אייסו מנטסנוט שמע על ירושלים מינקות. כשהיה בכיתה ז' החליט שהוא הולך ברגל מאתיופיה לסודאן כדי להגשים את החלום של אבות אבותיו. אבל אז הדמעות חנקו את גרונו. הוא שכח הבטחה שהיה חייב לקיים. בפרק אייסו מתאר את הדרך הארוכה והמסוכנת מאתיופיה למחנות הפליטים, את המציאות הנוראה במחנות בסודאן וקשיי הקליטה בארץ. הפרק הזה מספר למעשה סיפור שהוא נחלתם של רבים מיוצאי אתיופיה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/02/2021.
פרק 451: ארוכה הדרך הביתה - סיפורו של אייסו מנטסנוט - יציאת אתיופיה 24.
"אז אחרי שהבנתי שיש אפשרות לעשות את הדרך לירושלים דרך סודן, בסוף כתה ז', החלטתי שאני גם עושה את הדרך. עד שבשלב מסוים פשוט לא יכולתי להמשיך, עצרתי והתחלתי לבכות".
"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
"קטעים", פרק 451.
"יציאת אתיופיה" - חלק 24 - "ארוכה הדרך הביתה - סיפורו של אייסו מנטסנוט".
יובל: ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה". בפרק הזה תשמעו את סיפור עלייתו ארצה של אייסו מנטסנוט. אייסו כמו יהודים אתיופים רבים שמע על ירושלים מינקות וביום בהיר אחד כשהיה בכיתה ז', החליט הוא הולך ברגל לסודן כדי להגשים את החלום של אבות אבותיו. אייסו מתאר את הדרך הארוכה והמסוכנת למחנות הפליטים. את המציאות הנוראה במחנות בסודן וקשיי הקליטה בארץ.
הפרק הזה למעשה מספר סיפור שהוא נחלתם של רבים מיוצאי אתיופיה. האזנה מהנה.
[מוזיקה]
אייסו: שמי אייסו מנטסנוט, אני גר באשדוד, נשוי ויש לי שלושה ילדים מקסימים. עליתי לישראל ב"מבצע סיכת זהב 2". היום אני עובד בתחום בריאות הנפש ורוב חיי עבדתי בתחום החינוך הבלתי פורמלי בעיקר. אני בהשכלתי, בעל תואר שני בניהול ציבורי ותואר ראשון בפסיכולוגיה.
אז אתחיל בסיפור על הילדות שלי. נולדתי וגדלתי בכפר קטן במחוז גונדר באתיופיה, כפר שנקרא ווסנגה. היינו שם משפחה מאוד, מאוד גדולה סביב סבא שלי, מנטסנוט, על שמו אני קרוי. לסבא שלי היו הרבה ילדים, מאות נכדים, אחיינים שלו היו סביבנו, אז היינו משפחה באמת, באמת גדולה.
אני זוכר ילדות מאוד, מאוד עשירה עם המון, המון משחקים והמון, המון סיפורים וסיפורים על ירושלים, זה משהו שגדלתי עליו. הייתי רועה צאן וכשהייתי קטן אהבתי מאוד להסתובב בגיל בעצם כלום, יוצאים למרחבים של אתיופיה. אז אהבתי לצאת עם הצאן, הבקר, הפרות שלנו לשדות עד גיל 8. אלה החיים שהכרתי בילדות.
בגיל 8 בערך, הכל בערך כי אין שם יומנים שאנחנו מנהלים. דוד שלי מגיע לכפר אצלנו ואני מתעקש להתלוות אליו, ללכת איתו לסבתא שלי וככה אני מוצא את עצמי מגיע לסבתא שלי עם הדוד. שם בפעם הראשונה אני רואה ילדים כמוני שקמים בבוקר והולכים לבית ספר. פעם ראשונה שאני פוגש את המושג הזה "בית ספר". זה לא היה מוכר אצלנו בכפר. אף אחד לא הלך לבית ספר במשפחה המורחבת שלנו. בפעם הראשונה אני מבקש ללמוד גם אני.
דוד שלי מלמד אותי את האותיות באמהרית. זה מורכב, כל צליל זה אות. הייתי שם קרוב לשנה אצל דוד שלי. תקופה שמידה רבה עיצבה את חיי, כשהייתי אצל סבתא ודוד שלי. אחרי זה חזרתי לכפר שלנו ושם ביקשתי מאבא שלי ללכת לבית ספר, בקשה שמבחינת ההורים שלי הייתה תמוהה. מה פתאום בית ספר? משהו שלא מכירים, לא מקובל.
סיפרתי שבקוששילית, הכפר של אמא שלי, כולם הולכים לבית ספר. הכפר הזה נמצא ליד עיירה, אזזו, ששם יש בית ספר. הם מאוד סמוכים לעיירה ולכן משם כמעט כולם הולכים לבית ספר. לידנו אין ולכן גם לא היה לאן לשלוח ילדים ולכן אבא שלי מתנגד ואני מתעקש.
בסוף אבא שלי מתרצה ומסכים שאני אלך. החשש הגדול שלו היה הפחד מהתבוללות. זה בי"ס פורמלי של ממשלת אתיופיה שלומדים בו ילדים מהכפרים בסביבה, שרובם נוצרים. למרות שבאזור הזה יש לא מעט כפרים יהודיים. אבל זה החשש שלו כי גם לא היה באמת מקובל לשלוח ילדים שם. בסוף בלב כבד הוא מסכים שאלך וככה אני מתחיל ללמוד בבי"ס אמבובר, מרחק הליכה של שעתיים בערך מהכפר שלי.
ככה למדתי בבי"ס יסודי ובכיתה ז', במעבר לחטיבה, הייתי צריך לעבור כבר לעיירה אזזו, שהזכרתי מקודם. זה כבר מקום שאי אפשר היה לחזור אליו כל יום. זה בערך כ-40 ק"מ מרחק מהכפר שלי. אז הייתי צריך ללכת ביום ראשון ולחזור ביום שישי. גם שם אחרי מסע שכנועים עם אבא שלי, אני מגיע לשם, משכיר פינה באיזה מקום של אישה שחיה בעצם ממכירת טלה, שזה משקה בירה אתיופית תוצרת בית. הייתה לה פינה ששם שילמתי בר אחד לחודש, סכום מאוד סמלי, וגרתי שם במהלך השנה הזאת. לא היה פשוט.
ככה למדתי כיתה ז'. עכשיו בי"ס באתיופיה, לומדים משני עד יום שישי. הם שומרים שבת ושומרים ראשון. זה אגב משהו מאוד מיוחד באתיופיה, הנצרות של אתיופיה כ"כ מושפעת מהיהדות שיש לה הרבה מאוד סממנים יהודים, אז אחד מהם זה לשמור שבת.
בכל מקרה, כשהייתי בכיתה ז', התחלתי לשים לב שכשהייתי חוזר בסופי שבוע, אנשים שאני רגיל לראות, נעלמים. אני לא רואה אותם. לקח לי זמן להבין שאנשים התחילו מסע לסודן בדרך לירושלים. הבריחה לסודן הייתה בחשאי לחלוטין. אנחנו מדברים על התקופה שאתיופיה נשלטה ע"י הרודן מנגיסטו היילה מרים שהפעיל את הטרור האדום. היה שלטון אכזר, מאוד קשה ומי שיוצא את אתיופיה, הוא מבחינת בוגד. ולכן אנשים ברחו בחשאי.
אחרי שהבנתי שיש אפשרות לעשות את הדרך לירושלים דרך סודן, בסוף כיתה ז', החלטתי שאני גם עושה את הדרך.
נתן: החלטת? מה, אתה ילד.
אייסו: שני דברים עזרו לי. אחד, בתקופה ההיא היה גיוס לצבא שזה גיוס בכוח. המליציות של מנגיסטו היו רודפים אחרי צעירים ומגייסים אותם בכוח. אמא שלי מאוד חששה שזה גם מה שיקרה לי, שיגייסו אותי בכוח. אז היא מאוד לחצה שאני אפסיק את הלימודים וגם אני, כשנודע לי שיש אפשרות כזאת, לי היה נוח להתרצות ולהפסיק את הלימודים, עד כמה שנלחמתי לשם. עכשיו יש לי סיבה הרבה יותר טובה להפסיק את הלימודים.
ככה סיימתי כיתה ז' והחלטתי שאני לא חוזר לשם. סיימתי את הלימודים ביוני. ב-1983 השתלבתי בעבודת השדה, חקלאות, בעזרה להורים שלי, לאחי הגדול שהיה האחראי על החרישה ואני גם אחריו. היה עוד מנהג, אחד המנהגים שבעצם שמרו את היהודים ביחד. היו כל מיני פרקטיקות של מנהגים שלנו כדי בעצם לשמר את האחדות שלנו כיהודים שנרדפו ואחד מהם זה קובה זה מנהג שבשבת מישהו אחד עושה משתה, מזמין את כל הכפר, כל הסביבה וכל שבוע עושים סבב, כל שבוע קורה אצל מישהו אחר. שני, שלישי, היו גם ימי ראשון אבל פחות בגלל השבת של הנצרות.
אבל יום שני אחד אני מוצא את עצמי אצל אחד שהיה קווה בשבת. הייתי אצלו בעבודה ובערב חזרנו לבית שלו לארוחת ערב חגיגית אחרי הקובה. בד"כ מגיעים גם המבוגרים. זו הזמנה של כל מי שחבר בקווה. אז אבא שלי גם הגיע.
באותו ערב מגיעה קבוצה של אנשים, בתוכם אחי הגדול, חברים שלי, בני דודים שלי, דוד שלי ואנשי כפר נוספים. באים לשם להיפרד, לצאת לסודן באותו הלילה. באותם רגעים אני מבין שיש פה הזדמנות לצאת לסודן, הזדמנות שחיכיתי לה ולא הייתי מודע לזה שקבוצה מתארגנת עד אותם רגעים.
ואני בלי לחשוב יותר מדי, אני קם, יוצא ומתחיל ללכת. יש שם חיבוקים ופרידות, הרבה התרגשות. אז ניצלתי את המהומה שהייתה שם כדי לחמוק החוצה וללכת לכיוון הצפון.
נתן: לא אמרת להורים משהו?
איילו: שום דבר. אני הולך ואני מגיע 3-4 ק"מ בערך מהמקום שזה היה האדמה שלנו. אני מגיע לשם ופתאום אני תופס שאני שם לבד בחושך, משהו שבימים רגילים לא הייתי מעז לעשות. עכשיו זה אזור שיש בו הרבה מאוד חיות טרף, בעיקר צבועים, זאבים. רק כשאני מגיע לשם, אני שם לב שאני בחושך במקום שאני לא אמור להיות. אני מתחיל לפחד. שדה מישורי כזה ובשוליים יש עצים. התחלתי ככה להיות במרכז כדי שיהיה לי נוח להסתכל, עד ששמעתי את הקול של אחי מאחורה והרגשתי שזהו, הגיעו אנשים, אני לא לבד וככה כל הקבוצה הגיעו. אבא שלי בא ללוות את אחי ובעצם כל הקבוצה שהתארגנה.
אבא שלי מאוד כעס, מה אני עושה, מה אני פתאום קם והולך. אני פונה לאבא שלי, משהו שבד"כ אני לא עושה. רק אם משהו נורא חשוב לי. משהו בתרבות שלנו, אתה לא פונה ישירות לאבא שלך ובא בדרישות, זה לא משהו שקורה.
אבל באותו רגע באתי ואמרתי לו "אבא, אם עכשיו אני לא אלך עם אחי ועם כל המשפחה וחברים שלי, תתארגן קבוצה אחרת בעוד חודש או אפילו אני אלך לכפרים אחרים לחפש קבוצות ואני אצא".
בן דוד שלי אהרון, קראו לו אסייה. פה בארץ אנחנו קוראים לו אהרון. הוא מתערב לטובתי ואומר "תן לו. אח שלו פה, אני עם המשפחה שלי, יש מספיק צידה לדרך, כסף יש מספיק בשבילו".
וככה לאבא שלי לא הייתה ברירה, מסכים שאני אלך. רק אז הבנתי מה בעצם עשיתי. עד אותו רגע, לא חשבתי על שום דבר. הייתי כ"כ נעול שאני רוצה ללכת ולא חשבתי מה המשמעות של ההחלטה בעצם ללכת עכשיו. כמו שאמרתי, הייתי בקווה בבגדים מלוכלכים אחרי העבודה, לא מאורגן. והתחלתי לחשוב שאני לא הולך לאיזה מקום שאני חוזר אליו מחר או עד כמה ימים, אני בעצם הולך לירושלים.
יובל: אייסו הבין שהוא בדרך לירושלים, אבל אביו מתעקש ללוות אותו ואת אחיו לפחות כמה ימים בדרכים.
אייסו: התחלתי פתאום להתגעגע לאמא שלי ולאחותי ובעיקר התחלתי לחשוב על אסתר, חברה טובה שלי שהיא קרובת משפחה שהייתה לומדת איתי בבי"ס ואמרה לי "אני מחכה רק לך". היא אמרה "אייסו אדרה".
קשה מאוד להסביר את המילה "אדרה". מי שלא אתיופי, לא מבין אותה עד הסוף. כי כשמישהו אומר לך "אדרה", זה משהו שהוא הרבה יותר חזק מנדר אפילו. זה משהו שמאוד מאוד מחייב. זה משהו שיש ספר על זה, על "אדרה".
וכל הזמן חשבתי על אסתר. תוך כדי הדרך אני חושב גם על אמא שלי ומה שסיפרתי, אבל בעיקר, בעיקר מה שישב לי שם, היה העובדה שאני בעצם נוטש ומשאיר את אסתר מאחורה אחרי שהבטחתי לה שאנחנו הולכים ביחד.
ואנחנו ממשיכים ללכת בלילה בחושך. אני חושב שהלכנו בערך שעה וחצי, בתוכם אני בדילמה קשה עד שבשלב מסוים פשוט לא יכולתי להמשיך, עצרתי והתחלתי לבכות. כולם עצרו והמדריך חזר אחורה. זה היה לסכן את הקבוצה כי צריך ללכת מאוד, מאוד בשקט. בכל מקרה, תוך כדי הליכה גם חשבתי מה אני רוצה לעשות.
אז פניתי לאהרון ואמרתי לו "אני רוצה אהרון, שנחזור הביתה ושנלך להביא את אסתר ונצטרף לקבוצה למחרת". ידעתי שאנחנו הולכים בלילה ומסתתרים כל היום. עכשיו סיפרו שהולכים להיות בעצם בכפר שקוראים לו נורה, שם יבלו את כל היום ולמחרת בערב ממשיכים את המסע.
אז אמרתי "אנחנו רק שלושה אנשים. אם נלך למחרת ביום, אף אחד לא יחשוב שאנחנו בורחים. ככה נוכל להצטרף לקבוצה".
כל הניסיון של אהרון להגיד לי לא, באתי עם המשפחה, אני לא יכול להשאיר אותם, זה לא עבד. לחצתי עליהם, בסוף אהרון התקפל ויחד עם אבא שלי הגענו לבית שלנו. אמא שלי הייתה שם בבכי נוראי על זה שאח שלי הגדול הולך, לא היה לה מושג שאני הלכתי לה ולא היה זמן אפילו לנחם אותה. לקחתי את דוד שלי, הלכתי להביא את אסתר. גם שם דרמות, הערנו את אבא שלה. אסתר תוך שעה התארגנה. לקחנו אותה תוך כדי שאבא שלה והאחים שלה מנסים להרגיע את האבא. לקחנו את אסתר ולמחרת הצטרפו אלינו עוד שלושה צעירים וצעירה וחמתו של אהרון, בן דוד שלי. וככה מצאנו את עצמנו קבוצה של אנשים הולכים את הדרך לכיוון נורה כדי להצטרף לקבוצה שיצאה ערב קודם.
אבל לפני שאנחנו מגיעים לכפר, יש נהר. שם מחכה לנו בן אדם ואומר לנו "תברחו מפה, גם הקבוצה מאתמול כמעט נתפסה ע"י הליקמנבר. ליקמנבר זה שליט המקום. "הוא הסתובב כאן, מאוד מסוכן, תברחו מפה. אני נשלחתי לחכות לכם פה לפני שתיכנסו לכפר".
אנחנו בעצם שומעים את האדם שחיכה לנו, ליקמנבר זו סכנת חיים. משם ממשיכים הלאה לתוך הלילה, מאוד קר. אני זוכר שהלילה הזה היה עם ערפל כבד. זה עננים סמיכים כאלה. אני ואתה, במרחק ממש קרוב, אני יכול לא לראות אותך. זה היה ככה באותו לילה.
אבא שלי ידע את הדרך והגענו מאוד, מאוד עייפים לכפר אג'וייה, זה כפר יהודי. קיבלו אותנו שם. היינו עייפים מאוד, הלכנו לישון. אבא שלי ואהרון, במקום לישון, הם הלכו לחפש את הקבוצה של אתמול. מסתבר בדיעבד שהם פגשו אותם בכפר אחר.
בכל מקרה, אנחנו מתעוררים בשעות הבוקר המאוחרות, ככה אחרי שינה עמוקה. ואני רואה שאבא שלי ואהרון לא נמצאים שם. יותר מאוחר מגיע בן אדם שטוען שאבא שלי שלח אותו ואומר לנו "אוקי בואו תתארגנו, אני אקח אתכם. הקבוצה מאתמול ממשיכים משם, בסוף אנחנו נפגשים במרבה".
יובל: אייסו מתארגן יחד עם הקבוצה שלו והם מתחילים ללכת באזור מישורי, עד שמגיעים לאזור הררי ובו ג'ונגל סבוך. המלווה של הקבוצה מסביר להם שהאזור מלא בשודדי דרכים והם צריכים להיזהר.
אייסו: מגיעים, הבן אדם אומר לנו, "אתם צריכים להביא לי את כל הכסף שאתם מחזיקים במידה ויגיעו שודדים ויחפשו עליכם, שלא ימצאו עליכם כסף".
אני חמוש, בין החמושים. יש כבוד, עליי לא יעשו חיפוש. וככה טיעון מאוד משכנע, אנחנו מוציאים את כל מה שהיה לנו ונותנים לו. בינתיים אנחנו נכנסים לתוך שיחים. זה מקום עם ירידה תלולה כזאת, עלים יבשים. כל תזוזה הרבה רעש. הוא אומר לנו "תהיו בשקט".
אנחנו מצטופפים, יושבים ככה בצפיפות. אבל כל הזמן אנחנו מידרדרים למטה. צריך להחזיק משהו, להיאחז במשהו או לדרוך ברגל או לתפוס ביד כי זו הייתה ירידה. יושבים שם בשקט, מחכים עד שנהיה חושך ובחושך אומר לנו "אני רגע יוצא לראות שהכל בסדר, ממשיכים בדרך".
וככה הוא יצא. אנחנו מחכים ומחכים ומחכים… אין זכר לבן אדם. בהתחלה אנחנו מתלחשים ואומרים "מה יכול להיות שהוא הלך להזעיק עזרה? יכול להיות שהוא נתקל בשודדים? יכול להיות שהוא תכף יבוא?"
ככל שהזמן עובר, אנחנו מבינים שהבן אדם ברח. מה שחשוב פה להבין, שאנחנו נמצאים במקום שהוא אומר לנו מקום מסוכן, אזור של שודדים. אנחנו צעירים ואישה מבוגרת. אין לנו מושג איפה אנחנו, אין עלינו שום כסף. הוא לקח את הכסף.
שתי האפשרויות שעומדות לפנינו זה או לצאת החוצה ולהסתכן ע"י זה ששודדים יתפסו אותנו ויחטפו את הבנות ויהרגו אותנו, או לנסות לחזור החוצה לכיוון הכפר ולהסתכן בזה שהשלטונות יתפסו אותנו. וגם זה מסוכן. אנשים עוברים עינויים ואפילו מקרי מוות.
בתוך ידיעה כזאת אנחנו נמצאים כשהבן אדם שהוא האבא ואמא שלנו באותם רגעים, איננו. אווירה מאוד, מאוד קשה. מתפללים, בוכים לפרקים, האישה המבוגרת מתפללת, הבנות בוכות. תחושה נוראית. אף אחד לא עצם עיניים. בנוסף לזה גם הידרדרנו כל הזמן.
בבוקר אנחנו לא מעזים לצאת החוצה. עוברים שעות, בילינו שם כמעט כל היום. לקראת הצהרים, אחה"צ, אמרנו "אנחנו לא יכולים להישאר פה לנצח". התפללנו, אמרנו נחזור בתקווה שהשלטונות לא יתפסו אותנו, אבל נחזור לכפר שלנו. אנחנו גם לא יודעים את הדרך.
אבל איך שאנחנו יוצאים משם, קורה נס. אנחנו פוגשים בן אדם שבא מהכיוון הנגדי שלנו. אנחנו עכשיו חוזרים והוא בעצם מלמעלה. הוא שם לב ומזהה שאנחנו קבוצה של צעירים עם תיקים וג'ריקנים. זה מחזה נדיר באזור הזה שאנשים עושים מסעות לסודן והוא גם מזהה את האישה המבוגרת. אז הוא שואל אותנו מה אנחנו עושים פה? למה בשעות כאלה אנחנו שם?
מספרים לו מה עבר עלינו ואז הוא מצביע לכיוון מסוים ואומר לנו "שם מתארגנת קבוצה, תלכו לשם, תחפשו אדם בשם גדם. גדם לימים היה אחד הפעילים הבולטים של "ביתא ישראל". הוא היה מגויס של המוסד. אז הוא אומר לנו "תלכו תחפשו את גדם".
אז אנחנו מגיעים לשם, רואים זה בתוך יער כזה עם נהר שיש שם הרבה מאוד אנשים שבעצם ממתינים לצאת לדרך. אנחנו מגיעים לשם, מגיע גדם ואנחנו מספרים לו מה עבר עלינו ומה קרה לנו. אז הוא אומר לנו "אתם תישארו הלילה ומחר בבוקר אתם תחזרו, הבנים, תדאגו". מדובר כמו שאמרתי בבן אדם מוכר סך הכל.
"ללכת לאדם ולוודא שהוא מחזיר את הכסף של הבנות למשפחות שלהם, אתם תקבלו את הכסף שלכם ממנו. אני אקח אחריות על הבנות, על האישה המבוגרת, אני אקח אותן." וככה למחרת אנחנו חוזרים ומגיעים לאותו כפר אג'וייה, שמשם בעצם לקח אותנו. ומסתבר שהוא הגיע לשם והוא סיפר שהוא נתקל בשודדים בלילה והוא כנראה גם הרג שודד, סיפורי מעשיות. אנחנו ממשיכים לכפר ואז הוא הסתובב בכפרים סמוכים וחזר לשם.
ואז אמרו לו "הצעירים מאתמול מחפשים אותך". ואז שלחו שליח שהגיע אלינו מאחורה וקרא לנו שהוא מחכה לנו שם. חזרנו לשם, מצאנו אותו שם. הוא סיפר סיפורים. בסוף אמרנו לו "אוקי, תן לנו את הכסף. אנחנו נמשיך". אחרי שהוא לקח דמי סיכון, הוא קרא לזה, מכל אחד מאיתנו והוא לא היה מוכן לתת את הכסף של הבנות. הוא אמר "את הבנות, הכסף שלהן אני אחזיר להורים שלהן".
גם שם גייסנו את השמגלות, המבוגרים, למשא ומתן. בסוף הוא החזיר לנו גם את הכסף שלהן. למחרת חזרנו, הצטרפנו לקבוצה של גד ם. עד כאן בעצם אני קורא לזה "המסע שלפני המסע".
אז באותו לילה שחזרנו, הצטרפנו לקבוצה של גדם ויצאנו לדרך. בערך 360 איש היו במסע הזה. זו קבוצה גדולה, היו שם יחסית הרבה מדריכים חמושים שגדם גייס. מהרגע הזה עד שהגענו לסודן, אני חושב שלקח חודש ימים בגלל שהיינו קבוצה גדולה והיו כל מיני אירועים בדרך. אישה בימים הראשונים כרעה ללדת אז נשארנו עוד יום אחד עד שהיא התאוששה. שודדים שעצרו אותנו ולשמחתנו זה נגמר במשא ומתן ובזה שנאלצנו להוציא עוד כסף כדי לשלם להם.
היה מאוד, מאוד קשה. רוב הזמן עשינו את הדרך בלילה. הרבה פעמים היינו צריכים לעבור בדרך שאין בה שבילים וזה מאוד קשה. במיוחד בלילה. פה מדובר בקבוצה שיש בה ילדים קטנים, נשים עם תינוקות על הגב, זקנים. אז לפעמים זה לטפס על הרים, על רכסים ולרדת ולפעמים צריך לעשות את זה כשאתה אוחז יד ביד עם אנשים, במיוחד באזורים שבהם היה חשד לשודדים או כפרים שעלולים לראות אותנו.
אז עשינו כל פעם עיקופים. המדריכים ידעו לתמרן ובאמת לקחת אותנו למקומות לפעמים מאוד, מאוד קשים מבחינת הטופוגרפיה. ארבעה ימים לפני שהגענו לסודן, זה היה כבר בחלק שבו יכולנו ללכת ביום. עברנו את החלקים שהם בשליטת השלטונות והחלק הזה שהוא סמוך לסודן, היה בשליטת המורדים ושם לא הייתה סכנה שנלך ביום.
באחד הימים עשינו תחנה באיזה מקום ששם היה מקורות מים. קמים מוקדם, מוקדם בבוקר להתחיל את המסע ופתאום אנחנו כולנו שומעים יריה שמפלחת את השקט של הבוקר ומצווים עלינו לשכב. ככה גם הכינו אותנו כל פעם. כשיש אירוע מהסוג הזה, לשכב על האדמה. נשכבנו על האדמה ומהר מאוד הקיפו אותנו חיילים.
מסתבר שכל פעם בבוקר שניים מהמדריכים יוצאים קדימה כדי לראות שהכל בסדר. גם באותו בוקר זה מה שקרה ואז הם נתקלו בחיילים של המורדים וחשבו בהתחלה שמדובר בשודדים ושמעו "תעצור, תעצור" ואחד מחיילי המורדים היה עם נשק דרוך.
כשהמדריכים שלנו זיהו שמדובר בחיילים, הם קמו, אבל ההוא בא ונתן מכה בבטן של אחד המדריכים שלנו. נפלט כדור וככה הוא נפגע. באותו יום נשארנו שם. היה שם סוג של משפט שדה שהבן אדם היה לו מאוד, מאוד קשה שנפלט כדור ואדם נפגע. הוא אמר אני אתן את הדין.
לאדם שנפגע היה מאוד חשוב להעביר מסר למשפחה שלו שלא תהיה נקמת דם כי הסיפור של נקמת דם באתיופיה, אם הרגו לך, אתה חייב להרוג, זה ירדוף אותך כל החיים. גם הסביבה שלך, אתה לא נקמת את הדם של אחיך, של אבא שלך.
אז הבן אדם שנפגע לפני שנפטר, ביקש שיעבירו מסר שהילדים שלו לא ייכנסו לריטואל של נקמות דם. בסוף היום נפטר, קברנו אותו שם והמשכנו. אחרי שלושה ימים הגענו לגבול סודן. בגבול יש נהר, עברנו אותו. זו הייתה תקופה שהנהר לא בשיאו אז אפשר לעבור אותו ברגל. בחורף קשה לעבור את הנהר הזה, כמעט אין סיכוי כי זה באמת נהר מאוד גדול. אבל כשהגענו לשם, זה היה בחודש דצמבר אז לא היה בשיאו ולכן אפשר היה לעבור אותו.
משם הביאו משאיות אחרי ששילמנו סכום נכבד כל אחד מאיתנו. את כל שארית הכסף שהייתה לנו בעצם שילמנו בשביל לנסוע במשאיות למחנה פליטים גדרף. הגענו למחנה הפליטים גדרף, שם בעצם פגשתי את אחי.
אבא שלי שמע שחזרנו לכפר עם המקרה של השודד, הוא לא הבין שהצלחנו לקבל את הכסף והמשכנו עם גדם. מבחינתו חזר לפגוש אותי בבית. זה סיפורים שלימים נודע לי.
יובל: אסתר עדיין אתכם?
אייסו: אסתר עדיין איתנו. אני מבחינתי, סיימתי את ההתחייבות שלי כלפיה. באנו ביחד לסודן, הצטרפה לאחותה ובזה הסתיים הפרק הזה של אסתר. היא במקביל עלתה, הגיעה לפה, היום היא חיה בבאר שבע.
הגענו למחנה פליטים אמרקובה. זו עיר של אוהלים. מקום ענק באמצע שומקום, באמצע מדבר. אתה לא רואה שום דבר ירוק. אנשים נמצאים באוהלים קטנים בצפיפות גדולה. לפעמים כמה משפחות ביחד. חם נורא. בכל מקום שאתה מסתכל בצהריים, אתה רואה אדי חום. אומרים שיש שם 50 מעלות בצל ולא היה שום צל שם. זו מציאות שקשה מאוד לתאר. הקושי היה הרבה פעמים הרעב.
היה שם בור מים שצריך לחכות שעות כדי לשאוב ממנו. זה מים עכורים כאלה שזה מה ששתינו. רוב המוות התרחש במחנה הזה. הרבה מאוד מהאנשים שנפטרו היה במקום הזה. היו מביאים פיתה יבשה בבוקר ופיתה יבשה בערב. אני זוכר שכל הזמן הייתי רעב, כל הזמן הייתי רעב.
בשלב מסוים, אני ובן דוד שלי התחלנו להסתובב. ליד מחנה הפליטים, היו בתי טוקול של תושבים במקום, בעיקר מהגרים אתיופים שכבר הרבה זמן נמצאים שם. התחלנו לבקש אוכל. היו כאלה שנתנו, היו כאלה שגירשו אותנו בבושת פנים והשפילו.
הייתה שם מגפת שלשולים. לפעמים אין שירותים, צריך ללכת פשוט רחוק מהאוהלים. זה שטח עצום, מדבר, פשוט להתרחק ושם לעשות צרכים. היו אנשים שלא היו חוזרים לאוהלים בגלל שלשולים. אנשים שגם ככה בתת תזונה והמגפה הזאת של שלשולים היה מאוד קשה, מאוד קשה.
בשלב מסוים העבירו אותנו לבתי טוקול, זה בתים מקש ושם הביאו קמח שנקרא וודה הקר. המשמעות של המילה "הקר" - תתפגר. "וודה" - בוחר. מי שאוכל את זה בוחר להתפגר. זו המשמעות של הדגן הזה שהביאו. הוא מלא רימה וכשאנשים אכלו את זה, מה שאומרים היום, זה בעצם מה שהרעיל את האנשים.
בשלב מסוים אנשים התחילו למות. מאוחר יותר אחרי שבאתי, היו שם סיפורים קשים של 20-30 אנשים ביום. כבר לא היה כוח לאנשים לקבור. אנשים סיפרו שבבוקר יוצאים לקבורה והם כל היום שם, חוזרים בלילה. ככה כל יום. המגפה שהשתוללה שם במחנה הזה, הרבה מאוד משפחות, מקרים שבהם כל בני המשפחה נפטרו שם. מקרים שבהם חצי מבני המשפחה נפטרו שם.
יש לי קרובת משפחה, הרבה שנים עבדנו ביחד. הם יצאו 6 בני משפחה, היא וארבעת האחים שלה. בעצם זוג הורים וארבעה ילדים. היא הייתה בת 11. רק היא ואבא שלה שרדו. אמא שלה ושאר הילדים, שלושה, נפטרו. רק לאחרונה היא התחילה לדבר על זה.
במחנה הפליטים הזה, אמרקובה, יהודים כדי לעלות לארץ, היו צריכים לברוח. מי שנתפס בורח משם, העונש היה נורא קשה. המכות שם, הייתה שם תחנת משטרה במחנה ושם מי שנתפס, שם לעיני כולם, הוכו, לעיתים היו גוזרים לאנשים את השערות שלהם. מאוד מאוד השפילו אותם.
לילה אחד, אחי הגדול ואהרון שהוא בן דוד שלי, הרים אותנו. ואומרים לנו "שקט, קומו, הולכים לגדרף. רק מגדרף אפשר להגיע לפה".
אנחנו יוצאים בשקט בלילה, מכופפים שאף אחד לא יראה והולכים לעיירה סמוכה ושם חיכתה לנו משאית משא. עלינו למעלה, המשאית הייתה מלאה בשקים וישבנו למעלה. ושם התחלנו לנסוע. במהלך הנסיעה לכיוון גדרף, היינו צריכים לעבור שתי עיירות. כל פעם לפני הכניסה לעיירה ירדנו, עקפנו אותה והמשאית חיכתה לנו בצד השני. היה שם בלבול כי לפעמים נתקענו במקומות שקשה היה לעבור בהם בחורשות. אבל ככה, פעמיים ירדנו והמשכנו לנסוע.
לפנות בוקר הגענו לגדרף. אבל איך שאנחנו מגיעים לגדרף, לעיר, שוטר עוצר את המשאית ומתיישב ליד הנהג. אנחנו למעלה, רואים אותם. זו משאית עם שקים מלאים ואנחנו למעלה, מרחוק אפשר לראות אותנו. אנחנו מבינים שאנחנו בצרות. למעלה מתחילים לתאם גרסאות. להגיד שבשום אופן לא היינו במחנה פליטים. אנחנו מבינים מה עושים לאנשים שנתפסים ובורחים.
אנחנו לא אומרים שאנחנו פלאשה. פלאשה זה הכינוי שלנו. אנחנו קוראים לעצמנו "ביתא ישראל", אבל פלאשה זה הכינוי שקיבלנו מאתיופיה שהמשמעות שלו פולשים, זרים. 3,000 שנה אנחנו באתיופיה אבל אנחנו פלשה.
בכל מקרה, אמרנו שאם ישאלו אותנו פלאשה, אנחנו צריכים להגיד מה זה פלאשה. להגיד שאנחנו ברחנו מאתיופיה בגלל המלחמות ואנחנו הולכים לתואבה, עיירה שבה היו אתיופים. ששם יש לנו משפחה ולשם אנחנו הולכים.
בסוף המשאית עושה את דרכה לתחנת המשטרה, אנחנו יורדים שם ומתחילים לתחקר אותנו. בהתחלה מתחקרים את הצעירים, את הילדים. אני הייתי בין אלה שנחקרו ראשונים. כמו שנאמר לי, שאל אותי אם פלאשה? אמרתי "מה זה פלאשה?" אמרתי בעצם את מה שאמרו לי להגיד. כולם אמרו את אותם הדברים.
בסוף היינו שם ליד התחנה והיה שם עץ שהתיישבנו שם. נתפסנו לפנות בוקר, היינו שם כל היום בחום נורא, צמאים נורא. אני רואה את החיילים הסודנים מחלצים נעליים ושוטפים רגליים כשהם מתפללים ואני כ"כ צמא. ואף אחד לא מעז ללכת לבקש מים.
בערב הביאו משאית, העלו אותנו עליה ולקחו אותנו לוודילו, מחנה פליטים אחר לשמחתנו. בדרך לשם, הגענו, המשאית נכנסה לתוך המים, אי אפשר היה להוציא אותה. נאלצנו לרדת משם כשאנחנו משאירים הכל, המיטלטלין המינימלי שהיה לנו השארנו שם במשאית, ירדנו, עברנו לצד השני.
משם הביאו רכב אחר, לקחו אותנו למחנה פליטים בוודילו. במחנה פליטים וודילו היו בתים, לא אוהלים. המשאית נשארה עם כל הדברים. לא קיבלנו שום דבר. במחנה הזה הדבר הכי נורא היה תופעה שנקראת "סלוקים". "סלוקים" זה אתיופים צעירים, ותיקים, שדוברים את השפה הערבית שוטף, אבל סיגלו לעצמם חיים של העולם התחתון. הם היו מגיעים בלילות בעיקר לחטוף נשים. זה היה הדבר הנורא. הגברים היו כל הלילה במשמר.
אני זוכר סיפורים מאוד קשים של נשים שנחטפו ע"י הסלוקים בלילות ועברו דברים איומים. הדבר הכי נורא שאני זוכר היה של מישהי קרובה, קרובה שלי, אנחנו עד היום בקשר טוב. הייתה יותר קטנה ממני. אותה חטפו באחד הלילות שם. היום אני רואה אותה אישה מדהימה, מנהלת חיים מדהימים עם משפחה, נשואה. מעולם לא עלה הדבר הזה בשיח בינינו גם במשפחה, זה כאילו משהו שקברה אותו. אבל כל פעם שאני מסתכל עליה, אני מדמיין את מה שהיא עברה שם.
[מוזיקה]
היינו שם חודש וחצי בוודילו. משם ברחנו עוד פעם כמו הסיפור בריחה של אמרקובה. בגדרף היינו שבועיים. היינו בבתי מסתור בגדרף. באותו לילה שעלינו לפה, הסודנים הוציאו אותנו. הם עשו פשוט עבודת בילוש נקרא לזה. הם ידעו איפה האתיופים נמצאים. הוציאו אותנו למרכז שקראו לו "עשראו". עשרה בתים. שם ריכזו את כל האתיופים והיה מאוד מפחיד. הסודנים חיילים גבוהים, השוטרים אספו אותנו. חלק מהצעירים נעצרו באותו לילה.
התחילו לספור אותנו. אחרי שספרו אותנו, פתאום אמרו לנו תחזרו. חזרנו. בדיעבד מסתבר שהם בעצם תכננו לקחת את כל האתיופים שנמצאים בגדרף ולהחזיר אותם למחנה פליטים וודילו. זה מה שקרה. למחרת הביאו משאיות אחרי שספרו כמה נמצאים, העלו אותם לשם.
אבל מה שלנו קרה, זה שבערך חצי שעה אחרי שחזרנו לבתים, הייתה שוב דפיקה בדלת ואמרו לנו "תצאו, תצאו, הולכים לירושלים".
וככה יצאנו, אנחנו הולכים משפחה ורואים משפחה נוספת יוצאת. אני רואה קבוצות, קבוצות הולכים לכיוון שום מקום במדבר. ואז אנחנו מגיעים למעין וואדי כזה. שם אנחנו רואים את הפעילים. אני רואה שם את גדם ואת החברים שלו. היו שם המון אנשים.
שמעתי אני זוכר את המשפט הזה בערבית "בוקרא בירושלים", מחר בירושלים.
אז ידעתי שאנחנו בדרך לירושלים. לא ידעתי באיזו דרך הם מתכוונים לקחת אותנו, לא ידעתי שמטוסים ינחתו שם. לא היה שום מושג באיזה דרך אנחנו הולכים לירושלים. הראשונים צריכים לעלות למשאית ילדים, נשים.
מגיעה משאית, ניתנה הוראה להתחיל לעלות, פשוט כולם נוהרים עליה. אני קופץ למשאית לא דרך הכניסה ואני מוצא את עצמי במרכז המשאית ואנשים קופצים לכל עבר. מהר מאוד מצאתי את עצמי בלי אוויר, לא נושם, נחנק. איכשהו הצלחתי לקפוץ שם החוצה, יצאתי. המשאית מלאה, מתחילה לצאת לדרך.
הביאו עוד משאית, עליתי עליה אבל אז דאגתי לעמוד בפינה וככה להיצמד לדופן המשאית כדי לא להיות במרכז. אני רואה לידי חבר טוב שלי שהכרתי גם מהכפר, משה. אנחנו שנינו ככה נצמדים למשאית. אנשים עולים, ממשיכים לעלות, צרחות.
בשלב מסוים המשאית מתחילה לזוז ואז אנחנו רואים ילד שאנשים פשוט דורכים עליו. אני ומשה מצליחים להוציא אותו, להרים אותו, מחזיקים ידיים אני והוא ומושיבים אותו על היד שלנו.
שואלים אותו "איך קוראים לך?"
אני אפילו לא זוכר היום, אבל קורא לאבא שנמצא במרכז המשאית. והוא אומר "תצילו לי את הילד, אני לא נושם. אני בקושי נושם."
וככה המשאית נוסעת. אני זוכר שהיא פשוט נטתה כל הזמן מצד לצד. אני חושב שזה מה שבעצם גרם לאנשים קצת לנשום. כי כל פעם שהיא נטתה לצד השני הצלחתי לנשום. אני כל הזמן עם הראש למעלה. הקושי הכי גדול היה אוויר, היה כ"כ צפוף. המון צרחות.
שעתיים נסיעה, מגיעים למקום. אני רואה אורות. אח"כ הבנתי שזה הסימון למטוסים. אנחנו יורדים שם, מסתבר שילד נמחץ למוות. הגיעו שני הרקולסים. ההרגשה הייתה שכאילו משום מקום, השמיים בקעו ויש רעש גדול, ונוחתים שני מטוסים.
ראיתי מטוסים בשמיים כשהייתי בכפר. היינו מסתכלים על מטוסים. פעם ראשונה שאני רואה מטוס שנוחת לידי, רעש אדיר. כשהגיעו המטוסים, ראינו חיילים על מדים. המטוס היה בלי כיסאות. אנחנו עולים למטוס ומגיעים ללוד.
ד"א, המשאית הראשונה קרסה, מה שלא סיפרתי. המשאית הראשונה קרסה וזה היה מבחינה מבצעית לילה מאוד מורכב. אגיד שלפני 9 שנים בערך פגשתי את מי שהיה בעצם מפקד המבצע מהצד של המוסד והוא סיפר כמה מורכב היה הלילה הזה במבצע הזה. ממנו שמעתי שהמבצע נקרא "סיכת זהב 2". הוא סיפר שכשהעלו אנשים למשאיות, מצליחים להעלות כ-170 אנשים במשאיות כאלה ואין מקום להכניס סיכה. זה המונחים שהוא השתמש בהם.
נתן: בגלל זה סיכת זהב.
אייסו: ובלילה הזה הם בד"כ מקבלים מברקים למחרת. ובלילה הזה הגיעו שני מטוסים כמו בכל המבצעים. אמרו להם "למה הגיעו רק 314 איש?"
זה מספר בלתי נתפס שבמשאית אחת היינו 314 איש במבצע הזה.
נתן: המשאית הראשונה לא הגיעה, אז עזבתם משאית עם 314 איש?
אייסו: כן, הוא מספר שהיו שתי משאיות, שהמשאית שאנחנו היינו עליה לא הייתה כשרה. היה וויכוח לא להוציא אותה. דווקא המשאית שלא התכוונו להוציא אותה, היא זו שהגיעה ליעדה. הוא אומר שגלגל אחד שלה, הייתה מוחזקת רק ע"י אום אחד ולכן הוא קורא לה משאית עם נשמה בהרצאות שלו.
יובל: מפקד המבצע "סיכת זהב 2" היה לוחם המוסד, י.ג, ואת קורות הלילה הדרמטי הזה ניתן לשמוע בפרק 14 "אין מצב שאנחנו יוצאים מפה".
אייסו: זו הייתה תקופה מאוד, מאוד איומה. ראיתי המון דברים. ראיתי זוועות. לא פחדתי, פשוט לא הרגשתי כלום, כלום. הייתי ממש מנותק. לא הרגשתי שום דבר, לא הרגשתי כלום. גם פחד לא חשתי. לא בדרך, לא בסודן. הייתי כ"כ בהישרדות שלא היה שם מקום לרגש. שאני אגיד שהיום אני בן אדם מאוד רגיש, הכל אני מרגיש בגוף.
פעם ראשונה שבכיתי הייתה כשהגעתי לאשקלון. אחרי שירדנו מלוד, אוטובוס הביא אותנו לאשקלון. שם בעצם בתקופה ההיא אנשים הגיעו, משם נשלחו למרכזי קליטה, לפנימיות ילדים. הגעתי לשם, ראיתי ים באשקלון. לא ראיתי ים מימי חיי בכפר. בכיתי שהסכנה חלפה וגם נתקפתי פתאום בגעגועים עזים למשפחה שלי. להורים שלי, לאמא שלי. אני באותו יום שהגעתי, כבר באותו יום נשלחתי לפנימייה בת"א ביד אליהו, למעון הילד.
ב-85' כל הסיפור הזה של גיור בחומרה וטבילה וכו', משהו שבהתחלה היה כ"כ מבלבל בשבילי. נסענו לירושלים. אז אדיסו מסאללה היה פעיל, לימים חבר כנסת. הוציא אוטובוסים ובאמת היינו קרוב לחודש בירושלים. זה היה בעצם הפעם הראשונה שאנשים כבר מטילים ספק ביהדותנו.
אני בחוויה שלי, כשהגעתי לארץ ראיתי דתיים וחרדים שמאוד, מאוד הזדהיתי. כשאמרו לי דתי, לא שמנו כיפה באתיופיה, אבל ישר כיפה, ציצית, זה החיים שאני מכיר, אני גדלתי על זה. ואז ראיתי גם חילוניים ושמעתי את המושג חילונים, אנשים שמחללים שבת, לא הבנתי איך פה זה קורה?
באתיופיה או שאתה דתי או שאתה לא יהודי, אין כזה דבר יהודי מחלל שבת לא שומר, זה העולם שראיתי. אז כל הסיפור הזה של גיור בחומרה.
נתן: הרגשת לא בנוח עם זה? היום כולם מדברים על זה.
אייסו: הייתי מאוד מבולבל. היום מדברים על גזענות. אי אפשר היה לדמיין אפילו להגיד גזענות כי תחשוב שאני גדלתי והוריי ודורות של יהודים על ירושלים. השייכות שלנו לירושלים כל הזמן. תחשוב שאנחנו 3,000 שנה שם אנחנו זרים ואנחנו גם מבדלים את עצמנו מהשאר.
אבא שלי מאוד הקפיד לא להתערות עם הנוצרים, לפעמים ברמה שאם היה הולך לשוק והיה בסביבת הנוצרים ונגע, הוא הולך לטבול. לא רצה שאלך לבי"ס מהחשש הזה ופתאום פה אני לא יהודי.
זה היה מאוד מבלבל ובתקופה ההיא שדיברו על גיור בחומרה וטבילה וכו', יום אחד אני יושב בספסל עם כאבי בטן ועובר שם הרב שלי, הרב שמלמד אותי. שואל אותי "מה קורה?".
נתנו לי גם שם, שואל אותי "ישעיהו, מה קורה?" אני אומר לו "כואבת לי הבטן". ואז הוא אומר לי "אני כל בוקר הולך למקווה ומעולם לא הייתי חולה" ככה והולך.
אפילו ברגעים האלה, רק אח"כ באמת התחלתי להבין מה היה. כי איך זה יכול להיות שאני מתפתל מכאבים והוא מדבר איתי על מקווה שבאותם רגעים אני בטראומה מהדבר הזה והוא פשוט מניח לי והולך. זה היה אירוע שהמשבר הדתי מתחיל שם בעצם.
אח"כ בצבא בשנה האחרונה שלי, הייתי בגדנ"ע, הייתי בחיל הים ואח"כ כש"מבצע שלמה" הגיעו, שלחו חיילים דוברי אמהרית למרכזי קליטות להדריך. ככה מצאתי את עצמי מדריך במרכז קליטה באשקלון ובספטמבר אני ואם הבית לוקחים את הילדים לגן בעיר במיניבוס. ושם אנחנו פוגשים חומה של אימהות שלא מוכנות שילדים שחורים ייכנסו לגן הזה עם הילדים שלהם.
מספר לך כעת על המפגש האישי הישיר שלי עם זה שאני לא שייך לפה. את כל שאר הסיפורים אתה מכיר. אנחנו חיים במציאות מאוד מורכבת בארץ. אני אספר שלפני חודשיים בערך, יש לי שלושה ילדים כמו שסיפרתי לך. יש לי בן 17 הגדול, 15 האמצעי ובת 10. הילדים שלי לומדים, אני שומר, אני בן אדם דתי מבית אבא.
הילדים שלי לומדים בבי"ס דתי, בישיבה תיכונית והילדה שלי בבי"ס דתי. אנחנו שומרים בבית. לפני חודשיים הבן האמצעי שלי אומר לי "אבא היום אני רוצה לצאת עם חברים". אמרתי לו "מצוין. תצא זה בסדר גמור".
אח"כ עשינו קידוש, נרדמתי פה על הספה. אני מתעורר ב-22:00, אני רואה שהבן שלי לא נמצא. הבת אומרת לי, כן הוא יצא ב-20:00. טוב, אני מחכה לו עם העיתונים ורואה ש-00:00. זה לא מתאים, זה לא ילד שיוצא ב-00:00 ולא חוזר?
אז הוא אמר לי איפה הם נפגשים, הלכתי לגן העיר. אני הולך לשם, בדרך אני רואה הרבה ילדים. יושבים בפארקים, בנות, בנים. אני מחפש, הוא לא נמצא. עשיתי סיבוב, חזרתי ב-01:00 והייתי בטוח שב-01:00 הוא בבית. אני פותח את הדלת, הוא לא נמצא. ממש נתקפתי בחרדה, מה יכול להיות? איפה?
אני מחליט ללכת לכיוון אחר ששם לא הייתי. מסתובב, מסתובב, מסתובב, ויש לא מעט ילדים אני רואה. אני לא מוצא אותו. אי אפשר להמשיך להסתובב כל הלילה. אני חוזר הביתה בתקווה גדולה שהוא כבר בבית. 02:00. אני בא פותח את הדלת, הילד לא פה.
אתה לא מבין איזו תחושה נוראית, כאילו לא יכול להיות שהילד שלי עד 2 בלילה לא נמצא כי הוא סתם מסתובב. הייתי די בטוח שקרה פה משהו וכל המחשבות שלי היו רק שהוא לא נתקל בשוטרים. ואני מנסה לנחם את עצמי אבל החברים שלו לא אתיופים, הם לא מהקהילה האתיופית. אז אמרתי זה כבר פיקוח נפש, אני חייב לצאת עכשיו עם האוטו, אולי ללכת לתחנת המשטרה.
איך שאני מתארגן לצאת, הוא פותח את הדלת ונכנס. וואו. דיברתי איתו מה זה עשה לי. קבענו כללים של עד מתי הוא יכול להישאר. גם לא הגדרתי לו מתי לחזור, הוא פשוט לא רגיל לצאת אז לא חשבתי שהם יבלו עד 2 בלילה. ודיברתי עם החברים למחרת. בשבת לקראת הערב יוצאים להליכה. סיפרתי להם וסיפרו לי כמה הגזמתי ומה זה התגובה הזאת.
אני חושב עם עצמי באיזו מציאות אנחנו חיים. למרות שאני רואה בני נוער, ילדים מסתובבים. כמה חרד הייתי רק מהאפשרות שיכול להיות פה מפגש עם המשטרה או שיסתיים אני לא יודע איך. זאת המציאות שלנו פה היום.
[מוזיקה]
יובל: משפחתו של אייסו הגיעה לארץ 7 שנים לאחר מכן ב"מבצע שלמה". זהו, עד כאן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments