שיעור באופטימיות. פרופסור אמריטוס חגי ארליך מספר לי על מפגשיו הראשונים והמרגשים עם הקהילה עוד בתחילת שנות השבעים, על רחמים בן ה-12 שרצה להגיע לירושלים, על הגדר הנמוכה בין היהודים לנוצרים באתיופיה, על כך שהיהדות האתיופית התאימה לחיי הכפר אבל לא לחיי העיר, על הגאווה בלהיות ישראלי אתיופי ושלא תמיד צריך להסתכל על דברים בצורה שלילית .
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/01/2021.
"קטעים" - פרק 448: הגדר הנמוכה וגאווה אתיופית - פרופ' חגי ארליך - יציאת אתיופיה 23.
"יציאת אתיופיה", סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
"קטעים" - פרק 448.
"יציאת אתיופיה" - חלק 23 "הגדר הנמוכה וגאווה ישראלית אתיופית - ראיון עם פרופ' חגי ארליך".
יובל: ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה". בפרק הזה ראיינו את פרופ' אמריטוס חגי ארליך, המתמחה בהיסטוריה של אתיופיה וגם את איש הסוכנות היהודית, מיכה פלדמן. פרופ' ארליך סיפר לנו על הגדר הנמוכה בין היהודים לנוצרים באתיופיה, על הגאווה בלהיות ישראלי אתיופי ושלא תמיד צריך להסתכל על דברים בצורה שלילית. שיעור לחיים.
האזנה מהנה.
שלום לפרופסור חגי ארליך.
פרופ' ארליך: שלום וברכה, כל טוב.
יובל: ספר לנו קצת על עצמך.
פרופ' ארליך: אני היסטוריון בדימוס באוניברסיטת ת"א, חוקר את אתיופיה מאז הדוקטורט שלי, מאז שנת 1970, כבר 50 שנה. אתיופיה עצמה, יחסיה עם המזרח התיכון. אני כמובן גם היסטוריון של המזרח התיכון. מתעניין בתולדות "ביתא ישראל" שם ופה לאורך כל השנים הללו.
יובל: ב-73' בעצם מסיים דוקטורט, ממש כמה שנים אחרי זה פורצת מהפכה באתיופיה. ז"א, תוך כדי שאתה עושה את הדוקטורט, אתה בטח מבין שהדברים שם לא יציבים. אתה זוכר את התקופה הזאת?
פרופ' ארליך: זוכר היטב. קודם כל, הייתי באתיופיה עצמה ב-71', ראשית 72' חצי שנה. אמנם המשטר הקיסרי עדיין היה בשיאו, אבל הבעיות של הארץ היו מאוד בולטות. היה תקופה של רעב. המערכת הפוליטית הייתה ממש כמו בימי אברהם אבינו. רק הקיסר ועושי דברו בלי מפלגות, בלי ארגונים, בלי עיתונות חופשית, בלי שיח ציבורי. זה באמת היה מוזר.
כאשר כל אפריקה ואסיה וכולם עברו כבר מהפכות עממיות, רפובליקות וכל השאר, עדיין היה שם משטר קיסרי. את המהפכה כפי שהתרחשה ב-74', אף אחד לא חזה, גם אלה שחוללו אותה כי מרוב כאוס תפסו את השלטון הקצינים הפחות מוצלחים בצבא ברשות מנגיסטו היילה מרים ובאקדוחנות אכזרית חיסלו את כל השאר, כולל האליטה הצבאית הישנה והאליטה הקיסרית כמובן. אבל להגיד שהיה נחזה מראש, ממש לא.
יובל: כשפרופ' חגי ארליך היה עוד סטודנט, הציעו לו מלגה אם יעבור מלימודי המזרח התיכון ללימודי אפריקה. חגי החל לקרוא על אתיופיה, נשבה בקסמה והשאר היסטוריה.
פרופ' ארליך: האלמנט שהכי הרבה משך אותי זו העובדה שפה יש תרבות מגוונת אמנם, פנימית, אבל כלפי חוץ ידעה לשמור על עצמאותה 2,000 שנה, להוציא שתי אפיזודות במהלך ההיסטוריה. אתיופיה שמרה כישות פוליטית, כתרבות, שמרה על ריבונותה. זה מקרה כמעט יחיד בהיסטוריה. עמדה מול שניים מהכוחות הגדולים בהיסטוריה האנושית, האסלאם האימפריאלי ולאחר מכן, האימפריאליזם האירופי. להוציא שתי אפיזודות שלא ניכנס אליהן, ניצחה אותן ושמרה על ריבונותה.
אז הקסם והחידה הזאת ריתקה אותי ונכנסתי גם ללימודי אתיופיה דרך דוקטורט באוניברסיטת לונדון על ראס אלולה, הגנרל הראשי, המפקד הראשי שהיה אחראי על הניצחונות מול הכוחות האלה ב-20 השנים האחרונות של המאה ה-19 בן איכרים שעלה לגדולה, הקים את אסמרה. בעצם ייסד את אתיופיה המודרנית וכל חייו האישיים היו גם שקף ליכולות של החברה הזאת ובסוף גם לשמרנות והמכשלה העצמית.
יובל: שתי האפיזודות שאתה מדבר עליהן ככה בקצרה.
פרופ' ארליך: במאה ה-16 אתיופיה נפלה בידי המוסלמים תקופה קצרה. אם תרשה לי לנדנד בתאריכים, 1529-1543. פרשת אחמד גראן למי שיודע. ובמאה ה-20 קרוב לזמננו, הכיבוש של מוסוליני את אתיופיה 1936-1941. אבל להוציא שתי התקופות האלה, 2,000 שנות של קיום ממלכתי, ריבוני, עצמאי עם הרבה בעיות ופלגנות פנימית, אבל המשכיות היסטורית מובהקת.
יובל: מתי הפעם הראשונה שאתה מגיע בעצמך לאתיופיה?
פרופ' ארליך: כאשר שכנעו אותי באוניברסיטת ת"א לצאת ללונדון, היה לי עוד שנה ללמוד כאן את השפות הדרושות. והחוג ללימודי אפריקה ארגן טיול לאתיופיה, אז הצטרפתי אליהם במאי 1970. אז היינו שבוע באדיס אבבה והסתובבנו שבועיים בכל ההיסטוריקל רוט בצפון ובראשותו של פרופסור ברוור שהוא עדיין איתנו מעל גיל 100.
אבל זה היה המפגש הראשון שלי ולאחר מכן בתקופת הדוקטורט, חזרתי לחצי שנה כדי להיות גם ב-studies Ethiopian of Institute ואז קראו לזה אוניברסיטת היילה סלאסי. וגם הסתובבתי בטיגריי ואריתריאה, מחוזות ההיסטוריה של גיבור הדוקטורט שלי, ראס אלולה.
יובל: ובפעם הראשונה שהיית באתיופיה, נפגשת בטח עם קהילות יהודיות שם.
פרופ' ארליך: נסענו באוטובוס עם ד"ר ברוור והסתובבנו והגענו לאזור, אז קראו לזה הפלאשים. באזור גונדר. ואכן הגענו לשם, זכורה לי אישה צעירה עם תינוק בחיקה מוכרת פסלים של אריה יהודה עם מגן דוד מעוטר על ראשו ככתר. ראינו שם בית כנסת והצטלמנו וזה היה ביקור חטוף. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי שם בקהילת "ביתא ישראל".
כשהגענו לגונדר, העיר היותר גדולה, כשאוטובוס מגיע לרחבה של בית מלון, מופיע נער בן 12-13, קראו לו רחמים אלעזר, אם שמעת את שמו. הוא היום מהדמויות הבולטות של העדה. ושואל אותנו בעיניים בורקות אם זה נכון שהגענו מירושלים?
מסתבר שהוא רץ איזה 10 ק"מ מכפר מגוריו לגונדר, כיוון שהוא שמע שהגיעו מירושלים. את המפגש הזה אני זוכר כמו אתמול. לימים הוא היה סטודנט שלי ואיש חשוב. המפגש עם רחמים היה יותר משמעותי לגביי אז מבחינת ההיכרות עם העדה מאשר הביקור בכפר. וגרה אני חושב, לא בטוח.
יובל: הרגשת איזשהו תחושה, משהו רגשי כשפגשת את הקהילה היהודית באתיופיה?
פרופ' ארליך: בייחוד הפגישה עם רחמים, שפתאום מגיע נער, אני חושב שהיה בן 12 או 13. ואתה רואה בעיניים שלו את הזיקה האדירה לסיפור היהודי והציוני והוא עוד אומר לנו, "קחו אותי אתכם גם כן לירושלים". כן, זה היה מאוד מרגש.
אבל אני חייב להגיד שעל רקע הימים ההם, המדיניות הרשמית של ישראל הייתה, כן לדעת שיש קהילה כזאת ואם אפשר מהצד לתת לה איזשהו סיוע, אבל עדיין לא הכירו בהם כיהודים, לא הממסד הבן גוריוני ולא הרבנות הראשית ולא להרגיז את הקיסר יותר מדי. אז הקשר שהיה איתם מראשית המאה ה-20 בעקיפין של הממשל הציוני פה, היה בעיקר דרך הסוכנות היהודית. היהדות העולמית. אז כבר הייתה שגרירות ישראלית באדיס אבבה. השגרירים קבלו הנחיות לשמור קשר אבל לא לעשות דברים פעילים. בוודאי לא לעורר בהם ציפיות שעוד מעט לוקחים אותם לירושלים.
יובל: הזכרת קודם, אמרת פלאשים, שפעם קראו להם פלאשים. אתה יכול קצת להסביר על המושג הזה, פלאשים והנושא של פלשמורה שאנחנו מדברים עליו היום וקצת על היהודים של אתיופיה, שככה נבין את הדבר הזה יותר לעומק?
פרופ' ארליך: פלאשים זה פולשים, זה זרים. זה היה השם שלהם לפי האתיופים הנוצרים הכלליים. גם נקראו יהוד, יהודים. ראו את עצמכם כ"ביתא ישראל". אז הייתה קהילה די מוגדרת חלקה הגדול באזור גונדר, חלק יותר קטן באזור טיגריי, ששמרו על ייחודיותם. יהדות הייתה באתיופיה עוד לפני הנצרות. אז השורשים שלהם הם שורשים עמוקים והדבר העיקרי שאפשר לומר שהם שמרו על ייחודיותם היהודית עם זיקתם לציון לאורך כל הדרך. אני צריך פה לחזור ולהדגיש, אולי אח"כ נחזור לעניין ישראל של אז, אבל לחזור ולהדגיש שהשמירה על היהדות, לאורך תקופה כ"כ ארוכה, הדבר הזה אפיין את כל קהילות עמנו באשר הם.
אבל באתיופיה זה היה סיפור קצת אחר משתי סיבות. אחת זה שהם לא גרו במרכזים העירוניים העיקריים או בעיירות סמוכות להן כפי שרוב קהילות היהודים, אלא חיו בסביבה כפרית. הכפריות אפשרה להם לשמור את הזהות היהודית המיוחדת שלהם.
והדבר השני, שזו לא הייתה תרבות נוצרית מהסוג שיש לנו באתוס של אינקוויזיציה ופוגרומים וכו'. הייתה גדר, היה גם סוג של בוז הדדי. פה ושם היו גם אירועים לא נעימים, אבל זו לא הייתה ארץ של אנטישמיות כ"כ מובהקת.
יתר על כן, הנצרות האתיופית שזו דת המדינה, הייתה די קרובה. זו נצרות שהאתוס הראשי שלה הוא עברי, מקראי. בית המלוכה שלה טוען שהוא מצאצאי שלמה המלך, שהאצולה הם מצאצאי שבטי ישראל וזאת נצרות שיש בה שמירת שבת, מילה, צומות, הכל לפי המקרא העברי.
היה דיאלוג מאוד מורכב בין הנצרות הזאת ובין היהודים. היהודים כמובן לא קיבלו את בשורת ישו ונשארו ביהדותם, אבל צריך לזכור את זה. השמירה על היהדות כאשר הנצרות בסביבה היא כ"כ מזמינה. הגדר כ"כ נמוכה.
לא רחוק בעיר אקסום, נאמר שארון הקודש שם, שזאת ירושלים. אז לא לקבל את זה, אלא לשמור על כך שירושלים היא עיר דוד ועיר שלמה בארץ ישראל ולהישאר דבקים ביהדות, זה הישג מיוחד במינו בתולדות העם היהודי. דווקא מכיוון שהסביבה הייתה כאילו מזמינה והיו הרבה מאוד שחצו את הגדר הנמוכה ונהיו אתיופים לכל דבר. כלומר, בעצם נוצר ים. הייתה הלימה מוחלטת בין נצרות לאתיופיות בתקופה ההיא, אז השמירה על היהדות הייתה מאוד מובהקת. ההישג שלה זו דת "ביתא ישראל" בארצנו כיום.
[מוזיקה]
יובל: אנחנו ראיינו כמה אנשים, אז אני רוצה להתייחס לשניים מהאנשים ומה שהם אמרו. אחד זה פרופ' סטיבן קפלן מהאוניברסיטה העברית שטוען שאין באמת ממצאים ארכאולוגיים לפחות שיכולים להצביע על כך שאנחנו יודעים משהו על היהדות באתיופיה לפני המאה ה-16. אתה מסכים עם הקביעה הזאת?
פרופ' ארליך: תראה, באשר לממצאים המדעיים, כלומר כהיסטוריונים מקצועיים, אנחנו מחפשים עדויות שאפשר להשוות, לאמת, לכמת ולשלב באותן בהקשר לסיפור קוהרנטי. באשר לכל התקופה שקדמה נגיד למאה ה-14, היא כולה אפופה אגדות ומסתורין ואין וודאות מובהקת שאכן הם צאצאי עשרת השבטים, צאצאי שבט דן, באו מפה, באו משם. והדבר נכון לגבי רוב קהילות עמנו באשר הן שם. אין עדויות קונקרטיות מוחלטות והוויכוחים מתנהלים סביב איך מתייחסים למסורות.
אז סטיבן קפלן ואחרים טענו שזה בעצם ענף של הנצרות שבשל פלגים פנימיים דבק בסממנים היותר מקראים עבריים. אני חושב שמה שאמרתי קודם, שהעובדה שבמשך מאות רבות בשנים העדה הזאת שמרה על כך שציון זה בארץ ישראל, לא באקסום, ושישו לא היה המשיח, אלא שמרה על היהדות המקראית שלה, זה צריך לייתר כל וויכוח סביב מסורת כזאת או מסורת אחרת שאין הוכחה. לקפוץ ממסורות והשערות ולהגיד משהו יותר מובהק מזה, לדעתי זה לא נכון.
יש דברים בהיסטוריה שאנחנו לא יודעים, זה לא אומר שאנחנו יודעים משהו אחר. זה שהעדה הזאת היא יהודית, זה כבר עבר את כל הגושפנקא של ההוכחה ההיסטורית. זה עבר כבר את הרבנות, זה עבר כבר כל מבחן של היגיון. להטיל ספק ביהדות כיוון שאין הוכחות ששבט כזה או שבט אחר הגיע, זה אוניברסלי, זה נכון לכל מקום.
יובל: את איש הסוכנות היהודית, מיכה פלדמן, שמעתם בפרק הקודם. בפרק הזה שאלנו אותו שאלה נוספת. כמה יהודים יש היום באתיופיה?
מיכה: אין יהודים. יש ממתינים לעלייה מקרב המתנצרים.
יובל: אני יודע שיש הרבה אתיופים שרוצים שהם יבואו ויש גם אתיופים שמתנגדים לזה שהם יבואו.
מיכה: הוותיקים יותר מתנגדים. תראה היום, מספר "ביתא ישראל" ומספר הפלשמורה מה שנקרא, צאצאי מתנצרים, כמעט משתווה.
יובל: בארץ או בכלל?
מיכה: מבחינת העלייה. אני התפטרתי בסוף 93' כי התנגדתי לעלייה של המתנצרים. היום אני רוצה שכבר נגמור עם זה ונביא גם אותם. עד סוף 93' עלו 45,611 יהודים מאתיופיה. אח"כ ב-98'-99' הייתה עלייה נוספת של עוד קצת יותר מ-5,000 גרוסו מודו 50,000 "ביתא ישראל" עלו. סה"כ עד סוף 2019 עלו כמעט 94,000.
יובל: ז"א, 40,000?
מיכה: 44,000 צאצאי מתנצרים, 50,000 "ביתא ישראל" ששמרו על יהדותם.
יובל: עכשיו בוא נדבר רגע על צאצאי המתנצרים האלה שניה. אם יש לנו את האנשים שהתנצרו בכפייה.
מיכה: אין כפייה. לא בכפייה. התנצרו כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, הלכו לכנסייה ברצון רב. הכנסייה קבלה אותם בזרועות פתוחות אבל להתחתן איתם לא כ"כ רצו כי אמרו יש לך דם פלאשי. לכן נשארו בין היהודים שלא רצו אותם כי הם בגדו לבין הנוצרים שקיבלו אותם אפילו ככמרים בכנסייה אבל לא כפרטנרים, לפחות בהתחלה. אח"כ זה כבר כמה דורות, מסוף המאה ה-19. מדברים על 150 שנה ויותר. אז זה כבר כמה דורות.
יובל: 150 שנה שהם נתקעו בין לבין, בין היהודים לבין הנוצרים. זה שהנוצרים לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות שמר על המעמד שלהם כקהילה חיצונית. למה חשבת אתה שלא צריך להביא אותם לארץ?
מיכה: תראה, חוק השבות שלנו, חוק מאוד ליברלי. הוא אומר, אם יש לך סב יהודי אחד מתוך ארבעה ולא חשוב אם הלכתית אתה יהודי או לא, אתה זכאי לעלות. תשובתנו לחוקי נירנברג. מדינת ישראל מדינה שקולטת אותך, עם משפחתך, עם אשתך, עם ילדיך הקטינים. בתנאי שיש לך לפחות סב יהודי אחד ואתה לא בן דת אחרת, צריך להוסיף. אז אם אתה באירופה, יש חילונים באתיופיה, חוץ מאשר בערים. לכן כל העסק קצת מסובך כמו כל דבר שנוגע ליהודי אתיופיה.
יובל: ובחזרה לפרופ' חגי ארליך. אתה יכול להסביר קצת אולי על היהודים שנותרו באתיופיה או הקהילה האתיופית שנותרה באתיופיה ורוצה לעלות לארץ?
פרופ' ארליך: תראה, כמו שאמרתי קודם, הייתה גדר נמוכה בין היהדות לנצרות, זה לא היה מסובך מדי להתנצר, סתם לצאת מהקהילה הכפרית ולחיות את החיים הכלליים. אז היו הרבה שעברו את הגדר הזאת, הם זכו לכינוי שנוצר דרך אגב בדור האחרון "פלשמורה".
הרבה מ"ביתא ישראל" שעברו את הגדר, רוצים לחזור חזרה ורוצים לממש את זכות השיבה לארץ ישראל, זכות העלייה. אז יש עם זה בעיה כי איך אמר לי פעם בכיר ביותר באתיופיה? מאדיס אבבה צפון, כל אתיופי יכול להגיד שהוא יהודי.
אז באיזשהו מקום אתם צריכים כמדינה לקחת אחריות על הנושא הזה. הנושא הזה מאוד רגיש, זה כמובן איחוד משפחות. בעדה, הקייסים הרבנים, הם שמרו בראשם ובכתביהם את הידע, מי נשאר נאמן ליהדות ומי חצה את הגדר. אז העלייה ככל שניתן ע"י הסוכנות, הייתה לפי זה. אבל הלחצים להביא ומדובר גם בבני משפחות, להביא עוד ועוד, זה לחצים שמולם צריך להפעיל גם רגישות, שכל ואנושיות.
הבעיה היא בעיה. האתיופים עצמם, בניגוד לכל הנוצרים באשר הם שרואים את עצמם יורשי ישראל ברוח, אתיופים רואים עצמם ישראלים, יורשי ישראל בשר ודם. הם מקיימים נצרות שהיא בעצם מעוגנת במקרא העברי. אייהוד זה אלה שלא קיבלו את בשורת ישו, הם היהודים, הישראלים האמיתיים שראו את האור של ישו והמשיכו לקבל את בשורתו. הם רואים את עצמם גם ישראלים, האתיופים הנוצרים.
יובל: ישראלים, ז"א יהודים, אתה מתכוון?
פרופ' ארליך: לא, הם עושים הבחנה. ישראל כן והם יורשי ישראל הנכונים, כפי ששלמה המלך בירך את מנליק הראשון, בנה של מלכת שבא ושלו. שהוא יהיה יורשו והם לפי כל האתוס שלהם החקוק בכתובים, נקרא " כברה נגסט" הספר "תפארת המלכים". הם צאצאי שלמה המלך.
אז אתה מעיין ב"כברה נגסט", ד"ר רן הכהן תרגם את זה לעברית עם פירושים נפלאים. אתה קורא את ה"כברה נגסט" ואתה רואה ישראל זה גם אנחנו. אייהוד, היהודים אלה המנוולים שלא קיבלו את בשורת ישו וקללה על ראשם.
אז יש הבחנה. אתה למד על קרבה גדולה וזה התבטא גם בקשרים בין אתיופיה לישראל. היילה סלאסי ראה את עצמו אריה יהודה, נגוסה ציון, הסמל של בית המלוכה מגן דוד. זה לא סתם אמרתי קודם שהסתובבתי בארץ התנ"ך בפעם הראשונה שבאתי לשם. ומאז הייתי אולי איזה 30 פעם וכל פעם הקשר בין הרקע הישראלי בפרשנות הנוצרית שלהם ובין ישראל, זה קשר מאוד חזק.
אבל בתוך כל הסיפור הגדול הזה של אתיופיה, הקהילה היהודית ב-1970 שבאתי היה מדובר על 20-25 אלף, אולי קצת יותר. בתוך זה הסיפור היהודי הוא לא סיפור מרכזי כאמור. הם לא חיו בצמתים המרכזיים של ההיסטוריה, אבל במובהק שמרו על ייחודיותם כיהודים, לא כאתיופים נוצרים.
היו מהם לא מעט שיצאו לעיר הגדולה כדי ללמוד והפכו להיות אתיופים לכל דבר. כמה מהם טדסה יעקב, תאמרת עימנואל, היו מחשובי המשטר של היילה סלאסי. היה יונה בוגלה שגם הוא השכיל ולמד, אבל נשאר עם הציונות של לבוא לארץ.
בימים שאני הייתי שם בפעם הראשונה, בימים הראשונות שזה עדיין לפני המהפכה, בתקופת הקיסר, אז ישראל השקיעה באתיופיה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם באותה תקופה. היו כ-100 משפחות ישראליות ברחבי אתיופיה. האתיופים מתוך אמונה שהישראלים באו רק מתוך כוונות טובות ויש להם תושייה ויכולות. אז באמת ישראל השקיעה שם והתקבלה בזרועות פתוחות עד שהסיפור התקלקל מסיבות אחרות שאולי לא ניכנס אליהן עכשיו.
כל דיבור עם הקיסר או עם המערכת באשר ליהודי אתיופיה, היה מוביל לכך שהקיסר אומר "רגע, כולם אתיופים, יש לי פה מוסלמים, נוצרים, מכל הזהויות והיהודים האלה זה חלק מהנשמה שלנו. אם אתן להם לצאת, אז הכל יתפרק" אז מול הקיסר הייתה המכשלה הזאת והרבנות בישראל עד 1973 לא הכירה ביהדותם.
רק הרב עובדיה היה הראשון להכיר ביהדות של "ביתא ישראל" על בסיס פסיקה של רבי דוד בן זימרה מהמאה ה-16 בקהיר. ושלמה הלל התחיל להתעסק בכך שיחילו עליהם את חוק השבות. וכמובן שלאחר מכן, מנחם בגין עם האמירה המפורסמת "הביאו לי את יהודי אתיופיה" ומבצעי העלייה המפורסמים לאחר מכן. אבל באותה תקופה, ישראל לא טיפלה באופן אקטיבי בעניינם של יהודי אתיופיה.
יובל: אני רוצה לשאול אותך לגבי אולי משהו, אתה יודע, לא מדעי כ"כ, אבל מכל השנים שאתה לומד על אתיופיה ועוסק, מה הדבר אולי שהכי הפתיע אותך בקשר לאתיופיה?
פרופ' ארליך: או, זה דבר מאוד חשוב כי זה מוביל אותי לעניין הקליטה פה. אם יש מילה אחת שמזקקת את כל ההבנה והתחושה של כל מי שעוסק בהיסטוריה של אתיופיה בכלל, המילה הזאת היא "גאווה". 2,000 השנה שהם שמרו על ריבונותם, לא שלט בהם לא אירופי ולא שום זר אחר. התקופה הקולוניאלית הייתה 5 שנים קצרה, לא השאירה חותם של ממש חוץ מפה ושם כמה תשתיות.
היכולת הזאת לשמור על העצמיות זיקקה באתיופיות גאווה שורשית חזקה. אם תרשה לי לעבור מזה ל"ביתא ישראל". אני הסתובבתי הרבה בעולם ונפגשתי עם קהילות אתיופיות במערב אירופה, בעיקר בארה"ב. לאחר המהפכה הקומוניסטית של 1974, הייתה פעם ראשונה שעזבו את אתיופיה לגלויות. בעצם כמעט רוב האינטליגנציה של אתיופיה ברחה.
יש היום כרבע מיליון בצפון אמריקה ומערב אירופה. הדבר המאפיין את הקהילות הללו זה הצלחה כמהגרים. בארה"ב כמובן יוצאים מן הכלל פה ושם, אבל בסה"כ הקהילות האתיופיות בארה"ב, הן סיפור הצלחה ככאלה שבאו מרחוק ועושים את זה לחלום האמריקאי.
הדבר העיקרי שסייע להם להצליח, ככל שהצליחו, היה הגאווה בשורשיות העצמית שלהם, באתיופיות שלהם. הם באו בביטחון עצמי שהם אזרחי העולם, כאתיופים. יש מאחוריהם 2,000 שנה של עצמיות ועצמאות. היה לזה גם מחיר, אבל זו הייתה קרקע מוצקה מתחת לרגליים להסתדר ולהצליח ולשגשג גם במקומות אחרים.
"ביתא ישראל" הגיעו לפה לא עם התודעה של הגאווה האתיופית הזאת. לדור השני והשלישי של "ביתא ישראל" פה, את לימודי אתיופיה עצמה כדי לדעת ולהבין שהם לא באו כמו שאומרים הישראלים הברברים, "באו מהג'ונגל". הם באו מתרבות שיש לה, היא שונה, היא אחרת, אבל יש לה הישגים, יש לה עצמיות, היא תרבות כתובה, תרבות עם מוסדות.
את הגאווה באתיופיות כבסיס לקליטה, עם זה הדור הראשון שהגיע לכאן, ממש לא היה לו. הדור השני, ככל שהוא לומד יותר, משחזר או בונה לעצמו את הגאווה באתיופיות, ככה הוא מצליח יותר בישראליות, בעיקר דרך נתיב ההשכלה.
יובל: אני חושב מה קרה? איפה הגאווה האתיופית שאתה מדבר עליה שנמצאת בארה"ב, למה היא לא באה לכאן עם "ביתא ישראל"?
פרופ' ארליך: תראה, "ביתא ישראל" חיו שם בכפרים די נידחים. הי ה צריך ללכת יום, יומיים כדי להגיע לאיזה כביש, לאיזו דרך סלולה. הם חיו מבחינה הזאת בבידוד. זה גם היה חלק מהאתוס של השמירה העצמית שלהם. הם חיו בבידוד ולא היו מחוברים לכל האתוס האתיופי הכללי שביסודו יש את השמירה על עצמיות והגאווה הנובעת מכך.
אז הדור הראשון שהגיעו לפה, המבוגרים, באמת לא היו מחוברים לאתיופיות במושגים האלה שאני דיברתי פה. דור שני ושלישי עושה מאמץ לחזור גם לשורשיו, להפסיק להתבייש בשורשים ולהתחיל להיות גאה בשורשים האלה.
בפעם הראשונה שביקשו ממני להרצות בפני חיילים אתיופים בבית החייל בת"א בשנת 91' אני חושב, הגיעו 900 חיילים אתיופים לבית החייל בת"א. באתי לפניהם והרציתי להם על "קרב עדווה".
01/03/1896. הצבא האתיופי כרבע מיליון מביס את הצבא האימפריאליסטי האיטלקי. אדואה זה תאריך ידוע, אדואה דיי, ה-01/03 ותולדותיה של אתיופיה. אין אתיופי שלא יודע על "קרב עדווה". זו הכניסה למאה ה-20 כתרבות מנצחת. שילמו מחירים גם על הניצחון הזה. התודעה העצמית של תרבות מנצחת.
ואני מרצה להם על "קרב עדווה" בבבית החייל והצבא האיטלקי מפה והצבא האתיופי מפה, וראס מקונן כאן וראס אלולה שם והקיסר פה. ואני מרגיש שככל שאני יותר מדבר, הם מתרווחים יותר בכיסא והגב שלהם נהיה יותר ויותר זקוף. זו התחושה שלי, שכמה שיותר הם ילמדו, כמובן דרך המקצועיות וההשכלה הכללית וכו' וכמה שגם יותר ילמדו על התרבות שממנה הם באו ולא יתביישו בה, אלא יראו גם את מקורות הגאווה. ועל בסיס הגאווה הזו השמיים הם הגבול.
אין שום ספק שהחברה הישראלית גם לא כ"כ יודעת מה זה אתיופיה. מצטיינת בגסות רוח וגזענות והמכשלות של המעבר מהחברה האתיופית ההיא המקראית לישראל של ימינו, המכשלות האלה ידועות לכל.
יובל: ובתור מישהו שמכיר ככה את התרבות האתיופית וגם את התרבות הישראלית. אני אגיד לך משהו, הרבה מאנשי מוסד שדיברנו איתם, הם סיפרו על המבצעים והכל, אבל חלק ניכר מהשיחה הם דיברו על התחושה הקשה מאוד שיש אצלם, איך כ"כ הרבה עליות, עשינו את כל הטעויות האפשריות עם יהדות אתיופיה? למה נכשלנו בקליטה שלהם בעצם?
פרופ' ארליך: תראה, אני לא חושב שמדובר פה בסיפור של כשלון. מישהו פעם הוציא ממני את המשפט "זו אחת מנקודות החן על הפרצוף של ההיסטוריה הציונית לדורותיה, העלייה של יהודי אתיופיה לכאן".
הרקעים היו חשובים, הסיבות היו ידועות. בין היתר גם למחוק את הכתם של שונאינו בעולם שהיהדות היא גזענות וכל שאר הדברים האלה. אבל זה היה חלק גדול מהאתוס הציוני. וברגע שהם הוכרו כיהודים ע"י הרבנות והמשטר באדיס אבבה התחלף ממשטר קיסרי-"ציוני" למשטר קומוניסטי עם רטוריקה שונאת ישראל ומנחם בגין נתן את האות למבצעי עלייה, "מבצע משה", "מבצע שלמה".
יובל: המון מבצעים קטנים בדרך גם שלא מדברים עליהם אף פעם.
פרופ' ארליך: מבצעים, תשמע, פעם שאלתי את אחד האנשים המעורבים, "תגיד לי, לסיירת מטכ"ל גם כן היית אומר ללכת את כל הדרך הזאת?" הוא צחק, אמר "אני לא בטוח".
היה פה מפגש בין הנועזות-חוצפנות הישראלית והתושייה לבין, אני אעשה פרפרזה, 2,000 שנות ערגה לציון. ז"א, הם קמו והלכו ברגל לאדיס אבבה, הלכו ברגל לסודן. זה דברים מדהימים. גם עם המחירים הנוראיים ששולמו.
אבל אני רוצה ברשותך להגיד את הנקודה המרכזית מהזווית הזאת. מכל המבצעים האלה וכל עליית יהודי אתיופיה לישראל, היום מדברים על קרוב ל-150 אלף פה. זה לא שמדינת ישראל הצליחה לחלץ אותם מציפורני מחנות ריכוז אושוויץ והשמדה. זה לא היה הסיפור. כל האתיופים סבלו אז. הם באו מתוך הערגה שלהם לציון.
ומה שניצל אחרי כל המחיר ששולם, זה היה לא רק הם עצמם שבאו למדינה מפותחת פה עם כל הרווחים וכל הקשיים הנוראיים. היהדות שלהם ניצלה. זאת הפואנטה. כי היהדות של "ביתא ישראל" הגיעה לשם בימי בית ראשון. לא הגיעה לשם יהדות כבר אחרי המהפכה של המעבר מירושלים ליבנה, זה כבר יהדות בלי המשנה, תלמוד וחז" ל וכל מה שהפך את היהדות מיהדות של בית מקדש ליהדות של הספר, שאפשר לקהילות העולם להתקיים באשר הן היו.
הייתה ונשארה יהדות קדומה כי הגיעה לאתיופיה בתקופה ההיא. אז היהדות שלהם נאמר, היא בלי פורים, אבל עם פסח. החג המרכזי זה העלייה לראש ההר להקריב קורבנות, "הסיגד". כל המנהגים הם מנהגים מקראיים. הטבילה בנהר וכו'.
זו יהדות שהיה אפשר לשמור אותה בקפסולה של הכפר הנידח. אלה שיצאו לעיר הגדולה, למשל גונדר, העיר הסמוכה, נבנתה בין היתר בשל כך שהיהודים היו בעלי מלאכה וגייסו אותם לבנייה. אז אלה שעברו לעיר הגדולה נעלמו ומי שעבר את הגדר, בעצם כאילו נעלם.
כשבאו לשם המיסיונרים הראשונים באמצע המאה ה-19, רוזנטל, שטרן, אחרים, הם התווכחו ביניהם אם יש 50 אלף ואחד אפילו הגזים ואמר שיש 200 אלף. לפי המספרים האלה, היה צריך להיות היום מיליון-שניים. אבל המספרים כפי שאתה יודע, סביב שנת 70', 25 אלף, 50 אלף לאחר מכן. היום בארץ 150 אלף.
לא הפעילו עליהם אינקוויזיציה. פשוט מי שעלה במעלות ההשכלה, יצא מהכפר אל העיר, נטמע בחברה הכללית. סוג היהדות שהיה להם, אפשר היה לקיים בכפר הנידח. אני לא רואה, עכשיו אנחנו אומרים דברים א-היסטוריים. אני לא רואה איך יהדות מהסוג הזה יכולה להמשיך להתקיים כאשר בניה יוצאים העירה, רוכשים השכלה, לומדים, משתלבים במדינה הכללית. במציאות של אתיופיה היהדות הזאת הייתה לאט, לאט נעלמת.
הזכרתי מקודם שמות כמו תאמרת עמנואל, כמו טדסה יעקב ואחרים, שהם עלו במעלות ההשכלה, נהיו אתיופים. טדסה יעקב ד"א, ביומו האחרון ביקש להיקבר בירושלים פה כי נשאר שם משהו, אבל כשהיו באים אליו היה אומר "הפתרון שלהם שיתנצרו כמוני".
אז להיות יהודים מודרניים זו הייתה התוצאה של העלייה לכאן. כאן הם יכולים להיות יהודים בלי להוכיח שום דבר. כמובן, עם כל הצרות שהיו בדרך, כבר לא נתעכב על זה. אבל פה היהדות מובנת מאליה. עולים במעלות ההשכלה, נשארים יהודים עם כיפה/בלי כיפה, עם ללמוד משנה/בלי ללמוד משנה. פה לא צריך להוכיח שום דבר.
שם, כבר כתב על זה מישהו מחקר מעניין. כמה מהצעירים שהצטרפו לחזיתות השחרור נגד מנגיסטו, הפכו להיות אתיופים. אז לדידי כמשקיף מהצד, ד"א אני לא סוציולוג של ישראל ולא התמחיתי בהיסטוריה של "ביתא ישראל", אני היסטוריון של אתיופיה. אבל לדידי, שורת הסיכום של כל העניין זה יהודים ניצלו/לא ניצלו, נגיד. היהדות של אתיופיה עברה ועוברת את הישראליזציה פה והיהדות הזאת נשמרת ויחד איתה נשמרת כל ההיסטוריה שאנחנו מנסים להבין אותה.
יובל: אתה מסתכל על זה באור חיובי. אתה לוקח צעד אחד אחורה ואומר, תסתכל רגע על 2,000 השנים האחרונות, זה מדהים שגם היהדות שרדה, גם הצלחנו להביא אותה לפה, גם מבטיחים את הקיום שלה בעתיד. זה דבר נהדר. לא צריך מכל דבר ישר להסתכל על הדברים השליליים.
פרופ' ארליך: סיכמת את תמצית דבריי.
יובל: תגיד, הזכרת את טדסה יעקב. זה חתיכת בן אדם, חתיכת דמות. נלחם עם אורט וינגייט בכוח גדעון, באיטלקים. אח"כ עובד בשירות החשאי הבריטי ואח"כ הוא נהיה שר, הוא משרת בכל מיני תפקידים בממשלה. אולי יהודי הכי בכיר בממשל האתיופי.
כמובן שברגע שיש את המרד, הוא נכלא ל-12 שנים ואז הוא לא רוצה לעלות לארץ. מה הוא פטריוט אתיופי עד כדי כך? הוא נשאר יהודי, נכון?
פרופ' ארליך: בסוף כן הוא נשאר יהודי. אני לא בטוח שהוא הלך לכנסייה והכריז על נצרותו, אבל הוא היה שר אצל היילה סלאסי.
וכשהיו אומרים להיילה סלאסי "אולי תשלח את היהודים?" הוא היה אומר "על היהודים תלכו לדבר עם טדסה יעקב". וכששגריר ישראל היה הולך לטדסה יעקב, הוא היה אומר לו "תשמע, הפתרון זה אני. שיצאו וילמדו ויהיה אתיופים."
במילים אחרות, אני לא זוכר לפי הדו"ח של השגרירים אם היה אומר שיתנצרו, שיהיו אתיופים, זה הפתרון. אבל כפי שהזכרתי מקודם, באחרית ימיו הוא ביקש להיקבר בירושלים פה ואכן כך נעשה.
היה עוד יהודי משכיל בצורה בלתי רגילה, קראו לו תאמרת עמנואל, שהיה אפילו יותר חשוב מטדסה יעקב. גם הוא נהיה שר של היילה סלאסי ואחד מראשי הממסד ודרך החיים הכלליים, השכלה וראשית המודרניזציה, הנתיב היה די פתוח אל האתיופיות.
ד"א, גם מוסלמים אתיופים, גם אתיופים מכל הכיוונים. יש משהו באתיופיות הכללית שגם מגייס למי שיכול להצטרף לממסד ולהיות חלק ממנו. כל זה יחד עם יהדות של הכפר הנידח, הטבילה בנהר, הקרבת קורבן וכל המנהגים שממש מנהגים מהמקרא העברי שנשמרו בתוך הקפסולה הכפרית הקטנה הזאת. קשה לראות את זה ממשיך להתקיים כאשר דור שני ושלישי נמצא באתיופיה ולומד שם באוניברסיטאות, מתקדם ונהיה חלק מהחיים הכלליים.
אז יכול להיות שהיהדות הייתה נמוגה. הרבה מהזקנים אומרים פה, אני מדבר הרבה עם בני הקהילה. אומר "כן כן, סבא שלי אמר לי שהיהדות כמו שהייתה לנו אז, אתה לא היית יכול".
אז פה יש לנו קהילה יהודית אתיופית. תראה, אני אופטימיסט, ככה נולדתי. לראות את כל הצדדים השליליים. אני בד"כ אופטימיסט בכך שאני רואה את כל הצדדים הרעים ואני אומר טוב שזה ככה. זה מן פסימיסט אופטימיסט כזה.
אז הפסימיזם יש לו הרבה מרחב פה להתבטא, יש בישראל גסות רוח. יש בישראל גזענות בימינו אלו ממש מגיעה לשיאים. כשאני מדבר עם בני העדה ואומר להם שגם היקים סבלו ככה וגם הרומנים סבלו ככה וגם הפולנים וגם הרוסים, זה לא מנחם אותם כ"כ כי הבולטות שלהם היא יותר מובהקת. והבעיות שהם צריכים לעבור מהמציאות המסורתית אל המציאות המשוגעת של ישראל, הן הרבה יותר קשות. יחד עם זה, זה שם.
עכשיו מהצד האופטימי, תרשה לי עוד אמירה. מי שעושה את זה ללב הישראליות יותר קל ובצורה יותר מוצלחת, אלה הבנות. בנות דור שני, שלישי. תראה, אנחנו הבנים תמיד תקועים מאחורה עם הגאווה שלנו, זה אוניברסלי, בכל העולם. מי שמסתגל לשינויים בצורה יותר מובהקת זה נשים צעירות דרך ההשכלה.
היום אתה פוגש את האתיופיות בכל מקום בארץ, הן כבר ישראליות לכל דבר. אם לא גסות הרוח והגזענות הישראלית הכללית, היה רק מקור של עושר לכולם. וגם כמובן הרבה בנים, אני לא רוצה להסתבך עם אף אחד. גם הרבה מהבנים מאוד מצליחים, הכל דרך מעלות ההשכלה.
הקטע הוא שככל שנהיים יותר ישראלים, כלומר עולים במעלות ההשכלה, ככה יש להם יותר כלים ואכן זה כך לחזור אל השורשים האתיופים בהם ולא להתבייש בהם, אלא להתחיל להתגאות בהם. וזה המפתח להצלחה.
[מוזיקה]
יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários