top of page

יציאת אתיופיה - פרק 17: "המעשה הכי אמיץ שנתקלתי בו"

"זה היה המעשה האמיץ ביותר שנתקלתי בו בחיי", סיפר לנו איש המוסד י.ג., "וראיתי והשתתפתי בלא מעט מבצעים שכאלה". כפר הנופש בסודן נסגר. עליית היהודים לישראל הופסקה. אבל במחנות הפליטים בסודן היו אלפי יהודים שהגיעו מאתיופיה. רבים תהו מה יעלה בגורלם? פעיל מיהודי אתיופיה שעלה לארץ, רטה מוגס, התנדב להגיע לסודאן באופן חשאי ולהיכנס לגוב האריות כדי לחדש את הפעילות. אם היה נתפס היה עובר עינויים קשים ונתלה. רטה ידע את זה. ובכל זאת, הוא נכנס מבלי להביט לאחור.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/09/2020.

"קטעים בהיסטוריה", פרק 419: "המעשה הכי אמיץ שנתקלתי בו" - "יציאת אתיופיה" חלק 17.

י.ג: אני מוריד את רטה ליד מחנות הפליטים. עכשיו הבחור הולך אמיתי לתוך גוב האריות. זה מקום שרוחש כוחות ביטחון סודניים, רוחש מיליון ורבע איש שם, זה לא מישהו ממחנות הפליטים. בפעם הזאת שהוא ירד איתנו מהאונייה, הוא כבר אזרח ישראלי. תופסים אותך כאזרח ישראלי זה לא כמו שתופסים אותך כפעיל במחנות. זה דינו אחד, מה שנקרא. והוא באדישות, יאללה להתראות והולך, נעלם בעלטה.

"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

קטעים, פרק 419.

"יציאת אתיופיה" - פרק מס' 17 - "חידוש המבצעים המוטסים".

יובל: בפרק 8 של הסדרה, הפרק השני על כפר הנופש, סיפרנו לכם על החילוץ הדרמטי של לוחמי המוסד מחרטום ומכפר הנופש אחרי ההפיכה בסודן. עקב סגירת כפר הנופש, הופסקה הפעילות של העלאת היהודים במבצעים המוטסים. אבל במחנות הפליטים בסודן היו יהודים רבים שהגיעו מאתיופיה. מה יעלה בגורלם?

זהו איש המוסד י.ג.

י.ג: כאילו תמה פעילותנו בסודן אבל יש בעיה, יש עוד יהודים במחנות. אני ראש המחלקה ומפקד המבצע, בוער בעצמותינו לפתור את העניין, רוצים לחדש פעילות. חיל האוויר אומר "לא תנאי בל יעבור אבל היינו מרגישים יותר נוח אם י.ג יהיה על הקרקע בסודן לפחות בשתי הנחיתות הראשונות של חידוש הפעילות ותוך כדי זה להכשיר צוות חדש וכו".

התחלנו לגייס אנשים חדשים. ועכשיו אני חוזר לפעילים כי בקטע הזה, באירוע הזה, היה אחד מהמעשים לדעתי האמיצים ביותר שאני מכיר בכלל, לא רק במבצע הזה, בכלל. וראיתי דברים אמיצים של אנשים אמיצים בחיים שלי מספיק.

אין לנו שום קשר עכשיו בתוך מחנות הפליטים, אנחנו עזבנו את הכל. אין פעילים, לא יודעים אם ישנם, לא יודעים כלום. לא יכולים לקבוע איתם גם, אין לנו שום אמצעי להפעיל אותם, שום דבר. אז מה עושים?

אני פונה לאחד הפעילים המקוריים שהיה בצוות שעבד איתי בסודן הרבה שנים והפעילים האלה, כל פעם שהרגישו שהביטחון הסודני קצת חושד או משהו, היינו מוצאים אותם וממנים חדשים, הם היו חבר מביא חבר.

אחד הפעילים האלה גר בבאר שבע. אני מתקשר אליו, בחור בשם רטה. אומר לו "רטה שמע, חוזרים לעבוד בסודן, אתה רוצה לבוא?"

אומר "אתה בא, אני בא". ככה.

רטה: אני רטה מובגס, אני שעבדתי שלוש וחצי שנים בסודן לפני שעליתי לארץ. היינו כמה צעירים סטודנטים שגייסו אותנו ב-1982 ועברנו שם, חלק עבדו ועלו לארץ ואני המשכתי לעבוד עם חברים אחרים, גייסנו חברים אחרים ואז אחרי שלוש וחצי שנים התגלה המבצע שהיה ביום והשליט שקראו לו נומרי. הייתה הפיכה צבאית בגלל שישראל הגיעה ולקחה את יהודי אתיופיה, 6 חודשים אי אפשר לצאת או להיכנס, אבל אחרי 6 חודשים המוסד יצר קשר איתנו בדרכים אחרות ויצאנו משם צוות ועלינו דרך גרמניה. מגרמניה הגענו לארץ ולפני שעלינו וגייסנו כמה צעירים כמו אסנקאו מקונן ואחרים גם היו.

[מוזיקה]

יובל: המוסד מבקש מרטה לכתוב מכתבים באמהרית לפעילים האתיופים, כאשר המוסד מכתיב את התוכן. את המכתבים מעבירים לפעילים האתיופים שנמצאים בחרטום, בירת סודן והם מתכתבים עם רטה שמתרגם עבור המוסד את הדברים. אחד האנשים שמקבל ושולח מכתבים הוא אסנקאו מקונן.

אסנקאו: אני אסנקאו מקונן, כך היינו לתקופה מאוד קשה שהייתה לנו. ואחרי זה קיבלנו מכתב מישראל. במכתב אומרים בתאריך כך וכך מישהו מאיתנו מגיע, אז אתם תפגשו אותו. יופי. עכשיו יש תקווה. ובזמן הזה אני ועוד אחד מארבעתנו הלכנו לפגוש את הבן אדם הזה. אנחנו לא מכירים אותו, גם כן לא מכיר אותנו. הם אמרו לנו שם בדוי ולא שם אמיתי שלו. אנחנו ממתינים שם במקום איפה שכל הסודנים עוברים. אז יש סימן, יש קוד. ברגע שהוא מראה לנו את הקוד, אנחנו צריכים לגשת אליו.

אז אחד מסתובב, שם גם הרבה זרים חיים במקום הזה. זה מקום של עשירים מאוד. אז אנחנו רואים הרבה אנשים לבנים. אחד ראה אותנו, עבר. אז אמרנו אני חושב זה הבן אדם הזה. גם מפחד כי מסוכן שם, אז הוא עבר אותנו, חזר. חזר, הסתכל עלינו, עצר שם. הלכנו אליו, בוודאי זה הוא.

"היי היי. אתם מכירים?" אמרנו לו "כן, מכירים" אז הוא אמר לנו "כנסו". נכנסנו והוא נתן לנו כמה הוראות, כמה עדכונים. הוא אמר "אתם ארבעתכם כבר רשומים במדינת ישראל, ממשלת ישראל מכירה בכם."

הוא אמר לנו מה אנחנו צריכים לעשות, מה יהיה לנו פה. אנחנו צעירים. הוא נתן לנו כסף. אז עכשיו הוא בישר לנו שהמסלול מתחדש. המסלול מתחדש, כבר יש אנשים יהודים שלא ידעו שהדרך נסגרה, הם הגיעו, הם כבר בכלא. מעל 50 ומשהו יהודים עם כל המשפחות שלהם, שמו אותם בכלא.

הוא אמר לנו "אנחנו מחדשים את מסלול העלייה אז אני צריך מישהו שיסע איתי לגדרף". אנחנו צריכים לעשות את זה בהגרלה, זה סיכון חיים. אז אנחנו כתבנו את השמות של ארבעתנו לעשות הגרלה שהשם הראשון שיצא הוא צריך ללכת איתו. אף פעם לא עשינו כי זה מסוכן ללכת עם הזר. אז השם שלי יצא.

כשאני מגיע הוא עצר, נכנסתי. אני ישבתי במושב האחורי, הוא אמר לי " אסנקאו, אני לא מכיר אותך. אם אנחנו ניתפס, יעצרו אותנו במחסומים, אני לא מכיר אותך, רק נתתי לך טרמפ, שלא תגיד שום דבר אחר. אני לא מכיר אותך, אתה לא מכיר אותי". התחלנו לנסוע, כמובן מדברים. אז הוא אמר לי "אני מראה לך משהו, אתה צריך לראות ולזכור אותו".

במחסום הראשון עברנו אותו, השוטרים שם עם הנשק ודרוכים. נתנו לו לשלום והוא עבר. שמחנו. במחסום השני הם עצרו את הכביש, מורידים אותו מהכביש ושם כל הבדיקות. אז גם הוא האט את הנסיעה, הוא הגיע, נתנו לו לשלום והעבירו אותו. הוא שמח, גם אני שמחתי. צעקנו שם ולפני שהגענו למחסום האחרון, הוא אמר לי " אסנקאו, עוד לפנינו, אני מראה לך דבר, תקרא אותו ותזכור אותו וגם תספר לחברים שלך. יום אחד אנחנו נצטרך את המקום הזה". אמרתי "אוקיי, נעשה". אז עברנו. "ראית אסנקאו?" אני לא ראיתי שום דבר. -"מה קראת?" אמרתי לו "וולקאם טו גדרף". -"אוקיי, תזכור את זה".

יובל: אסנקאו חוזר לחרטום ומספר לחברים שלו על השלט, "ברוכים הבאים לגדרף", תזכרו את השם הוא אומר להם. עד מהרה איש מוסד מודיע לאסנקאו, אנחנו מחדשים את הטיסות מישראל למדבר הסודני כדי להעלות את העולים האתיופים לארץ. הוא אומר לאסנקאו, אתם תפגשו אנשים ליד אותו שלט "ברוכים הבאים לגדרף". זה שוב רטה.

רטה: ואז אחרי 6 חודשים אז להתחיל את המבצע כמו שאז היה ולא יכלו להסתמך על הפעילים שם, אז אמרו לי, בוא רטה, ניסע דרך הים.

י.ג: עכשיו אני לא יכול להיכנס לסודן כי אני אחרי שנעלמתי מהכפר, אני ברשימה השחורה. פרסונה נון גרטה. אנחנו פונים לחיל הים שוב. כאמור, חיל הים תמיד שמח לעזור ועשינו שני מבצעים שהם למעשה לא רק חשאיים, הם למעשה סמויים בחלקם. חלק מהצוות היה ישן שלי, הוכנס ע"י חיל הים בלילה חשוך לחוף בסודן. איך עשינו את זה? לקחנו גוררת אזרחית.

יובל: זהו אילן בוכריס, מפקדה לשעבר של אוניית חיל הים "הבת גלים", שעל מעלליה סיפרנו בפרקים קודמים.

אל"מ במיל' בוכריס: בשלב מסוים הגיע אליי לפגישה ראש המוסד נחום אדמוני יחד עם הסגן שלו, אהרון שרף והם שאלו אותי אם אני מסוגל להפליג לסודן עם גוררת. חיל הים לא החזיק כלי שיט שהיו מסוגלים להפעיל לטווח ארוך בים סוף. ולכן בנמל האזרחי היו שתי גוררות. "צינה" שהייתה גוררת גדולה מאוד יחסית, אפשר היה להפליג איתה לטווחים ארוכים, אבל זה גוררת, זה לא כלי שיט שאפשר להפליג איתו בצורה נוחה עם אמצעים. הסברתי להם שאם הם רוצים לעשות מבצע כזה, צריך להוריד סירות גומי. המשמעות של לבנות דק על הסיפון של הגוררת שהיה עמוס עם כננות וציוד נוסף ולאפשר מנוף חבלים של הגוררת. להעמיס סירת גומי על הדק הזה שבנינו.

ואז החלטנו להעמיס שתי סירות גומי רגילות, מרק 3 לא מרק 5, סירות יותר קטנות וסירת מרק 3 עם מכ"ם עליה, שהסירות יפליגו, יוכלו לזהות את החוף, יוכלו לזהות את נקודת החבירה.

תפקידנו בכוח היה להפליג עם הגוררת "צינה" לאזור החבירה הרגיל של ה"בת גלים" שהיה בעבר, להוריד את סירות הגומי, לוחמים משייטת 13 ואנשי מוסד לחוף. בגלל שלא היו יכולים להגיע לשם דרך טיסה רגילה. הוויזות של רוב אנשי המוסד נפסלו והם לא היו יכולים להגיע יותר בטיסה מסחרית רגילה.

מישהו חיכה להם בחוף, חיכה עם רכב, לקח אותם לנקודת הכנה של משטח הנחיתה של הרקולסים. ביצענו את זה פעם אחת ואנחנו היינו אמורים להמתין בים עד שההרקולסים ממריאים והכל בסדר והיינו משתחררים, מפליגים חזרה הביתה.

בהפלגה הראשונה בעצם גם קיבלנו הנחיות שאנחנו חייבים לזהות את האנשים בחוף, ליצור איתם קשר וסימני אור על מנת לוודא שזה אנשים שאיתם אנחנו אמורים לחבור. פרט לעובדה הזאת, לא היה ברור מי אלה האנשים בחוף, אבל אוקיי.

הכנו את ה"צינה" אחרי שסיימו להרכיב עליה את כל מה שבנו עליה, כל המשטחים, כל מה שצריך לבנות. עשינו תרגיל, כלי שיט לא פשוט לתפעול, לכן גם ביקשתי שהצוות האזרחי של ה"צינה" יפליג איתי. הם יודעים להפעיל את הגוררת ועוד מספר חיילים שצירפנו. רוב האנשים היו מילואימניקים של חיל הים, כך שלא הייתה בעיה. היה לנו צוות משולב של צוות ה"צינה", קצת חיילים והיינו אמורים להעמיס שלוש סירות גומי עם לוחמים, עם אנשי מוסד ואת כל זה היינו צריכים לתפעל במשך מספר ימים בשטחים המוגבלים. אם זה בחדר האוכל, אם זה במטבח וכל מה שקשור ללוגיסטיקה תוך כדי הפלגה עד שנגיע ליעד.

אחרי שביצענו מספר אימונים בחוף אילת, הגיע יום השין, הפלגנו לכיוון פורט סודן. ל"צינה" היה מכ"ם דק בגובה של 12 מ' כמעט, כך שהיה אמור לזהות את החוף בצורה ברורה. לפי הזיהוי היינו מתמקמים על המפה או לראות איפה אנחנו נמצאים. הגעתי פחות או יותר לנקודת החבירה שערכנו לפי ניווט של זמן המרחב ואנחנו לא מגלים במכ"ם שום דבר, הכל חושך, אין לנו שום נקודת אחיזה ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים בכלל.

דבר מוזר, חשבנו שיש תקלה בדקה, הרבה דברים, אבל פה ושם מצמץ לנו איזה זיהוי של ריף כזה או אחר, אז לא היה לנו ברור מה קורה פה. אז לקחתי הפלגה להפליג לכיוון הנמל לפורט סודן. לפני הכניסה לפורט סודן היה מגדלור שנקרא סנגנב ריף, הוא מגדלור שנתן זיהוי לאונייה להיכנס לנתיב כניסה של פורט סודן.

מגיעים ולא רואים כלום, לא מזהים שום נקודה בחוף. בא אליי אחד החיילים והזכיר לי שיש לנו סירת גומי עם מכ"ם בירכתיים. הפעלנו את המכ"ם על הספינה והמכ"ם הקטנצ'יק ה-101 הזה מגלה את החוף כמו שצריך. אנחנו מזהים את עצמנו, מזהים את נקודות החבירה, נרגענו שאנחנו נמצאים בנקודה הנכונה פחות או יותר.

הורדנו כמובן את הסירות לקראת ערב. לפני הביצוע הורדנו את סירת המכ"ם ואת סירת הגומי. השארנו סירת גומי נוספת בחירום, תדרכנו את מפקד הכוח של סירות הגומי על נתיב ההפלגה. הם יצאו לים לפי לוח זמנים שקבענו שרואים שני אנשים, קשר ונצנצים.

ובעצם מתקיימים שני תנאים. מפקד הכוח של שייטת 13 אומר לי "מה עושים?" אמרתי לו "תמתין חצי שעה, תראה בסביבה שאין שום אנשים נוספים חוץ משני האנשים האלה שאמורים לחבור, נקבל החלטה בעוד חצי שעה".

ההוראה הזאת לחבור רק אחרי שלושת התנאים האלה הייתה של ראש המוסד אז, מפקד חיל הים כמו שאני זוכר אמר, "תבדקו, תראו, תתקשרו עם הקריה". אחרי חצי שעה הוא אומר לי "זהו, יש לנו נצנצים, יש לנו זיהוי של שני אנשים, אין קשר". אמרתי לו "תנחת, תחבור איתם".

הוא נוחת, חובר איתם, הכל בסדר, אנחנו מדווחים לקריה שבוצעה חבירה, הורדנו את האנשים. הם הולכים עם החבר'ה שלהם, הסירות גומי אחרי כמה דקות מתחילות לחבור אלינו. מעלים אותן לגוררת ואנחנו מחכים בגוררת לקבל הנחיה על סיום המבצע וצפונה לכיוון אילת. עשינו תחקיר, התברר שבעצם החבר'ה שהיו אמורים להיות בחוף, שלחו אותם לאיזושהי נקודה ולכן לא היה קשר.

י.ג: ואנחנו עולים על הגוררת, זה שלושה ימי הפלגה. אנחנו עומדים על גשר הפיקוד. מפעם לפעם בשעות מסוימות שידענו שיש לוויינים, היינו מסתתרים. באחד הימים כשאנחנו עומדים על הגשר, רטה אומר "תגיד לאן אנחנו נוסעים? יש לך נמל שלך?" אמרתי לו " רטה, הכל יהיה בסדר".

רטה: לקחו אותי דרך הים, הגענו לפורט סודן, הגענו 10 מייל לפני, עצרו את האונייה והתחילו להוריד אותי. היו הקומנדו הימי עם הסירות הקטנות. העלו אותי לשם, הייתי עם בגדים של צה"ל ואז עם הכל, עם הדרכונים הייתי. אז כשנסעתי בסירות, כל המים נכנס לי בפעם הראשונה שלוקחים אותי בסירה הקטנה הזאת עם הקור, עם כל המים שנשפך בתוך הסירה הקטנה ובמהירות של לא יודע כמה. לקחו אותי 10 מייל לחוף הים של פורט סודן.

ואז אנחנו יורדים שם אז אמרתי, קודם כל אני רוצה להחליף בגדים, אני מת מקור. לקחו אותי והכניסו אותי לתוך הג'יפ. אני נכנס לשם, פתחו את האוורור של החום, אז התחלתי להתחמם. אמרתי לאן נוסעים? היה לילה. נוסעים לגדרף, נסיעה בג'יפ, בצוות היו אנשי מוסד וגם אחרים אז הסירות חזרו בחזרה לאונייה וחזרו לארץ.

ואז ניסינו לצאת מהגבול, מהים שם, חיילים סגרו את הכביש ואני רואה שיש חיילים, איך תעבור את המחסום? אומר לי "תחכה רגע, אנחנו נפתח את המחסום" הם עם קלצ'ניקוב אחד ליד השני, שניים אני רואה ואחרים היו בתוך האוהל, ישנים. הרים את המחסום ביד ואחרי זה לאט, לאט נסע ולא ראו אותנו אם נסענו, אף אחד לא הרגיש.

י.ג: אני מוריד את רטה ליד מחנות הפליטים. עכשיו הבחור הולך אמיתי לתוך גוב האריות. אמרתי לחבר'ה שיושבים איתי באוטו "דעו לכם שאני לא מכיר מבצעים או אנשים ברמת אומץ לב, לא מכיר. תדעו לכם, הוא הולך באמת".

עכשיו זה מקום שרוחש כוחות ביטחון סודניים. לא כתוב על היהודים "אני יהודי", יש מיליון ורבע איש שם. הוא צריך לחפש יהודים בתוך הדבר הזה ויש לו שעתיים. זה באמת עוד אלמנט של סיכון, זה אזרח ישראלי. זה לא מישהו ממחנות הפליטים. בפעם הזאת שירד איתנו מהאונייה, הוא כבר אזרח ישראלי. תופסים אותך כאזרח ישראלי, זה לא כמו שתופסים אותך כפעיל במחנות. זה דינו אחד מה שנקרא. והוא באדישות, "יאללה להתראות" והולך, נעלם בעלטה.

[מוזיקה]

אסנקאו: אני וחבר שלי נסענו לגדרף. מצאנו את האנשים בגדרף, התארגנו ואמרנו להם: "בתאריך כך וכך יש לנו את המבצע, המבצע הלילה ואנחנו צריכים לארגן את האנשים האלה". -"אוקיי אנחנו עובדים על זה".

באותו ערב אנחנו צריכים ללכת ל"וולקאם טו גדרף" ולפגוש את האנשים שמגיעים מישראל, אלה שצריכים לעשות את המבצע. מביאים את המשאית, ההרקולס והכל. אז איך אנחנו נלך לשם? אז אחד מהקומיטי בגדרף הוא מכיר את האזור, אז אמר "בסדר, אנחנו נצא, יצאנו לדרך".

שלושה או ארבעה הלכנו למקום הזה ברגל, פשוט הוא לקח אותנו למקום מפחיד והגענו לשם. אנחנו הסתתרנו וממתינים. כל הרכבים עוברים. רכב אחד הגיע והראה לנו את הקוד. גם אחד יצא מהרכב הזה, היה אתיופי שעבד איתנו, פשוט עלה לפנינו.

נתן: איך קראו לו?

אסנקאו: רטה, רטה מוגס. אחד מהפעילים המרכזיים, זה הוא. יש עוד שמרכזיים. אנחנו החלפנו אותו. עבדנו בתקופה מסוימת ביחד ואחרי זה הם עלו ואנחנו נשארנו שם. אז הוא פעיל מאוד, מאוד מוכר. והוא ירד, אנחנו מכירים אותו, התחבקנו, מה שלומך, מה עניינים ואיך ישראל? אנחנו מתעניינים בישראל, בירושלים.

רטה: אז הורידו אותי בערך בחמש וחצי התחיל חושך, אז בסוף מצאתי את אסנקאו. הפגישה הראשונה שהוא ראה אותי, הוא נבהל "איך הגעת?" אמרתי לו "לא לשאול שאלות ואני רוצה לדעת מה המצב".

אומר לי "המצב לא טוב. יש שינוי בפנים ולא כמו שהיית אז רטה. אם יראו אותך ביום שאתה הולך בתוך המחנה, לא משנה בתוך העיר, ישר יזהו אותך ויתפסו אותך, אתה לא תצא מזה". אמרתי להם "קודם כל, אני לא נכנס לעיר ואם יש שינוי לא משנה, תראו לי איפה אתם ישנים". שאלתי אותם "כמה אנשים נמצאים שם ואם אפשר להעלות אותם?" אמרו לי "יש 66 אנשים, יש אנשים לידנו קרוב, זה מה שיש".

לא אמרתי להם אנחנו לוקחים אותם, לא לוקחים אותם, אני יודע שנביא אותם אבל להם לא אמרתי. "אי אפשר להוציא אותם?" -"כן". לאסנקאו אמרתי "לא להגיד שאני פה, אם יתפסו לא ידעו, רק אתה תדע שאני פה, רק מה שאני אומר לך תעשה". אז מה שאמרתי לו עשה, הביא את האנשים לתוך איזשהו וואדי כמו שאז היינו עושים.

אסנקאו: בדרך שבאנו נכנסנו לגדרף. זה לא היה שביל, זה מישור, יש לו גם מן תעלות וכל הדברים האלה. הג'יפ עבר הכל כי המחסום אנחנו לא יכולים לעבור אותו בשום פנים ואופן, היו תופסים אותנו. אז נכנסנו לגדרף ויצאנו. חצינו ויצאנו לכיוון איפה שאנחנו מעלים את האנשים.

אז רטה ירד איתנו, הם הלכו, אמרו לנו "בשעה כך וכך אנחנו צריכים להיפגש עם האנשים." אז אמרתי לרטה "בוא, אנחנו נראה לך את המקום שאנחנו עושים את המבצע". לוקחים אותו, זה חושך. הגענו למקום, איזה מקום יפה. פשוט הם עבדו בשבילנו במקום הזה. יש כניסה לרכבים, הטרקטורים לקחו את העפר, ממש ארגנו את המקום כמו שצריך.

רטה: אז הביאו אותם לשם. בזמן שהביאו את הצוות של אסנקאו, באים ג'יפים שלא יודעים מי זה. חשבנו שכבר גילו אז אנשים נשכבו לתוך הרצפה. לא היה כביש. אז אמרתי לאסנקאו "כנראה הסקיוריטים גילו ונתפסנו כבר" אז אמר לי "בוא נשכב".

שכבנו למטה, ראינו את האור, אם רואים אותנו או לא, לא שמנו לב. ואז הפסיקו לנסוע, אנחנו רואים אותם עם האור, לא הייתה לנו ברירה ואז כנראה מחכים לנו. אז נחזיר את האנשים או לא נחזיר? ואז התחלתי לראות אם זה צבאי או אזרחי הרכב. ראיתי שזה אזרחי והיה בדיוק מעל הכביש.

אסנקאו: פתאום אור גבוה של רכב טרנזיט. לא התכוננו, פשוט אמרנו הכל בסדר. לא התכוננו למקרים האלה. נשכבנו על הבטן, הוא בא הרכב הזה, עצר בצד שלנו. אנחנו שומעים דיבורים סודנים, לא זזים. היינו חמישה כולל רטה שהגיע מישראל. הוא ככה נמתח ומסתובב, הוא רואה אותם שם. הוא לא ידע מזה. הם באו לעיסוקים שלהם. אנחנו לא ידענו והם לא ידעו. הסתכל, הוא שאל את עצמו, מה זה הדבר הזה?

התחלנו לזרוק אבן ואם האנשים האחרים יברחו, אם לא, בוא נראה. זרקנו את האבן על יד וברחו, אז ידענו שאזרחים סתם. ברגע הזה אנחנו קמנו, רצים. הוא מפחד צועק צעקות, ניסה לפתוח את הדלת של הרכב ולא הצליח מרוב הפחד. אנחנו התפזרנו, שניהם הלכו לכיוון העיר למרכז. שלושתנו לכיוון הגבעות וחושך. שומעים את הצעקות שלו ואנחנו רצנו. בסוף הוא הצליח להיכנס, תפס את ההגה, נסע. לאן הוא נסע? לכיוון המחסום הזה, כנראה רצה לדווח או משהו כזה.

אנחנו טיפסנו לגבעה, מאוד גבוה. שם ראינו את הכל. זהו אין מבצע. איך אנחנו יכולים לעשות את המבצע? אז אנחנו חוזרים. אז רטה אמר "לכו תביאו את האנשים". אמרתי לו "השתגעת? איך אנחנו יכולים להביא את האנשים למקום הזה? כבר ראה אותנו, לא?" הוא אמר "לכו תביאו את האנשים".

הוא היה גיבור, אני אומר גם בכנסים, אני מדבר עליו כגיבור. הוצאנו את האנשים, לקחנו אותם. הגיעו אנשי מוסד ואנשי קומנדו, רטה גם הגיע, אנחנו העלנו את האנשים בשקט. זה הצליח ואמרנו ביי ביי. לפנות בוקר הלכנו לעשות ניקיון, הכל בסדר. ראינו בבוקר אין אנשים, לא חוזרים אז הכל בסדר. כך הצלחנו את החידוש הראשון.

רטה: ואז אמרתי 66 אנשים נמצאים פה ואז הביאו את המשאית, עלינו על המשאית, נסענו בערך שלוש וחצי שעות לכיוון פורט סודן עם 66 אנשים. אמרתי לאסנקאו "יכול להיות אני אחזור, יכול להיות לא, נהיה בקשר. אם יש אנשים, תרכזו כמו עכשיו ואם נצליח בלי שידעו הסודנים, אנחנו כבר בארץ היום".

ואז הגענו למדבר שלוש וחצי שעות וההרקולס כבר בדרך של חיל האוויר. בדיוק כשהגענו ההרקולס התחיל לנחות בתוך המדבר, התחלנו להוריד את האנשים. האנשים לא ידעו מאיפה הוא בא להם עם כל הרעש של ההרקולס, לא מכבים את המנוע וכל האבק. הכנסנו אותם לתוך ההרקולס. אחרי 3 שעות ומשהו נחתנו בארץ.

י.ג: וחוזר אחרי שעתיים עם 67 עולים. אנחנו מעמיסים אותם על המשאית, נוסעים למדבר, מנחיתים את ההרקולס, אלה שבאו דרך הים נכנסים עם היהודים פנימה ושני החבר'ה שחיכו לנו בחוף נשארים בסודן כי הרכב יצא.

אנחנו עושים למעשה שני מבצעים כאלה, כאשר במבצע השני לקחנו פעיל אחר שהיה איתנו בזמנו במחנות, מהארץ גם כן. עכשיו קצת יותר קל לו כי הוא נכנס פעם שנייה אז רטה תדרך אותו איך לעשות מה. תוך כדי זה מכשירים צוות חדש ונכנס מפקד בשם אייל מלמד והם בונים כיסוי כי כפר הנופש כבר לא רלוונטי. ועושה עוד שישה או שבעה מבצעים לא פחות יפים ולא פחות מפוארים מאלה שדיברתי עליהם.

אייל: שמי אייל. הייתה לי הזכות לפקד על המבצע "אחים" בחלק המבצעי האחרון שלו. מבצע שנמשך כ-10 שנים מ-1980 עד 1990. הייתה לי הזכות להשתתף באירוע המאוד מיוחד הזה והייתה לי הזכות להמשיך את דרכם של דני שפרץ את הדרך יחד עם פרדה ועם אחרים והמציא את המתכונת המבצעית, פרץ דרך מול המון אתגרים ושל י.ג. שהמשיך את דרכו של דני והיה המפקד השני של המבצע ופיתח אותו ובמיוחד את החלק האווירי שלו.

הייתה לי הזכות להחליף אותו ולהיות המפקד השלישי של המבצע הזה שהמשיך על בסיס מה שנעשה קודם והייתה לו את הזכות המפוקפקת אולי לסגור את הבאסטה, כאשר המבצע מיצה את עצמו. מיצה את עצמו מאחר והתכנסנו כבר לקראת האירוע שאולי סיים את הפרק המבצעי של העלאת יהודי אתיופיה שזה "מבצע שלמה" ב-91'.

אם יש משהו חריג במבצע הזה אל מול מבצעיים חשאיים, זו העובדה שהוא נמשך 10 שנים. אין חיה כזו כמעט של מבצע חשאי שנמשך כ"כ הרבה זמן. מבצע חשאי יכול לשמור על החשאיות שלו תקופה מסוימת, במקום מסוים, מוגבל לנושא מסוים. אולי לאורך זמן, אבל לא בטווחי זמן מהסוגים האלה.

עכשיו תוסיף לזה גם את האלמנט שהיו אלפי שותפי סוד למבצע הזה. ד"א בהערת ביניים, זו תעודת כבוד מדהימה לקהילה הזאת כי במבצע הזה היו שותפי סוד מאות אנשים מחיל האוויר, מחיל הים, מהסוכנות, מהמוסד, מהג'וינט, מכל מיני גורמים שהיו בדרך לאורך המבצע הזה. כל אחד מהם תודרך, חתם על הצהרת סודיות, קיבל תדרוך מהקב"טים שלו, השביעו אותי באלף ואלפי דברים. בד"כ שמרו את הסוד.

חוץ מזה, היו פה אלפי שותפי סוד ככל שהצטברו יותר ויותר עולים, שאף אחד לא החתים אותם על שום הצהרת סודיות, לא אמר להם שום דבר, לא תדרך אותם על שום דבר והסוד לא יצא מהם. מאיפה כן יצא הסוד? כמובן מהפוליטיקאים. פעם אחת בפרק הראשון של שני המטוסים עם ציוד צבאי תמורת עולים שדיין מסיבות עד היום לא ברורות עד הסוף, אם בכוונה או לא בכוונה, פלט או אמר את זה בראיון עיתונאי.

ובפעם השנייה ב"מבצע משה" בשנת 85' בעקבות מאמר שהיה בעיתון "נקודה" נדמה לי שגם זה מה הסיבה שלו אינני יודע שגרם לזה, אבל מהקהילה זה לא יצא.

יובל: על המבצע "יהודים תמורת נשק" סיפרנו לכם כבר בפרק 4 של הסדרה. על "מבצע משה" סיפרנו בפרק 16.

אייל: זה בהיבט העקרוני. עכשיו בוא נסתכל אופרטיבית, מה בשטח. אנחנו מסתכלים על סודן, זו מדינה ענקית. אפשר לעשות שם אלפי מבצעים, זה יותר גדול מצרפת, אפשר להעלם שם, אבל זה לא כ"כ מדויק. כל המבצעים וכל הסיפור התרחשו לאורך הכביש הראשי שבין חרטום ופורט סודן, 1,200-1,300 ק"מ. שלאורכו חיים כמה אלפי אנשים, בסה"כ מפוזרים בכמה אלפי מקומות. ואיקס אלפי בדואים ושבטים ונודדים. זה אותם אנשים במשך 10 שנים, מתחוללת כל ההמולה הזאת סביבם.

משאיות נוסעות עם עולים ובלי עולים ועם נהגים לבנים שזו בכלל חיה שאין אותה בסודן חוץ מאצלנו. אז החיה המוזרה הזו והחיכוך הזה עם המחסומים, הם לא קורים כל פעם במקום אחר. זה באותם צירים עם אותם אנשים במשך 10 שנים והקוליסים של המטוסים במדבר, הבדואים רואים אותם למחרת בבוקר אחרי המבצע. והסיפורים שהיו בים.

אז זה מצטבר ומצטבר וככל שהזמן אומר אז לא רק הסודיות נהיית יותר ויותר בעייתית לשמור אותה, אלא גם הבעיה המבצעית. קשה לחזור על אותו טריק 10 פעמים ואם פרצת מחסום 3 פעמים ולא עצרת, רוב הסיכויים שבפעם הרביעית כבר יחכו לך.

אז מבחינה מבצעית, האתגר נהיה שונה. לא יכול להגיד יותר או פחות כי יש אתגר בלתי רגיל בלהמציא את השיטה, לפרוץ את הדרך, להיות יצירתי והאתגרים משתנים עם הזמן. אז השטח מתחיל להיות חרוך. ואם בדואי שמע את המטוס פעם אחת ופעם שניה ופעם ראשונה לא דיווח, כן דיווח ופעם שלישית הלך לראות, אז 10 שנים, זה לא שבועות וחודשים.

נכון שלא כל יום היה מבצע, אבל מבצעים מצטברים. זה עשרות מבצעים. כשאתה מחבר את הימיים והאוויריים והתנועות וההכנות והסיורים, השטח לא כזה גדול, הוא בסך הכל ציר והשטח שסביבו. אז זה דבר אחד.

אמרתי, בתחילת המבצע אתה צריך יצירתיות ליצור, להמציא וכן הלאה. מגיע שלב שאתה צריך לעשות קצת מיסוד של הדברים. ועכשיו בא שלב שאתה צריך להתמודד עם ההצטברות של החריכה והתקלות והאירועים והניסים שקרו. יש גבול לכמה ניסים יכולים לקרות. וזה שהשטח כבר יותר מוכן ואז ההתמודדות צריכה להיות הרבה יותר מקצועית ומתוחכמת בכלים שהם הרבה יותר מקצועיים, מוסדיים שרלוונטיים לזירות אחרות ולמבצעים אחרים. לכן פחות נוח לי לדבר עליהם.

היינו צריכים להביא פטנטים, טכנולוגיות וכל מיני דברים שמשתמשים בהם אולי עד היום והם יותר רלוונטיים לפעילות אחרת ולכן עוד סיבה שפחות נוח לי לדבר. צריך לזכור שלא רק השטח נחרך, אלא גם האופי של המדינה השתנה. ז"א, ב-1985 הייתה הפיכה צבאית. הדיחו את נומרי. תפסו האסלאמיסטים, אחרי זה הייתה הפיכה צבאית והדיחו את האסלאמיסטים. השלטון נהיה יותר חזק, יותר מרוכז. כשיש הפיכות אנשים יותר רגישים מבחינה ביטחונית, המחסומים נהיו הרבה יותר מתוחכמים, התקשורת ביניהם.

כל דור והאתגרים שלו. מטבע הדברים כשהאתגרים הם כאלה, אתה מצמצם את האנקדוטות כי אתה לא יכול לעשות את אותם שוליים של יהיה בסדר ונתמודד ונאלתר כי היכולת של האלתורים לטפל בבעיות שמצטברות, אתה צריך לתכנן מראש את האלתורים האלה, זה לא עובד ככה.

אתה לא יכול לסמוך על הניסים באותה מידה שסמכת קודם ואני לא אומר את זה, שלא יתפרש חלילה, להפך, אני מעריץ את הראשונים שפרצו את הדרך ואלתרו וכן הלאה. בלי זה המבצע לא היה קם, אבל ההתמודדות היא שונה. פחות אולי אטרקטיבית.

אתן דוגמא הכי קטנה. אנחנו הבנו שיכול להיות מצב שבו אי אפשר לפרוץ את המחסום בנסיעה ולא לעצור בנסיעה כמו שתיארו דני או י' או כל מי שתיאר את זה כהחלטנו שלא עוצרים במחסום. כי אם היום עומד מחסום להבדיל משנים קודמות, שריונית עם מקלעים ומכשיר קשר, אתה לא תפרוץ כי אנשים ימותו.

במקום זה היינו צריכים בכל מיני אמצעים, ניווטים והכנות, להכין מצב שבו בכל מצב א', תהיה לנו התראה מוקדמת על מחסום כזה לפני שנגיע עם משאית עם היהודים, זה אותו כביש, אין כביש אחר. ואם כבר גילינו מחסום כזה, שתהיה לנו יכולת בשטח לדעת מראש על כל נקודה על הכביש אם תהיה חסומה. יש לנו מעקף בשבילה שאפשר לעקוף את המחסום הזה. זה תכנון מסוג אחר, זו בנייה אחרת, זו התמודדות עם בעיות מסוג אחר.

אז יש את הקטע הזה של ההתמודדויות האלה וזה הפך את זה למשהו קצת שונה, אפילו תראה, סודן עם כל השינויים שהיו בה, דבר אחד לא השתנה בה בשנים האלה לפחות. היכולת שלך להגיע לשם כאדם זר, כמה סיפורים אתה יכול לספר? כמה כיסויים? מאוד מוגבלת. כמו שדני סיפר איך שהיה צריך להמציא את הסיפור של הכפר שגם ענה על הצורך של הכיסוי והסיבה וגם ענה על הבסיס הלוגיסטי שזה נפלא.

אבל כמה דברים עוד אתה יכול להיות? אתה לא רוצה להיות דיפלומט כי זו בעיה מסוג אחר ואתה גם לא בהכרח רוצה להיות או"מניק או ארגון פליטים, אז מה עוד יש בסודן? אתה יכול להגיד שאתה אנתרופולוג, אבל כמה אנתרופולוגים באמת מגיעים לסודן בשנים האלה? אתה יכול להגיד שאתה יועץ חקלאי, כמה יועצים חקלאיים באמת הגיעו ועוד לאזור הזה שלא בדיוק יש שם חקלאות? אז זה מוגבל.

עצם היכולת במשך 10 שנים ליצור כיסויים שאנשים יוכלו להיכנס לשם, גם זה אתגר שהצריך התמודדות הרבה יותר מקצועית בשנים האלה כי האתגרים היו יותר קשים. אני מדבר על העיקרון שהיה צריך להיות יצירתי בצורות אחרות. היה צריך למצוא פתרונות לדברים שכבר נחרכו 3 פעמים מכל צד והיה צריך למצוא להם דבר חלופי.

לא יודע אם נגעו בזה, היה צריך אישורי תנועה לנוע בכבישים האלה. אסור היה לנוע לא לזרים ולא למקומיים בלי אישורי תנועה בכל מיני קטעים בכביש הזה. אז מה אתה עושה? אתה מזייף כזה אישור או שאתה הולך לקבל אישור ראסמי? זו גם כן התלבטות. כמה פעמים אתה יכול לבקש את זה עם תירוצים כאלה או אחרים או עם כיסוי כזה או אחר? בסוף אין באמת ביזנס שאתה עושה שם או מחקר אנתרופולוגי. אתה יכול לספר את זה פעם, פעמיים. אתה יכול לספר את זה שנה, שנתיים, 10 שנים?

ז"א, זה הצטברות של דברים מבצעיים שהתייחסו, אמרתי כל פרק בפני דני, בפני י', בפני הצוות שלי עמדו אתרים מסוג שונה ושוליים של בטחון ואפשרויות מסוג אחר. בסוף כולנו ידענו ואת זה יודע כל אחד שעוסק במבצע חשאי, בטח לאורך זמן. שבאיזשהו שלב זה נגמר. אין לעולם חוסן בדברים האלה. זה נס גדול מאוד שהמבצע הזה בזירה הזאת המאוד מוגבלת למרות הגודל שלה כמו שתיארתי, החזיק מעמד 10 שנים, זה נס אדיר.

י' בטח הרחיב את הסיפור של הפרק עם הגוררת. מה היה שם? בעצם נשרפה התשתית. יש ויכוח עד כמה היא נשרפה, גם על זה הוא דיבר בטח. העריכו שהיה צריך לפנות. מהרגע שפינו ברור שנשרף. ונשארו עם הבעיה, מה עושים הלאה? ניסו לעשות משהו שהוא בניגוד לכל התורה המבצעית התאורטית. לקחת אנשים שכבר נשרפו ונחרכו ותשתית שכבר נשרפה.

מאחר והיא הייתה קיימת והייתה מצוקה והיו יהודים, לנסות להשתמש בהם. זה היה הפרק של הגוררת עם אותם אנשים. אז מצאו פתרון להכניס אותם ככה. אבל בגלל שזה גם אלתור, זה לא החזיק מעמד.

כשאני באתי להחליף את י' והיינו אמורים לעשות חפיפה בדיוק בתקופה של הגוררת, הגעתי בדיוק לעשות את החפיפה כשהם יצאו לסבב האחרון. כל החפיפה לא התקיימה בעצם כי הסבב האחרון גמר את הגולל על התשתיות הקודמות והזהויות הקודמות של האנשים שהיו שם והיה צריך להמציא את הכל מחדש. גם את הכיסוי, גם את התשתית הלוגיסטית.

זה אתגרים מסוג אחר, אבל בסוף כמו שאמרתי, כולם יודעים מתי שעון החול יאזל. שזה לא יקרה באופן שחלילה יהיו לנו אנשים שיפלו בשבי או חלילה יפגעו כך או אחרת ושתהיה לנו התראה ששעון החול אזל כדי שנוכל או לא להגיע או להימלט או כל דבר שהיה. אתה כל הזמן חי עם התחושה הזו והיא מתגברת עם כל סבב.

אנחנו חורכים וחורכים ובסוף משהו ייפול וזה אכן בדיוק מה שהיה. יש פה המון אלמנטים. גם כוחות הביטחון של הסודנים צוברים יותר ויותר ידע, עדויות וסימנים. הם גם מתמקצעים וגם מקבלים טכנולוגיות נוספות וגם יש אלמנטים נוספים. יש מחנות פליטים, בהם יש נציגים של כל מיני מחתרות אתיופיות שניהלו באותו זמן מלחמת אזרחים באתיופיה והחבר'ה האתיופים יודעים מצוין לזהות את היהודים שלא נתבלבל. הם ראו שיהודים נעלמים והשאלה מתי הם ירצו לעשות עם זה משהו, אם יהיה להם אינטרס. המון דברים שלא נכנסים אליהם בד"כ.

ידענו שאנחנו על זמן שאול, קיווינו שהזמן השאול גם לא יעלה בדמים ובסוף הוא עלה במעצר של כמה פעילים אתיופים, כולל שניים שהיו מאוד פעילים מבחינתנו, שניים מובילים. אז טספה וארמיאס זה סיפור. היו עוד פעילים שנתפסו אבל הם היו זוטרים. זה שסובלים בכלא הסודני וחוטפים מכות ודברים יותר גרועים זה משהו אחר. אבל מבחינת המרכזיות והסכנה שהיו צפויים לארמיאס ובמיוחד לטספה כי טספה הוא ישראלי, היה כבר בתקופה ההיא.

אף אחד מהצוות שלנו לא נתפס וזה היה עניין של דקות. ז"א, הייתה איזו הלשנה כזו או אחרת שאולי באה מהכיוון של פעילי מחתרות, אולי מקום אחר, אנחנו לא באמת יודעים. אבל מישהו הלשין ממש תוך כדי האיסוף של המבצע האחרון שהיהודים נאספו והגיעו לנקודת האיסוף מהמחנה שממנו אספה אותם המשאית. אז מישהו הלשין, עקבו אחריהם ופספסו אותנו בדקות לדעתי כשהעמסנו ונסענו עם היהודים ואז מה שנשאר להם זה היה לחפש את הפעילים בשטח ואז מצאו את מי שמצאו, טספה, ארמיאס והפעילים הנוספים שעצרו ואותנו לא תפסו.

אז ידענו שהיום הזה יגיע ואכן הוא הגיע. אנחנו לא ידענו שהוא הגיע עד שחזרנו ארצה אחרי המבצע כי פספסו אותנו ואנחנו מבחינה מבצעית, המבצע הושלם והצלחנו לצאת מהמדינה כמו שהיינו צריכים לצאת כל אחד בדרכו וכל אחד בצורה אחרת.

אני לא הכרתי כמעט שום דבר על יהדות אתיופיה כשהוצע לי לקבל את הפיקוד על המבצע הזה. לא הכרתי שום דבר מעבר לסיפורים. אם תרצו זה התמצה ב"הארץ שלנו" שהיה שבועון ילדים. התפרסמה בשנות ה-50 מיד אחרי "מבצע קדש", היה להם תמיד סיפור מצויר כזה בגיליון השבועי מאחורה בהמשכים.

אחד הסיפורים המצוירים בעקבות "מבצע קדש" היה על שני נערים פלשים כמו שקראו להם אז שאחרי "מבצע קדש" אמרו שהישראלים נמצאים בסיני שזה אפריקה והחליטו לחבור אליהם וסיפרו על ההרפתקאות שלהם בג'ונגל. קראתי את זה בתור ילד, זה היה נורא נחמד, סיפור הרפתקאות. הם בסוף מגיעים לשארם א שייח' ושם צנחנים ישראלים פוגשים אותם וכמעט יורים בהם ואז הם רואים מגן דוד על הצוואר של אחד מהם, צועקים "כיפאק היי, כיפאק היי" ובזה נגמר הסיפור. זו הייתה ההיכרות שלי פחות או יותר עם יהדות אתיופיה עד 1987 כשקיבלתי את הפיקוד על המבצע הזה.

בשנות ה-50 הייתי ממש תינוק, פשוט דוד שלי שמר את הגיליונות הישנים ועלעלתי בהם אח"כ כשהייתי ילד והסיפור הדליק אותי. מה שהדליק בעיקר היה כמובן האתגר המקצועי, המוסדי, המבצע בשטח וכל הדברים שקשורים לזה וכל האתגרים. יהדות אתיופיה לא הכרתי. הסיפור נשמע לי סיפור ציוני מדהים ומעניין, לא ממש הכרתי.

החוויה המרכזית שלקחתי משם ושאני די שקוע בה ב-50 השנים האחרונות זו החוויה של ההיכרות עם הקהילה הזאת ועם הסיפור שלה ועם העלייה שלה. זה ראוי לדגש הרבה, הרבה יותר גדול ולהעמקה הרבה יותר גדולה מאשר בד"כ אנחנו נוהגים כשמספרים את הסיפור הזה.

מבצע בחולות הסודנים והררי אתיופיה והמסע המופלא והנחיתות וחיל הים וכל הדברים שכרוכים בזה, ללא ספק הם מלהיבים את הדמיון, אבל חייבים לשים אותם בפרופורציה בתוך הסיפור הזה.

הסיפור של קהילת יהודי אתיופיה הוא סיפור הרבה, הרבה מעבר לסיפור של התחנה או הקטע האחרון במסע שלהם, שהוא מסע של 2,500 שנה אפשר לומר. והקטע האחרון שנמשך איקס חודשים, כמה שנים, שהיה קשה והיה מלווה בכל הדברים שחלקם כבר שמעתם בפרקים הקודמים. זה קטע אחד קטן בסוף ובלי להבין את כל המכלול, אנחנו עושים עוול גדול לסיפור ועוול עוד יותר גדול לקהילה.

קהילת יהודי אתיופיה נפרדה מהעם היהודי על פי רוב המחקרים המוסכמים, פחות או יותר בחורבן בית ראשון. זה מוסכם ששם רואים את זה גם על פי המנהגים הדתיים שנהוגים. כל מה שהיה נהוג ביהדות מבחינת היהדות המקורית של עד חורבן בית ראשון. לפני משנה ולפני גמרא ולפני הלכות למיניהן וכו'. מוכר ביהדות אתיופיה וכל מה שאחרי זה לא מוכר.

בגדול, אנחנו מדברים על 2,500 שנה. הכפרים שבהם חיו, בעיירות שבהם חיו יהודי אתיופיה החיים לא היו שונים בצורה מהותית מהחיים בימי המקרא. חיים כפריים, זה חיים חקלאיים, זה חיים שהם באופי שלהם כמעט תנ"כיים מבחינה חברתית, זה החיים.

הקטע הזה הוא מדהים כי אם אתה רוצה לקחת את זה הלאה ולהיות קצת יותר ציניקן, להגיד מי אנחנו שנעשה להם? אנחנו זה הרבנות של היום, היהדות של היום, נעשה להם בכלל ביקורת על היהדות שלהם. אם אתה מחפש את השורשים הטהורים, אולי הם צריכים לעשות עלינו וטינג מי מאיתנו יהודי. כי הם יהודים הרבה יותר אסלים.

יש פה קפיצת דור מטורפת מבחינת שנים של חיבור ליהדות המקורית שלפני 400-500 שנה למדינת ישראל של המאה 20-21 עם ההייטק והיא לא עברה אותו כמו קהילות אחרות כי הם היו בסכנת שמד, הכחדה ואפילו רדיפות שסבלו יהודי אתיופיה היו מינוריות לעומת הרבה מאוד גלויות אחרות.

הם עשו את זה בגלל ציונות נטו טהורה, לא בגלל שבא המוסד או חיל הים או מישהו. עזרנו להם לעשות את קפיצת הדרך האחרונה, אבל הם עשו את זה מתוך איזושהי מחויבות פנימית, היסטורית, דתית, חלום של שנים, עם כל הקלישאות זה החיים.

אז זה היבט אחד שזה באמת קטע מופלא ששונה וייחודי לעומת גלויות אחרות. ודבר נוסף ואני חושב שבפרקים הראשונים של הסדרה שמתם על זה קצת דגש. אני לא חושב שהייתה איזושהי גלות או קהילה יהודית מבחינת העוצמה שהיא הגיעה אליה והדומיננטיות שהיא הגיעה בגלות שלה שאולי שלטה כמה מאות שנים בממלכת אתיופיה או בחלקים של ממלכת אתיופיה והייתה גורם דומיננטי. אני לא חושב שהייתה גלות יהודית אחת שהגיעה לעוצמה יחסית כזאת במקום שבו היא הייתה.

אם זה המלך גדעון או המלכה יהודית או כל שושלת אחרת שהייתה עם כל התאוריות השונות. ברור שהייתה להם דומיננטיות ועוצמה פוליטית באופן שאף גלות יהודית אחרת, לא אמריקה, לא אירופה ולא שום מקום, לא מתקרבת באופן יחסי לעוצמה הזאת.

אלה שני דברים שאם אתה שואל לדעתי, רוב הציבור לא מכיר, לא יודע, לא כ"כ מסתכל עליהם בזווית הזאת. ורוב הציבור מסתכל על זה דרך העיניים של סיפורי הגבורה של סודן. אני חושב שאנחנו עושים עוול נוראי לסיפור הזה.

אני רוצה להגיד שאני חושב שהגיע הזמן לשנות את הגישה לסיפור הזה. קודם כל, זו חובה היסטורית וחובה ערכית לקהילה.

שנית, זו חובה מוסרית וחברתית לחברה הישראלית. כי הפרופורציות צריכות לספר, אני לא יודע, עשרה קבין של הסיפור, אז קב אחד זה הסיפור של מה שאולי סייענו להם בקפיצת הדרך בסוף המסע ותשעה קבין זה איך משמרים את הגחלת הזאת לאורך כל השנים ואיך יוצאים לדרך ומוותרים על רכוש, המעמד והבטחון ויוצאים לדרך הקשה רק בגלל החלום הציוני. זה 9 קבין שצריך לספר, זו גם צריכה להיות הפרופורציה.

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comentários


bottom of page