top of page

יציאת אתיופיה - פרק 22: "ושם בדאכאו זה היכה בי" – מיכה פלדמן מספר על מבצע שלמה

פרק אדיר על מבצע שלמה שמתחיל ונגמר בגרמניה. מיכה פלדמן מספר לנו על החיבור שלו ליהדות אתיופיה, הביקורים שלו בכפרים הנידחים, הצמרמורת שקיבל כשעלה לקרוא בתורה בכפר קטן בלב אפריקה, על ההכנות הבלתי רגילות למבצע שלמה, היהודי שסולק מהשגרירות, הביקור בגן החיות, הברחת יהודים ועוד סיפורים מרתקים על המפגשים עם יהדות אתיופיה. פרק שסופו המרגש השאיר אותו בדמעות. בין המרואיינים גם תא"ל במיל אסף אגמון והעיתונאי מנשה רז.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/01/2021.

פרק 444: "ושם בדאכאו זה היכה בי" - מיכה פלדמן מספר על מבצע שלמה - יציאת אתיופיה 22.

מיכה: פותחים את ספר התורה ולהפתעתי, מתחילים לקרוא את הפרשה שזו פרשת "בוא" ואני קורא וממש מקבל צמרמורת כי פרשת "בוא" מדברת על המכות האחרונות ויציאת מצרים. והנה איך אני מרגיש? האיש הזה שבא מירושלים, עומד בבית הכנסת הקטן הזה, מוקף ביהודים כהי עור בכפר קטן בתוך תוככי לב אפריקה ואני קורא על יציאת מצרים.

"יציאת אתיופיה", סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

"קטעים", פרק 444.

"יציאת אתיופיה" - חלק 22 "ושם בדכאו זה היכה בי" - מיכה פלדמן מספר על מבצע שלמה.

יובל: בפרק הקודם סיפרנו לכם את סיפור עלייתם ארצה של דוד אבטה ומשפחתו. את אישור העלייה לארץ סיפק איש הסוכנות היהודית, מיכה פלדמן, אשכנזי דובר אמהרית. מיכה היה צריך לאשר את עליית יהודי אתיופיה, אבל היו מקרים מאוד בעייתיים. היו יהודים שהיו מבוקשים ע"י השלטונות והיו גם טעויות שמיכה בעצמו עשה. ובכלל, איך יודעים את מי לאשר? מיכה הוציא ספר בשם "יציאת אתיופיה". לא הכרנו את הספר, אלא רק אחרי שהתחלנו את הסדרה וקראנו לה בשם דומה. מיכה לא כעס. הסיפור של מיכה והקשר של משפחתו ליהדות אתיופיה, מתחיל למעשה עוד בגרמניה עם סבתו.

[מוזיקה]

מיכה: ההורים שלי הם ילידי גרמניה. במקור הסבים, מחצית מגרמניה, מחצית מפולין בגבול רוסיה, ערבוביה שלמה. כשאימי הייתה בת 7, הגיע ד"ר פייטלוביץ שנהג להביא ילדים נערים יהודים לקהילות יהודיות באירופה. באחד מהם אפילו הגיע לקהיר, כדי שהם יגדלו במסגרת יהודית, ילכו לבתי ספר יהודיים. זאת הייתה התגובה שלו לגילוי שהמיסיון באתיופיה נוגס בצורה קשה בקהילה היהודית והוא ראה כפתרון לסוגיה הזו, חינוך יהודי. ולכן הוא הביא את אותם צעירים לקהילות באירופה, בין השאר ללייפציג, גרמניה, איפה ששני ההורים שלי למדו.

כשאימי הייתה בת 7, הגיע פייטלוביץ עם ילד בשם יהושע ארגאי, בשם המקורי שלו גבאיו ארגאי. הקהילה נתנה לו חסות ובין השאר הוא גדל בבית של אימי מספר חודשים, לא בגלל שסבתי אהבה אתיופים. היא הייתה צריכה כסף אז הוא גדל אצלה בבית.

דוד שלי, אחיה, סיפר שברגע שהוא גדל אצלם בבית, אז הוא הרגיש מאוד בטוח בבית הספר כי היה לו שומר ראש שחור שכולם פחדו ממנו. על כל פנים, אני לא ידעתי מזה כלום. כלומר, זה לא השפיע על ההחלטה שלי לרצות לעשות משהו באתיופיה.

[מוזיקה]

מיכה: נולדתי בראשון לציון, הלכתי לבית ספר יסודי שם ושם לימדו אותנו את הסיפור על השבט היהודי שחי מעבר להרי החושך, מעבר לנהר הסמבטיון שמתואר כנהר שוצף וקוצף במהלך השבוע, אך הוא נח בשבת וליהודים אסור לחצות נהר בשבת אז הם תקועים שם, מעבר להרי החושך ולנהר הזה. גדלתי עם זה.

ואז עבדתי בסוכנות היהודית החל מ-1970 ובתחילת שנות ה-80 הייתי מפקח על מרכזי קליטה ובאחד ממרכזי הקליטה ראיתי שהעובדת הסוציאלית כל הזמן יושבת עם איזה בן אדם ובשושו מדברים. לא הכרתי אותו. שאלתי אותה "מי זה?"

היא אומרת "הוא אחראי על הפרויקט לקליטת עולי אתיופיה בסוכנות היהודית". נדלק הזיכרון. ואמרתי לה "תשמעי שרה, אם מסתבר שיש משרה פנויה בנושא הזה, אני רוצה".

רוצה הגורל והוא אותו ישראל קוראים לו, קיבל מלגה לעשות את הדוקטורט שלו בוושינגטון די.סי. המשרה שלו מתפנה ואני מגיש מועמדות ולאחר לבטים שלהם, אני בסוף מקבל את התפקיד שלו. לוקח לי איזה 9 חודשים באיזה עולם אני חי כי זו תרבות שונה, הכל שונה.

לאחר "הריון" של 9 חודשים, אני מבין שאני עוסק במשהו מאוד היסטורי ולכן אני מתחיל לכתוב יומן שבסוף הפך לספר "יציאת אתיופיה". אני מחליט מעבר ליומן, ללמוד אמהרית כי הבנתי שהרבה הולך לאיבוד מהשימוש בתרגום וזה גם פותח לבבות. אז למדתי אמהרית, לא באולפן, אלא תוך כדי עבודה. כי חלק גדול מהצוות הוא דובר אמהרית, יוצאי אתיופיה והם דאגו לענות לי על שאלה "איך אומרים את זה?" "מה זה אומר? הפתגם וכו'.

וזהו, אחרי 3.5 שנים בתפקיד שאני מבין שטיגריי זה לא טיגריס וגונדר זו עיר בצפון אתיופיה, אני מקבל הצעה מהבוסית שלי לנסוע לאתיופיה. זה ינואר 86'. אני מגיע ביום שלישי לפנות בוקר לשדה התעופה בניירובי, אז היו טסים דרך שם כי "אל על" טס לשם.

נוחתים בניירובי, תוך 5 דק' אני מבין שאני באפריקה. רוב האנשים מסביבי כהי עור. יומיים אני מסתובב ברחובות ניירובי ועשרות אלפי אנשים כהי עור מסתובבים שם. אתה לא יודע מאין הם באים, לאן הם הולכים, אבל כולם כהי עור ואתה מבין שאתה בתוך תוכי אפריקה.

ואז אני טס לאדיס. 5 דק' אחרי הנחיתה, אני מבין שאני בתוך תוכי לב אפריקה. מצטרפת אליי קבוצה של יהודים אמריקנים שנותנים לי איזשהו כיסוי כי אין יחסים דיפלומטיים עם אתיופיה ואתה חשוד שאתה בא מישראל גם במדינה קומוניסטית וגם עם הסיפור היהודי וכל היציאה דרך סודן שמתחילה להתפרסם. אז הם כאילו הגיבוי שלי.

נתן: אבל היה לך דרכון ישראלי.

מיכה: כן, רק דרכון ישראלי. טסים למחרת לגונדר. נוחתים בשדה התעופה של גונדר שברגע שאתה נוחת שם, אתה מבין מה המשמעות של שדה תעופה. זה שדה. היום כבר לא, היום זה אספלט, אבל שדה שעליו מתרוצצים רועים על עדריהם. אבל ברגע שנראה מטוס באופק, יוצא אדם לבוש מדים מאיזה בוטקה, שורק שריקה במשרוקית ואנשים מפסיקים ללכת על המסלול. המטוס נוחת ואז הם מטיילים שוב.

ככה נחתנו אנחנו, זו הייתה שעת צהרים. אוטובוס של משרד התיירות האתיופי עם שלוש אותיות National Tourists operation NTO, ישירות לכפר היהודי שנמצא 5 ק"מ צפונית לעיר גונדר.

בסוף העיר נגמר האספלט. יורדים בדרך עפר והנה העולם מולנו, קבוצה של נערים ונערות לבושים במדי בית ספר, הולכים לכיוון העיר למשמרת אחה"צ של בית הספר התיכון. בני 15-17.

ברגע שהם רואים אותנו, אנשים לבנים במיניבוס של משרד התיירות, הם יודעים שאנחנו בדרך לכפר. עושים אחורה פנה, רצים בדרך קיצור לכיוון הכפר, מגיעים יחד איתנו. אנחנו יוצאים מהאוטובוס, הם ניגשים אלינו ואנחנו בתוך תוכי לב אפריקה באיזה כפר יהודי נידח, פותחים את פיהם והם דוברי עברית.

אומרים לנו "שלום, שמי כך וכך" או "מה שמך?" או "מאין אתה?"

ואז הם תופסים אותנו ביד, מעלים אותנו לבית הכנסת של הכפר וולאקה. בפתח עומד קייס ביינה דמוזה, הנזיר היהודי האחרון שנפטר בסופו של דבר בארץ באשדוד. אני ניגש אליו כדי ללחוץ את ידו. כפי שנהוג באתיופיה, יד ימין לוחצת, יד שמאל תומכת. הוא מגיב כמו אישה חרדית במאה שערים. הוא נסוג אחורה, עושה שני צעדים אחורה, מחביא את הידיים שלו שמא אני אטמא אותו, הוא נזיר. הוא לא ידע מימיו אישה, הוא לא אכל מימיו בשר. אולי אני אכלתי משהו לא בסדר ועלול לטמא אותו.

ואז הוא מזמין את הקבוצה כולה להיכנס אל בית הכנסת. בתוך בית הכנסת אותם ילדים שחזרו מהדרך לבית הספר, עומדים בשורה, הוא נותן להם אות והם פוצחים בשיר עברי בזיוף כזה גדול שלא יכולתי לזהות. המנגינות, ההרמוניות האתיופיות כ"כ שונות ממה שאנחנו רגילים, שגם לי בהתחלה כאבה האוזן לשמוע את זה.

כנראה בא מישהו מישראל, לימד אותם שיר, כאב להם באוזן, הם מזייפים. אבל אז אני מגלה את השיר מהמילים. ובאופן סמלי הם שרים את השיר " מזרה ישראל יקבצנו" שיש לו משמעות לאורך כל הדרך מבחינתי. אח"כ " הבאנו שלום עליכם ", כל מיני שירים.

זה היה יום שישי, אז הנזיר אומר "מחר שבת, בואו לתפילה".

אנחנו מגיעים קצת באיחור, יושבים הגברים על ספסלים לאורך הקירות. חדר קטן, אולי 6 על 6, לא יותר. הנשים עומדות בחוץ, מתפללים בעברית שחרית של שבת, כך שקל לנו להצטרף.

ואז מוציאים ספר תורה. ספר תורה קטן ממה שאנחנו רגילים, אבל לא ספר תורה אתיופי, אלא ספר תורה של יהדות מערבית שניתן להם במתנה ע"י קהילה יהודית בארה"ב. כלומר, זה עברית ולא געז. הספר של יהודי אתיופיה שנקרא "אורית", אמנם כתוב על קלף כרוך אבל כספר והוא לא בעברית לצערנו, הוא בגעז.

אז מניחים את ספר התורה לאחר שהוא הוצא, על שולחן פשוט במרכז בית הכנסת ואז בלי התראה מוקדמת, הנזיר מצביע עליי ואומר לי "אתה מירושלים, אתה תקרא בתורה".

אני תופס את הראש ואומר לו "בעוונותיי, אני לא יודע לקרוא בתורה" הוא אומר "לא חשוב, אתה מירושלים, אתה תקרא בתורה".

טוב, אני ניגש לספר התורה, לא יודע איזו פרשת שבוע. פותחים את ספר התורה ולהפתעתי, מתחילים לקרוא את הפרשה שזו פרשת "בוא". ואני קורא ואני ממש מקבל צמרמורת כי פרשת "בוא" מדברת על המכות האחרונות ויציאת מצרים.

והנה, איך אני מרגיש? האיש הזה שבא מירושלים עומד בבית הכנסת הקטן הזה, מוקף ביהודים כהי עור בכפר קטן בתוך תוכי לב אפריקה ואני קורא על יציאת מצרים.

אחרי התפילה כל שבת, בכל כפר יהודי, כל משפחה יהודית נהגה להביא לחצר בית הכנסת את הלחם של שבת שלא נקרא חלה, אלא ברכתה משורש ברכה. ולא יין, אלא בירה מעשה בית כדי שיקדשו עליה.

אני יוצא מבית הכנסת, הוא קצת מוגבה מעל החצר. ואני רואה את כל הכפר עומד עם הלחם והבירה בידיהם מסתכלים עליי כאילו שאני סגנו של המשיח.

אנשים באים רק כדי לגעת בי, שואלים אותי "מה שלום ירושלים?"

ואז תוך כדי עמידה בתוך ההמון, ניגש אליי בחור צעיר, תופס אותי בשרוול, גורר אותי החוצה מתוך ההמון תוך שהוא מביט איפה נמצאים שני המלווים שלנו, מדריך התיירים והנהג שהם למעשה אנשי ביטחון שמדווחים בערב עם מי דיברנו ארוכות, למי נתנו משהו.

ואז הוא מוודא שאנחנו מאחורי בית הכנסת ואף אחד לא רואה אותנו. הוא שואל אותי "מתי ואיך נלך?" אז ינואר 86', זה בדיוק שנה אחרי שנעצר "מבצע משה".

יובל: על "מבצע משה", המבצעים החשאיים שאחריו ועצירתם עקב תפיסת הפעילים, סיפרנו לכם בפרקים קודמים. נתן רוצה לדייק ולהגיד פרקים 16-18. כשהבחור שואל אותך מאחורי בית הכנסת…

מיכה: "ואיך נלכה?" אז אני בשפה כמה שיותר דומה לשפה שהוא משתמש, אומר לו "עדיין לא הגיע הזמן, עדיין אין דרך" ואני מרגיש שהוא מאוכזב ממני כי הוא ציפה שאני אגיד לו שנה אחרי שהעסק נעצר, שהגיע הזמן ללכת. ואולי אפילו אגיד לו איך ללכת.

כל מפגש איתם אתה רואה את הכמיהה בעיניים ובדיבור לעלות ארצה. כשאתה רוצה לבדוק למה הם רוצים לעלות, אז הם לא אומרים "יש לי בן, יש לי בת". הם גם אומרים את זה, אבל הדבר הראשון זה "אבות אבותינו לימדו אותנו שהארץ שלנו זאת לא אתיופיה, כאן אנחנו גרים. אבל המדינה האמיתית שלנו היא ירושלים והזקנים לימדו אותנו שיבוא יום ועל כנפי נשרים" חלק מזה באמת קרה. "אנחנו נגיע לירושלים". והנה אנשים עכשיו מגשימים את החלום של אבותיהם וכל אחד רוצה, מאלה שפגשתי, גם להגשים את החלום, לא רוצה להישאר באתיופיה.

אנשים לא יודעים איך ללכת, לא יודעים לקרוא מפה, חייבים להיעזר במדריכים זרים, לא מבני הקהילה בד"כ שמראים להם את הדרך וגם משתפים פעולה עם השודדים וגם עושים להם כל מיני דברים קשים בדרך, אבל הם לא מוותרים. אנשים נתפסים בדרך ע"י השלטונות, מושמים בבית סוהר, מועמדים בפני שופט שאחד הסעיפים שהוא קורא בפניהם זה אזהרה שאם יתפסו שוב, הם יוצאו להורג, ואותם אנשים מנסים שוב.

כלומר, זה אצלם בפנים. עם חלב אימם הם שותים את הציונות. הם יונקים ציונות משדי אימותיהם. זה הדבר המרכזי, זה הדבר המיוחד וזה מה שמלכתחילה קשר אותי ליהודי אתיופיה ואני קשור אליהם עד היום.

במשך זמן רב אין עלייה ואני מקבל את הפריבילגיה לנסוע לאתיופיה בינואר 86' גם כגשר בין המשפחות שפה לבין המשפחות שעכשיו תקועות באתיופיה כי אף אחד לא הולך לסודן. ובאמת לקחתי הרבה תמונות מפה וצילמתי הרבה תמונות שם. ולקחתי קצת כסף מפה ונתתי להם שם.

למזלי, 5 חודשים אחרי כן, מאפשרים לי שוב לנסוע לאתיופיה. כיוון שהשלטון מאוד זהיר, אנחנו פחות או יותר מבקרים באותם מקומות שביקרנו בפעם הראשונה. על כל פנים, גיליתי בהמשך שכל היוזמה הזאת יצאה מהמוסד שהם רצו שמישהו שיודע אמהרית יעביר כמה שיותר אינפורמציה עדכנית לגבי מצבה של הקהילה.

חשדתי כששלחו אותי כ"כ מהר פעם נוספת, אבל גיליתי את זה באמת אחרי שנים. פעם שניה נסעתי והגעתי פחות או יותר לאותם כפרים. כתבתי דיווח על כל הנתונים שיכולתי לאסוף וגם הרגשתי באמת שאני די מרגיע במיוחד את הילדים שפה. כי הגיעו לארץ עד ערב "מבצע משה", הגיעו ארצה בדרכים שונות שוודאי שמעתם עליהן כ-7,000 עולים.

"מבצע משה" פלוס "המבצע האמריקאי" גרמו להכפלה של מספר העולים מ-7,000 ל-14,000 ובתוך אותם 14,000 היו 1,600, אנחנו קראנו להם יתומים בעל כורחם. רובם היו בפנימיות של עליית הנוער. ואני עובר מפנימייה לפנימייה ואני מדווח על מה שראיתי. לחלקם יש לי אפילו זכות לתת להם תמונה של המשפחה שלהם. אבל לפחות דיווח שאנשים לא מתים מרעב כי היו הרבה מאוד מקרים שההורים כתבו מכתבים קשים מאוד לילדים שלהם. המילה רעב שבאמהרית ובעברית זו אותה מילה, חוזרת שם הרבה מאוד פעמים.

בשנים שאנחנו מדברים עליהן 85'-86', אין רעב. המצב של הקהילה היהודית מהבחינה הזו, כמו של השכנים שלהם, הוא סביר. אבל ההורים, המבנה החברתי האתיופי הוא הפוך ממה שאנחנו רגילים, הילד הוא לא המרכז, הזקן הוא המרכז והילד אמור לשרת את ההורים שלו, לדאוג להורים שלו ולא כמו אצלנו שאנחנו עד גיל מבוגר משקיעים בילדים שלנו ובסוף חלקנו מקבלים גם בעיטה באיזשהו מקום. שם גם אם ההורים בועטים ומכים לפעמים, הילדים ממשיכים לכבד ולדאוג להורים וכאן ההורים כותבים להם מכתבים קשים.

אז קודם כל, יכולתי עכשיו להרגיע אחרי שתי הנסיעות את הילדים האלה שההורים שלהם לא גוועים ברעב. נכון מתגעגעים כמוכם ויגיע היום ותתאחדו. נתתי את המילה שלי לאותם ילדים שזאת הדאגה שלי. אני הייתי אחראי על הקליטה שלהם, רציתי להרגיע אותם. ראיתי את זה באמת כתפקיד שלי לדאוג לזה שבסופו של דבר, הם יתאחדו עם ההורים שנשארו שם.

יובל: הם ידעו איפה הילדים שלהם?

מיכה: כן, הם היו מתכתבים. גם הראתה לי ילדה למשל דוגמא ללחץ של ההורים בגבעת וושינגטון. אז היא מראה לי תמונה שהיא שלחה להורים שלה. רואים אותה וברקע רואים את בית הספר, את כל הפנימייה, ירק, פרחים, בתים, מכוניות בחניה. ואז היא מראה לי מכתב שהיא מקבלת מאבא שלה.

אבא שלה כותב "ילדתי היקרה, אני רואה שהגעת לירושלים ושיש לך כבר בית ומכונית, מה שכחת אותנו?"

עכשיו לילדה הזאת אין מספיק כסף כל שבועיים לנסוע לדודה שלה. אבל אבא שלה כבר חושב שהיא בעלת בית, בעלת מכונית והיא לא מספיק דואגת להם. אז הילדה הזאת לא יכולה ללמוד עם מכתבים כאלה וכמוה היו רבים.

אחד קיבל מכתב מאבא שלו כותב לו "בני היקר, שכננו קיבל מבנו, חברך, בשבוע שעבר 50 דולר. מה אני לא אבא שלך?"

ילד לא יכול ללמוד עם מכתב כזה בראש שלו. אז התפקיד שלי במקרה הזה היה להרגיע את הילדים ולקחת את האחריות עליי שאני אדאג כדי שיסירו דאגה מליבם. הבעיה הייתה שהעלייה כמעט לא התקיימה. הנה ב-86' זה מתחיל, אבל במספרים מאוד מאוד קטנים. אם עד סוף המבצע האמריקאי היו כאן 14,000 ואח"כ מ-86' עד תחילת 90', שלוש וחצי שנים עולים סה"כ 2,000 עולים דרך סודן.

ד"א, באותו זמן עולים 1,500 כבר ישירות דרך אדיס לפני שיש שגרירות, לפני שאנחנו באתיופיה. אז כ"כ הרבה ילדים מחכים להורים שלהם ורק מעט מאוד מהם זוכים לראות אותם. אני נתתי את מילתי ואני לא עומד במילה. יש כאלה שכועסים עליי ויש כאלה שלא מדברים איתי יותר. כי באמת, זה לקח זמן.

באותם שלוש וחצי שנים עולים גם במבצעים בצ'למה, [בחושך] עם שני הרקולסים וגם דרך אירופה עם אותו ארגון שנקרא אז "אייצם" והיום נקרא International Organization for Migration IOM. אני הייתי מקבל אותם בשדה, אז תמיד היה אחד שיודע קצת אנגלית, הולך עם שקית שהיה כתוב עליה "אייצם" ובפנים היו כל הדרכונים.

אז היינו מזהים אותם בנחיתה. היינו הולכים לראש הקבוצה שבד"כ היה צעיר ולא מבוגר כי הוא ידע קצת אנגלית. זאת הייתה הדרך הנוספת שהיא לא דרך השימוש במטוסי הרקולסים.

[מוזיקה]

יובל: מה קורה בשנת 90'? איפה אתה נמצא?

מיכה: אז כל ההבטחות שלי לילדים האלה שאני כבר מיואש ולא יכול לעמוד בהן, פתאום אני מקבל את מה שקורה ב-89'. ב-89' מתחדשים היחסים הדיפלומטיים. קודם כל, מסך הברזל נופל. ברית המועצות כבר לא קיימת. מנגיסטו, כבר אין לו מקור לנשק.

הסובייטים עוזבים, הקובנים עוזבים, המזרח גרמנים עוזבים. והוא מחפש דרך להגיע לוושינגטון.

אנשים מאמינים אם זה בצדק או שלא בצדק, שהשער לוושינגטון עובר דרך ירושלים. ואז הוא מבקש לחדש את היחסים הדיפלומטיים. זה כבר ב-89'. אנחנו מרגישים את זה כבר ממש בסוף 88' כי אתם שאלתם איך הגיעו אותם 1,500 בסוף שנות ה-80 ארצה. אז יש כבר הסכם לאיחוד משפחות בין אתיופיה לבינינו. והם מוכנים במשורה לאפשר ליהודים לצאת מאתיופיה בתנאי שיש להם כאן קרובי משפחה שידאגו להם וכו'.

אני מרכז את העבודה מ-88', אני אחראי על עלייה מאתיופיה בסוכנות. כלומר, אני מתחיל לראות את הניצנים ואז גם חידוש היחסים. ואז קורא לי הבוס שלי לירושלים וזה היה בסוף 89' ושואל אותי אם אני מוכן לצאת לאתיופיה כראש משלחת הסוכנות בלבוש של קונסול. כמו שעושים בהרבה מקרים כשיוצאים למדינות קומוניסטיות, מדינות מסוכנות מבחינת הפעילות.

ואז אני אמור להתייעץ עם משפחתי. אני נותן תשובה חיובית לפני שאני מדבר איתם כי זה ברור לי שאני צריך להיות שם. בסופו של דבר, בלית ברירה, הם מסכימים.

ואז בינואר 90' אנחנו פותחים את השגרירות, אני מקבל את הכבוד להיות ראש הטקס בחנוכת השגרירות כי אני דובר גם אמהרית, גם עברית וגם אנגלית. מניפים את דגל ישראל, מי שמניף את הדגל זה השגריר שהיה זה שקיפל את הדגל כשסולקנו משם אחרי מלחמת יום הכיפורים. מאיר יופה ז"ל.

זהו, ואני יושב שם בשגרירות, מקבל חדר והתפקיד שלי עכשיו זה לדאוג שהיהודים לא ילכו יותר לסודן ושיגיעו אלינו לאדיס וזה מסובך כי המדינה נמצאת במלחמת אזרחים. יש ממש קווים שהם חזיתות. ד"א, החזיתות האלה הולכות וסוגרות על אדיס אבבה מכל הכיוונים. אנחנו יותר מעוניינים במה שקורה ליהודים בצפון, כלומר בגונדר. בתיגראי כבר אין כמעט יהודים. גונדר של אז, וולו גם גוג'ם. אבל היום נקרא הכל אזור אמהרה. כל מי שדובר אמהרית, היום שייך למחוז אחד. אז היו שלושה מחוזות שעדיין חיו שם יהודים בכפרים.

עכשיו לי אסור וגם לאנשים שלי אסור להגיע לשם בגלל מלחמת האזרחים. הביטחון לא מאפשר לנו לצאת מאדיס אפילו. זה פשוט איסור מוחלט. פה ושם אנחנו מגניבים איזו יציאה מן העיר להיות קצת באזור הכפרי, אבל אסור לנו. ואז אנחנו פשוט משתמשים ביהודים, כ-1,000 יהודים שאנחנו מוצאים כבר באדיס שהגיעו בכוחות עצמם לפני כן.

המשימה שאני מטיל עליהם זה להפיץ בכפרים את הידיעה שיש עכשיו שגרירות באדיס, שלא ילכו יותר לסודן. הם מגיעים, בד"כ מגיע נציג אחד של המשפחה מהצפון שעובר דרך הקווים. ואז אני מקבל אותו, בודק אם הוא זכאי. טוב זה לא טלוויזיה, אני לא אראה לכם, אבל יש ספר גדול ששם מרוכזים כל השמות של ראשי המשפחה שחיו בקרוב ל-500 כפרים יהודים באתיופיה, זה למעלה מ-6,000 בתי אב.

כלומר, אם מישהו בא אליי ואומר "אני או ראש המשפחה או בן למשפחה" ואני מוצא את ראש המשפחה במפקד הזה שנעשה, אז אני מאשר לו שהוא יכול לעלות ארצה. אז הייתה לי סמכות להחליט. היום זה רק משרד הפנים. אז משרד הפנים האציל על עובדי הסוכנות את הזכות לאשר עלייה.

נתן: מי הכין את הספר הזה?

מיכה: את הספר הזה הכין אדם בשם גרשון לוי שהיה שליח ישראלי של אורט באתיופיה. הארגון שנתן את הכספים לזה נקרא Falasha Welfare Association. מהשם אפשר לדעת שכל המטרה הייתה, זה 74'-76', לא דובר על עלייה בכלל, כי הרב עובדיה רק ב-73' החליט שהם יהודים ואח"כ ב-76' שלמה הלל מחליף את יוסף בורג כשר הפנים. יוסף בורג שלמעשה מקבל את ההנחיות שלו המפד"ל מהרבנים הראשיים. גם עובדיה יוסף וגם גורן, אולי בקושי אבל בסוף גם גורן מסכים שהם יהודים.

חוק השבות אמור לחול עליהם. בורג משהה את ההחלטה. ואז קורה שיש משבר קואליציוני, איזו נחיתה של מטוסים. ושלמה הלל מחליף אותו לזמן קצר. ואז הוא מחיל עליהם את חוק השבות. וד"א, בנו, ארי, התחתן עם נתמר טרונך, היום נתמר הלל, שהיא אחראית היום על כל הטיפול הפסיכו-סוציאלי בפנימיות של האגף לחינוך התיישבותי. אז בזכות שלמה הלל, הבן שלו זכה בנתמר. זו ההיסטוריה שמשחקת איתנו.

אני שולח את האנשים האלה ואז מתחילה זרימה. בהתחלה זה ככה זרזיפים ואח"כ ממש כל יום אחה"צ מאות. מול השגרירות שלנו כל יום אותה תמונה. עומדים שם מאות ואנחנו יוצאים אליהם, הם לבושים הגברים פחות או יותר כמונו עם סנדלים.

הנשים לבושות בלבוש המסורתי הלבן והמון, המון ילדים. חלקם יחפים. מכניסים אותם לשגרירות, מכבדים אותם.

ואז אני מתחיל לשאול אותם באמהרית "הבן של מי אתה?" באתיופיה אין שם משפחה. שם ועוד שם ועוד שם.

ואז אני בודק בספר הגדול הזה שלי שהוא לא פרפקט אבל ב-90% הוא טוב. היו מקרים, גילינו אח"כ שאיזה כפר נכנס שהוא של מתנצרים. לא יודע אם נדבר היום על המתנצרים. אז גילינו בהמשך שיש כפר של מישהו כי אמא שלו התגרשה מאביו, עברה לכפר הזה אז הוא הכניס במפקד הזה ב-74'-76', את כל הכפר של אמא שלו, אבל הם כבר לא שמרו על היהדות שלהם. היום אנחנו מדברים על כל מי שמגיע, אפשר להגיד מ-1999, אפילו מ-94' כבר, כמעט כל מי שמגיע מאתיופיה הם צאצאי מתנצרים.

אז הכפר הזה היה בפנים והמשיכו להגיע אלינו. ראו שאנחנו מאשרים מהכפר הזה תמרגוט, כי הוא מופיע אצלנו במפקד. מאידך גיסא, היו אנשים שללא ספק היינו צריכים להכיר בהם כיהודים והם לא הופיעו.

היה לי מקרה אחד שמגיע יהודי מאוד כהה, לא יודע אם נתקלתם במושג הזה של "בריה", כלומר הם צאצאי עבדים מדרום אתיופיה. אז בד"כ היהודים לא היו מספיק עשירים כדי להחזיק בריה, אבל היו כאלה שהיו מבוססים יותר והיה להם בריה.

אז הגיע אחד ואני שואל אותו, אני מאוד חשדן לפי המראה שלו, "מי זה אבא שלך?"

אומר לי את השם של אביו ויש שניים כאלה. בד"כ השמות לא חוזרים על עצמם, לכן נעזרים בשם השלישי. שמך, שם אביך ושם אבי אביך, שם אין כפילות.

אז אני שואל אותו, אני יודע שיש שניים. אני שואל לא את השם של הסבא, אלא "מאיזה אזור מווגרה או מגונדר?"

אז הוא אומר לי "מוגרה".

עכשיו אני ממשיך להיות חשדן וזה שכן שלי מראשון, אותו אבא שלו. אני מרים לו טלפון, אומר לו "תגיד לי, יש לך בן בשם יורדנוס?"

אז הוא מהסס. הייתי צריך לשים לב ואז הוא אומר לי "לא".

אני יוצא אליו החוצה ואני יורד עליו מסכן בתוך השגרירות ואני אומר לו "אתה שקרן, תעוף מהשגרירות שלי".

ההוא הולך ברברס מרוב פחד, יוצא מהשגרירות.

בשבת אני הולך לבית כנסת, פתאום אני רואה אותו שם. אז אחרי שכולם עוזבים אני אומר לקסים, "גויים מתפללים בבית כנסת איתנו?" -"מה? אסור!" ואני מצביע "ומי זה?" אומרים לי "זה הבן של ההוא שהוא אמר".

עכשיו הוא התבייש ממני להגיד שיש לו ילד מהשפחה הבריה, אבל הוא למעשה צודק כי ברגע שאתה קונה עבד, הוא מאבד את שם אביו ושם אדונו הופך לשמו. לא רק זה, הוא גם מגויר, מגיירים אותו בסגנון של גיור אתיופי. לא יודע אם אתם מכירים את הסיפור הזה. באתיופיה אדם שבפומבי אוכל בשר שלא נשחט ע"י אחד הקסים, אז הוא למעשה, האקט הזה של אכילת בשר שהוא לא כשר, שלא עבר שחיטה כשרה, הוא מצהיר "אני לא שייך".

איך בן אדם חוזר להיות יהודי או איך אדם מתגייר בכלל?

הוא צריך לנקות את המערכת שלו מהמאכלים האסורים. הוא גם צריך לעשות את זה בפומבי כי הוא אכל בשר בפומבי, אז הוא צריך לשבת שבוע מחוץ לכפר בסוכה, לאכול שבוע ימים חומוס יבש ולשתות מים, בטוח שהמערכת מתנקה. מאז הוא טובל בנהר, מקבל את ברכת הקסים והוא שב ליהדות או שהוא הופך מנוצרי ליהודי.

אז הוא עובר גיור, אותו בריה שנרכש, מקבל את שם אדונו כשם אביו. אז הוא צדק. הוא גם היה זכאי לעלות. הזמנתי אותו, התנצלתי ונתתי לו ג'וב הכי טוב אצלי בשגרירות. היום הוא חי בארץ, נשוי עם ילדים וכו'.

הג'וב, בנינו חומה מסביב לשגרירות. השגרירות הייתה די פרוצה. אז הוא קיבל ג'וב לבנות את החומה יחד עם עוד כמה אנשים, קיבל משכורת.

עכשיו המצב הזה שאתה צריך להחליט מי זכאי ואנשים לא מופיעים בספר, חזר על עצמו. זה סיפור מאוד פיקנטי. אבל במקרה שמישהו עמד על כך שהוא כן יהודי והוא לא מופיע במפקד, אז הייתי מכנס את הזקנים של אותו אזור, מביא אותו ושואל אותם. אם הם היו אומרים כן, הוא משלנו, אז הייתי מקבל אותו. אני לא חושב שהספר הזה הוא תורה מסיני, אבל הוא היה מדריך טוב.

אז אדם בא, הוא נמצא בספר, אני אומר לו "כמה נפשות אתם בגונדר?" הוא אומר כך וכך, עושים חשבון, אני אומר לפקידה, "תני לו כסף כך וכך ותביא את המשפחה".

ככה התחילו האנשים להגיע. בד"כ אחד מהמשפחה בא, עובר את הטסט הזה, מוכר כזכאי לעלות, שולחים אותו בחזרה דרך הקווים "תביא את המשפחה". וככה המספר הולך ועולה. אנחנו מגיעים למצב שבאוקטובר 1990 יש לנו 20 אלף יהודים באדיס. הם שוכרים חדרים.

כששלחנו אותם בהתחלה, אמרנו "הנה קחו כסף לחודשיים אוכל ולשלושה חודשים שכירות". המזכירה שלי תמיד הייתה אומרת "תשיר להם את השיר".

הייתי אומר "כסף זה הוא לחודשיים אוכל ושלושה חודשים שכירות" ושלחנו אותם לשכור דירות.

ביקרנו בדירות, אלוהים יעזור לנו. מצאתי משפחות בתוך בתי שימוש לשעבר. בית שימוש באתיופיה הוא לא בתוך הבית. בד"כ קשה להם להתרגל שמה שאתה רגיל לעשות בחוץ, פתאום אומרים לך תעשה בבית. אבל זה כבר בעיות קליטה.

כמובן שמצאנו מקרה כזה, הוצאנו אותם מיד ועזרנו להם לשכור משהו אחר כי זה מסוכן והעונה הגשומה מתחילה במאי. והנה בפסח התחילה הנהירה הגדולה. זה מסוכן כי אין ביוב ואנשים יושבים על הג'ורה.

על כל פנים, באמת תנאים מאוד קשים שהם חיו בתוכם ואנחנו ראינו את עצמנו בכל זאת אחראים לרווחתם. לכן נתנו להם גם כספים לשכירות, לאוכל. אח"כ בהמשך הדרך הקמנו בי"ס גדול בתוך השגרירות שלמדו בו 4,000 תלמידים בארבע משמרות, לא בשתי משמרות. כלומר, כל יומיים למדו הילדים והקמנו את בית הספר לא בראש ובראשונה כדי ללמד, אלא כדי שהם יהיו תחת השגחתנו, יקבלו ארוחה נוספת, לא יסתובבו ברחובות, בינתיים הם גם למדו קצת. אבל לא זה היה העיקר.

החלוקה בין הסוכנות שאני הצגתי לבין הג'וינט, זה היה הג'וינט עוסק בכל הנושאים הרפואיים והאוכל. בסופו של דבר הם נתנו את הכספים. אח"כ סיפקו מצרכים, היו להם מחסנים עם טף, קפה, סוכר, שמן, עצים לבערה אפילו סיפקו. ואנחנו דאגנו לנושא של עלייה והכנה לעלייה, כולל בית הספר.

נתן: המצב הזה שיש 20 אלף יהודים באדיס.

מיכה: עקורים.

נתן: למה לא מביאים אותם? מה קרה?

מיכה: ממשלת אתיופיה הייתה מאוד קשוחה בעניין הזה. הפרטנר שלי, דיברתי על עמי בצד שלנו. בצד השני היה סגן שר הפנים, גוי קשוח, קולונל מרשה. נתן לנו במשורה.

גם אתיופי גאה. אחד הערכים הגבוהים בחברה האתיופית כולל יהודים שעלו מאתיופיה, זה הכבוד. והנה אני בא כאן ואני מתנהג כאילו זו החצר האחורית של ישראל. צריך להיות זהיר. הרבה מאיתנו התנהגו ככה. הוא בעל הבית והוא לא מאפשר. גם האתיופים הלא יהודים לא מאפשרים לצאת מאתיופיה. הגישה הקומוניסטית אומרת "כאן זה גן עדן ואסור לכם לעזוב את גן עדן".

זה היה מאבק יומיומי לקבל כמה דרכונים והבטחות. הבטחות לא קוימו והרמטכ"ל שלהם הגיע לפה והגיש לנו רשימה גדולה ואנחנו נתנו לו רק חלקית והוא נותן הוראה להפסיק את העלייה.

יובל: בין העולים שמיכה הצליח להעלות לארץ היה גם אברהם יצחק, קצין בצה"ל בדרגת אלוף משנה ורופא המכהן כקצין הרפואה של פיקוד דרום.

מיכה: אני הברחתי אותו מאתיופיה. הוא לא ידע את זה. ביום שהוא קיבל אלוף משנה, גיליתי לו. מה שקרה באתיופיה זה שאנחנו, אפרופו אותו סגן שר הפנים, וכל החבורה שלו. אנחנו היינו בפרקטיקה מעבירים להם תמונות, שתי תמונות של האדם שעבורו צריך להוציא דרכון. מאחורה היינו רושמים את השם שלו וכך היו מוציאים דרכונים.

יום אחד לקחתי קבוצה של עולים, הגענו לשדה התעופה של אדיס. פתאום מגיעה משטרה שאחראית על שדה התעופה ואומרת "יש לך ברשימה מישהו בשם זה וזה, דניאל משהו?" אני אומר "כן". -"אז אנחנו צריכים לחקור אותו". עכשיו אני כאילו אבא שלהם, אז אני אומר לו "הוא הולך לחקירה יחד איתי. אני קונסול ישראל והוא הולך איתי".

מסתבר שזה ילד בן 12 ואח"כ בניירות שלהם אני רואה שזה ד"ר דניאל משהו. יצאנו מזה מהר, אבל מה הייתי מאחורי המסך והבנתי שאין להם תמונות של מבוקשים, יש להם רק שמות. עכשיו אני מספק את השמות. סגרו את האוניברסיטאות בגלל המצב, גייסו את הסטודנטים, את המורים, בתי ספר תיכוניים, תלמידי תיכון, כולם מגויסים ואבי היה סטודנט לרפואה, אברהם יצחק.

עכשיו, אם אני לא מבריח אותו, הוא הולך לצבא, הלך פייפן. שם אתה חוזר מהצבא או בארון או בלי רגל לפחות. עכשיו אני לוקח את התמונה שלו, רושם שם אחר. הוא רשום ברשימת המבוקשים כי הוא סטודנט אבל אני נותן לו שם אחר וככה הברחנו אותו.

היה לנו במשרד רשימה של אנשים שצריכים להוציא אותם בדרך אחרת. סימנו את זה במרקר ירוק. אנחנו קראנו להם "הגרינה", צריך להוציא אותם. היה כל מיני שיטות. גם באמצעות השם, אבל היה לנו מקרה אחד שאישה מבוגרת נפטרה.

עכשיו יש לי דרכון שלה ויש לי בחורה שהייתה בין המורדים שאם יתפסו אותה, ישר יהרגו אותה. אז אנחנו צריכים להוציא אותה מהר.

אז מה עשינו? ממש צוות התחיל להלביש אותה, לשים לה איפור כדי שהיא תיראה זקנה. עכשיו מי שעשה את זה, זימנה שלצערי גם הוא נפטר, זימנה ברהני, הסגן שלי. הוא עסק בנושא הזה.

יובל: זימנה ברהני הוא יליד אתיופיה שהגיע לראשונה לארץ כנער בשנת 1955 ועלה ארצה בשנת 1967. זימנה כבר היה אזרח ישראלי כשהוא החליף את פרדה אקלום שנאלץ לברוח לארץ. זימנה פעל רבות להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. הוא היה בין מדליקי המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות תשנ"א בשנת 1991. זימנה נפטר בשנת 2015.

מיכה: אני שומע אותו, כל פעם הם עושים עבודה, הוא אומר "לא מספיק, לא מספיק, היא לא מספיק זקנה".

עד שעשו ממנה מזה ואמרו לה איך ללכת זקנה, ככה היא יצאה על הדרכון של הזקנה ההיא, בחורה צעירה. כל הדברים האלה קורים באותם 16 חודשים בין ינואר 90' למאי 91' שזה "מבצע שלמה". אז העלייה היא במשורה. הצלחנו להוציא עם הרבה מאוד עבודה מינואר 90' עד מאי 91', 8,500 יהודים בדרכונים. אז סך הכל הגיעו גם אחרי אוקטובר עוד 3,000. 23 אלף יהודים הגיעו מהצפון.

ואז המצב הולך ומחמיר. אני מתקדם עכשיו בעניין הכרונולוגי ואנחנו מגיעים למצב שדי ברור כבר בינואר 91' שהממשלה הזאת נופלת. מתי? זה לא ברור. בינתיים אנחנו צריכים לעבוד מולם. כשזה ברור לנו שזה עומד להיגמר, אז מתכנסים, גם החבר'ה ממשרד החוץ, מהג'וינט, סוכנות, יחד עם חיל האוויר והירוקים והמודיעין ונפגשים בבור. יש אנשים יותר מעורבים ממני, הייתי שם רק מספר פעמים קטן. מכינים תוכנית.

אחת התוכניות שבסוף לא התממשה הייתה להוציא את היהודים, עדיין העיר לא הייתה במצור, באוטובוסים לדרום אתיופיה. אנשי חיל האוויר מצאו שם שדה תעופה נטוש ודווקא הייתי מעורב בזה כי לקחו אותי כנהג עם הרכב הדיפלומטי שלי עם שני חבר'ה שלהם. נרי ירקוני שאח"כ היה אחראי על כל התעופה האזרחית כאן בארץ אחרי שהוא השתחרר, הוא הופיע שם כנציג "אל על". גם בישיבה הקובעת בסופו של דבר.

הוא לוקח אותי ואנחנו נוסעים דרומה מאדיס לאותו שדה נטוש ויושבים שם שלושה אתיופים מבוגרים עם מקלות על ספסל. הוא אומר לי "עכשיו תיסע 60 על המסלול לשעבר". מסלול כזה עפר. "תסתובב, סע 90". אז הם כבר מרימים את הראש להסתכל. "תסתובב 120". אז הם קמו. ואז כבר זה היה מספיק. נסענו, הם רצו עם המקלות אחרינו, לא ידעו מה עשינו שם ולמה.

זו הייתה אחת התוכניות. לנסוע באוטובוסים, להעמיס אותם על הרקולסים, הסכם מוקדם שכבר היה קיים עם הקנייתים, שהמטוסים האלה יעשו נגלות ומקניה כבר נביא אותם ארצה. בסוף זה לא התממש כי העיר הייתה במצור. אז התוכנית שבסופו של דבר התממשה זה שאנחנו בהסכמה עם האתיופים ננחית מטוסים שלנו וניקח את היהודים בסוף שבוע אחד. שזה מה שקרה בסופו של דבר.

יובל: בדצמבר 1989 פתחה מדינת ישראל שגרירות באתיופיה וחתמה על הסכם סיוע צבאי לממשל האתיופי בתמורה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. אבל בסוף שנת 1990, המורדים הלכו וצברו כוח ושלטונו של המנהיג הנשיא, מנגיסטו היילה מריאם, עמד בפני קריסה. כוחות המורדים הלכו והתקרבו לבירה. בישראל התעורר חשש לגורלם של אלפי היהודים שהמתינו באדיס במטרה לעלות לארץ. ביום רביעי, יומיים לפני תחילת המבצע, התברר שבשגרירות לא יודעים כמה אנשים יכולים להיכנס לאוטובוס וכמה אוטובוסים יכולים להכניס לכביש הפנימי בתוך מתחם השגרירות.

אלי אליעזרי ואולי גם עמי ברגמן הגו תוכנית. הם פנו למנכ"ל חברת האוטובוסים של אדיס עם בקבוק וויסקי וקצת שוחד. הם ביקשו כי למחרת ביום חמישי, יום לפני "מבצע שלמה" יגיעו עשרות אוטובוסים של החברה למתחם השגרירות הישראלית כדי לקחת כ-1,000 ילדים לגן החיות של האריות באדיס.

בבוקר יום חמישי הגיעו האוטובוסים למתחם, הם נאלצו להיכנס למתחם ברברס מפני שהכבישים היו צרים וקשים לתמרון. במשך שעות ארוכות, הם תרגלו ותמרנו כניסה ויציאה מהמתחם. בשעות הצהרים, יצאו האוטובוסים לדרכם וכ-1,000 ילדים ביקרו בגן החיות העלוב משהו, לדברי מיכה פלדמן באדיס.

לאחר שהסתיים הביקור בגן החיות, הנהגים חזרו למתחם להוריד את הילדים ולהפתעתם הם קיבלו שכר אדיב מאוד בגובה של שכר חודשי באתיופיה. משהתבקשו הנהגים להתייצב יום למחרת שוב פעם בשגרירות, הם עשו זאת ברצון רב. אבל דווקא מוריהם של הילדים באו בטענות למיכה וצוותו. הם אמרו כי הילדים לא רגילים לנסוע באוטובוס, חלקם הקיאו ובכלל, מה פתאום גן חיות באמצע השבוע? מיכה חייך וידע שעוד מעט הם יגלו בעצמם מה בדיוק התרחש.

"מבצע שלמה" התנהל ב-24-25 במאי בשנת 1991. במבצע הופעלה רכבת אווירית לפינוי של יהודי "ביתא ישראל" שהתרכזו בעיר אדיס אבבה. במשך 36 שעות הטיסו עשרות מטוסי חיל האוויר ו"אל על" וגם מטוס אחד של חברת התעופה האתיופית 14,310 יהודים למדינת ישראל. על המבצע פיקד סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק.

המבצע תוכנן ובוצע תחת כאוס נוראי שהשתרר באדיס אבבה עם התקרבותם של המורדים לבירה. מפקדי המבצע בדקו אפשרויות שונות וביניהן אפילו השתלטות צבאית זמנית על שדה התעופה באדיס. תת אלוף במילואים, אסף אגמון, השתתף במבצעים של עליית יהודי אתיופיה ורואיין בפרקים קודמים של הסדרה. אסף השתתף במבצעים ממש מתחילת הדרך, כבר מ-1977 ב"עסקת יהודים תמורת נשק" דרך מבצעים להטסת יהודים ממדבריות סודן. זה היה רק סמלי שיסגור מעגל בהשתתפות גם במבצע האחרון "מבצע שלמה". בשנת 1991 היה אגמון מפקד בסיס טייסות התובלה של חיל האוויר.

תא"ל במיל' אגמון: כל הפרשה של העלאת יהודי אתיופיה הסתיימה בזה שכשהייתי מפקד הבסיס בח"א 27 בשנת 91', היה "מבצע שלמה". ואז פיקדתי למעשה על כל החלק האווירי של מטוסי הבסיס שטסו לאדיס אבבה כי אז כבר הבאנו את כל העולים ממחנות הפליטים בחזרה לאדיס אבבה בהסכם שהיה שם עם מנגיסטו שהיה השליט.

טסתי עם המטוס הראשון, עם הבואינג הראשון לאדיס אבבה. מפקד המבצע היה סגן הרמטכ"ל, האלוף אמנון ליפקין שחק. הקים שם את החפ"ק. התחלנו את המבצעים ובסופו של דבר באמצע הלילה אני כבר חזרתי על מנת לגמור את הביצוע של כל מה שהיה קשור בבח"א 27 של הקליטה שלהם והפיזור שלהם.

מיכה: ד"א, הם לא נתנו לחבר'ה מחיל האוויר את הטאוור, הם המשיכו לשלוט בו גם בזמן המבצע. אבל למעשה כל החלק המערבי של שדה התעופה היה בידינו. זוכר, הלכתי לראות שם, אני הייתי אחראי בשגרירות, לא הייתי בשדה התעופה חוץ מאיזה ביקור של שעה וחצי. אז ראיתי מטוס תובלה של אתיופין אירליינס נוחת באזור המערבי ומי שמכוון אותו זה קצין חיל האוויר. האזור הזה היה בשליטתנו.

יובל: כאמור היה גם מטוס של אתיופין אירליינס שהשתתף ברכבת האווירית. ייתכן וזה היה המטוס שראה מיכה פלדמן. זה מנשה רז שצילם ותיעד אחדים ממבצעי העלייה ומופיע בחלק 22 של הסדרה. מה עשית ב"מבצע שלמה"?

מנשה: הייתי באדיס אבבה. טסתי באווירון הראשון שטס מישראל לאדיס אבבה וחזרתי באווירון האחרון שחזר לישראל. הייתי שם שישי-שבת. טסנו ביום שישי בבוקר, חזרנו בשבת לפנות ערב.

יובל: מה ראית שם?

מנשה: תשמע, הדבר הכי מדהים לפי דעתי ב"מבצע שלמה" היה נחיתה של ג'מבו, של 747 של "אל על". הגיעה המפלצת הענקית הזאת, האיומה. ג'מבו זה אווירון, כבר לא טס, ענקי, פשוט קשה לדמיין כמה הוא גדול. והוא מגיע ונוחת ורשויות התעופה האתיופיות נכנסות להיסטריה מוחלטת. הם באו לחבר'ה שלנו ואמרו "אל תביאו את האווירון הזה לפה".

הם פחדו נורא שהגלגלים שלו ישקעו במסלול. המסלול לא יצליח להחזיק מעמד מול המפלצת האיומה הזאת. אתה לא ראית דבר כזה בחיים. הוציאו את כל המטבחים ובמקום המטבחים בג'מבו שמו כיסאות כי על פי חוקי יאט"א צריך שיהיו כיסאות באווירון ואגב גם על פי חוקי יאט"א צריך גם דיילות באווירון.

המראה הזה של כמות האנשים שהייתה בתוך הג'מבו שעלתה לישראל. אני לא אשכח את המראה הזה בחיים. לא ראיתי דבר כזה אף פעם. אגב, זה היה הג'מבו היחיד שהגיע לאדיס אבבה. אחרי זה לא הגיעו יותר מטוסי ג'מבו כי נענו כמובן לבקשה של האתיופים לא להנחית מטוסים כאלה ענקיים אצלם בשדה התעופה.

מיכה: הרקולס במקום 80, לקחנו 190. ב-707 של חיל האוויר במקום 200 ומשהו אחרי שכמובן בלי כסאות, אלא על מזרונים 570. אבל במטוס "אל על" שהיה עם כיסאות, לא הוציאו, הכנסנו 1,086 איש. והוצאנו 1,087 ובספר השיאים של גינס 1,088 כי הבוס שלי שינה את מה שכתבתי מ-1087 הוא אמר בחייך, תינוק אחד? רשם שני תינוקות נולדו.

יובל: אורי לוברני נשלח ע"י יצחק שמיר לנהל משא ומתן עם מנגיסטו, שליטה של אתיופיה והוא סיפר בראיון לטל בשן מעיתון "מעריב" על פגישתו עם הנשיא. בתחילת הפגישה הבהיר לוברני שנשק לא בא בחשבון בהוראת האמריקנים, אבל אנחנו פתוחים לשמוע מה תרצו במקום. וכך הוא מספר.

"הוא, הנשיא, דיבר על 180 מיליון דולר, אמרתי לו שהסכום נראה לי מוגזם. חיפשתי איזה סכום להיאחז בו. ביקשתי מנציג הסוכנות שם, אלי אליעזרי ז"ל, איש רב תושייה, שיברר לי כמה עולה להטיס 25 אלף איש באתיופיאן איירליינס דרך רומא במחלקה הראשונה.

הוא חזר עם המספר. 25 מיליון. אמרתי זהו, זה המספר שלי. עם זה באתי למנגיסטו. הוא לא דחה אותי על הסף אבל דרש סודיות מוחלטת בגלל מדינות ערב. הסכום שלבסוף נסגר היה 35 מיליון דולר. מי ששילם את הסכום הזה לא הייתה מדינת ישראל, אלא הקהילות היהודיות של צפון אמריקה".

מיכה: ההסכם היה שעד יום חמישי, הכסף נמצא בחשבון הבנק של ממשלת אתיופיה במנהטן ואז הם יאפשרו לנו שישי-שבת את הפינוי. הם לא מצאו את הכסף, המוסד מסר להם כל מיני חשבונות בנק שלהם ששם יחפשו את הכסף. בסוף הם מצאו את הכסף ואפשרו לנו לבצע את המבצע וההסכם אמר שאחרי שהמבצע מושלם, הם יכולים לקחת את הכסף.

עכשיו למזלנו, יום ראשון, אנחנו עשינו את המבצע שישי-שבת. ראשון הבנקים סגורים, שני באותו יום שני, ה-26/05/91 היה memorial day. הבנקים סגורים. יום שלישי, הנציגים של הממשלה שבינתיים נפלה, ביום ראשון הקומוניסטים נפלו. המורדים חיכו לפי בקשתנו, לא נכנסו לעיר. אני זוכר הייתי בחדר של השגריר כשהוא מוסר לאמריקאים כדי שימסרו למורדים את הסד"כ של המטוסים ונותן בדיוק פירוט כמה הרקולסים, אפילו אולי מספרים, מספר סידורי אני מתכוון.

על כל פנים, יום ראשון, כבר אנחנו לא שם. חוץ מהשגריר שנשאר ועוד כמה אנשים. העסק נופל. המורדים שהמתינו עד עכשיו כובשים את העיר כמעט ללא שפיכות דמים. והשלטון מוחלף ביום ראשון.

עכשיו יום שלישי, הם הולכים לבנק במנהטן, אבל נציגי השלטון הישן. אבל הסטייט דיפרטמנט כבר הודיע לבנק. לא יודע אם זה היה ביוזמתנו או ביוזמתם שזאת לא הממשלה הלגאלית. אז הם לא מקבלים את הכסף.

עכשיו לצערנו לא קיבלנו את הכסף בחזרה. הוא נשאר בבנק עד שהממשלה החדשה, מה שהיה אז ממשלת המורדים, הממשלה של היום, מסדרת את כל העסק עם החתימות והם מקבלים את ה-35 מיליון דולר שזה לא מעט כסף כשהקופה ריקה כי גנבו את הכל, החבר'ה שברחו. מנגיסטו בורח כבר ביום שני לזימבבואה, ששם הוא חי עד היום. האחרים גם כן כבר לא כ"כ קיימים.

שבועיים לפני המבצע מגיע אליי אותו סגן שר הפנים שגם הוא כבר מבין שזה הסוף. הוא אומר לי "תעשה לי טובה, תעביר את אשתי ואת שני הבנים שלי לארץ". עכשיו אני הולך לראובן מרחב ואני אומר לו "שמע, הוא ביקש ואני חושב שאנחנו צריכים להסכים". למה? כי אתה לא יודע מה יקרה בעוד שבועיים. אתה רוצה לתפוס אותו אם יהיה צורך.

אז אמרתי לו "קח אותו, תן אישור" העברנו אותו לבית ברודצקי בת"א, אותה ואת שני הבנים. הוא עכשיו עדיין בתפקיד שלו. עכשיו בסוף המבצע הוא בא ואומר וגם מי שמעליו למעשה, זה קסה קבדה, שהוא חצי אח של מנגיסטו שלמד באוניברסיטה העברית, מדבר עברית פרפקט. מרשה היה פרטנר שלי, הוא היה הפרטנר של השגריר, הדרג הגבוה יותר.

ושניהם באים "קחו אותנו". עכשיו הם מפורסמים באתיופיה, כל אחד מכיר ושדה התעופה עדיין בשליטה אתיופית. אז מה עשינו? הג'וינט הביא אוטו גדול שנראה כמו אמבולנס, הכנסנו אותם על אלונקות. כיסינו להם את הראש.

עכשיו אתיופים, לא רק היהודים, גם הגויים שומרים על טומאת המת. כשהגיעו לשער של שדה התעופה, שואלים אותנו "מה זה?" -"שני אנשים שלנו נפטרו, אנחנו רוצים לקבור אותם בירושלים". -"תעברו, תעברו".

ככה הם הגיעו ארצה. עכשיו קסה קבדה חכם, ממזר. הוא אחרי כמה ימים בהילטון לקח את החבילה, גם הרבה כסף שהוא הוציא מהכספת שלו ונסע לארה"ב והיום הוא עובד עם גורבצ'וב.

החבר שלי, מרשה, קצת תמוי אפילו הבאתי לו פעם כשוחד לפטופ. מרוב פחד שמשהו עומד לקרות, שכח אפילו את הלפטופ במשרד שלו, אפילו את זה הוא לא לקח. אבל הבאנו להתאחד עם אשתו והילדים והם תקועים לנו בארץ.

העיקר הוא שהצלחנו באמת למעשה ב-22 שעות נטו מההמראה הראשונה עד ההמראה האחרונה להוציא 14,310 עולים. ביניהם 8 תינוקות שאנחנו סופרים את כל אלה שנולדו על הקרקע, באוויר. קצת זייפנו, יש איזו מישהי שילדה 12 שעות לפני כן, אבל עזרו לה אח"כ בשגרירות.

יובל: היית ער כל המבצע?

מיכה: כן, יומיים ער ויומיים לא אוכל ואיבדתי את הקול והזעתי, החולצה הכחולה הפכה להיות חומה. הייתה לנו גם תקלה עם איזה אוטובוס שהתברבר וכבר לא היו מטוסים. היו שלושה מטוסים על הקרקע, אבל מנוע אחד הלך לו. אז חיל האוויר אסר עלינו להעמיס עליו אנשים. אז הכנסנו לשני המטוסים כמה שאמרו, 190 אולי 200.

ואז הגיע איזה אוטובוס שהתברבר. עכשיו אתה צריך לחכות 5.5 שעות שישלחו לך עוד הרקולס כי כבר זהו. ואתה לא יודע מה המורדים יעשו, אולי בכל זאת יכנסו לשדה התעופה, לא ישמרו על ההסכם. ואז אמרתי לאיש חיל האוויר, "שמע, תן לי". הגעתי לשני המטוסים האלה. בראשון נכנסתי, אני דובר אמהרית ומכירים אותי. אמרתי להם "קומו" קמו, "זוזו" זזו 2 מטר. הכנסתי חצי אוטובוס פה, חצי אוטובוס שם, המריאו.

חשבתי שנגמר, הלכתי לליפקין שחק. אמרתי לו "זהו זה, גמרנו, העמסנו את הכל". פתאום מגיעות שתי מוניות, לא יודע איך הן נכנסו לשדה התעופה, 8 נשים, 4 דורות. סבתא רבתא, סבתא עם בת לא נשואה, בת עם ילדה ובת עם תאומות או שתי בנות. עכשיו, אני כמו טמבל, זה סוף המבצע, אני אומר להן "יש לכם תעודת זהות?"

קראנו לזה פלסטיק כי זה היה פלסטיק כזה. עכשיו לסבתא רבתא יש, לסבתא עם הילדה אין. אני מקבל אישור מחיל האוויר לתת להן לעלות להרקולס הפגוע עם המנוע. ואני שולח לשם רק 6. כלומר, אני אומר לסבתא רבתא "את תלכי ואת עם הבת תלכי ואת עם שתי הבנות תלכי" וההיא, הסבתא עם הבת הלא נשואה, אני אומר "ביום שני תבואי לשגרירות".

עכשיו אני יודע אם תהיה ביום שני שגרירות? הכל כאן כמו שאומרים ביידיש "אויף טיש און בענק". אלה הולכות ואלה נשארות לידי. המטוס מתחיל לזוז אחרי שהעמיסו את ה-6. ואז הסבתא הזאת זורקת את עצמה על האספלט בוכה וצורחת.

בא אלי ליפקין שחק ואומר לי "מה זה?" אני אומר לו "אין להם פלסטיק". אומר לי "פלסטיק שמסטיק, מה אתה מבלבל ת'מוח? תעלה אותן למטוס שלנו!"

עכשיו הוא היה שכן שלי. היינו נפגשים, היה קורא לי פלסטיק, שמסטיק כל הזמן. הוא צדק. נכנסו למטוס, אני הייתי בין האחרונים. בשורה הראשונה יושב ליפקין שחק ואורי לוברני עם רגליים משוכלות כאלה, המבצע נגמר.

הוא רואה אותי נכנס, קורץ לי, אומר לי "וואלה אם הן היו יודעות איזה רעש יש בהרקולס, גם אם היה להן פלסטיק לא היו מראות לך. תראה עכשיו הן אוכלות ארוחת בוקר מסודרת".

[מוזיקה]

מיכה: והגעתי ארצה במטוס האחרון המאסף. אנחנו עקפנו שלושה מטוסי הרקולס אחרונים. כמעט 5 שעות הרקולס טס מאדיס לארץ והמטוס שלנו טס 3.5 שעות 707. אז עקפנו אותם. אז אמרתי, אני רוצה לראות את הנחיתה של העולים האחרונים.

ירדתי עם הצוות, היו לי אנשי צוות גם. ואז עומד שם בן אדם, אומר לי "זה האוטובוס שלכם, תיסעו לביקורת גבולות". אמרתי מה ביקורת גבולות. הוא אומר לי "תעלה לאוטובוס". עליתי. אבל לנהג אמרתי "תיסע למסלול".

נסע למסלול ועמדנו שם. הגענו למטוסים האלה שנחתו אחרינו, במיוחד שני המטוסים העמוסים ואנשים נשפכו. גם הם לא ישנו לילה, גם הם לא אכלו יום, לא ישנו, הזיעו, היו אפתיים.

אני זוכר שעמדנו מולם והם זיהו אותנו והעיניים שלהם מזה נצצו והיו כאלה שניגשו אליי, יכולים היו להיות הוריי, אמרו לי "תודה רבה אבא מיקה".

זה הכינוי שקראו לי באתיופיה והיום יש משפחות שעדיין קוראות לי "אבא מיקה". זה היה הפרס הגדול בשבילי. העובדה שיש עד היום אנשים שקוראים לי "אבא מיקה", זה הפרס הגדול לחיים שקיבלתי.

[מוזיקה]

מיכה: אני בן ליהודים, אמרתי לכם, שעלו מגרמניה, אבל לא אמרתי לכם שכשמלאו לי 13 אחרי בר המצווה, ההורים שלי ירדו לגרמניה יחד עם אחי הקטן ואיתי. את הבגרות שלי עשיתי בגרמניה. סבלתי, לא נהניתי בגרמניה.

יובל: על איזו שנה אנחנו מדברים?

מיכה: ב-57' ההורים שלי ירדו מהארץ. אז גדלתי בגרמניה 7 שנים עד שעשיתי בגרות. בגרמניה מוסיפים לך, עכשיו כבר לא, הייתה שנת 13, לא הספיקו להם 12 שנים, הוסיפו עוד שנה. אז סיימתי שם בגיל 20, חזרתי ארצה, שירתי בצה"ל וכו'.

על כל פנים, יש לי גרמנית טובה כמעט כמו העברית. ואז פונים אליי, אומרים "מקרן היסוד תיסע לגרמניה, תדבר אל ליבם של היהודים שיתרמו לקליטת עולי אתיופיה".

מגיעים בשעת צהרים. אלוף משנה, מפקד טייסת הרקולסים בשם נחמיה שלם, ובחור בשם ממויה זרה, עובד סוציאלי שהוא שכן שלי היום כאן במודיעין. אנחנו מגיעים למינכן. והתוכנית שלנו ב-8 להיפגש עם היהודים במינכן.

אז מה עושה יהודי ישראלי שיש לו כמה שעות זמן במינכן? אנחנו החלטנו הולכים לדכאו. ושם בדכאו זה היכה בי. עמדתי שם מול המשרפות, על האדמה הזאת שרוויה בדם יהודי ואני אומר לעצמי, כולם אומרים לך תודה רבה, אתה צריך להגיד תודה על שזכית להיות באתיופיה בזמן הזה.

כי כל בן אדם יכול לקרוא היסטוריה. יש אנשים שכותבים היסטוריה, אני זכיתי להיות חלק מעשיית היסטוריה. ולמי אני צריך להודות? ליהודי אתיופיה שעשו את הדבר הגדול הזה והלכו לסודן ואח"כ לאדיס והסתכנו ואנחנו זכינו להיות כלי בידם כדי שיגשימו את החלום של אבותיהם.

אז אני צריך להודות להם.

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן. גם לי ירדו דמעות כשערכתי את סוף הפרק, הכל בסדר. אני רוצה להקריא לכם משהו שקיבלנו ממאזין בשבוע האחרון:

"שמעתי בעת רכיבה על אופניים את הפודקאסט על דוד אבטה והדמעות זלגו מהתרגשות עת סיפר על הטיסה בארץ. ברמזור ברחוב אבן גבירול עצרה אותי גברת מבוגרת, אמרה לי שהכל יהיה בסדר והציעה מים. טרחתי להסביר לה ארוכות במה דברים אמורים והיא הבטיחה לשמוע את יציאת אתיופיה. תודה על פועלכם, שבת שלום".

מרגש ממש והאמת שנשמח לשמוע גם מכם תגובות על הסדרה, כל תגובה. אתם מוזמנים לשלוח לנו באתר il.co.historia.www או ישירות אליי למייל yuval@historia.co.il

זאת יכולה להיות תגובה מסוימת על פרק ששמעתם, תגובה על אחד הפרקים או הסיפורים שקרה לכם משהו בעקבותיהם. כל תגובה מעניינת, נשמח מאוד לשמוע.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

0 views0 comments

Comments


bottom of page