דני לימור ופרדה אקלום ממשיכים בהרפתקאותיהם במדבריות סודאן. הסבתא שהביאה לתחילת המסעות מאתיופיה לסודאן, הלילות במדבר, רילוקיישן, המארב בחרטום, בית הסוהר הסודאני, עזרתו של הדיפלומט המצרי, המכות וההחלצות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/04/2020.
פרק :384 יציאת אתיופיה פרק 5 פורצי הדרך חלק ב'- או מבצע סבתא ובית הסוהר הסודאני
ברוכים הבאים לסדרה, יציאת אתיופיה. אני יובל מלחי. פרק מס' 5 - "פריצת השערים – חלק ב"
בפרק הראשון סיפרנו כיצד הפך פרדה אקלום לפליט בסודאן וכיצד מברק ששלח לאירופה הביא להתחלתם של מבצעים רחבי היקף, להעלאת יהודי אתיופיה לישראל.
זה דני לימור, איש המוסד לשעבר.
דני: מה שעשינו בתחילת הדרך, ירדנו מח'רטום לאזור של מחנות הפליטים שזה בסביבות ה- 400 ק"מ מח'רטום באזור עיירה שנקראת גדרף. שסביבה סוכנות הפליטים של האו"ם בנו עשרות מחנות פליטים.
נתן: כולם פליטים מאתיופיה?
דני: אתיופיה, אריתריאה, סומליה, מכל איפה שבאו, אוגנדה. אפריקה תמיד הייתה, בתקופה ההיא אולי יותר, נתונה בכל מיני סכסוכים פנימיים וסכסוכים בין מדינות, בתוך מדינות, סכסוכים שבטיים, סכסוכים דתיים, נוצרים, מוסלמים. מחנות הפליטים בסודאן, מי שלא מבין את המושג הזה, לא יבין מה זה מחנה פליטים. מי שמסתכל על מחנות פליטים במזרח תיכון ואני לא מדבר אצלנו ביהודה ושומרון, אלא במדינות ערב הקרובות, לבנון, סוריה, עיראק וכו' וחושב שזה מה שנקרא מחנה פליטים, אז הוא לא מבין.
כי מחנות פליטים בסודאן, לא היו בהם בתים, לא היו בהם רחובות, לא היה בהם ביוב. לא היה בהם אנטנות טלוויזיה ולא היו רכבים חונים ליד הבית. זה היה זרוק בשטח בלי דרכי גישה, בלי שילוט מחנה פליטים איקס, אלא בלי כלום. כלומר, שום ניסיון אפילו של מתן איזשהו שירות מינימלי לפליט בדמות של קצת מים נקיים לשתייה, קצת מזון. לא, זה היה נורא, נורא.
השחיתות שם חגגה. סוכנות הפליטים של האו"ם שבאמת היה הגוף היחיד שאיכשהו ניסה לעשות משהו למענם, הם פחדו לשלוח את האנשים שלהם, הלבנים, לתוך השטח. אז הם העסיקו סודאנים. הסודאנים גנבו הכל. ואת כל מה שהם היו צריכים לתת, נגיד שקי אורז או שקי חיטה או מה שלא יהיה לפליטים, הם מכרו להם את זה. עכשיו, זה אנשים שאין להם כסף בכלל. ז"א, העבידו אותם בפרך כדי שיקבלו את מה שהגיע להם בדין.
הסתובבתי שם וראיתי את הילדים ומראות שאתה לא שוכח את זה, אי אפשר לרדת יותר נמוך מבחינת איך אנשים מתייחסים לאנשים אחרים, חוץ מ נגיד להשמיד אותם בגז, כן? אבל פה אתה יודע, לא השמידו אותם, אבל נתנו להם למות.
ולתוך כל הדבר הזה בעצם, הגיעו גם יהודים. בתחילת הדרך פרדה ואני חיפשנו את היהודים שהייתה שמועה שהגיעו בכוחות עצמם, קודם כל למצוא אותם. כשהבנו שהדבר אפשרי למרות שהתנאים הם באמת לא...זה ההבדל בין בכלל להישאר תקוע באתיופיה לבין איכשהו לנסות להגיע לארץ. זו הייתה הדרך.
עכשיו צריך להבין פה משהו מאוד בסיסי. זה לא שמישהו הלך להגיד ליהודים, יאללה בואו תעלו לארץ כמו נגיד הסוכנות שפועלת בארה"ב או באנגליה, תעלו לארץ, זה חשוב. את יהודי אתיופיה לא צריך היה לשכנע לעלות לארץ. יהודי אתיופיה, זה היה החלום שלהם לאורך כל הדורות. זה גם הדבר, זה וקיום המצוות, זה מה ששמר אותם כיהודים והחלום של שיבת ציון. ככה שלא היה צריך לעשות פעילות סוכנותית של לשכנע אותם לעלות לארץ.
נתן: איך הם ידעו שמתבצע משהו? שיש ט עם להגיע?
דני: הו הטמטם האפריקאי עובד שעות נוספות. הראשון שבאמת בצורה מסודרת העביר את המסר לתוך אתיופיה שמי שיגיע לסודאן יכול גם להגיע לארץ, זה היה פרדה עצמו. הוא עשה את זה וזה אופייני אצלו כי לא רצה לסכן אף אחד.
אז הוא קודם כל אמר, "אני אשלח למשפחה שלי כדי שהם יגיעו, האחים הצעירים שלי כי הם חבר'ה בכושר, הם יכולים ללכת, הם יהיו שפני הניסיון."
הוא אמנם יליד תיגראי, אבל הוא הגיע לסודאן מגונדר. אם אתה מסתכל על המפה, סיפור אחר לגמרי. גונדר הרבה יותר קרובה לגבול סודאן מאשר האזור שבו הוא נולד וגדל באזור תיגראי. אז הוא רצה לבחון גם את האופציה הזאת של יהודי תיגראי, איך הם יגיעו ומה יקרה איתם. ולכן, יחד איתי הוא שלח איזשהו מבריח אתיופי שהוא הכיר אותו. מבריח בקר, לא איזה מבריח סמים. שם עסקו בהברחות של בע"ח. דובר ערבית, אחד שידע להסתדר. הוא שלח אותו למשפחה שלו עם תמונה שלו. ונתן מכתב שבו הוא כתב מי רוצה שיבוא מהאחים שלו. נתן רשימה שמית והוא שלח את השליח הזה לאמא שלו. זה לקח הרבה זמן ללכת. זה לא שאתה מקבל תשובה, אנחנו מגיעים. הכל פועל בתנאים של אי וודאות.
[מוזיקה]
שמואל: אני שמואל ילמה . פרדה הוא דוד שלי, האח הצעיר של אמא שלי. יום אחד בעיר אני חוזר מהשדה כמו בכל יום. ואז אני רואה שסבתא ממש קורנת.
היא קוראת לי, אני הולך אליה ואז אומרת לי, "תשאיר את הצאן כאן, יש לי משימה בשבילך, תקרא למשפחה שנמצאים בכפר מסביב שיבואו לבונה, שיבואו לקפה. "
זה לא היה שגרתי. הרגשתי שמשהו שונה קורה, אבל לא התעמקתי בזה. וגם כילד, הייתי מורגל לא לשאול שאלות או להבין מה אומרים. אמרו לי מה לעשות, אז אני עושה. ככה חונכנו כילדים. היא הבטיחה לי סוכריה שהביאה מהשוק אחרי שאעשה את המשימה. בכלל לא חשבתי פעמיים. ובעצם סיפור שככה התוודעתי אליו מאוחר יותר.
אני לא הייתי חלק מהשיחה הזו או חלק מהשומעים. אמא שלי וסבתא שלי ז"ל, שמה אברהט וורקו. הן בילו את אותו היום בעיר שנקראת שירה שהיא רחוקה מספר שעות הליכה מהכפר שלנו. הן הלכו את זה ברגל והן הלכו כדי לבקר את דוד שלי, לאול, האח הצעיר של פרדה . חזרו מביקור ובדרך בין הכפר שלנו לבין שירה, נמצאת העיירה אנדבגונה ושם גרה דודה אחרת שלי, דודה אביג'ו .
אמא שלי מספרת שהיא אמרה, " בואי נעצור אצל אביג'ו , נשתה קפה, ננוח ואז נמשיך לכפר שלנו."
וסבתא שלי הגיבה "בשביל מה? בואי נמשיך ישר, בואי נגיע הביתה לנוח. "
אבל אמא שלי התעקשה, היא אמרה, "זו גם הזדמנות לבקר את הבת שלך, את אחותי." ובסוף הצליחה לשכנע אותה והגיעו ל אביג'ו .
איך שהן הגיעו, אחותה, אביג 'ו, כולה הייתה קורנת ושמחה ומחייכת, משהו לא רגיל.
ואז היא כבר לא יכלה להתאפק, היא אמרה להן, "היה פה איש אחד שהביא הודעה, מסר מפרדה. "
בעלה של אביג'ו, דודה שלי, קיבל את השליח, הוא יצא איתו לבית קפה בינתיים. השליח הגיע יחד עם בעלה של אביג'ו. אותו שליח שהיה מוסלמי, קראו לו שופא .
אז הוא אמר, "את אמא של פרדה? "
היא אמרה, "כן, מי אתה?"
-"אני שופא , אני בא מסודאן ויש לי מסר ממנו אלייך."
היא לא האמינה, אז היא אמרה, " איך אתה מכיר אותו? מה המסר?"
אז הוא התכופף ושלף מתוך הנעל שלו תמונת פספורט קטנה וזו הייתה התמונה של פרדה . כמו שאומרים, תמונה אחת שווה אלף מילים.
ברגע שסבתא שלי ראתה את התמונה, היא פשוט אמרה, " זה מאלוהים, הבן שלי חי."
ואז אותו שליח אומר לה, "לא רק שהוא חי ונמצא בסודאן, הוא מבקש שתשלחי את שני האחים שלו, כלומר שני הבנים שלך הצעירים, הוא מחכה להם בסודאן. "
סבתא ישר היה ברור לה שהתשובה היא כן, לעצמה. לקר ובי המשפחה שהיא שיתפה זה לא היה ברור.
הם אמרו "תקשיבי, בכל זאת שליח מוסלמי, נכון ראית תמונה, אבל איך את יודעת שזה נכון?"
אבל היא הייתה מאוד משוכנעת, היא אמרה "זה אות משמיים ואם הוא חי ונמצא וזה מה שהוא ביקש, זה מה שנעשה. "
אז כבר באותו יום שחזרה מהכפר, באותו ערב הודיעה לכולם ואמרה לאחד הגיסים שלה, " לך עכשיו בלילה חזרה לעיר שירה, איפה ש לאול נמצא, תדאג להוציא אותו משם בחשיכה שאף אחד לא יראה ותביא אותו. "
וזה מה שהוא עשה. הוא הלך שעות בלילה עד העיר שירה, חזר ל לאול, הוציא אותו משם. בינתיים ארגנו צידה לדרך, ארגנו את האח הצעיר, חדישאי, ובעלה של אביג'ו הדודה שלי, ביקש גם שאחיו, שקוראים לו נגוסה, יצטרף. ובעצם השלושה למחרת יצאו לדרך, פגשו את השליח המוסלמי, שופא , באזור שנקרא מיילי והוא המשיך איתם לסודאן.
יצאו לדרך ולא שמענו כלום מה קורה איתם. בדרך היו כמובן שמועות מרושעות שהצבא תפס אותם, שהם לא הצליחו להגיע לסודאן, לא פגשו את פרדה, אבל הכל היה שמועות. אחרי להערכתי, לא יותר מחודשיים, חזר שוב אותו שליח והפעם הוא הגיע עם תמונה של הארבעה. כלומר, שלושת הצעירים יחד עם פרדה וזה בעצם היה האות שהם הגיעו בשלום ופגשו את פרדה. המסר הנוסף היה חוץ מלהגיד שהם הגיעו, עכשיו תורכם.
וכאן שוב, סבתא הייתה מאוד החלטית, מאוד אמיצה. בעיני, מנהיגה משכמה ומעלה. היא שוב אמרה "עם הבנים שלי שם, אני הולכת להתאחד. "
אז המשפחה פה התפצלה.
חלק אמרו, " אנחנו הולכים."
חלק אמרו, " אנחנו עדיין על יבול בשדה, לא עזבנו אותו. לא יכולים לעזוב ככה הכל באמצע. " אז חלק מהמשפחה נשאר מאחור.
וככה הקבוצה של סבתא יצאו עם חלק מהמשפחה המורחבת ואני מעריך משהו כמו חודשיים לאחר מכן הגיע תורנו. והפעם אבא שלי נכנס לנעליה של סבתא שלי וכשהגענו לגדרף , חלקינו היינו בבית של מוסלמי אחר וחלקנו בבית מלון. ופרדה בפעם ראשונה הגיע בלילה להגיד חמש דקות שהוא נמצא ונאמין.
הוא אמר, " אתם לא מכירים אותי, לא ראיתם אותי. "
הוא בא ככה לבוש עם גלביה, נראה כמו מוסלמי מקומי, אבל אמר, " אל תדאגו, יהיו אנשים שידאגו לכם."
ומשם חיכינו שבוע בגדרף . היינו שבוע קודם בספרה. סידרו לנו אישורי נסיעה לעיר הבירה לח'רטום ושם כבר היה בית שפרדה שכר לנו. חיכינו שבועיים ובתוך השבועיים האלה ראינו את פרדה. הוא היה מגיע אלינו בסתר. ובזמן הזה הוא בעצם ארגן לנו דרכונים בשמות מזויפים, סיפור הכיסוי שאנחנו פליטים נוצרים שיוון מוכנה לקבל אותנו. ואנחנו לבד, כל הקבוצה הזו,
עלינו על מטוס ליוון ואז כשנחתנו ביוון, אז שם כבר חיכו לנו נציגים של הסוכנות היהודית שצעקו: "תל אביב, תל אביב". שם קיבלו אותנו ובאמצעותם בעצם עלינו על מטוס "אל על" ומשם ארצה.
אפשר להגיד דבר אחד, מדברים על הרבה אומץ ומנהיגות ושמים את הזרקור הרבה על הגברים. הנשים היו לא פחות גיבורות, שקיבלו החלטות ברמה של אימהות וסבתות שעמדו בראש קבוצות וקיבלו החלטות מהסוג הזה. הרבה פעמים בלעדיהן המעשים הגדולים לא היו קורים. ופה באמת לסבתא שלי יש מקום מאוד מ רכזי בתחילת הדרך. לפניה בעצם לא הייתה אף קבוצה. גם אלה שעלו היו צעירים שנמלטו כמו פרדה עצמו ועוד אנשים אחרים שהגיעו לסודאן. אבל קבוצת עלייה מאורגנת משפחתית שיש בה מבוגרים וצעירים וילדים, זה לא היה. זה בזכות ההחלטה שלה. אז בעצם אח"כ השמועה הזו עברה מכפר לכפר, ממשפחה למשפחה ואנשים התחילו לצאת.
[מוזיקה]
דני: מן הון להון התחילו להגיע אנשים. המשפחה שלו, אחרי שהגיעה אז הוא שלח עוד פעם שליח עם התמונה שלו עם האחים שהגיעו כדי שיבואו ואז התחיל האקסודוס מתיגראי בקצב מדהים. תוך זמן קצר תיגראי התרוקנה מיהודים, מאות אנשים. וגם לאט, לאט התחילו להגיע אנשים מגונדר.
אחרי זה אלה שכבר הגיעו לארץ, מצאו דרך להודיע ישירות לאתיופיה, אנחנו כבר בארץ וזה בכלל עורר, אנשים פשוט קמו והלכו. זה היה דבר מדהים כי זה לא היה מתוכנן. כלומר, הם ידעו הולכים לסודאן, הולכים לאזור גדרף. איך? מה לוקחים? איך מתכננים מסע כזה? הם בחיים לא עשו דברים כאלה. רגילים היו ללכת לבקר קרובים באיזשהו כפר בסביבה. מעט מאוד אנשים הלכו בכלל נגיד בין תיגראי לגונדר שזה כבר כמה מאות קילומטרים. או בין גונדר לאדיס שזה עוד מאות קילומטרים. ולכן צריך לתכנן את זה. אני לא מדבר על נסיעה בתחבורה ציבורית.
אז פה יצאו לדרך ממש לא מצוידים, בלי מספיק מזון, בלי מספיק מים. כל זה היה צריך אחרי זה לאלתר, למצוא את הדברים האלה. לכן היו הרבה קורבנות. הרבה אנשים מתו בדרך. אבל בסוף הגיעו לסודאן. גם בסודאן היה קשה מאוד. המצב במחנות היה בכי רע, מחלות וכו'. אנחנו ניסינו בכמה שיכולנו. קודם כל, חילקנו כסף לגוף שקם בתוך היהודים שהם כבר היו מאות בתוך המחנות. אז הם בחרו באיזושהי קבוצה קטנה שהיו הוועד, קומיטה, שהם אלה שהיו איתנו בקשר. פרדה היה מביא אותם לפגישות איתי או שאני הייתי נותן לו כסף והוא היה נותן להם כדי שיתנו לאנשים שיוכלו לקנות מים ראויים לשתייה, לשפר קצת את התנאים. כמה פעמים הבאנו רופאים בכיסוי שהלכו ובדקו מה קורה והביאו תרופות.
אבל בכל זאת היו הרבה קורבנות. כלומר, אנשים מתו גם במחנות. הייתה תמותת ילדים. ותוך כדי העניין הזה, אנחנו חיפשנו פתר ונות להוציא אותם מסודאן.
כלומר, בשלב ראשון רצינו להרחיק אותם מאזור מחנות הפליטים. לצורך זה, שכרתי בתים בח'רטום באזורים היותר רחוקים מהמרכז. שם בונים בתים מוקפים בגדר עם חצר גדולה. כל בית כזה זה מן קומפאונד מבודד כלפי הסביבה הקרובה וזה נראה לי מאוד מתאים ל הביא לשם קבוצות גדולות שיכולים להישאר שם פרק זמן ארוך, שאנחנו דואגים להם למזון וכו'. עד שמוצאים איזשהו פתרון להוציא אותם מסודאן.
הפתרון להוציא אותם מסודאן, אני פשוט למדתי אותו. העתקתי את השיטה של מה שנקרא רילוקיישן. כלומר, מיקום מחדש של פליטים כפי שעשתה את זה הסוכנות לפליטים, UNHCR. refugees for commission high nations United. היה להם משרד גדול בח'רטום, הם היו בקשר עם מדינות. אנחנו מדברים על תחילת שנות ה80-'. עדיין היו מדינות שהיו מוכנות לקלוט פליטים מהעולם השלישי. לא כמו שהיום שהם מוצפים ולכן הם לא רוצים יותר. אבל אז הם היו במספרים לא גדולים. לא שהיו מוכנים להצפה של פליטים. אני מדבר איתך על מצב שבו גדרף והסביבה, סיפרתי עליה, היו שם קרוב ל 400- אלף פליטים. לנסות למקום מחדש
400 אלף איש, זה הולך טיפין טיפין. אז פה ,300 פה ,200 פה ,50 פה אני לא יודע מה, תלוי כל מדינה עם המכסה שלה. אבל זו הייתה הדרך.
השיטה הייתה מבחינתם, הסודאנים רצו לשלוט גם בזה ולפקח על מי יוצא. קודם כל בכלל, נכנסת לסודאן עם ויזה. בשביל לצאת מסודאן אתה גם צריך ויזה. אקזיט ויזה זה נקרא. אתה בלי זה לא יוצא, לא משנה מי אתה. סוכנות הפליטים, היה להם סוג של דרכון. כל פליט כזה שהיה יוצא למדינה שהסכימה לקבל אותו, היה לו דרכון כזה, דרכון פליטים, מן תעודה כזאת של פליטים שהיא מוכרת באופן רשמי ואתה יכול לעבור גבול עם זה. אבל התעודות האלה של האו"ם, משרד הפנים הסודאני החזיק אותן. רק הם, היה שם איזה פקיד שהוא היה נותן את הדרכונים האלה ואז גם הפרטים והתמונה היו ממולאים ע"י פקיד סודאני שאחריו היה עוד פקיד שהיה נותן את האקזיט ויזה.
אני למדתי את השיטה הזאת באמצעות מישהו שאני התיידדתי איתו, שהיה איש בעל תפקיד בסוכנות הפליטים, היה אירופאי. התיידדתי איתו על רקע ששנינו היינו בערך באותו גיל והיה לו אופנוע, לא משנה, סיפור. ממנו למדתי את השיטה הזו ואז הלכתי והעתקתי את השיטה. כלומר, התחזיתי לאיש או"ם. זה נשמע לא טוב. הבחור הזה אפשר לי ללוות אותו כשהוא היה עושה את התהליך של הרילוקיישן. הייתה לו רשימה אמיתית של פליטים שכניסתם אושרה לאחת ממדינות אירופה והיה לו מסמך שמוכיח את זה. רשימה של שמות עם חותמת של אותה מדינה. עם זה הוא היה הולך למשרד הפנים לפקיד שמחלק את הדרכונים והוא היה נותן לו דרכונים בהתאם למספר האנשים ואז היה המשך התהליך. הוא אפשר לי ללוות אותו בתהליך הזה כי אני אנתרופולוג, אני חוקר את העניין.
ואז אחרי שהייתי איתו שלוש פעמים והם כולם ראו את הפנים שלי, אז הלכתי לבד. וזה עבד. זה יכול היה לא לעבוד, אבל זה עבד. מהרגע הזה הרבה מאוד אנשים ככה יצאו. אלפים. למעשה יצאו שם למעלה מ - 1500 איש בצורה שהייתי בא עם הרשימות. טיסות רגילות לאירופה, אבל צריך להגיד, בשיתוף פעולה עם ארגונים ידידותיים של המוסד באירופה שהתבקשו ע"י המוסד להורות לאנשים שלהם בח'רטום בשגרירות שלהם שאם יגיע מישהו עם רשימה של שמות שקוראים לו ככה וככה, לאיש, אז שישימו חותמת בלי לשאול שאלות. וככה יצא שהייתה לי רשימה של שמות שפרדה סיפק לי ואז הייתי הולך לשגרירות כלשהי, למשל גרמניה, ומקבל על זה חותמת. הם לא ידעו שאני ישראלי, יהודי, מוסד, שום דב ר. חשבו שאני עוד איזה איש או"ם, סוכנות הפליטים, משהו. הם בעצמם לא היו אנשי ארגון מודיעין, סתם פקידים מהשגרירות שקבלו הודעה מברלין או פריז או איפה שלא יהיה.
וזה עבד. אנחנו שכללנו אחרי זה את השיטה. פרדה כל הזמן היו לו רעיונות. יובל: זה עמרם אקלום, אחיו של פרדה .
עמרם: יש לו ראש קרימינלי חיובי. הוא יודע לנצל את המערכות למטרות טובות מבחינתו והוא מצליח איכשהו בכל מיני דרכים...
דני: היו תורים מאוד ארוכים למלא את הדרכונים את השמות, לקבל את חותמת היציאה הזאת, אלפי אנשים חיכו בתור. זה לקח לנו הרבה זמן וגזל מאיתנו הרבה זמן. אתה יודע, אנחנו היהודים, אין לנו סבלנות לדברים האלה.
פרדה יום אחד בא ואומר לי, "שמע ",
אוקי, כי את הדרכונים עצמם הייתי מקבל מהר, שם לא היה תור כמעט. הייתי בא עם הרשימה שלי לאותו פקיד, אומר לו תן לי 30 דרכונים, כמה שצריך ואחרי זה היה צריך ללכת עוד.
אז הוא אמר "שמע, אני אכתוב את השמות ונדביק את התמונה. אז ניסינו את זה וזה עבד. "
פסחנו על הפקיד השני ואז נשאר ההוא עם הוויזות שגם שם היה תור ענק. שם עשינו תרגיל, נכנסנו שנינו, זה היה רעיון שלי כי כל פעם שהייתי נכנס לבניין, חוץ מהפקידים וכו' הייתי כל פעם מצטלב עם איזשהו עכברוש שחוצה פרוזדור. היה קטע אחד שאני חוצה פרוזדור ובא עכברוש לקראתי, אז מי זז אתה חושב? לא הוא, אני. זזתי ימ ינה, הוא עבר ואני המשכתי.
כולם ידעו שיש שם עכברושים והיו פקידים שהיו מחזיקים כזה נבוט ליד הכיסא בשביל לחסל את העכברושים.
הפקיד ההוא עם חותמות היציאה, ראינו שיש לו אחד כזה נשען על ארון. מן כמו כזה של בייסבול, אתה יודע.
נכנסנו שנינו ואיך שנכנסו, פרדה אומר בערבית "עכברוש!",
אז אני סחבתי חותמת. מלא חותמות על הזה, סחבתי חותמת. מהרגע הזה גם הוא לא היה קיים אצלנו. ברגע שהגיע דרכון, פרדה היה רושם את השם, היינו מדביקים תמונה, שמים חותמת יציאה כי אפשר היה להזיז את התאריך בחותמת. היה יפה מאוד.
אבל אתה יודע, כל הדברים הטובים, יש להם גם כן איך אומרים? אליה וקוץ בה. באחת הפעמים שבאנו, פרדה היה באוטו והיה מחכה לי עד שאני יוצא בחזרה עם הדרכונים. והפעם נכנסתי ויצאתי מכיוון שהפקיד לא היה. יצאתי מהר ואז ראיתי שעוצרים את פרדה . הוא ירד מהאוטו לעשן סיגריה, עבר שם איזה שוטר סמוי לבוש אזרחי ועצר אותו כי בעיקרון אסור לך להיות בח'רטום. אתה פליט, אתה צריך להיות באזור המחנות.
אז היו שם אלפים של פליטים. זה גם אזור רגיש, משרד הפנים, לא מקום שפליט צריך להסתובב בו. אלא אם כן, אתה באחד התורים. אני רצתי, הוא בדיוק לקח אותו לאוטו שלו, אני הבנתי שזה שוטר בגלל המספר של הרכב. ואז אני צועק לו בערבית, תעזוב אותו, הוא עובד שלי. –"לא מעניין אותי, לך מפה". הכניס אותו לאוטו, נסעו, אני עליתי לאוטו שלי, נסעתי אחריו. הוא הגיע למתחם של מטה המשטרה שאני הכרתי אותו. הש.ג הרים לו את הזה ואיכשהו לפני שהוא הספיק להוריד, גם אני נכנסתי.
ואז הוא הביא אותו לאיזה משרד של קצין שלא היה באותו רגע, מחכים לו ואני יושב ליד פרדה , מחכים. אז הוא אומר לי, " שמע, תלך, עזוב. "
-"אם אני הולך אז אתה יודע שאנחנו יכולים להיפרד פה. "
הוא אמר לי "כן, אבל אין מה לעשות זה הגורל."
אמרתי לו, " גורל, אנחנו נשתלט על הגורל. כלומר, אין דבר כזה לוותר."
חיכינו שנינו, דיברנו, פה שם ואז נכנס הקצין, בא איזה הר אדם. מתיישב מאחורה, נכנס זה שעצר אותו. היו עוד אנשים שחיכו. חלקם יושבים, מדברים, חברים של השוטרים. אנחנו היינו בעצם החצי עצורים היחידים.
ואז נכנס השוטר, מסביר לו בערבית שהוא ניסה לשחד אותו. האמת שפרדה סיפר לי מה היה באוטו בדרך לתחנה.
השוטר אומר ל פרדה , "שמע, אם תעזור לי, אני אעזור לך. "
מה אתה מבין מזה? תביא קצת זה ונשחרר אותך. אז ל פרדה היה בכיס 50 פאונד שזה הרבה מאוד כסף, יותר ממשכורת חודשית. שזה כסף שהוא החזיק שאני נתתי לו כדי לקנות מזון ליהודים. היו לנו אז שני בתים, עשרות יהודים. אז הוא לקח את הכסף, אמר לו, יופי עכשיו ניסית לשחד אותי, אתה עצור. אז הוא מספר לו את זה והוא שואל אותו ומה עם החואג'ה? שזה אני. -הוא לא רוצה ללכת.
אז הוא קורא לפרדה , הקצין, ומתחיל לשאול אותו בערבית "מה? מי? מו?" אז הוא אומר לו, "אני לא מבין ערבית ", באנגלית הוא אומר לו, פרדה. זה עצבן אותו את הקצין. הכניס לו שתי סטירות, תאמין לי חשבתי שהראש של פרדה עף. ואז קפץ לי הפיוז ובאתי ואמרתי לו, "מה אתה מרביץ? "
בא נתן לי דחיפה, העיף אותי גם כן.
אומר לו, "אתה שקרן, אתה פה, אתה שם." והוא אומר לי, "אתה יכול ללכת. " אני אומר לו, " לא, זה עובד שלי ואין דבר כזה, אני אצא מפה יחד איתו." "-אה כן? טוב."
שלחו אותנו לקלבוש. הוא אמר לשוטר, "קח אותו לקלבוש."
טוב זה סיפור שנמשך 10 לילות ארוכים מאוד שבו היינו שנינו בתוך קהל מאוד מכובד של [צוחק] עצורים, כן מיטב הנוער מה שנקרא. לא פושעים צווארון לבן. אנסים, רוצחים, חבורה נחמדה. הלילות בעיקר היה שם כל מיני רעשים וכל מיני צעקות. סיפור איך שרדנו. שרדנו, אפילו יצאנו משם שלמים. כמו שנכנסנו כך יצאנו.
היו מוציאים אותנו פעם ביום לאיזה חצי שעה להסתובב בחצר. אז ראיתי שם מישהו שהכרתי אותו שהיה נהג של אחד מאנשי סוכנות הפליטים. ערבי מקומי, אבל הוא ידע שאני בא לפעמים לשם ואני מתקבל בכבוד כזה או אחר.
הוא אומר לי, "מה אתה עושה פה?"
ואני אומר לו, " אני עצור. "
-"למה אתה עצור?"
אני אומר לו, "שמע יש לי איזה עובד שעצרו אותו ואני לא הייתי מוכן לוותר, עצרו אותו סתם על לא עוול בכפו רק בגלל שהוא פליט. ואני לא מוכן."
אמרתי לו "אני מכיר את המשפחה ואני לא מוכן לוותר עליו. "
הוא מאוד הופתע. אין ערך לחיי אדם. מה אתה משתגע בשביל איזה אתיופי?
כשאמרתי שהוא מתורגמן שלי ואני צריך אותו, אמרו לי, "אבל יש כמו זבל כאלה. שכח ממנו, נביא לך מישהו אחר" , זה היחס.
ההוא היה נהג של ראש הנציגות בכבודו ובעצמו של סוכנות הפליטים שהוא בדרגה של שגריר. עכשיו, הבעיה הייתה שהוא היה מצרי, מוסלמי. בטח אתה לא יכול להגיד לו שאתה יהודי או משהו כזה. והוא גם לא בדיוק ידע. הוא ידע שאני בקשר עם הסגן שלו שזה אותו אחד שממנו למדתי את השיטה כי הייתי בא אליו לפעמים.
באחד הביקורים שם במשרד אני סחבתי דפים שהיה רשום יונייטד ניישן ועל הדפים האלה הייתי מביא את השמות לאותו פקיד סודאני שזה עוד יותר עזר להחזיק את הבלוף הזה. מעולם לא החלפנו מילה, זה מדהים. הייתי מביא לו את הרשימה, הלך להביא את הדרכונים.
רק אני אומר " שוקראן, מעה סלאם." הוא לא פותח את הפה.
יום אחד כשנכנסתי לחדר שלו, הייתי דופק ונכנס. תפסתי אותו באקט של שותה אלכוהול. אוווו ערבי שותה אלכוהול ועוד לבן רואה אותו, זה ממש פדיחה רצינית. מיד הוריד את זה, הכניס את זה למגירה, עשה את עצמו. ואני יום אחד חזרתי מאירופה, אמרתי יאללה אני אביא לו בקבוק שתייה. עטפתי את זה בנייר כהה שלא יראו מה זה ופשוט שמתי לו את זה על השולחן בלי להגיד מילה. הוא גם לא אמר מילה. לא אמר תודה וזהו.
אז אמרתי לנהג, "שמע, אם אתה יכול להגיד לבוס שלך שידבר פה עם הקצין שיעזוב את השטויות האלה."
אחרי יום קוראים לי למשרד של הקצין. אני נכנס, אני רואה את המצרי, שגריר. עכשיו צריך להבין מה זה היחסים בין הסודאנים למצרים. כן מוסלמים, ערבים, זה לא משנה שום דבר, בא השגריר ומתחיל לדבר איתו.
אומר "אני מכיר את האיש הזה, הוא איש טוב פה שם." והוא יושב מאחורי שולחן הקצין והמצרי ככה בא וחצי מתיישב, מדבר איתו באינטימיות.
פתאום אני שומע את הקצין אומר לו, " תוריד את התחת המלוכלך שלך מהשולחן שלי יא חתיכת מסרי. "
וואו, וואו, וואו. שגריר, מה? מו? כלום, תשמע מדהים, מדהים. ההוא כמעט מתעלף מעלבון. בחיים לא דיברו איתו ככה.
אז הוא יוצא החוצה ואני יוצא החוצה ואני אמרתי לו "שמע, אני מזה מצטער שביקשתי ממך לבוא. "
אז הוא אומר לי "לא משנה, עזוב, אתה ל א מבין, עזוב. אבל אתה יכול לצאת. הוא אמר לי שאתה יכול לקום וללכת, אתה לא צריך שום דבר. פשוט תצא דרך השער. אפילו האוטו שלך, המפתחות שם במשרד ההוא, קח את המפתחות, תיסע."
אני אומר לו, " לא, אני לא יכול."
-"למה אתה לא יכול? "
אמרתי לו "כי יש לו פה איש שעובד בשבילי שאני מכיר אותו הרבה זמן, מכיר את המשפחה שלו, לא מוכן. אני יודע שאם אני לא שומר עליו, אני לא יודע מה יעשו לו. ואתה מכיר, אם ככה הוא התנהג אליך, איך הוא יתנהג לאתיופי?"
אז הוא אמר לי "כן אבל תשמע, עזוב, זה אבוד. מה תעשה? תישאר איתו כל החיים פה? נמצא ל ך אתיופי אחר שיהיה לך מתורגמן. "
אמרתי לו, "זה לא הקטע של המתורגמן."
ואז אני רואה את הנהג שלו עומד בחצר, מדבר עם אותו שוטר שעצר את פרדה. ואז הוא אומר לי, "טוב שמע, אני נורא מצטער לא יכול לעזור לך."
אמרתי לו, "אתה יודע מה, אתה יכול לבקש מהנהג שלך שיעזור לי במשהו?"
אומר לי, "מה שאתה רוצה, אפילו אשאיר את האוטו פה ואקח מונית." הוא בא עם המרצדס, עם הנהג. חזר במונית למשרד.
התברר לי, הרבה יותר מאוחר, שהמצרי הזה המוסלמי שאני פחדתי ממנו, היה בכלל חסיד אומות עולם. הוא ב 56-' וגם ב 67-' כבר היה עובד או"ם שהיה בקהיר, עזר ליהודים לעזוב את מצרים עם דרכונים ספרדיי ם ואיטלקיים. צייד אותם בדרכונים כי אז הייתה התנפלות של אוכלוסיית המוסלמים על היהודים בגלל שהם נתפסו כמשת"פים של מדינת היהודים. אז עשו פוגרומים שם הערבים. אז הוא נתן להם דרכונים שיצאו.
זה נודע לי הרבה יותר מאוחר. כי ראיתי שבאמת הוא בן אדם. כל ההתנהגות שלו, העלבון הזה שהוא חטף. כל זה בגלל שהוא בקושי מכיר אותי ואני מבקש מהנהג שלו שיגיד לו שיבוא. שמע, זה הטביע בי חותם. זה אחד הדברים שאתה לומד, לא לשפוט אנשים בגלל שהוא כזה הוא כזה. נגיד הוא ערבי, מוסלמי, שמע, יש אנשים יוצאים מן הכלל. בכלל בסודאן גיליתי הרבה מאוד אנשים שמראש אתה חושב שאולי הם מוסלמים קיצוניים. בני אדם.
הנהג, קראו לו חוסיין, אני אומר לו, "מה לך ולשוטר?" הוא אומר, "בן דוד שלי."
אמרתי לו, "אם הוא בן דוד שלך, אז תשמע, אתה תגיד לו שאני מוכן לשלם בגבול הסבירות עבור זה שהוא יבטל את התלונה שלו, שיגיד שהייתה אי הבנה עם העניין הזה של השוחד. משהו אחר, לא יודע מה, שיסדר את העניין הזה."
אז הוא הבין את התחמון. אחרי יומיים אני מקבל זימון למפקד התחנה בכלל, יותר בכיר מהקצין הזה. הוא מתחיל ושואל אותי, " אתה יודע שאתה יכול ללכת מתי שאתה רוצה?"
אני אומר לו, "כן הבנתי. "
אז הוא אומר, "אז למה לא? "
אני אומר כי ככה וככה.
אז הוא אמר לי "כן, אבל הוא ניסה לשחד שוטר סודאני. "
זו הבדיחה הכי גדולה שיכולה להיות, הוא אומר לי את זה בפרצוף רציני.
אני אומר לו, "תשמע, למה אתה קורא לזה שוחד? הוא ניסה לקנות את החופש שלו. החופש שלו נשלל בלי שום סיבה, אז הוא ניסה לקנות את החופש שלו, לא היית עושה אותו דבר אם היו עוצרים אותך סתם?" אני אומר לקצין.
אה בה ציגלה מה, הוא אומר לי "תשמע, זה לא נכון. בכל אופן, השוטר נסוג מהתלונה שלו ועכשיו מה שיהיה, נעשה לו שיפוט על זה שאסור לו להיות בח'רטום, יקבל עונש. "
אז היה משפט, הביאו שופט בתחנה עצמה. השופט שפט אותו וקבע לו 300 פאונד שזה מורכב מתשלום עבור האוכל שהוא אכל ב 10- ימים האלה שלא אכלנו כלום. שילמתי לשומר שיביא לחם מהשוק ושיביא בקבוקי מים כי לא שתיתי מהמים שם. לא משנה, 300 פאונד והוא משוחרר בערבות, צריך שמישהו יחתום על ערבות.
מה זה לחתום על ערבות? הנהג חוסיין , אותו נהג שחיכה לנו עם המרצדס, נסענו עם חוסיין, עם פרדה ואני לשוק לעוד בן דוד שהיה לו שם דוכן של מכירת בשר, הוא החתים אותו על הערבות. חזרנו לתחנת משטרה, נכנסתי ונתתי את הערבות של פרדה שחיכה באוטו ויצאנו.
[מוזיקה]
יובל: זהו, עד כאן לחלק השני מתוך שלושה חלקים. בפרק הבא נמשיך עם הסיפורים המרתקים של פרדה ודני בסודאן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
留言