top of page

פרק 4: פורצי הדרך - פרדה אקלום ודני לימור

Updated: 5 hours ago


יציאת אתיופיה , סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודאן והמבצעים החשאיים

והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי

.

ברוכים הבאים לסדרה, יציאת אתיופיה. אני יובל מלחי. פרק מס' .4 "פורצי הדרך – חלק א'"

בסיפור עלייתם של יהודי אתיופיה לארץ, לקחו חלק אנשים יוצאי דופן. אחד מהם, פרדה אקלום, היה

דמות ייחודית וכפי שאמר לוחם המוסד, דני לימור – "בלעדיו זה לא היה קורה". גם ההספדים

שנשאו ראשי המוסד בהלווייתו של פרדה , לא משאירים ספק כי היה אדם ייחודי. לא סתם עשו עליו

סרט בנטפליקס.

בפרק הקרוב אתם עומדים לשמוע את סיפורם של דני לימור ופרדה אקלום על פריצת השערים

ותחילת העלאת יהודי אתיופיה לישראל.


(מוזיקה אתיופית)


עמרם: אז אני עמרם אקלום, אחד האחים של פרדה. הסיפור של פרדה, לדעתי הוא מתחיל מאבא

שלי. אבא שלי היה איש די מורכב מהבחינה הזאת. היה סוחר, חקלאי, בנאי, מרפא מסורתי

ובשנים האחרונות שלנו לפני שעלינו, היה שופט. הוא היה איש עם המון ידע כמעט בכל

תחום וזה נבע בעיקר מניסיון חיים לא פשוט של ילדות מאוד מאוד קשה. בעצם כשאימו

הייתה בהריון, אבא שלו נפטר וכשהוא היה בגיל 7 אז האמא נפטרה. ואז הוא גדל כשהוא

נודד בין קרובים, חי אצלם. ובגיל 14 בערך, הוא החליט שהוא מספיק בוגר כדי לפרנס את

עצמו והוא הלך לעבוד באחד הבסיסים של הצבא האיטלקי. באותה תקופה, אנחנו מדברים

על 36' 41-' ש)03:00( הייתה תחת השלטון האיטלקי. הוא הלך לבסיס והיה נער שליח

שמילא כל משימה שאמרו לו.


באחד הבקרים, הגיעה משאית עמוסה בציוד. נתנו לו תעודת משלוח ואמרו אותם קצינים,

"לך תפרוק את המשאית, תסדר את זה ותכניס את זה למחסן. "


ואבא שלי עב ד כל הבוקר הזה מאוד קשה, הוריד, העמיס, הכניס, סידר והמשאית נסעה

לה. לאחר מס' דקות הקצינים באו לבדוק מה הם קיבלו והתברר שחסר שם ציוד. הם נורא,

נורא כעסו על אבא שלי. הוא כולו נער בן 14 והוא לא הבין למה הם כועסים עליו.


אחרי זה אמרו לו, "חסר פה דברים, למה לא השווית בין תעודת המשלוח לבין מה

שקבלת?"


אז אבא שלי היה מספר לנו שזה היה הרגע אולי הכי משפיל שלו. הוא אמר להם שהוא לא

יודע לקרוא. אז יש רגעים ששוברים אותך, יש רגעים שבונים אותך ומצמיחים אותך. למזלנו

אבא שלי צמח מזה.


הוא היה מסיים את יום העבודה והיה מחפש אנשים שילמדו אותו קרוא וכתוב. וככה הוא

למד. הוא היה איש ספר, כל הזמן, במיוחד עם ספר תהילים, ספר תנ"ך וככה הוא רכש אם

לקרוא לזה, השכלה. בסך הכל הוא מאוד הצליח בחיים. הוא היה די אמיד, די מכובד ולא

היה חסר כלום אצלנו מבחינה כלכלית, חינוכית. אבא שלי מאוד מאוד לא רצה שלבן שלו

תהיה חוויה דומה. ובאזור שאנחנו גרים בו אין בית ספר. הוא בשלב הזה כבר מצליח לשכור

מורה שמשלם לו כל ערב ומלמד את פרדה את האותיות א -ב האתיופיות. לאחר שנה למזלו,

נפתח בית ספר באזור בכפר שגרנו בו ואבא שלי היה בין הראשונים לרשום את הילד שלו

בבית ספר.


עד אז, לפחות באזור שגרנו בו, בעצם אף אחד לא העז לשלוח את הילדים שלו לבתי ספר.

אני מדבר על היהודים. חשש להתבוללות. אבא שלי חוטף ביקורת מאוד, מאוד קשה מצד

המנהיגות הרוחנית, הדתית של הקהילה איך הוא מעז לשלוח את הילד שלו לבית ספר

ממשלתי נוכרי?


אבא שלי סופג את הביקורת, אבל הוא מבין שהמפתח להצליח כנראה זה השכלה והוא

מחליט להתעקש לשלוח את בנו לבתי ספר כי מה שקרה באתיופיה באותם ימים, ככל

שאתה רחוק מהמרכזים העירוניים, המערכת החינוכית היא לא מתפתחת עם השנים. במובן

הזה, אתה לא עולה בכיתות. באזור שלנו פתחו בית ספר, זה היה עד כתה ד'. ובעצם, ילד

שרוצה להמשיך, הוא צריך לעבור לעיר יותר גדולה כי משם יש חטיבה. ואם אתה רוצה

להגיע לתיכון, אז תצטרך להגיע בכלל לעיר של המחוז.


אז פרדה נודד באמת בגיל מאוד, מאוד צעיר לבד בעצם בין העיירות והערים האלה כדי

לקבל את ההשכלה שלו עד שהוא מסיים כתה י"ב.


נתן: לא שאלתי, הוא היה הבכור?


עמרם: הוא השני. יש אחות יותר גדולה ממנו. וככה הוא נודד. תדמיין לעצמך, זה לא תנאי פנימייה.

זה ילד שצריך לבשל, להשכיר בית. אמנם האבא עוזר לו כלכלית, אבל לגדול לבד במשך

שנים. ככה הוא מסיים את התיכון שלו ובתיכון שלו כשהוא מסיים יש לו שני חלומות. אחד,

ללכת לאוניברסיטה היחידה שהייתה באתיופיה באדיס והדבר השני זה לנסות לעלות לארץ.

אנחנו מדברים על 72'73-'.


באותם ימים מדינת ישראל מאוד, מאוד מקשיחה אפילו לקבל אשרות ויזה לארץ. לא עלייה,

אין עלייה, אבל גם את אשרות הוויזה היא מאוד, מאוד מקשיחה את התנאים. כשהוא ניגש

לשגרירות, דורשים ממנו דברים כמעט בלתי אפשריים כדי לקבל ויזה. יש לו ראש קרימינלי

חיובי. הוא יודע לנצל את המערכות למטרות טובות מבחינתו והוא מצליח איכשהו בכל מיני

דרכים לקבל ויזה לארץ.


הוא די נרגש, הוא היה צריך לצאת בהפלגה ממצאווה, אריתריאה , דרך ים סוף לאילת. והוא

המתין עם מזוודה מאוד, מאוד קטנה באחת האכסניות באריתר יאה והמתין בעצם להפלגה

שתצא בעוד מספר ימים.


כשהוא יושב באחד הערבים, זה היה מוצאי שבת, שומע שפרצה מלחמת יום כיפור. למחרת,

אתיופיה ניתקה את הקשרים עם מדינת ישראל. היה לחץ מאוד, מאוד גדול של מדינות ערב

שבעצם הביאו לניתוק היחסים. כשנותקו היחסים ההפלגות בוטלו. מאוד מאוכזב הוא חוזר

ללמד להיות מורה. מהר מאוד מתקדם בתפקידים שלו והוא נהיה מנהל בית ספר בעיירה

שקוראים לה...בבית ספר איפה שהוא התחיל ללמוד. בינתיים בית ספר שצמח

לכאלף תלמידים. והוא מנהל אותו בתקופה, אחת התקופות הקשות באתיופיה כשברקע יש

בעצם מלחמת אזרחים באתיופיה. כל ההפיכה או המרד נגד הדיקטטור כשיוצאים להפיכה

כנגד הכפרים שלנו. הוא היה בין החבר'ה הראשונים שיוצאים להפיכה כנגד השלטון. אמנם

בסוף הוא לא הצטרף אליהם, אבל חברים שלו לספסל הלימודים היו אלה בעצם שהתחילו

את כל ההפיכה הזאת.


מצד אחד הם לוחצים עליו להצטרף אליהם, מצד שני הוא צריך לנהל את בית הספר ושם זה

הצבא. כל בוקר אתה מתעורר לכוח אחר. היום אתה מתעורר לכוח של המורדים ולמחרת

הצבא נכנס ומשתלט. אבל הוא מתמרן בין הכוחות האלה ומצליח לנהל את בית הספר

ולאחר מכן הוא גם נבחר להיות ראש מועצה של אותה עיירה.


תקופה די בעייתית מבחינה ביטחונית, אבל הוא דמות. די מעריצים אותו, די אוהבים אותו,

די מכבדים אותו. אבל עוד פעם, הג'וק הזה לעלות לישראל באמצעות סיוע של רשת אורט

בחלק הצפוני של תיגראי לקהילות היהודיות וכו'.

הוא מבין במגעים האלה, בקשרים האלה שהוא יוצר, יש אזור של אדיס הבירה ולגונדה

מגיעים די הרבה משלחות של ארגונים, של אישים בעלי קשרים, בעלי השפעה. והוא בעצם


מחליט יום אחד לעזוב את התפקידים שלו ולעבור לאדיס כדי בעצם להציע את השירותים

שלו לרשת אורט שאז הייתה פרושה ברחבי אתיופיה בעשרות בתי ספר.

הוא אומר להם, "אני ניהלתי בית ספר, אני הייתי ראש מועצה, אני רוצה לעבור לפה ותנו לי

לנהל בית ספר."


רשת אורט מקבלים אותו ומבטיחים לו לנהל איזשהו בית ספר בגונדה, כפר שנקרא מובר

ותוך כדי הימים האלה שהוא הולך וחוזר בין גונדה לאדיס, הוא נפגש עם אדם בשם חיים

הלחמי שהוא היה איש משרד הבטחון, כל מיני כובעים. והוא די מתרשם ממנו.


(מוזיקה)


יובל: בשנת ,1977 חודשים ספורים לאחר המהפך שהעלה את מפלגת הליכוד לשלטון, הורה

מנחם בגין , על העלאת יהודי אתיופיה למדינת ישראל.


"הביאו לי את יהודי אתיופיה!" אמר בגין לראש המוסד, יצחק חקה חופי .


כיצד מוציאים יהודים מאתיופיה? המדינה נע לה את שעריה ולא אפשרה להם לצאת. זמן

קצר לאחר דרישתו של בגין, נחת באדיס אבבה, בירת אתיופיה, דוד קמחי , סגן ראש המוסד

וראש אגף תבל, אגף שעוסק בקשרים בינלאומיים בארגון. מטרתו הייתה להיפגש עם שליט

אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם.


אתיופיה הייתה שקועה אז במלחמת אזרחים ובפגישה ביקש מנגיסטו עזרה צבאית. קמחי

סירב להגיש תמיכה בלוחמה עצמה, אך הסכים לספק נשק למנגיסטו תמורת היתר לעליית

יהודי אתיופיה. לקמחי נאמר, "מטוס שינחת עם ציוד צבאי באתיופיה, יחזור לארץ עם עולים

יהודיים. "


(מוזיקה)


אסף: אסף אגמון , תת אלוף במילואים, מבכירי חיל האוויר לשעבר. תחילת ההיכרות שלי עם כל

הפרשה של עליית יהודי אתיופיה זה היה ב77-'. הייתי סגן מפקד הטייסת הבינלאומית של

חיל האוויר. המטוסים שלנו היו בוינג .707


ערב אחד קיבלתי טלפון מהטייסת שמחר תבוא בבגדים אזרחיים בשעה ככה וככה והבנתי

שאני הולך לעשות טיסה סודית כי טיסות כאלה היינו עושים בבגדים אזרחיים. ידעתי שזה

מה שהולך לקרות. באתי בבגדים אזרחיים, החתימו אותי על טופס סודיות, הסבירו לי שאני

הולך לטוס לאדיס אבבה עם מטוס מטען. עכשיו, אז עוד לא היו לנו מטוסי מטען. כשהגענו

למטוס, טס תי עם עוד קברניט מילואים, איש אל על, היה יותר מנוסה ממני בטיסות

בינלאומית וגם בעבר בזמנים שטסו לאתיופיה כשהיה לנו קשרים איתם אז היה לנו ניסיון

שם.


כשבאנו למטוס, ראינו שאין כיסאות. הורידו את כל הכיסאות, כל מה שיש בדרך כלל בתא

הנוסעים וכל הרצפה הייתה מכוסה ב ארגזים של תחמושת, רובים, נשק קל, דברים כאלה.

הניסיון החי"רניק שלי עזר לי להבין שזה מה שיש ולקראת לילה המראנו לאדיס אבבה,

נחתנו שם. כמובן, מטוס בלי סימנים, לא מזוהה, לא כלום. אות קריאה שלא מזהה שאנחנו

שייכים למדינת ישראל. הפנו אותנו לאיזו רחבה חשוכה והתחילו לפרוק בידיים את כל

הארגזים האלה.


גמרו לפרוק ואנחנו רוצים להסתלק משם, אמרו לנו "אתם צריכים לחכות או תחכו. "

ככה חיכינו שעה, שעתיים, כבר לא זוכר. פתאום מגיעות משאיות, ברזנטים מורדים, מרימים

אותם ורואים שם עולים אנשים על המטוס. לא ידענו ולא אמרו לנו ורק כשהג ענו לשם

ושאמרו לנו לחכות, הבנו שיש איזשהו משהו ואז ראינו את האנשים האלה. העלו אותם מהר

ומיד הסתלקנו משם, המראנו איתם.


כשבאנו לפה, גם הפנו אותנו לאיזה מקום, רחבה רחוקה מן העין ומיד פרקו אותם. היו לי

שתי טיסות כאלה. הבאנו בטיסה הראשונה 61 עולים ובטיסה השנייה 63 עולים.

יובל: חיים הלחמי התרשם מפרדה . בתחילה, הוא ביקש ממנו לעזור בתרגום כדי לתקשר בינו

ובין כמה משפחות שהגיעו מאזור טיגרה בצפון אתיופיה, שם השפה הנפוצה היא טיגרינית

ולא אמהרית. הלחמי גם ביקש מפרדה ומפעיל יהודי אתיופי נוסף, גדליה אוריה , לסייע

בהבאת משפחות מגונדה בצפון אתיופיה לאדיס. מרחק של כ900- ק"מ מבלי לומר לו מדוע.

הייתה זו תקופה שבה כולם חשדו בכולם והיה צורך באישורים מהשלטונות כדי לעבור

מרחקים של קילומטרים בודדים, אפילו בין כפר לכפר, שלא לדבר על קבוצה גדולה של

אנשים. פרדה וגדליה הצליחו להביא את הקבוצה לאדיס. ואז הקבוצה נעלמה. פשוט ככה.

פרדה הבין שמשהו קורה, הוא החל לחשוד שמישהו מעלה אותם לארץ. פרדה ביקש

להצטרף לעולים, אך נענה בשלילה ע"י ההנהגה היהודית האתיופית. הם עדיין היו זקוקים

לאנשים צעירים בעלי כושר מנהיגות בתקופה כה רגישה. בסופו של דבר, הובטח לו מקום

בטיסה השלישית ופרדה התרגש והעביר לאדיס את אשתו ובנו התינוק. אלא שהטיסה

הזאת מעולם לא טסה.


ההסדר בין ישראל ואתיופיה החזיק מעמד כחצי שנה בלבד. לאחר שתי טיסות מוצלחות,

התראיין משה דיין לעיתון שווייצרי וסיפר כי ממשלת ישראל מספקת נשק למשטרו של

מנגיסטו תמורת אישור להעלאת יהודי אתיופיה לישראל.


הדבר לא היה מקובל על המדינות הערביות והן לחצו על ממשלת אתיופיה לנתק את קשריה

עם ישראל. הטיסה השלישית מעולם לא התקיימה.

האם הייתה זו פליטת פה או אמירה מכוונת של משה דיין שהתנגד לאספקת הנשק למשטר

הפרו-סובייטי של מנגיסטו? האם היה כאן לחץ אמריקאי? כמו תמיד בסיפורים שכאלה רב

הנסתר על הגלוי. אבל פרדה ומשפחתו נתקעו באתיופיה.


עמרם: פרדה מחליט לחזור לגונדה להמשיך ללמד בבתי ספר של רשת אורט באזור גונדה.

וכשהוא חוזר מחכים לו בני המשפחה של אשתו ואומרים לו, "מה עשית? שמע, היו פה

עשרות שוטרים שהקיפו את הבית וחיפשו אותך."


פרדה אומר להם, "תשמעו, לא עשיתי כלום, לא עברתי שום עבירה."


הוא מתחיל להבין שהסיפור הזה מתחיל להסתבך כי גם המעבר שלו מת יגראי בהיותו מנהל

בית ספר, ראש מועצה היה בעצם בלי אישורים של השלטונות.

ברגע שמישהו ברמה כזאת נעלם, הפרשנות המיידית היא שהוא הצטרף לכוחות ההפיכה.

הוא מאוד, מאוד מתחיל לחשוד ולחשוש אבל הוא אומר, " תשמעו, אני אלחם במשטר, בוא

תיקח אותי ואני אגיד להם למה אתם מאשימים אותי? למה אתם מחפשים אותי? "

וכך היה, שניהם צועדים לתוך תחנת המשטרה בגונדה. בדרך למזלו, היה לנו איזשהו קרוב

משפחה שהתגורר בגונדה והוא עבר בדרך והקיש בשער הבית שלו והוא פותח, מציץ ורואה

את פרדה והוא ככה די בהלם.


הוא אומר לו, "מה אתה עושה פה? אתה שמעת שמחפשים אותך. " בכל מקרה, הוא אומר,

"תברח! כי יקברו אותך חי אם יתפסו אותך ."


פרדה בעצם מתחיל את הבריחה שלו מכאן. המשפחה של אשתו לוקחים סיכון מאוד, מאוד

גדול. הם ישלמו מאוחר יותר מחיר מאוד כבד והם ישבו הרבה זמן בכלא, הם יעברו עינויים

מאוד, מאוד קשים. יש סיפור טראגי גם של אישה שנהרגת כתוצאה מכך. סובלים די הרבה.


הם מצליחים להעביר אותו מכפר יהודי לכפר יהודי איפה שהיו להם קרובי משפחה ובעצם

הוא מתחיל את המסע שלו לסודאן.


אני לא יודע מאיפה היה לו את הכוחות או את, לא יודע להגיד, נבואה, אולי אני מגזים. אבל

לאורך כל הדרך כשהוא עובר בכפרים יהודיים, הוא אומר להם, " אני אחזור לקחת אתכם

לישראל. "


מסע שנמשך חודש ימים. בעצם חוצה את סודאן כפליט. מכאן לסודאן הוא לא מכיר הרבה

אנשים אבל מכיר פליטים אתיופים שהגיעו לשם, נוצרים ומוסלמים, שגרו באזור שלנו והם

הכירו אותו. אבל זה גם הופך להיות סוג של סכנה עבורו כי חשש שהם יחשפו את הזהות

היהודית שלו והדבר השני שהם עדיין מנסים לגייס אותו לתוך כוחות ההפיכה כי המפקדות

שלהם ישבו בסודאן.


אבל הדבר הכי בסיסי זה איפה להניח את הראש, אז הוא נאלץ לישון ברחובות, לקבץ

נדבות. ובמשך שבועות כך הוא מתגלגל מעיירה לעיירה עד שהוא מגיע לבירה והמצב בערי

בירה כאלה הרבה יותר מסוכן.


נתן: לבירה ח'רטום.


עמרם: כן, לבירה של סודאן. ושם הוא מקבל את ההחלטה שבעצם הוא פונה לקבל סיוע. הוא מבין

שהוא צריך לקבל עזרה ממישהו. אז בח'רטום בעצם פונה במברק לשלוש כתובות. אחד זה

בחור בשם ביל הלפרין שהיה אחד הפעילים היותר דומיננטיים של הארגון האמריקאי

שהיה. הכתובת השנייה הייתה בניו יורק של אותו ארגון אמריקאי יהודי והכתובת השלישית

הייתה של חיים הלחמי. זה שלוש כתובות שהוא שמר בפנקס שלו. ובשביל לשלוח את

המברק, הוא מוציא את טבעת הנישואין שלו ומוכר אותה.

המברק הזה מתגלגל לחיים הלחמי והוא מביא את זה לדני לימור. בעצם דני או ראש

המוסד מחליט לשלוח את דני לסודאן ולחפש את פרדה ולפגוש אותו.


דני: שמי דני לימור. באשר ליהודי יקר ששמו בישראל פרדה אקלום ז"ל, הוא נכנס בסערה לחיי

בסוף 1978 בצורה של מברק שהוא שלח מעיר הבירה של סודאן, ח 'רטום לארגון יהודי שהיו

לו משרדים בין השאר גם בג'נבה. הוא שלח מברק לאדם שהוא הכיר אותו מקודם מביקורים

באתיופיה שהוא מציג את עצמו והוא מבקש שישלחו לו כרטיס טיסה כי הוא רוצה לצאת

מסודאן. בהנחה שהכוונה שהוא רוצה להגיע לארץ.


המברק הזה הגיע לרשותי באמצעות חבר נוסף יקר ששמו חיים הלחמי ז"ל, שגם הוא היה

איש בארגון הזה היהודי ששמו היאס. הוא גם היה איש הסוכנות במשך הרבה מאוד שנים.

היה פעיל בעליית יהודי צפון אפריקה בשנות ה 50- והוא הכיר אותי מתוך זה שפעלנו ביחד

חצי שנה קודם בנושא של העלאת יהודי אתיופיה במסגרת של איזו עסקה שהתבצעה בינינו

לבין ממשלת אתיופיה שנקרא לה "יהודים תמורת נשק".


עסקה שהיו מעורבים בה מעבר לנו, כלומר מדינת ישראל והאתיופים, הממשלה האתיופית,

היו מעורבים בה גם יהודי אתיופיה פעילים בשטח. אחד מהם היה פרדה אקלום ואותו יהודי,

חיים הלחמי, הוא נסע אז לאדיס אבבה כדי לוודא שאנשים שאנחנו רצינו שיגיעו לארץ,

בייחוד משפחות, היו אז ,1977 כ300- משפחות של יהודים אתיופים שחיו בארץ. והשלב

הראשון, הקבוצה הראשונה שרצינו להגיע אליה, להביא מאתיופיה הייתה באמת משפחה

קרובה שלהם. במס גרת של איחוד משפחות כי ככה גם קבעו שלטונות אתיופיה והיו מוכנים

לאפשר ליהודים לצאת אם יש להם קרובים בארץ.


אוקי אז בקצרה, אני מקבל מאותו חיים הלחמי טלפון, אומר לי "שמע, הגיע מברק מפרדה

אקלום. ואני מכיר אותו כיוון שהוא עזר לי לאסוף את היהודים באתיופיה אז ואני מאוד

התרשמתי ממנו כאדם רציני, אמיץ, מנהיג וכדאי לשמוע מה יש לו לספר."

מאחר ובאותו זמן, אני הייתי בתפקיד שהייתה לי אחריות על תכנון הבאת יהודי אתיופיה על

פי פקודה של ראש הממשלה, מנחם בגין, לראש המוסד דאז, יצחק חופי. אז כמובן שהקצה


חוט הזה היה מאוד חשוב. אני צריך להקדים ולומר שבאותה תקופה כשהגיע המברק הזה

בסוף ,1978 דצמבר 78', היינו במצב שבו לא הצלחנו למעשה למצוא את הפתרון איך

להוציא את היהודים מאתיופיה ולהביא אותם לארץ.


הסיבות היו רבות. אתיופיה הייתה אז נתונה במצב של מלחמה פנימית בין גורמים ש ונים.

מחתרות אריתראיות שנלחמו על עצמאות אריתריאה. מחתרות אתיופית שרצו להפיל את

השלטון, עריקים מהצבא, שודדי דרכים וגם בצורת קשה באזורים מסוימים של אתיופיה.

אפשר לומר שהיה מצב של תוהו ובוהו. המשטר היה משטר רודני, אכזרי מאוד ובתוך כל

האנדרלמוסיה הזאת לקחת משפחות מאזורי המגורים שלהם, זה לא שהם גרו כולם

בשכונה אחת, אלא הם היו מפוזרים במקומות רבים באתיופיה.


אמנם, בגדול בשני ריכוזים, אחד בת יגראי ואחד באזור גונד ה. אבל היו גם בריכוזים האלה

הם היו מפוזרים וגם היו מקומות נוספים. היה מדובר על קרוב ל40- אלף נפש. לנסות להביא

אותם ממקום למקום באזורים מוכי לחימה, זה היה באמת...פה מדובר באנשים תמימים,

באזרחים שלא מתורגלים בכל מיני תנועות תחת איום. זה לא איזשהו כוח צבאי שאתה יכול

להזיז אותו מכאן לשם. ולכן אנחנו תקועים.


המברק הזה של פרדה אקלום היה איזשהו ניצוץ שצריך לנסות להדליק אותו ולראות לאן זה

מוביל. היו שתי אפשרויות. או באמת לשלוח לו כרטיס טיסה ושיגיע איכשהו אלינו או לקצר

את התהליך ולהגיע אליו לשם ולבדוק איתו איך הוא הגיע, מה פתאום הוא משדר או שולח

מברק מח'רטום דווקא ולנסות להבין את התהליך.


אז הוחלט ללכת על האופציה השנייה ואני נבחרתי להיות זה שייסע לשם. זכות גדולה מאוד

גם לבצע משימה מורכבת, אבל גם הקונטקסט הזה שמדובר באחים שצריך לעזור להם

להגיע לארץ, זה בפני עצמו דבר מאוד מרגש. זה לא פשוט לנסוע לארץ ערבית, סודאן זו

ארץ אויב אם אפשר לקרוא לזה.


נתן: גם הצבע שלך לא בדיוק תואם.


דני: כן, הצבע הוא בעייתי לפעמים, אבל יש מדינות אפריקאיות שהצבע הזה הוא דווקא יתרון.

אבל סודאן לא נמנית על המדינות האלה. לא בגלל העניין של לבן- שחור, אלא בעניין של

אסלאם וכל מה שמחוץ לאסלאם. ז"א, הפסילה של כל מה שאינו מוסלמי כדבר שהוא פסול

וכופר. סודאן הייתה והיא עד היום סממן ימני של האסלאם הקיצוני, הסוני. ולכן העדר

סובלנות כלפי זרים ובעיקר לא מוסלמים. חשדנות וגם מגבלות קשות כדי להגיע למדינה,

להשיג ויזה, להיכנס, אי אפשר היה להיכנס כתייר, לא היה מושג כזה של תיירות. למרות

שסודאן ארץ ענקית שיש בה מכל טוב מבחינת מה שתיירים מחפשים, כולל כל מה שמדינה

אפריקאית יכולה להציע, מבחינת בע"ח ונופים וכו'.


שיגור של אדם, מה שנקרא איש מוסד, לארץ ערבית, זה תמיד סיפור שלוקח זמן להכין אותו

כי יש הרבה מאוד פרמטרים שצריכים לבוא לידי ביטוי. אבל פה היה אלמנט של זמן שלא

עבד לטובתנו. א', אנחנו נמצאים בפרק זמן ארוך שיש לנו פקודה לבצע משהו ואנחנו לא

מבצעים אותו. דבר שני, מדובר פה בחיי אדם. אנשים שנמצאים בסכנה כזו או אחרת והדבר

השלישי, אנחנו לא יודעים מה קורה עם פרדה . כלומר, כמה זמן הוא יכול להמתין?

אמנם אני ביקשתי, ברגע שהוחלט שאני נוסע, מחיים שישלח לו לתיבת דואר הזו שהוא נתן

בח'רטום, מברק שאומר "קיבלנו, מישהו בדרך אליך, תמתין."


בדיעבד אני יכול להגיד שהוא לא קיבל את המברק הזה, פרדה. בכל מקרה, אנחנו הנחנו

שהוא לא במצב הכי אידאלי ולכן צריך להזדרז. קיצרנו כל מיני תהליכים. תוך שלושה

שבועות מהרגע שהגיע המברק, אני כבר הייתי בדרך.


ואז אני מגיע לח'רטום, לא בדיוק פריז. סודאן אמנם מדינת אויב אבל לא קו ראשון ולכן לא

היה לנו עודף מידע. כל המידע, שאבתי אותו מהאנציקלופדיה בריטניקה והיא סיפקה לי

למעשה את החומר שאפשר לי לבחור סיפור כיסוי. במקרה שלי בחרתי באנתרופולוג או


חוקר שבטים ואת השבטים שהלכתי לחקור שלפתי מהאנציקלופדיה. בניתי מסביב לזה קייס

שלם, כולל איזשהו מכתב מאוניברסיטה חשובה שביקשה ממני לחקור את השבטים האלה.

יצאתי לדרך ועכשיו הבעיה הייתה איך מאתרים את פרדה? הוא בח 'רטום עיר לא קטנה, בלי

כתובות. עיר ללא כתובות. כלומר, יש לך כמה רחובות ראשיים שיש בהם שמות, כיכרות.

בכל היתר אין שמות, לפעמים יש מספרים. בד"כ אין כלום.


עכשיו הוא גם פליט, הוא לא סוד אני, הוא אתיופי. הפליטים התרכזו באיזושהי שכונה

מסוימת בעיר כי בעיקרון השלטונות הסודאנים אסרו על הפליטים להגיע לעיר הבירה. אבל

זו גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה ולכן כן הגיעו, אבל הם התרכזו באיזו שכונת בקתות

קש. מה שהיה טוב בשכונה הזאת, שבכל זאת היו רחובות ישרים. כלומר, נורא מצחיק

להגיד את זה, אבל זה מזכיר קצת את מנהטן. רחובות, מספר כזה, מספר כזה. זה לא

משנה, אתה יכול למפות את זה וללכת בצורה מסודרת. זה לא איזו ערבוביה של בתים או

בקתות שאין לך מושג איפה אתה פונה ימינה, הולך שמאלה.


ברור שהדבר הראשון שניסיתי זה לאתר אותו באמצעות תיבת הדואר כיוון שידעתי את

המספר שלה. אז הלכתי לדואר המרכזי, יש שם שורה של תיבות דואר. התכוונתי לצפות

ולראות מי ניגש לתיבה הזאת כדי לזהות אותו, אבל זה לא, זה יפה בתיאוריה, בפועל זה לא

עבד מכיוון שברור שהצבע שלי במקרה הזה, לעמוד במשך פרק זמן ארוך ולצפות לכיוון

מסוים בתוך מבנה כזה שבו כולם היו אפריקאים. אז התחילו לחשושים סביבי, מה הוא

עושה פה? אני קצת מבין ערבית, אז הבנתי פחות אבל עדיין מספיק כדי להבין שאני מעורר

עניין רב ואוטוטו יגיע שוטר לשאול אותי מה אני עושה פה וכו'.


אז הלכתי לחפש אותו בשכונה הזאת אחרי שהתברר לי על קיומה של השכונה. אז חיפשתי

אותו, פשוט חרשתי את השכונה ולא מב ית לבית כי זה בלתי אפשרי. אבל הלכתי לחנויות.

קיוסקים, למן כאלה מסעדות קטנות, חנויות שמוכרים דברים וכו'. אפריקה לא הייתה זרה לי

בתקופה הזו כבר. הסתובבתי לא מעט.


מאחר ואנחנו מדברים על עידן שלפני הרשתות החברתיות ושכולם בווצאפ, אז הווצאפ לא

רק באפריקה, אבל בעיקר באפריקה או במדינות אמריקה הלטינית למשל, המקומות

הציבוריים, שם כולם נפגשים עם כולם. שורה של כמו שאמרתי, יושבים, שותים משהו,

אוכלים משהו, מוכרים משהו. אז פשוט הייתי שואל, מזכיר את השם שלו ושואל אם מישהו

מכיר אותו וככה עשיתי את זה בצורה מאוד מסודרת. כלומר, רחוב, מחקתי אותו מהמפה,

עברתי לרחוב הבא וככה חרשתי את השכונה הזאתי.


לקח לי איזה שבוע ימים עד שקיבלתי תגובה ראשונה של מישהו שבמקום להגיד לי לא

מכיר, אומר לי "למה אתה שואל?"

אמרתי "כי יש לי בשבילו הודעה חשובה מאשתו. הייתי באתיופיה, פגשתי את אשתו וראיתי

את הבן שלו, התינוק." ידעתי שיש לו. "ואני רוצה למסור לו משהו."

אז הוא אמר "תגיד ואם אני אמצא אותו."

אמרתי לו "זה אישי. אם אתה רואה אותו אז תגיד לו שאני אהיה בין 18:00-20:00 בערב

במלון איקס" שזה המלון שאני הכרתי אותו בתור מלון שלא באים לשם לבנים מתוך מגמה

שהוא יראה אדם לבן, הוא י ידע שזה אני. הייתה שם מרפסת גדולה שמשקיפה על הנילוס

הכחול כי יש גם את הנילוס הלבן בצד השני , הם נפגשים הרי בח'רטום.

"אז תגיד לו, אני אהיה שם כל ערב עד שהוא יבוא. "

ובאמת התיישבתי במקום כל ערב. בערב הראשון לא קרה כלום. בערב השני אני יוש ב, אני

רואה בן אדם שמיד זיהיתי אותו כאתיופי או אריתראי, לא סוד אני. הם שונים.


נתן: לא היה לך צילום שלו?


דני: לא, לא היה לי צילום שלו. חיים הראה לי איזו תמונה ממש גרועה לפני שיצאתי, אבל לא

ישבתי עם התמונה שלו. גם לא לקחתי את התמונה. לא לפי התמונה זיהיתי אותו. גם לא

זיהיתי אותו. נכנס אדם שקודם כל אתה רואה מיד שהוא לא סודאני, לא לבוש גלביה, אלא

מכנסיים, חולצה. נכנס, עושה סיבוב בין היושבים ויוצא החוצה. אוקי. לא קורה כלום.

למחרת, שוב. האדם נכנס, זוכר שהיה לו מגולגל מתחת לזרוע שבועון "ניוזוויק" שזה ממש

לא דבר אופייני, בטח לא לסודאני והוא יצר איתי קשר עין קצר מאוד. הוא הסתכל לי בעיניים,

אבל לא עשה שום סימן ויצא בחזרה. הפעם אני קמתי והלכתי אחריו. אני תמיד הייתי משלם

על השתייה על מה שהזמנתי במקום כדי שאני אהיה חופשי לקום.

ואז הוא ירד מהמדרגות, יורדות לכיוון הרחוב שהוא רחוב מקביל לנילוס. יש הרבה אנשים

מסתובבים שם בשעות האלה, נחמד, מתחיל להיות קצת קריר. והלכתי אחריו וקראתי לו

בשמו.


הוא לא הסתובב אז הד בקתי אותו, אמרתי לו "קוראים לך פרדה אקלום. "

הוא עצר ואמר לי, "למה?"

אמרתי לו, "אתה ביקשת כרטיס טיסה, לא? שלחת מברק. ביקשת כרטיס טיסה. אז אני

כרטיס הטיסה שלך."


אוקי. מהרגע הזה התחלנו לתקשר. הוא דיבר אנגלית מצוינת, היה בחור משכיל. פה

התחילה מערכת יחסים לא פשוטה. בתחילתה מאוד נוקשה, מאוד חשדנית בעיקר מצידו.

לא היה לי מה לחשוד. אני קיבלתי עליו דו"ח יפה מחיים . אבל הוא לא ידע עליי כלום והוא,

היו לו כל מיני טראומות. לא לשווא הוא הגיע לח'רטום כשרוב הדרך הוא הלך ברגל, לפחות

מהכפר ליד גונדה ועד גבול סודאן. זה סיפור ל א פשוט. גם רווי סכנות בדרך והוא גם נעצר

ונשדד וכל הדברים הטובים קרו לו.


הוא ידע שהוא מטרה של שירותי הבטחון האתיופים כי הוא מוגדר כפעיל ציוני שזה לא דבר

חיובי בעיני האתיופים אז וגם חבר במחתרת הטיגרית. בחור עם חבילה של כישורים. אז

הוא פחד שיכול להיות שאני איזשהו מושתל, עובד בשביל האתיופים או משהו, מנסה ללכוד

אותו או להטמין לו איזו מלכודת. גם היה לחוץ מאוד לצאת מסודאן להגיע לארץ כדי לטפל

בעלייה של אשתו ושל הבן שהיה תינוק.


אני הזדהיתי כיהודי צרפתי, לא דבר מקובל להזדהות כיהודי כשאתה נמצא בארץ ערבית.

הייתי חייב לעשות משהו כדי שהוא יאמין שאני באתי כחבר ולא כאויב.

אני אמרתי לו, "אני אבקש מהקהילה שיטפלו באשתך".


לקחתי ממנו את הכתובת של הכפר וכו'. ואחרי כמה זמן באמת חיים טיפל ביציאה שלה

והוא הוציא אותה. אנשים יכלו לצאת עם כל מיני תירוצים של טיפולים רפואיים, בבודדת י כלו

לצאת מאתיופיה.


כשנודע לו שאשתו יצאה משם, הוא היה הרבה יותר פתוח ואז הוא היה רגוע כי אני בעצם

מה שרציתי, בשביל זה באתי לסודאן, מאחר והוא הצליח לבוא, הוא הצליח להגיע, לעבור

את הגבול ולהיכנס לתוך סודאן, אז לנסות לראות איך עושים את זה גם עם אחרים. ואולי

אחרים כבר עשו את זה ביוזמתם.


בהתחלה הוא לא כ"כ היה להוט בגלל הנושא של אשתו, אבל אחרי זה הוא אמר " עכשיו אני

איתך, אישאר איתך כמה שבועות. "


השבועות האלה הפכו בעצם להרבה חודשים. בסך הכל היינו שם ביחד 18 חודשים, שנה

וחצי.


יובל: אלא שההצלחה לא האירה להם פנים. הכישלון נראה קרוב.


דני: ככה הסתובבנו שבועות שלמים כשאני נוהג והוא נכנס למחנות. כל פעם הייתי עוצר ומחכה

לו כי אני לא הייתי יכול להיכנס בגלל באמת שאני בלטתי בנוף ולא היה לי שום הצדקה

להיכנס למחנה שבכל אופן הייתה שם שמירה של חיילים. הוא היה נכנס לחפש יהודים ואני

מחכה. ואחרי זה בלילה היינו ישנים בשטח בבוש, מדליקים איזו מדורה ואחד ישן, אחד ער.

ככה מתחלפים כל הלילה כי היו שם, איך אומרים? כל טוב. היו שם שודדים, היו בע"ח,

שמענו את הקולות של בע"ח בלילה.


(דני מחקה נהמה של חיה)


דני: קיצור תשמע, זה סיפור ארוך. בשלב מסוים בארץ, החליטו שאוקי, כנראה שאין מה לעשות

ורצו שאחזור לארץ ואני לא הרגשתי שזה הזמן להרים ידיים. ואז התפשרתי עם הארץ

במקום לחזור עד ת"א, יצאתי לאירופה ומאירופה אחת השגרירויות תקשרתי עם המטה שלי

וביקשתי עוד חודש. אחרי משא ומתן מזרח תיכוני אופייני, התפשרו איתי על שבועיים. אמרו

לי אבל זה ממש מהסמכות.


ראש המוסד עצמו אמר לי " שבועיים ויש לי את המילה שלך שאם אתה לא מוצא בשבועיים,

אתה חוזר לארץ."


עכשיו, כשיצאתי לאירופה, אמרתי לפרדה " תשמע, אני נאלץ לצאת" , אמרתי לו "אני יוצא

לשבוע."

אז הוא אומר לי, "ואם לא תחזור?"

אמרתי לו, "אני אחזור ".

הוא אומר לי "ואם לא תחזור? "

אמרתי לו, "אני אחזור ".


בתוך תוכי בפנימיות שלי אני כבר אמרתי לעצמי שאני חוזר ויהי מה. גם אם יגרשו אותי, אם

אני אסרב פקודה ויגרשו אותי, אני אחזור. כסף מהכיס, דרכון יש, מקסימו ם אחרי זה לא יודע

מה שיעשו לי. אבל לא נאלצתי לעשות את זה כי באמת המפקדים שהיו לי, הייתה להם

מידה רבה של אמון ונתנו לי חבל.


איך אמר לי פעם חקה? "יש לך חבל אבל תלוי בך מה יקרה איתו. "


אם אני לא מוצא תוך שבועיים, אני מתקפל. זה היה הסיכום. קבעתי עם פרדה שאחרי

שבוע שאני איננו, אז החל מהיום השביעי או משהו כזה, יהיה מקום שהוא יחכה לי כל ערב,

אולי חזרתי. לקח לי פחות משבוע לחזור. ואז בערב המיועד הוא חיכה לי עם שני אנשים

שהוא מצא אותם בזמן שאני הייתי באירופה.


זה היו שני היהודים הראשונים. אז קודם כל כבר היה לי, הצ'ק ישנו. שני אנשים זה שום

דבר, אבל השניים האלה הפכו מיד לשישה כי הם ספרו שיש עוד ארבעה, הלכו להביא

אותם. אחרי זה היה סיפור עם בחורה שהם סיפרו עליה שהיא נחטפה ע"י סוד אנים ונמצאת

באיזשהו כפר ועשינו מבצע כדי לשחרר אותה. ילדה בת 15-16 שהסוד אנים חטפו אותה.

מבצע שאני הייתי שותף רק בתכנון, אבל הבאנו את החבר של פרדה המבריח המוסלמי

ששלחנו אותו למשימת מודיעין לכפר. הוא נכנס עם פרה לתוך הכפר כדי לאתר איפה

נמצאת הילדה, איפה מחזיקים אותה. הוא עשה שם עבודת מודיעין, חזר ודיווח באיזו בקתה

ואז הרכבנו.


פרדה רצה בעצמו להשתתף בשחרור, אבל לא אפשרתי לו כי אמרתי לו "שמע, אתה יותר

חשוב ".

יש פה חבר'ה, יעשו את זה ועשו את זה. נכנסו, הכניסו מכות, חזרו עם הבחורה שמסכנה,

הייתה במצב. ..


וזהו, זה היה הגרעין הראשון שלאט, לאט התגבש בסופו של דבר ל 32- שזו הייתה הקבוצה

הראשונה. היתר מה שנקרא, היסטוריה.


-סוף הפרק-

4 views0 comments

Comments


bottom of page