top of page

יציאת אתיופיה - פרק 20: הרקולסים וחבל של פעמון כנסייה – דני לימור

דני לימור מספר על זימנה ברהני ודני יסמני, עולים ותיקים מאתיופיה שהפכו לאנשי מוסד ועשו דרכם לסודאן כדי להוביל את מבצעי העלייה של הקהילה מאתיופיה לישראל. הם נקלעו להרפתקאות רבות, למצבים מורכבים ולסכנות בלתי רגילות. בסוף הפרק כמה סיפורים משעשעים של דני.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/12/2020.

קטעים פרק 439: הרקולסים וחבל של פעמון כנסייה - דני לימור - "יציאת אתיופיה" חלק 23.

דני: אם נתקע לך ההרקולס, דוחף לא ממריא, 4X4 לא ממריא. מטוס תקוע. קודם כל, הם היו מגיעים ממולכדים. כלומר, אתה לא משאיר שם מטוס בשטח.

ואז הם רואים אותי עם החבל. רואה את זימנה "מה זה החבל הזה?" הוא אומר לי. אז אני אומר לו "זה מהכנסייה". -"מה?" הוא אומר לי, "אתה חתכת את החבל של הפעמון של הכנסייה?"

"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

"קטעים", פרק 439.

"יציאת אתיופיה" - פרק מס' 23 - "הרקולסים וחבל - הרפתקאותיו של דני לימור".

יובל: את דני לימור בטח שמעתם בפרקים קודמים. הסיפורים שלו באמת יוצאי דופן. בפרק שלפניכם, דני יספר על שני ישראלים ממוצא אתיופי שהפכו לאנשי מוסד, זימנה ברהני ודני טסמני, עולים ותיקים מאתיופיה שעשו דרכם חזרה לסודן כדי לעזור במבצעי העלייה. בסוף הפרק עוד כמה סיפורים מפתיעים של דני.

האזנה מהנה.

דני: זימנה ברהני שלא מדברים עליו מספיק, שבעיניי זימנה הוא לא פחות גיבור מפרדה, התחיל לפעול למען העלייה עוד הרבה לפני שהוא עלה לארץ בעצמו. הוא מנערי, נערות כפר בתיה. אז זימנה היה והוא חזר. יש כאלה שהגיעו לקבוצה הזאת של כפר בתיה, 52'-54' אני לא זוכר ובעצם היו צריכים לחזור לאתיופיה כי העסק שנה לימודים ואחרי זה לחזור ללמד עברית, תורה וכו'. חלק נשארו אבל הוא חזר והוא לימד והוא עסק בזה והסתובב בכפרים ולימד עברית.

הוא גם ניסה להוציא קבוצות של יהודים מאתיופיה. הוא וקבוצה שלמה נעצרו בעיר מויאלה שזה על גבול אתיופיה-קניה. כי הוא ניסה להבריח קבוצה. אני עשיתי את זה הפוך. בתקופה שחיפשתי דרכים להוצאת יהודים, עוד לפני סודן, נסעתי לקניה ונסעתי מניירובי עם ג'יפ למויאלה. זה לעבור את כל מדבר טורקנה, זה טיול בפני עצמו אבל גם הלך לי הרדיאטור באמצע הדרך. אם לא הייתה שיירה של גמלים שעברה שם, אז הייתי עכשיו זיכרון. זה מאות קילומטרים.

אז הגעתי למויאלה עם הג'יפ וחציתי את הגבול. נכנסתי לאתיופיה כאילו כלום, הגבול פרוץ. לא דרך העיירה עצמה אבל הולך ימינה או שמאלה. אבל הבעיה היא שהדרך מאזורי המגורים של היהודים, בוודאי מטיגריי שזה צפון מזרח, אבל גם מאזור גונדר ואגם טאנה, זה מרחק עצום שאתה עובר באזור של שבט האורומו שהוא גם שבט חצי מוסלמי חצי אנימיסטי ועוין. שבט לא פשוט. זה שבטים. קוראים לכולם אורומו.

אין שם תשתיות. אז לא היה, לא בזמן של זימנה ולא כשאני באתי. לא היו כבישים. דרכי עפר במקרה הטוב. יורד שם גשם, הלך עליך עם רכב. איך שהוא הצליח להביא קבוצה של לא יודע כמה, 20-25 חבר'ה והוא נתפס עם היהודים וחטפו מה שחטפו. בסוף הוא השתחרר.

אני מספר לכם את זה כי זה מראה מי זה זימנה שמצעירותו, מנערותו, הוא ראה את עצמו כמי שמוכרח להביא את היהודים לארץ בדרך כלשהי וללמד אותם. אלה קווי הדמיון שהיו בין זימנה לבין פרדה. זה נושא החינוכי והנושא הערכי והלאומי.

[מוזיקה]

יובל: כמה מילים על העיר חרטום או חֻ'רטוּם. את העיר חרטום הקים הצבא המצרי בשנת 1821 כבסיס צבאי. השם ח'ורטום מבוטא בניבים שונים בערבית כח'ורטום, חרטום או באנגלית כרתום. כפי הנראה, שמה של העיר על שם אל ח'ורטום, חדק הפיל. בשל צורתו של הנילוס הזורם בסמוך לעיר. יש חוקרים הטוענים כי שם העיר בכלל נגזר משם של פרח בשם קורטם הצבעים, או חריע שהוא צמח עם פרח יפה, בד"כ צהוב, אדום או כתום. אבל אני הייתי הולך עם חדק הפיל, אל ח'ורטום.

ח'ורטום היא בירת סודן והעיר הגדולה ביותר במדינה. היא ממוקמת במקום מפגש הנילוס הכחול שמגיע מאתיופיה והנילוס הלבן שזורם צפונה מאוגנדה. ממפגש שני הנהרות האלה נוצר נהר הנילוס בצורה של חדק הפיל. והוא זורם צפונה למצרים ונשפך לים התיכון.

בחרטום מתגוררים כיום בערך 5 מיליון תושבים, קשה מאוד לספור תושבים ומשנות ה-90 לא הייתה שם ספירת אוכלוסין. ויחד עם עוד שתי ערים, ח'ורטום בחרי או צפון ח'ורטום שזו עיר נפרדת ואום דוראן, הן יוצרות מטרופולין של כ-7 מיליון תושבים, מהם כ-2 מיליון פליטים.

בשנות ה-60 התגוררו בסודן כ-10 מיליון תושבים, אבל כיום 50 שנים לאחר מכן, מתגוררים במדינה פי 4 אנשים. כ-42 מיליון איש. ומן הסתם, 97% מהתושבים בסודן הם מוסלמים.

בקטע הבא, דני לימור מספר על נתיב העלייה דרך בירת סודן, חרטום. יהודים הוצאו בחשאי ממחנות הפליטים בגדרף והוסעו במדבר כ-400 ק"מ לחרטום. הם הועלו על טיסות אזרחיות לאירופה ומשם לישראל. בתקופה זו בוצע התהליך באמצעות מסמכים מזויפים. דיברנו עליו בפרקים קודמים.

[מוזיקה]

דני: שהיא אמנם הייתה לא גדולה בהיקף, אבל הייתה מסובכת מאוד, יותר מסובכת מכל דבר אחר. שם כל נסיעה לחרטום עם קבוצה של 30-40 חבר'ה, יכלה להיגמר באסון. היו חבר'ה שעבדו איתי בעדה שנתפסו, עונו. נתפס ראש קבוצה כזה, בחור מאוד רציני שעונה עינויים קשים וגם אז בקושי הוציאו ממנו את המידע, אבל עדיין, אין בן אדם שאם אתה מענה אותו מספיק, לא בסוף יגיד משהו. גם אנחנו לקחנו את זה בחשבון. בכל אופן, עברו 18 חודשים כולל עצם האירוע שגרם לי למלט את פרדה, זה היה השיא.

[מוזיקה]

יובל: ראש הקבוצה שעונה הסגיר את מקומו של אחד מבתי המסתור בחרטום. כשבאו דני ופרדה לבקר במקום, הם כמעט נפלו בידיהם של אנשי בטחון שארבו להם שם. על האירוע הזה סיפרנו גם כן בפרקים קודמים.

דני: התקופות האלה שלי עם פרדה שהיו את כל הדברים האלה, אפשר לקרוא לזה הפרק החלוצי של המבצע הזה. אתה בא, איך אומרים? אתה צריך עכשיו לקחת איזה ביצה ולייבש אותה ולהפריח את השממה ולא יודע מה, להוציא מים מהסלע. כי כולנו, גם פרדה, למרות שהוא היה אפריקאי, סודן זה בכל זאת מקום שזו פעם ראשונה שהוא מגיע וזו גם מדינה ערבית מוסלמית, בלה בלה וכל הסיפורים.

איך אומרים? אכלנו חצץ. וחלק מאכילת החצץ זה כל הדברים שקרו לנו. אחרי שמילטתי את פרדה, אני נכה לחלוטין. בלעדיו ובלעדי מישהו, דמות כזו שיודעת לאתר את האנשים, לתקשר איתם ומשמש באמת מתווך ושותף לפעילות הזאתי… אז היה לי קשר עם הוועד, כבר יכולתי תאורטית, נדמה לי הוצאתי איזה מבצע או שניים בתווך של בין פרדה לבין זימנה נעזרתי במישהו מהחבר'ה שהיו במקום. אבל לאורך זמן זה לא היה מספיק.

בארץ המטה פנו לסוכנות, יהודה דומיניץ אם אני לא טועה, שהיה ראש מחלקת עלייה שהכיר את זימנה, הוא הציע אותו לאפרים ואפרים אמר "אני רוצה שדני יראיין אותו".

אני לא הכרתי אותו לפני, אבל באתי לארץ, פגשתי אותו ומיד הוא מצא חן בעיניי. ואז ירדנו לסודן.

יובל: הוא ידע במה מדובר?

דני: הסברתי לו בדיוק. א', הוא ידע כי הוא קלט את החבר'ה שהגיעו. הוא עזר להם בקליטה. אני לא יודע בדיוק מה תפקידו היה, אבל הוא בוודאי התעסק איתם. הוא ידע מאיפה הם באים, הוא ידע הכל. הוא בן אדם שמיד עורר אמון. ראית שהוא מבין לקראת מה הוא הולך. כשהוא נחת שם, בעצם המציאות קצת טפחה לו על הפנים. לא בחרטום, בחרטום מילא, אבל בגדרף. גדרף זה היה ג'יפה אחת גדולה.

אבל אמרתי לו "שמע, אם אני יכול, אז אתה בטח יכול".

הוא כבר היה ישראלי ותיק, חי במושב, שירת בצבא, התחתן עם לבנה. סליחה, בהתחלה אשתו הראשונה הייתה תימניה אז זה לא בדיוק לבנה, אבל אחרי זה הוא התחתן עם אמריקאית. עכשיו אתה מביא אותו לסודן, זורק אותו לג'יפה שם.

מה שפרדה למשל, בשבילו להגיע מאיפה שהוא בא ולהיכנס לסודן, אז טיפה ירידה, לא תמיד ירידה ברמה [צוחק]. לזימנה, אתה יודע, קח אותך, זרוק אותך שם באיזה קיבינימט, עכשיו תתחיל לאכול עשבים וג'וקים. אז איך אומרים? עם זימנה הדברים התנהלו אחרת. הדברים כבר היו יותר, נקרא לזה, ממוסדים. זו לא המילה הנכונה אבל זו הייתה מכונה כבר עם קצת קרעכצן, בכל זאת עבדה.

הוא מילא את תפקידו בדיוק כמו שפרדה. כלומר, הוא נכנס בכל זאת כבר למבצע שמתגלגל, שיש לו כבר את הדפוסים שלו. אמנם, כל הזמן צריך להישמר לא להיכנס לשגרה כי השגרה מחסלת אותך, אבל בגדול, הפעולה הייתה זה. אנשים נאספים במחנות, מביאים אותם למפגש איתנו או איתי או עם מרסל, עשינו רוטציה ברכבים ולוקחים אותם לחרטום בלילה תוך כדי זה שלא עוצרים במחסומים והכל אותו דבר.

נתן: הוא עבר הכשרה?

דני: לא שאני יודע. אולי הסבירו לו קצת מה זה עבודה חשאית. חושב שאיזה שבוע. א', אני הסברתי לו, אבל צריך להבין, לבחור אתיופי כזה, גם אם הוא כבר שנים בארץ, קודם כל להיכנס לתוך אפריקה, כבר לא מסתכלים עליך. כן הייתה בעיה של אתיופים מול סודנים, אבל אצל הסודנים, האתיופים כולם פליטים. לא התייחסו לאתיופים כאל אנשים שווי ערך, שווי זכויות. זה כמו אתיופים, אריתראים, סומלים, כל אלה. זאת הייתה הבעיה המרכזית של זימנה, להוריד פרופיל. הבן אדם רגיל להיות איש ריבוני, כלומר בארץ הוא שווה.

בשנים שהוא היה בארץ עוד לא הייתה הגזענות שיש היום. היו כמה שחורים אז זה היה קוריוז. זימנה היה בן אדם מאוד שקט. הוא היה בן אדם שרוב הבעיות שהיו לו, הוא התגבר עליהן לבד. הוא לא נזקק לי שאני אפתור לו בעיות, הוא תקתק את כל העניין של הקשר עם היהודים.

קודם כל צריך להבין, יש פה כל מיני תהליכים. בתקופה של פרדה, רוב היהודים הגיעו מטיגריי כי הם הראשונים שהבינו. אפשר להגיד שגם פרדה לא היה זר לעניין הזה שקודם כל יגיעו הטיגרים כי הוא בעצמו היה טיגרי. אבל אני לא מייחס לו בעניין הזה שום העדפה. אני חושב שזה פשוט תהליך שקרה ולקראת בואו של זימנה התחילו להגיע חבר'ה מגונדר.

עכשיו, הוא מגונדר וזימנה לא היה דמות לא מוכרת, זימנה היה דמות אגדתית. שמו הלך לפניו ואנשים מאוד כיבדו אותו ולכן הוא תקתק אותה. כלומר, הקומיטה היה מאוד ממושמע. בתקופה של פרדה לא כ"כ.

זימנה עבד כ-8 חודשים. פרדה עבד 18 חודשים. זימנה עבד 8 חודשים כי הוא נשרף יותר מהר מפרדה.

נתן: איך הוא נשרף?

דני: הוא נשרף כי הוא בכל זאת היה, לא נעים להגיד, מאושכנז. שאלת אותי קודם אם הוא עבר הכשרה. אתה לא יכול להכשיר בן אדם לעבור מסטטוס של אדם חופשי לסטטוס של פליט. אתה יכול להכשיר בן אדם לעבודה חשאית ואיזה שגיאות לא לעשות, אבל אנשים כמו זימנה או פרדה שבאו אחרי, אין לך הרבה מה ללמד, הם יודעים את זה לבד. כלומר, יש להם חושים ששלושתנו פה ביחד לא מגיעים לגובה הקרסוליים, את החושים לשרוד. כי החיים באפריקה, בוודאי בשנים ההן, זה הישרדות. הישרדות אמיתית, לא של החנטרישים פה של המרוץ לא יודע איזה.

אז זימנה בשלב מסוים, אנחנו הרגשנו, הוא הרגיש, הוא בא לדווח. הוא לא אחד שרואה צללים כהרים, אלא הוא אומר "תשמע אני מרגיש שפה מחפשים אותי, מסתכלים עליי".

אמרתי "אוקי, נגמר. אז אני לא לוקח את הסיכון שימצאו אותך ויוציאו ממך את כל הסודות של כפר דניאל. איך הוקם כפר דניאל ב-48'".

הוא מעולם לא עזב את העניין הזה וגם אחרי שהוא עשה את התקופה אצלנו במוסד, אז הוא חזר לסוכנות, אבל הוא המשיך ללוות את המבצע כמו שאתה אמרת, הוא היה יוצא עם ה"בת גלים" וכשיהודים היו עולים לאונייה, אז היו פוגשים ישר בן אדם שחי בארץ, שמסביר להם מי נגד מי וכל הדברים האלה.

גם במבצעים האוויריים הוא ירד עם הרקולסים כמה פעמים ואחרי זה הוא גם נשלח ע"י הסוכנות, אחרי "מבצע שלמה", אחרי 91' נשארו עדיין יהודים באתיופיה, אבל היה קשה לאתר אותם כי הם היו באזורים. ואז הקימו שלוחה של הסוכנות בגונדר כדי שהיהודים ידעו לאן להגיע.

מי שהחליף את זימנה היה בחור בשם דני יסמני שגם הוא בחור שמגיע לו קרדיט עצום וגם הוא כבר היה ישראלי ותיק שעלה הרבה לפני המבצעים מסודן. הוא היה ממזר. דני היה בחור מאוד, כמו חתול. זרוק אותו מקומה חמישית, הוא ייפול על הרגליים. כיוון שהיה לו חיים כאלה שהוא גדל, היו לו חיים לא פשוטים והוא תמיד הצליח איכשהו לשרוד וגם להתקדם והוא בא אלינו מתוך עבודה באוניות של "צים". הוא היה ימאי באחת האוניות, הוא למד ערבית והוא דיבר ערבית, אנגלית והכיר את העולם. היה לו כל מיני סיפורים. היה נחמד איתו למען האמת ועשה את העבודה שלו.

הוא לא היה כ"כ מוכר בקהילה. הוא גם היה טיגרי. הוא לא כ"כ היה מוכר אבל הוא עשה את שלו. יום אחד הולך בשוק בגדרף ומישהו קורא לו " דני!".

הוא חשב שעולמו מתמוטט, שזה השם האמיתי שלו. והוא מתעלם, מתעלם, מגיע אליו בחור שהוא מיד כשהוא רואה אותו, הוא מזהה אותו כאריתראי, כי דני הייתה תקופה שהוא עבד באריתריאה היה מפעל ישראלי לייצור בשר כשר שקראו לו "אינקודה". היו מייבאים בשר כשר בהשגחה לארץ מאריתריאה. אריתריאה אז הייתה חלק מאתיופיה. זה בתקופה של היילה סלאסי. היו הרבה ישראלים בכלל. זה היה באסמרה, שהיום היא בירת אריתריאה העצמאית.

הבחור עבד איתו, איך אומרים? בפרודקשן ליין. אומר לו " דני, זה אני". קראו לו אפיוורקי. בקיצור, אומר דני, אז דני אומר לו "לא, זה לא אני".

אומר לו "מה זה לא אתה, בחייך, אתה זה אתה. מה אתה עושה פה?" אומר לו "סתם" -"אה אתה מעורב בעניין הזה שנעלמים פה יהודים מהמחנות?" כולם ידעו בגדרף שיהודים נעלמים בלילות וגם המקומיים חיפשו אותנו, אותם, חיפשו את כולם.

אז הוא אמר "אנחנו אחים, אל תפחד, אני לא אגלה לאף אחד. אני מוכן לעזור". טוב, אז הוא קבע איתו משהו. בא אליי ואומר לי "מה עושים? הוא רוצה לעזור. אני לא יודע מה יקרה". אמרתי לו "אתה מכיר אותו באמת טוב?"

אומר לי "כן, עבדנו איזה שנה, שנתיים, היינו חברים טובים, אבל הוא גוי". אני אומר לו "בסדר, לא כל הגויים… בוא נעשה לו מבחן".

הלכתי, בחרתי מקום שהוא יקבע איתו פגישה שמאפשר לי לתצפת על ההגעה ולראות אם הוא מביא איתו זנב או מה, מו, מי. אז הוא הלך קבע איתו פגישה ואז ראיתי שהוא מגיע, אין שום תנועה, אין כלום, אז נכנסתי לפגישה בלי התראה. פשוט נכנסתי לפגישה.

שאלתי אותו "אני מבין שאתה רוצה לעזור, מה אתה יודע לעשות?" -"אני למשל יש לי רישיון נהיגה על משאית".

אז הוא נהג באחת המשאיות במבצע האווירי הראשון לקרתגו, הוא היה נהג גוי, שאני החלטתי במקום בלי לשאול את אף אחד. זה חלק מהעניין. לפעמים אתה צריך להעריך בן אדם, להעריך את הערך שלו. אין לך זמן עכשיו לעשות לו בדיקות במחשב שלא היה קיים איזה רקורד יש לו, האם הוא רשום באיזשהו מקום שזה הדבר שבאופן נורמלי אתה עושה, לפני שאתה מגייס מישהו כזה. הוא מעולם לא אכזב.

מעבר לזה, יום אחד הוא אומר לי "תשמע, אני רוצה שתכיר את אח שלי" לא זוכר אם אח שלו או בן דוד שלו, חושב אח שלו. אומר לו "מי זה?" אומר "ראש אחת המחתרות האריתראיות, הוא פה בגדרף".

עכשיו, צריך לזכור שהייתה מלחמת אזרחים באתיופיה. הייתה מלחמת השחרור של אריתריאה מול השלטון האתיופי, היו שם שלוש מחתרות. המפקדות שלהן היו בצד הסודני, בקסאלה, בגדרף ולכן כל פעילות מהסוג הזה, קודם כל ייחסו את זה אולי אספקת נשק או משהו כזה לטובת האריתראים, לא חשבו עלינו.

היו שלוש מחתרות. אחת הייתה נוצרית אריתראית. השנייה הייתה מוסלמית והשלישית הייתה מעורבת אבל קומוניסטית. אמרתי "בכיף".

הביא אותי לאיזה מקום, שמו לי שק על הראש. לקחו אותי לסמטאות, דחפו אותי ימינה, שמאלה והכניסו אותי לאיזשהו מקום. הורידו לי את השק ומצאתי את עצמי מול אותו בן אדם. ישבתי דיברתי איתו. הוא הסביר לי מה קורה בשטח, איך המחתרות האלה, באיזה תא שטח הם שולטים. אם המשימה שלי הייתה נגיד לאסוף מודיעין על המהפכה או על המרד או לא יודע מה, וואלה הייתי מביא להם את החומר הכי טוב אבל זה לא עניין אותי. מה שעניין אותי זה אולי יש לו פרוזדור שהוא שולט בו שיאפשר במקום שהחבר'ה יגיעו לסודן, להעביר אותם ישירות לים סוף האתיופי ואז להביא את חיל הים לשם. זה מיד.

אז הוא אומר לי "אני מוכרח לאכזב אותך. מה שאתה רוצה אולי אפשרי, אבל אני לא יכול לתת לך. אני יכול להגיד לך שאני אעשה הכל בשביל להגן על היהודים כי אני אוהב אותם והם יותר שותפים איתי, בעיקר הטיגרים כי גם להם היה תנועת שחרור Tigray People's Liberation Front, TPLF, שגם הם רצו עצמאות. והם נלחמו. עכשיו הם נוצרים הטיגרים, אז הם היו שותפים טבעיים של המחתרת הנוצרית האריתראית. גם שפה, שכנות.

היהודים הטיגרים בשונה, החיים שלהם בטיגריי היה שונה מאשר היהודים בגונדר. היהודים בגונדר למשל, לא היו זכאים לבעלות על קרקעות. היהודים הטיגרים היו בעלי קרקעות. הם לא סבלו מרדיפה של הגויים הטיגרים כמו שהיהודים הגונדרים סבלו מהנוצרים האמהרים. המצב היה שונה. חלק לא קטן מיהודי טיגריי הצטרפו למחתרת ולחמו במחתרת, כולל פרדה אגב. הוא לא הספיק להילחם, אבל הוא היה חבר במחתרת ויש עוד אנשים שאני מכיר שנמצאים פה בארץ. למשל אחד איבד אח שלחם בשורות המחתרת הטיגרית.

אז הוא אומר לי "תשמע אני לא יכול להבטיח לך כי אני לא כל הזמן שולט. אני בסכסוך בעיקר עם המוסלמים ולא פעם ולא פעמיים אנחנו יורים אחד על השנים.

תאר לך שיש לך שיירה של יהודים והאלה, אם נודע להם או לא, תוקפים. אני לא יכול להבטיח לך שאני יכול לשמור על כולם." אז ירדנו מהסיפור. היום הוא נשיא אריתריאה, לא פחות ולא יותר.

[מוזיקה]

היה מסתובב בגדרף, שם היו תופסים אותי ואומרים לו "מה אתה עושה פה? מי אתה? מה אתה?" זה נושא שהוא כל פעם היה אומר לי "מה לעשות?" אמרתי "נתנו לך ללכת, אז כנראה שאתה בסדר".

הייתי מתדרך אותו לבדוק אם עוקבים אחריו או לא. עשינו את זה גם כשהלכתי לפגוש את אפוורקי, סידרנו ככה שאני אוכל לראות אם הוא מביא איתו ליווי או זנב כלשהו, הוא היה נקי. ואז הוא עזב, ביקשתי שישלחו לי ואז שלחו לי את עזרא טזזו.

יובל: כיצד נתפס עזרא טזזו בידי הסודנים וכיצד הצליח דני לשחררו, סיפרנו בפרק 18 "תפיסת הפעילים וסגירת מעגל".

דני: דני כמו פרדה, נפטר באדיס ומה שמחבר את כולם ביחד זה זימנה שהוא זה שעל פי בקשתי והדרכתי, איתר את הגופות. דני נפטר עוד לפני פרדה. גם כן התקשרו אליי המשפחה ושאלו מה עושים. הבעיה שלא היו חדרי קירור, אז אם לא בא מישהו לקחת את הגופה, קבר המוני ואלמוני.

יובל: עד כאן על זימנה ברהני ודני יסמני. אחת השאלות שעלתה בתכנון מבצעי העלייה הייתה מה עושים אם הרקולס נתקע במדבר בסודן? לשאלה הזאת יש גם תשובה.

דני: אם נתקע לך ההרקולס, דוחף, לא ממריא. שם 4X4, לא ממריא. מטוס תקוע. קודם כל, הם היו מגיעים ממולכדים. כלומר, אתה לא משאיר שם מטוס בשטח. מה אתה עושה עם הצוות? משאיר אותו עם המטוס?

נתן: גם מערך החיילים משלדג.

דני: מה אתה עושה עם החבר'ה?

נתן: מבריח אותם לאיפה שהוא.

דני: לא, משאיר אותם במטוס ואז מפוצץ. התכנון היה למלט אותם. הם עוברים ת"פ שלנו, כל אחד צוות כזה שירד לסודן, גם אנשי צוות אוויר וגם שלדגניקים, היה להם ערכה עם דרכון ועם כסף מקומי, דולרים וכאלה, ערכת חירום. התכנון היה שאנחנו לוקחים אותם ברכבים שלנו, מטפלים ביהודים כי אם מטוס נתקע בהמראה, סימן שהוא מלא יהודים. אז קודם כל צריך לטפל ביהודים, להחזיר למחנה, גם סיפור לא פשוט.

אבל אותם לוקחים ברכבים, אזימוט צפונה ונוסעים לגבול מצרים. אני סיירתי שם בצפון. הגעתי גם לפירמידות של המרואי, שושלת פרעונים של ממלכת כוש העתיקה. זה גבול פרוץ. מצרים, מדברים על 1982 וצפונה, לא זוכר אם כבר היה שלום. עזבנו את סיני אז שלום. עוברים את הגבול ומשם שוברים את הראש.

[מוזיקה]

יובל: מעשה בקרבורטור.

דני: פעם אחת אנחנו תקועים בצד הדרך. זה אני לא זוכר עם מי הייתי, עם אחד מלוחמי הצוות. אנחנו תקועים בדרך בין גדרף לקסלה באיזשהו מקום. החלפנו כבר פילטר דלק ועשינו את כל מה שאנחנו יודעים במכניקה, שזה לא הרבה. ועומדים. אמצע היום, 50 מעלות בצל, אין צל.

עוברת משאית, מה נוסע שם על הכבישים? משאיות, כי זו הדרך בין חרטום לפורט סודן, לנמל, זה סחורות הלוך-חזור. עוצר, צועק לנו מלמעלה מהקבינה "מעלקום יא אחוונה" [מה יש לכם אחיי?] "שומושקילה?" [מה הבעיה?] אנחנו אומרים לו "מוש מישטרל" [לא עובד שום דבר] בקיצור יורד, מסתכל, מכניס את הראש, אומר "מויה פיל זד" [מים בתוך השמן] פה יש לך בעיה עם הקרבורטור.

היום לא יודעים מה זה קרבורטור. אבל פעם קרבורטור זה היה הלב של המנוע. עכשיו זה קרבורטור, מאייד. יש בו המון חלקים קטנים כאלה. מה הוא עושה? אומר לי "אל תדאג".

הוא משיל שרוולים ומתחיל לפרק את המנוע. קודם כל, מפרק את הקרבורטור. הוא מוציא משהו, זורק על הכביש, על הצד של הכביש, על החול. אני אומר להוא "שמע, אין מצב שהוא ידע להרכיב מחדש, גמר, הלך לנו האוטו".

אחרי שהוא פירק את הכל, סידר שם משהו ואז הוא עושה ככה, מתחיל, לוקח את החלק, יורק, מנקה, שוטף את זה ברוק ולאט, לאט הוא מרכיב את זה מחדש והוא לא שם את זה בצורה מסודרת שהוא ידע מה בא אחרי זה. תאמין לי, הבן אדם זה כמו פאזל שכל החלקים מפוזרים, ההוא טיק, טיק, טיק, -"אוקי, תניע" מניע. אז אני אומר לך, זה פשוט גאוני.

[מוזיקה]

יובל: הנה סיפור על חבל.

דני: אני נזכר באירוע עם זימנה שהיינו מרסל, זימנה ואני, נסענו בלנדרובר. ויצאנו מגדרף. הספקנו לצאת מגדרף, האוטו נתקע. עוד היינו בבתים האחרונים לכיוון חרטום. ולא מניע, לא מניע, עכשיו אני הכרתי מתקלות קודמות איזה ערבי אחד שהוא טיפל ברכבים אצלו בחצר. לא היו מוסכים, אתה לא לוקח את הרכב למוסך. אנשים היו מטפלים ברכבים שלהם.

אז אני הכרתי איזה בית, הבעיה איך אתה מביא את הרכב לבית? לא היה לנו כבל גרירה. ואז נזכרתי שיש כנסייה אחת בגדרף עם פעמון כזה, מגדל עם פעמון. לפעמון יש חבל שהכומר נתלה בו. כל פעם שעברתי, הייתי רואה את החבל הזה ולא חשבתי על משהו מיוחד.

אבל פתאום נדלקה לי הנורית, אמרתי או! יש חבל. [צוחק] אמרתי להם "חכו לי פה, אני תכף חוזר".

זה רבע שעה, 20 דק הליכה עד הכנסייה. ידעתי איפה המוסכניק גר, העיקר לבוא אליו, נשלם לו, הוא יתקן. ואז הלכתי לכנסייה. הייתה חומה עם חצר. טיפסתי על החומה, הסתכלתי, ראיתי אין פה שום דבר. עכשיו הדלת של המגדל שאתה מטפס במדרגות בשביל להגיע לצריח ששם הפעמון הייתה נעולה. ואני עם כל הכבוד, בתור איש מוסד, לא יודע לפרוץ מנעולים. יש התמחויות. לא עברתי את הקורס הזה [צוחק].

ואז הסתובבתי מסביב למגדל הזה ואני רואה איזה חלון שהיום אני לא עובר בו. אבל אז הצלחתי. זה לא חלון, זה מן פתח כזה כמו שאתה יודע צריחים שיורים מהם חיצים. אז איכשהו הצלחתי, לא יודע איך נכנסתי. קודם כתף אחת, הראש בקושי עבר, אבל נכנסתי. ואז טיפסתי למעלה והייתה לי, הסכין הטובה שלי, לא יודע איפה הייתה אבל לא עליי. היה לי אולר שוויצרי, כמה הלהב יכול להיות? 5 ס"מ משהו כזה.

זה חתיכת חבל, תאמין לי. שמע, לקח לי, אני חושב 20 דק' רק לחתוך. הייתי צריך לחתוך כל פעם עוד חוט ועוד חוט ועוד חוט. עכשיו אתה לא יודע, פתאום יבוא איזה כומר אני יודע מה. בקיצור, הצלחתי. אני בא לצאת, אני לא מצליח לצאת. מנסה לעשות בדיוק את מה שעשיתי בשביל להיכנס, לא מצליח. אז אני מתחיל עם הרגל ואז נתקעו לי.

אמרתי לעצמי, בינתיים אני מכיר את מרסל. בטח חשב שעצרו אותי, לא ידע בכלל מה אני הולך לעשות, לא אמרתי לו שאני הולך לכנסייה לגנוב. הוא היה אומר לי "מה אתה משוגע? מה אתה לוקו?" בספרדית.

הוא היה הסגן שלי הרבה זמן. תאמין לי, יש לו מניות המבצע הזה כי הוא מנע ממני כל מיני. היה מחזיר אותי למסלול. פעם שאלו אותו "איך אתה יכול להיות סגן של המשוגע הזה?" אז הוא אמר "אין לי בעיה, אני הולך אחריו ואני אוסף את הכלים שהוא שובר".

אבל הוא גם היה בחור אמיץ מאוד ויכולתי לסמוך עליו, באמת תענוג. בקיצור איכשהו הצלחתי עוד פעם לצאת החוצה, אני חוזר. כל הסיפור הזה לקח איזה שעה וחצי. הם כבר היו אכולים. ואז הם רואים אותי עם החבל.

צועק זימנה "מה זה החבל הזה?" אז אני אומר לו "זה אתה יודע, מהכנסייה". -"מה?" הוא אומר לי "אתה חתכת את החבל של הפעמון של הכנסייה?" אז אמרתי לו "כן, הם לא כ"כ צריכים את זה, יעשו כמו המואזין במקום הפעמון, יצעקו ישו אכבר אני יודע מה".

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

0 views0 comments

Comments


bottom of page