחדת ואתה לא מפחד? אז תמיד היה בי את המקום הזה, שכשקרו לו אירועים בחיים, הוא היה מסתכל והיה פרקטי, ויודע להתנהל במשברים וב...
שירלי: אז דווקא הזדעזעת מזה שלא פחדת איפה שהיית אמור לפחדת.
נמרוד: נכון.
שירלי: כאילו היית אדם שלא פחד.
נמרוד: אני קורא...
שירלי: שמשהו היה מנותק.
נמרוד: אני קורא לעצמי אדם רגיש שאינו מרגיש. הייתי קורא לעצמי. או בדיעבד, אני קורא לעצמי...
שירלי: כילד היית… היית ילד רגיש שאינו מרגיש, שאסור לו להרגיש.
נמרוד: ואני אומר, רגיש בהתכווננות שלי החוצה, כמו יצור שורד.
שירלי: כן, כן. ספר על זה טיפה, ספר על זה קצת, באיזה בית גדלת, איפה גדלת פה בהוד השרון? איפה אתה בסדר הלידה?
נמרוד: אני אמצעי.
שירלי: אמצעי.
נמרוד: יש לי אחות, אפרת, שגרה 200 מטר מפה עדיין.
שירלי: וואו, אני ממש סידרתי לך טיול שורשים, [צוחקת] טיול שורשים.
נמרוד: למעשה הבת האמצעית שלי בדיוק עכשיו אצל בת דודה שלה. ואני גדלתי למשפחה נורמלית.
שירלי: ברור.
נמרוד: והמשפחה הנורמלית הזאת היא מורכבת מאמא מדהימה, מדהימה, מדהימה, שגדלה במשפחה לא פשוטה, של ניצולי שואה.
שירלי: היא הייתה דור שני?
נמרוד: דור שני.
שירלי: אמא הייתה דור שני.
נמרוד: שעברו הרבה בדרך לפה, ועברו הרבה פה. והיא… במשפחה הזאת לא נוגעים בבני… זאת אומרת, אימא שלי היה למשפט קיום כזה, ״נוגעים בילד שהוא חולה״.
שירלי: כלומר, לא מחבקים, לא נוגעים, אין מגע פיזי?
נמרוד: כן, זאת אומרת, אני לא זוכר מעולם חיבוק עם אמא, אני זוכר את החיבוק הראשון שאני זוכר, שהוא היה בגיל 23, והוא היה במקרה.
שירלי: כן.
נמרוד: שחבר חזר מאוד, הוא בא וחיבק אותה, והיא נבהלה, אז היא קפצה עליי וחיבקה אותי לרגע כזה. [צוחקים] אבל אולי היה כאלה שאני לא זוכר, אבל… אמא מדהימה ומאפשרת וסומכת.
שירלי: אבל מגע...
נמרוד: אבל חום ומגע אין. אני גם באתי לעולם הזה כפג, חודש…קצת יותר מחודש באינקובטור. אינקובטור של שנת 1976 זה היה מקום מואר באור לבן בהיר, וקריר יחסית, אני מניח, למה שקורה היום. ואבא...
שירלי: מה היה המשקל שלך?
נמרוד: אני חושב שקילו שמונה מאות, אבל אני לא בטוח.
שירלי: כן.
נמרוד: ואבא שהוא… איש… היה, איש חכם, מבריק מאוד, מנהיג, איש עסקים, שבגדול בילה את חייו בלהשיג ביטחון כלכלי עבור משפחתנו.
שירלי: שורד.
נמרוד: גם,
שירלי: כי הביטחון הכלכלי הוא ההישרדות.
נמרוד: והישרדות… ובעצם לא הכרנו אותו הרבה, כי הוא מעט להיות בבית.
שירלי: נסע, ועבד? ובעצם כל ה...
נמרוד: עבד משש בבוקר עד 12 בלילה, ועלו עסקים ממונפים, מה שנקרא. כספים רבים שלא שלנו שמשתמשים בהם, ובעצם הילדות… הייתה ילדות של הרבה חוסר.
שירלי: הרבה חוסר.
נמרוד: הרבה חוסר.
שירלי: כי כל הכספים היו ממונפים לעסקים הבאים?
נמרוד: ממונפים לעסקים, וגם… למטרת ההצלחה העתידית שיום אחד תגיע. וגם הבתים שלנו. הבתים, הבית שהיה, אם היה בית, וגם החסכונות, אם היו חסכונות, וגם עוד דברים של עוד אנשים, ו...
שירלי: וואו.
נמרוד: וגדלתי במציאות של חוסר. רוב הילדות הייתה במציאות של חוסר, כולל מעקלים, כולל שוקים אפורים, כולל...
שירלי: וואו.
נמרוד: המונדיאל הראשון… אני אוהב כדורגל, ב-1982, המונדיאל הראשון שאני זוכר, הגיע משחק הפתיחה, ואז אלימות בדלת, ורגע אחרי זה אני יושב, מול קיר לבן, כי את הטלוויזיה לקחו, עיקלו לנו...
שירלי: למשחק הראשון של המונדיאל?! [צוחקת]
נמרוד: ו… ולמדתי. אני למדתי דברים טובים, כי זה הבחירה שלי, שזה רק כסף. ויש דברים יותר חשובים, והנה, הכל בסדר, הכל עובד.
שירלי: ומה היה מפחיד כל כך באבא?
נמרוד: אממ… הציפייה.
שירלי: שתצליח?
נמרוד: הציפייה שאני אצליח, המקום הזה שאני לא חוויתי… אהבה. שאני לא מספיק טוב. כאילו, הפחד ממני, שאני איזשהו כישלון כזה.
שירלי: היית צריך להיות תלמיד נורא טוב?
נמרוד: הכל. הרגעים של ההכרה היו רגעים שבמשרד שלו, הוא היה תולה תעודת בית ספר שלי, כשהיו לי ציונים טובים, והיו לי ציונים טובים, כמובן.
שירלי: אז הוא היה תולה את התעודה במשרד שלו?
נמרוד: במשרד, והייתי בא, והוא היה מתגאה בפני אנשים. ואני עשיתי המון המון המון בילדות שלי, בשביל שיראה אותי.
שירלי: מה למשל?
נמרוד: בנינו בית. אז בחופש שני חופשים גדולים רצופים, עבדתי חודשיים כפועל בניין, בבית. כי זה היה חוסך כסף למשפחה, ו… ו… ו… כאילו, הייתי ספורטאי, הייתי תלמיד, הייתי...
שירלי: היית ללא רבב.
נמרוד: הייתי ללא רבב.
שירלי: היית ללא רבב, זה המפעל חייך.
נמרוד: מפעל חיים.
שירלי: אבל זה לא כל כך עבד.
נמרוד: זה לא עבד, כי כשהוא… דרך אגב, מה שכן עבד, זה כשהוא נפטר, הוא נפטר כשהייתי בן 16 וחצי מ...
שירלי: בפתאומיות?
נמרוד: בלוקמיה, תוך שלושה חודשים בעצם.
שירלי: וואו.
נמרוד: מרגע שאבחנו את המחלה. מה שעבד, זה שגם שהוא נפטר, הוא כבר היה בתוכי.
שירלי: כלומר...
נמרוד: התוכנה הייתה בתוכי. היה לי אבא בתוכי שאמר לי בדיוק את אותם דברים.
שירלי: את הכל הזה...
נמרוד: אתה לא מספיק טוב, אתה צריך להשיג יותר, אתה… והיו בזה גם הרבה דברים טובים, כי חלק מזה ייצב את הדברים שבזכותם אני מי שאני היום.
שירלי: כן.
נמרוד: לוקח מהם גם היום את הטוב.
שירלי: את המטרות ואת המחויבות ואת המוסר עבודה ואת ה… אני רוצה לשאול כי אני קראתי איפשהו, במעט שהצלחתי לדוג עליך, או שזה נתפס לי, שאתה אמרת איפשהו שבעצם הנשימה היא מה שריפאה אותך מפחד שסחבת המון מהילדות, שקשור לנטישה. הייתה… ממש כל מה שהסתכלת עליו, בחיים שלך הסתכלת הדרך העינית של הפחד ממערכות יחסים. אתה יכול למשוך קצת חוט לחרדת הנטישה הזאת?
נמרוד: כן, אני… קודם כל חייתי בבדידות בילדות, זאת אומרת, היו לי תמיד חברים טובים, אבל היום בהסתכלות אחורה… בדידות, אני לא ידעתי מה זה חיבור, כי פחדתי מבנות, מנשים.
שירלי: בבית הייתה תחושה של בדידות?
נמרוד: אני כמעט לא הייתי בבית, כי הייתה תחושה של בדידות. כי לא היה אף אחד… זאת אומרת, אבא היה עובד עד 12 בלילה, אמא עבדה בבית חולים, והייתה חוזרת, והולכת לעבוד במשרד של אבא לעזור עד הערב. הייתי ברחוב.
שירלי: היית לבד.
נמרוד: הייתי… היה לי טוב גם לבד, חשוב להגיד. אני כאילו תמיד הרגשתי ציפור דרור חופשייה שכזו.
שירלי: אני אגיד עוד מילה אחת על סוג הבדידות הזה, שאולי אתה מתאר. יש בדידות עצומה בחוויה שלא רואים אותי.
נמרוד: כן.
שירלי: זה לא הבדידות של… אני לבד עכשיו בבית ואף אחד לא נמצא. זה גם לא הבדידות של, אין חברים בחיים שלי. זה הבדידות של ילד שבעצם לא רואים, לא מקבל את מתנת המבט. לא רואים את התוך שלו, את מי שהוא, את האור שהוא כמו שהוא. לא דרך ההישגים או אז זה. וזה אחד מסוגי הבדידויות המאוד מאוד קשות. המוקדמות.
נמרוד: אני מסכים. אני קורא לזה היום טראומת חסר. אולי זה המשג הקונבנציונלי של הדבר. הטראומה על מה שלא קיבלתי, ואני לא יודע שלא קיבלתי, אבל משהו בי בחסר לעומתו.
שירלי: כן. יש לארקדי דוכין איזשהו שאומר שם, אני אפילו… הוא מדבר בגוף שלישי, אני לא זוכרת איך קוראים לגיבור… לא ידע אפילו למה הוא מתגעגע, אבל משהו החריד אותו בריקנות. זאת אומרת, הוא הרגיש בגוף שלו שהוא מתגעגע למשהו, אבל הוא לא ידע למה.
נמרוד: אז בהסתכלות אחורה הזאת, הייתה התחושה בגוף. בעצם כשנשמתי, אני נדמה לי שזה היה בפעם השנייה, הייתה הייתה החוויה הראשונה של הנשימה, שהייתה אובר-ווילמינג כזאת לגוף שלי, והאסטמה, ולא הבנתי בדיוק מה קרה.
שירלי: מה היה בסשן הזה?
נמרוד: נשמתי, עמוק, והתחלתי להרגיש את הגוף שלי בעוצמות מאוד חזקות, וזרמים חשמליים שרצו לי בגוף, והתכווצויות…
שירלי: זה מה שמרגישים בסשן, של נשימה עמוקה?
נמרוד: תלוי איזה. העולם תרפיה בנשימה, העולם של השימוש בנשימה, הוא כל כך רחב, ואינסופי. יש תהליכי ריפוי, שמרגישים, ואם תרצי נפרט, כאילו נספר על החוויה, וניגע בזה. אבל באותו סוג של סשן זו הייתה החוויה, ואז הגיע התקף, ואז אחריו הוא עבר מהר, לא כמו שאני מכיר, הוא כאילו, מישהו העיר משהו, והוא הולך לישון, והרפיה, ושקט. ופתאום אני במקום, שאני לא מכיר, שקט. הראש שלי שתמיד עובד, יש לי ראש שנוטה לעבוד מאוד מהר, בהרבה מקומות במקביל,
שירלי: אתה קולט הרבה הרבה גירויים של הסביבה?
נמרוד: זה הרגיש, השורד, כן, אני נכנס לחדר, אני יודע מי ומה…
שירלי: סראונד כזה קולט הכל.
נמרוד: וזה מאוד עזר לי גם, בחיים השונים, תמיד לדעת מה הציפיות ממני ומה.
שירלי: בטייסות.
נמרוד: בטייסות.
שירלי: אתה אמרת שאתה לא מטיס קרב, אבל היית חי כמו טייס קרב, כאילו יש מלחמה כל הזמן,
נמרוד: ממש, ממש, ממש. אז, כשנשמתי, אולי זה היה בפעם השנייה, עברה איזה חצי שנה בין הפעם הראשונה לשנייה, של טוב, אולי הזיתי, אולי הייתה שמש חמה מדי באותו יום, לא בדיוק ברור מה קרה. אבל אחרי חצי שנה הלכו לפסטיבל דומה, פעם שנייה…
שירלי: זה יפה גם שהלכת עם עדי לכל הפסטיבלים האלה. כאילו, לא הייתה התנגדות, למדי הטייס ליד לובשי הלבן, יכולה להיות התנגדות.
נמרוד: אז בהתחלה הייתה התנגדות לפני, ולאט לאט התחלתי להבין, שהיא… מקדימה אותי בהרבה מאוד שנים, בהרבה מאוד דברים. אותם דברים שבעיקר אני מתנגד אליהם, שהיא רואה מעבר לאופק שאני רואה. אז יותר ויותר אפשרתי לדברים האלה להיות, ובפעם השנייה, כמובן כבר נכנסתי בצורה יזומה, ונרשמתי מראש, ו… אני שוכב ונושם, ו...
שירלי: עם אותו מרצה, אותו מבנה?
נמרוד: אני לא בטוח, נדמה לי שכן, נדמה לי שכן, אני ממש אבל לא בטוח כבר, ו… ואני נושם, והדבר הבא… וזה בחדר עם איזה מאה אנשים, וכולם שוכבים ונושמים, ו… ופתאום אני שומע שקט. והדבר הבא שקורה אחרי השקט, אני מפסיק לשמוע את הבחוץ, ואני שומע בפנים. אני לא יודע כל כך להסביר, יש עולם שלם של חוויות בנשימה, שהקושי הוא להעביר אותם, לתרגם אותם למילים, אולי קצת כמו להתאהב, איך נסביר את זה למי שלא היה, אבל זה חוויה. ובתוך השקט הזה, פתאום...
שירלי: גם פחד קשה להסביר.
נמרוד: גם פחד קשה להסביר.
שירלי: הרגשות העמוקים, העצומים שלנו, חוויה מאוד מאוד אישית, פנימית, חד פעמית.
נמרוד: נכון. אז אני יושב שם, אני שוכב שם, ופתאום הדבר הבא זה שאני רואה תמונה. לא תמונה, אני רואה את עצמי, כאילו, כמו דרך איזה מבט עיניים, מטושטש שכזה, ואני רואה כמו כלוב מעץ, כאילו סורגים כאלה מעץ.
שירלי: דימוי, עלה דימוי.
נמרוד: דימוי, תמונה, אבל ממש תמונה מטושטשת, דימוי ויזואלי. אני מחזיק, זאת אומרת, אני בתנוחה של עמידה, אני יודע, כואבת לי הבטן, אני יודע, מתעורר כאב בטן. ואני רואה את אמא שלי עוברת שם, אני יודע שזה אמא שלי, אני לא רואה את הפנים שלה בצורה ברורה, ואני רואה אותה מחזיקה משהו ביד, שנראה לי כמו תינוק, ואני צריך ממנה משהו, כואבת לי נורא הבטן, ואני בוכה, אני קורא, אני יודע בעיקר שאני רוצה, ויוצא ממני באותו זמן גם בכי. אמיתי.
שירלי: מה שלא היית כל כך נותן לעצמך לפני? לא היית אדם שבוכה?
נמרוד: ממש לא. ממש לא.
שירלי: לידת הבכי.
נמרוד: לידת הבכי, משהו בי… ואני נורא, אני כאילו מרגיש תוך כדי הדבר הזה, משהו במודעות שלי אומר, איזה כיף, איזה כיף זה לבכות! ותוך כדי אני בכלל… כזה כל מיני קולות. והיא עם תינוק או משהו על הידיים, ואני אומר...
שירלי: וזה מה שאמא נותנת לך בדימוי הזה? אתה צריך ממנה את התינוק?
נמרוד: אני לא… אני צריך ממנה… משהו, אני צריך ממנה שתראה אותי. או שתיגש אליי, או שתרפא לי את הכאב בטן, או שתאכיל אותי, אני לא יודע. אני צריך. אני יודע שהכותרת היא, אני צריך משהו, אני ממש צריך משהו. מסתכל עליה ואני יודע שזה לא יהיה. היא מסתובבת והולכת. ואז אבא שלי עובר שם, ואני כבר אז יודע שאפילו אין למה לנסות.
שירלי: וואו.
נמרוד: ובאותו רגע, משהו בי נסגר, בחוויה, ואומר, אין, אין, אין, הם הולכים. בצורך הזה שלי אף אחד לא רואה אותי. שהוא איזשהו צורך הישרדותי, בסיסי, עמוק, עמוק, עמוק. משהו בי נסגר ונאטם באותו רגע, שהוא ללא מילים. אני יכול להגיד שבהרגשה הוא, אל תיתן לכאב בטן הזה להיות.
שירלי: נעשה רגע הפוגה של שיר. נקפיא את הרגע הזה של הילד, של הגבר, של האדם שמבקש שמישהו יראה אותו. גם כשהוא פוגש פחד, כאב וצורך. אז בחרתי את השיר המיוחד הזה, ואחרי השיר אנחנו נמשיך ונעמיק לתוך הסיפור שלך ונלמד יחד על איך הפעולה הפשוטה, הזאת של לשאוף ולנשוף, היא בעצם כלי מדהים לויסות עצמי. על מה למדת במסע שלך לחקר הנשימה, ועל מה אתה מלמד אנשים להכניס לחיים שלהם, כדי לשפר בריאות נפשית ופיזית.
[מתנגן שיר: בוא]
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לבכות לפעמים
כשמשהו נשבר בך בפנים
ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים בנשמה
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לרעוד לפעמים
כשמשהו נפלא קורה בפנים
ספר לי קצת על רגעי האושר
עד שיעלה עלינו הבוקר
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים בנשמה
ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
שירלי: אז אנחנו חוזרים לרגע ההוא של הגילוי שלך את עצמך שם בסדנת נשימה. ברגע הזה, של הגילוי העצמי, שהולך לשנות את החיים שלך, מה קרה משם?
נמרוד: משהו בי נסגר ונאטם באותו רגע שהוא ללא מילים. אני יכול להגיד שבהרגשה הוא, אל תתן לכאב בטן הזה להיות, משהו סוגר את התקשורת עם הבטן.
שירלי: חונק אותה.
נמרוד: ואני כואב לי ואני מרגיש ייאוש ואני מרגיש מלא כאב, והדבר הזה מסתיים לא בהרגשה טובה בכלל. וואו, ממש חוויה מטלטלת, גם שנעשתה בצורה כזו שאינה מוחזקת או עושה איזשהו קרקוע או…
שירלי: עיבוד, קלוז'ר.
נמרוד: מה קרה ובוא נבין.
שירלי: הכניסו אותך לסשן נשימות, נכנסת לעומק התהום.
נמרוד: וסע לדרכך.
שירלי: כאב בטן נוראי. וטיפלת בעצמך, בטח כמו עם האסטמה, שסגרת…
נמרוד: זה היה מושלם לי כי...
שירלי: כן. אתה יודע לווסת לך.
שירלי: אני כן אני אוהב לעבוד עם עצמי. ובעצם חצי שנה אחרי זה, ככה, אני יודע שמשהו שונה בעקבות אותו מפגש, משהו בי כאילו השתנה. אין לי מושג מה, ואני מדבר עם עדי והיא אומרת לי, אתה שם לב שכל מערכות היחסים שלך בעולם השתנו? אנחנו מדברים על זה ואני מתבונן בזה ואני אומר זה נכון. אם פעם הייתי מתקרב לכל אדם שהוא במרחק מסוים מאותו אדם משהו בי היה מתכווץ, בלי שאני יודע שהוא מתכווץ, הייתי נעצר באותו מרחק. המרחק הזה התקצר ב-30% נניח.
שירלי: מה אפיין אותך לפני זה, יותר חשד לאנשים?
נמרוד: חשד, חוסר אמון.
שירלי: וחוסר תלות? אני לא רוצה להיתלות.
נמרוד: אני יחידת קומנדו, אני שורד את החיים האלה.
שירלי: משק אוטרקי.
נמרוד: בדיוק אני גם… גם לא צריך אף אחד דרך אגב.
שירלי: כן, דרך אגב.
נמרוד: דרך אגב.
[צוחקים]
שירלי: כן, המיתוס של ה"לא צריך אף אחד".
נמרוד: בדיוק.
שירלי: הטייס.
נמרוד: וראיתי פתאום, בטווח של חצי שנה, שהתהליך נמשך איתי חצי שנה. ובתהליך הזה, הבנתי שחלק מפחד נטישה שהיה קיים בי ולא ידעתי על קיומו, השתחרר ממני. מה שמאפשר לי להתקרב יותר לאנשים כי יש פחות חשש שינטשו אותי, וזה איזושהי התבוננות בתהליך שאני אומר, מה? וכל זה לא במוח שלי?! זה לא בראש שלי? זה כאילו אני רגיל מעולם הפסיכולוגי של סיבה ותוצאה.
שירלי: עברת איזה שהם טיפולים לפני או איזה ככה תהליכים של…
נמרוד: לא.
שירלי: אז בעצם הצלילה שלך על הסיפור הפנימי שלך הייתה דרך חוויית הגוף.
נמרוד: נכון.
שירלי: בוא נדבר רגע על נשימה.
נמרוד: כן.
שירלי: למה צריך ללמוד לנשום? או מה זה בעצם ללמוד לנשום נכון? והאם איך אנחנו נושמים לא נכון? ספר לי קצת, תכניס אותנו קצת לעולם הזה.
נמרוד: אוקיי. נתחיל בזה שאני נשתדל לא להשתמש במילה נשימה נכונה או לא נכונה, בנכון או לא נכון, כי זה מיד מקטלג ושם כותרות. ונגיד שהנשימה היא כלי, אולי הכלי הבסיסי הכי חזק שבן האדם קיבל על מנת לווסת את מערכותיו הפנימיים, לפגוש את החיים, לקיים את אותה אינטראקציה של חילוף החומרים עם העולם והסביבה.
שירלי: מה שציטטנו בתחילת המפגש.
נמרוד: מה שציטטנו בהתחלה, הנשימה…
שירלי: הנשימה היא בעצם הליבה של מערכת היחסים שלנו עם העולם בחוץ, הפנים והחוץ.
נמרוד: הבין הפנים ובחוץ שלנו עם עצמנו, היא בעיניי החוט המגשר והמקשר, והיא משפיעה בעצם ברמה הבסיסית הגופנית על כל המערכות שלנו. על מערכות הגוף שלנו, על הרגשות שלנו, על האופן שבו המוח שלנו פועל באותו רגע והיא עושה את זה מיד ומהר. והיא מאוד פשוטה לשימוש ואף אחד לא לימד אותנו את הדבר הזה.
שירלי: והמהפכה שמתרחשת היום בעולם המערבי, שתרבויות או התפיסות פילוסופיות ועבודות על הגוף שנבעו מהתפיסות של המזרח, התעסקו הרבה עם נשימה.
נמרוד: נכון.
שירלי: אבל העולם המערבי, המדעי, התפיסה של הגוף כמכונה, לא ייחסת לזה הרבה חשיבות, עד הכמה שנים האחרונות, שנעשים היום מחקרים מדהימים על המוח, על מערכת העצבים שלנו בעצם, איך הנשימה היא הכלי הכל כך חשוב לוויסות.
נמרוד: כן.
שירלי: לוויסות עצמי.
נמרוד: לוויסות, ניהול, ו… שוב, אין מערכת בחוויית חיים שלנו שלא מושפעת מיידית על ידי איך שאנחנו נושמים. כל שאיפה וכל נשיפה שלנו, הם קובעים את חוויית החיים שלנו.
שירלי: ומבחינה ביולוגית, למה? בגלל החמצן? בוא נגיד על זה מילה, לכל אלה שנכנסים לשיחה הזאת מהכובע הזה, הטייסי, שהם צריכים להבין את הביו-האקינג, שהם צריכים להבין את העובדות המדעיות. תסביר את זה רגע.
נמרוד: זה גם החמצן, אבל זה יותר, כרגע זה יותר הפחמן דו חמצני.
שירלי: אז תסביר.
נמרוד: בסופו של דבר, האופן שבו אנחנו נושמים, הוא קובע בתור התחלה אורך השאיפה, אורך הנשיפה, ואיך אנחנו מקיימים אותם, ומאיפה אנחנו מכניסים אוויר, ומאיפה אנחנו מוציאים אוויר, קובע את מאזן החילוף הגזים בתוך הגוף שלנו.
שירלי: ובמשחק בין החמצן לפחמן. נכון?
נמרוד: במשחק הזה למעשה המוח שלנו יודע, הוא בכלל לא יודע כמה חמצן יש לנו בגוף, ככל הידוע היום. זאת אומרת שאנחנו מרגישים צורך בשאיפה עמוקה, אנחנו בעצם מרגישים צורך בשאיפה עמוקה לא כי חסר לנו חמצן, אלא כי יש לנו יותר פחמן דו חמצני ממה שהמוח, המוח שלנו רוצה שיהיה. ובעצם ככל שאנחנו מתחילים לעבוד עם מערכת הנשימה ועם תחלופת הגזים, ככה אנחנו מייצרים מצב של תחלופה אנרגטית שונה לגמרי בגוף. אני אולי אתן דוגמאות, כי זה עולם כל כך סבוך ועשיר.
שירלי: כן. אבל לפני זה תסביר לי פה, כי אנחנו רגילים לזה שכשאנחנו שואפים אוויר פנים, אז נכנס חמצן, נכון? וכשאנחנו מוציאים את האוויר, אנחנו מנקים את הגוף מהפחמן דו חמצני, נכון?
נמרוד: זה נכון.
שירלי: זה ככה, זה מה שאני זוכרת בשיעורי ביולוגיה.
נמרוד: זה נכון, ולמעשה אפילו מחקרים מראים ש-80% מתחלופת החומרים בגוף שלנו, מפינוי הפסולת, נעשית על ידי הנשימה. כלומר, מי שרוצה קצת לשנות את משקל הגוף שלו, רצוי שלפני שהוא משנה את התזונה, יתחיל לייצר תהליך של חילוף חומרים.
שירלי: ונשימה משפיעה מאוד גם על התהליכים המטבוליים. אבל, בעצם אנחנו לא זקוקים רק לחמצן, זאת אומרת, גם כמות ה-CO2 שיש לנו, היא מאוד חשובה להומיאוסטזיס הזה, נכון?
נמרוד: נכון. לדוגמה, אחת המחלות, במרכאות, השכיחות בחברה שלנו נקראת נשימת יתר. נשימת יתר היא נשימה שהקצב שלה הוא נניח מוגדר היום בין 12 ל-18 פעמים בדקה.
שירלי: בין 12 ל-18 זה כבר נשימת יתר?
נמרוד: נשימה מהירה מדי, שטוחה.
שירלי: מהירה מדי… אני עושה בסדנאות שלי כי אני מבינה בנשימה ומתעסקת גם במוזיקה, ואני לפעמים גם כפסיכולוגית מתרגלת את זה קצת, אני נותנת לאנשים, וזאת הזמנה למאזינים בבית, לבדוק, עכשיו בלי שהם יודעים את המספר, את הציון, לשים טיימר על דקה, ולספור את כמות הנשימות שנכנסות בדקה באופן טבעי. אוקיי? בסדנאות, אני אשב עם מעגל של 15 אנשים, יהיו גם אנשים שיגיעו לי ל-27 ו-28 נשימות בדקה.
נמרוד: וואו.
שירלי: אני פגשתי לא מעט כאלה. 12? מעט. פחות מזה זה אנשים שמודעים לנשימה, מתרגלים יוגה, מתרגלים סכימה, אני תמיד אומרת, אתה עושה, אוקיי.
נמרוד: חשוב להגיד רק ש-12 זה שאיפה נשיפה, זאת אומרת, 1 זה שאיפה נשיפה.
שירלי: ברור. כל מהלך של נשימה זה שאיפה נשיפה.
נמרוד: כן. עכשיו, הנשימה מבטאת את איך שאנחנו חיים. זאת אומרת, אם אני במצב מתח, הנשימה היא מכונת אמת, שאנחנו מסתכלים, אדם על נשימתו, יודעים להגיד עליו כל כך הרבה דברים על מה הוא מרגיש, וחש שהוא אולי אפילו לא יודע להגיד על עצמו, ובעצם נשימה כזו שהיא נשימת יתר, היא מאופיינת בפליטה מרובה של פחמן דו-חמצני. פליטה מרובה של פחמן דו-חמצני...
שירלי: ונשימות יותר שטוחות קצת, נכון? ברגע שיש יותר כמות של נשימות בדקה, הן גם יותר שטוחות, אז יוצא הרבה פחמן דו-חמצני.
נמרוד: שיוצא הרבה פחמן דו-חמצני, בעצם נוצר מצב שהגוף מכניס מידה מסוימת של חמצן בשאיפה, החמצן הזה נקלט מהריאות למחזור אדם, עולה במחזור אדם ברחבי הגוף, אבל כיוון שבתאי הגוף יש מעט פחמן דו-חמצני, מה שמזמין חמצן לתא זה כמות הפחמן דו-חמצני, כשהיא גבוהה בתא. אז אם רוקנו את כמות הפחמן דו-חמצני, החמצן נכנס לגוף, יוצא כלעומת שבא, והתאים מקבלים מעט מאוד חמצן. מה שאומר שאנחנו עובדים על גוף עם עצימות אנרגטית מאוד מאוד מאוד נמוכה, מאוד נמוכה, מה שיוצר מיד סדרה שלמה של תהליכים, שהראשון שבהם הוא מן הסתם עייפות וחוסר אנרגיה,
שירלי: כי בעצם התאים לא סופגים את כמות החמצן שדרושה אליהם, הוא מסתובב בדם, אבל התא לא יכול לקבל אותו פנימה, כי בתא אין מספיק co2 [פחמן דו חמצני], זאת אומרת אנחנו צריכים את ההפוך. כל המהות של הפודקאסט הזה היא עיסוק בגם וגם, באחדות ההפכים, אין עושר בלי עצב, אין חמצן בלי co2, ממש ככה. אז בעצם בשביל שהתא ידע להכניס הרבה חמצן, הוא צריך הרבה co2 בפנים?!
נמרוד: נכון מאוד, נכון.
שירלי: אוקיי, איך מייצרים הרבה co2?
נמרוד: אנחנו מתאמנים בצורה יזומה. קודם כל, מי שמכיר מעולם הצלילה החופשית, טבלאות של צלילה חופשית, CO2 טייבל, זה דרך מצוינת, עצירות, מייקרו-ברייף-הולדס, מה שנקרא, עצירות נשימה יזומות וקטנות במהלך היום. עכשיו, אחד הדברים שיקרו כשאנחנו נהיה בנשימת יתר, שהיא מאופיינת בסטרס, זאת אומרת, סטרס הוא מקושר השירות לנשימת יתר, לנשימה מהירה.
שירלי: זאת אומרת, אמרת, נשימה זה מכונת אמת, אתה יכול לזהות את מצב הסטרס של בן אדם לפי הנשימות שלו.
נמרוד: ב-100%.
שירלי: ב-100%. אין בן אדם שהוא בסטרס, וינשום, לאט, נשימה עמוקה, זה לא קורה.
נמרוד: זה לא יכול לקרות.
שירלי: זה לא קורה. בן אדם לא יכול לעבוד על עצמו, זאת אומרת, אם הוא עושה את זה, אז הוא בעצם מוריד את הסטרס בפנים עכשיו.
נמרוד: הסטרס הוא דבר, הסטרס הוא עצבי. סטרס, וכל חוויה רגשית שלנו, היא חוויה גופנית.
שירלי: וגם נוירולוגית ביוכימית.
נמרוד: נוירולוגית ביוכימית. זאת אומרת, אנחנו יכולים להגיע, וזה הקסם של, זה ההאקינג של הנשימה, לגעת עמוק עמוק עמוק בתוך החוויה הביולוגית. עכשיו, אם אני עוצר את הנשימה שלי, כשאני בנשימת יתר, ואני עוצר אותה, ומתי אדם עוצר את נשימתו בעצם בחיים? כשהוא חושב. ממש, תעשו תרגיל, המלצה לכל אחד לעשות תרגיל, לבוא לשאול מישהו כמה זה, 32 כפול 45, תראו שעוצרים את הנשימה.
שירלי: כשאנחנו מתרכזים נורא במשהו.
נמרוד: כשאנחנו מתרכזים, כשאנחנו בחוויה של פחד, של…
שירלי: דריכות,
נמרוד: דריכות, פייט אוף לייט כזה, של אינסטינקטים של הגנה, בעצם אנחנו עוצרים את הנשימה.
שירלי: ולפעמים גם בהתרגשות גדולה, גם באהבה. זה… [קול של התרגשות ואז עצירת נשימה] זה עצר את נשימתי, נכון?
נמרוד: מקפיאים את הרגע. אבל מה קורה ברגע הזה שאנחנו מקפיאים את הנשימה? כמות הפחמן דו חמצני, מיד מתחילה לעלות. ואם אני בנשימת יתר, אני רגיל שכמות הפחמן דו חמצני תהיה מאוד נמוכה. בגזע המוח שלי יש מדיד, שמודד את כמות הפחמן דו חמצני, רגש כזה, ואם אני מרגיל אותו לכמות פחמן דו חמצנית נמוכה, הוא ברף מאוד מאוד נמוך. אני עוצר נשימה, ואני בנשימת יתר, אז אני רגיש, פחמן דו חמצני מתחיל לעלות, ותוך שנייה מופעלים מנגנוני האזעקה. אז עצרתי נשימה כי אני רואה ציפור יפה בשמיים, אבל רגע אחרי זה, הגוף שלי מפעיל אינסטינקטיבית את מערכות פייט אוף לייט שלו, כי מידת הפחמן דו חמצני עלתה מעבר לרף האזעקה.
שירלי: כן.
נמרוד: ובעצם ביולוגית...
שירלי: כי מידת מה שמפעיל את מערכות הסטרס, קשור לכמות הפחמן דו חמצני.
נמרוד: בדיוק, אז בעצם אנחנו מאמנים, בחלק מתהליך העבודה עם הנשימה, אנחנו בעצם מאמנים את עצמנו, את הרגש הזה, את המדיד הזה, להיות ברף יותר ויותר ויותר גבוה.
שירלי: זה האמיגדלה? אתה מתכוון למערכת בגזע המוח, לאמיגדלה, לצ'קלקה.
נמרוד: כן, כן, בדיוק.
שירלי: יש לנו צ'קלקה כזו שמסתובבת בגזע המוח, מאתרת גירויים מסוכנים, ומפעילה את מערכת הפייט והפלייט, מערכת האדרנלין, מערכת הסטרס בגוף, שמכינה אותנו לקרב.
נמרוד: אז אחד ההאינפוטים המהותיים, החשובים הגדולים שלה, זה כמות הפחמן דו-חמצני בגוף, שוב, לא כמות החמצן.
שירלי: מעניין.
נמרוד: ואז אנחנו יכולים ממש לאמן את עצמנו, להיות טולרנטיים, סבילים יותר, לפחמן דו-חמצני. וכשאנחנו במקום הזה, המרחק בנקודת זמן מסוימת בחיים שלנו… עכשיו אנחנו בפגישה עסקית, ומגיעה סיטואציה מלחיצה, ולא שמנו לב לנשימה, ועצרנו את הנשימה, אנחנו עדיין לא ניכנס למצב פייט או פלייט.
שירלי: אז חלק מאימוני הנשימה בעצם מאמנים את הגוף גם להחזיק יותר את הרמות הגבוהות של ה-CO2, בלי להפעיל את מערכות הסטרס.
נמרוד: נכון. ממש ככה. וכי ברגע שמערכות הסטרס מופעלות, סדרה של תהליכים קורית בגוף, אחת מהם היא מאיימת עלינו ביותר, אנחנו מפסיקים לחשוב רציונלית.
שירלי: כן.
נמרוד: ואז אנחנו בסיטואציה שאנחנו הכי נדרשים להיות רציונליים, ואנחנו מאבדים את זה.
שירלי: כטייס, השתמשת בזה?
נמרוד: כן.
שירלי: טייס אמור לגדל, או שמראש יש לו, קור רוח.
נמרוד: כן.
שירלי: קור מזג, נכון? בגלל זה נכנסת לסיטואציה במלחמת לבנון השנייה, זה זעזע אותך ברמה האנושית, זה שלח אותך לעבודה פנימית. אבל הותאמת, אתה גם הוסללת אל התפקיד הזה, וגם המערכת שלך הותאמה, כי ידעת בעצם לתפקד במצבים האלה. השתמשת בזה באופן מודע?
נמרוד: כן, השתמשתי וגם יצא לי לעבוד בתחילה דרכי, כשלא האמנתי בנשימה, כשכבר למדתי וחקרתי, ועדיין משהו בצד הרציונלי שלי אמר...
שירלי: אה, לקח לך זמן?
נמרוד: לפחות שנתיים.
שירלי: זאת אומרת, התחלת ללמוד את זה, חווית את זה באוהל, ועדיין חצי שנה אחרי האוהל…
נמרוד: ועדיין הרציונלי שלי אמר, משהו אצלך, זה לא… ועשיתי תהליכים שונים, גם לאוכלוסיות צוות אוויר, במבצעיות בחל אוויר, וגם ליחידות דומות אחרות בצבא.
שירלי: כטייס, או לפני שכאילו… הוכשרת מאוד.
נמרוד: כשהתחלתי…סיימתי תהליך הכשרה בנשימה, איפה שלמדתי, לא האמנתי במה שלמדתי, זאת אומרת, עברתי בעיקר חוויה, זה חלק מהעניין, שהאופן שבו למדתי היה מאוד חווייתי, ופחות לימודי. אז היה חסר לי ידע, והיה נדמה לי שדברים קורים, ואולי… והעברתי בעצם אוכלוסיות שונות את התהליך הזה, ואחד, האוכלוסיות האלה יש להם מאפיינים מרתקים, זה אולי לשיחה אחרת.
שירלי: של אוכלוסיות הטייסים?
נמרוד: הטייסים ויחידות מיוחדות אחרות.
שירלי: שקשור באמת ליכולת לתפקד במצבי לחץ.
נמרוד: ליכולת לווסת את עצמם רגשית, ולתפקד במצבי לחץ, ויחד עם זאת, גילינו פנינים ותופעות מדהימות, ואנשים שאנשים במצבי לחץ, גם בטיסה, חווים רעידות והשתתקויות של איברים שמאפיינות חרדה, ותופעות אחרות, ובעצם התחלנו ללמד אותם, אותנו להשתמש. אז כן, אני משתמש. למעשה, החזון, אחד החזונות שלי הוא נקרא ״אדם נושם״. אדם נושם, זה ביטוי שתלמיד שלי, יקר, בשם ינון תנגר, הביא לחיי, שהוא בא ואומר שאדם מודע לנשימתו, ויודע להשתמש בהתאם לסיטואציה ולרצון שלא איפשהו נמצא, הוא נהיה אדם ש… אם נמשיל את זה לדי-ג'יי, נכון, הוא מקבל קונסולה כזאת שיכול לנגן איזה מוזיקה שהוא רוצה, עכשיו הוא יכול לנגן בחיים שלו איזה מוזיקה שהוא רוצה, והוא יוצא מעבדות לחירות.
שירלי: כן. אני חושבת, זה נורא יפה, ואני חושבת על ה… על הלחצים מסוג מאוד מסוים שטייסים עומדים בהם. אוקיי? שזה סוג מאוד מאוד מסוים והם מוכשרים לווסת את עצמם בסוג הלחץ הזה. אבל כמעט על חשבון סוג אחר לגמרי של לחצים, שלא מגיעים ממה שרואים במקא״ם, ולא מהאויב בחוץ מימינו, משמאל, או על מה אני מפיל את הפצצה עכשיו, אלא מגיעים מבפנים, מהרגשות שלי, מהעולם הרגשי שלי, מזיכרונות הילדות, מהרעב למגע ולחיבוק של אמא. וכל מערכת הלחצים הזאת, למשל, שוב בהכללה גסה, טייסים או אנשים שאנחנו תופסים אותם מבחינה ארכיטיפית, כי אנשים שבעצם בשביל הכל רוח הם חותכים משהו בעולם הרגשי שלהם. אז כל סוג הלחצים האלה, אין להם כלים להתמודד איתם. ובעצם אנחנו לומדים ככה איזה גמישות יותר גבוהה, לעבוד עם סוגי הלחצים שלנו.
נמרוד: נכון מאוד, וצריך לזכור שהם גם ממוינים בגלל… היום אני אומר בדיעבד, לפי היכולת הזאת. וכמו שאני רואה, מבין, מכיר, אני עסוק הרבה שנים מהחיים בל… מה זה בן אדם? מה היא היצירה הזו שאנחנו, איך זה עובד?
שירלי: הדבר הפלאי הזה.
נמרוד: ועם העבודה של החיים השנים האחרונות והחיים עם הנשימה, אני רואה ומאמין שאדם הוא נולד לעולם כיצור רגיש ופגיע וחשוף, ובעצם כל רגע שיש הוא כל הזמן עסוק בלאזן ולווסת את חוויית החיים הפנימית אל מול החוויה החיצונית באמצעות האמיגדלה. ואיך הוא עושה את זה עם האמיגדלה? באמצעות הנשימה וכיוווץ הטונוס השרירי. כי בעצם הנשימה, כמות החמצן שזורמת לנו בגוף היא קשורה ישירות עם אפילת מערכת העצבית זאת אומרת, צריך לזכור שיש נוסחה פשוטה של החיים. כמה שאני נושם, ככה אני מרגיש. אוקיי? ככה אני חש ומרגיש.
שירלי: תסביר, כלומר אם אני נושם עמוק…
נמרוד: אם אני נושם עמוק ויש לי הרבה חמצן בגוף במערכת העצבית, אני חש יותר ומרגיש יותר את עצמי. שזה מה שאפשר לחוש בעולם.
שירלי: אני לוקח יותר מהעולם פנימה, ויש לי גם יותר מה לתת החוצה, כשאני מחזיק במערכת היחסים הזאת של שאיפה והשאיפה.
נמרוד: וגם אני, בסופו של דבר, חש את חוויית החיים שלי בצורה שהיא הרבה יותר עמוקה, ואם ניקח דוגמה, נניח, אנחנו מקבלים איזושהי מכה, נגיד באצבע של הרגל, אנחנו עוצרים את הנשימה ומקבצים שירים עד שהכאב יעבור, וזה מה אנחנו עושים בעצם? אנחנו מונעים חמצן ממערכת העצבים וחשים פחות.
שירלי: זאת אומרת שהמשימה היא לנשום ולאט יותר, עמוק יותר. כי התחלת בזה שאחת הבעיות הבסיסיות זה הנשימות השטוחות והמהירות, נכון?
נמרוד: אחת המשימות היא לנשום לאט יותר ועמוק יותר, ולמעשה, אם נדייק את זה, אז הקצב לאדם מבוגר המומלץ, לאדם מבוגר ממוצע, הוא קצב נשימה של חמש וחצי שניות להכניס וחמש וחצי שניות להוציא ללא הפסקה, אולי מיקרו הפסקה כזה בקצוות נשימה, שהיא מהאף, ואפשר לעשות שיחה ארוכה למה מהאף ולא מהפה. אבל זה כל כך דרמטי, זאת אומרת, אנחנו יוצאים בתוכנית שמטרתה שנקראת ״נשימת אף לילדים״, 60% מהילדים נושמים מהפה, והדבר הזה משפיע על בעיות לסת…
שירלי: כי הוא משפיע בכלל על המיקום של הלשון ועל גודל של הלסת, ואז גודל השיניים ובעצם...
נמרוד: בעיות אורתודנטיות, ולצורך העניין תוך עשרה ימים שהאדם יעביר את נשימתו מהאף לפה, ביום העשירי, כמות האפניה, הפסקות, דום נשימה בשינה, וכמות הנחירות יעלו בהתאמה ב-4,700 ו-3,500 אחוז כמדומני מספרים הזויים!
שירלי: כלומר, כולנו רוצים לנשום כמה שיותר מהאף.
נמרוד: אנחנו רוצים ביום יום לנשום…
שירלי: וגם בלילה.
נמרוד: וגם בלילה.
שירלי: אחד הפטנטים שמדברים עליהם זה לשים פלסטר קטן כזה על השפתיים.
נמרוד: נכון.
שירלי: זה, האפקט של זה הוא מדהים.
נמרוד: פלסטר קטן על השפתיים כדי להזכיר להם להיסגר וגם נוס פלאגס כאלה שמרחיבים את ה… מסיליקון שמכניסים אותם לאף בלילה.
שירלי: ניסית לישון עם הדבר הזה?
נמרוד: אני ישן עם זה כבר תקופה ארוכה.
שירלי: עם נוס פלאגס כאלה?
נמרוד: כן, כן.
שירלי: אבל אתה כבר מומחה, אתה יודע לנשום מהאף, אז למה?
נמרוד: כשאני ישן, אני לא בוחר איך לנשום.
שירלי: הבנתי.
נמרוד: והפתיחה הזו היא מאפשרת לי, מייצרת לי שנת לילה אחרת לגמרי.
שירלי: ממש שינה את איכות השינה שלך, נכון?
נמרוד: ממש משנה, כי אף לפעמים נסתם קצת בלילה ונסגר וגם אוטומטית, אנחנו לפעמים פותחים את הפה.
שירלי: ולפעמים פותחים את הפה. למשל, אחד הסימנים שיש לכם, אם אתם רוצים לדעת אם אתם ישנים עם פה פתוח, אם אתם עושים נשימת פה, זה אם אתם קמים עם פה יבש. אם אתם צריכים לשתות באמצע הלילה, זה סימנים לנשימת פה.
נמרוד: נכון.
שירלי: עכשיו, במדדים, תתקן אותי, מה שאני יודעת, כי אני קוראת על זה הרבה לאחרונה, המדדים של כמות החמצן שנכנסת לגוף בנשימת אף, הרבה יותר גבוהה, וגם היכולת של החמצן להגיע לתאים.
נמרוד: נכון מאוד.
שירלי: בדקת את זה על עצמך? אתה עושה ביו-האקינג כזה? בדקת מה קורה מאז הפלאגים לנחיריים? אחר כך תיתן לי את כל איפה מוצאים.
נמרוד: נושא מדידת החמצן לתאים, אין לנו בעצם לאדם ממוצע יכולת להשיג בכלל איזשהו מכשור שמודד את מידת החמצן שנכנסת לתאים. יש לנו יכולת למדוד את הסטורציה, את כמות החמצן שיש בדם, וזה מדד שהוא כרגע פחות חשוב לענייננו. מה שנמצא במחקרים הוא שבעצם יש כמה סיבות בגללם רצוי לנשום מאף חלקם אמרנו, חלקם קשורות בסינון בחימום, בליחוך של האוויר אבל יש עוד אחת שנקראת Nitric oxide [חנקן חמצני]. ניטריק אוקסייד הוא גז שמשתחרר בחלל האף, ובעצם כששואפים אוויר מהאף, הגז הזה נכנס לריאות, מרחיב את הסימפונות שבתחתית הריאות ויוצר ספיגה של 15 עד 20 אחוז סדר גודל יותר חמצן למחזור הדם מאשר נשימת פה על אותה כמות של אוויר שנכנסת.
שירלי: וואו! איזה עוזר. הגז הזה בתפקיד מפלס הדרך.
נמרוד: הוא מפלס.
נמרוד: והגז הזה משתחרר כשאתה שואף אוויר דרך האף?
שירלי: הוא משתחרר כל הזמן אבל רק באף.
שירלי: אז מהפה אנחנו מחמיצים. יש 30 פונקציות שונות שהאף עושה בטיפול באוויר, והפה בכלל לא, ולכן נשימת אף זה דבר, המלצה מדהימה. אנחנו נעלה את הפרק הזה לקראת ראש השנה. זאת אומרת, אנחנו נכנסים לשנה החדשה עם המלצות על נשימה ואחד מהם נשימת אף.
נמרוד: נשימת אף, לעבוד ולהתאמן.
שירלי: חמש וחצי שניות פנימה חמש וחצי שניות החוצה, זה בעצם נשימה…
נמרוד: מיטבית.
שירלי: ספירה אחת של נשימה מיטבית, זה עשר שניות, בחצר השניות, נכון? כלומר, זה משהו כמו חמש וחצי שש בדקה.
נמרוד: כן. ומי שקשה לו לא להילחם. אנחנו צריכים ללמוד לנהל מערכת יחסים של אהבה עם הנשימה שלנו, לחשוב שיש משהו שאנחנו עושים 22 עד 25 אלף פעם ביום.
שירלי: זה כמות הנשימה לאדם ביום?
נמרוד: לאדם ממוצע, כן. ואם הוא לא מדויק, הוא לא הרמוני עם המערכת שלנו, זה מאוד קשה, אנחנו צריכים למצוא גם פה את הדרך. לא חמש ולעשות את זה בכוח, אלא אוקיי, קשה, נתחיל בארבע. ולאט לאט.
שירלי: בהדרגה.
נמרוד: ושזרם האוויר יהיה זהה לכל האורך. אחד הדברים שנשימה משפיעה עליהם זה על הpattern [דפוס] של פעימת הלב אני לא עמיק בזה יותר מדי, אבל אופן פעימת הלב מושפע בעיקרו על ידי הנשימה, ובעצם שאנחנו נושמים בדפוס של חמש וחצי שניות מהסוג שאמרנו, אנחנו יוצרים מצב שבו הלב שלנו, המרווח בין קצוות הפעימה שלו הוא זהה, והלב הוא עוד שדרן לגזע המוח, שאומר מה קורה, ושהמרווח בין קצוות הפעימה שאומר על pattern גלים מסוים, מערכות הגוף מסונכרנות והכל, הלב אומר הכל בסדר.
שירלי: כן, אנחנו דווקא רוצים את ה-heart rate variability, אנחנו רוצים את השונות בקצב הלב, כי השאיפה והנשיפה הגל הזה מייצר שונות.
נמרוד: נכון, ונשימה כזו רצופה היא ממש אפשר לראות את זה ב-biofeedback כזה שכל אחד יכול לקנות לעצמו, שהיא משנה…
שירלי: של ה-heart rate variability כן? זה בטח בשעונים האלה החכמים כבר יש.
נמרוד: בשעונים זה פונקציה שהיא תוצאה, אבל יש ממש לקנות ביופידבק, כשרואים את הפעימה של הלב, של חברה בשם heart match, שהיא גוף לא למטרות רווח.
שירלי: והשונות של קצב הלב, ה-heart rate variability, המשתנה הזה, הוא סופר סופר חשוב, נכון?
נמרוד: לאורך החיים, לאיכות החיים. לחשוב שהלב הוא שריר, ושרואים את הלב בנשימה טבעית של אדם הוא כמו מישהו שנוסע באוטו עם הילוכים ומעביר הילוכים לא בזמן. כזה שבירות ותנועות חדות, וברגע שהנשימה עוברת ל-pattern הזה הלב נהיה גלי ונה בתנועה אחידה והמפתח שלו ה-variability השונות נהיים יותר גדולים.
שירלי: הוא גמיש, הוא עושה גם וגם. זה גם ה-heart rate variability מסביר לנו, מעיד על כך ששתי המערכות, מערכת העצבים הסימפתטית והפרא-סימפתטית, זו האדרנלינית, זו הסימפתטית, וזו המרגיעה, שתיהן עובדות בקונצרט מאוזן, בדיוק כמו החמצן וה-CO2.
נמרוד: נכון מאוד. ובעצם האיזון, הקונצרט הזה, הוא חוויית החיים שלנו. עוד דבר שיכול לעזור, זה כזה, כשנושמים לבטן מפעילים את המערכת העצבים פרסימפתטית.
שירלי: נשימה סרעפת, נשימה לבטן. לשכב על הגב, להניח ידיים על הבטן ולהרגיש איך היא עולה ויורדת.
נמרוד: איך היא עולה ויורדת. שנושמים לך זה מפעילים את המערכת הסימפתטית, שהיא מייצרת עוררות, אבל גם סטרס וחרדה, ובעצם האיזון… כל שאיפה שלי לאן שהיא הולכת ומאיפה ואיך שהיא יוצאת, זה מה שיוצר את חוויית החיים שלי. האם אני נושף את האוויר ממני החוצה במאמץ? או האם אני נותן לאוויר שלי לצאת בהרפיה? הגוף שלי כל הזמן צריך סייקלים של כיוווץ והרפיה, הוא חייב את ההרפיות כדי לתת לעצמו חיים. אבל אם אני כל הזמן מתאמץ גם בנשיפה, איפה המנוחה של הגוף שלי?
שירלי: אז מה התרגיל הבסיסי, הכי הכי בסיסי שאפשר לתרגל וכדאי?
נמרוד: אני ממליץ… קודם כל, התרגיל הכי בסיסי הוא נקרא מודעות. והייתי אומר שככל שהאדם במודעות שלו, במהלך היום פשוט שם לב לאיך הוא נושם,
שירלי: נכון, משם זה מתחיל.
נמרוד: כאילו הייתי אומר ככה איזה חלקיק, רבע כזה מתשומת הלב רק יהיה באיך אני נושם, בלי עדיין לעשות שום דבר. זה חלק גדול מהעבודה.
שירלי: ואני חייבת להגיד לך שאני מתעסקת הרבה עם נשימה גם כי אני מוזיקאית ואני שרה, ושנים לימדתי פיתוח קול ולימדתי אנשים לנשום, אבל בשנה, שנתיים האחרונות שהתחלתי לתרגל נשימות, המודעות שלי עלתה בכזאת רמה שהרבה מהנסיעות שלי, נגיד, אני מקשיבה לפודקאסט, מקשיבה למוזיקה, תוך כדי הנהיגה, ואני נוהגת שעות, אני מתרגלת נשימה כל הזמן. אני בסרפינג [גלישה] הזה המהמם של השאיפה נשיפה, נורא נורא בנחת. אבל אני מודעת, אני מרגישה את זה. יש לי מי שלימדה אותי פעם אחת, תלמידות שלי שלימדתי בסדנה של פיתוח קול, אז לימדתי לעשות תרגולי נשימה, והיא באה ואמרה, אני החלטתי שאני קוראת לזה ״לנשום באדום״, כל פעם שאני עומדת ברמזור אדום, אני מתרגלת נשימה וזה נהיה אחר כך בקורס לנשום באדום. אז חלק מהעניין זה גם לשים לעצמך מקומות ביום או פיגומים שעליהם אתה תולה את התרגול.
נמרוד: מקסים, אני ממליץ כל פעם שמגיע sms, לקחת שאיפה עמוקה. אני ממליץ כל פעם שרוצים לעשן, לחקות את דפוס הנשימה של העישון רגע לפני הסיגריה, שהוא דפוס נשימה של 1 ל-2 עד 1 ל-3, זאת אומרת, קצב של הכנסה שהוא בין חצי לשליש מקצב ההוצאה. ואז מגלים, שאולי זה לא הסיגריה, אלא הנשיפה הארוכה הזאת, היא נותנת לי זמן להירגע ולהתכנס לעצמי.
שירלי: זאת אומרת חלק מההתמכרות לסיגריות, היא ההתמכרות לתחושה של הנשיפה הארוכה יותר?
נמרוד: ממש ככה, ממש ככה. אז המלצה היא מודעות, ההמלצה היא לחבר את המודעות לנשימה לדברים מחוויות יום יום, כמו sms, עם הרמזור אדום.
שירלי: ואתה למשל לא עונה לוואטסאפים אז רק ב-sms אתה? [צוחקת]
נמרוד: רק בשיחות.
שירלי: התפלאתי שאני, אתה בן אדם שלא אין לו אי אפשר לתקשר איתו בוואטסאפ, זה פשוט נהדר! אבל לטלפונים אתה עונה.
נמרוד: עונה לטלפונים.
[צוחקים]
שירלי: אז על מה עוד? על איזה עוד קולבים אתה תולה?
נמרוד: וגם אני מזמין לנשום בקצב שאמרנו, חמש וחצי שניות. לתרגל את זה שעה ביום, אבל לא שעה ביום רצופה, כי זה בעצם…
שירלי: וואי אמרת שעה עכשיו, הברחת את כל השומעים.
נמרוד: אז דקה, שתי דקות בין לבין בזמן, הפסקה בזמן השנייה אחת לתרגל את זה.
שירלי: או אפילו להחליט על הרגל קטן כזה שאתה מתחיל איתו את היום בטקס של שתי דקות של נשימה מודעת של חמש וחצי שניות אין חמש וחצי שניות אאוט, זה הכל.
נמרוד: עכשיו לזכור שככל שעושים את זה יותר, הדפוס נשימה הלא מודע מתחיל להשתנות, ולהיווצר מחדש. ובעצם בסוף אנחנו מגיעים למצב שהחיבור לנשימה הוא כל כך מלווה אותנו במהלך היום, והנגישות ללחוץ על הכפתורים… שכבר לא צריך לעבוד הרבה או קשה.
שירלי: אני אספר לך על שתי חוויות שהיו לי שונות עם העניין הזה של נשימה, כי אני הרבה מתרגלת את זה, ואני גם שמתי לב, שנגיד, יש טלפון פתאום מרגיז מאחד הילדים שלי או משהו מעצבן אותי, ואני ממש מיד מרגישה את רמות הסטרס שעולות, ואני מטפלת בהם באמצעות נשימה. אני מווסתת כל הזמן באמצעות נשימה. אתמול הייתי אצל רופא שיניים, טיפול שורש, באסה, כן? שעה הפה וזה, והוא נורא החמיא לי, נורא שמחתי כי הוא אמר לי בסוף שזה היה מדהים שאני כל כך משתפת פעולה, ושאני לא בסטרס, ואמרתי לו שאני עשיתי נשימות כל התרגול, כל השעה של הטיפול שורש עשיתי נשימות. עכשיו, הוא גם היה רופא נהדר, אז הוא לא הכאיב לי, אבל הפחד אצל רופא שיניים יש המון המון המון פחד, והרגשתי איך כל פעם שנגיד הוא מקרב את ה…זה, הפחד עוצר לי את הנשימה, וממש נשמתי לתוך הכאב הזה, לתוך הפחד, אז אפשר לתרגל את זה בהמון המון המון מצבים.
נמרוד: נכון, הייתי שמח לחבר את זה באמת, כרגע, את הנשימה למה שנקרא לרגשות, לעולם הרגש. ובעצם לומר ש…יש לנו עולם שלם של חוויות גופניות, חוויות החיים שלנו. בתוכם, הגוף שלנו יש לו את מערכת הרגש, שהיא סוג של איזושהי מכוון, מצפן שכזה. אותי לימדו שיש רגשות טובים ורעים, ובעצם לא לימדו אותי…
שירלי: מותרים ואסורים
נמרוד: מותרים ואסורים, ובעצם, שזה קצת הפוך לאיך שאני תופס את הדברים היום שכל הרגשות הן טובים ובמקום הן מכוונים אותי לאנשהוא, עליי לעשות את הבחירה איך לעבוד איתם, ולא להגיד את זה להרגיש כן ואת זה לא.
שירלי: אז איזה… כילד איזה רגשות אסור היה, הם לא היו בלקסיקון?
נמרוד: פחד, חולשה, חוסר אונים עצב, כל מה ששייך למשפחת חלושס ובעצם מה שקורה זה שכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו להרגיש משהו, אנחנו עושים את זה באמצעות הפעלה פיזית שהיא דומה למניעה שלנו לחוש כאב פיזי, כלומר כיווץ נשימה וכיווץ שרירים
שירלי: אנחנו עוצרים את הנשימה…
נמרוד: עוצרים את הנשימה, ובעצם מקפיאים משהו בתוך הגוף שלנו. ובעצם מה שהנשימה עושה, וההקפאה של המשהו הזה היא גם, יש לה שם אחר שהוא נקרא דיכאון.
שירלי: כן, וגם אינפלניישן (זיהום), כי בעצם הזיהומים שנוצרים בגוף, ממש, ממש מבחינה פיזיולוגית, הזיהומים שנוצרים בגוף נוצרים במקומות שבהם לא מגיע לשם חמצן ולא מטפל בזיהום!
נמרוד: ממש ככה. ואנחנו כרונית (באופן כרוני), יכולים להחזיק אזור כזה מסוגר ומכווץ 30-40 שנה בכיף. ובעצם כשאנחנו מבצעים תהליכים של העמקת נשימה, שהם יותר טיפוליים, פחות תהליכים של כמו אלו שדיברנו עליהם עד עכשיו, הם תהליכים שהמטרה שלהם היא ליצור מצב שבו הגוף מזרים הרבה מאוד חמצן לתוך רקמות חסומות.
שירלי: זאת אומרת, בסשנים טיפוליים עם הנשימה, אתה ממש משתמש בזרנוק של הנשימה כדי לשחרר חסמים, כדי לטפל בתהליכים זיהומיים, כדי לטפל בחסימות…
נמרוד: ממש. עכשיו, למעשה הגדולה היא שלא אני עושה את זה כמטפל, אלא האדם, וגם הוא לא בוחר איך - יש הרבה חמצן בגוף, עכשיו הגוף מחליט מה לעשות עם זה. אנחנו יכולים להתבונן בסרט הזה בהנאה מרובה, או לא בהנאה, והחמצן נכנס לרקמות ומתחיל לשחרר מהם רעלנים, שחלק ממה שהוא משחרר ממקומות שונים בגוף זה טראומות רגשיות שונות שאנחנו מחזיקים.
שירלי: כן. ורגש לא מעובד, רגש שאסור לתת לו מקום, רגש שדחפנו אותו למעמקי הגוף ולא נתנו לו לצאת החוצה, כמו הבכי שלך, בגיל 33 לראשונה, ברכות. רגש כזה הוא נשאר שם ועושה שמות.
נמרוד: ממש. הוא עושה שמות, ובעצם כל זמן שהוא שם הוא ממלא את אנרגיה את החיים שלנו, כי הגוף מפעיל מאמץ קבוע בשביל להשאיר את הרקמה מכווצת, וזה מחלא אותנו. ובעצם התהליך שבו החמצן נכנס פנימה ומתחיל להציף את הרגש למודעות, הוא ממש ממש חזרה לחיים. עכשיו, לפעמים אנחנו צריכים להגן על עצמנו, לפעמים יש רגעים שנכון לא להרגיש, ולפעמים יש רגעים שנכון…
שירלי: נכון, גם בשביל התפקוד, אנחנו עוברים דרך המון מצבים, העניין הוא, איך אנחנו משקמים את זה אחרי.
נמרוד: נכון.
שירלי: במצבים מסוימים שצריך תפקוד מרבי, הרי בן אדם, אם ברגע של סטרס או פחד הוא עומד מול איום, אם הוא יתמסר עכשיו לפחד, הוא לא יוכל להילחם באיום, ובגלל זה יש לנו מערכת נהדרת אדרנלינית, מכניסה אותנו לסטרס שהוא גם בריא לנו, הוא שומר עלינו. השאלה מה קורה אחרי זה, איך אנחנו מרגיעים בחזרה.
נמרוד: בדיוק ככה. כמו קצת שבעלי חיים אחרי שהם עוברים איזושהי טראומה ממש מנערים את הגוף, וחוזרים לאכול עשב, ואנחנו יכולים להישאר עם הדבר הזה בתוכנו חיים שלמים. וההזמנה עם הנשימה היא בעצם בואו נלד את זה החוצה מתוכנו, בצורה מבוקרת, בצורה אסופה, בצורה שמורה, ופתאום הגוף חוזר לחיים, הרגש חוזר לחיים…
שירלי: אתה מרגיש יותר בריא פיזית בשנים האלה מאז שמתרגל נשימות?
נמרוד: אני גם מרגיש, וגם…
שירלי: בדיוק, וגם הווה.
נמרוד: וגם נמדד. אני, כשהתגייסתי לצבא, המבנה גוף שלי… עכשיו, תמיד אמרתי מבנה גוף זה תורשה, ורגשות זה זה, וכל דבר הייתה הפרדה, אז המבנה גוף שלי מאוד מכווץ שבאופן…
שירלי: טונוס שרירים חזק?
נמרוד: חזק ומתגייס לצבא בלחץ דם של 145 על 90 ודופק 95 במנוחה, ואני ספורטאי, זה נתונים מאוד חריגים, בהתחלה לא רצו גם לגייס אותי, ושלחו אותי לכל כל מיני בדיקות וכולי. שנתיים אחרי שהתחלתי לנשום בצורה קבועה, הגעתי לבדיקות רפואיות בצבא, וכבר הרגשתי שכל החוויה הפנימית של החיים שלי שונה. חשוב לומר, זה לא משהו שאני צריך בדיקה עבורו, אני קם בבוקר…
שירלי: אתה יודע את זה, הגוף שלך יודע.
נמרוד: כולי מרגיש אחרת, האוכל שאני מכניס לפה, הטעם שלי השתנה… אני לא מסוגל להכניס דברים שהייתי מסוגל פעם, ולא כי קראתי בספרים, אלא אני מרגיש את עצמי הרבה יותר! אז הלכתי לעשות בדיקות רפואיות וגיליתי שלחץ הדם שלי ירד ל-120 על 78 והדופק ירד ל-62 במנוחה, וזה דווקא בשנים שלא עשיתי שום פעילות ספורטיבית…
שירלי: מעניין…
נמרוד: כמעט ולא, ובעצם מאז מכל המדדים שלי השתנו. זאת אומרת, השינוי הוא חד משמעית בביולוגיה של הגוף שלנו, שהיא מגיבה כל כך מהר…
שירלי: זה שינוי ביולוגי, השינוי התודעתי והשינוי של המכונה, הוא שינוי ביולוגי.
נמרוד: ביולוגי. ולכל מי שככה מרגיש שאי אפשר, וזה מילים ורחוק וקשה, זה שינוי שהוא קורה בנשימה, מתחיל לקרות מיידית
שירלי: מאוד מהר.
נמרוד: ואני אישית, הדרך העבודה שלי והאמונה שלי שלכל דבר יש אחיזה או תקשורת עם הגוף. זאת אומרת, כל רגש או מחשבה הכל בביולוגיה שלנו, ואם יש לי דרך להגיע לביולוגיה שלי, שהיא נשימה, אז הנה, יש לי דרך להגיע לכל חלקיי ואני יכול בעצם לגשת לעצמי.
שירלי: יש לך מכשיר וויסות נפלא. אני אגיד, שמעתי את וים הוף מדבר, וים הוף הוא אחד השמות הבולטים, הוא בחור הולנדי, עושה, פיתח או הנגיש טכניקות של נשימה שהיו מוכרות בעולם, אבל הוא הפך אותם למאוד מאוד נגישות ומאוד מעניינות, והוא אומר משהו נורא, נורא חכם, הוא מדבר על זה שאנחנו… מלמדים אותנו בבית ספר את הדברים הכל כך חשובים, אנחנו מסיימים 12 שנות לימוד, אנחנו פותרים משוואות בנעלמים, אנחנו יודעים המון, המון דברים אנחנו לומדים שפות, לא מלמדים בני אדם לווסת את מצבם הרגשי! את הדבר הכי בסיסי אף אחד לא מלמד אותנו, לווסת את עצמנו, וזה ברמה היומיומית, השעתית. הטלפון המדאיג הזה, המבט של הבחורה שאני אוהב בה ולא מסתכלת, העולם מלא בדברים שמפעילים את המערכת הרגשית שלנו ואנחנו… לא מלמדים אותנו לווסת את עצמנו. והסלף רגוליישן הזה, הוויסות העצמי, נשימה, היא מפתח מדהים של לעשות את הדבר הזה.
נמרוד: כשאנחנו מדברים על ילדים זה כל כך דרמטי כי קודם כל ההשפעה… אני מטפל בילדיי, אני עובד איתם בנשימה, וזה אחת המתנות הגדולות של החיים.
שירלי: נהדר. בני כמה הם?
נמרוד: הגדולה אלה בת 13,
שירלי: והתחלת איתם בגיל מוקדם מספיק בשביל שהם, לא תהיה התנגדות?
נמרוד: תמיד יש התנגדות כי זה הילדים שלי
שירלי: כן, אבל הם עוד מקשיבים לך, זה נורא חשוב.
נמרוד: אז הרגע הראשון שעשיתי לאלה בגיל שמונה סשן נשימה, והיא שכבה עם הראש עליי, ויש משהו מאוד, בסשן נשימה שהוא לוקח אדם למקום שהוא… ההגנות נפתחות, המחסומים, והוא מאוד פתוח ומאוד… והבת שלי מתמסרת אליי כמו ש… אבא נמצא פה, וקצת, זה היה מה שלי לא היה.
שירלי: כן, איזה תיקון, איזה תיקון.
נמרוד: אז זה פשוט קסם, וכמובן יש את מאיה בת שמונה וחצי ואת ניתאי שהוא בן שש.
שירלי: משפחה נושמת.
נמרוד: משפחה שאני מקווה שתנשום, כן.
שירלי: כבר נושמת.
נמרוד: כבר נושמת. וההשפעה של הנשימה על ילדים בגילאים האלה, שבעצם הם, כל אחד מהם יש לו איזה מנגנון חשמלי שונה וסף שונה, והיכולת שלהם לעבוד עם הדבר הזה, היא הופכת אותם לבני חורין וכאלה שלא מחויבים בתגובה אוטומטית על משהו. וזה קסם.
שירלי: זה משנה את התגובתיות שלהם, זה נותן להם יכולת לשלוט בתגובתיות שלהם.
נמרוד: נכון.
שירלי: מתנה אדירה.
נמרוד: נכון.
שירלי: כל הדברים הבריאים, ככל ש… מתחילים איתם יותר מוקדם, נהדר. אבל לפעמים ביניהם צריך להגיע לזה ממספיק כאב, ממספיק בגיל 32 לפגוש, אנחנו, יש לנו את התהליך שלנו.
נמרוד: בעולם שלנו יש המון המון כלי ריפויים מדהימים. נשימה היא כלי שמאפשר לכל אחד להיות המטפל, הרופא, המאסטר של עצמו, להתחבר ולעשות את כל מה שהוא חולם, לעשות לבד מבפנים, והיא בחינם והיא סביבנו, והיא פשוטה, ובעצם זה כאן, זה כאן ועכשיו.
שירלי: בכל מקום.
נמרוד: בכל מקום.
שירלי: בכל שעה.
נמרוד: זה פשוט הזמנה, הזמנה, הזמנה לקחת את הדבר הזה, יש כל כך הרבה ספרות וכל כך הרבה ידע.
שירלי: וכדאי כל מי שרוצה להרחיב, חפשו את העבודות של ג'יימס נסטור, של וים הוף, של פיטר מקיואן, יש מלא מלא מלא חומר היום, חלקו תורגם לעברית, עולם אדיר לצלול לתוכו.
נמרוד: ממש ככה.
שירלי: תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה