top of page

יציאת אתיופיה - פרק 12: לנחות במדבריות סודן

העלאתם לארץ של יהודי אתיופיה נעצרה. העברתם ממחנות הפליטים לחופי סודאן, ומשם בים, על גבי סירות השייטת, הפכה מסוכנת מדי. פתאום צץ רעיון. מה אם מטוסי הרקולס עצומים ינחתו באמצע מדבריות סודן, ארץ אויבת, ומשם ימריאו עם מאות עולים בכל פעם? ומה אם יתקע מטוס הרקולס במדבריות ולא יוכל להמריא? האם מדינת ישראל תיקח סיכון עצום שכזה, הסתבכות בינלאומית, כדי להביא את העולים הביתה?מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף במיל' דוד עברי, תת אלוף במיל' אסף אגמון ומפקד המבצע, לוחם המוסד דני לימור מספרים חוויות מסמרות שיער. זהו חלק ראשון מתוך 3 חלקים על הנחיתות במדבר הסודני.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/07/2020.

"יציאת אתיופיה". סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

"קטעים", פרק 408.

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי. פרק מס' 12 - לנחות באמצע המדבר - חלק ראשון.

יובל: אהלן. בשלושת הפרקים האחרונים סיפרנו לכם על העלאת יהודי אתיופיה באמצעות אוניית חיל הים, "בת גלים". הדרך הזאת הייתה מסוכנת ומספר מוגבל של עולים יכלו לשוט בסירות השייטת. בשל סיורים שהסתובבו לאורך החוף, הדרך הזאת הפכה גם מסוכנת. בישראל חיפשו דרך להעלות עולים רבים יותר ארצה. באותם ימים חיל האוויר התאמן במבצעים ארוכי טווח וחלק מהאימונים כללו גם נחיתות באזורים מדבריים.

תת אלוף במיל', אסף אגמון, השתתף בשנת 1977 במבצע " יהודים תמורת נשק", עליו סיפרנו בפרק 4 של הסדרה.

תא"ל במיל' אגמון: הציעו לי להיות מפקד של טייסת הרקולסים למרות שלפני זה לא טסתי על המטוס הזה. קפצתי על ההזדמנות וכך ביולי 80', התמניתי למפקד טייסת 131. כאן בא הקטע השני שקשור להעלאת יהודי אתיופיה. במשך תקופה מסוימת די ארוכה, היינו עומדים בכוננות לטובת תדלוק מסוקים למשימה מאוד ארוכת טווח. אנחנו, ההרקולסים, היינו מטוסי התדלוק היחידים שהיו לחיל האוויר, גם מטוסי קרב וגם מסוקים, שניים כאלה היו לנו.

נתנו לנו לשרטט את המפות והנתיבים שנתנו לנו הולכים דרומה, מגיעים לים סוף, טסים באמצע ים סוף וזהו. ואז אחרי זה הבנו שיש עוד נתיבים אבל לא ידענו. זה ימינה למצרים, סודן, אתיופיה או שמאלה לערב הסעודית. אבל זה היה טיבן של הטיסות החשאיות. תמיד היו מחתימים אותנו על טפסי סודיות, אפילו לא יכולנו לשאול ולא לספר לאף אחד. זו הייתה כוננות שהייתה נמשכת שבוע. תמיד בשבוע של אין ירח, בשבוע החשוך, חלק מהזמן היינו צריכים להיות ליד המטוסים לילות שלמים ובסופו של דבר אומרים, "אוקי הסתיים, אתם יכולים ללכת הביתה".

וכמובן שהתחלנו לחשוב למה זה? מה זה יכול להיות? באיזשהו שלב עלו שמועות שמתבצע משהו של העלאת יהודי אתיופיה. חלק אמרו כן, חלק אמרו לא. אני לא קישרתי את זה ל-77' לטיסות האלה שהיו. פעם אחת כשהייתי מפקד תורן, בלילה הסתובבתי, הגעתי לאחת הרחבות החשוכות, פתאום אני רואה מטוס שלנו 707 מוריד אנשים שאתה רואה שהם אנשים שחורים. אז אתה כבר מבין שזה לא עלייה מפולניה ולא מחבר העמים ומיד נעלמים. די עשה לי היגיון שזה פירוש המבצעים.

יובל: מטוס הבואינג שראה אסף, הטיס את העולים שהגיעו על אוניית חיל הים "בת גלים" משארם א שייח לשדה התעופה בלוד.

אלוף במיל' עברי: דוד עברי, אלוף במיל', מפקד חיל אוויר בשנים 1977 סוף 1982. הנושא של יהודי אתיופיה, אצלי זה התחיל בצורה מאוד אקראית. לא ידעתי בכלל שמביאים יהודים מאתיופיה. זה היה בשנת 1980 נדמה לי. מאיתנו דרשו שנוריד לשם יסעור לכוננות חילוץ. אני מקבל את כל התחקירים של הפ"מ וכל פעם כשהיה יורד היסעור, היה כותב הקברניט. אף אחד לא אמר לנו מה צריך לעשות, ישבנו שם ולא קרה שום דבר.

היות והיו מעבירים אליי את כל התחקירים שיש בהם בעיות, אז אני קראתי לרמ"ח מבצעים, שאלתי אותו "מה קורה שם? אין מישהו שיכוון את היסעור מה שצריך?" הוא אמר "אני יורד לשם" זה היה סלע.

יובל: סלע הוא אלוף משנה במיל', אביאם סלע.

אלוף במיל' עברי: ירד לאופיר כי שם היו מגיעים האוניות. דבר ראשון שהוא מספר לי "תשמע, ראיתי את היהודים המסכנים האלה, האתיופים, יורדים מהאונייה, כולם מקיאים, רזים כאלה, מסכנים כאלה." אמרתי לו, "בוא נחשוב, אולי אנחנו יכולים לעשות את זה מהאוויר". התחלנו לדבר עם אגף מבצעים. אף אחד לא התלהב מזה שאנחנו נעשה את זה מהאוויר. אמרתי בכל זאת, אם הם מסכנים כ"כ, אולי אנחנו יכולים לעשות משהו יותר טוב.

תא"ל במיל' אגמון: והתחלנו לגשש מול מחלקת מבצעים ואמרו לנו "לא ואין וזה לא קשור ולא פה ולא שם". ואז הגיעה פעם אחת שתוך כדי כוננות כזאת, אמרו לנו "אוקיי, אתם צריכים לצאת וצריכים להמריא". הכנו את הכל להמראה. לפני ההמראה ביטלו. התברר שאחת הילדות שעלו באחד המבצעים של חיל הים שהייתה על ה"בת גלים", היה לה דלקת קרום המוח, הייתה במצב מאוד קריטי והרופא אמר שאם לא יחלצו אותה, היא תמות. ואז החליטו להזניק את המסוקים. ואז הלכנו לתדלק אותם. דלפו עוד כמה פרטים, כבר הבנו פחות או יותר. בקיצור, הבנו שאכן מתבצע מבצע להעלאת יהודי אתיופיה וזה מתבצע באמצעות אוניית חיל הים.

עוד קצת הפעלת קשרים אישיים, הבנתי שזה השייטת, מביאים אותם מהחוף עם סירות הגומי וכל הדברים האלה. אנחנו היינו אחרי אחד המבצעים הכי מפוארים שעשינו עם ההרקולסים שעדיין לא לפרסום והאמנו מאוד ביכולות של המטוס הזה לנחות בכל מקום, להגיע לכל מקום. אז באתי למחלקת מבצעים ואמרתי להם "תשמעו, אני יודע שמתבצע מבצע להעלאת יהודי אתיופיה. אנחנו עם ההרקולסים שלנו, תגידו לנו לאיפה. אנחנו יכולים לטוס ולהביא אותם".

אמרו לי "לא מתבצע וכן מתבצע ולא פה ולא שם". אבל אני נודניק די גדול, בייחוד בדברים האלה. בסופו של דבר, אמרו לי, "תגיד מה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו עושים את מה שנותנים לנו לבצע. לך תבלבל את המוח למוסד כי הם אחראים על זה ותציע להם את מה שאתה יכול." לקח קצת זמן עד שמישהו מאנשי המוסד הסכים להיפגש איתי ואז הם אמרו "כן, נכון, אנחנו עושים מבצע." ניחשתי, אמרתי להם "אני יודע שזה מסודן". אמרתי "סודן זו מדינה ענקית, אנחנו יכולים לנחות שם במדבר בכל מקום ולהביא את העולים. תביאו אותם, אנחנו ניקח אותם".

אלוף במיל' עברי: זה גם התחיל מעוד דבר שבו, איך הדברים קשורים? ההרקולסים, התחלנו להתאמן בנחיתות בלילה חשוך בשדות כאלה פנויים לקראת אפשרות שננצל אותם למבצע נגד הכור בבגדד בכלל. זו אחת האופציות היבשתיות. אז לי היה בטחון רב שאנחנו יכולים לעשות נחיתות כאלה. לכן העזנו לעשות את זה עם ההרקולס לפינוי היהודים. אבל זה מתחיל מדבר אחר בכלל ואז הכשירות הזאת הייתה מוכנה והתחלנו לעשות את זה.

תא"ל במיל' אגמון: אמרו לי "יפה מאוד מצידך, כל הכבוד ובאמת אנחנו מעריכים את היוזמה, אבל הבעיה שלכם שאיפה שאתם תנחתו, אתם תשאירו סימנים ואז זה יכול להתגלות ואנחנו עושים פה מבצע של העלאת עשרות אלפים ואנחנו לא יכולים להרשות שזה יתגלה. אם זה ייחשף אז זה בסכנה, כל היהודים ובטח אנשי המוסד שעובדים שם ולכן זה לא רלוונטי מה שאתה מציע". בעיה שלא הייתה לי עליה שום תשובה. חזרתי הביתה ככה לטייסת עם זנב בין הרגליים. תפסתי את מהנדס הטיס הבכיר שלנו, אמרתי לו "תשמע, איך אנחנו עושים שאנחנו נוחתים במדבר ולא משאירים סימנים?"

התחלנו לעבוד על כל מיני שיטות, להוציא אוויר מהגלגלים, לנסות לשים משהו אחרי הגלגלים שיטשטש את העקבות. לא מצאנו איזשהו משהו שאנחנו יכולים לבוא איתו ולהגיד הנה יש לנו פתרון. אז עלתה במוחי המחשבה שבוודאי כמו שיש אצלנו, מי שזוכר את מה שהשאירו הבריטים בתור מנחתים מימי המנדט ועוד לפני זה מימי מלחמת העולם השנייה, שזה מנחתים עם יציקות בטון כאלה, מנחתים ששימשו את חיל האוויר הבריטי. אז בטוח סודן שגם הייתה מעורבת בצורה כזו או אחרת במלחמת העולם השנייה, כל מה שהיה קשור עם עימותים שהיו באזור הים התיכון, שבטוח גם שם יש כזה דבר.

יופי, אז בטוח, אבל לא היו לנו לוויינים, לא היה לנו עדיין יכולת לוויינית, לא היה לנו יכולת לדעת איפה. סודן, לפני שהייתה חלוקה בין סודן הדרומית והצפונית, הייתה מדינה הכי גדולה בשטחה באפריקה, מדינה עצומה. איך תדע איפה יש כאלה? ואז יצא לי להיות קברניט של טיסת חו"ל שלנו שטסה לארה"ב ובאחד הבסיסים האמריקאיים של חיל האוויר האמריקאי בחדר המבצעים, איפה שאנחנו מכינים את הכל לקראת הטיסה, מזג האוויר, מפות, נתיבים, דפיות הנמכה והכל. ראיתי שיש להם הרבה מאוד מפות.

הלכתי למפקד של חדר המבצעים שלהם ואמרתי לו "תשמע, יש לי תחביב, אני אוסף מפות ישנות. אז אם במקרה יש לך פה מפות ישנות של אזור המזרח התיכון שאתם לא משתמשים, לא משנה איזה קנה מידה, אני אשמח לקחת אותם לאוסף שלי".בדק, חיפש ונתן לי איזה 5 מפות של האזור בקנה מידה מאוד גדול, 1 ל-5 מיליון נדמה לי או סדרי גודל כאלה. נתן לי מפות של האזור ובחלקן היה גם את של סודן. ואכן על המפות האלה, היו סימנים של שדות תעופה באזורים הרלוונטיים פחות או יותר.

באתי לאנשי המוסד, אמרתי להם "תראו, יש לי את המפות. תגידו לי שזה יהיה משהו באזור, כי אני לא רוצה לחפש משהו בסודן שלוקח לכם שבוע להגיע לשם". כי אני לא ידעתי מאיפה הם מביאים את האנשים, אנחנו עוד לא ידענו את הסיפור על כפר הנופש.

יובל: על כפר הנופש שהופעל ע"י אנשי המוסד בחוף סודן, תוכלו לשמוע בפרקים 7 ו-8.

תא"ל במיל' אגמון: הם הראו לי פחות או יותר את האזור. היו שם שלושה סימונים של שדות על המפות האלה שאתה לא יודע אם זה סימון ואין שם כלום, חרשו את זה, נהרס, יש על זה כפר בדואי או יש על זה מחנה צבאי או משהו כזה. ועכשיו הייתה דילמה. איך אתה מביא אינפורמציה על זה? אז אמרתי שאנשי המוסד ילכו. אמרו לי "לא, זה א', מסוכן מדי וב', אין סיכוי שהם יגיעו לבדוק את זה, זה יחשיד".

באותה תקופה אנחנו קלטנו בחיל האוויר מערכת שהיא בהתחלה יועדה למסוקים, מערכת שקוראים לה פלי"ר, ראשי תיבות של מערכת לראיית אינפרה אדום שרואה קדימה, שהכוונה הייתה לעזור למסוקים לנחות בלילות חשוכים כשהם לא רוצים להאיר ולא רוצים לסמן, על מנת לנחות במקומות מסוכנים בלי שיראו אותך ובלי שתחשוף את עצמך.

הם התחילו לטוס עם המערכות האלה ואז התברר שהמערכות האלה, הבעיה שלהן שבזמן הנחיתה, כשהמטוס מרחף ועושה אבק, המערכת לא רואה דרך האבק. ואז הם פחות התלהבו מהמערכת הזאת ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות ואמרנו "אנחנו רוצים לנסות מערכת אחת. תתקינו מערכת אחת כזאת אצלנו שהיא תאפשר לנו לטוס בגובה נמוך, שזה חשוב מאוד. זה יקטין את החשיפה שלנו".

וגם עלה במוחנו רעיון שיעזור לנו בנחיתה ואנחנו לא עושים אבק, אז אפשר יהיה להשתמש במערכת הזאת. ואכן התקינו מערכת אחת כזאת והתחלנו לטוס איתה. כשהתחלנו לטוס איתה, גילינו שהיא רואה בלילה. אז אמרנו אוקיי, יש לנו טווח ואנחנו יכולים לטוס. בואו נוציא טיסה לשלושת השדות האלה, שלושת המקומות שמסומנים במפה הישנה הזאת כאילו שיש שם מנחתים או אולי היו שם מנחתים ונראה. נראה מה אנחנו רואים מהאוויר, מה המצב? יש מסלול? אין מסלול? יש מחנה צבאי ליד זה? יש יישוב? נראה.

אישרו לנו להוציא טיסה כזאת. יצאה טיסה מיוחדת. אני איישתי את הסגן שלי, יובל לוטן, הוא טס הרבה על המערכת הזאת. אמרתי לו "זה מבצע שאתה מוביל אותו" והוצאנו את הטיסה הזאת. אכן משלושת האתרים האלה, אתר אחד, "קרתגו", זה השם של השדה הזה, התגלה כשדה שהוא במצב תשתיתי בסדר. אתה רואה שהוא נקי ממכשולים. אין בקרבתו הקרובה מאוד לא מחנה צבאי ולא יישוב ולא איזשהו משהו שאם ננחת שם, אז יעורר.

יובל: זהו דני לימור, לוחם המוסד לשעבר ומפקד המבצע.

דני: אחרי התקרית שהייתה שממילא התקבלה החלטה מיידית שכרגע מניחים למבצעים הימיים.

יובל: על האירוע סיפרנו לכם בפרק 6, מחלקת חיילים סודנים הגיעה לחוף הנחיתה ואף נפתחה אש לעבר סירות השייטת. דני לימור קפץ על אחד החיילים היורים ונאבק עימו על החוף. לאחר שחיילים נוספים התערבו ותפסו את דני, הוא החל לצעוק על מפקד הכוח כי הוא לא מוכן שיירו על תיירים מכפר הנופש והוא ידאג להתלונן אצל קצין בכיר מאוד. על האירוע יוצא הדופן הזה, נספר בפרק מיוחד משלו.

דני: חזרתי לארץ, הייתה ישיבה אצלנו עם אפרים. אני הייתי גם ראש מחלקה והסגן של אפרים. דיברנו על אופציות לקראת דיון אצל ראש המוסד. אנחנו באים לדיון אצל ראש המוסד, לא היה לנו שום דבר מגובש, אבל הוא אמר "חברים, אני דיברתי עם מפקד חיל אוויר". מפקד חיל האוויר היה שותף סוד לכל המבצעים הימיים, למה? כי הם סיפקו מתווה אווירי. נגיד ה"בת גלים" הייתה מותקפת ע"י טרפדה סודנית או היינו נכנסים לתקרית עם חיל הים הסודני, זה יכול היה לקרות. אז ישבו שני טייסים F-16 בקוקפיט למקרה כזה להתערב.

אחד הדברים הראשונים שהיו כתוצאה מהפנייה שלנו לחיל אוויר, שהם פתחו מפות ובאחת המפות מופיע קרתגו. עכשיו קרתגו זה מנחת היסטורי, הוא שימש את חיל האוויר הבריטי ה-RAF לתקוף את חיל האוויר האיטלקי שישב בצד השני במלחמת העולם השנייה. מופיע כזה דבר. אז נגמר הסיפור הזה בכך שיצא צילום והצילום הראה שאכן יש.

תא"ל במיל' אגמון: עם זה באנו למוסד ולמחלקת מבצעים ואמרנו "בבקשה, הנה יש לכם את התשובה. אנחנו יכולים לטוס לשם מתי שתגידו ונוכל להביא. כל מטוס תביאו 200, אנחנו יכולים להכניס אותם, זה לא שבעה, שבעה, שאתם כל פעם מביאים בסירות גומי ל"בת גלים".

קרתגו זה קרוב לפורט סודן, דרומית לפורט סודן. בפורט סודן ידענו שיש סוללת SA-2, לא ידענו מה המצב שלה מבחינה מבצעית, אבל אמרנו שנוכל לעקוף אותה ולהגיע לשם ולנחות שם. לא היו לנו מפות מדויקות של אותו אזור, אבל הצלחנו לשכנע שזה רעיון מבצעי טוב. הוא לא עבר חלק כי זה עוד לא היה מקובל שהרקולס יכול לטוס לכל מיני מקומות רחוקים ולעשות כל מיני דברים. זה היה יותר מקובל כעולמם של המסוקים בתפיסה המבצעית. גם של מפקדי חיל האוויר וגם של המטכ"ל ומעליו שר הביטחון, כל מבצע כזה, כולם יודעים שעובר את כל האישורים, כולל את ראש הממשלה.

ולכן התעקשו להוציא מבצע מיוחד עם כוח מיוחד שיבדוק את מצב קרתגו, לראות אם אפשר להביא לשם עולים ואפשר להביא לשם מטוסים ולהביא את העולים בשלום הביתה. כי צריך להבין, המבצע הזה הוא מורכב מהרבה בחינות אבל גם מורכב מזה שאתה מביא נשים, ילדים ומבוגרים. זה לא חיילים שיש איזשהו משהו, אז הם יכולים להילחם. אם קורה משהו, אז הם חסרי הגנה. לכן זה צריך להיות מאוד, מאוד בטוח.

בקיצור, עשו מבצע שהוא בעיניי היה הכי מורכב מבחינה אווירית, מבחינת הלוגיסטיקה שלו. אני חושב שהוא גם היה מיותר, אבל זה קל בדיעבד להגיד מיותר. כשמישהו צריך לקבל החלטה, אז הרבה פעמים הוא רוצה להיות בטוח לגמרי שהוא לא לוקח החלטה שאם בסופה יש קטסטרופה. במקרים האלה זו קטסטרופה לאומית, זה לא משהו קטן. אפילו לא רוצה לדמיין בכמה חיים זה יכול לעלות.

דני: והוחלט לעשות מבצע שקראו לו בהמשך "בת שיר". ארגנתי בהדרכה של חיל האוויר מנחת למסוקים, יש לזה כללים, קריטריונים שאתה צריך לעמוד בהם והיה צוות שלי שהכין את המנחת. אני יצאתי עם המסוקים מתל נוף, שלושה יסעורים המריאו מתל נוף עם נחיתת ביניים בשארם א שייח שהייתה אז בידינו.

הייתה קבוצה של שניים-שלושה מהנדסים שבאו לבדוק את חוזק הקרקע. הייתה סיירת פלס"ר 35 לאבטח את כל האירוע. מי היה מפקד הפלס"ר? האלוף ישראל זיו. היה אז סרן או רב סרן. אני התאמנתי איתם, הם הביאו אותי לאימונים כדי שאם תהיה התפתחות, אני אוכל להילחם גם, שכל אחד יוכל להילחם. והיה מפקד אוגדה 98 שהוא בא על תקן קצין בכיר. והיה צוות מטכ"ל כדי להקים שם תחנה, לשמוע מה שקורה בפיקוד דני ארדיטי. וכל הסיפור הזה טס.

בשארם הושבת מסוק אחד, תקלה טכנית והייתה התלבטות אם ממשיכים עם שניים או לא כי אחד היה צריך להיות גיבוי. הוחלט להמשיך. כולם עברו לשני המסוקים. שני תדלוקים באוויר הלוך ושניים חזור. זו הייתה טיסה מדהימה כי טסנו בגובה שיכולת להסתכל למטה לראות את הדגים. המים היו, גובה 10-15 מ', ים שקט. כדי להימנע מגילוי ע"י מכ"מים מצריים, ירדניים, סעודים וסודנים בסוף. המבצע עבר חלק לגמרי, נחתנו בלילה, עשו את הבדיקה, הכל בסדר, חזרנו.

נתן: איפה נחתתם?

דני: נחתנו ממש 300-400 מ' מהמנחת. יש שם כביש שמוביל מפורט סודן דרומה לעיירה או נמל קטן שנקרא "סואקין" ואז הכביש הרגיל שנוסע מפורט סודן לחרטום דרך קאסלה וגדרף. בשלב מסוים, בערך 50-60 ק"מ מהחוף, שובר שמאלה למקום שנקרא "ארקוויט" ואז בדרך יש לך את קרתגו. אז המנחת היה לא על הכביש כמובן, למרות שהכביש בלילה שם לא שימש שום דבר. בקיצור, אחרי הטיסה הזאת העניין אושר.

תא"ל במיל' אגמון: ואז לקחו שלושה מסוקים עם סיירת צנחנים וסיירת מטכ"ל ואנחנו היינו צריכים לתדלק אותם שלוש פעמים בדרך שזה היה החלק המורכב. להצליח לעשות שלושה תדלוקים, אם אחד מהם אתה לא מצליח, הם לא חוזרים. והם נחתו בקרתגו, עשו שם סיור לאורך המסלול, הסתכלו, ראו, הכל בסדר וניתן אור ירוק למבצע הראשון.

היינו שתי טייסות הרקולס, אחת טייסת הפילים וטייסת השנייה שלי, טייסת הציפור הצהובה. אז את הטיסה הראשונה עשינו שני מפקדי הטייסות. מפקד טייסת הפילים שהוא היה מראשוני הטייסים של ההרקולס מצוות ההקמה, נתן, שהיה בדיוק בשלהי התפקיד שלו ואני, מפקד טייסת הציפור הצהובה. עשינו אותה ביחד.

נחתנו בקרתגו שגם כן, הבעיה העיקרית הייתה איך לנווט ולהגיע לשם כי לא היו לנו מפות כמו שצריך. אתה רוצה לטוס נמוך על מנת לא להתגלות, במיוחד בשטח של סודן ובשטח שאולי יש שם אזור מוגן טילים של סוללת פורט סודן. היו לנו אמצעי ניווט מאוד פרימיטיביים. כמובן ש-GPS לא היה. גם לנו לא היה INS - מערכת ניווט אינרציאלית. היה לנו מערכת ניווט מאוד מוגבלת שמבוססת על דופלר ובטיסות ארוכות היא נסחפת מאוד מהר ומאבדת את הדיוק שלה. אבל היה לנו וגם עד היום, יש במערכת שלנו נווטים מאוד טובים.

ושם ד"א, באחד הקטעים הסופיים, הייתה לנו הפתעה עם הרים שלא ידענו עליהם שפתאום קפצו לנו לפני העיניים. אתה טס בחושך, אתה לא רואה כמעט כלום קדימה. וגם חשוב מאוד היה להגיע ולנחות ישר, לא להתחיל להסתובב מעל כי זה עושה רעש ומעורר תשומת לב. להגיע בגישה ישירה, לכן אתה צריך להגיע בכיוון של המסלול בצורה הכי מדויקת.

לפני זה היה לנו ויכוח מאוד גדול עם אנשי המוסד, בכמה פנסים קטנים הם יאירו לנו את המסלול כי לנחות בלי פנסים לא ידענו. הם אמרו "א', מאיפה נביא לכם פנסים? וב', אם נשים הרבה פנסים אז מישהו יכול לראות ויראו שזה מסלול". בקיצור היינו צריכים לריב איתם על כל פנס. בסופו של דבר, סיכמנו שהמסלול, אורכו 1,200 מ', המסלול המינימלי שאנחנו יכולים לנחות עליו. כל 100 מ' יהיה פנס. 13 זוגות של פנסים שהם ישימו וגם לקח להם הרבה זמן עד שארגנו את הפנסים. זה לא בא באיזו טיסה אזרחית לסודן עם ארגז של פנסים. אבל היה להם את הטריקים שלהם. אבל עדיין מאוד קשה לראות את זה. הפנסים היו על סוללות כאלה שמהר מאוד היו מאבדות את העוצמה שלהן ואז היה נהיה אור מאוד חלש ובסודן יש הרבה פעמים ראות מוגבלת, סופות חול. היה מאוד קשה לראות.

עשינו לפני זה כמה מודלים עם החבר'ה של המוסד כשהם הגיעו לארץ ולא הצלחנו שיהיה לנו שום אמצעי ביות, לא בראייה ולא אלקטרוני שנוכל עליו להתביית. ואז הגענו לאלתור שהם יעזרו לנו למצוא את המסלול ע"י זה שבשלב הראשוני כשאנחנו אל המסלול, הם ייקחו את הרכב שלהם ויעמדו לכיוון שאנחנו אמורים להגיע ממנו ויהבהבו עם האורות, אור גבוה, אור נמוך. ואז נדע להבדיל את זה מאורות אחרים. כי המדבר מדבר, אבל נוסעות שם מכוניות בעיקר בלילה כי ביום מאוד חם אז נוסעים בלילה. בקלות אתה יכול להתביית על משהו שנראה לך כמו איזו שורה של אורות ולנחות על משהו שבכלל לא התכוונת.

הטכניקה הייתה כזאת וברגע שאנחנו מזהים אור חריג כי הוא משנה את עוצמתו בתדירות גבוהה, היינו אומרים להם "זיהינו" ואז הם היו מסתובבים ומאירים עם הפנסים של המכונית את תחילת המסלול או את הכיוון של המסלול בכדי לעזור לנו לנחות. היינו חייבים לגעת מיד בתחילת המסלול, אחרת אנחנו לא מצליחים לעצור עד סופו. ככה הם עזרו לנו.

מהסיפורים של אנשי המוסד, אנחנו יודעים שמי שפעם אחת ישב במכונית הזאת, לא הסכים יותר לשבת בטיסות הבאות כי פשוט היינו מאוד לחוצים להגיע ולנחות על ההתחלה, טסנו מאוד נמוך מעליהם וזה כנראה גם את לוחמי המוסד די הבהיל. אבל כך בוצעה הנחיתה הראשונה.

מיד הם עלו ממש במהירות ומיד הסתלקנו, המראנו איתם וחזרנו לארץ. זה היה עד כדי כך מוצלח שאמרו לנו "תחזרו עוד פעם, עוד שישה ימים. זה עדיין היה בימים של החושך. נביא עוד סיבוב של עולים". וכך את הטיסה הבאה כבר אני עשיתי עם אחד מהסגנים שלי ועשינו טיסה נוספת כאשר בראשון הבאנו 130 עולים ובשני 84 עולים.

חזרנו הביתה מאושרים וטובי לב. אמרנו מעכשיו כל חודש כשאין ירח, אנחנו בדרך לסודן והולכים להביא עולים. מעשה ציוני, מעשה מבצעי, אתגר מאוד רציני. היינו ממש מאושרים עד שלא עברו יותר משבועיים, קיבלנו ידיעה שהמבצע נחשף. מה זה נחשף? עברו שם אנשי המוסד כדי לראות מה קורה, גילו ששמו סלעים על המסלול.

דני: מישהו ראה את הנחיתות, בדואי. אתה חושב שאתה לבד, אתה אף פעם לא לבד. תמיד יש מישהו שרואה אותך מאחורי הדיונה. אז הוא ראה שני מטוסים נוחתים. הוא לא יודע מה זה. עכשיו צריך לזכור שהייתה מלחמת אזרחים באתיופיה. הייתה מלחמת השחרור של אריתריאה מול השלטון האתיופי. היו שם שלוש מחתרות שהמפקדות שלהן היו בצד הסודני, בקאסלה, בגדרף. ולכן כל פעילות מהסוג הזה, קודם כל ייחסו את זה, אולי אספקת נשק או משהו כזה לטובת האריתראים, לא חשבו עלינו.

תא"ל במיל' אגמון: ופה הגענו למצב שיוסטון ווי הב א פרובלם, יש לנו בעיה. אז היה ברור ששמו סלעים בכוונה. היום אנחנו יודעים שהם גילו שהייתה שם נחיתה. כמובן שאף אחד לא העלה בדעתו שזה מדינה מערבית נוחתת באפריקה בשביל לחלץ משם פליטים. אבל אנחנו היינו במצב אחר לגמרי. קודם כל, גם אנשי המוסד התלהבו מזה. במקום לילה שלם לעשות נגלות עם סירות גומי, אתה בא ובמשך 10 דק' הכל נעלם בבת אחת.

ב' גם אמרנו להם, " הבאתם 60, יכולתם להביא פי 3. כמה שאתם יכולים להביא, אנחנו יכולים לקחת." אמרנו להם "תראו, לא צריך להיצמד למה שהיה פעם מנחת. אנחנו יכולים לנחות בכל מקום במדבר שיש שם שטח של 1,200 מ' ישר, בלי סלעים ובלי ערוצים, עם תשתית מספיק חזקה. אנחנו יכולים לנחות וזה מקומות מספיק רחוקים שעד שעוד פעם מישהו יגיע לשם, כבר הרוח וסופות החול יטשטשו את העקבות ומי יקשר את הסימנים של ההרקולס אם נגיד מישהו יבוא לכזה דבר? חוץ מזה, לא נבוא אף פעם לאותו מקום. נגיד שיגלו, אז מה? פעם הבאה 50 ק"מ משם או מקום אחר לגמרי." זו מדינה מאוד רחבת ידיים, מדברית ונטושה.

הצלחנו לשכנע אותם ללכת לכיוון הזה, אבל אז הייתה בעיה של איך איש מוסד שהוא לא הוכשר לאתר מנחת להרקולס ולהגיד שזה מקום מתאים, יאשר את המקום ולא יקרה מצב שהוא יגיד שזה בסדר, יבוא ההרקולס, ישקע שם, ישבור גלגל ואז אסון לאומי, לא סתם אסון. כי בחיל האוויר היה מקצוע, מהנדסי מסלול, זה היה אנשים שהיה להם הכשרה בגיאולוגיה, דברים כאלה, והיה להם מכשירים מיוחדים, פנטרומטרים שמודדים את הקושי של הקרקע, את ההתנגדות של הקרקע. כשהיינו נוחתים על מנחתי עפר בשטחי מדינת ישראל, הם היו מאשרים את המסלול, אומרים שזה בסדר והמטוס יכול לנחות.

יובל: ורגע לפני סיום, הנה סיפור קצר של דני לימור על דיסקוטק בחרטום. כמו שאתם יודעים או אולי לא יודעים, לפודקאסטים אסור לשדר שירים ולכן את השיר שדני מזכיר בסוף הפרק, לא יכולנו לשדר. אבל אתם יכולים למצוא אותו ביוטיוב ולרקוד כאוות נפשכם. הנה הסיפור של דני.

דני: בשנים הראשונות כשהייתי אנתרופולוג, אז גרתי בעיר. רוב הזמן הייתי אמנם בגדרף, ישנתי בבוש עם פרדה. אבל הייתי גם בא לחרטום ואז הייתי הולך להילטון. בהילטון גרו באופן קבוע טייס וטייס משנה ממוצא צרפתי שהם היו צוות האוויר של המטוס הפרטי של נומיירי שזה מטוס שהוא קיבל מתנה מ"מרסל דאסו" שזו התעשייה האווירית הצרפתית שהייתה פרטית. "מרסל דאסו" זה שם ידוע. מיראז'ים, מטוסי "מרסל דאסו".

עכשיו הטייס שהיה קברניט של המטוס, הוא קיבל את המטוס מתנה. הם קיוו שהוא יקנה מיראז'ים לחיל האוויר, אז הוא קיבל מתנה יחד עם הצוות שזה שני צרפתים צעירים שאהבו מאוד חיים טובים וגרו בהילטון. כל הצוותים של דיילות, אייר פראנס ולופטהנזה שהיו עושות חילופי משמרות בחרטום, אז היו נשארות כמה לילות מלאים פעילות.

הקברניט הזה, הוא היה טייס מיראז' והוא הדריך את הטייסים הישראלים הראשונים להטיס מיראז'ים והוא תמיד היה מדבר בהערצה על הטייסים הישראלים במדינה ערבית. הוא שם קצוץ. היה אומר להם "אין כמו הטייסים הישראלים". אתה לא יכול להתחפר באיזה מערה. אתה לבן ומיד אתה מסתפח לקהילה של הדיפלומטים כי הלבנים היו שם או דיפלומטים לרוב או קצת אנשים שנשלחו להדריך בחקלאות וכל מיני דברים כאלה. כולם מתכנסים בשלושה, ארבעה מועדונים בחרטום ואם אתה לא מופיע שם ויודעים שאתה קיים, אז ישר חושבים שאתה איזה דפוק, שאתה חשוד. זה מסוג הדברים שאסור לך לעורר תשומת לב, אז לכן אתה צריך לנהוג כמו כולם.

אני לא יודע אם סיפרתי את זה פעם למישהו, אבל ערב אחד אני מוצא את עצמי בדיסקוטק היחיד שהיה בחרטום במלון מרידיאן. מדינה מוסלמית קיצונית כן? אבל מי כן מגיע למועדונים האלה, לדיסקוטק הזה? בני ובנות האצולה המקומית ובעיקר אנשי עסקים. אז אני רוקד עם איזו בחורה מקומית ואני פתאום, לא יודע אם אתם מכירים להקה שקוראים לה M BONEY. יש להם שיר שמתחיל ככה: "On the rivers of Babylon XXX we sat and cry when we remember Zion" יש שיר יותר ציוני מזה? זה שיר יהודי ציוני.

עכשיו, אני רוקד עם איזו ערביה ואני אומר לעצמי, הם לא מבינים מה הם רוקדים. עכשיו הם יודעים אנגלית, לא שלא יודעים אנגלית. זו הסיטואציה, אתה יודע מי אתה בארץ ערבית.

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comments


bottom of page