העיתונאי ואיש הטלוויזיה מנשה רז ידע שמשהו קורה בקשר ליהודי אתיופיה. משפט קצר של מנחם בגין הדליק אצלו מנורות אדומות. הוא ניסה וניסה עד שהצליח ללוות את המבצעים האוויריים של עלית יהודי אתיופיה במשך שלוש וחצי שנים. והוא עדיין מתרגש שהוא מספר על מה שראה. וגם מה קרה לקלטות הרבות שצילם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/11/2020.
"קטעים" פרק 432 - מנשה רז עדיין מתרגש - "יציאת אתיופיה" חלק 22.
מנשה: החתימו אותי על מה שנקרא טופס שו"ס בחיל האוויר, לא יודע אם אתם מכירים את זה, זה טופס שותף סוד. שאתה מתחייב 14 שנה לא לצאת מישראל.
"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
"קטעים", פרק 432.
"יציאת אתיופיה" - פרק מס' 22 - "אני מתרגש עד היום - סיפורו של מנשה רז".
יובל: העיתונאי ואיש הטלוויזיה, מנשה רז, ידע שמשהו קורה בקשר ליהודי אתיופיה. הוא ניסה וניסה עד שהצליח ללוות את המבצעים האוויריים של עליית יהודי אתיופיה במשך 3.5 שנים. בפרק תשמעו כיצד הוא הבין שמשהו קורה עם יהודי אתיופיה וגם מה קרה לכל הקלטות שהוא צילם? סיפור קצת טרגי.
האזנה מהנה.
[מוזיקה]
מנשה: קוראים לי מנשה רז. עבדתי בחדשות בטלוויזיה. עשיתי בעצם כל תפקיד אפשרי בתחום התוכן בחדשות, אני עיתונאי במקצועי. הייתי כתב, מגיש, עורך, מראיין, הייתי הכל.
יום אחד נתבקשתי בישיבת הבוקר של חטיבת החדשות של הטלוויזיה, "מבט", התבקשתי לצאת לעשות לצלם את ראש ממשלת ישראל מופיע בפני וועידת הנשיאים של הקהילות היהודיות בארה"ב. ראש הממשלה אז היה מנחם בגין והוא הופיע בפני משלחת גדולה מאוד של יהודים מארה"ב ודיבר איתם.
ופתאום איזו קבוצה של יהודים קמה והתחילה לצעוק עליו "אתם מזניחים את יהודי אתיופיה, אתם לא עושים שום דבר בשביל להביא אותם, זה נורא ואיום".
וראיתי איך הדם עולה לראש של בגין. ובגין היה איש מאוד רגוע בעיקרון, אבל זה הטריף את דעתו. כלומר, העובדה שהם מחו מחאה כ"כ קולנית עצבנה והרגיזה אותו עד כדי כך שהוא איבד טיפה אפילו קצת שליטה הייתי אומר.
והוא אמר את המשפט, "אני לא יכול לדבר על זה, אבל ממש ברגע זה קורים דברים שאני לא יכול להגיד לכם ואנחנו כן דואגים ליהודי אתיופיה".
המשפט הזה הדליק אצלי נורות אדומות, הגביר את הנורות האדומות שלי והן נדלקו אצלי בראש. אתה יודע אחה"צ, לפני הדדליין של מבט לחדשות, היה מגיע תורן מטעם הצנזורה הצבאית לראות שאין עברות צנזורה במהלך המהדורה.
הוא נכנס אליי לחדר העריכה, ביקש מהעורכת לצאת החוצה ואמר לי בקול שקט כזה, מאוד קונספירטיבי "תגיד, יש לך את המשפט שבגין אמר שם באירוע הזה?" אמרתי לו "כן, זה צולם".
הוא אומר לי "תשמע, אל תשאל אותי למה, אבל אמרו לי מהמפקדה של הצנזורה בת"א, א', לא לאשר את שידור המשפט הזה, אבל הרבה יותר חמור מזה, לקחת את החומר המצולם אליי לכיס. כלומר, אסור לזה אפילו להתגלגל פה על הרצפה".
זה הסביר לי שמשהו פה… למחרת צלצלתי לעוזר הצבאי של ראש הממשלה שבמקרה הכרתי אותו, היה פרויקה פורן, איש מקסים. ואמרתי לו "אני בא אליך, אני לא יכול בטלפון, אני בא אליך".
ואז באתי אליו ואמרתי לו "תשמע, אני רוצה להצטרף למבצעים האלה באתיופיה". אז הוא הסתכל עליי במן מבט ואומר לי "אני לא יודע על מה אתה מדבר".
אמרתי לו "עזוב, זה גדול עליך, זה גדול ממני, זה גדול מכולנו, זה חובתנו לתעד בוידאו בשביל ההיסטוריה של מדינת ישראל".
אז הוא עוד פעם אמר לי "שמע, אני לא יודע על מה אתה מדבר איתי, אבל תן לי יום, אני אבדוק".
ואחרי איזה יום הוא מצלצל אליי ואומר לי "בוא לפה, ללשכת ראש הממשלה" ואז הוא אמר לי "תשמע, דיברתי על זה עם ראש הממשלה והוא מסכים איתך, עם בגין".
בגין בזמנו, אני לא הייתי מצביע שלו, הוא ידע את זה כי אני לא יודע להסתיר. הוא ידע שאני לא מתומכיו, אבל הייתה לנו מערכת יחסים נורא יפה. אני מאוד הערכתי את מנחם בגין.
כשפרויקה אמר לבגין שאני מוכן לתעד את הדבר הזה ולהביא את החומרים, לשים אותם בכספת ויום אחד שזה יקרה, נראה אותם לציבור, הוא היה מאוד בעדי. ואז ראש המוסד הטיל על זה וטו מוחלט.
כלומר, בגין ניסה וראש המוסד שהיה חקה חופי, אמר לו: "אין סיכוי בעולם שאני אתן לו להיכנס, הוא לא לוחם של המוסד, הוא גם עיתונאי ובכלל יש פה בטחון שדה וזה לא יקרה".
בקיצור הוא הטיל על זה וטו מוחלט. אני אקצר לך את כל התהליך. הגעתי לחקה עצמו ונפגשתי איתו ודיברתי איתו והוא ליטף לי את השערות כמו שמלטפים לילד נזוף והוא אמר לי "אין סיכוי בעולם, אין סיכוי".
ואז אמרתי לו את המשפט המחוצף " חקה, זה לא יעזור לך, אני אהיה בזה. אם לא מהדלת, אני אבוא מהחלון. אם לא מהחלון, אני אבוא מהפתחים של המזגן. אני אהיה בזה".
ולקח עוד כמה שנים ובמסגרת שירות המילואים שלי בחיל האוויר נרתמו לזה כמה אנשים טובים בחיל האוויר שבראשם מי שהיה אז מפקד חיל אוויר, עמוס לפידות ז"ל. ושוב, אני לא אספר על תלאות העניין, אבל הגעתי לזה.
בעצם הייתי בתוך המבצעים האלה למעלה מ-3.5 שנים.
יובל: המון זמן.
נתן: היית בטיסות ההרקולסים בלבד או גם אח"כ?
מנשה: רק חיל אוויר. המבצעים האלה התחילו עם חיל הים. אני מודה ומתוודה שגם עצלנות הכתה בי כל חלקה טובה כי המשמעות של להצטרף לחיל הים, הייתה להקדיש לזה חודש שלם לשיט מאילת לפורט סודן, לא בא לי על זה.
יובל: ענת ידעה לאן אתה טס?
מנשה: ענת ידעה. אתה יודע מה, אם שאלת, אני כתבתי צוואה כשהייתי טס. אין מה לעשות. שמע, היו מסבירים לנו שזו טיסה, זה מסכן חיים. והיו מסבירים לנו את זה כל פעם מחדש. אז מה שרציתי להגיד, אני בסיטואציה הזאת סמכתי באופן טוטאלי בטיסה על הטייסים ועל הקרקע על המוסד, שלדג וכל האבטחה מסביב. אין דרך אחרת. בעיקר בסיטואציה הזו שאתה לא חלק משום דבר, אלא אתה חלק עומד בפני עצמו. אין לך אלא לסמוך על האנשים האלה.
גם החתימו אותי על שותפות, מה שנקרא טופס שו"ס בחיל האוויר, לא יודע אם אתם מכירים את זה. זה טופס שותף סוד שאתה מתחייב 14 שנה לא לצאת מישראל. ובודקים אותך כל פעם ואם אתה רוצה בכל זאת לנסוע לחו"ל אז אתה צריך לעשות תחקיר בטחוני, זה לא פשוט.
יובל: ואיך הסכמת לקבל כזו התניה תמורת צילום של המבצעים.
מנשה: כן, כן. חשבתי, שוב, חשבתי שהחובה לתעד את המבצעים האלה יותר גדולה מכולנו.
יובל: אז מתי המבצע הראשון שאתה מצטרף אליו?
מנשה: המבצע הראשון שהצטרפתי היה ב-87' שזה כבר בגל השני, כפר הנופש כבר לא קיים. אנחנו נסענו עם מכשיר ראיית לילה שיש לו גם יציאת וידאו שהוא יודע גם להקליט. היום כל המכשירים האלה יודעים להקליט, אז זה היה די לא שגרתי. אבל זה היה מכשיר מדהים שידע לראות בלילה בזכות הבדלי הטמפרטורה והדבר הכי מדהים, שהוא פיתוח ישראלי.
אנחנו, עד שהגענו למכשיר הזה, חיפשנו מכשיר ראיית לילה, הוקם צוות מיוחד בחיל אוויר שזאת הייתה המשימה שלו, למצוא מכשיר ראיית לילה מתוצרת ישראל שיודע להסתכל בלילה וגם להקליט וידאו. אני לא יודע לצלם. מי שצילם היה צלם נפלא בשם חיליק נאמן שהוא נפטר בינתיים. ויחד איתנו היה עוזר צלם, בחור חייל שקוראים לו עופר יעקבי שעדיין עובד בתעשייה הזאת.
אני, בתוך כל הדבר הזה, בבלגן הזה של המבצעים החשאיים להעלאת יהודי אתיופיה, הייתי מזווית ההסתכלות שלכם והייתי איש רשות השידור. בעצם הייתי כאיש מילואים של חיל האוויר ואני לא לוחם מוסד, אני לא טייס בחיל האוויר. כשאתה טס 5 שעות בהרקולס שזה תענוג מפוקפק לגמרי, בטיסה הלוך המטוס ריק. חוץ מהלוחמים של שלדג ואני ושני אנשי הצוות שלי, לא היה אף אחד באווירון. האווירון זה קרנפים של חיל אוויר, זה לא מטוס נוסעים שטסים לנופש באיה נאפה. מרעיש בצורה איומה. הקבינה שלו היא קבינה פתוחה לגמרי. היא לא עם כל הכיסויים שיש במטוס נוסעים כדי להקל על הרעש של האווירון.
אין בתי שימוש. לא משתינים בטיסה. זאת אומרת יש איזו פיה באיזשהו מקום באווירון, אתה פשוט נמנע מזה כי זה לא נעים. אתה עומד מול כולם ומשתין לתוך איזו פיה שזורקת את זה החוצה. אין שירותים. אין אוכל, אין כלום. זה לא מטוס נוסעים. זה מטוס לצרכים צבאיים.
עכשיו, במטוס עצמו הוציאו את כל הכיסאות החוצה והשאירו אותו משטח אחד גדול ועל המשטח שמו מזרונים, כאלה מזרונים של הצבא.
נתן: מזרונים צה"ליים, כן.
מנשה: כדי שאפשר יהיה לצופף כמה שיותר אנשים בתוך האווירון הזה. אז בדרך הלוך, כל אחד מאיתנו תפס מזרון והלך לישון. זה 5 שעות טיסה.
ב-5 שעות האלה פה ושם קצת נרדמתי, אבל המחשבה העיקרית שהייתה לי ואני מודה ומתוודה שזה היה בלתי נמנע והיום זה נשמע כאילו אתה מדבר בשפה שאין לה שחר, אבל הרגשתי שאנחנו מגשימים את מגילת העצמאות של מדינת ישראל.
הייתה מן הרגשה כזאת, אחד הציוויים של מגילת העצמאות זה לאסוף את היהודים מהגלות למדינת ישראל ואנחנו נוסעים לעשות את זה. באמת זו הייתה אופוריה.
[מוזיקה]
מנשה: בנחיתה היינו שומעים את האבנים מתנפצות באווירון. זה היה זוועה שאין כדוגמתה ואתה נוחת עם ראיית לילה כי אסור להדליק אורות. וצריך לדעת, המבצעים האלה בסודן נעשו בלילות חושך מצרים. לא היו כוכבים, היה חושך טוטאלי.
ברגע שנוחתים, אחד הדברים שבחיל אוויר אתה לומד אותם. אתה ממוקד משימה. אתה לא חושב על דברים אחרים. ברגע שאתה נוחת אתה יודע בדיוק מה אתה צריך לעשות, איפה המיקום שלך, הכל מסודר ומתוכנן וכל האנרגיה המחשבתית ממוקדת אך ורק במשימה שצריך לבצע.
המחשבות באות הרבה אחרי זה. כלומר, בזמן אמת, אוי למי שיתחיל לחשוב כל מיני מחשבות ויזייף במשימה שלו. כולם ממוקדי משימה. הדלת נפתחת, הרמפה של האווירון נפתחת, אתה יורד למטה, הלכנו לצד. הלכנו למקום שידעו שאנחנו נעמוד שם. וכל הלוחמים של שלדג התפזרו כל אחד למקומו וכולם ידעו בדיוק איפה הם צריכים להיות.
ואז ניתן האישור והחבר'ה של המוסד היו מובילים את העולים לאווירון, מעלים אותם לאווירון וכולם חוזרים לאווירון, סופרים אותם, סוגרים את הרמפה וממריאים.
יובל: כמה זמן לקח?
מנשה: 12 דקות. מהרגע שנפתחה הרמפה עד הרגע שהמראנו, 12 דקות. היינו 12 דקות על הקרקע בסודן.
ובתוך החשכה הזאת הסתובבנו עם מכשירי ראיית לילה. כשראיתי אותם על יד, הם באו ממחנות הפליטים, הם הגיעו לאזור שבו נחתו האווירונים. הם הגיעו עם שתי משאיות רעועות כאלה והם ישבו מסביב למשאיות. בשלב מסוים נתנו להם פקודה לקום ולהיכנס לתוך האווירונים האלה. עכשיו, האווירונים שעמדו שם במקום שהם נחתו, לא דוממו את המנועים שלהם. המנועים שלהם עבדו וייצרו קודם כל רעש נוראי וככל שהיית מתקרב לאווירון, הוא היה דוחה אותך כי המנועים מייצרים אוויר חם, חם מאוד שבמקום לתת לך כוח ללכת קדימה, הוא נותן לך כוח ללכת אחורה. כלומר, הוא כאילו מסלק אותך מהאווירון ואתה צריך להתגבר על המנועים האלה. זה ארבעה מנועים לכל אווירון.
ואתה רואה את המראה הזה של האנשים שנלחמים בכוחות העצומים האלה של המנועים בשביל להיכנס לאווירון, הם לא מבינים לאן הם הולכים. אבל אמרו להם אחרי שייגמר הרעש, אתם תגיעו לארץ ישראל. והם נלחמים בכוחות העצומים האלה ונכנסים לתוך האווירון, מתיישבים על המזרונים שהיו פזורים באווירון. האווירון היה כולו מרופד במזרונים צה"ליים.
הם מתיישבים ובשלב מסוים האווירון הזה ממריא ובגובה מסוים מדליקים את האורות שלו. אז פתאום אתה רואה תווי פנים של בני אדם, פתאום אתה רואה אנשים. עד אז ראינו צלליות וראינו אנשים עם בגדים בהירים כי הם באו עם הבגדים המסורתיים האתיופיים שלהם. ואתה מסתכל על תווי פנים ואתה רואה המון ילדים.
זה פשוט הדהים אותי, א', השקט שלהם, האצילות הזאת. הסיטואציה היא סיטואציה איומה שאתה לא מבין איך בני אדם נשארים בשוויון נפש ובשקט, איך זה יכול להיות? חשבתי על עצמי שאם אני הייתי באותה סיטואציה שהם היו, אז בטח היו לי תלונות ובטח הייתי מנסה להגיד משהו ובטח הייתי צריך להשמיע את דעתי. הם ישבו במן שקט מופתי, זה פשוט קשה לדמיין ואתה רואה ילדים.
עכשיו אתה שואל את עצמך, איך יכול להיות? איך יכול להיות שילדים נמצאים בסיטואציה הזאת אחרי שהם חודשים הלכו מאתיופיה למחנות הפליטים בסודן, וזה לא איזה מסע כזה כמו שאנחנו רגילים הולכים ללא יודע, מסע מים לים או לאיזו שמורת טבע. זה מסע מלא סכנות עם חיות טרף, עם בדרך כל מיני אנשים חורשי רעתם, בעיקר בגלל הסיטואציה הפוליטית באתיופיה, היו מורדים. ואתה מנסה לסמוך על כל מיני מורי דרך שייקחו אותך כי אין לך יכולת לדעת לאיזה כיוון אתה הולך. אז צריך מורי דרך שיעבירו אותך את הגבול ואתה משלם להם כסף.
וכל הסכנות האיומות האלה, אתה מגיע למחנה הפליטים ובמחנה הפליטים העוני הוא נוראי, מחלות, אין אספקה אלמנטרית ולכלוך וטינופת, זוועת אלוהים. וראיתי אותם בתוך האווירון וראיתי את הילדים האלה והסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי, מאיפה יש להם את הכוחות האלה?
עכשיו, זה לא רק כוחות הנפש, זה גם היכולת לסמוך על ההורים שלהם כי ההורים שלהם אמרו להם "אנחנו לוקחים אתכם" והם לקחו אותם, ואיזו מן טוטאליות של הסכמה ואתה סומך על מי שמוביל אותך וההורים שלך סומכים על האנשים של המוסד ושל צה"ל שלוקחים אותם אל המקום שהם חולמים עליו שזו מדינת ישראל. בעיניי זה היה מופלא, פשוט מופלא.
זאת הייתה בעצם פגישה שלי פעם ראשונה בחיי שפגשתי את הקהילה זאת והם נראו לי אנשים מופלאים, פשוט אנשים מופלאים.
[מוזיקה]
מנשה: הנחיתות היו ב-4-5 לפנות בוקר בנתב"ג, ככה השחר היה מבצבץ. האנשים יוצאים מהאווירונים ומתנפלים על האדמה ומנשקים אותה. אני לא ראיתי, אני לא הבנתי מאיפה זה בא. הישראליות שלנו, הציניות שלנו, השחצנות שלנו ולפעמים גם ההתנשאות שלנו. הסיפורים האלה על אנשים שמנשקים את אדמת המולדת לא היו בשדה הראייה שלנו בכלל.
ופתאום הסתכלתי וראיתי אנשים מתנפלים על האדמה ומנשקים אותה, איזה מן להט, איזו מן נחישות, זה מדהים. וזה מסוג הדברים שאתה יודע, אנחנו מחסנים את עצמנו ושמים על עצמנו כל מיני אמצעי הגנה בלהגיד קלישאות וזה לא סגנון הדיבור שלנו, אבל זה בלתי נמנע. כשאתה רואה את הדברים האלו ואתה רואה אנשים מנשקים את אדמת ארץ ישראל, פתאום יש לזה משמעות. מדהים, באמת מדהים.
[מוזיקה]
מנשה: אני יודע להגיד לך שכשאני הולך ברחוב ואני פוגש ישראלים ממוצא אתיופי שהם מאוד בולטים כי העור שלהם שחור, זה לא יעזור. זה מרגש אותי, זה פשוט מרגש
אותי. אני שומר על קשר עם המון אנשים לא בגלל המבצעים האלה בסודן, אלא שפגשתי במהלך השנים. ויש שם כמה אנשים באמת בעיניי ממש מופלאים. ומדינת ישראל או החברה הישראלית עושה עוול נוראי לקהילה הזאת, נוראי וזה מטריף את הדעת.
אני לא בדיוק יודע מה עושים. אנחנו כל פעם יושבים כל מיני חבר'ה שרגישים לדברים האלה ומנסים לחשוב מה עושים? ואין לנו פתרון, אין פתרון חינוכי להרגיל את החברה הישראלית להבין שמדובר באנשים באמת מופלאים. באמת זו קהילה בלתי רגילה.
יובל: היום כשאתה מדבר על זה, אני רואה שאתה מתרגש. זה מאוד, מאוד מרגש. בזמנו, כשהיית איתם במטוס, הבנת מה אתה עושה?
מנשה: כן, הבנתי מה אני עושה. מכיוון שלא הייתי חייל סדיר, הייתי כבר בגיל שמבינים מה עושים. ואני גם הייתי שם כי הבנתי עוד כמה דברים. אם תרצה, נדבר על זה גם. זה הרבה פחות חשוב. אני הבנתי את החשיבות של תיעוד המבצעים האלה בהיסטוריה של מדינת ישראל.
יובל: כמה שנים השתתפת סך הכל בטיסות? מ-87'?
מנשה: עד "מבצע שלמה".
יובל: מה עשית ב"מבצע שלמה"?
מנשה: הייתי באדיס אבבה, טסתי באווירון הראשון שטס מישראל לאדיס אבבה וחזרתי באווירון האחרון שחזר לישראל. והייתי שם שישי שבת. טסנו ביום שישי בבוקר, חזרנו בשבת לפנות ערב.
יובל: ומה ראית שם?
מנשה: תשמע, הדבר הכי מדהים לפי דעתי ב" מבצע שלמה" היה הנחיתה של ג'מבו, של 747 של "אל על". הגיעה המפלצת הענקית הזאת, האיומה. ג'מבו זה אווירון כבר לא טס, ענקי, פשוט קשה לדמיין כמה הוא גדול. והוא מגיע והוא נוחת ורשויות התעופה האתיופיות נכנסות להיסטריה מוחלטת.
הם באו לחבר'ה שלנו ואמרו "אל תביאו את האווירון הזה לפה".
הם פחדו נורא שהגלגלים שלו ישקעו במסלול. שהמסלול לא יצליח להחזיק מעמד מול המפלצת האיומה הזאת.
יובל: אלוהים.
מנשה: אתה לא ראית דבר כזה בחיים. הוציאו את כל המטבחים ובמקום המטבחים בג'מבו, שמו כיסאות כי ע"פ חוקי יאט"א צריך שיהיו כיסאות באווירון. ואגב ע"פ חוקי יאט א צריך שיהיו דיילות באווירון. המראה הזה של כמות האנשים שהייתה בתוך הג'מבו שעלתה לישראל, אני לא אשכח את המראה הזה בחיים. לא ראית דבר כזה אף פעם.
אגב, זה היה הג'מבו היחיד שהגיע לאדיס אבבה. אחרי זה לא הגיעו יותר מטוסי ג'מבו כי נענו כמובן לבקשה של האתיופים לא להנחית מטוסים כאלה ענקיים אצלם בשדה התעופה.
יובל: באמת הסרטים שהיו ונשמרו אצל המוסד, מישהו זרק אותם לפח?
מנשה: כן. לא זרק אותם לפח, גרס אותם. כן, כל הקלטות. היו 250 קלטות ווידאו באיכות שידור שפשוט התאדו.
יובל: אף אחד לא עשה העתק או לא יודעים?
מנשה: אני עשיתי קצת העתקים. בזכות זה נשמרו החומרים שקיימים. אבל החומרים שהיו, היו מדהימים. זו ההיסטוריה של מדינת ישראל. זה לא של המוסד ולא של חיל אוויר, זה גדול יותר מכל אחד מאיתנו.
החוויה הזאת היא חוויה שאתה זוכר אותה עד היום האחרון של החיים שלך. זאת חוויה כ"כ מסעירה שהמון פרטים שהיית נחשף אליהם במהלך האירוע עצמו, היו פשוט בורחים ממך כי החוויה הייתה כ"כ דרמטית וכ"כ חזקה שאין.
ואני מוכרח לומר לך, שם במדבר אנחנו לא כ"כ עסקנו במה יקרה להם פה בארץ וכשאני רואה ואני פוגש הרבה ישראלים יוצאי אתיופיה, כן אני מאוד נרגש לפגוש אותם. הם קהילה מופלאה בעיניי.
אתה יודע, חשבתי על זה לא מעט. איך הייתי מתנהג במקומם אילו הייתי במצב שלהם.
יובל: יש לנו הרבה מה ללמוד מהם.
מנשה: הרבה, הרבה מאוד.
[מוזיקה]
יובל: זהו, עד כאן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments