top of page

יציאת אתיופיה - פרק 8: כפר הנופש בסודאן – חלק ב

ניהול כפר הנופש בסודן לא היה דבר פשוט. חלק מאורחי הכפר היו אנשי מודיעין, אנשי צבא ודיפלומטים. כל טעות ולו הקטנה ביותר, היתה יכולה להביא לסיום הפעילות בכפר ואף לגרוע מכך. אחרי הכל הכפר פעל במדינת אויב מוסלמית.בפרק תשמעו את סיפורם של לוחמי המוסד י.ג וגילה ותא"ל במיל' אסף אגמון על הפעילות בכפר הנופש. על חברת התעופה אינשאללה אייר, איך מניעים משאית באמצע המדבר, היחסים עם התושבים בסביבה, איך משיגים דלק, מדוע מפקד חיל האוויר זרק את אסף אגמון מחדר המבצעים הסיום הדרמטי והיהודים שנשארו מאחור.


עורכי ויוצרי הסדרה - נתן פוזניאק ויובל מלחי.

תודה מיוחדת לדינה פוזניאק ורני שחר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/05/2020. קישור לחלק א

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי. פרק מס 8: כפר הנופש, חלק שני.

בפרק הקודם סיפרנו לכם כיצד מצאו סוכני המוסד כפר נופש נטוש על חוף הים בסודן וכיצד הפכו אותו לבסיס לוגיסטי שסייע במבצעים להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. הפעלת הכפר במשך תקופה ארוכה חייבה תחלופה של אנשי צוות והסתרת הזהות שלהם בצורה קפדנית, מה שלא תמיד הצליח. לאחר ארבע וחצי שנות פעילות, בשעה שעדיין היו נופשים בכפר, הוא פונה באופן די דרמטי.

האזנה מהנה.

גילה: שמי גילה והייתה לי הזכות לשרת במערכת הביטחון במשך 26 שנה. 6 שנים בצבא ו-20 שנה במוסד במגוון תפקידים. החלום שלי כל החיים הצעירים שלי בבית ספר ובתיכון היה לזכות בפרס נובל בביוכימיה. למה? כי יש לי איזה דוד רחוק במשפחה שהוא זכה בפרס נובל בביוכימיה. דבר ראשון שעשיתי אחרי שסיימתי תיכון זה להירשם ללימודי ביוכימיה באוניברסיטת בר אילן. סיימתי תואר ראשון בביוכימיה, התגייסתי לצבא, הייתי קצינה בחיל רפואה בתפקיד שדרש את אותו ידע שרכשתי ושנה שלישית התחלתי את התואר השני בביוכימיה תוך כדי השירות.

השתחררתי מהצבא ואז גיליתי שאני מעדיפה לעבוד עם אנשים ולא עם עכברים. אבל מאחר ואני באה מבית פולני טוב שמלמדים שם שצריך לגמור מה שמתחילים, סיימתי תואר שני בביוכימיה ומצאתי את עצמי לא יודעת מה אני הולכת לעשות.

התלבטות, התלבטות, בסוף חזרתי לצבא. הפעם חזרתי לחיל הים, חתמתי קבע שלוש שנים. הייתי קצינה בחיל הים לא בתחום שנוגע לביולוגיה. אחרי שנה מתוך השלוש התחלתי להשתעמם. הבנתי שגם זאת לא הקריירה שאני מחפשת והגענו לתחילת שנות ה-80. אמרתי בן אדם בשנות ה-80 צריך לדעת מה זה מחשבים.

אז נרשמתי תוך כדי שירות ללימודי ערב של הטכניון לניתוח מערכות ותכנות. קורס של שנה וחצי. במהלך הקורס הזה ישב לפניי בחור שאיך שהתחיל הקורס והקורס התחיל בחורף, כולנו לבנבנים והוא שזוף. טוב, בסדר, מה לעשות.

החורף מתקדם ופתאום הוא נעלם, חוזר כעבור שבועיים עוד יותר שזוף. כעבור איזה חודשיים, שלושה צוותו ביני לבינו להכין עבודות. אנחנו מדברים על קורס של שנה וחצי. מעניין היה, אבל כל פעם שהיה צריך להגיש עבודה הוא היה נעלם. אני הייתי מכינה את העבודה, הוא היה חוזר שזוף עוד יותר ואני הייתי צריכה להגיש את העבודה וגמרנו את הקורס הזה בהצטיינות שנינו.

כעבור כשנה, כבר די, הספיק לי, נמאס לי. הוא שזוף חוזר מרוצה מעצמו, הוא יושב לפניי ואני צריכה להכין את העבודות וכבר זה היה אחרי שנתיים ומשהו בחיל הים. ידעתי שעוד מעט מסתיים הקבע שלי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. פשוט ישבתי מאחוריו, חידדתי עיפרון עם שפיץ דק. שמתי לו בקרוטיד ליד העורק ואמרתי לו "אין לי מושג מה אתה עושה, גם אני רוצה".

אוקי, לקח עוד 10 חודשים של מיונים ופסיכולוגים ועוד כל מיני טפסים וכל מיני אבחונים ובלה בלה ועוד קורס. בקורס שלי היינו עשרה איש, תשעה גברים ואני. שניים סיימנו. יש גם תכונות שאתה צריך בשביל להיות איש שטח.

קודם כל, אתה צריך להאמין במה שאתה עושה ולהאמין במי ששולח אותך. בלי זה, גמרנו. דבר נוסף, אתה צריך, אנחנו קוראים לזה במושגים, קור רוח היסטרי.

ז"א, קודם כל אתה צריך ביטחון עצמי אבל לא אובר ביטחון עצמי. אנשים שהיו איתי בקורס שהיו מבחינת נתונים, אחד היה מנהל של כפר נופש של "קלאב מד" עם שפות, עם הכל. לכאורה, אנשים הרבה יותר מתאימים ממני לתפקיד, אבל עודף ביטחון עצמי גורם לכך שאתה לא קורא נכון את השטח. אתה צריך לקרוא נכון את המציאות מסביבך. אז זה דבר אחד.

צריך תושייה. צריך לדעת לפעול נכון במצבי לחץ. צריך לסמוך על האנשים שאתה נמצא איתם. צריך להבחין בין אויב לאוהב שזה נשמע נורא מוזר, אבל לפעמים הגבול הזה יכול להיטשטש. אתה צריך כל הזמן לזכור את המטרה שבשבילה אתה נמצא. לזכור שאתה יכול להיות הדומינו שמפיל את כל העסק. כל הזמן לקרוא נכון את השטח, לדעת להגיב בהתאם. לסמוך על החושים שלך. צריך תעוזה, הרפתקנות, חייבים את התכונות האלה. בעיקר המון תושייה.

גויסתי לאגף מאוד מיוחד שלא תמצאו בשום גוף מודיעיני בינלאומי אחר בכל העולם וזה אגף שכל המטרה שלו זה לדאוג לשלומם של יהודים ברחבי העולם באשר הם. וזה הגוף שבעצם היה אחראי על כל הנושא של העלאת יהודי אתיופיה.

כשאני מסיימת קורס ופעם ראשונה יושבת עם מי שהיה אז ראש האגף, אפרים הלוי, מספרים לי שיש מבצע כזה והעיניים שלי נפקחות ושהכוונה היא שאני אנהל כפר נופש שיש עוד שתי נשים שהן כבר בעסק, אחת הולכת לעזוב.

הטיסות מגיעות לחרטום. בחרטום אתה עולה על טיסה לפורט סודן. הטיסות הן בתדירות שבא לטייס והמטוסים הם ברמת תחזוקה כזאת שנהגנו לקרוא לטיסות האלה בסודן איירוייז, "אינשאללה איירוייז" כי אתה יודע שאתה ממריא, אתה יודע שאתה תנחת אבל אתה לא יודע באיזה מצב.

אז הגעתי לפורט סודן. משם באו לאסוף אותי ונסענו לכפר. שזה בעצם לנסוע על כביש החוף שזה בעצם חול לצד הים כשאתה מצד ימין רואה את הים כל הזמן או בקרבת הים ואתה נוסע, נוסע, נוסע. אתה רואה כלום, כלום, כלום ופתאום כפר.

והכפר זה פשוט וואו, משהו מדהים. אז זה היה הרגע שבאתי לכפר. בכפר בעצם עשיתי חפיפה עם יולה, שהיא הראשונה שהגיעה לשם, האישה הראשונה. היו הרבה לבטים והרבה חודשים עד שאפרים הלוי אישר לאישה לרדת לארץ יעד, כי מה שצריכים להבין, ארץ יעד זו ארץ מוסלמית שלאישה שם יש את המעמד שיש לנשים מוסלמיות, רק תיקחו את זה עוד 40 שנה אחורה. ובכלל, היה פחד, איך אישה תסתדר? ובסוף אני חושבת שזה היה ההימור הכי טוב.

כי אם יש דבר אחד שקרה במהלך התקופה לפני שיולה הגיעה, לפני שהייתה שם אישה, כל מי שהיה בכפר שהיה בעצם רק סיפור כיסוי, גם השתתף במבצעים. עכשיו ברגע שיש לך אנשים בכפר, חדרניות ומלצרים שהם עובדים מקומיים או טבחים שפתאום נעלמים להם אנשים לכמה ימים, זה מתחיל להיות חשוד. אפשר להגיד הרבה מאוד על הסודנים, אבל הם עם מאוד לא טיפש. וכשמתחיל להיות חשוד, כל המבצע עלול ליפול רק על סיפור הכיסוי שלו.

בעצם ההצדקה להגעה לסודן יכולה להפיל את כל המבצע. אז ההחלטה הזאת להביא אישה שהיא תהיה שם קבועה, זו החלטה מאוד טובה על מנת, א', קודם כל שיש אורחים אי אפשר פתאום להעלם וגם מדריך צלילה שיהיה קבוע, לא ישתתף במבצעים וב', אישה מורידה את רף החשדות.

אנחנו, על מנת לקיים את הכפר 50 מעלות בצל שתבינו, יש לנו שני גנרטורים גדולים ויש מזגנים בכל חדר. אני לא רואה אף אירופאי, אף תייר מכווית או מעומאן שהגיע אלינו שנשאר יותר משניה אם לא היה מזגן פעיל.

בשביל להפעיל את כל הכפר הזה, צריך דלק. 30 חביות יש לנו. חבית ליום אנחנו מנצלים. ז"א, כשאנחנו מגיעים ל-15 חביות, אני שולחת את עלי הנהג שאגב הוא גם השטינקר, הוא המלשין שמספר לשלטונות בפורט סודן האם הכפר הזה מתנהל טוב או שיש בעיות או שיש משהו חשוד. אני שולחת אותו עם 15 חביות מתוך ה-30 והוא אמור לחזור עם 15 חביות מלאות.

כעבור כמה שעות הוא חוזר, 'מודירה המצב מושקוייס [לא טוב]', -'מה קרה עלי?' -'באתי ל"אג'יפ' שזו חברת הדלק. אמרו אין יותר דלק, לא מגיעה אספקה סדירה.

גם בפורט סודן יש להם איזה 4 או 6 שעות חשמל, אין דלק, גמרנו. עכשיו אני אומרת גמרנו, זה נגמר המבצע. פשוט שתבינו עד כמה המבצע היה תלוי בכפר. יענו יש לי 15 יום למצוא פתרון. לא מחכה. -'עלי, בחזרה עם החביות בבקשה, אנחנו חוזרים לפורט סודן'.

אני עולה איתו על הרכב ואנחנו נוסעים למשרדים של מנכ"ל "אג'יפ". לא יודעת מי זה, בחיים לא ראיתי אותו, לא כלום. וכל הדרך אני אפילו לא חושבת מה אני הולכת להגיד לו. אני לא יודעת, אני רק יודעת שאני אצטרך להגיד משהו בשביל לקבל את הדלק כשיש כזה מחסור.

בקיצור, אנחנו מגיעים למשרדים שלהם, אני אומרת לעלי "חכה בחוץ, שלא יגנבו לנו את החביות הריקות" כי גם זה מצרך, חבית יכולה להיות חדר.

אני עולה למעלה למשרדים, יושב ערבי עם כאפיה. המזכירה אומרת לי "תחכי, קודם הוא, אחר כך את."

ההוא מסתכל עליי ואומר בערבית "מי את?"

אני אומרת לו, "אני המודירה של ארוס" כולם מכירים את ארוס. כפר נופש היחיד שממש משמעותי. ואני אומרת "מי אדוני?"

הוא אומר לי, "אני מפקד כוחות הפת"ח".

בפורט סודן יש להם כוחות אימונים. אני אומרת לו "ומה אתה עושה פה?" הוא אומר "אין לנו חשמל, אני צריך 2-3 חביות לחודש בשביל החשמל". ואני חושבת לעצמי, ואני צריכה 30 חביות לחודש.

הוא אומר "אין חשמל, אי אפשר להתאמן בלילה, אי אפשר לעשות כלום".

המזכירה קוראת לו, נפתחת הדלת, הוא נכנס למנכ"ל של "אג'יפ", יושב, יושב ואני כל הזמן חושבת, אלוהים ישמור, מה אני אגיד לו? אין לי מושג מה להגיד, אין לי מושג. אני אומרת תושייה, תושייה, תושייה.

בקיצור, הוא יוצא מה זה מחייך מקיר לקיר, אומר "קיבלתי שתי חביות לחודש מתוך שלוש, יהיה בסדר, מבסוט". ואני אומרת אלוהים, אם אני אצא עם שתי חביות עכשיו, אפשר לסגור את הבאסטה.

הוא הולך שמח טוב לב, אני נכנסת. איך שהדלת נסגרת מאחוריי, אומר לי המנכ"ל של "אג'יפ", "איך אני שונא את הפלסטינים האלה".

לא רציתי להגיד כלום, יש לנו משהו משותף כבר. בקיצור, אני יושבת מולו ואני זוכרת שראיתי איזו תמונה שלו, של אשתו. הוא סודני, כמה ילדים קטנים, מתחילה בכלל לדבר על אשתו והילדים, אם הם היו בכפר או לא היו בכפר. חבל שלא היו בכפר, אולי יבואו לכפר. ניפחתי לו את השכל. "אהה כן אבל אין לנו מספיק דלק". יצאתי עם אספקה.

מאותו יום החבר'ה שם מתאמנים עם שתי חביות לחודש, פורט סודן 3-5 שעות חשמל ביום, לארוס גם המחליפה שלי קיבלה. לא היה לנו יותר אף פעם בעיית דלק.

[מוזיקה]

יובל: זהו איש המוסד, י.ג.

י.ג: נולדתי לאמא אנגליה ולאבא טברייני. אבי נהרג במלחמת השחרור כשהייתי בן שנה וארבעה חודשים. האמא במצוקתה לא ידעה עברית, הייתה תקועה עם תינוק, חזרנו לאנגליה. גדלתי שם בשנות ילדותי, כולל כיתה א' בית ספר ואנגלית למעשה שפת אם. ואחרי זה כמצוותו של האבא לפני שנפח את נשמתו, ביקש למסור לאמא שאני אגודל בארץ. אז היא חזרה איתי ארצה ומאז אני בארץ.

גדלתי בחיפה, למדתי בריאלי. שירות סדיר שירתתי בסיירת "שקד". היה לנו מפקד בדואי, עבד אל מג'יד ח'דר אל מזאריב, סגן אלוף, השם שלו הצה"לי הוא עמוס ירקוני, אחד מגדולי השדאים והמפקדים שהיו בצה"ל. למדתי ממנו הרבה דברים שגם יישמתי במדבריות סודן בהמשך.

כשהתגייסתי לשירות סדיר, שירות סדיר של גברים היה שנתיים וחודשיים. היה פעם דבר כזה. כשהיינו באמצע השירות, הוסיפו לנו ארבעה חודשים, נהיה שנתיים וחצי וכשהייתי בחופשת שחרור, התקשרו מהצבא, אמרו בוא חמוד, עוד חצי שנה. אנחנו המחזור הראשון בצה"ל ששירת 3 שנים.

וכשסיימנו את 3 השנים, חטפו מטוס של "אל על" לאלג'יריה. ייסדו יחידת מאבטחים, חטפו אותנו מהבקו"ם, מהשחרור. אני הייתי בקורס הראשון של המאבטחים באל על. טסתי שנה וחצי. ואז גויסתי משם למוסד. מערכת הביטחון ראתה במאגר הזה של המאבטחים, מאגר טוב של חבר'ה שכבר עברו סיווג בטחוני וכולם בוגרי יחידות קרביות. אז אמרו, יאללה, למה לא.

התגלגלתי למוסד, שירתתי 6 שנים במוסד. לא באירוע הזה שבגללו התכנסנו, אלא כלוחם באגף מבצעי אחר במוסד. יש לי במגירה בבית תעודה שכתוב עליה "פרס ביטחון ישראל" על אחד הביצועים האלה. אבל שום דבר שעשינו בתקופה ההיא לא פורסם בשום צורה שהיא.

רבתי עם המוסד באיזשהו שלב, התפטרתי והלכתי לקורס טיס. הייתי בן 28. עד אז הייתי הכי זקן שהגיע לקורס טיס, עד אז. אחרי זה בהמשך אני לא יודע, חושב שיש סיכויים גם אח"כ. עזבתי את המוסד ב-31/7/75 וב-4/8 הייתי בקורס טיס, ארבעה ימים אחרי זה.

זהו, סיימתי קורס טיס כטייס קרב, טסתי קצת בחיל אוויר. איזה לילה אחד אחרי המראה, התפוצץ לי מנוע והמטוס נדלק ונטשתי בגובה מאוד נמוך וקצת דפקתי את הגב. הרבה טיפולים רפואיים כאלה ואחרים. היו לי עוד 65 גיחות שחלקן מבצעיות, אפילו במבצע ליטני עם הגב הדפוק כי ניסיתי כל פעם לחזור לטוס. היו לי בעיות קשות בטיסה בגלל הגב, אז באיזשהו שלב נפרדנו כידידים.

הלכתי קצת להייטק ואז פנה אליי דני לימור, שהוא היה המפקד הראשון של המבצע בסודן. קבעו פגישה באיזה בית קפה, הוא סיפר לי בגדול מה קורה ושאל אותי אם אני מוכן לבוא כי הוא הרגיש שטבעת החנק קצת מתהדקת סביבו. הוא רצה להתקדם לתפקידים אחרים במוסד. אז הוא אמר "בוא תעשה איתי חפיפה ותחליף אותי".

אמרתי לו "יאללה בסדר".

יובל: י.ג הוא גם האדם שגייס את גילה למוסד לאחר שהיא איימה עליו בעיפרון שלוף, מכוון לצווארו.

י.ג: הנהג של הכפר שקוראים לו, עלי, הוא משבט ה-Hadendoa, זה שבט צפוני אל חוף הים בסודן. חבר'ה גדולים, חבר'ה מיוחדים, דייגים וכל מיני. היה בחור מאוד לא אסתטי עם ראסטות. היום הבנות שלנו עובדות כדי שיהיה להן ראסטות. אצלו הוא לא נגע בשיער 40 שנה. מה שצמח ומה שחי בפנים היה ככה. עם שיניים כהות כי הוא לועס גת ועוד כל מיני דרעק שהם לועסים. עם גלבייה שלא כיבס 10 שנים.

עכשיו הוא הנהג, אז הוא נוסע לשדה תעופה בפורט סודן להביא את התיירים לכפר. הוא מזהה אותם בקלות כי יש להם תיק ציוד צלילה והוא אומר "ארוס, ארוס?" אומרים לו "יס" והוא מעמיס אותם על איזה רכב טויוטה גדול כזה 4X4 ונוסע לכפר.

עכשיו הוא נהג בינארי כזה. או כל הרגל על הגז או כל הרגל על הברקס, אין באמצע שום דבר. עכשיו זו דרך עפר נוראית לכפר ויש קטעים גדולים שהרכב מרחף באוויר עם 4 גלגלים ונוחת נחיתה כבדה והתיירים כבר מחזיקים, לא יודעים מה נפל עליהם. אחרי כל נחיתה כזו הוא מסתובב, מחייך חיוך כזה גדול ואומר להם "אין דבר". עכשיו הוא אומר להם את זה בעברית כי אחד החבר'ה לימד אותו שבצרפת כשאתה קופץ באוטו אתה אומר אין דבר.

כשהוא גומר להגיד "אין דבר", הוא יורק. הדברים האלה מייצרים רוק, הוא יורק החוצה מהחלון כמו קלינט איסטווד בסרטי המערב הפרוע, תמיד יורק מהטבק לעיסה. רק הוא שוכח שהם ביקשו ממנו קודם לסגור את החלון כי חם והם רוצים מיזוג אוויר.

צריך להבין את הסיטואציה כי זה הזוי. יושבים תיירים שוויצרים עם נהג מקומי, כשהאוטו קופץ, הוא אומר להם "אין דבר" בעברית. והם חושבים שהוא מדבר ערבית. הוא חושב שהוא מדבר צרפתית וכל הדבר הזה נוסע יחד לכפר נופש שהוא בכלל סיפור כיסוי של המוסד. זה הזוי. אז זה באמת קטעים מיוחדים.

התיירים האלה בכלל, הם היו עולים על מטוס באירופה, נוחתים בשדה התעופה בחרטום הבינלאומי. משם הם צריכים לעבור לשדה התעופה הדומסטיק. עכשיו זה כמה מאות מטרים וזה חול. פעם לפני נתב"ג 2,000 העגלות של המזוודות היו נוסעות לא לאיפה שאתה רוצה, לאיפה שהן רוצות. תמיד היה גלגל אחד תקוע או שהיה עושה תנועות ולוקח את העגלה. אז בסודן הם מייצרים את העגלות ככה מראש במפעל.

עם ציוד צלילה שזה כבד וזה בתוך חול ו-50 מעלות, הם כבר לא בטוח שמחים על ההחלטה שלהם לבוא לדבר הזה, שלא לדבר על המטוס של סודן איירוויז שהסודנים, לא אנחנו, קוראים לחברת התעופה שלהם "אינשאללה איירוויז". שלא לדבר על זה שהוא מאחר בשעתיים או מקדים בשעתיים ואתה בא והטיסה נסעה בכלל, אתה אומר "רגע, יש לי כרטיס לעכשיו" אז אומרים "היה מספיק נוסעים אז שלחנו אותו".

פה הם כבר מתחילים להיות מיואשים ואז עולים על האוטו והוא עם הקפיצות שלו ויורק, הם אומרים "וואלק אולי עשינו טעות". ואז הם מגיעים לכפר, בתים יפים, מזגנים של "אמקור" דרך אגב.

נתן: שמחקו את התווית?

י.ג: לא מחקו, שמו תווית אחרת. לא מחקנו, קראנו לזה "לוקסר". הזמנו 30 מזגנים מ"אמקור", הבאנו אותם באחד ההרקולסים.

מזגנים, מים חמים, מים קרים, מים מתוקים מאיפה? הבאנו באחד ההרקולסים מתקן התפלה, יצרנו 5,000 גלון ממי ים מים מתוקים. גנרטורים שקטים עובדים באיזה ואדי. האיטלקים שבנו את זה, בנו עם שכל, גנרטורים טובים. אתה לא שומע. יש חשמל בכפר, יש מים חמים בחדרים. עשינו כמו דודי שמש על הגג מצינורות שחורים. סירות זודיאק מדוגמות כאלה של השייטת לשעבר. מנועים מצוינים. ציוד צלילה הכי מתקדם בעולם. אוכל נהדר. מקום מדהים, צלילות מדהימות. תוך שעתיים הם נרגעים מהדבר הזה. היה ספר אורחים, הם כתבו שם. קודם כל, הצלילות מדהימות באמת.

לפני שהיה מתקן התפלה, את המים המתוקים, מי השתייה, היו מביאים מאיזו באר בהרים. היה נוסע, נוסע, עומד בתור שם, מין מעין באר כזאת, ממלא מים וחוזר חזרה. באחת הנסיעות הוא עומד בתור שם הנהג והולך לשתות קפה וכל פעם התור מתקדם קצת. וכשהוא עומד בתור, מישהו גנב לו את המצבר של המשאית. אז הוא לא יכול להניע.

עכשיו בדיזל זו לא בעיה. אתה נותן מכה מספיק מאחורה, אפשר להניע בקלות. אז ככה כל פעם הניע אותו וככה הוא הגיע לתור שלו. בסוף הוא הניע פעם אחרונה ונסע לכיוון הכפר. יש שם מקום עם חול קצת טובעני, קצת בעייתי, הוא החליף הילוכים לא בזהירות, טק! נכבה לו המנוע.

עכשיו הוא בבעיה, אין מצבר, אי אפשר להניע. יושב אמצע מדבר. בינתיים המכלית קצת דולפת אז נהיה יותר בוץ. אומר, מה אני עושה? זה נשמע כמו מילקוט הכזבים, אבל זה אמיתי. אומר מה אני עושה? ואז הוא רואה חמור. קודם כל תופס את החמור, שימושי, מביא את החמור. עכשיו יש לו חמור ומשאית תקועה.

אז הוא עולה על רעיון. הוא מרים את הגלגלים האחורים על ג'ק, מלפף חבל סביב הגלגל, מחבר את זה לחמור, מרביץ לחמור, החמור מסובב את הגלגל, הגלגל מסובב את המנוע וככה הוא הניע את המשאית. ומעמיס את החמור, זה שימושי, לך תדע. וכך הוא מגיע לכפר עם משאית עם חמור יושב לידו.

שאלנו אותו "מה זה החמור הזה? איך?" כי לא האמינו לו. הוא הדגים. בקיצור סיפור מדהים.

אז היו הרבה קטעים מצחיקים בכפר. היה בחור קנדי, יהודי, שעבד במחנות הפליטים והוא בא לכפר, שמע שיש כפר נופש. הוא היה מתנדב בקיבוץ פה בארץ, הוא ראה את הסלט בארוחת בוקר ואמר "סלט כזה לא כל אחד מכין" ואז הוא חשד.

זה לא מדויק, בכל מדינה ערבית עושים, גם בסודן. ואז יוצאים בסירה ובלב ים הוא אומר לו "אתם ישראלים". פה הוא חשב שהוא טובע, אבל אמר "לא, מה פתאום" ואז כשהוא יצא מהמדינה, תפס אותו מישהו בכיר מהמוסד ויישר אותו קצת, אמר לו שכדאי שהוא לא ידבר.

היו הרבה סיפורים על כפר הנופש. היינו גם פרחחים. יושב תייר משוויץ ובא אליו המלצר הראשי, חסן, אומר לו "יו וונט פיש אור מיט?"

אז הוא אומר "מיט".

אז הוא אומר "ווד יו לייק צ'יפס?"

אז הוא אומר "יס" ואז הוא עושה לו ככה עם היד והמלצר אומר לתייר "דקים דקים?" אומר בעברית.

עכשיו הוא לא יודע שהוא מדבר עברית. החבר'ה לימדו אותו ש"דקים דקים". אז הוא אמר "יס, דקים דקים".

נתן: לא להאמין.

י.ג: רצינו לאכול חלה ביום שישי, מותר לנו, יהודים טובים צריך חלה, אבל ארץ אויב. הסודנים יש להם סנדל שקוראים לו "שבת", ככה קוראים לו. הם לוקחים סוליות של צמיגים כשהצמיגים מתפרקים. יש מלא צמיגים מפורקים. עושים מזה נעל, אבל את החלק העליון הם קולעים בחבל בצורת צמה וזה מן סנדל כזה.

אז אמרנו לטבח הראשי בכפר שאנחנו רוצים שהוא יעשה עוגה בצורה של סנדל ונקרא לזה "שבת קייק" על שם הסנדלים.

אמר "וואלה מג'נונים הלבנים האלה, מה הם צריכים לאכול עוגה בצורה של נעל?" אבל הוא עשה ככה עם הבצק וזה יצא חלה. והוא קרא לזה "שבת קייק", אז היו לנו חלות ביום שישי.

גילה: אז הודיעו לנו שב-11 בלילה כנראה מגיעה קבוצה של תיירים מבלגיה. עלינו על מה שנקרא, הטויוטה שלנו, ונסענו לפורט סודן לאסוף אותם. עכשיו אין כביש החוף. כמו שאמרתי, אנחנו נוסעים לאורך החול.

נתן: זה בדיוק כביש החוף!

גילה: כן, זה כביש החוף בלי כביש. אין תאורה, אין כלום ובדרך יש אותו הבסיס שיולה סיפרה עליו. רגע לפני הכניסה לפורט סודן, לעיר, יש בסיס צבאי עם אנטנות גדולות כאלה שמעולם לא הסתובבו, חלודות לחלוטין.

מאחר וטסנו מהר כי אמרנו המסכנים האלה נחתו. 11 בלילה, עייפים, רעבים, לך תדע איזו טיסה הייתה להם. טסנו מהר. ובמקום להיכנס לפורט סודן, נכנסנו לבסיס. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם חמישה חיילים עם קלצ'ניקובים, לא זיהיתי בדיוק איזה דגם, אבל ככה מולנו. הם היו מופתעים ואנחנו גם היינו מופתעים.

בקיצור, הם לא מדברים אפילו מילה אחת של אנגלית כמובן. אני באותו שלב כבר יודעת ערבית ברמה של תבשל חומוס או תסדר את המיטה. הרמה של הערבית שלי כבר הייתה בשלב הזה ערבית של בית מלון. אני מנסה עם האין מילים שלי להסביר שטעינו. עשיתי כזאת הצגה כנראה טובה שהם כ"כ לא הבינו מה אני רוצה, שהם רק אמרו "בסדר, תלכו מפה, תלכו". היה מבצע אחד של שתי משאיות שאחת התפרקה.

יובל: על המבצעים האוויריים ומבצע "סיכת זהב 2" יספר י.ג בפרקים הבאים.

גילה: על אף שהיו כבר מבצעים אוויריים ולכאורה לא הייתה להם השלכה על הכפר. לא היינו צריכים להכין איזשהו ציוד מיוחד או משהו ללוחמים. אנחנו היינו צריכים לדעת שיש מבצע. באותה תקופה היה איתי מדריך צלילה. מדריכי הצלילה היו בד"כ חבר'ה צעירים מהשייטת שסיימו צבא ובאו בשביל להדריך צלילות.

היה איתי מדריך צלילה שהוא לא היה משייטת, אני חייבת לציין, כי גיבור גדול הוא לא היה. הייתה לנו תקשורת חסויה, סמויה. ידענו שהולך להיות מבצע באותו לילה. 400 ק"מ מחרטום יש לנו את המחנות, משם צריך לאסוף את האחים. אנחנו עוד 800 ק"מ משם.

ובתשדורת של הלילה אני פותחת את הקשר ואומרים לי, "תשמעי, יש תקלה. תהיו מוכנים להכל. תסתדרו, תפסיקו להפריע לנו, אל תשאלו שאלות, אל תיכנסו לקשר, תעשו מה שאתם צריכים. זהו."

מה התקלה? מה זה משפיע? על מי זה משפיע? מה עלול לקרות? כלום, אנחנו לא יודעים שום דבר. אבל אני סוגרת את הקשר.

הבחור, בוא נאמר, לא רעד אבל לא היה מאושר, נקרא לזה ככה. בקיצור, יש חדר של המנהלת שזו אני, המודירה וחדר של מדריך הצלילה לידי. זה חדרים בעצם שהם כמו של האורחים ויש שתי מיטות.

אמרתי לו "אתה בא אצלי בחדר". אנחנו בלילה הזה יושבים, משחקים קלפים, עוברים אותו עד הבוקר כשאז אני אוכל להבין מה קרה.

טוב, רצה הגורל כמו שאתה מספר עם יולה והסודן על הנשיונל ג'יאוגרפיק של סודן. רצה הגורל, ב-4 בבוקר אני מקבלת דפיקות על הדלת, "טאח! טאח! טאח!"

דלת מעץ כזאת, לא מושלמת, סדוקה, יש חריץ. אני מסתכלת בחריץ, אני רואה ירוק, מדי זית. אני כבר סיכמתי עם הבחור קודם כל שהוא לא מדבר. דבר שני, הסיפור שלנו, אין לנו מושג מה קורה. אנחנו שנינו כאלה מטיילים, לא מכירים. כל אחד מאיתנו טייל באירופה ונגמר לו הכסף. ראינו מודעה בעיתון, מחפשים מדריכי צלילה, מחפשים מנהלי כפר נופש. באנו לאיזושהי חברה בשוויץ שבאמת זו הייתה חברת הכיסוי שלנו. באנו לשם וגייסו אותנו, אין לנו מושג מה האחרים עושים, אין לנו מושג אחד מהשני. אנחנו באנו להרוויח קצת כסף בשביל להסתובב בעולם.

אמרתי לו "זה הסיפור, אבל אתה לא מדבר". אני אדבר את הכל. עכשיו אני כבר מתכוננת עם הסיפור והכל וההוא עם המדי זית דופק לי על הדלת, "בום! בום! בום!"

"מודירה?" הוא שואל אותי.

אני אומרת לו "כן, כן, כן". אני פותחת ככה שני כפתורים. יש לי גבר בחדר, אז שפחות יחשדו כי הייתי בטרנינג סגור עד הצוואר. פתחתי איזה שני כפתורים ככה שיראה כאילו בכל זאת היה שם בינינו משהו ואנחנו לגמרי תמימים.

אגב אני הייתי בת 28 או משהו, הוא היה בן 22 אבל נחמד. בקיצור אני פותחת את הדלת, עומד מולי איזה איש צבא סודני עם דרגות, אין לי מושג מהדרגות, אין לי מושג מי ומה ואני כבר מוכנה עם הסיפור.

ואז הוא אומר לי "את המודירה של ארוס?"

אני אומרת לו "כן".

אז הוא אומר לי "נתקענו פה כל הגדוד שלנו בלי דלק". [צוחקת]

וואלה, וואלה, איזו הגזמה, לא היה להם למי לספר את הסיפור? בקיצור קראתי לכל הצוות, נתנו להם דלק, כל הגדוד קיבל ארוחת בוקר, חייכתי כל הזמן והיינו נורא נחמדים אליהם וההוא שתק.

יובל: "מבצע משה" התרחש מנובמבר 1984 ועד ינואר 1985. זה היה מבצע אמריקאי-סודני-ישראלי במסגרת "מבצע אחים" להאצת פינויים והעלאתם לישראל של יהודי אתיופיה ממחנות הפליטים בסודן לישראל דרך בלגיה. הטיסות היו טיסות אזרחיות של חברת התעופה TEA.

המבצע נחשף בתקשורת וב-4/1/1985 אישר ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס, את קיומו. פרטים נוספים על המבצע, באחד הפרקים הבאים.

י.ג: מיד אחרי זה, הפיכה צבאית בסודן. למה הפיכה צבאית? כי האסלאם היותר קיצוני בסודן אמרו "לא יכול להיות נשיא רפובליקה סודני שעוזר". גם ככה כעסו עליו שהוא קרוב מדי למערב ועכשיו בטח שהוא עוזר לישות הציונית זה בלתי נסבל. הפיכה צבאית, מעיפים אותו מהשלטון.

מעיפים אותו מהשלטון וכוחות הביטחון הסודני מבינים שיש איזושהי תשתית מוסדית, משהו בתוך סודן ומביאים עוד לובים, שירותי הביטחון של לוב, שהם יותר מתוחכמים. מתחילים לחפש ולהשתולל כי הם מבינים שמשהו קורה.

המוסד מחליט מסיבותיו הוא, אגב לימים אפילו ראש המוסד דאז אמר שההחלטה, אפשר היה לחיות בלעדיה, הייתה שגויה. אבל מחליט לפנות את אנשי המוסד מסודן, להפסיק את המבצע.

יובל: זוהי אשת המוסד, יולה, שהייתה ממנהלות הכפר.

יולה: כשאני ירדתי בפעם הראשונה לשם, אתה יודע מה תוכנית המילוט שאמרו לי? מה תהיה תוכנית המילוט שלי?

נתן: צלילה עד לאילת.

יולה: לא, די דומה. אם אני מקבלת פקודה להסתלק, למלט את עצמך, את לוקחת איתך מכשיר "רינה", זה מכשיר ביות ואת יוצאת ללב ים. שם את מפעילה את ה"רינה" ויבואו לאסוף אותך. רק שיצא שאני בדיוק הייתי בחופשה בארץ ולא זכיתי להנות מהמילוט ההרואי הזה.

יובל: מכשיר ה"רינה", עליו דיברה יולה, הוא מכשיר שנשאו בעיקר טייסים אבל לא רק, למקרה שיצטרכו לנטוש את המטוס. החלק החשוב במכשיר הוא משואת איכון, שבאמצעותה ניתן לאתר את מיקום הטייס הנוטש ולחלצו.

י.ג: היינו באותו רגע נתון שישה לוחמים בכפר. למעשה, היינו חמישה, אני ירדתי לטובת העניין הזה. שישה לוחמים בכפר ועוד שלושה לוחמים, אנשי מוסד, בבירה בחרטום. ההנחיה הייתה שנצא מסודן שלא כדרך הטבע.

הלוחמים בכפר היו תחת אחריותי, אני מפקד מבצע. נמצא דרך להוציא אותם ותכף תשמעו איך הם יצאו. בחרטום הייתה בעיה כי שלושת האנשים שהיו שם לא היו לוחמים, היו אנשים פחות לוחמים. אז הורדנו לוחם נוסף, אחרי ההפיכה הצבאית, לסודן שיחבור אליהם והוא יהיה אחראי עליהם מבחינה מבצעית.

שלושת החבר'ה בחרטום שהצטרף אליהם עוד מישהו, על פי עיתונות זרה, ראש השלוחה של ה-CIA בחרטום, הם התחברו אליו איכשהו. והוא מילט אותם מסודן בתוך ערכות. בשגרירויות האמריקאיות אז היו ערכות מילוט כאלה. במיוחד היה מיועד לעריקים מהמזרח בתקופה של המלחמה הקרה. צריך להוציא אותם מהשגרירות בלי שיראו אותם. אז זו קופסא כזאת שנראית בגודל שבעין בלתי מזוינת נראה שאי אפשר להכניס פנימה בן אדם. אבל מקפלים פנימה את האיש בדרך מיוחדת. זה נראה קטן מדי לבן אדם. ואז אורזים את זה באריזה של שק דואר דיפלומטי. ככה ארזו את ארבעת החבר'ה האלה ולקחו אותם לשדה. מטוס של חיל אוויר אמריקאי הוציא אותם והנחית אותם בקניה.

יובל: אסף אגמון, אז טייס הרקולס וראש ענף מבצעים מיוחדים בחיל אוויר, מספר.

אסף: באמצע ב-84' היה לנו קטע מאוד מיוחד שבו למעשה היינו צריכים לפנות את אנשי המוסד, למלט אותם. כאן הסיפור הזה תופס אותי כשאני כבר הייתי אחראי ראש ענף מבצעים מיוחדים במחלקת מבצעים של חיל האוויר. ישראל, שהחליף אותי, היה מפקד טייסת. והיה לנו פקודה מוכנה של מה קורה אם צריך למלט את אנשי המוסד כי זו אחת האפשרויות שחשבנו עליהן.

בעיקרון הפקודה הייתה בנויה על זה שהם יברחו לאיזשהו מקום מסתור ואנחנו נגיע לשם עם מסוקים כי מסוק יכול לנחות בהרבה מקומות ונמלט אותם. לטובת זה שהמסוקים יגיעו כ"כ רחוק, הם חייבים תדלוק באוויר. היה מתוכנן שמטוסי ההרקולס שלנו יעשו את התדלוק באוויר.

כשאני קיבלתי את ההתראה שבלילה הם הולכים לברוח ואנחנו צריכים להתכונן, הפעלתי את הפקודה מהמטה. טייסת 131 הייתה צריכה לעשות את התדלוק האווירי. הטייסת של מסוקי היסעור הייתה צריכה לטוס לשם ולמלט את אנשי המוסד. אנחנו צריכים עם ההרקולסים לתדלק אותם.

ואז מתקשר אליי ישראל, מפקד טייסת ההרקולסים, ואומר לי "תשמע, אני חושב שיותר נכון שנחלץ אותם עם הרקולס".

אמרתי לו "כן, אבל אנחנו לא יודעים לאיפה הם ברחו ולא בטוח שזה שטח שהרקולס יכול לנחות שם" ואמרתי לו "הפקודה היא עם מסוקים".

סגרנו שבלי להגיד לאף אחד, הוא מכין צוות ומטוס כי צריך להכין אותו לנחיתה במסלול עפר לאפשרות שכן נצא לחלץ אותם עם הרקולס.

היה מתוכנן תדריך אחרון לקראת ההמראה של היסעורים בתל נוף, שזה הבסיס של היסעורים. בשעות הצהריים, כי צריך לצאת לקראת אחה"צ על מנת להגיע לשם בתחילת הלילה.

אני ירדתי לשם על מנת לתדרך ובדרך אמרתי לישראל "אתה יודע מה? בוא, תבוא גם אתה." בדרך מהמטה אספתי אותו וביחד נסענו לתל נוף. מגיעים לפני התדריך האחרון ויש שם מפקד חיל אוויר, ראש המוסד, הרמטכ"ל ורמ"ח מבצעים של חיל אוויר וכולם. אני וישראל, שנינו היינו שם סגני אלופים הכי צעירים שהיו בחדר הזה.

ואז אנשי המוסד אומרים "תראו, לחלץ את האנשים, בסדר, אבל יש לנו מכשירי קשר מאוד מיוחדים, מאוד מסווגים שנמצאים בתוך הטויוטות, הרכבים שלהם ואותם אנחנו חייבים להשמיד, אי אפשר להשאיר אותם ככה, צריך לקחת אותם".

ואז אנשי המסוקים הביאו את אנשי האספקה בהיטס של צנחנים, אומרים "אנחנו ניקח אותם במטען ונזרוק אותם בלב ים סוף".

ואני אומר להם "רגע, אי אפשר לעשות את זה".

הם אומרים "מה זאת אומרת? אנחנו טייסי יסעור ואנחנו יכולים לעשות את זה".

אני אומר "רגע, קודם כל, אפשר לעשות את זה רק באור יום. זה מסוכן מדי לעשות את זה בלילה."

כל אחד שרואה יסעור, הולך וזורק באמצע הים רכבים. זה לא משהו שקורה כל יום, שהוא אומר זה אני רואה כל הזמן, אז לא נדווח לאף אחד ולא נעשה עם זה כלום. וב', הדבר היותר מסוכן, אתה לא עושה מתלה מטען לפני שאתה בודק, שוקל אותו, יודע בדיוק מה המשקל שלו, יודע איפה מרכז הכובד שלו. כי אחרת אתה מרים אותו ואו שלא תצליח להרים אותו או שיותר גרוע, אתה מרים אותו, הוא מתחיל להתנדנד לך כמו מטוטלת ובסופו של דבר, הוא פוגע לך בזנב וכולם מתרסקים. וקרו לנו כבר דברים כאלה. בעולם בכלל, אבל גם לנו קרה את זה עם הנחת אבן הגבול בסיני בזמנו.

אז הם מתדרכים שעושים את זה במסוקים ואני אומר "אבל אי אפשר לעשות את זה". עומד סגן האלוף, הצוציק הזה, ואומר למפקד חיל האוויר "אי אפשר לעשות את זה ככה" ורמטכ"ל וראש המוסד. ואני היחידי. הם מתדרכים, הם אומרים מה לעשות ואני כל הזמן אומר להם "אבל אי אפשר לעשות את זה ככה".

עד שבאיזשהו שלב, מפקד חיל האוויר התעצבן עליי ואמר לי "עוף מהחדר". מפקד חיל אוויר היה אז עמוס לפידות, שהוא היה איש מאוד נוח ומאוד נעים. לשמוע מעמוס לפידות "עוף מהחדר" או "עוף מכאן", לא זוכר בדיוק, אבל עפתי. זה די נדיר, כי הוא בן אדם מאוד נינוח ונעים ולא מתרגז מהר.

עפתי מהחדר ואני עומד בחוץ ואני אומר רגע, מה אעשה? כי ברור לי לגמרי שאסור להם לצאת בשיטה הזאת, זה קטסטרופה. זה הולך להיות קטסטרופה. אבל למי אני אגיד? מפקד חיל אוויר בפנים והוא אומר לי לעוף. הרמטכ"ל בפנים שמע. ראש המוסד שמע. למי עוד? אני אצלצל לראש הממשלה? לשר הביטחון? מה אני יכול לעשות? ואני באמת לא יודע מה לעשות.

אמרתי, דבר אחד ברור לי. אני לא נותן להם לצאת מפה, זה לא יכול להיות. עכשיו גם צריך להבין. זה היה בבסיס בתל נוף, כל הטייסים שם רוצים לצאת למבצע ובא איזה אחד והולך לקלקל להם את הכל. גם לצאת בשלום משם לא היה לי סיכוי.

אני מסתובב שם בחוץ ולא יודע מה אני עוד יכול לעשות או מה לעשות. ואז הגיע שדר ממפקד הצוות של אנשי המוסד. שלח להם שדר "אל תשלחו מסוקים, תשלחו הרקולס".

למה? כי הם חשבו על האופציה הזאת שהם יצטרכו לברוח, למלט עצמם. ובין השאר, הם סימנו מקומות ששם הרקולס יכול לנחות. והם הצליחו להגיע לאחד המקומות האלה. הם חיכו ולכן הם אמרו, תביאו הרקולס כי היה ברור שככה גם לוקחים אותם עם הרכבים וצ'יק צ'ק ולא מסתבכים במשהו מאוד ארוך ומאוד מסובך ומאוד מורכב.

אני הייתי בחוץ, אני לא שמעתי את זה, זה הגיע פנימה לתוך החדר. הדבר הבא זה שראש הלשכה של מפקד חיל אוויר פתאום יוצא החוצה מהחדר. בא אליי ואומר לי "תשמע, הגיע שדר מאנשי המוסד שאומר להגיע עם הרקולס".

אני אומר לו "אני אומר לכם כל הזמן".

אז הוא אומר לי "אז בוא תגיד להם בפנים".

אמרתי "אני אומר כל הזמן, מפקד חיל האוויר אמר לי לעוף, אני לא יכול להיכנס". הוא אומר לי "בסדר, בוא תיכנס".

אני נכנס ועומד ליד הקיר, לא יודע מה הם הולכים לעשות לי. ואז הם מתחילים לשגר אליי עשרות שאלות.

-"אתה יכול לשלוח הרקולס?"

אמרתי להם "כן".

-"יש לכם מטוס מוכן?"

אמרתי "הכנו מטוס".

-"יש לכם צוות מוכן?"

-"כן".

-"הכנתם מפות?"

-"כן".

-"איך תדעו לאיפה הנקודה ואיך תדעו איך ליירט אותה?"

פה בשלב הזה אחרי כמה שאלות שהם ככה ירו בי, הם הצליחו גם לעצבן אותי. כבר שכחתי מה דרגתי ומה דרגתם ואמרתי להם, "מה אתם שואלים אותי? עומד פה מפקד הטייסת, הוא יטוס לשם, תשאלו אותו איך הוא הולך להגיע לשם ואיך הוא הולך להוציא אותם".

ואז הם שאלו את ישראל "תגיד, איך תמצא אותם?"

אז הוא אמר להם "אני יודע פחות או יותר את האזור, יש לנו שפת דיבור ואני אדע למצוא אותם".

בקיצור, נתן להם תשובות למרות שהוא לא ידע בדיוק איך הוא הולך למצוא אותם ומה בדיוק. אנחנו ידענו שבסופו של דבר, שיתוף הפעולה בינינו וההבנות בינינו היו כאלה שהסיכוי שנמצא אותם הוא גדול ולמעשה, אושר לבצע לחלץ אותם עם ההרקולס.

משם חזרנו מהר לבח"א 27 ומשם יצא הצוות. ואכן, באזור המדובר פחות או יותר הם הצליחו לחבור ביניהם בקשר, לנחות. אחת ושתיים במהירות, העלו את שתי הטויוטות שלהם עם כל המכשירים וכל מה שצריך.

נתן: היה הרקולס אחד שהגיע לשם?

אסף: הרקולס אחד ועוד אחד היה חליפי, טכני, שחיכה באזור ים סוף. אם תהיה איזו בעיה. לפחות את אחת מלוחיות הזיהוי הסודניות של אחת הטויוטות, לקחנו מהטויוטות וזה נמצא בטייסת כמזכרת לאותה פעולה וחילצנו את אנשי המוסד משם בשלום.

י.ג: מה שעשינו עם אלה שבכפר, הנחתנו הרקולס, 80 ק"מ צפונית לכפר על חוף הים באיזשהו לילה במקום שעברתי שם פעם וזכרתי שאפשר לנחות עליו. זה לא אזור פעילות שלנו כי זה בכלל לכיוון הפוך מאיפה שהפליטים.

נכנסנו פנימה שתי מכוניות טויוטה. אני היבואן הראשון של טויוטה לארץ, עד אז לא היו טויוטה בארץ. וזה מבצע שנקרא "שקיעה נוגה". אנחנו באפריל 85'.

נתן: למה צריך היה לקחת את הטויוטות?

י.ג: קודם כל, אנחנו רוצים להיעלם בלי להשאיר עקבות. אז קודם כל, העמסנו על הטויוטות כל מיני ציוד מפליל שהיה לנו בכפר. ציוד קשר, כל מיני דברים שמפלילים. ציוד של מרגלים וגם ציוד צלילה כמה שיכולנו לגנוב כבר לקחנו. אתה לא יכול להשאיר אותם באמצע המדבר כי זה רכבים שיודעים ששייכים לכפר, אז יבינו. היינו צריכים להיעלם לגמרי, אז נעלמנו עם הטויוטות לתוך ההרקולס וטסנו ארצה. הכי מהר, פותח דלת, נכנסים פנימה, נוסעים.

היה תכנון לשלוח שני מסוקי יסעור לקחת את הטויוטות במתלה מטען ולזרוק אותם בים כי אי אפשר היה להעמיס אותם על היסעורים ואז לקחת אותנו ארצה. המצב של מסוקי היסעור באותו זמן היה על הפנים.

כיוון שהייתי טייס בחיל אוויר ידעתי שהיסעורים לא היו גומרים את אותו מבצע. ואני הוצאתי מברק מהשטח. אמרתי "אל תשלחו יסעורים, תשלחו בבקשה הרקולס עם בן חיים" ביקשתי אפילו אותו "ויש מקום שאפשר לנחות 20 ק"מ לכפר דונגונב ועל חוף הים בסודן". זה מברק שהוצאתי מהשטח.

כשבאו לתדרך את המסוקים בארץ במפקדת חיל אוויר באחד הבסיסים, בתל נוף נדמה לי, לתדרך את המסוקים, נכנס אפרים הלוי, שהיה אז ראש האגף שמתעסק בזה. אומר "יש לי הודעה" ומקריא את הדבר הזה.

ראש מחלקת מבצעים באותו זמן היה בחור בשם צבי קנור, "קנטורג'י" קראו לו אז. הוא הכיר אותי, היה מפקד טייסת שלי כשהייתי טייס קרב בחיל האוויר ואפרים הלוי אומר, "אני מציע לא לקבל את דעתו". הייתי עם גבס על הרגל וידעו בארץ שאני פצוע עם הרגל. אפרים אמר "אולי בגלל הרגל" הוא המליץ לא לקבל את ההמלצה שלי.

ואז קנטור שהיה ראש מחלקת מבצעים אומר "אני מכיר אותו לפניך, יותר טוב ממך, אם הוא אומר להנחית מטוס עכשיו בהונולולו, אני מנחית מטוס עכשיו בהונולולו".

עמוס לפידות שהיה מפקד חיל אוויר אמר, "אני מקבל את דעתו" ויצא לדרך "מבצע הרקולס", זה הסיפור.

עכשיו, מאיפה אני יודע את זה? הייתה התרגשות בחיל אוויר עם כל המעמד הזה. איך שעלינו על המטוס והמטוס המריא, בן חיים יצא מהקוקפיט, בא אליי, ישבתי בג'יפ מאחורה וסיפר לי את זה כי הוא היה עוד נפעם מהעניין הזה.

גילה: בתקופות הקצרות שהייתי בארץ, אז הייתי נוסעת קודם כל לראות את המטוסים שהיהודים היו מגיעים. מאוד התרגשתי. גם היינו נוסעים למרכזי קליטה. כשהיינו מגיעים למרכזי הקליטה, כל השלב ממרכז הקליטה עד לאי הקליטה שלהם בארץ, מאוד קשה, היה לי והיה לכולנו מאוד קשה. עשינו כזה מאמץ להביא אותם והמדינה לא ידעה לקלוט אותם כמו שצריך.

כל הנושא של הקליטה הוא טרגדיה אחת גדולה. אחד הדברים שמאוד חשוב לי לציין זה שהדור הצעיר בקהילה לא מכיר מספיק ולא מעריך מספיק את הסבא וסבתא או אפילו את ההורים היותר מבוגרים שהגיעו עם כל המאמץ שהם עשו. הם הגיבורים האמיתיים של המבצע הזה, לא אנחנו.

לנו נתנו את הזכות לעשות משהו בשביל להביא אותם, אבל הסבל והאמונה שלהם שיביאו אותם לירושלים. הם הגיבורים האמיתיים. מה שהם היו צריכים לשרוד בשביל להגיע, מדהים.

י.ג: אנחנו גם בין המבצעים, לפני מבצעים ואחרי מבצעים, היינו שם עושים את הרגיעות. פשוט מקום מדהים. ביום שהיינו צריכים לעזוב אותו, היה לנו מאוד, מאוד קשה. קשה פעמיים. קשה כי אהבנו את הכפר וקשה לנו כי חשבנו שנגמר המבצע. זה שהראש שלי אחרי זה המשיך להתגלגל והמשכנו וחידשנו פעילות, אבל באותו קטע הבנו שזהו, זה הסוף. יש עוד אלפי יהודים ולא ידענו מה יהיה איתם.

[מוזיקה]

יובל: עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comentarios


bottom of page