top of page

יציאת אתיופיה - פרק 15: המשימה מבוטלת תחזרו הביתה

אחד הסיפורים הטובים ששמעתי בחיים.דני לימור מספר על השתלשלות האירועים שהובילה לפתיחה באש של הצבא הסודני על העולים. בתום האירוע פקד ראש המוסד יצחק חופי, על דני וצוותו – "המבצע מבוטל, תחזרו הביתה". דני מספר כיצד נעצר בגלל משחק אלקטרוני, כיצד הפך לחברו של מפקד חיל הים הסודני, מדוע ישן על הספה בביתו ומה אוכלות עיזים בחורטום. סיפור מדהים על פעילות אנשי המוסד בארץ אויב.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/08/2020.

דני: בגדרף היו לי חברים. ראש הסניף של שירותי הביטחון היה חבר שלי. לא יודע אם סיפרתי לך, שגרתי איתו בבסיס צבאי.

"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

קטעים, פרק 415.

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", פרק מס' 15 - "המבצע מבוטל, תחזרו הביתה".

יובל: הפעם, פרק המספר על קורותיו של איש המוסד, דני לימור ועל אירוע בו חיילי צבא סודן ירו על ספינות המעפילים. סיפרנו לכם בקצרה על האירוע בפרק 7. בסיום אותו אירוע, התקבלה פקודה מראש המוסד: "הפסיקו את הפעילות, המבצע נגמר, צייתו לפקודה".

זו הייתה בעיה כי אלפי עולים אתיופים היו במחנות הפליטים בסודן ואלפים היו בדרך אליהם. בפרק הזה תשמעו את הסיפור המלא כיצד דני לימור יצר קשרים עם בכירים סודנים, ביניהם מפקד חיל הים הסודני. חלק מאותם בכירים ידעו שיש ציונים המעלימים את יהודי אתיופיה וסיפרו לדני כי הם עומדים לתפוס אותם. בפרק הזה תשמעו קצת על דרכי הפעולה של לוחם מוסד בארץ אויב. ואני מבטיח לכם שזה סיפור פשוט מרתק.

האזנה מהנה.

[מוזיקה]

דני: עוד בתקופה של פרדה, נעצרתי כמה פעמים, אבל באחת הפעמים לא ממש נעצרתי, עוכבתי לחקירה, נקרא לזה ככה כי באתי לקחת דלק מהממשל הצבאי כי רק שם, אין תחנות דלק. בשביל לתדלק את הלנדרובר שלי, אז הייתי צריך ללכת לעמוד בתור עם נהגי המשאיות, לקבל פתק שבו אתה הולך עם זה לאיזה מגרש והפתק בד"כ נותנים לך 15-10 ליטר, לא יותר, מחזיקים אותך קצר. ואז אתה הולך למגרש, שם יש חביות ויש ערבי אחד שמפמפם לך דלק ואז אתה מסתדר איתו. הוא היה ממלא לי. אחרי זה בהמשך הייתה לי חבית של 200 ליטר שגם אותה הוא היה ממלא לי ואז הייתה לי אפשרות באמת לנוע במשך הרבה זמן.

באחת הפעמים שישבתי בתור, אז התור היה יכול להיות גם שעתיים שאתה מחכה לפקיד שהוא נותן לך את הפתק. הוא הולך לשתות תה, חוזר, הוא לא חוזר, הוא מאחורי כזה חלון עם בריחים. כלומר, הוא מוגן. אנשים היו מתעצבנים אבל מה הם יכולים לעשות? אנשים לומדים סבלנות.

עכשיו, אני, כשירדתי לסודן בפעם הראשונה, לקחתי איתי כמה ספרים לקרוא. גמרתי את כולם, אין איפה לקנות ספרים, אין חנות ספרים. לצערי, ערבית אני לא קורא מספיק בשביל לקרוא ספרים. אז נתקעתי בלי ספרים. זה מצב קשה בשבילי.

אז היה לי בתור גיבוי היה לי משחקים כאלה, משחקי נינטנדו כאלה מהדור הראשון שזה משחקים מאוד פשוטים שהיום הייתי מראה לנכד שלי עם מה שיחקתי אז, הוא היה אומר לי "סבא, באמת" אתה יודע, היום מתקתקים לך כל מיני.

היה משחק שאני לא אשכח אותו מכיוון שהיה בכיס אצלי כל הזמן. היו שני כלובים עם שני אריות והיו כפתורים כאלה. עכשיו היו שני שומרים שתפקידם היה למנוע מהאריה לברוח מהכלוב. ואז אתה מפעיל את השומרים. אז בינתיים שאתה מפעיל את זה, הוא מנסה לברוח משם. בקיצור, אתה כל הזמן בעניין הזה ואתה מאבד מגע, אתה לא יודע איפה אתה חי.

אז פתאום הרגשתי משהו פה מוזר, אני מרים את הראש, אני רואה כל החבורה של הנהגים שם, הם כולם מנסים לראות מה אני עושה ואחד אומר "חוואגה", הזר הלבן המשוגע. ואז בדיוק עובר שם איזה סמל והוא רואה את כל ההתכנסות הזאת, אז הוא מפלח לעצמו דרך. עכשיו, איך אני נראה? אני לבן, הייתי מאוד שזוף אבל עדיין יש הבדל בצבע. לא הייתי מגולח, לא הייתי מסופר, הייתי עם טי שירט כזה, מכנסיים קצרים וסנדלים תנ"כיות, תוצרת "נמרוד" שמחקתי להן את הנמרוד כדי שלא יהיו אותיות עבריות עליי. גם עכשיו אני הולך עם כאלה.

אז הוא אומר לי "אינתה ת'על" ז"א אתה תבוא איתי. לקח אותי למפקד שבעצם זה היה המושל הצבאי, סגן אלוף.

אז הוא אומר לו, לקצין, אומר לו בערבית "הוא משדר". כלומר, הוא חשב שאני משדר, שאני איזה מרגל או משהו. "משדר".

הוא בא ומנסה לקחת לי את המשחק מהיד הסמל הזה. אני לא נותן לו, אני מחזיק בכוח. הוא מנסה ואני מחזיק בכוח.

ואז הקצין אומר לי בערבית "תן לי את זה בבקשה".

אני אומר לו "Sorry, I don't understand" אמרתי לו "אתה יכול לדבר איתי באנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, ספרדית אבל ערבית, מצטער אני לא מבין".

אז הוא כמובן ידע אנגלית כי הקצינים, כולם יודעים. אז הוא אומר לי "Can I see that?" ואז אני הושטתי את היד שלי לתת לו את המשחק והסירחון שהצטבר עליי בחודשיים הקודמים הצטבר החוצה כי הרמתי את בית השחי. מכיר את הבדיחה הזאת שאתה רוצה להרוג מישהו, פשוט לא רוצה להגיד באיזו עדה מדובר כדי שלא, נגיד פולני שרוצה להרוג את אשתו אז הוא מתקרב אליה, מרים את בית השחי וזהו. בקיצור, זה היה כנראה מאוד דרמתי והוא פשוט נרתע לאחור. הוא אומר לי "No, no, just put it here".

היה לי מדריך אחד שלימד אותי שאתה צריך, כשאתה מסתובב בשטח, כשאתה נמצא במצבים, אתה צריך לנצל כל דבר שנקרה אל דרכך, לראות אם אתה יכול לנצל את זה לטובתך. הוא אומר למשל, אתה הולך ברחוב בפריז, נגיד מאוחר בלילה, אתה הולך באיזו סמטה חשוכה וכל מה שיש עליך זה עיתון בכיס. מה קורה אם תוקפים אותך סתם בשביל לשדוד אותך? אתה מגלגל את העיתון, מהדק אותו מאוד, מאוד, אתה מחזיק אותו באחד הקצוות. אם מישהו תוקף אותך, אתה תוקע לו את העיתון או בעצם הגרון או באף. זה הכל. לא צריך יותר ואתה בורח.

אני ראיתי שהסירחון, אמרתי איך אני מנצל את הסירחון הזה לטובתי? ואז הוא הסתכל על זה ואומר "מה זה?" אז אמרתי "זה משחק, אתה רואה 2 אריות ו-2 שומרים?" ואז אני מתקרב אליו ומרים את היד, "אתה רוצה שאני אראה לך?" -"No, no, take it, take it". אז אני לוקח אותו ואז אומר לו הסמל, "מה אתה מקשקש? זה סתם." אבל אומר לו "מי זה המסריח הזה?" אומר לו בערבית "מה זה המסריח הזה?"

הוא אומר "אני לא יודע, הוא היה פה." אז הוא מתחיל לשאול אותי "מה אתה עושה פה?" אז אני אומר לו "מה אני עושה פה? אני חוקר פה שבטים, אני אנתרופולוג" מה זה אנתרופולוג, לך תסביר לו מה זה אנתרופולוג, אני חוקר. -"איזה שבטים אתה חוקר?"

אני אומר לו שמות של שבטים, היה לי וגם ביקרתי אצלם. היה לי אפילו פנקס עם כל מיני רישומים שעשיתי. אפילו היו לי הקלטות, טייפ כזה קטן שהייתי מקליט זקנים שדיברתי איתם חצי אנגלית, חצי ערבית.

נתן: יום אחד תעשה מזה דוקטורט, תאמין לי.

דני: נתתי הרצאה במחלקה להיסטוריה של האוניברסיטה בחרטום לאיזה 300 סטודנטים על השבטים של סודן כי יצא לי לאכול ארוחת ערב עם הנשיא של האוניברסיטה על שולחנו של אחד האנשים העשירים ביותר בחרטום שעם הבת שלו יצאתי. ואגב, שם שיחקתי טניס עם אח של הנשיא והוא ניצח אותי. לא בגלל שנתתי לו, כי אני עד כדי כך גרוע שהוא ניצח אותי. גם היה מבסוט כי אני הייתי היחיד שהוא היה מנצח.

אז הוא אומר לי "מה יש לחקור את השבטים האלה?"

אני אומר לו "שמע, אולי לך קשה לקבל את זה, אבל באוניברסיטה בצרפת אנחנו חוקרים שבטים שהם הולכים ונעלמים, שאורח חייהם הולך ונעלם כדי שזה יהיה מתועד".

הוא אומר לי "איזה הולך ונעלם? הם עושים ילדים כמו שפנים" הוא אומר לי. "הם גדלים כל הזמן, זה פראי אדם, זה שודדי דרכים, מה יש ללמוד?"

אני אומר לו "שמע, לך אתה מכיר את זה, אז לך זה נראה, אבל אצלנו זה חשוב. אני עושה על זה את הדוקטורט שלי."

-"ואיך אתה עושה את זה?"

-"אני נוסע אליהם, אני יושב איתם"

-"הם יכולים להרוג אותך בככה"

אמרתי לו "לא הרגשתי אף פעם שום סכנה, להפך. הכנסת אורחים הוספיטלית, אפילו ישנתי אצלם" זה נכון.

ואז הוא אומר לי "הכל טוב ויפה, אבל תראה לי את האישור שמותר לך להיות פה של משרד הביטחון" כי זה היה אזור צבאי סגור. עכשיו ידעתי את זה. כשהייתי בחרטום הכרתי אנשים ושאלתי מה, מו, מי. אמרו לי "אל תיסע לשם בלי אישור כי יעצרו אותך במחסום, לא יתנו לך לעבור". האמת היא שכן עצרתי כשהייתי לבד וכבר הבנתי את השיטה. אם הוא מבקש ממך את האישור, "השארתי אותו במלון, בינתיים קח קצת איזה ביסקוויט", לא כסף אגב, אף פעם לא כסף.

-"טוב אז תיסע לחרטום ותביא אישור"

אני אומר לו "קולונל, 400 ק"מ הלוך ו-400 ק"מ חזור בשביל חתיכת נייר? תן לי אתה את האישור."

אז הוא מסתכל עליי, מחייך, אומר "טוב, נראה". הוא אומר לסמל "שמע, קח אותו למחנה ותכניס אותו למקלחת" אומר לו את זה בערבית, "אם יש לו בגדים להחלפה, שיחליף. אם לא, אז לך תקנה לו איזה גלביה בשוק" ממש ככה. "תכניס אותו לחדר עם" אמר שם של מישהו, "ואני בערב אבוא לראות מה אנחנו עושים איתו".

שמעתי מחנה, אמרתי טוב אז אני עצור אבל יש מקלחת, מה אכפת לי, אז נסענו. נכנסתי למקלחת ולא הורדתי בגדים, התקלחתי עם הבגדים, גמרתי להם את כל המים. זו הייתה פעם ראשונה שהתקלחתי באיזה חודשיים. היינו מתרחצים, פרדה ואני בכל מיני נחלים או אפילו בארות שמהם שתינו גם כי לא היה לי מים מינרלים בבקבוק.

טוב, הוא הכניס אותי לישון בחדר, לא היה אף אחד, היו ארבע מיטות. אני נכנס ונרדמתי. הפחד שלי תמיד במצבים האלה היה, פעם מישהי אמרה לי שאני מדבר מתוך שינה. השאלה באיזו שפה אני מדבר.

נתן: בעברית זה לא טוב.

דני: בעברית זה לא הכי טוב, אבל האמת היא שאני לא חושב בעברית, לפחות במצבים האלה לא הייתי חושב בעברית. הייתי חושב בצרפתית או ספרדית או אנגלית אפילו. בעיקר באנגלית כי אתה מדבר בעיקר אנגלית.

נתן: השאלה היא תמיד באיזו שפה אתה סופר? כי זו בד"כ השפה של המחשבות.

דני: ספרדית. תמיד. זו שפת האם שלי, גדלתי על זה. בקיצור, אני הולך לישון ומתעורר בשלב מסוים, חושך בחוץ. אחד הדברים היפים בחדר הזה היה ונטילטור על התקרה שזה לוקסוס ענק והיה את הרשת נגד יתושים שזה בכלל.

זה היה בסיס בסגנון בריטי מהתקופה שהבריטים ישבו בסודן כמו בצריפין, צריף ארוך עם ורנדה, עמודי עץ כאלה, אתה יושב בחוץ עם כיסא, רשתות נגד יתושים, תנאים בשבילי… ישנתי בשטח עם פרדה.

ואז אני שומע מדברים בינם לבין עצמם, אני מבין שפה מדברים בעיקר בנושאים של גבולות, נושאים ביטחוניים. אז אחסוך לך את כל הסיפור, בינתיים בעיניים סגורות מקשיב, באיזשהו שלב פתחתי עיניים באופן רשמי ואמרתי "סבאח אל חיר", פה ושם לא מדבר ערבית אבל יודע להגיד שלום.

ואז "עם מי יש לי הכבוד?"

אז אחד מהם מציג את עצמו "אני מפקד המשטרה, אני מפקד גדוד שאחראי על הגבול בין סודן לאתיופיה והגזרה ממטמה להומרה שזה בדיוק האזורים שהיהודים חצו. והשלישי אומר שהוא משירותי הביטחון.

-"מה אתם עושים בבסיס? למה אתם ישנים פה?"

אז הוא אומר "כולנו הגענו לתפקיד הזה לפני כמה ימים ואנחנו עושים בתים ואז נביא את המשפחות ונגור בבתים בגדרף".

זה אכן קרה בהמשך. הראשון שעזב היה מג"ד כי לא היו לו ילדים אז היה לו קל מאוד למצוא בית, הביא את אשתו. השני היה מפקד המשטרה, כולם ליקקו לו בישבן אז מצאו לו בית ואחרון נשאר ההוא משירותי הביטחון שאף אחד לא אהב אותו כי אף אחד לא אוהב שירותי ביטחון וגם היו לו אישה עם שלושה ילדים, היה לו יותר קשה למצוא בית.

בקיצור, אני ישנתי בבסיס הזה שלושה חודשים, זה היה המלון שלי! בערב בא המושל הצבאי ואז הוא אומר לי "אוקיי, מה התוכניות שלך? מתי אתה מסיים?"

אז אני אומר לו, "שמע אני לא יודע, יש לי עוד הרבה, יש שבט שהוא קצת יותר ל כיוון קאסלה"

הוא אומר לי "אתה משוגע לחלוטין ואיפה אתה ישן אם אתה לא ישן פה?"

אז אני אומר לו "פנדוק אמיר". זה בצחוק, פנדוק בערבית זה מלון ואמיר זה השם של המלון, אבל זה לא מלון, זה איזשהו בית שידעתי עליו וזה המלון היחיד בגדרף. שאתה בא ושוכר מיטה בחדר של 8 מיטות, אתה שוכר מיטה ללילה ויש שם 300 חבר'ה, כולם פליטים, אף סודני לא נכנס לגור שם. יש שתי מקלחות שלא תמיד עובדות וזה המקום. אתה משלם גרוש ללילה, המטבע שם זה גרוש.

לילה אחד הראשון שלי בגדרף, אמרתי אני צריך לעשות פה איזה אקט של נוכחות. באתי ולקחתי מיטה עם מזרון. זו הייתה שגיאה נוראית. מילא המיטה, אבל המזרון היה מלא פשפשים. קמתי בבוקר עם כל סוגי הפשפשים שאתה רק רוצה. לקח לפרדה איזה שבוע להוריד ממני את כל הפשפשים והוא עבד על זה קשה ויותר לא ישנתי שם, ישנתי עם פרדה בשטח.

ואז נקלעתי למצב של המחנה הזה. סיפרתי לפרדה איפה אני ישן, אמר "איך אתה מגיע לזה?"

אמרתי לו "שמע, הלוואי ויכולתי להכניס אותך לשם כי זה כיף."

היה טבח שקראו לו מוחמד שהיה מכין כל ערב אותו הדבר, בשר עז. עכשיו העיזים בסודן אוכלות כל דבר כי אין שם עשב. הם ניקו כבר את כל הענפים הנמוכים של העצים, אז מה הם אוכלים? נגיד יש שק תפוחי אדמה שרוקנו אותו מתפוחי אדמה, אוכלות את השק, יוטה.

אני ראיתי אחד מוריד פחית, פחית שהייתה מעוכה. הוא הוריד אותה, אני לא יודע מה זה עשה לו שם בפנים, אבל התוצאה היא שהבשר זה קרש. אם אין לך שיניים טובות, אם יש לך שיניים תותבות אז חבל. [צוחק].

לצד בשר העז הזה שהיה מגיע בקוביות כאלה שכל קובייה פטיש, הוא היה עושה את הצ'יפס הטובים ביותר במזרח התיכון. פשוט אני לא יודע, כ"כ טעים, רך כזה הצ'יפס שלו. מוחמד, ג'יב צ'יפס, ג'יב צ'יפס.

אז לאט, לאט התיידדתי בעיקר עם השלישי כיוון שהשניים האלה עזבו, אבל הכרתי אותם. הייתי יכול להיכנס לתחנת המשטרה ולהגיד שלום והוא היה מקבל אותי בחיוך. אבל בעיקר התיידדתי עם ההוא שבשביל לקצר את הסיפור, כשאני החלפתי מקצוע ועברתי מלהיות אנתרופולוג לבעל חברה שמשכירה את המלון.

יובל: דני מתכוון לכפר הנופש בחוף סודן שהופעל ע"י אנשי המוסד. סיפרנו לכם עליו בפרקים 7 ו-8 בסדרה.

דני: אז עברתי דרכו בדרכי מחרטום לפורט סודן עם אחד הרכבים, עצרתי להגיד לו שלום. באתי מאירופה אז הבאתי לו בקבוק קוניאק, הייתי מביא לו תמיד. עכשיו החבר'ה האלה מוסלמים, אז בפרהסיה הם לא שותים, אבל בבית וואלה הם מורידים שם כמויות.

אז בקיצור באתי להגיד לו שסיימתי את העניין של מחקר השבטים וסיפרתי לו על ארוס. ואז הוא אומר לי "אה, אתה לא מבין, אתה יודע מי זה אח שלי? -"לא" -"אח שלי זה מפקד חיל הים הסודני, ליווא יוסוף, לא רק מפקד, אלא אחראי על כל הגזרה, גם על הצבא הירוק מגבול מצרים עד גבול אתיופיה, קצין בדרגת אלוף".

ואז אמר שהוא מכיר את המלון הזה. "מה באמת אתה הולך? אז אני אבוא גם". אמרתי לו "בכיף תהיה אורח שלי, אתה לא צריך לדאוג לשום דבר". אמר לי "לא, אני אעשה יותר מזה. אני אתן לך מכתב בשביל אח שלי".

הוא מתיישב, כותב מכתב, שם במעטפה, מדביק עם רוק. אני קיוויתי שישאיר פתוח אבל לא, הדביק. ואז יושבים, הבקבוק קוניאק בינינו, יושבים בסלון ובקצה של השולחן, הוא שם צלוחית מלאה בוטנים. בחצר יש יתד תקוע באדמה וליתד קשורה שרשרת ולשרשרת קשור קוף, חמוד כזה קופיקו כזה. שהשרשרת נותנת לו מספיק אורך בשביל להגיע לקצה של השולחן ומדי פעם למלא את כף ידו בבוטנים.

אנחנו יושבים מדברים והקוף מדי פעם עושה גיחה וכשהוא גומר את מה שיש בזה, אז קורא לפאטמה. מגיעה פאטמה, כולה מכוסה, ממלאת, לא מדברת איתי אף מילה. זה ממש מסורתי.

ואז הוא יושב ואומר לי "אה דניאל, יו נואו ג'וז?" אז בהתחלה חשבתי שהוא מדבר על מיץ, אבל בסוף הבנתי שהוא מדבר על יהודים. אז אני אומר לו " course of yes כן אני מכיר, בטח שמכיר". הוא אומר לי "איך היהודים האלה?"

אז אני אומר לו "כמו כולם, יש כאלה ויש כאלה, יש טובים ויש רעים, יש יפים ויש מכוערים, יש עשירים, יש אפילו עניים". אני זוכר כי נתתי לו תשובה כזאת. אני לא סובל ששואלים אבל אתה בכיסוי, אתה לא יכול להיות יותר מדי אמפתי. מצד שני, אם אתה מתחיל להגיד חארות היהודים האלה, אני לא מסוגל, אפילו בשביל הכיסוי.

הוא אומר לי "אתה אנתרופולוג, אתה יודע שיש יהודים שחורים?" אני התחלתי לחשוב שפה מתחיל להתפתח משהו לא טוב. ואז אני אומר לו "מה? יהודים שחורים?" אז הוא אומר "כן, יש יהודים שחורים". אני אומר לו "מה פתאום, לא שמעתי על זה אף פעם, לא זוכר שמישהו למד על זה או משהו, איפה הם נמצאים?"

אומר לי "יש באתיופיה, הזיונים עוזבים את אתיופיה, באים לפה והזיונים מסתובבים פה וחוטפים אותם כי הם צריכים בשר תותחים לחזית שלהם שם שימותו, לוקחים אותם לצבא הזיוני." אני אומר לו "וואלה מה אתה אומר, זה באמת מדהים" ואני כל הזמן מסתכל אולי תיפתח הדלת ויבואו שניים. לא, שום דבר. אז הוא אומר לי "כן אבל אנחנו נתפוס אותם, אני עובד על זה".

אמרתי לו "שמע אני באמת לא שמעתי על זה אף פעם ואני באמת מאחל לך הצלחה כי זו באמת חוצפה" אני אומר לו ו"אל תשכח שאתה בא לבקר, תן לנו כמה זמן, אנחנו צריכים לארגן את זה". בהתחלה לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים להביא תיירים בכלל. נתן לי את המכתב ואני לא ידעתי מה לעשות עם המכתב הזה. אולי יהיה כתוב שם תפוס אותו, זרוק אותו לים לאזור של הכרישים, אני יודע מה?!

העברתי את המכתב לארץ עם אחד מהחבר'ה שחזרו לארץ ואז המכתב הלך וחזר, לקח איזה שבוע, 10 ימים והם כתבו לי בדיוק מה שכתוב במכתב. מלא שבחים, בחור על הכיפאק והוא אוהב את סודן. כשאתה בא למפקד חיל הים שאחראי על כל הגזרה ומביא לו את המכתב הזה, אתה מתחיל ברגל ימין.

מה עוד שהיה לו זיכרון מאוד טוב מהתקופה שהאיטלקים היו בכפר כי היו מספקים לו לובסטרים, אוכלים ארוחה חגיגית בימי חמישי בלילה כי למחרת זה יום שישי. אז לארוחה הזאת היינו שולחים לו את עלי הנהג, זה שגילה מספרת עליו שהיה שטינקר, אז הוא לא ידענו שהוא שטינקר, זה יתברר בהמשך.

יובל: גילה הייתה אחת ממנהלות כפר הנופש. את סיפורה וגם על עלי הנהג, תוכלו לשמוע בפרק 8.

דני: קודם כל אנחנו קיבלנו לקוחות שהיו צוללים. זה אומר שאתה צריך לבטח אותם. לבטח זה חברות ביטוח שמתמחות. הם דרשו כתנאי שיהיה תא לחץ למקרה שיש תאונת צלילה. כמובן שבכפר לא היה, לא יודע מה האיטלקים עשו בזמנו. באחת הפגישות נכנס לפגישה הסגן של הליוא שהיה תת אלוף שהוא בזמנו היה מפקד הקומנדו הימי הסודני, היה פעם דבר כזה. ואז הוא מספר לנו שהם נאלצו בעצם לסגור את היחידה כי לא היה להם תקציב לצלילה וזה ציוד יקר.

ואז שאלנו אם יש להם תא לחץ, אמרו "כן, אבל הוא מושבת". ואז רובי שיש לו קטעים כאלה, הוא ואני היינו מדברים איטלקית, הייתה לו זהות איטלקית. אז הוא אומר לי יש לי רעיון, אולי נציע להם שנעשה להם צלילות ריענון ללוחמים של הקומנדו הימי שלהם עם הציוד שלנו ובתמורה נבקש את התא לחץ הזה.

זרקתי את זה ואמרתי לו "אוקיי, התא מושבת, איזו תוצרת זה?" אמר לי "גרמניה". -"תן לי את שם החברה, אני אביא לפה טכנאי אבל מה שאנחנו מבקשים, נעשה לכם אימונים, צלילות רענון ובתמורה אנחנו רוצים להשתמש." אי אפשר להזיז את תא הלחץ הזה, הוא גדול וכבד. ואז הגנרל אמר "אוקיי, יש לי מסוק".

היה לו מסוק. וזו גזרה גדולה וחשובה. היו שם פעילויות אנטי ממשלתיות. בקיצור, זו הייתה גזרה לא פשוטה, שני גבולות. בקיצור ולעניין, הקמנו רשת תקשורת. היה מכשיר אחד בלשכה אצל הרל"ש של מפקד חיל הים, הגנרל והמכשיר השני היה אצלנו בחדר ציוד. כלומר, רדיו קשר ישיר. ואז נגיד אם יש תאונה, אז מרימים קשר, המסוק מגיע, תוך כמה דקות ישנו, לוקח את הפצוע ומביא אותו לתא. הכל עניין של 10-12 דק' הלוך חזור. לא עשינו תרגול.

יום אחד מגיע ובא לבקר עם המסוק. ואז אמרתי "אני יכול לעשות סיבוב, להסתכל על כל האזור מלמעלה כי אף פעם לא ראיתי את זה מלמעלה? אומר לי "בבקשה".

סידרתי לו ארוחת צהריים, שיביאו לו שתייה, יאללה עשיתי סיבוב מלמעלה. איזה מראה. פתאום הבנתי את הזירה, לא היה גוגל מפס אז שאתה נכנס בטלפון שלא היה. פתאום אתה רואה גוגל מפס אמיתי. הבנתי את כל הגזרה. פתאום אתה רואה את ההרים, את הריפים מלמעלה. נשאר לי הצילום הזה בראש. אחרי זה היה לי קל מאוד. כל התכנונים והסיפורים והדיבורים, הכל היה לי בראש.

יובל: חלק מהצילומים שצילם דני לימור בטיסה במסוקו של האלוף יוסוף, מופיעים בדף הפרק. כנסו ותוכלו לראות איך נראה כפר הנופש מהאוויר.

דני: לא עשינו תרגול. האמת שאף פעם לא הייתה תאונה. הבאתי טכנאי, עלה לי 10,000 דולר, שיקם את התא אבל מעולם לא השתמשנו בו. הם עשו כמה צלילות רענון ואחרי זה הקשר נשאר.

זה היה במרץ 82', מבצע שגרתי מהבחינה של אותה תרגולת, אוספים אותם, לילה, נכנסים לוואדי, מתארגנים, נחים, מזון, שתייה, לילה שני יוצאים לדרך. אני שולח את רובי בתור חלוץ לחוף כדי לוודא שהוא נקי. מה זה נקי? גם מצבא אבל בעיקר מבדואים כי צבא לא היו מתנחלים על החוף, מקסימום באים. לפעמים היו בדואים שמתנחלים לך על החוף. הוא גם היה בא עם הסירה, עם המרק 3 עם הציוד צלילה.

אוקיי, באים, כתוצאה מהלקחים שהפקנו ממבצעים קודמים, אז היה נוהל מסוים שהקפדנו עליו על החוף כשהשייטת כבר הגיעו. ואנחנו מגיעים, חוברים, מפקד המבצע באותו לילה היה סגן אלוף במיל' גדי קרול, איש מדהים, מפקד בחסד עליון. אז גדי, הייתה לי הבנה איתו עוד מהתדריך שהיה בבור של חיל הים לגבי איך מתנהגים. עזוב פק"ם, מפקד חיל הים, ראש המוסד, הכל טוב ויפה. בסוף הוא ואני צריכים לעשות את העבודה ויש פה חלוקת גזרות מאוד ברורה.

הגבול בינינו הוא קו המים. מקו המים לתוך הים הוא המפקד ומקו המים לתוך היבשה, אני המפקד. זה אומר בעיקר בנושא של פתיחה באש. על החוף יש מלא אנשים, גם אנחנו אבל בעיקר היהודים. זה היה מבצע גדול. היו שם 180 יהודים, שתי משאיות, שני רכבים קטנים, 16 סירות של השייטת. על כל סירה 2 לוחמים, זה 32 לוחמי שייטת.

מאחר והחוף בפיג'אב הוא לא יותר מדי רחב, אז החלטנו שעושים את זה בשתי נגלות. קודם כל עולות 8 סירות לחוף, מעמיסים, יורדים למים, עולות 8 וכו'. חלק מהנהלים שקבענו חוץ מהספירה שסופרים את האנשים כדי לוודא שאותו מספר שיצא מהחוף גם הגיע לאונייה ולא נשארו בדרך, זה אומר את התינוקות. את התינוקות כבר למדנו להגיד לאימהות, להעביר את התינוק קדימה, כי הם היו סוחבים אותם מאחורה. אז זה כבר הקל עלינו.

וחוץ מזה היה עניין של חגורות הצלה. זה לקח בעיקר מרות, אבל אני עוד לא ידעתי על הסיפור של רות.

יובל: רות היא אסלקו רות נגוסה שנפלה מסירת השייטת בדרכה לאונייה "בת גלים". היא חיפשה את הקצין שהציל אותה במשך 35 שנים. את סיפורה ואת סיפור ביתה, השחקנית אביבה נגוסה, שמשחקת בסדרה "קופה ראשית", תוכלו לשמוע בפרק 10.

דני: אבל התינוק שנפל ולוחם השייטת שלף אותו מהמים ואז הזמנו במתפרה חגורות הצלה גם לגודל של תינוקות כדי שגם האמא וגם התינוק. כל הנושא הזה לוקח זמן יחסית. אז אם אתה שקט, אין בעיה, האישה לא מחכה לך בבית.

תמיד הייתי מציב תצפיתן כדי לראות אם מישהו בא, בדואי, צבא, מבריחים. לא חסר כל מיני דמויות. ומתחילים לעשות את העבודה על החוף. כלומר, 8 סירות עולות ואנחנו כל היתר עוסקים במלאכה של ספירה, חגורות הצלה.

ואז עוד לא התחלנו אפילו להעמיס את הסירות, גדי שמרון אומר לי בקשר, "אני רואה שתי דמויות מתקרבות, זה חיילים".

אני זוכר ששאלתי אותו "באיזה מצב הנשק?"

אז הוא אומר לי "על הכתף".

אמרתי אוקיי ואז לקחתי לוחם שתמיד היינו מספרים עליו, הוא נפטר זכרונו לברכה. הוא ניצול שואה, היה ילד יתום שהגיע לארץ והיה בין מייסדי קיבוץ בית הערבה, היה ילד אבל בין הראשונים שם. עליו היינו אומרים שהוא מסוגל למכור קרח לאסקימוסים. אז שלחתי אותו, אמרתי לו "לא יודע מה תעשה, תגרום להם לעשות אחורה פנה ולהסתלק".

נתן: הוא לא ידע ערבית?

דני: לא, לא משנה, אתה לא מכיר את הבן אדם, הוא לא צריך לדעת ערבית. הוא הביא להם שני ביסקוויטים, לא יודע מה, והם עשו אחורה פנה והלכו. אבל אמרתי אוקיי, יש פה נוכחות של צבא ברגל.

יש שם מצוקון קטן וראינו אורות ואמרנו זה משהו נדיר. הלכתי לגדי קרול, מפקד הכוח של השייטת, אמרתי לו "יש פה נוכחות צבאית, אני רוצה שתדע. לא יודע איזה סוג של נוכחות והאם זה נגדנו או האם זה במקרה, לא יודע מה. אני מציע שנקצר ושברווחים בין 8 הסירות שנמצאות על החוף, תכניס את ה-8 הבאות ובלי חגורות ובלי כלום, להעמיס את האנשים וכמה שיותר מהר לרדת מהחוף. ואחרי זה תתארגנו בים. הים שקט עד שאתה יוצא מהמארסה, אז תלבישו שם את החגורות, תספרו, תעשו".

ואמרתי עוד דבר "אין פתיחה באש. לא משנה מה אתה רואה, אם אני לא מאשר, אתה לא פותח באש. אם אני מנוטרל, אז אתה תחליט על פי השיפוט שלך מה לעשות".

אין בעיה, סגרנו את זה. הוא נתן הוראות, באו הסירות התחילו להעמיס אנשים. ואז עוד אני מדבר עם גדי קרול, מתקשר אליי גדי שמרון, אומר לי "שמע, אני רואה עכשיו 4 דמויות מתקרבים, הולכים מהר והולכים עם נשק בהיכון".

אמרתי אוקיי, אמרתי לגדי "זרז את העסק הזה, תעיף את כולם מפה כי אם יש 4 אז יש יותר".

ואז לקחתי איתי את שלמה הדוקטור, שלמה פומרנץ, גם הוא נפטר לצערי. יהודי מטר תשעים וארבע או משהו כזה, אבל משקפיים עגולות כזה, לא מפחיד אבל גבוה. ואת שמוליק משיח שהיה אחד מאנשי הצוות ואחד מהצוללים, אולי הצולל הבכיר במדינת ישראל. גייסנו אותו מנואיבה, היה מנהל בית הספר לצלילה, דובר ערבית, אנגלית. בחור פיקסר, גם יודע לתקן כל דבר. אחלה גבר. וגם אלוף בשימוש בנשק קר, סכינים, חיצים, נינג'ות, אני יודע מה, מומחה! זה אחד שאתה הולך איתו לקרב [צוחק].

אמרתי לגדי שמרון "תתקפל ולך תעזור לחבר'ה בחוף, יש הרבה עבודה".

יצאנו שלושתנו, עברנו את הגבעה איפה שגדי כבר ירד ולנסות ליירט אותם הרבה לפני שמגיעים לחוף. לא הצלחנו יותר מדי. אני מדי פעם הסתכלתי מעל הכתף וראיתי שמאיפה שאנחנו עומדים רואים כל מה שקורה. אבל רואים, אוקיי מה רואים? רואים סירות ורואים אנשים, אי אפשר לדעת באיזה צבע הם. מי שרואה לא יכול להגיד זה שחורים, לבנים, צהובים. בלילה כולם כהים. והרכבים.

זה דבר מרשים מאוד. אין ספק שמהזווית שלהם, יש פה חביבי, סימן שאלה בגודל הירח וזה לילה ללא ירח. [צוחק] ואז איך שרואים אותנו מתקרבים, את שלושתנו, עכשיו לשמוליק היה סכין, תמיד היה לו מתחת לשרוול של חליפת הצלילה שלו. אמרתי לו "אין קרבות כי אין לנו סיכוי." נשק לא מפחיד אותי. שלושה מול ארבעה, אפשר לטפל. אבל הייתי משוכנע שהארבעה האלה לא לבד, אין דבר כזה ארבעה.

כשהתקרבנו ראיתי שאחד מהארבעה היה אזרח בכלל והוא היה בגובה של שלויימה. ומה הסתבר? שהוא ראש הסניף של "מכתב אל עם" בפורט סודן. הוא בתור איש שירותי הביטחון אחראי על מה שקורה פה, הוא נותן פקודות לחיילים.

ואז כשהם ראו אותנו מתקרבים, הם צעקו בערבית "לעצור, אם לא אנחנו יורים".

ואז אני צעקתי בחזרה "אינגליזי, אינגליזי, אינגליזי" שידעו שזה לא ערבי, שלא יירה, שיספור עד 2.

אז הם באמת לא ירו, המשכתי להתקדם והם המשיכו להתקדם, אז הגענו לאיזה מצב שעומדים פה ארבעה, עומדים פה שלושה. אנחנו לא מדברים ערבית, הם לא מדברים אנגלית. בשלב זה לפחות אנחנו לא זזים, התפזרנו, פשוט בלמנו אותם עם מימיקה ודיבורים.

אמרתי לשני החבר'ה שלי "חבר'ה, אנחנו צריכים לעכב אותם כמה שאפשר".

וכל פעם אני מסתכל, עוד סירה יורדת. באיזשהו שלב שפקעה הסבלנות שלהם, התחילו ממש לצעוק, אז ראיתי כל הסירות ירדו פרט לאחת. האחת הזאת כנראה נכנסה יותר מדי פנימה ואז העמיסו עליה אנשים ולדחוף את זה בחזרה למים עם כל האנשים זה לא פשוט. זה היה בקצה של החוף.

פתאום החייל הקיצוני שעמד מול שמוליק, פתאום עקף את שמוליק והתחיל לרוץ ריצת אמוק לכיוון הסירה. אז ראיתי שהוא מתחיל לרוץ לכיוון הסירה, אז הסתובבתי והתחלתי לרוץ לידו, כתף אל כתף. ותוך כדי ריצה, כל פעם נותן לו איזו דחיפה בכתף, מסיט אותו מהסירה עצמה ומהר מאוד הגענו כמעט לקו המים ואז הוא ראה את כל הסירות האחרות במים. רואים את השובל הלבן על המים, את הסירות כמעט שלא ראו בגלל החושך. הם ראו קודם את הסירות על החוף, הוא יודע שזה סירות.

ממש במהירות רבה, לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון, הוא עזב את הסירה שהייתה על החוף ומהמותן לחץ על ההדק ויצא לו צרור, התחיל צרור, כנראה רצה לרוקן את המחסנית או משהו. ממש בצעדים האחרונים שמתי לו רגל, הוא נפל ואני נשכבתי עליו. הוא הסתובב, נתן לי מכה עם הקת בראש ואז הוא שם לי את הקנה על הבטן.

ואני באותו רגע אמרתי לעצמי זהו, נגמר הסיפור. באמת אתה רואה כל מיני דברים, ראיתי כל מיני או שאני חושב. אבל אני זוכר שראיתי פתאום את הילדות שלי, את הפנים שלהם. ניסיתי לדחוף תוך כדי זה שאני נאבק, גם הכנסתי לו ברך בביצים, כל מה שיכולתי עשיתי לו.

פתאום אני מרגיש שתופסים אותי הרבה חבר'ה ומושכים אותי ואז ראיתי פתאום שהארבעה חיילים הפכו להיות שלושים. בינתיים כשהוא ירה את הצרור, איכשהו הסירה האחרונה ירדה מהחוף. ואז לקחו אותי. היו עוד שני אנשי הצוות, אחד מהם זה ההוא מהאסקימוסים ועוד אחד היה מנהל הכפר. שניהם ניצולי שואה. זה שניהל את הכפר הוא כבר ניצול שואה מבוגר שהיה בדכאו עם מספר והכל, שאגב לפני כמה שנים הוא הדליק משואה בכלל על מפעל חייו.

נתן: עם מספר, מנהל כפר בסודן?

דני: כן, אנחנו לקחנו אותו איש מוסד. זה היה די מטושטש והוא היה הולך עם שרוול ארוך כי הוא היה רגיש מאוד לשמש. איש מבוגר.

יובל: איש המוסד, מנהל כפר הנופש, ניצול שואה, הוא אפקה, אבא נאור. הוא הדליק משואה ביד ושם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 2018 תשע"ח.

דני: איך נגמר העניין הזה? אני צעקתי על ההוא, אמרתי "מה אתה משוגע? מה אתה יורה? מה אתם יורים?" אני אמרתי לו "גמרתי פה, אני מודיר אל שריקאת" פתאום הוא יודע אנגלית, אני קצת ערבית.

היה קטע שבו החזקתי מכשיר קשר ביד, זה הקשר שלי עם גדי. אז הוא פתאום חוטף לי את המכשיר מהיד ואז שלוימה שהיה בגובה שלו, גם כן איזה 1.90. שולח את היד, לוקח לו את המכשיר ומחזיר לי.

היה לנו דף של קודים, בלענו את זה, כולנו. זו התרגולת, זה לא המצאה. בשלב מסוים, שלוימה, זיכרונו לברכה, התכופף ואומר לי באוזן "בוא נעלה עליהם". [צוחק]

נתן: 30-40 חיילים?

דני: הוא היה רופא בצנחנים, הוא לא סתם. הוא גם היה האחרון שאתה מצפה ממנו לדבר כזה. זה היה כל כך נחמד לשמוע. מרסל גם כן היה קר כמו דג. ארגנטינאי אבל מהטובים, מהבודדים.

שמוליק, אמרתי לו "במצבים כאלה אתה עולה על סירה ומסתלק".

היה מצב שעל החוף נשארו מוקפים חיילים היינו שלמה, מרסל ואני. שני ניצולי השואה הסתתרו בין הרכבים ונשארו ביניהם. החיילים לא הלכו לשם והם לא נתגלו בכלל. וכל היתר הסתלקו עם הסירות. רובי עם הסירה שלנו כי הוא צריך להוביל אותם החוצה. על הסירה של רובי היו שמוליק וגד שמרון.

ואז התחלתי לצעוק על הבחור, אמרתי לו "אני אגיד לך מה שאני אעשה. אני הולך לדבר עם מפקד חיל הים ואני הולך להגיד לו שאני סוגר את הכפר ואני לוקח את האנשים שלי ותשברו אתם את הראש. אני גמרתי, אני לא מביא תיירים למצב שבו יורים עליהם".

אמר לי "מי זה האנשים האלה שהיו על החוף?"

אמרתי לו "לא יודע. חלק זה כנראה תיירים שבאו ולא הספקתי לדבר איתם. כמו שהם באו, הם הלכו. הם שמעו ירי, הם הסתלקו". משהו מצוץ מהאצבע אבל זה מה שהיה וזה מה שאמרתי. אמרתי שאני הולך להתלונן והולך לסגור.

אז הוא אמר "אתה מכיר את ליווא יוסוף?" -"מה זה אני מכיר? אנחנו חברים, אני מדבר איתו בקשר." לוקח אותי ביד, אומר לי "אתה בא איתי לפורט סודן ואנחנו נברר, אתה תעבור תחקור". הורדתי לו את היד, "אל תיגע בי ואני לא הולך איתך לשום מקום. לך תברר בעצמך ואני מחכה פה, אני לא הולך".

אז הוא השאיר שני חיילים שכביכול אני במעצר בית בכפר. הם באים איתי לכפר והם שומרים עליי. עכשיו אני ידעתי והבנתי מיד מה אני צריך לעשות. הבנתי כמה דברים, באמת, זה דברים מהניסיון.

קודם כל, הספקתי לדבר עם הקצין הבכיר שסיפר עליו בוכריס, אבל זה לא אותו אחד, זה מישהו אחר אלוף משנה דוב'לה בר, שגם לא הכרתי אותו מקודם, גם כן קצין מצול"ש מהשייטת.

פגשתי אותו בתדריך, לא הכרתי אותו מקודם, אבל מהכימיה אמרתי לו בקשר באנגלית "אני מבקש, אל תדווח לארץ עד שזה לא ייגמר" והוא עשה את זה. הוא חטף נזיפה, נזיפה ממפקד חיל הים על זה שהוא לא דיווח על תקרית ירי. אבל תקרית ירי יכולה להיגמר בזה ששולחים שני F-16. לא בשבילנו, בשביל חיל הים. לא יודע אם היו עושים את זה מיד אבל זה קיים בפקודה אם חיל הים מסתבך.

אבל הקטע שלי היה, בואו נשלוט בעניינים עד שנאבד שליטה. אם נאבד שליטה, נאבד שליטה, אבל כל הזמן שאנחנו בשליטה, אז נשמור את זה במשפחה מה שנקרא.

ורק אחרי שהוא הלך, הטאוויל הזה והשאיר אותי עם שני החיילים, אז עם מכשיר הקשר דיברתי גם עם גדי קרול ואמרתי לו "הכל בסדר, פרי טו גו, אתה חופשי ללכת" שאלתי אם יש נפגעים. לא היו נפגעים. "פרי טו גו ותוריד את האנשים שלי בכפר".

דיברתי גם עם האונייה ואמרתי "הכל בסדר, התקרית נגמרה, אין נפגעים, הכל בסדר".

כמובן שזה לא הספיק, אז הוא דיווח לארץ. בינתיים חזרנו לכפר. קראתי לטבח, הערתי אותו, אנחנו מדברים על שתים עשרה בלילה, הערתי אותו ואמרתי לו "תכין אוכל לחיילים, תביא שתייה". אמרתי להם "תאכלו, אם אתם רוצים לנוח יש חדר". חדר לא ראו בחיים או שלא ראו הרבה זמן.

אספתי את החבר'ה שלי, אמרתי "תראו, אין פה שתי אפשרויות, יש פה רק אפשרות אחת. אני נוסע לפורט סודן לחפש את הבית של הגנרל ואני הולך לנסות לפתור את הבעיה." אמרתי "אתם תחכו לי פה עד מחר", קבענו 3 אחה"צ נדמה לי "ואם אני לא מגיע, תשאירו לי אמצעי קשר בסליק הרגיל ותסתלקו לכיוון מצרים, תימלטו".

אני גם לא ידעתי, חיל הים הסודני יכולים להוציא כלי שיט. אם היו עובדים בשכל, מישהו היה מדווח לחיל הים, "תשמע יש פה סירות בדרך החוצה, לא יודעים מה זה, זה סירות מנוע, תראו מה זה". ואז מורידים את הסנוניות והיה מתפתח סיפור מהתחת.

יובל: הסנוניות הן סירות מהירות מצוידות במכ"ם ובמקלעים ששימשו את שייטת 13 לאבטחת מבצעי העלייה עם האונייה "בת גלים".

דני: לא בטוח ידו של מי הייתה על העליונה בסוף. יש להניח של חיל הים בכל זאת, אבל לך תדע. בקיצור, אני אמרתי פה הזמן משחק, אני חייב לתפוס את השור בקרניים ואז לקחתי את הרכב, נסעתי כמו מטורף. בכל זאת 70 הק"מ האלה זה שעתיים נסיעה, לא יעזור כלום. אז הגעתי אחרי חצות למגורי הקצינים. ידעתי איפה בתוך הבסיס מגורי הקצינים כי כבר ישבתי פעם אחת. אבל לא זכרתי בלילה איפה בדיוק הבית של הגנרל, אבל ידעתי יש פה כמה בתים שהם כולם קצינים אז דפקתי בכל דלת.

כמובן שהמזל שלי, חוק מרפי, רק הבית הכמעט אחרון זה היה הבית של הגנרל. ואז פותחת לי אשתו שהייתה לבושה כמו אישה ערביה באמצע הלילה, כלומר אתה לא רואה כלום.

אני אומר לה: "וור איז דה ליווא?"

אז היא אומרת לי "ברה, ברה, ברה" וטורקת לי את הדלת. ברה זה בחוץ. טורקת לי את הדלת.

מה אני אעשה עכשיו? אומר טוב אני אחפש את הסגן. עכשיו הסגן היה שנתיים בבית הספר הגבוה למלחמה בלונדון. הייתה לו אנגלית מעולה והוא גם היה עם אשתו. דפקתי בסוף, פותחת לי אשתו, זיהיתי אותה כי היא לא הייתה כ"כ לבושה. היא ישנה כמובן. היא אומרת לי ישר באנגלית "כן, מה אפשר לעשות בשבילך?"

אז אני אומר לה "אני חבר של בעלך, אני צריך לדבר איתך".

אז היא אומרת "הוא וגם הגנרל מסתובבים עם המסוק ויש איזה מבצע גדול" היא אומרת לי "יש איזה מבצע גדול מאוד ולא יודעת מתי הוא יחזור, אבל אתה רוצה לחכות לו? אתה מוזמן, כנס הביתה".

הכניסה אותי הביתה, הושיבה אותי בסלון, הביאה לי עוגיות ותה והלכה לישון. ואני יושב, שותה, אוכל, כוסאוחתו מה אני עושה פה? בסוף שם ראש ונרדם. נקסט. לא יודע אפילו מה השעה הייתה, לא היה לי שעון באמת. ההוא מנער אותי, " דניאל, מה אתה עושה פה על הספה שלי?" משהו כזה.

אז אני אומר לו "שמע אני מצטער" עכשיו אני הכנתי את עצמי כל הזמן כשהייתי ער, אמרתי לעצמי, הראשון שאראה, אני פותח במתקפה אגרסיבית וכועס. עכשיו מעירים אותך וישנתי כמה שעות טובות, אז חיממתי את עצמי, התחלתי באש קטנה והעליתי.

אמרתי לו "שמע, זה לא יכול להיות, אני לא יכול להמשיך ככה. הלכנו לצלול, הלכנו לתפוס לובסטרים בשביל הבוס שלך, עניינים, באו כל מיני אנשים מהים לא יודע מי הם, פתאום מופיע הצבא לא שואל, לא מדבר, לא אהלן, ישר יורים ואם זה היו תיירים שלי? רק היה חסר כשהייתי לוקח אותם לצלילת לילה שם." היו לי כמה תיירים בכפר.

אז הוא אומר "מה? זה אתם הייתם שם? אני שמעתי ופה ושם".

אני אומר לו "תקשיב, איפה הגנרל?"

אז הוא אומר "הוא בביתו, הלך לישון קצת, עבדנו כל הלילה."

אמרתי לו "מה הסיפור?"

אומר "אנחנו מדי פעם הולכים לעשות מבצע לתפוס את המבריחים." כלומר, הם חיפשו.

אמרתי "ומה הקשר איתנו? מה הם לא יודעים שאנחנו לא מבריחים? מה הם לא יודעים שאנחנו פה? ואיפה שזה קרה מארסה פיג'אב, זה המקום שאנחנו תופסים את הלובסטרים כי הם יוצאים בלילה, הנקבות יוצאות להטיל ביצים בחלק הרדוד של הריף, אנחנו מחכים להם עם הדלי. איך שהן יוצאות, בום לתוך הדלי". וזה אמיתי, הכל אמיתי, זה לא משהו שאני מביא מהבית, זה למדתי שם מהבדואים, משבט הדנדואה של הדייגים.

בקיצור, הוא אומר לי "לא, תשמע".

אמרתי לו "לא, לא, זה לא ילך ככה. אני יש לי בעלי מניות בחברה, הם ישמעו על הסיפור הזה, תיירים יגידו ששמעו ירי. או שיסגרו לי את התקציב או שאני צריך להסביר להם משהו". עכשיו כל זה אמיתי, יש מטה בעלי המניות.

אני אומר לו "יש טאוויל אחד, האזרח הזה, אני רוצה ממנו התנצלות בכתב" גם בא לי עליו, אתה יודע.

אז הוא אומר "טוב, בוא, בוא, נלך לגנרל".

יוצאים, הולכים ברגל, דופקים לגנרל, ישן. אשתו פותחת את הדלת, עוד מעט היא תגיד לנו "ברה". היא רואה את הסגן, אז היא אומרת "תפדל". פה ושם מציעה לנו קפה עם הל. קפה סודני זה הל וקצת קפה.

הוא יוצא מחדר השינה ואז עוד פעם אני מביים לעצמי את כל הכעס והאכזבה ואני אומר לו "שמע, אני צריך להסביר לאח של הנשיא שהוא כ"כ מבסוט." גם הנשיא אהב את הפרויקט הזה אגב. הנשיא היה בפתיחה הרשמית בתקופה של האיטלקים, יש תמונות. אז הוא הכיר את המקום הזה. הכווייתים הביאו לו מתנה מתקן התפלת מים תוצרת ישראל שהכווייתים נתנו מתנה לנומרי והם לא התקינו אותו בכלל, הם לא הפעילו אותו. זה מצאנו במקרה בארגזי עץ.

בקיצור, הוא אומר לי "לא, תראה וזה".

אמרתי לו "תשמע המפקד, אני לא יכול להמשיך ככה, אתה צריך להבין. אתה בן אדם, יש לי אחריות על אנשים. אנשים באים לפה לצלול לא בשביל שירו עליהם וישמעו יריות באמצע הלילה, אתה צריך להבין את זה".

אז הגנרל אומר לי "אני לא יכול לתת פקודה לאיש הזה, הוא משירותי הביטחון, אני יכול להגיד לו מה שאני רוצה, הוא לא חייב לעשות שום דבר".

אמרתי "אתה רוצה שאני אדבר על זה עם אח של הנשיא?"

אמר לי "עזוב, עזוב, אני אתן לך מכתב, מה אכפת לך? אני אתן לך מכתב חתום על ידי. תגיד לי מה לכתוב".

אז אני אומר לו "אני מצטער, אנחנו מתנצלים, לא ידענו, חתום ליווא, חותמת פיקס".

שמתי בכיס, אמרתי לו "טוב, אני מקווה שעם זה אני אסתדר. אני צריך לנסוע עכשיו לאירופה ולהסביר לבעלי המניות."

קשקשתי להם שאני רוצה לפתוח אולי עוד סניף לכפר יותר קרוב לעיר, פה שם, סתם ברברתי אותם. ואז אני חוזר לכפר, השעה כבר הייתה מעבר ל-3, אולי 4 או 5 אפילו. לא היה לי שעון בכלל. לפני שיצאתי שאלתי. בקיצור, הגעתי באיזה שעתיים איחור, החבר'ה חיכו לי, נתנו לי צ'אנס. אמרתי כל הזמן אני אגיע והם נמלטו.

אני מגיע, דבר ראשון מביאים לי הודעה מהבית, פקודה להתפנות וידעתי שזה יבוא. מאפרים, פקודה, "קח את הצוות, תחזרו לארץ".

יובל: אפרים הוא אפרים הלוי, מפקדו של דני לימור. אנחנו עדיין מנסים לשכנע אותו להתראיין לסדרה.

דני: אז אני כותב והתקשורת שהייתה לנו אפשרה להם לכתוב מגילות ארוכות ולי…

נתן: ואתה טוויטר, 140.

דני: אפילו פחות. אז אתה לא יכול להתחיל פה כל מיני נימוקים. אני כותב להם "תראו, הכל הסתדר." לא יכול לצלם בוואטסאפ כי אין לי ולשלוח להם את המכתב. אני אומר "קיבלתי התנצלות", כתבתי להם. "זה מיותר להתפנות, התקרית נגמרה ללא פצועים, ללא נפגעים, ללא שום נזק כולל יש לי מכתב התנצלות ממפקד חיל הים, אז אני מציע לא לפנות".

ואז אני מקבל אחרי כמה זמן ישירות מחקה שהוא מעולם לא נכנס לתקשורת,

יובל: חקה הוא יצחק חופי, שהיה אז ראש המוסד.

דני: אז הוא כותב לי, "You will obey as instructed", פקודה מחקה זה לא צחוק. גם פקודה מאפרים, אבל אפשר להתווכח. עם חקה אתה לא מתווכח. איזה עוד נימוק אני יכול לתת? אין לי יותר, נגמרו לי הנימוקים.

ואז כינסתי את החבר'ה ואמרתי "תראו, זה המצב. הפקודה כוללת גם אתכם. פקודה מהמפקד הבכיר ביותר. אני מציע כזה דבר וכל אחד שיעשה איך שהוא מבין נכון כי כל אחד פה שנשאר נמצא במצב של סירוב פקודה. אני חושב שאם אני אגיע לארץ, אני אצליח לשכנע. מקסימום אני אגיע לארץ, לא אצליח לשכנע, יפטרו אותי ותקבלו פקודה להתקפל אז תתקפלו".

היה אחד שאמר "שמע פקודה". אמרתי "חבר'ה, מי שרוצה להתפנות, אני עולה על הטיסה הראשונה, מגיע לארץ. מבטיח לכם, איך שאני אפגוש את מי שאפגוש שם, מה שיהיה אני מודיע לכם, דרך הקשר תקבלו הודעה".

אז בסוף כולם נשארו. טסתי, גם הטיסה זה סיפור. לתפוס טיסה זה לא שיש לך שעון. תמיד יש טיסה אחרונה לחרטום עם דמדומים. לקחתי את הרכב כמו שאני עם דרכון וקצת כסף, כמו שאני לבוש, כלום. חוזר לשדה, לוקח איתי נהג, לא זוכר אם עלי כדי שיחזיר את האוטו. אני נוהג ואני מגיע, אני רואה את המטוס בקצה מסלול. תקשיב טוב, המטוס כבר בקצה מסלול. אני רואה את בעל הבית של השדה, זה צריף. הוא כבר סוגר את העניינים.

אני מגיע, כרטיס אתה יכול לקנות רק בעיר במשרד של סודן איירוייז בעיר, אין דבר כזה לקנות כרטיס בשדה. גם בחרטום לא. סיפרתי לך בעניין פרדה.

טוב, מכיר אותי הבחור הזה, אני אומר לו "תעצור את המטוס, כנס למשרד תעצור את המטוס, תגיד לו שיוריד סולם."

אה, בה ציגלה מה, "עזוב, עלי יסדר הכל" אני אומר לעלי "תבוא מחר, תקנה כרטיס, תן לו פה, תן לו שם".

עצר את המטוס. באתי עם הג'יפ, הוריד את הסולם, עליתי בלי כרטיס עלייה למטוס, זהו, הגעתי לחרטום, ישנתי לילה בהילטון. למחרת, תפסתי טיסה ראשונה לז'נבה, כמה שעות המתנה. אני מגיע לארץ בסביבות 10 בלילה. אפרים מחכה לי בשדה ולוקח אותי ישר למשרד. אומר לי " חקה מחכה".

מגיעים למשרד ב-11 בלילה, משהו כזה. חקה יושב במשרדו. הרל"ש שלו גם שם, חבר שלי, רואה אותי יוצא מהמעלית, עושה לי את הסימן הידוע עם אצבע לאורך הצוואר ככה, יעני גמרת את הקריירה.

אני מכיר את חקה. חקה הוא איש נפלא. הוא איש מאוד, מאוד ישר. כלומר, בן אדם לא אוטומט. לא כי הוא המפקד ישר מפטרים אותך, לא. אני נכנס לחדר ובד"כ אני חוזר ממבצע, בסופו של דבר הוצאנו 180 יהודים. היה טופח לי, נותן לי איזו צ'פחה, אומר לי פה שם.

פה שום דבר, יושב מאחורי השולחן שלו ואומר לכולם לצאת. והוא אומר לי "טוב, יש לך 5 דק' להסביר את עצמך".

ואז אני קודם כל מוציא את המפתחות של האופנוע שלי בארץ ושל הבית שלי, שם על השולחן. קודם כל, החזרתי את המפתחות. יש סגן, יכול להחליף אותי מחר בבוקר, יודע את כל המלאכה.

"עכשיו אני אסביר לך". ביקשתי להשתמש בלוח והשתמשתי, טושים, הסברתי איפה יושב כל אחד ואיפה עמד כל אחד ומה עשינו ואיך עשינו. מה עשתה השייטת, מה אנחנו עשינו, טק, טק, טק. לקח קצת יותר מ-5 דק'. הוא לא שאל אף שאלה, פשוט ישב והקשיב. "גמרת? אוקיי". יושב ככה 30 שניות, חושב ואז אומר לי "תכניס את אפרים ואת הרל"ש".

הרל"ש מתיישב, הוא אומר לו טוב, תכתוב "דני לימור, נזיפה על סירוב פקודה וצל"ש על זה שהוא צדק". זהו, זה חקה. פשוט אין אנשים כאלה, נגמרו האנשים האלה. הבן אדם פשוט הבין. בסוף כשגמרתי את ההסבר, שלפתי את המכתב. ואמרתי לו "זו לא המצאה שלי, זו חתימה של מפקד חיל הים הסודני שאני הכתבתי לו את התוכן והוא רק חתם ושם חותמת".

אומר לחקה "אז עכשיו יש 3,000 יהודים במחנות או 2,500 היו אז, נעזוב את הכפר? ומה יעשו היהודים? ולמה שנעזוב? אין הצדקה. באמת שאכפת לי מהחיים של הצוות שלי, אני באמת דואג להם ואפילו דואג לעצמי. אני לא אלך להישאר במקום שתוך 5 דק' יבואו לעצור אותנו. אני מרגיש שהכל בסדר. אז נכון הם בלעו פה איזו צפרדע שהם לא יודעים איך ומה היה פה בדיוק והם לעולם לא ידעו, אולי אפילו יחשבו שרימינו אותם, אבל זהו, נגמר הסיפור, יש התנצלות". אז הוא אומר לי "טוב, יש לך שתי בנות לא? לך תראה אותן, קח איזה יום, יומיים ותחזור לצוות".

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

0 views0 comments

Commentaires


bottom of page