top of page

יציאת אתיופיה - פרק 11: הפלגה שנייה – הבת גלים חלק 3 ואחרון

מה קורה כשעוגן נתקע בים ולא מצליחים להעלות אותו? עוד רגע עולה הבוקר והספינה תתגלה. למה רס"ר הספינה לא ישן בלילות ואילו סיפורים שמע מהעולים, הסירה שהתהפכה, האסון שנמנע וסיפורים מרתקים נוספים. החלק השלישי והאחרון המספר את סיפור עליית יהודי אתיופיה והאונייה הבת גלים. בפרקים הבאים נספר על הנחיתות הנועזות בלב מדבריות סודן.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/07/2020.

"יציאת אתיופיה". סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

"קטעים", פרק 406.

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי. פרק מס' 11 - הבת גלים - ההפלגה השנייה, חלק שלישי ואחרון.

יובל: בשני הפרקים הקודמים סיפרנו לכם על ההכנות ועל הפלגתה הראשונה של אוניית חיל הים, "בת גלים", לחופי סודן כדי להביא יהודים אתיופים ששהו במחנות הפליטים בסודן. סיפרנו לכם על הקשיים העצומים בדרכים אל מחנות הפליטים וממחנות הפליטים לחופי ים סוף. למרות הקשיים האדירים, הצליחו אנשי המוסד וה"בת גלים" להעלות לארץ 164 עולים מיהודי אתיופיה.

זהו מפקד האונייה, אילן בוכריס.

אל"מ במיל' בוכריס: בשלב הזה בעצם חיל הים לא יודע מה להחליט, המוסד לא יודע מה להחליט, מדינת ישראל לא יודעת מה להחליט, איך להמשיך, באיזו שיטת עלייה לעשות את זה. להמשיך דרך הים, לעבור לשיטה אחרת. כי סך כל התהליך והפרוצדורה של המבצע היא לא פשוטה כלפי העולים, לא כלפינו כחיל הים. לנו לא הייתה בעיה לבצע את זה כמו שצריך.

אחרי ההפלגה הזאת, אוניית ה"בת גלים" חזרה לצפון. אנחנו מדברים כבר על אפריל 82'. ההסכם עם המצרים מתממש. צריכים לפנות את שארם. אנחנו עולים חזרה לצפון ועוגנים בחיפה. ובעצם חיל הים לא יודע אם ממשיכים לבצע סבבים נוספים, אבל במידה ויהיו סבבים נוספים, לא היה ספק שצריך לשפץ את אוניית ה"בת גלים" על מנת לאפשר לה לקבל תכולה של כמות אנשים גדולה יותר והמשמעות לארגן את ההאנגר כמו שצריך.

בינתיים, עולים לצפון, למזח בחיפה ובעצם יוצרים איזושהי פעילות עד ההחלטה שמשביתים שוב את האונייה או לא משביתים. אני חובר להפליג עם ה"מעוז" ובשלב מסוים יש החלטה לבצע סבב נוסף. החלטנו לעשות שיפוץ באונייה, לא שיפוץ גדול, אלא שיפוץ שתכליתו העיקרית הייתה לאפשר לנו להוביל אנשים בצורה יותר הגיונית. לא מיטות מתקפלות, זה לא דבר שאפשר לישון עליו כ"כ הרבה זמן. בטח לא כאלה שלא ישנו על מיטה, מקסימום על הרצפה, אבל זה גם לא הולם.

ואז מכניסים את הספינה למספנות ישראל, עושים שיפוץ, בונים בתוך ההאנגר מתחם של לינה, מיטות כפולות עם הגנה שלא יפלו מהטלטולים. 400 מיטות עם חדר אוכל, מטבח, סירים שכל זה מרותך לתוך הסיפון על מנת שלא יזוזו דברים בתנועה של ים קשה. שני חדרי חולים, אחד חדר רופא, אחד חדר חולים ואנחנו בעצם מעצבים את כל ההאנגר הזה שיכיל בתוכו את כל המערכת שאנחנו צריכים לקחת להפלגה כזאת. בפעם הראשונה לא בדיוק ידענו מה המשמעויות כל כך, אז לא לקחנו את כל הדברים האלה.

יובל: זהו רס"ר האונייה, איציק חודרה.

איציק: בהפלגה השנייה למדתי את ההפלגה הראשונה, ישבנו עשינו תחקיר, לא היה הרבה זמן. אבל אני בניתי מטבח למטה עם סירים של בתי מלון. כבר לא סחבתי אספקה. כבר הבאתי קונטיינרים: קונטיינר קירור, קונטיינר ירקות, קונטיינר של מזון כשר. כבר היה הכל מאורגן, כבר הכל היה אחרת. הפלגה שניה הגדלתי את צוות המטבח. הבאתי יותר טבחים. עברתי אל יותר אוכל מתועש. אי אפשר היה לבשל ל-300-400 איש. אז הלכתי, הבאתי למשל הרבה קופסאות של בשר, הרבה קונסרבים. עברתי להמון, המון אוכל מתועש.

בניתי סיר שאתיופי אחד בפנים אפשר לנקות אותו, משהו כזה ענק, 2 מטר גובה, כמו מנואלה שאתה הופך אותו ככה. אתה מכניס צינור מים למלא אותו כמו שאתה ממלא עוקב. תשמע, 300 איש שהיו אוכלים רק מרק שעועית. צהריים וערב מרק שעועית עם אורז. היה סיר כזה מלא שהייתי עושה מרק שעועית והם אהבו את זה. מרק שעועית ואורז, מרק שעועית ואורז. ופעם ביומיים הייתי נותן להם בשר. בבוקר הם היו אוכלים לחם וכוס תה.

יום אחד, הבאתי טונות של חלב. עכשיו בשביל לשמור חלב, הקפאתי אותו במקפיא והוצאתי להם בבוקר שישתו חלב. הם נגעו בזה ונבהלו, זרקו את זה. הם לא נגעו בחיים שלהם במשהו קפוא. לא נגעו בזה, הם נבהלו, לא רצו לשתות את זה, לא רצו לשמוע מזה, כלום. אני זרקתי טונות של חלב. אתה יודע כמה סימילקס קניתי. כמה גרברים קניתי. כלום, כלום, כלום.

היה לי תקציב פתוח מהמוסד, צ'ק פתוח. הייתי מגיע לאילת, נכנס לתנובה וקונה מה שאני רוצה, באמת.

אל"מ במיל' בוכריס: יש החלטה לבצע סבב נוסף, אנחנו כצוות מתארגנים, יורדים חזרה בתעלה בלי הציוד של שייטת 13. כמובן שהציוד הזה הועמס אלינו באילת, שארם כבר איננה בידינו. ולהפלגה הזאת מפקד חיל הים מצרף לי מפקד בכיר בים, רונה אריה, שהיה אלוף משנה והיה מש"ט שייטת 3.

כמובן חזרנו לאילת, הכנו את כל הדברים. תוך כדי ההכנה בעצם זאב אלמוג מחליט לחפש כלי שיט שיחליף את סירות הגומי. סירות גומי זה כלי קטן, לא נוח, אנשים יכולים לקפוץ. קשה מאוד לתפקד בהעמסה כזאת של כמות אנשים ולתת לאנשים האלה שלא יודעים מה זה ים הרגשה טובה.

אז החליטו לשלוח לאנגליה את קצין האמל"ח של שייטת 13, מיכאלי, שיחפש כלי שיט על המדף, שאפשר להביא אותו מהיום להיום. לא עכשיו מתכננים בנייה של כלי שיט כי כלי שיט כאלה יש מספיק על המדף באמריקה, באנגליה, בארצות הים.

ומיכאלי חוזר עם סירה חצי קשיחה, חצי מתנפחת שקראו לה "מולית" שמפעילים יכולים לשבת על כיסא, להפעיל את המנועים עם בידונים של אוויר. יכולה גם לנחות לחוף, בצורה בטוחה להעמיס את האנשים ולצאת לים הפתוח בים יותר קשה קצת אפילו ולהגיע בבטחה לאונייה.

יובל: זהו דודו שיק, מפקד כוח שייטת 13 בהפלגה הראשונה של ה"בת גלים".

דודו: עכשיו כשהגענו לתחקיר בחיל הים, א', זאב אלמוג אמר לי, אם היית טועה, היית עף מפה. מהעצבים מזה שעשינו דבר בניגוד לאישורים וזה אישור מעליו של שר הביטחון. וגם כל הבעיות האלה בים עם הסירות ואז דידי יערי אמר, "אני יודע שיש בים הצפוני בסקוטלנד שם סירות, במיוחד לים גבוה. ואז זאב אלמוג אמר "מחר אתה ויאיר מיכאלי נוסעים לשם".

נסעו, ויאיר מיכאלי היה מילואימניק בשייטת, היה אלוף הארץ במפרשיות. הוא היה קולט סירות חדשות והכל. היה איש ים מאוד מקצועי. הוא יצא עם דידי, יצאו ביחד והביא את הסירה הזאת שנקראה "מולית". יש לה תחתית קשיחה ודפנות גומי ואז היא גם יכולה לספוג כדורים ולא לטבוע, גם עומדת במצבי ים גבוה. אז הפכה גם להיות הסירה המבצעית של השייטת. אז כלומר, במבצע הראשון הזה גם הרווחנו סירה מבצעית.

[מוזיקה]

יובל: זה שוב פעם אילן בוכריס.

אל"מ במיל' בוכריס: אנחנו באילת מכינים את האונייה להפלגה נוספת. אנחנו כבר יודעים את כל המשמעויות, יודעים מטרות, מה המשימה. זאב אלמוג החליט לקנות סירה מהמדף כדי שתחליף את סירות הגומי והיא משמשת אותנו כתחליף סירה אחת לניסוי כמובן, כתחליף לסירות הגומי בעתיד, במידה והמבצע הזה יתמשך. דיברו על כמויות גדולות. אנחנו מפליגים, יוצאים מאילת, מפליגים לכיוון היעד. עוברים להם שלושה ימים, מגיעים ליעד ועושים שוב את התהליך של הורדת סנוניות לנקודת הקשר עם דני, על מנת לאפשר לנו להוריד את הס"גים.

הים קצת עולה. לאחר שמקבלים את הקוד מדני, השייטת מתארגנת בים לתנועה לכיוון החוף. נותנים להם הכוונה. אני מזכיר לכולם שיש לנו את מחזירי הד מכ"ם תקועים בתוך הריפים עם המעברים הבטוחים במידה והאונייה תידרש להיכנס פנימה לרצועת הים בין החוף לבין הריפים.

סירות מגיעות, הים מתפתח קצת ונוחתים בחוף. מעמיסים את העולים לסירות, כמות יחסית די גדולה שלא הייתה בהפלגות הקודמות, אבל סירות הגומי אמורות להכיל כ-10 עולים, ילדים, גברים, נשים בכל סירה, ככה ש-12 סירות היו אמורות להספיק. מרגע שהסירות יוצאות לים מהמרסה, מתחילים לקבל שפריצים, רוח יחסית חזקה ומפקד הכוח של שייטת 13 אומר בקשר שבעצם הוא מתקשה לנוע עם העולים. הסירות מתמלאות במים. מפקד הכוח ביקש שאני אחבור, אכנס לאזור החוף על מנת להעמיס את העולים בלי שהסירות גומי יצאו ל-12 מייל.

אנחנו באונייה מצד אחד מתלבטים כי בעצם אנחנו מדברים פה על אונייה שגובהה כמעט 10 מ' באורך של 100 מ', שבמידה אם קורה משהו למנועים, אנחנו יכולים להיות בבעיה. והרוח בעצם תסחף אותנו לכיוון החוף. אבל מחוסר ברירה וכתגובה לקריאות של שייטת 13, החלטנו להיכנס לנתיב שהסטי"לים סימנו לנו. עושים את זה בניווט מדויק כך שכל הצוות בעמדות ניווט. נכנסנו לכיוון החוף, פנינו צפונה. בשלב מסוים החלטנו לזרוק עוגן על מנת לראות אולי ייתפס ונוכל לעצור את האונייה בעזרת העוגן ולהעמיס את האנשים.

אני מכוון את הסירות אליי לכיוון האונייה תוך כדי פנייה צפונה לאזור שבו רציתי לזרוק את העוגן. זרקנו עוגן כ-120 מ', העוגן לא נתפס בשום דבר. החלטנו להרים עוגן ולצאת החוצה עם סירות הגומי תוך כדי זה שאני בעצם מגן עליהן עם דופן לרוח והפליגו יחד איתי לכיוון הים הפתוח וככה בעצם הפליגו בים יחסית שקט ולא היה להם שפריצים והם יכלו לעבור את הטווח הזה בצורה בטוחה.

אנחנו מתחילים להרים את העוגן, הכננת של העוגן לא מצליחה להרים אותו. כמובן שיש תקלה בכננת עם לחץ השמן שלה או משהו שמונע ממנה להרים את משקל העוגן. רונה חושב שאני צריך לנתק את העוגן ולצאת בלי עוגן. אני ביקשתי מרונה לתת לי אפשרות לצאת עם העוגן, על מנת לא לזרוק עוגן בים. קפטן שזורק עוגן בים, יש לזה משמעות, אבל זה מבצע, לא שזה עכשיו לשחק עם משמעויות. ואז אני מסכם עם רונה שאני מוכן שהוא ייקח פטיש, ילך לחדר העוגן. במידה והוא ישמע שנתקענו עם העוגן בריפים תוך כדי היציאה, ישחרר את העוגן, יפיל את העוגן למים ונמשיך את ההפלגה.

רונה הסכים, הלך לחדר עוגן עם הבוסן, איש צוות שאחראי על הסיפון ואני יוצא לאט, לאט עם האונייה בנתיב שנכנסתי בו, תוך כדי זה שכל סירות הגומי, 12 במספר, עם ה"מולית" מפליגות צמודות אליי לדופן שנמצאת מתחת לרוח. והתנועה איטית, יוצאים, כבר מגיעים לשעה, כמעט 4 בבוקר. המשמעות זה בעצם לצאת בטווח יותר רחוק משום שאור ראשון מגיע ויכולים לצפות עלינו מהחוף במידה ויש תצפיות. אנחנו מפליגים, מפליגים לתוך הים וכשמגיעים לטווח סביר, אני מתחיל להרים את סירות הגומי עם המנוף.

אנחנו מרימים סירה, סירה, מורידים את האנשים, כבר מתחיל להיות אור יום, מעמיסים, מורידים ובעצם אחרי שהרמנו את כל הסירות להאנגר ואחרי שכל האנשים יוצאים לתוך ההאנגר וכבר שותים תה, אוכלים לחם עם ריבה.

איציק: אני הייתי המנופאי של האונייה. הורדנו סירות גומי למים, אבטחה. עכשיו ה"בת גלים" הייתה איזה 15 מ' גובה. אנשים שלא ראו בחיים שלהם ים, הם הגיעו למים, הם שתו, הם היו צמאים. הם הגיעו לאונייה, עלו לעריסה, אני הייתי מניף אותם באוויר 15 מ'. סירה שלוקחת חמישה אנשים. היו איזה 12-13. הייתי מרים אותם, מוריד אותם לתוך המחסן. במחסן היו מתנפלים עליהם הצוות, מוציאים אותם מהסירה, מפנים את הסירה לסירה הבאה. זה היה חייב להיגמר לפני הזריחה שלא יראו אותנו.

ניסינו לפתוח דלתות, לפתוח את החרטום, הסירות שיעלו, זה לא הלך. זה לא הלך בגלל שהיה קצת ים קשה והחרטום עלה וירד, עלה וירד. ואיך שהסירה באה לעלות, בדיוק החרטום עולה והמנועים נדפקו. ניסינו לעשות את זה, זה לא הלך. זה היה מפחיד. אני קיבלתי שערות לבנות והיום אני חולה בגלל הדבר הזה.

כל ההפלגות הייתי חושב רק על איך אני מוריד את הסנוניות ואת הסירות. תשמע, זו הייתה אונייה ישנה, לא סמכתי על הווים למעלה שמחזיקים את השאקלים. כל הזמן ראיתי סרטים, מה אם יקרה לי כמו שקרה לי עם הסירה שלא השתלטתי עליה. כל שלושה לילות היה לי סרט מחדש. הייתי כבר בבוקר גמור. הסירות האלה, צריך לקשור אותן. צריך לקשור את כולן, לעשות לאשינג. אתה גומר את זה, ישר לרוץ לדאוג לאתיופים לאוכל. זה היה סביב השעון. שמע, לא הייתי ישן לילות. כל הלילה הייתי חושב רק על הלילה שאני צריך להוריד ולהרים את הכלים. אתה מוריד סנונית אחת, מוריד שניה דופק אותה, נגמר המבצע. חוזרים.

וזה היה גם מאוד מסוכן. בטח אילן סיפר לך שבאחד האימונים נפלה לנו סנונית. עלתה סנונית, הרמנו אותה, הבאנו אותה מעל האונייה. איך שהתחלתי להוריד אותה, נפלה הפוך לתוך ההאנגר. ההאנגר מלא אנשים. היה לנו זמן לברוח, למה זה לקח חצי דקה, התנדנדה. כולם ברחו לצדדים, נפלה. עכשיו יש לה 900 ליטר, אוקטן 99 דלק. התחילו לצאת ניצוצות מהמצברים וכל הסירה, כל ההאנגר מלא דלק, התפוצצה. התחילו ניצוצות. היה לנו בלוני קצף. מילאנו ישר את כל המחסן קצף ואחד מהצוות הטכני שחה בתוך הקצף ופירק את המצברים שלא יעשה קצר.

אז כל הזמן היה לי את הסרט הזה בראש, אמרתי מה אם זה יקרה, יש למטה 200 אתיופים. אתה תוריד את כולם. אם זה לא היה קורה לי, לא הייתי חושב על האפשרות הזאת. אבל זה קרה לי וכל המבצעים זה רדף אותי.

[מוזיקה]

אל"מ במיל' בוכריס: אנחנו מתחילים להתעסק עם העוגן שנמצא 100 מ' כמעט במים. הכננת לא מצליחה להרים אותו ואנחנו מאתרים אופציה נוספת. אנחנו מורידים את ההוק של המנוף לקו המים. קושרים את שרשרת העוגן להוק ומרימים עם המנוף את השרשרת עוגן לאט, לאט ואז הכננת בעצם אוספת את העוגן חזרה לחדר השרשרת. הצלחנו סוף סוף אחרי מספר שעות להרים את העוגן, לאבטח אותו, לקשור אותו ויצאנו מזה בכבוד רב.

בינתיים החבר'ה מתארגנים, הלכו לנוח, לישון. אנחנו עושים תחקיר מסודר. שולחים למפקדת חיל הים את התחקיר, את כמות האנשים שהגיעו ויצאנו לשוטט, לחכות לסבב הנוסף שדני אמור להביא לנו. כמובן שהרס"ר של האונייה עושה בדיקות נוכחות, עושה ספירה של כל האנשים כולל הצוות, כולל העולים על מנת לוודא שכולם נמצאים באונייה ואין אף אחד שנעלם לנו.

יוצאים לשיטוט, חוזרים חזרה לביצוע נוסף ואנחנו מקבלים קבוצת עולים חדשה, מעלים אותם לאונייה. כמות העולים מצטברת, אני מזכיר, כבר הכנו מיטות ל-400 איש. אנחנו צוברים כמות יפה. אני מקבל קוד של מספר אנשים ששלחו לי. בקודים השתמשנו בעצם בכסף אנגלי, לירה שטרלינג זה היה מבוגר, פאונד זה היו נערים ושילינגים היו תינוקות.

בשלב מסוים שואלים אותנו מהמפקדה אם אנחנו יכולים לבצע מבצע נוסף, באותו סבב לעשות סבב נוסף של עלייה. אמרתי אין בעיה. מעלים נגלה נוספת, מגיעים לכמות של 351 איש עולים חדשים, ילדים, נשים. מגיעים גם תינוקות, אנשים מבוגרים, נוער, מגיעה אוכלוסייה מגוונת. בשוטטות השנייה הרופאים מגלים שאחת הבנות חולה מאוד ואחרי כמה שעות, הם נותנים אנטיביוטיקה, זה לא עוזר והם באים ואומרים שיש פה ילדה עם דלקת קרום המוח וחייבים לעשות פינוי מידי, אחרת היא תמות. אנחנו מבקשים מחיל האוויר פינוי דרך מפקדת חיל הים כמובן. באונייה גם יש נציג של חיל האוויר, כך גם זו סוגייה שהייתה ברורה שיכול לקרות.

חיל האוויר אחרי מספר שעות אומר שהוא יבצע את החילוץ, אבל אנחנו נפליג צפונה על מנת לקצר את טווח הטיסה של ההליקופטר שלא יצטרכו לתדלק באוויר. אמרתי אין לי בעיה, רק תדעו שאני מפליג 12 קשר, מה המשמעות. הטווח שאסגור זו טיסה של שעה של הליקופטר. אמרו שזה גם עוזר להם והתחלנו להפליג צפונה במהירות המרבית שהאונייה הייתה מסוגלת. 12 קשר. כולנו בלחץ. זו הייתה הפלגה בלילה. הילדה מקבלת אנטיביוטיקה תוך ורידית מהרופאים. לקראת אור ראשון, עוד מספר שעות חוברים עם ההליקופטר.

איציק: אילן קרא לי לגשר, אמר לי תכין את הסיפון לנחיתה של מסוק. הייתי על הסיפון. אתה צריך להרים מנופים, היה לנו מין שורות של תאורה שאתה מתקין אותן בשביל המסוק ואני כבר עומד שם עם פנס אדום, פנס ירוק בשביל לכוון את המסוק. ואנחנו כולנו אולי 50 קשר רוח באמצע הלילה. כל הצוות שלי של הסיפון, אנחנו מחכים למעלה שעה וחצי, קופאים שם. ראינו שני טייסים, אומרים לי, "מה אתם עושים פה?" אמרתי לו "צריך להגיע מסוק". הם אומרים "הם עוד לא קיבלו אישור. ייקח 8 שעות לתדלוק אוויר, עכשיו אתם עומדים פה?" אמרתי לכולם "תקפלו את הכל".

[מוזיקה]

יובל: אסף אגמון היה אז מפקד טייסת הרקולס ששימשה לתדלוק אווירי.

אסף: במשך תקופה מסוימת די ארוכה היינו עומדים בכוננות לטובת תדלוק מסוקים למשימה מאוד ארוכת טווח. אנחנו, ההרקולסים, היינו מטוסי התדלוק היחידים שהיו לחיל האוויר. גם מטוסי קרב וגם מסוקים, שניים כאלה היו לנו.

נתנו לשרטט את המפות והנתיבים שנתנו לנו היו נתיבים שהולכים דרומה, מגיעים לים סוף, טסים באמצע ים סוף וזהו. אבל זה היה טיבן של הטיסות החשאיות. תמיד היו מחתימים אותנו על טפסי סודיות. אפילו לא יכולנו לשאול ולא יכולנו לספר לאף אחד.

זו הייתה כוננות שהייתה נמשכת שבוע. תמיד בשבוע של אין ירח, בשבוע החשוך, חלק מהזמן אפילו היינו צריכים להיות ליד המטוסים לילות שלמים ובסופו של דבר, אומרים אוקיי, הסתיים, תודה רבה, אתם יכולים ללכת הביתה. ואז הגיעה פעם אחת שתוך כדי כוננות כזאת אומרים לנו, "אוקיי, אתם צריכים לצאת וצריכים להמריא".

הכנו את הכל להמראה. לפני המראה ביטלו. התברר שאחת הילדות שעלו באחד המבצעים של חיל הים שהייתה על ה"בת גלים", היה לה דלקת קרום המוח. הייתה במצב מאוד קריטי והרופא אמר שאם לא יחלצו אותה היא תמות ואז החליטו להזניק את המסוקים. ואז הלכנו לתדלק אותם.

אל"מ במיל' בוכריס: מתעוררת לה, קמה לתחייה, שותה תה, אוכלת, נס רפואי. אנחנו מדווחים למפקדה שאפשר לוותר על החילוץ ואנחנו נמשיך בהפלגה כמתוכנן וכולנו מאושרים. הייתה לנו עוד בחורה מבוגרת שעשינו לה עירוי דם. הכל חזר לסדר.

איציק: באו מהמוסד היסטוריונים. צוות צילום שצילם מהרגע שמוציאים את החבל מהרציף עד שמחזירים את החבל חזרה באילת והם צילמו אותם. אז יום אחד הם צילמו אותם למטה ושמנו טלוויזיה והראינו להם את עצמם בתוך הטלוויזיה. תשמע, הם היו המומים. הם ראו את עצמם בטלוויזיה ואחד מהמוסד לקח את הטלוויזיה ורצה לזרוק אותה. כולם באו, השתטחו על הרצפה שלא יזרוק אותה, חשבו שהם בפנים, שהם ימותו.

מה אני אגיד לך, היו הרבה דברים. הייתה אחת שם שידעה אנגלית בגלל שעבדה עם האו"ם. כל לילה הייתי יושב איתה, ב-12 בלילה הייתי עושה סיבוב לפני שינה לראות שהכל בסדר, כמובן מוריד תפוזים, תפוחים. הייתי יושב איתה שעתיים והיא סיפרה לי על תלאות בדרך, על כמה מתו להם בדרך, על כל מה שעבר עליהם.

[מוזיקה]

אל"מ במיל' בוכריס: מגיעים לאילת, מורידים את כל האנשים. אנחנו מעלים את האונייה חזרה לחיפה וממתינים להנחיות, להמשיך את המבצע/לא להמשיך את המבצע. המוסד בעצם התלבט עם עצמו. ואז הם החליטו בעצם שהם עושים ניסוי עם הרקולסים ובסיומו של הניסוי המשיכו עם ההרקולסים ונטשו את התווך הימי עם חיל הים, עם ה"בת גלים".

הכמות שהגיעה בסך הכל, סדר גודל של 1,500 עולים. זו כמות משמעותית. עלייה שמתחילה סוף סוף להתרחש, אחרי שמנחם בגין נתן את ההוראה "הביאו לי את יהודיי אתיופיה".

וזה חשוב מאוד. לאחר המבצעים האלה בוצעו עליות עם הרקולסים שאנחנו ידענו על קיומם כי היה ברור לנו שהתווך הימי בוטל. אם אני לא טועה, עוזי טישל היה מפקד ה"בת גלים" אחריי והוא ביצע עוד שני סבבים כמדומני ובזה חיל הים והמוסד סיימו את העלייה האתיופית וזה עבר למטוסים ולמערכת יחסים דיפלומטית טובה, ככה שלא היה צריך אותנו יותר.

דודו: בחיל הים יש הרבה פלברה מה שנקרא. ביניהם יש גם אנשי מקצוע אבל ממש אנשי מקצוע. בוכריס היה לא רק מפקד ימי, אלא היה גם איש מקצוע ימי. הביטחון שהיה לו, אני לא אומר את זה סתם כי אנחנו שנינו בפנסיה ואני מכיר אותו, אני זוכר אז שבוכריס לא משנה על איזה כלי שיט, אתה מרגיש שיש כאן איש ים, לא אחד שעבר קורס. אז היה לו את הביטחון והוא ידע להגיב על מצבים של בעיות בים, מצבים על הקצה מה שנקרא, זה כבר מיומנות בים. לא סתם הוא היה מפקד על האונייה הזאת. זו הייתה אונייה מיוחדת לכל מיני משימות.

גם במלחמה יצאנו בשלום הגליל שעשתה משימות מיוחדות גם כן עם כוח של השייטת, עם אמל"ח של השייטת. זה רק מפקדים כאלה שיכולים לעמוד במשימות רחוקות בים רחוק שהם די לבד, הרבה אי אפשר לעזור להם.

אבל מבצע כזה, הוא פתח גם לצה"ל את הביטחון, את היכולת לעבוד שם בסודן. כי זה לא רק המבצע הזה עכשיו, זה עוד מבצעים ימיים גם כאלה, גם אחרים וגם חיל האוויר התחיל לעבוד שם יותר מאוחר והזירה התפתחה כי זה גם תדלוק. כשאתה נותן כוח אווירי לאונייה לגיבוי, הליקופטרים או משהו, זה עם תדלוק. אז ברגע שפיתחת את היכולת הזאת, אתה יכול כבר להתפתח לדברים אחרים, פותח יכולות מבצעיות, אז זה מבצע שפתח יכולות מבצעיות.

איציק: אתה לא מבין. אנחנו והחיילים, חיילים צעירים. היו שם גברים וראו מראות שבחיים לא ישכחו אותם. בחיים לא ישכחו אותם.

[מוזיקה]

יובל: הפרק הזה מסכם את שתי ההפלגות של ה"בת גלים" והפלגת ההכנה של הסטי"לים שקדמה להם. בין השנים 1981 ו-1983 בוצעו כ-10 הפלגות של ה"בת גלים" להעברת יהודי אתיופיה. רובם בפיקודו של אילן בוכריס.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comments


bottom of page