top of page

יציאת אתיופיה - פרק 9: הרפתקאות הבת גלים – חלק א'

זה לא היה אמור להיות פשוט. אבל הדברים הסתבכו הרבה מעבר למתוכנן. בזכות תושייה והרבה מזל, הסיפור לא נגמר באסון. בפרק זה תשמעו את סיפורם של האנשים שהשתתפו במבצע הראשון להעלאת יהודי אתיופיה דרך הים. זהו סיפור מרתק על אנשי צבא, רס"ר שנאלץ לעזוב את הבית ואת התינוק שלו, איש שייטת 13 ויהודי אתיופיה שפוגשים בפעם הראשונה מחסן של ספינה גדולה, יהודים לבנים, אוכל מוזר, מקרן קולנוע וסרט על מטוס שמתרסק.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/06/2020.

ברוכים הבאים לסדרת הפודקאסט "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי.

פרק מס' 9 "הבת גלים" - הפלגה ראשונה.

יובל: בפרקים הקודמים סיפרנו לכם על כפר הנופש בסודן שהפך לבסיס לוגיסטי. הכפר שימש את מדינת ישראל להעלאת יהודי אתיופיה דרך האוטוסטרדה הכחולה והגדולה, ים סוף. בפרקים הבאים נספר על ספינת חיל הים, ה"בת גלים", שהביאה את העולים מחוף סודן לארץ.

אלוף משנה במילואים, אילן בוכריס, החל את דרכו בחיל הים כמכונאי בספינות הטילים, עבר למסלול פיקודי ופיקד על ספינות הטילים חיפה ורשף בשארם א שייח.

אל"מ במיל' בוכריס: בשלב מסוים התמניתי להיות מפקד ה"בת גלים". זו אוניית נחיתה בזירה של ים סוף. הייתה יכולה להוריד רמפה על הרציף, להעמיס עליה מכוניות או ציוד בתנועה ולא צריך להשתמש במנופים. המשמעות לנחות בחוף, לפתוח דלתות בחרטום ולאפשר לכלי צמ"ה, טנקים, נגמ"שים, משאיות, לנסוע לתוכה, לעלות את הרמפה, לסגור את הדלתות ולהנחית את כל הציוד הזה בנק' חוף אחרת וע"י כך להשפיע על מהות המלחמה ועל מהלכי המלחמה שאנחנו צריכים לזכור, עדיין מצרים מדינת אויב ואחרי מלחמת יום הכיפורים עדיין היה חשש למלחמה נוספת עם המצרים.

החוף וכל הגזרה הזאת של ים סוף אפשר נחיתה קלה על האונייה, על הריפים, זו רצועת חוף שהיא רובה בנויה מאלמוגים, סלעים שעליהם התפתחו אלמוגים, עליהם נמצאת שכבת מים רדודה של 40-50 ס"מ, שלא הפריעה לכלי רכב לנסוע עליה חוץ מהפגיעה באלמוגים או בסלעים שבנו בעצם את הריף.

בכל זה התחשבנו כמה שאפשר כמובן, זירת מלחמה, לא זירת טיולים. בתחילת שנות ה-80 כשאני מפקד ה"בת גלים", התבקשתי להפליג עם שני סטי"לים, לבדוק את הגזרה של אזור חוף סודן, חוף אתיופיה, לראות אם אפשר להיכנס עם האונייה הזאת לכיוון החוף ולבצע פעילות חשאית שעדיין לא הייתה מוגדרת.

הצטרפתי לשני סטי"לים שאחד מהם, פיקדתי עליו תקופה קצרה לפני כן. הצטרפו אלינו כוחות משייטת 13. היינו אמורים לסמן בריף כניסות אפשריות של אונייה. היינו חייבים לסמן עם מחזירי הד מכ"ם בקצה הריף, על מנת שהמכ"ם של אונייה או כלי שיט אחר, יקלוט אותם. אפשר לסמן נתיב נסיעה ברור ובטוח.

הגענו עם הסטי"לים לאזור, סרקנו אותו לילה לפני לראות את הפעילות שמתבצעת שם בלילות. לא נראה לנו משהו חשוד חוץ מקבוצות מרקאבים, ספינות מפרש שהפליגו בעצם מסודן לסעודיה והן שמשו את המבריחים להבריח מסודן לסעודיה בעיקר נשים ודברים אחרים. מהם היה צריך להיזהר כמובן.

למחרת הורדנו את סירות הגומי, עשינו סיור יומי, להתרשם מהנוף. כמובן שאנחנו ערים לאפשרות גילוי או תצפיות של הסודנים. התחשבנו בכל הדברים האלה וירדנו עם הסירות והלוחמים לעשות סריקה על החוף באור יום, כולל תקיעת מחזירי הד מכ"ם על הריף.

תוך כדי, גם דגנו קצת דגים כי היו הרבה אזורי דיג טובים והיו דגים מצויינים, כולל לוקוסים נהדרים ששימשו אותנו יותר מאוחר בסטי"ל לארוחת ערב.

בלילה עשינו סריקה נוספת עם סירת הגומי והיינו צריכים לחבור לאחד המרסות, שם המוסד חיכו לנו לתת להם תשובה על האפשרות של נחיתה של ה"בת גלים" על הריף. זה מפרצים 60-70% מהם מוגנים מרוחות ומים, יש להם פתח כניסה בד"כ אחד רחב כמובן, שאפשר לחדור אליו עם האונייה, לנחות בשקט בלי לחץ של רוחות גלים, לפתוח את הדלתות, להוריד את הרמפה ולהעמיס את מה שאתה רוצה להעמיס.

אנחנו בלילה עשינו את הסיור בסירות הגומי של שייטת 13, בדקנו בדיקת חוף על המרסה שהייתה מדוברת. אנחנו מגיעים לחוף, שומעים מוזיקה בעברית וחוברים עם שני אנשי מוסד שחיכו לנו שם ושמעו מוזיקה בעברית עם בגדי ים, מגבת על החול כאילו שאנחנו במדינת ישראל. נחמדים מאוד, אחד מהם זה דני לימור והשני זה פרוספר, יונתן שפע. נהנים מהמוזיקה בעברית ומהחום שהיה שם.

שואלים אותנו "מה אתם באים בחשאיות כזאת? החוף שלנו".

הם צחקו קצת, צחקנו, הכרנו, נאספנו לסירות וחזרנו חזרה לסטי"לים.

למחרת חדרנו עם הסטי"לים לאזור הזה, עמדתי לעשות בדיקת עומקים כי במפה שהייתה לנו לא היה שום עומק מצוין בין קו החוף לקו הריפים ולכן עשו בדיקה נוספת עם מדי עומק של סטי"לים והם סימנו את נתיב הכניסה על מנת שנוכל לבצע תדרוך ולראות את האפשרות שלנו לחדור לנקודת הנחיתה שאותה בדקנו.

אחרי שעשו את הסימון, הפלגנו עוד קצת דרומה לבדוק את החוף האתיופי שהיה ברור שהחוף הזה קשה מאוד לחדירה, אפילו לסירת גומי בגלל רצועת ריפים רחבה מאוד שהייתה מקו החוף עד עומק המים. הייתה רצועה של כמה מיילים שמאוד היה קשה לעבור בה, אפילו עם סירות גומי.

לכן האפשרות מאתיופיה נפסלה לביצוע מבצע והחוף הסודני היה מתאים יותר עם כל הקושי של היכולת שלנו להתגלות ע"י המכ"מים, ליצור מגע עם סיור שלהם וכו'.

חזרנו לשארם, עשינו תחקיר. אני חזרתי לאונייה כמובן, המשכנו להפליג בלי שאני מודיע לצוות על האופציה שקיימת. הכל היה מסווג ואי אפשר היה לדבר על זה יותר מדי.

לימים היה הסכם עם המצרים והיינו צריכים לעזוב את שארם. האונייה בעצם הושבתה כי היתרון שלה כאוניית נחיתה בגזרה של הים התיכון הייתה קשה. את הצוות פיזרו ביחידות חיל הים והאונייה נקשרה בנמל חיפה, מושבתת.

אני עברתי ל"מעוז", החלפתי את יגאל בר יוסף.

יובל: על הפלגת ה"מעוז" בפיקודו של יגאל בר יוסף בניסיון להציל עובדי חברה איטלקית שבנו את נמל הפחם החדרה, תוכלו לשמוע בפרק 299 "האסון - חלק א' המעוז".

אל"מ במיל' בוכריס: ביצעתי במעוז הפלגה או שתיים ולאחר מכן התעורר הצורך מחדש של המוסד להשתמש ב"בת גלים".

יובל: אילן בוכריס נאבק לקבל את הפיקוד על ספינת ה"בת גלים". לזכותו עמדו הפלגת הסטי"לים, עליה סיפר והיכרות עם הים וחוף הנחיתה המתוכנן.

אל"מ במיל' בוכריס: בעצם הייתי צריך להקים צוות מחדש. לאסוף את הצוות הישן ולתגבר אותו עם צוות נוסף שחסר היה כי אנחנו מדברים על הפלגה מבצעית, בין 35-40 איש. קיבלתי חיילים וקצינים מהיחידות השונות של חיל הים. את כולם הייתי צריך בעצם לאמן ולתרגל אותם על ה"בת גלים". הם לא הכירו, חלקם הגדול לא הכיר את ה"בת גלים".

עשינו הפלגות אימון. לאחר מכן חזרנו לשארם דרך תעלת סואץ. שארם עדיין נמצאת בשליטה ישראלית. הגענו לאילת, הכנו את הציוד, קיפלנו מיטות מתקפלות, הורידו לנו שני ביתנים של מרפאה, חדר רופא, שירותים כימיים ואוכל בכמויות. ואז בעצם קיבלתי תדרוך של מהות המשימה. מהות המשימה בינתיים שמרתי מהצוות בסוד עד שנצא לים.

היה ברור שאנחנו הולכים להביא אנשים. לי כבר היה ידוע מי הם, לצוות עדיין לא. חשבנו ביחד איזה ציוד נוסף אנחנו צריכים להעמיס על האונייה על מנת שההפלגה הזו תעבור בצורה חלקה וטובה. וחשבנו על כל מיני דברים, אם זה צעצועים, ממתקים והיינו צריכים לסדר את האונייה ככה שהיא יכולה לשאת כמות גדולה של אנשים. בעצם מפרישת המיטות המתקפלות בהאנגר, כל השירותים ומקלחות שעשינו למעלה בסיפון העליון.

היה ברור שאנחנו מובילים אנשים ובעצם עם כל הרצון להימנע מחשיפת המבצע לצוות עד לפני ההפלגה, עדכנתי את הקצינים והרס"ר על מנת שיהיה להם ברור מה עושים כי אנשים לא יכולים לעבוד בחלל ריק בלי ידיעה מסוימת.

יצחק: אני חודרה יצחק. אני הייתי רס"ר האוניה וקצין ניהול של אח"י בת גלים, בזמן ההכנות של העלייה של האתיופים וגם במבצע עצמו. למעשה, הפלגות ראשונות שעשינו שם, זה היה לאיסוף מל"מ. הפלגנו לשם לאזור, לא ידענו מה הולכים לעשות. מיפוי ימי, בדקנו כניסות, יציאות וחזרנו.

לאחר כמה חודשים, פנה אליי מפקד האונייה, אילן בוכריס, ואמר לי "אנחנו הולכים להביא הרבה אנשים, תתארגן".

אני התחלתי לחקור אותו, לשאול אותו "מה זה?"

הוא לא רצה לספר לי, לא יודע אם הוא ידע.

הוא אומר לי "תשמע, אין לי מושג" הוא אמר לי "תתארגן באונייה, הולכים להביא מאות אנשים. יש זקנים, יהיה לידות, חולים, ימותו לנו בהפלגות, תתארגן לכל המקרים. יש לך תקציב, כמה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה, תקנה. מה שאתה צריך, תעשה."

בדיוק נולד לי הבן הראשון שלי, שי, והלכתי הביתה. אמרו לי תינוקות. ראיתי סימילקס, ראיתי חיתולים, חלב. כל מה שראיתי לתינוקות, הזמנתי והזמנתי בטונות.

אילן התעסק בכל הנושא המבצעי. מי שהתעסק עם כל האנשים והאוכל וההזמנות ולדאוג מקיסם ועד נייר טואלט והאוכל והכל, הכל, זה אני הייתי.

אל"מ במיל' בוכריס: הגיעו גם לספינה שלוש סנוניות. כלים של שייטת 13 עם 12 ס"ג מרק. 5 סנוניות זה כלי לחימה של שייטת 13 עם כלי נשק מ"ג, מכ"ם, שיכולים לבצע פעילות מבצעית כנגד אוניות לחימה של האויב. וס"ג זה סירות נחיתה, שהלוחמים יורדים לחוף משתמשים בהם. הס"גים נועדו להוביל את האנשים מהחוף לאונייה והסנוניות נועדו להגן על האונייה באזור סודן. לבצע על האונייה שמירה היקפית בנוסף לתפקידם כממסר קשר שאני אתאר יותר מאוחר.

הצוות של שייטת 13 שהיה על האונייה היה גדול מאוד, כמעט יותר מהצוות של האונייה. הופקד עליו מפקד מהשייטת שניהל את הלוחמים ואת סירות הגומי ואת הסנוניות. הוא סייע בידי לשלוט על האופרציה המשולבת הזאת.

דודו: אני דודו שיק, אלוף משנה במילואים, בן קיבוץ גבעת ברנר. הייתי מפקד בשייטת 13 מהמפקדים הבכירים משנות ה-70 עד שנות ה-90.

היינו בהכנות בשנת 81' לשלום הגליל שהיה אמור להיות בפברואר 82'. אח"כ המבצע הזה התעכב עד יוני 82', אבל היינו בהכנות. אנחנו בעיקר עבדנו עם המודיעין, המוסד. בדקנו חופים, הבאנו סוכנים, הורדנו סוכנים. והיינו מאוד מאוד עסוקים.

פתאום הגיע המבצע הזה שאני לא הייתי מודע לו. אני יצאתי למבצע הראשון כמבצע סודי ביותר שהיה אסור אפילו לספר לנשים, לאף אחד במשפחה. היינו מורכבים בעיקר מכוח סדיר ועם עזרה של מילואים שאני הייתי קצין, מפקד בסדיר.

היינו הכוח האמצעי שבין האונייה שאמורה להוביל לבין הלוחמים מהמוסד שנמצאים על החוף. אנחנו היינו הכוח המקשר שאמור לרדת מהאונייה ולהביא את העולים.

תדריך לכל הסיפור הזה לא ניתן כ"כ בארץ, לא דיברו על זה בכלל בשייטת. רק דיברו על התארגנות לירידה לאילת ואח"כ 10 ימים הפלגה באונייה. גם זה היה די מעורפל. אני אפילו לא ידעתי שמפליגים כ"כ הרבה זמן. כשאמרתי לאישה שלי שאני יורד, אפילו לא ידעתי לכמה זמן. זה היה כ"כ סודי שאפילו אנחנו לא ידענו מה אנחנו עושים.

עכשיו ירדנו לאילת בטיסה לעובדה. מבצע סודי ביותר, אבל כרגיל כשבאים 40 חיילים מהשייטת עם צ'ימידנים ופלדיום כולל אנשי תחזוקה ופושטים על אילת, על מסעדות בערב, אז כל אילת ידעה שיש מבצע סודי בדרום, רק לא ידעו מה. ואחרי לילה באילת ירדנו להפלגה.

ההפלגה הזאת הייתה בעצם מסע תענוגות כי האונייה הזו הייתה אונייה שיש לה דלת מקדימה. עכשיו הדלת הזאת מחדירה מים והים הוא חם. הפלגה דרומה מכניסה גלים פנימה, ואז נוצרה בריכה בחרטום.

בוכריס סידר לנו מנורה. מישהו שם ניגן על גיטרה ובירות וכל הלילות, איזה 9 לילות היינו בשירה בציבור עם בירות ומוזיקה, זה היה כיף. בין לבין היה גם תדריכים ואז התחלנו לאט, לאט להבין. אני עוד לא ממש הבנתי עד שלא הגענו.

אל"מ במיל' בוכריס: מהות המבצע בעצם היה שאנחנו מפליגים לכיוון סודן, עושים תרגיל מודל על יבש עם החבר'ה בחוף ורק יומיים-שלושה לאחר מכן, אנחנו עושים תרגיל אמיתי שכבר מהות המבצע ברורה לכולנו.

סיימנו את כל ההכנות למבצע ויצאנו לים אחרי שביצענו תדרוך גם ללוחמים של שייטת 13, גם ללוחמים של האונייה. מעליי מפקד חיל הים. בגלל שהייתי רב סרן, מינה קצין מחיל הים בדרגת אלוף משנה שהוא יהיה המפקד הבכיר בים. מהות מפקד בכיר בים זה בעצם לא להתערב למפקד האונייה בביצוע, אלא במידה אם קורית קטסטרופה או אנחנו נכנסים לאיזה אירוע שאני לא יכול מספיק לשלוט עליו. וככה יצאנו.

אלוף המשנה שיצא בהפלגה הראשונה נקרא אורון משה, היה מז"ר באילת. כל הצוות עולה על בגדים אזרחיים כי זו הייתה אונייה אזרחית במסווה. היינו צריכים להתנהג כמו אזרחים ולכן גם הקצינים, גם המפקדים, היו כולם באזרחי.

להפלגה הזאת גם לקחתי קפטן אזרחי, פיליפ עירון שהיה בוגר קציני הים בעכו, בוגר חיל הים. הפליג בצי הסוחר לסייע לנו בכל הנושא הימי, התקשורתי. הרבה אוניות סוחר שניפגש איתם בים. היה חשוב גם כקצין וגם כקפטן לסייע לי בכל מה שיהיה בים. פיליפ עירון לצערנו טבע באונייה שהוא הפליג עימה במזרח הרחוק ויהי זכרו ברוך.

תדרכנו את כולם, יצאנו לים ואנחנו מפליגים, חוצים את מפרץ טיראן. הפלגה כמעט 3 ימים. מגיעים בתאריך המיועד לביצוע מודל. חברנו בקשר עם החוף. אני רוצה להזכיר גם או לומר יותר נכון, אנחנו כצוות עדיין לא ידענו על קיומו של האתר, שכפר הנופש נמצא בשליטה של אנשי המוסד. ידעתי על משהו דומה, לא היה ברור שזה כפר נופש עם חבר'ה של שייטת 13 שמדריכים שם כל מיני נופשים מהעולם.

יובל: על כפר הנופש סיפרנו לכם בפרקים 7 ו-8 בסדרה.

אל"מ במיל' בוכריס: באונייה היה נספח של המוסד, דיבר בקשר בין החוף לאונייה על מנת שלא נסגיר את המבצע הישראלי שלנו. קוראים לו טרזן.

יובל: טרזן הוא איש המוסד, דוד בן עוזיאל.

אל"מ במיל' בוכריס: אנחנו מגיעים לנקודת הורדת הסירות המתוכננת לבצע את המודל היבש. שם אנחנו מורידים בעצם בנקודה הזאת 15 מייל מהחוף הסודני על מנת לא ליצור מצב שאנחנו נמצאים במים ריבוניים ופתאום מזניקים לעברנו סמ"ר או כלי שיט אחר לבדוק מי זו האונייה שעומדת שם.

מורידים שם את הסנוניות. תפקיד הסנוניות היה בעצם כמו שאמרתי, להגנה מרחבית על האונייה, אבל לפני כן, הן היו צריכים לשמש כממסר קשר בין דני לימור שבא בתנועה ממחנות הפליטים לכיוון החוף ולאפשר לנו להוריד את סירות הגומי בדקה האחרונה על מנת לא להסגיר את כל הכוח הזה שמסתובב בים באור יום.

הם היו צריכים להפליג לכיוון הפתח של פורט סודן, שם הייתה נקודה שדני היה יכול לדבר תוך כדי תנועה עם הרכבים בקשר עם הסנוניות וברגע שדני נתן להם את מילת הקוד, הייתה מועברת אלינו אל האונייה מהסנוניות ואז היה לנו ברור שאנחנו יכולים להתחיל להניע את הורדת סירות הגומי. זה 12 סירות גומי להוריד. לוקח את הזמן שלו להתארגן, לכוון אותן לכיוון החוף.

לאחר שקיבלנו את מילת הקוד מדני, הם חברו שוב לאונייה תוך כדי שאנחנו מורידים את סירות הגומי מהאונייה והם משמשים אותנו כהגנה מרחבית. במקרה הזה של המודל בעצם הורדנו רק שתי סירות גומי שיחברו עם הכוח בחוף. הייתה אמורה להיות עוד מילת חבירה. סירות הגומי שירדו חברו עם דני.

דודו: כשהגענו לשם באור יום מול החוף זה היה טיפה צפונית לפורט סודן, פתאום מגיעות שתי סירות פיברגלס עם מיודענו, דני לימור ופרוספר לחבירה. כשאני יורד לבד עם סירת פיקוד עם לוחמים, מאבטחים, מפעילי ס"ג לחבירה אותם. ז"א, לא הגיעו לאונייה, באמצע הים באור יום.

ואז פרוספר, הייתה הוראה של שר הביטחון בשום אופן לא לרדת לחוף. למה? אני למשל בא עם פלדיום, מכנסיים קצרות, הולך בלי חולצה, האפוד שלי זרוק בסירה, קלצ'ניקוב בסירה. והם סוכני מוסד עם כל התעודות, עם הפספורט יושבים שם כבר.

אז אריק שרון כשר ביטחון אמר, "לא נעשה פה בלאגן".

עכשיו, אנחנו עם ההיסטוריה שלנו הסתובבנו בביירות מ-75' עם דרכונים מזויפים, עוברים מחסומים של סורים, ישנים שם, עושים עם החבר'ה של הנוצרים, אפילו מהשייטת הייתי נוסע עם אוטו רק עם נוצרים ביום שבת במוצאי שבת, אוכלים במסעדות, מסתובבים.

ז"א, אנחנו מההיסטוריה הקרובה כשאנחנו מדברים על 81', אז ב-6 שנים האחרונות עשינו את זה בביירות הרבה. אז זה לא נראה לי חריג. אבל בכל זאת בחוף סודן, כששר הביטחון אומר לך לא לעלות על החוף, אז אסור לעלות על החוף.

אבל פרוספר ודני לימור שכנעו אותי לעלות על החוף. למה? הם אמרו לי "תשמע, השיטה שמדברים שאנחנו חוברים אתכם עם העולים בעומק הים," משהו כמו כמה מייל כשהאונייה עומדת 11 מייל בערך אם אני לא טועה, משייטת לה, "זה מסוכן. גם להעביר עולים באמצע הים וגם ההפלגה הארוכה."

היה ים שקט, זה נשמע קצת היסטרי, אבל הם שכנעו אותי לעלות על החוף. עכשיו ברור שלא דיווחנו אחורה והפלגנו לחוף, לעלות על החוף, להראות לי איפה כדאי לנחות. זה דורש מבצע במיוחד עם תדרוך וזה עשינו ככה.

דני לימור ופרוספר, הוא ברדקיסט ידוע. עכשיו את פרוספר הכרתי במלחמת יום כיפור כלוחם ושמעתי על מעלליו ביחידה המבצעית במוסד. הוא מדבר צרפתית. כנראה היה פעיל במדינות ערב שמעתי. הכרתי אותו, הייתי חבר שלו מהמילואים. אני הייתי אז לוחם צעיר ב-73' והוא כבר היה וותיק שעושה מילואים כמה שנים טובות ולוחם במוסד. והוא היה אחראי במבצע הזה מטעם המוסד על כל נושא הים. ז"א, יש את מועדון בית ספר הצלילה. דני לימור מביא אותם, את כל ההסעות. הוא היה אחראי על נושא הים מול השייטת, הוא איש המקצוע.

עכשיו היו גם בבית ספר קצין ושני לוחמים שאני מכיר. אחד זה רובי ויטרבו מהקיבוץ שלי שהוא 3 שנים מעליי ועוד לוחם אחד, שכחתי את שמו, ועוד קצין שהיו אצלי ביחידה, בפושטים, שגייסו אותם לצורך המשימה כמילואימניקים. וחבר'ה מהמוסד ודני לימור שהיה אחראי על כל הנושא היבשתי.

עכשיו, שניהם שכנעו אותי לעלות על החוף ועלינו בלי אישור, אף אחד לא ידע, לא דיווחנו שום דבר. אני היום חושב על זה אחורה, אלוהים ישמור. מה זה היום דבר כזה? שלילת דרגות ופנסיה.

עכשיו עלינו על החוף וכמו שאנחנו עולים, ראיתי את המפרצון הזה, ממש היה נחמד. מפרצון שקט שאתה יכול לעבוד שם בטוח. בכניסה אליו אתה עובר שטח גדול מאוד של ריפים. אבל על הריפים האלה שנה קודם, המבצע שלא ידעתי עליו, שמו כבר מחזירי מכ"ם. אז לכן, עם מכ"ם בלילה ידעתי שאני אוכל לנווט שם. כי אם אתה עולה עם סירת גומי כזאת על ריף, אתה יכול לקרוע אותה והלוחמים יכולים מקסימום לטייל על הריף. לחזור לא יוכלו או לעלות על סירות אחרות. להשאיר שם סירה אתה לא יכול, זו לא סירה שיש להם במועדון צלילה, זו בעיה. בקיצור, צריכים לנווט שם בזהירות בין הריפים.

אז זה הבנתי אפשר לעבור. אח"כ אמרו לי "בוא תעלה למעלה כי יש עלייה של 20 מטר אתה עולה על המשטח".

אבל כשעלינו, הגיעה משאית. לא יודע אם חיילים, אזרחים, התחלנו לרוץ מהר ולברוח לאיזו גבעונת שהייתה לא רחוקה משם והתחבאנו שם. יעני סיפורי חסמב"ה. ואני עם מכנסיים קצרות, בלי חולצה, פלדיום, בלי הנשק בכלל, רצים, סתם מתחבאים. בלגאן בקיצור.

עכשיו השתכנעתי. אמרתי להם "יש בעיה. אם אני אעביר את זה לאונייה לבוכריס והוא מעביר את זה לאורון ואורון מעביר את זה למפקד חיל הים שקיבל הוראה משר הביטחון, אין סיכוי למחרת לבצע".

בלילה היה צריך להיות תרגיל מודל. הסיכום היה שאני החלטתי. עכשיו בשייטת יש תרבות שלמה שמפקד בשטח יכול להחליט הכל. אני החלטתי זה מה שעושים, אבל החלטתי גם לא לדווח אחורה. לא אומרים לבוכריס, לא אומרים לאף אחד. זה אני, דני לימור ופרוספר, החלטנו.

עכשיו איך עושים את זה טכנית? כבר הבנתי מה צריך לעשות. חזרתי לאונייה, בערב יצאנו לתרגיל מודל שבעצם הסירות של המוסד פוגשות אותנו באמצע הים. אני לא אומר כלום. עשינו את כל התרגיל, זה מילות קוד שצריך לדווח. תרגיל מודל שגם צריך מאוד להיזהר בקשר כי זה קשר ליד בסיס ערבי עוין מה שנקרא. לא חושב שהיה שם האזנות, לא עד כדי כך בשנת 81', אבל ההוראות, כל השיטה הייתה לא לדבר בקשר חוץ ממילות קוד.

אז עשינו את כל הסבב של תרגיל מודל בים.

אל"מ במיל' בוכריס: דני החליט להגיע עם סירת גומי מרק 2, הוא ועוד שני לוחמים. הם הגיעו לאונייה, קיבלנו אותם לארוחת ערב טובה.

יצחק: החבר'ה מהמוסד, כשהם היו עולים אלינו, היו מבקשים ממני, "תכין לנו חומוס, תכין לנו שניצלים".

הייתי מפנק אותם, עושה להם ארוחה מיוחדת, ממולאים, דברים שאין להם שם. אני הייתי מקבל כל הפלגה שתיים מזוודה של כסף של שטרלינגים. הייתה לי כספת בתוך האונייה, הייתי שם בכספת והם היו באים. הייתי מביא להם את זה שלא ירגישו, דרך הבנקים פחדו שיעלו עליהם מאיפה מגיע הכסף.

אל"מ במיל' בוכריס: התחלנו לדבר על הביצוע שהיה אמור להיות בעוד יומיים שלושה לאחר מכן. אז כבר כל התמונה הייתה לנו ברורה על כפר הנופש שנמצאת שם בחורה שקראו לה יולה והיא מנהלת את הכפר. ודני הדגיש בעצם שהוא לא רוצה ליצור שום מגע בין הפעילות שלנו לכפר. ז"א, שלא יהיה מצב שאנחנו מעמיסים את העולים, את האנשים שמגיעים עם דני לתוך הכפר. אלא אם כן, לא תהיה ברירה.

הדברים האלה כבר היו תלויים בו, לא בנו. אנחנו בעצם נותנים לסירות הגומי לרדת לחוף למרסה כזאת או אחרת. לפי ההוראות של דני, הם בחרו את נקודת החבירה של החוף על מנת להעביר את העולים לסירות גומי ומסירות הגומי להפליג כשעתיים וחצי לאונייה. אם מזג האוויר טוב, אז ההפלגה יכולה להיות נעימה. כשמזג האוויר גרוע והיה צפי כזה למזג אוויר גרוע, גם הרוחות חזקות, רוחות צפוניות, גם הים עולה. הופך להיות בעייתי קצת. בעיקר עם אנשים שאתה מפליג איתם שלא יודעים בדיוק מה זה ים, לא יודעים מה זה סירות גומי. ואתה חושש גם לשמור על כמות האנשים שאף אחד לא יקפוץ לך פתאום ולהגן עליהם משפריצים.

ככה שהתדרוך באונייה היה תדרוך טוב מאוד. כולנו הבנו אחד את השני. דני וחבריו ירדו לסירת הגומי, התחילו לנוע לכיוון החוף, כיוונו אותם לכיוון החוף.

יובל: כאן החלו העניינים להסתבך. זמן מה אחרי חצות, החל דני לימור לקרוא בקשר שהם אינם מזהים אור בחוף והם זקוקים לעזרה. חילוקי דעות קשים בין אילן בוכריס, מפקד האונייה ומשה אורון, המפקד הבכיר בים באשר לפעולה הנכונה, הביאו לכך שאילן בוכריס עזב לזמן קצר את גשר הפיקוד. לבסוף חזר אליו והמשיך לפקד על האונייה.

אל"מ במיל' בוכריס: ביקשתי מדני לימור דרך טרזן שיעלה מהירות עם סירת הגומי. המהירות המרבית שלו, מרק 2 לא יכולה יותר מדי, אבל הוא יוצר איזה גל ירכתיים שאולי המכ"ם יכול לזהות אותו. ובעצם זה מה שקרה, הוא העלה מהירות, המכ"ם זיהה את המיקום של הסירה. נתנו לו כיוון ומרגע זה, אחרי חצי שעה יש שקט והוא זיהה את החוף, הפליג לחוף.

אנחנו הפלגנו לים, ליומיים של שוטטות קראנו לזה. בעצם מפליגים צפון, דרום. בין אוניות הסוחר שמפליגות בים הפתוח ומחכים להוראה על ביצוע אמיתי בעוד יומיים-שלושה. לפי לוח זמנים שתוכנן אנחנו מגיעים ליום הזה, מתחילים שוב לחדור לנקודת החבירה מול חוף סודן. אנחנו מגיעים לשם, התהליך מתחיל מחדש. מורידים את הסנוניות שמאפשרים להן לרדת דרומה לכיוון פורט סודן, לשמש כממסר קשר עם דני תוך כדי תנועה של דני עם המשאיות שלו, עם הרכבים שלו והעולים לכיוון החוף.

מילת הקוד מתקבלת מדני, עוברת מהסנוניות לאונייה. מתחילים להוריד את הס"גים מרק 5, 12 במספר עם הלוחמים ומתארגנים כמובן בהתרגשות כי אנחנו כבר יודעים למה לצפות להגעתן של סירות הגומי. עוד עדיין הן לא יצאו אפילו לכיוון החוף. ברגע שהגיע האות, ארגנו את הסירות בים.

דודו שיק שהיה נציג שייטת 13, שלט על הכוח הימי של השייטת והוא הוביל אותם לפי הנחיות הכיוון שלנו לכיוון החוף. אם אני לא טועה, הייתה אמורה להיות חבירה במרסה אווטיר. מרסה שיש לה חוף נחיתה שמאפשר נחיתה של סירות גומי בלי להיפגע ולמשאיות להגיע ממש קרוב לחוף, להוריד את האנשים, להעמיס אותם לסירות גומי ולצאת חזרה לכיוון האונייה.

הם חוברים, הם מעמיסים. קיבלנו את המספר. סירות הגומי יוצאות לים, מתחילות להפליג. הבעיה שלנו בעצם היא להחליט עכשיו תוך כדי תנועה איך אנחנו מעלים את סירות הגומי לאונייה עם האנשים.

היה לנו בתוכנית שתי אפשרויות. או להעמיס אותם בסירת גומי עם המנוף למעלה. האונייה היא בגובה של 10 מ' כמעט מקו המים. 10 מ' להעלות סירה עם עריסה עם אנשים עם המנוף, קצת היה מפחיד לאנשים שלא באמת יודעים מה זה. פחדנו שיקרה לנו איזושהי קפיצה של מישהו ונמנענו לבצע את זה בצורה הזאת.

האפשרות השנייה, במידה והים שקט, לפתוח את דלתות האונייה, באמצע הים להוריד את הרמפה לגובה המים ובעצם הסירות נוחתות על הרמפה. החיילים של ה"בת גלים" מורידים את העולים ומעבירים אותם לנקודת המתנה בתוך ההאנגר. זו שיטה שמתאפשרת רק בים שקט מאוד. על מנת לא ליצור מערכת של גלים, במידה ויש גלים הרמפה מתחילה להתנדנד והיה פחד שסירות גומי ייכנסו מתחת לרמפה וגם שם זה לא פשוט.

דודו: אבל החלטנו פעם ראשונה לבצע את זה ולמחרת יוצאים למבצע.

נתן: זמן הפלגה בין החוף ובין האונייה, כמה זמן זה?

דודו: אם אתה מפליג מ-10-11 מייל, תלוי בים, אבל אם אתה לא מפליג מהר, אתה לא עושה שובל, אתה מפליג חשאי מה שנקרא. אז זה בערך יכול לקחת עד שעה.

נתן: וכשזה מלא באנשים? בעשרה אנשים?

דודו: כשזה מלא באנשים זה יכול לקחת עד אין קץ ואם אתה מול הים, זה יכול לקחת גם שלוש שעות. תלוי באיזו מהירות בגלל הים, אתה לא יכול להשפריץ על האנשים ואתה לא יכול גם להטביע אותם. זה תלוי איזה ים. אז זה לא סירות שלוקחות ים מי יודע מה. זה סירות לנחיתה, לים טוב.

למחרת יש מבצע, יוצאים ב-5-6 בערב, חושך. אני אוסף את כל הסירות, היו 12 סירות אני חושב. אוסף את כולם סביבי.

אומר להם "החלטת מפקד" זו השיטה. "אנחנו עולים לחוף". אף אחד לא יודע מה זה חוף. לא יודעים כלום, אבל ככה גם הגעתי למבצע. לא ידעתי כלום. לא ידעתי שאני אפגוש את פרוספר. דני לימור הכרתי פעם ראשונה שם. לא הכרתי אותו לפני. אני פשוט סמכתי על פרוספר כי ידעתי על הניסיון שלו. סמכתי עליו. הוא אמר לי "אי אפשר, אי אפשר", עזוב שר ביטחון, מפקד חיל הים.

ואז הפלגנו כשלי יש סירת פיקוד עם מכ"ם. אז אני מוביל בראש חץ ומתחילים להתקרב לחוף. זה היה ב-10 מייל, גם הפלגה של איזה שעתיים. ולאט לאט נכנסים בריף. נכנסים ואז אני רואה ממש בתמונת מכ"ם את כל הנתיב הזה פנוי. זו הייתה תמונה יפה כי באמת מחזירי הד מכ"ם האלה עבדו מצוין. ונכנסנו לתוך המפרצון.

וכל הסירות בתוך המפרצון, אני עולה למעלה. אני רואה ערמה ענקית של אנשים שאתה לא מתקרב אז אתה לא רואה אותם. הם היו שחורים לגמרי, גם בגדים כהים. שקט. כמות גדולה, היה שם 81 איש, אבל אף אחד לא מדבר. ופרוספר המשוגע, פתאום עושה תמונות, מצלם אותי בפלאש. לא להאמין. פתאום בתוך החושך, נבהלתי. פרוספר הרגיש בבית עם המועדון וזה, אין בעיה. אנחנו מבצע חשאי, אין אויב בכלל.

ואז לקח לנו זמן לספור אותם. היו שם שני תינוקות בתוך החולצות, הם היו בהנקה. שמע, זו אוכלוסייה ענקית ממושמעת ברמה, מפוחדת, מבוהלת שגם לא מבינה איפה היא נמצאת. עכשיו תבין, להיכנס לסירות זה תרגולים שנוער שגדל בארץ, תשים ילדים בני 12-13 בסירות כאלה בלילה חשוך, בכי וצעקות. זה מתינוקות עד זקנים, שקט גמור. זה נראה משהו לא טבעי. אני חושב שזה מסכן אנשים, זה לא נראה נורמלי.

ואז התארגנו כולם, יצאנו משם, עוד פעם כשאני מוביל, ים שקט. זה נקרא ים פלטה, ים שמן. שקט, שקט. יוצאים, יוצאים, משהו פחות מ-10 דק', מתרומם הים, מה זה מתרומם. תאמין לי, אם היינו עושים את זה באמצע הים, הם היו טובעים. חד משמעית. זו הייתה החלטה שהצילה 80 איש. פה זה 12 סירות של השייטת ועם סירות פיברגלס.

הן היו מלאות בעיקר בסירות פיברגלס של המוסד. שלנו לא היו. שלנו היו הסירות המובילות, הסירות שלקחו חלק מהאנשים. הרוב היה בסירות של המוסד. הן היו מלאות, 81 איש. נגיד אתה יכול על סירה של 2 לשים 4. אז תשים 40. אז 40 היו על סירות של המוסד שהיו איזה 3-4 סירות. המון אנשים היו על הסירות של המוסד.

דני: ואז קרו כמה דברים. קודם כל, הים היה גבוה מאוד. הסירות שלנו, הפיברגלס החלו להתמלא מים ופשוט התחלנו לטבוע. היה צריך להעביר את היהודים תוך כדי ים גבוה מסירה לסירה ועשינו את זה, אף אחד לא טבע.

דודו: כשהים עלה, התחילו צעקות של המוסד בקשר שלהם. ממש. בוכריס האזין לקשר, הבין. עצרנו והעברנו עוד אנשים אלינו. שזה מה שהיינו צריכים בשיטה הראשונה לעשות בים, אבל פה אין ברירה. אם היינו מתארגנים שהם עוברים כל ה-80 בים כזה, אני חושב שבים כזה הם היו נסוגים אחורה עם כל האנשים. לא יודע אם היו מצליחים לחזור אבל לא יודע אם היו עושים את כל ההעברה בכלל.

אז הצלחנו להעביר כמה אלינו, בלב ים הפעם, מה שלא רצינו לעשות. אבל זה היה פחות אנשים ותשמע, אתה כבר בתוך הסיפור הזה, זה לא שפתאום באות 4 סירות. לא מבין איך 80 איש ב-4 סירות. אולי בכמה נגלות. אז הים היה עולה עם כמה נגלות, בכלל היה סיפור שם.

העברנו כמה אנשים ואמרתי לאילן "חייבים להתקרב". להכניס אונייה מ-12 מייל ל-3 מייל זה אזור מסוכן של ריפים. אמנם לא ב-3 מייל.

אילן למעשה הציל את העסק. הוא נכנס קרוב. זה היה משהו כזה בין חצי מפחיד למוזר, לראות את הגודל של האונייה קרוב לחוף. חסך את כל ההפלגה הארוכה וגם ההפלגה הזאת התקצרה, אבל עדיין היה איזה 3 מייל הפלגה. עד שהתחיל הים ועד שנענו.

והסתובב מול הים, כאילו גיהץ אותו, פתח את הדלת עם החרטום מול הים ואז הוא יצר אזור שקט מאחוריו ובמקום לעמוד ליד המנוף. המנוף הזה זה הרבה זמן כי המנוף זה כבל שיורד. 12 סירות זה מנהלות, זה לוקח הרבה זמן. הים גבוה. את זה אילן חסך כי הסירות כל פעם נכנסו שתיים על המשטח של הדלת, מיד פרקו את האנשים, הלכו אחורה. אח"כ עשו את העלייה דרך המנוף אבל בלי האנשים. עם האנשים זה פשוט היה מסוכן.

אז אילן חסך את זה כי הוא סובב את האונייה, השטיח את הים, גרם לכל המנהלות האלה להתקצר פי כמה וכל ההחלטה הזאת להתקרב הצילה את המצב. כי ההיסטריה הייתה. היום קשה לתאר ולכמת את זה, אבל זה היה, אני לא מגזים, על גבול אסון של טביעה. לא היה שורד עד ה-12 מייל. בסוף הכל נגמר בשלום. אז יש לך אילן בוכריס כזה ויש מזל ואז אתה מצליח, אבל זה גם יכול להיגמר אחרת.

אל"מ במיל' בוכריס: פתחנו את הדלתות, הרמפה נחתה. אני הייתי מוטרד מאוד. היה לי מגפון שהנחיתי את החבר'ה מהשייטת לא להתפרץ, אלא להגיע סירה, סירה על מנת שלא יהיה לנו בלאגן בפתח. סירה, סירה נחתה לרמפה, הורדנו את האנשים. וכך הלאה עד שסיימנו להוריד את כל האנשים מהסירות. סגרנו את הרמפה, סגרנו את הדלתות ואת סירות הגומי הרמנו מאוחר יותר בנפרד עם הלוחמים.

יצחק: הם העלו בחוף, אמרו לנו כמה צריכים להגיע וכשהגענו לספינה, חסר לנו אחד. ספרנו, ספרנו, ספרנו, חסר אחד. אמרנו אולי התבלבלנו בספירה בחוף. אתה לא יכול להגיד להם "מי חסר?"

אנשים לא מבינים כלום, היו המומים. ואז אילן אמר "ניתן לכל אחד סוכריה". ובסוף נשארה סוכריה ובסוף אחד נשאר בסירה, סירות גומי יש כזה ברזנט בחרטום. אז הוא היה בפנים. הוא התחבא כנראה בגלל השפריצים, בגלל המים, הוא נשאר שם.

נתן: איך הוא אכל? איך הוא שתה?

יצחק: לא, גילינו אותו תכף, זה היה באותו לילה.

אל"מ במיל' בוכריס: נציג שלהם באונייה, קראו לו זימנה, אמר הם לא אוכלים חלב, לא אוכלים גבינות. אז נמנענו מלתת אותם, להכין להם שם. והוא בעצם היה איש הקשר בינינו ובין העולים. לשמוע בעיות של אנשים, לראות מה הם רוצים או בכלל לדבר איתם כקהילה.

יובל: זימנה הוא זימנה ברהני, יליד אתיופיה, שהגיע לראשונה לארץ כנער בשנת 1955 ועלה ארצה בשנת 1967. הוא החליף את פרדה אקלום, שנאלץ לברוח לארץ כשהוא כבר אזרח ישראלי. זימנה פעל רבות להעלאת יהודי אתיופיה והיה בין מדליקי המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות תשנ"א בשנת 1991. זימנה נפטר בשנת 2015.

יצחק: עכשיו בלילה הראשון שהבאנו אותם, בנגלה הראשונה, אילן קורא לי לחדר, אומר לי "תשמע, יש אנשים שלא אכלו כמה ימים טובים".

מה זה כמה ימים? שבוע שבועיים. אני רוצה לפנק אותם. ישבנו, גיבשנו, נעשה להם ארוחה צרפתית, נעשה להם ארוחה איטלקית, נעשה להם על האש, התחלנו כל מיני פנטזיות. בסוף הוא אמר לי "תעשה להם פיצות וספגטי".

יצאנו מפה, זה 150 איש. אנחנו צוות טכני, שייטת, 8200, טייסים, מלא אנשים היו פה, מהמוסד. אז התחלנו, בצבא היינו מקבלים בלוקים של גבינה צהובה. אז לקחתי כמה חיילים, הבאתי להם פומפיות, התחילו לגרד גבינה. ואני מכין קונטיינרים של בצקים.

בא אליי זימנה, אומר לי "תגיד לי, מה זה הבלגאן הזה? אני יכול לעזור לך?" אמרתי לו "כן, קח בלוק, תתחיל לגרד".

הוא מגרד, אומר לי " חודרה, מה זה כל זה?"

אני אומר לו "מה אתה לא יודע?"

אומר לי "לא, מה קרה?"

-"שמע, מביאים היום הרבה אנשים רעבים ואנחנו מכינים להם ארוחת ערב". אומר לי "מה, זה בשבילם? תעצור את הכל. תבוא מהר לאילן."

באתי לאילן והוא אומר לי "תגיד, אתה דפוק אתה? הם כל אחד מקבלים שתי פרוסות לחם וכוס תה." כלום. אתה יודע כמה בצק וגבינה זרקתי למים באותו יום?

הם עלו לאונייה באמת מה שהוא אמר, נתנו לכל אחד שתי פרוסות לחם וכוס תה. אחד הם אכלו ואחד הם החביאו.

אל"מ במיל' בוכריס: זה היה שלב אחד שביצענו ובעצם היינו צריכים לחכות לשלב נוסף בעוד שלושה ימים שדני יוכל לנסוע עם המשאיות למחנה הפליטים ולאסוף עוד קבוצה בהפלגה הזאת. בנגלה הזאת הוא הביא 89 איש או משהו כזה והוא יצא לביצוע סבב נוסף.

אנחנו בינתיים יצאנו לים לעשות שוטטות. תוך כדי השוטטות בעצם גם הסברנו לאנשים איפה הם נמצאים, מה המשמעויות, התחלנו לערב אותם בהכנת הארוחות שלהם, אם זה לחתוך סלט או ליצור להם פעילות.

דודו שיק היה אחראי על ערבי הווי ובעצם בלילות הוא היה יורד להאנגר, מארגן שם שירה בציבור וריקודי עם. אנחנו ריקודי עם, הם רקדו את הריקודים שלהם באמהרית כולל תיפוף על הפחים. והיה שמח ונחמד.

דודו: כשהגיעו לאונייה, היו חולי דיזנטריה. שכבו אפתיים. אני, מה עשיתי? אמרתי לאילן בוכריס ולאורון, "תרדו עוד חצי שעה למטה".

ירדתי למטה, לקחתי פחים של זיתים גדולים כאלה, לקחתי זקנים, שמתי להם מגבות ככה. הם דפקו על הפחים וכל היתר הקפצנו אותם. עשינו להם הכל מוסרט. טרזן הסריט את זה ושאבתם מים והורה. אמרתי אם הם לא ירקדו פה, הם לא ישרדו את העשרה ימים.

הם שכבו ככה אפתיים, חולים ואני זוכר שאמרו צריך עם סבון סוסים לנקות כי מלא מחלות.

אל"מ במיל' בוכריס: אחרי שלושה ימים חזרנו שוב לנקודת החבירה. שוב אותו תהליך עם הסנוניות, סירות הגומי והפלגה לכיוון החוף. דני הביא עוד קבוצה של עולים. הם חברו איתנו באונייה. גם הפעם היה ים קצת גלי, פחות אפשר לנו להוריד את הרמפה ולהוריד את העולים אל הרמפה. גם הפעם ביצענו באותה הדרך ונמנענו לבצע את הרמת סירות הגומי עם העולים מהדופן עם המנוף.

דודו: עשינו עוד סבב למחרת. עשינו יומיים ועוד סבב. הכל היה בסדר. ים שקט, אבל עלינו לחוף. זה הפך להיות שיטה. לעלות לחוף בלי אישורים, בלי כלום, אתה מבין?

אל"מ במיל' בוכריס: סיימנו את המלאכה, סגרנו הכל. הקבוצה החדשה נפגשה עם הקבוצה הקודמת. היה להם דו שיח, הם בעצם תדרכו אותם, הסבירו להם איפה הם נמצאים והפעם סיימנו את העלייה. דני חזר לחוף, אנחנו התחלנו להתארגן להפליג צפונה לכיוון שארם א שייח. אנחנו עדיין נמצאים במצב ששארם לא נמסרה למצרים. זה על מנת לשמור על הסוד שמעלים את העולים מאתיופיה.

יצחק: אני הייתי בבטן האונייה כל הזמן. אז סתם הבאתי חיתולים, הם לא ידעו מה זה בכלל. מה זה חיתולים? הבאנו שירותים כימיים, הם לא ידעו מה זה. הם לא השתמשו. כל אחד היה מרים רגל ומשתין שם. היה סירחון. היו שם ילדים, מלא ילדים. וילדים היו רצים שם והם היו ערומים כולם, נשים, גברים. אנחנו הבאנו בגדים, הלבשנו אותם. הנשים היו שוכבות במיטה והילדים איפה שראו שד היו נדבקים מוצצים. אמא שלו, סבתא שלו, זה לא משנה מי.

אני הייתי יורד להרבה ביקורות. איך שראו אותי יורד למחסן, כולם היו רצים לשולחנות. הם יודעים שמגיע אוכל. לפעמים הייתי יורד סתם לביקורת. בשביל לא לאכזב אותם, הייתי מביא שוקולד, מביא תפוחים. הייתי מביא משהו, כולם רצים לשולחנות.

אתה שם להם אוכל לאכול, הם לא נוגעים באוכל. עד שקודם כל הגברים אוכלים, אחרי זה הילדים ואחרי זה הנשים. זה היה משמעת מדהימה. אז הייתי מביא להם למשל עופות. הייתי שם בכוונה לגברים את הכנפיים ושומר את הפולקע לנשים. הם לא היו נוגעים באוכל. לא עזר לי כלום.

אחרי שבועיים שהיו באונייה, בהתחלה לא רצו לגעת בבשר, חשבו זה לא כשר. לקח לנו זמן להגיד להם שזה כשר. ורק אחרי כמה ימים התחילו לאכול בשר. היה אתיופי אחד שלא יודע מה קרה, הוא לא קיבל מנת בשר, הוא הגיע עד הגשר של האונייה. הם צ'יק צ'ק התאקלמו.

אחד הסיפורים שהיו שם שאילן אמר לי שהוא רוצה שאנחנו נאכל כולם, יום שישי בערב, נעשה קידוש ונאכל כולם במחסן. אני רוצה שתבין, זה מחסן סגור, אטום שכל אחד מחרבן, משתין בכל חור. אתה לא מבין, אני הייתי יורד עם מטפחת.

אמרתי "אילן, אנחנו לא יכולים לאכול למטה. זה מסריח"

-"מה? הם יהודים כמונו."

עשינו סיור למטה. היה ערב יפה, רקדנו. יש סרט. בסרט הזה רואים, הצוות לא יכול היה לאכול. היה סירחון אימים. במקום סגור והיה את החומר הכימי הזה בשירותים ואסור לפתוח את המכסה של המחסן, פחדו שלא יצלמו לוויינים. אז אי אפשר היה לפתוח. אנשים שם חודש ימים מחסן סגור. לפעמים אילן היה מאשר, היינו פותחים מטר. יש את המחסן לכל האורך, ממש מטר היינו פותחים אותו. אתה לא מבין איזו קטסטרופה הייתה שם בתוך המחסן הזה.

[מוזיקה]

יצחק: היה לי קשה. הפלגה שנייה, הפלגה שלישית. כל פעם היה יותר קשה לקבל אותם. כל פעם הבנת יותר. בהתחלה אמרתי, מי צריך אותם? ועוד אני בכלל שלא הייתי חודש בבית ולא ראיתי את הבן שלי וקיללתי את כולם שאני שם ואני נשארתי שם הפלגה ראשונה, שנייה רק בגלל אילן. אני לא רציתי את ההפלגות האלה.

אני עשיתי אותן בגלל אילן ואחרי זה עשיתי אותן בגלל שרציתי. חשבתי שמגיע להם וצריך להביא אותם לארץ. הבנתי שהם יהודים לפי הקידוש שהיינו עושים למטה ביום שישי. הם היו יודעים את הכל בעל פה. אני לא ידעתי את כל הקידוש ואת כל היין וכל הברכות. הם התעקשו לא לגעת בגלל הוויכוח אם יהודי או לא יהודי. הם לא רצו לגעת בבשר. הסברנו שזה כשר ואנחנו יהודים. הם לא רצו לגעת בבשר. הם לא האמינו לנו. ההפרדה שהם עושים בין בשר לחלב והם ידעו את כל התפילות. יהודים, אני אומר לך, הם יהודים.

אילן בוכריס אומר לי תשמע, אני רוצה שתעשה להם סרט. 16 מ"מ. מה סרט? תעשה להם סרט. עכשיו זה אנשים שבחיים שלהם לא ראו סרט. סידרתי את הספסלים ככה, שמתי סדין. כולם ישבו עם הפנים למקרנה במקום לשבת עם הפנים לסדין.

מה שלא ניסיתי להסביר להם, שום דבר. היה לנו בחור בהפלגה בשם זימנה. הוא הדליק משואה פעם ביום העצמאות שהוא היה המתורגמן שלנו. הוא היה מהמוסד.

הוא אמר לי " חודרה, לא יעזור שום דבר. תתחיל את הסרט, הם יסתובבו" והלך.

התחלתי את הסרט, הסרט היה "נמל תעופה 77". זה מטוס שמתרסק באוויר. בהתחלה הם ראו מכוניות פאר במכוניות, אנשים היו המומים, לא ראו בחיים שלהם, לא ראו סרט! דברים זזים, התחילו לגעת במסך. מה אני אגיד לך, אל תשאל מה היה שם.

בקיצור, זימנה אחרי איזה חצי שעה יורד למטה לראות מה קורה. ראה את הסרט והתחיל לצרוח עליי "מה אתה דפוק? האנשים האלה צריכים לטוס עוד מעט. תפסיק עם זה מיד."

הפסקנו. הסיפור הזה המשיך כשהגענו לשארם והורדנו אותם. שמנו אותם באוטובוסים סגורים ולקחו אותם לשדה התעופה. הם ירדו מהאוטובוסים, ראו את המטוס, כולם ברחו, רצו שם בכל שדה התעופה.

אתה יודע מה זה אתיופים, כל אחד אצן. מי יכול להשיג אותם? עם ג'יפים רדפנו אחריהם. עד שאספנו את כולם חזרה למטוס בשביל להחזיר אותם.

אל"מ במיל' בוכריס: הגענו לשארם. בשארם לפני שהגענו אמרו לנו שבגין, ראש הממשלה, יבוא לברך את העולים. בגין לא הגיע באותו ערב, אבל חופי, ראש המוסד, היה שם. קיבל אותם, בירך את כולם. אחרי הברכות הורדנו אותם לאוטובוסים שהמתינו ברציף ונסעו לשדה התעופה בשארם להטיס אותם ללוד.

יובל: איש המוסד, טרזן, הקליט וצילם במהלך ההפלגה. הנה חלק מפס הקול.

[הקלטה] "היום השמונה בנובמבר 1981, אנו עומדים לצאת את מיצרי אילת לים האדום על ה"בת גלים" בדרך למבצע נמל בית. בטן האונייה חולקה לשניים. בירכתיים הוכן אזור בו יתגוררו העולים, בו יקבלו טיפול רפואי בעזרת שני רופאים, אחד רופא ילדים. בחרטום, סדורות סירות גומי וסירות מכ"ם בהתאם לייעודם. היום ה-12 בנובמבר, שעה 8:00, אנחנו בשלב הביצוע. קיבלנו כרגע אישור שדני העמיס את האנשים, התחיל לנסוע ביבשה עד לנקודת דיווח א'. 11 סירות נמצאות בדרך אל האונייה, עמוסות באחים, אבל מסתבר מהדיווח של דני שהם נרטבו כהוגן. הם מבקשים מאיתנו כרגע להתקרב אליהם עד לטווח של 2 מייל מהריף. הסירות הגיעו לכניסה לאונייה, הים סוער. מעבירים כל אחד על הידיים כדי שלא יטבעו. יש כאן מהומה לא קטנה, אבל עבודת צוות נהדרת. כל סירה חייבת לגשת לבד לכניסה לאונייה כי הגלים גבוהים. הצוות עומד כמעט כולו במים כדי להעלות את האנשים מהסירות לתוך האונייה."

"דלתות הברזל הגדולות פתוחות, הגלים גבוהים מאוד. תינוקות שעטפו אותם בשמיכות מצופות בנייר כסף למנוע רטיבות מועברים מיד ליד אל תוך האונייה. הנה נזרק חבל, נתפסה עוד סירה ומרימים את הסירה עד כמה שאפשר לתוך האונייה ומעבירים את האנשים."

"להתחיל להעביר. לא לעזוב אף אחד בדרך."

"אל האונייה התכנסו כל האחים. רובם רטובים מאוד, מסתכלים במבטים תוהים ובוהים על כל הקהל שרץ סביבם. צוות האונייה מסתובב, מגיש להם תה חם, מגיש להם אוכל. דיברתי עם כמה מהמלחים ואנשי השייטת שהביאו אותם בסירות. ההתרגשות בין האנשים כאן שלנו היא עצומה. היו כאלה שאמרו שהמראה הזכיר להם סיפורים של הוריהם שהגיעו כמעפילים ארצה והם עמדו על סף של בכי כאשר ראו את האחים נכנסים לתוך האונייה בתנאים שהם נכנסו".

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page