תארו לכם שאתם מחפשים מישהו כדי להודות לו במשך 35 שנה. זה הסיפור שתשמעו בפרק הקרוב.בפרק תשמעו את "טרזן" - דוד בן עוזיאל ודני לימור מספרים על המשך המבצעים עם אוניית הבת גלים. בפרק תשמעו גם את סיפורה של רות שנפלה בחושך מוחלט לים.בפרק מתראיינים "טרזן" - דוד בן עוזיאל, דני לימור, רות אסלקו נגוסה ובתה אביבה נגוסה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/06/2020.
דני: "נופל למים, עכשיו לא הייתה לי חגורת הצלה והיה לי מכשיר קשר ביד. מהנפילה והזה שחררתי את מכשיר הקשר, זה היה מוטורולה והדבר היחיד שהדאיג אותי, זה לא אם אני אשרוד, אלא אני חייב למצוא את המכשיר כי אחרת יורידו לי את זה מהמשכורת. ואתה חושב שלא ניסו? ניסו".
"יציאת אתיופיה". סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
"קטעים", פרק 404.
ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי. פרק מס' 10 - הבת גלים - חלק ב', בדרך לבת גלים.
בפרק הקודם סיפרנו לכם על ההכנות ועל ההפלגה הראשונה של אוניית חיל הים, הבת גלים, להבאת העולים ארצה. בפרק הזה נספר לכם סיפור מרגש שהתרחש באותה הפלגה. מספרים את הסיפור סוכני המוסד לשעבר, טרזן הלא הוא דוד בן עוזיאל ודני לימור, רות אסלקו מסלן וביתה השחקנית, אביבה נגוסה, המשחקת בסדרה "קופה ראשית".
האזנה מהנה.
יובל: זהו לוחם המוסד טרזן, דוד בן עוזיאל, שהצטרף להפלגות הראשונות כנציג המוסד על הבת גלים. ואח"כ הצטרף לצוות המוסד בסודן.
טרזן: אני יצאתי לבת גלים כנציג המוסד בבת גלים. כשהשתתפתי במבצעים בשטח, הבנתי מה עבר עליהם עד שהם הגיעו לאונייה. מדבר על מבצע בלי איומים וכל הדברים האלה.
כשאתה נוסע מגדרף ששם היה מחנה הפליטים הגדול, נכנסים לתוך המחצבה הזאת לאסוף את האנשים. וזה גם בסרט דני אמר, כמות האנשים וכל השאר. מה זה כמות האנשים? הם מבינים בלי שנגיד להם, אם אני על המשאית אני ניצל מכאן.
הם טיפסו על הסולמות מבחוץ, הצעירים ואנחנו חייבים לתלוש אותם מהסולמות. אנחנו מטפסים כדי להוריד אותם בכוח. עולה אישה צעירה עם תינוק על הגב. אני עומד למטה ומסתכל והיא מנסה להיכנס למשאית. מסגרת הברזל של המשאית, המצח של התינוק פה. היא מנסה ללכת קדימה והראש של התינוק הולך אחורנית. עוד שניה שהמפרקת תישבר. והיא לא מצליחה להיכנס. מזל שהיא לא בכוח ניסתה. ניסתה קדימה, לא הולך, ניסתה אחורה.
פתאום עלה מישהו, דחף אותה ואני לא מאלה שהולכים לבית הכנסת. יש אלוהים, אין לי הסבר אחר. הצעיר הזה פשוט בא, דחף אותה הצידה והתינוק ניצל. היא לא יודעת עד היום מה קרה שם. היינו חייבים להסתלק מהר משם מהמחצבה כי זה היה חצי קילומטר.
מתחילים לנהוג, זה 10 שעות נהיגה. בדרך בלילה יש את אנשי הביטחון הסודנים. הם יושבים, היה להם טנדר פז'ו והם יושבים על גג הטנדר ומסתכלים על הכביש. אז אתם רוצים לשאול, מה רואים בלילה?
כיוון שהסודנים כמו ההודים עם אורות גבוהים, אז הם מסנוורים אותך וכשהם מסנוורים, אפשר לראות מי בקבינה. הביטחון הסודני רואים לבנים ואז צריך לראות מה זה. שלושה נהגים לבנים, ארבעה נהגים לבנים, מה השיירה הזאת?
ואז הם ינסו להיכנס לשיירה ולבדוק מה זה. אסור לתת להם להיכנס לשיירה. הטנדר המאסף צריך לזרוק אותם מהכביש והם חמושים. עכשיו אנחנו לא עוצרים.
שאלה אותי אישה בהרצאה "מה עם שירותים?"
לגיטימי. אמרתי לה "את מבינה שהכביש הזה מלא במשאיות שעולות מפורט סודן וזו שיירה עולה ושיירה יורדת ומחסומים ומשטרה ובטחון. אנחנו גברים ימינה, בנות שמאלה." ככה אמרתי בהרצאה. "זה מה שאת חושבת שאפשר?"
ברור לי מה קרה שם. זה היה נורא, נורא. הצפיפות שהייתה. הם לא ידעו, מי שחשב שישב, ישבו עליו.
באחד המבצעים היבשתיים נהגתי בטנדר. 10 שעות נאבקתי בהגה כי בכל כלום סיבוב, אתה לא שולט ברכב, אתה פשוט עף איתו. ובכל הכוח 10 שעות כדי להישאר על הכביש ואלה מסנוורים אותך ואתה צריך לשמור על המרחק המתאים מהמשאית שלפניך, אל תיכנס בה.
הגענו לוואדי אחרי 10 שעות. סגרנו את הברזנט ואמרתי "בואו תעזרו, בואו נראה מה יש פה".
תשמעו, אני לא מתרגש בקלות. 27 איש בתא של הטנדר. לקחנו אותם על הידיים. אני לא הייתי בטוח שהם חיים בכלל. 27 איש שמי שישב, ישבו עליו, רגל בפנים שלך. נורא ואיום. הם היו פשוט מתים נושמים. לקחנו אותם והשכבנו אותם בוואדי. אין צל.
אמרנו זה לא יכול להיות, אנחנו לא נגיע עד לים עכשיו, ניקח אותם לחוף לפינוי בצורה הזאת. ואז התקשרו כדי שמהכפר ישלחו רכב כדי שאפשר יהיה קצת לרווח.
המבצעים הימיים, הם פחות או יותר דומים חוץ מאשר שהיו תקלות פה ושם. ב-10 בלילה נאספים, נוסעים את 10 השעות הצפופות, כל היום שוכבים בוואדי, נוסעים משש בערב עד שתיים לפנות בוקר. והאנשים האלה, אתה נותן להם לשתות, לאכול בוואדי. אבל אין להם כלום. הם סומכים עליך, הם לא יודעים לאן אתה לוקח אותם. זה עיוור הכל. מי האנשים הלבנים האלה? לאן לוקחים אותי? אתה לא אומר להם ירושלם, כלום אתה לא אומר להם.
מה אתה אומר לשוטרים שעוצרים אותך? ואני אומר את זה בהלצה. בגין נתן הוראה למוסד לפנות אז אל תפריעו. אבל עכשיו ברצינות, דשנו בזה במטה. הצליחו לעצור אותנו, יש 150 שחורים ו-4 לבנים. אם אתה נוסע לכיוון הים, מה אתה לא הולך למכור אותם לעבדים לצד השני? וכי מה יש לך להגיד? אין לך כלום מה להגיד.
חשבנו מה אנחנו יכולים לעשות? איזה סיפור כיסוי. מישהו זרק רעיון של הצלב האדום. הצלב האדום, לאן לוקח? הצלב האדום מעביר אותם את הים לסעודיה? ואמרנו לא ניגע בזה. יש דברים של כיסוי/לא כיסוי, אתה לא נוגע בזה. כך שלא היה כיסוי. אין שום דבר מה לספר אם עצרו אותך. ודני אומר בסרט משפט, "אם יחשפו, מי שיראה לא יצא חי". זה נבלע, אולי לא שמו לב למשפט הזה "לא יצא חי".
יובל: זהו איש המוסד ומפקד המבצע, דני לימור.
דני: במבצע הימי הראשון הייתה החלטה שאנחנו משתתפים בהובלת היהודים מהחוף לאונייה עם הסירות פיברגלס של הכפר ששימשו בעצם לתיירים לצלילות וזה לא מיועד לים גבוה וכאלה דברים. אבל אמרנו נחסוך סירות לשייטת וכוח אדם ונשתתף. אם אני זוכר נכון היו 3 סירות שיכלו להכניס 15 חבר'ה בדוחק, יהודים. ויתר סירות של השייטת.
אנחנו יוצאים. קודם כל הייתה לנו תקלה עם המשאית שנסענו עם המשאית כדי לעקוף את הכפר כי מעולם לא פעלנו מהכפר וצריך לעקוף את הכפר ולנסוע איזה 5 קילומטרים צפונה למרסה פיג'אב.
עכשיו נתקעה לנו המשאית. הסירות של השייטת כבר במים מתקרבות לחוף ונתקעה לנו המשאית מאחורי הכפר. היה שם איזה בוץ, לא הצלחנו להוציא את המשאית. הורדנו את כל החבר'ה, לא הצלחנו להוציא את המשאית.
על המקום קיבלתי החלטה שאנחנו מוציאים את היהודים ממרסה ארוס. מרסה ארוס הייתה במרחק של פחות מקילומטר מהכפר. כלומר, אנחנו צריכים עכשיו לפעול מבלי להעיר את כל אלה שישנים בכפר, בעיקר ערבים מקומיים או אריתראים שעבדו בתור מלצרים.
אז קודם כל, היה צריך לשנות את הכיוון של השייטת. הם הכירו מתוך סיורים מוקדמים גם את הוואטיר וגם את פיג'אב. לא הכירו את מרסה ארוס. אז אם אני לא טועה, שלחתי את רובי עם הסירה שלו להיפגש איתם במרחק של קילומטר מהחוף או משהו כזה.
אנחנו, את הסירות שלנו העמסנו במרסה ארוס. ואז עשינו מפגש בים. באמת דודו העמיס בפיג'אב, אנחנו העמסנו בארוס ונפגשנו בים בשיירה.
ואז קרו כמה דברים. קודם כל, הים היה גבוה מאוד. הסירות שלנו, הפיברגלס התחילו להתמלא מים ופשוט התחלנו לטבוע. היה צריך להעביר את היהודים תוך כדי ים גבוה מסירה לסירה ועשינו את זה, אף אחד לא טבע.
דיברתי עם בוכריס בקשר וכשהסתבכנו התחלנו לטבוע וביקשנו ממנו להתקרב שזו החלטה מדהימה של בוכריס. צריך ביצים כאלה וגם יכולת ימית. הוא עבר באיזה פתח שם בריף. אם הוא היה נתקע בריף, זה היה הסוף של כל הסופים.
יובל: גם הדרך חזרה מהספינה לחוף לא הייתה קלה.
דני: היה לילה ללא ירח וגם ללא כוכבים והיו גלים גבוהים מאוד. זה הסתיר לנו את התאורה של הכפר כי בעצם בשביל לחזור, אתה בגדול מתכוון לזה. לא היה שם ניווטים עם מצפן עם הסירות. עצם הנהיגה של הסירות האלה זה היה בעייתי.
ואז אתה אוחז בחבל הזה עם ידיים מתוחות כמו סקי מים כזה והוא נוהג מאחורנית. פתאום אני רואה גל ענק ואני מתכונן לאיזה, לא ידעתי מה לעשות. יונתן החליט שהוא מנסה לעקוף את הגל. אז הוא שבר בפתאומיות ימינה ואני שברתי שמאלה.
בום!
נופל למים, לא היה לי חגורת הצלה והיה לי מכשיר קשר ביד. מהנפילה והזה שחררתי את מכשיר הקשר, זה היה מוטורולה. והדבר היחיד שהדאיג אותי זה לא אם אני אשרוד, אלא אני חייב למצוא את המכשיר כי אחרת יורידו לי את זה מהמשכורת. אתה חושב שלא ניסו? ניסו. אמרו "תקשור את זה ליד, זה ציוד יקר, 6,000 דולר", אני יודע מה זה קשקוש.
ואז פתאום הרגשתי שאני מתחיל לטבוע. אני שוחה לא רע, הכל טוב ויפה, אבל הגלים האלה, לא רואה אף אחד. לא רואה אף אחד. הסירות נעלמו! זה באמת היה לי כמה דקות של חשבתי אני לא אצליח לשרוד. למרות שחשבתי על הכיוון הכללי של החוף, אמרתי איך אני? בחיים לא אחזיק מעמד.
ואז אני רואה כזה פנס גדול, אני צועק ולא יודע מה, איכשהו שמוליק ראה אותי ומשך אותי לתוך הסירה.
שניים כמעט טבעו במבצע הזה. תינוק שהיה על הגב של אמא שלו וזה עוד באזור החוף שהסירה לא זזה. האישה מתיישבת על הדופן. לידה לוחם השייטת והוא רואה משהו מחליק לה מהגב. זה חושך. הוא ראה משהו מחליק, הוא לא ראה מה זה. אבל באופן אינסטינקטיבי הכניס את היד ושלף תינוק שלא הספיק אפילו לשתות.
מסקנה מהאירוע הזה אגב, שכבר המבצע השני כל האימהות תודרכו לשים את התינוקות מקדימה. וב', החלטנו בנוהל המבצע, בנוהל הקרב, להלביש לכל אחת ואחת חגורת הצלה כולל תינוקות שתפרנו במיוחד חגורות קטנות בשביל שלתינוקות יהיה גם.
ודבר שני שקרה בהפלגה הזו שזה נודע לי שנים אחרי זה, מפקד המבצע, אבל חושך מצרים וים גבוה, לא כל דבר אתה יודע. למשל, לא ידעתי שאישה נפלה לים תוך כדי מאחת הסירות של השייטת. עכשיו זה ים גבוה, זה לילה שחור, זה ים שחור וזו אישה שחורה. וגם אין להם חגורת הצלה, זה מבצע ראשון.
יובל: שמה הישראלי של הבחורה שנפלה מהסירה בלב ים הוא רות. היא הלכה עם משפחה מאתיופיה עד למחנות הפליטים בסודן. במחנות המשפחה חיכתה וחיכתה עד שנאמר לה, יוצאים לדרך. משהחלו ללכת בכיוון כללי למדבר, ראו שעוד אנשים הולכים לצידם. במדבר חיכתה להם משאית עליה עלו ועמדו בצפיפות בלתי רגילה.
[מוזיקה]
רות: יצאנו, אנחנו הולכים, אנחנו רואים עוד אנשים. התחלנו ללכת למדבר, חושך ושם מסמנים מן אור כזה. לא יודעת מאיפה זה, מה זה? עושים ככה, לשכב. ישבנו, שכבנו ובאו שני ישראלים. לא יודעת אם זה ישראלים ואחד משלנו שהוא מתרגל והביאו משאית אחת.
העמיסו אותנו שם שלא נדע, היה צפוף. ביום הכניסו אותנו לאיזו מערה. ושם לא לדבר, כלום. שם היינו כל היום עוד פעם. בלילה קמנו, התחלנו עם המשאית. הגענו מסודן לפורט סודן. פורט סודן זה על יד הים. ושם הכניסו אותנו לאיזה בית, מן חומה גדולה ואתה לא יכול לראות מה יש. הכניסו אותנו לשם ושם סבלנו.
דני: אני ראיתי שיש פעילות ביטחונית ערה. סיורים רכובים של הצבא הסודני בגזרה שבין פורט סודן לכיוון הגבול המצרי, 70 ק"מ צפונה מפורט סודן נמצא כפר הנופש ועוד 5-6 ק"מ צפונה מזה יש מארסה אחת שמתוכננת לביצוע. יש עוד אחת אלטרנטיבית שהיא עוד יותר צפונה.
בכל מקרה, אין לך שם תמרון בשטח. אם אתה נוסע על מה שגילה קראה כביש החוף בלי הכביש, אין לך יכולות להתחיל פתאום לשבור ימינה ולקחת דרך אלטרנטיבית או שמאלה. אתה נוסע ממילא בשטח שהוא שטח קשה מבחינת נהיגה. אתה יכול לשקוע בקלות. אתה נוסע עם הרבה מאוד אנשים.
זו הייתה תקופה של גשמים. זה היה נובמבר וירדו גשמים. עוד לפני שיצאתי עם השיירה לאסוף את האנשים בקטע הראשון, הלכתי לפורט סודן, חיפשתי בית בפאתי העיר, בחלק הצפוני הכי קרוב לאזור שבו אתה נכנס לשטח, לא רחוק אגב מהבסיס הצבאי אבל בצד השני של הכביש. הבסיס הצבאי היה סמוך לים. זה גם היה חיל הים הסודני שם. "דה דולפין בייס" זה נקרא. היה שם מגורי קצינים וכו'.
אז חיפשתי בית שיתאים לי, שלא אצטרך יותר מדי להסתובב בעיר. עבד בשבילנו בחור אריתראי לא יהודי שעזר לנו בנהיגה. אני השארתי אותו מאחר והוא גוי, הוא אריתראי עם תעודות שמותר לו להיות שם בניגוד לחבר'ה שלי, היהודים, שלא היה להם שום נייר. אז השארתי אותו אחראי על הבית שהוא צריך להביא להם מזון ושתייה והוא צריך לוודא שהכל מתנהל בשקט. האמת הבית היה די מבודד, אז לא היה חשש משכנים אבל שאף אחד לא יצא. בקיצור, השארתי אותו אחראי על העניין הזה.
שמעתי אח"כ באמת תגובות על כך שהוא היה די קשוח, אז יכול להיות שלא עשה את תפקידו בצורה הכי טובה. אבל נקלענו למצב מסוים, זה הפתרון שמצאתי וזה גם קצת חוסר וודאות.
אתה צריך להבין, זה מבצע, אתה גדל בארגון שאתה מדבר רק מה שצריך לדבר ואתה משתף אנשים בדיוק במה שהם צריכים לדעת. זה באמת לא אגדה. איי ניד טו נואובייסיס, זה נקרא באנגלית. פה יש לך דילמה. האנשים האלה, למענם אתה עושה את המבצע. ומצד שני, אתה לא יכול לספר להם מה הולך להיות כי מה יקרה אם הם יעצרו? מה יקרה אם פתאום תבוא משטרה, תעצור אותם ותתחיל לחקור אותם?
אין מי שלא מדבר וזה כולל את עצמי. גם אני חטפתי ואני יודע. זה מהדברים שאתה לא יכול לבנות עליהם וגם כאלה שתודרכו איך לעבור חקירה וכו'. אז לא יכולתי להגיד להם, תראו, מחכים לכם יש אונייה שכבר נמצאת.
רות: אחראי שלנו היה, קוראים לו אפוורקי, אני לא שוכחת אותו בחיים שלי. הוא היה איש רע. הוא היה נותן לנו אוכל, לחמנייה היה מחלק אותה. לחמנייה כזאתי, היה מחלק אותה. אני למזלי לא היה לי ילד. הילד שלי אחר כך, אם יהיה לנו זמן, אני אספר. לא היה לי, אבל היו לי בני דודים. הילדים שלהם בוכים.
היה לי לב. עד עכשיו אני ככה. הייתי מחלקת את הלחמנייה. הייתי אוכלת ומשאירה חלק מהלחמנייה. הייתה ילדה אחת שבגלל שהבן שלי נפטר היא נדבקה אליי. אז אני הייתי דואגת בשבילה ואני הייתי מניקה אותה, היה לי חלב בגלל הילד.
ומים גם בקושי. לא התקלחנו. אפילו לשתות היה נותן לנו במידה והוא היה הולך, שותה ומשתכר והיה רוצה לקחת את הנשים היפות, בנות יפות והיה מלחמה. כל הצעירים, אנחנו נהרוג אותו, זהו.
אז הגברים הגדולים אמרו "אם תהרגו אותו, אנחנו נישאר פה? אין לנו איפה לצאת. תעזבו, אנחנו נשמור עלינו."
באמת שמרנו ויום אחד דני לימור הגיע. אז הוא אמר לנו, תשמעו, יש לנו בעיה במבצע. הים סוער, אי אפשר לעשות את המבצע. יש לנו בעיה. יום, יומיים, אולי זה ייפתר. אז לכם, מה שיש לכם, להתפלל. אתם, יש לכם אלוהים, הוא ישמע אתכם. תתפללו ואני חוזר מחר.
באמת באותו זמן התפללנו אבל התפילות שלנו היו בכי. אפילו הילדים שוכבים על הרצפה בגלל שאנחנו שוכבים בוכים והקטנים איתנו.
זהו, למחרת הוא בא, אומר לנו "מחר בערב, אנחנו נוסעים, אבל תהיו מאורגנים. אותו דבר משאית צפוף, לשמור אחד על השני לא להיחנק. לפחות לנשום".
אז הוא אמר לנו ככה ושמחה, אבל אנחנו לא יודעים לאן לוקחים אותנו, לא יודעים לאיפה. העיקר שאנחנו נצא לשם.
למחרת בלילה באה משאית, התחלנו לנסוע, התקרבנו לים, המשאית נכנסה לבור. כולם יצאו, התחילו לדחוף, לא הצליחו. תרדו, תלכו ברגל. לאן הולכים? אף אחד לא יודע. חושך, בוץ, כולם לבשו לבן. אומרים לנו לפעמים לשכב ולפעמים ללכת. ככה הגענו לים. פעם ראשונה שלי. חוץ מנהר לא ראיתי ים.
אז אמרו לנו לשכב, לשכב, לשכב, התחלנו לשכב, באו שבעה אנשים במקום אחד לשבת. בכל מקום מרימים אותנו, מכניסים אותנו. לאן לוקחים אותנו? אלוהים יודע.
אני נשארתי אחרונה. שמו אותי אז חשבו אולי אני ילדה, לא יודעת. כי לחץ, אומרים להם מהר, מהר תצאו עכשיו לפני שיגיעו החיילים של סודן. הים סוער, גלים. העיף אותי ואני נכנסתי לים.
דני: היה שם קצין של השייטת שהספיק לתפוס אותה מהשערות, אני לא יודע מאיפה. הציל אותה ואחרי זה הם חיפשו אחד את השני שנים.
רות: יוצאת מהים, התחלתי לצרוח. נכנס לי לאוזניים המלח. באוזן, באף. מה אני אגיד לך? התחלתי לצרוח. אני פותחת את העיניים. אז הביא מים, שטף לי את הפנים. התחלתי לבכות. בשפה שלי אני אומרת "שורף לי". הוא מדבר איתי, מאיפה אני יודעת מה אתה אומר לי? אני רק בוכה וזה. הביא קלמנטינה, קילף והביא לי, "תשימי את זה בפה".
הכנסתי בפה, כבר הוריד לי את המלח. הגענו לאונייה גדולה. משם עד שהתחילו לקשור את החוטים, תפס אותי, חיבק אותי, לקח אותי לרופא. בדקו אותי אוזניים, אף, הכל נתנו לי. הכניסו לי באוזניים, משכו לי מים. אני אחרי זה התחלתי לזמזם מהכאבים. כואב לי האוזניים, כואב לי העיניים, כואב לי זה, כואב לי זה. שמים לי טיפות כל הלילה.
ואחרי יומיים נראה לי בא לחפש אותי. אומר להם "אם תמצאו אותה, תראו לי, אני אשמח. שלשום בערב היא נכנסה לים, הוצאתי אותה, אם היא תראה אותי, היא תכיר אותי, אני לא יודע. אני לא מכיר אותה אבל אולי היא תכיר אותי." הוא היה אז מדריך עם זימנה.
יובל: זימנה הוא זימנה ברהני, יליד אתיופיה שהגיע לראשונה לארץ כנער בשנת 1955 ועלה ארצה בשנת 1967. הוא החליף את פרדה אקלום שנאלץ לברוח לארץ כשהוא כבר אזרח ישראלי. זימנה פעל רבות להעלאת יהודי אתיופיה והיה בין מדליקי המשואות בטקס הממלכתי בהרצל בירושלים ביום העצמאות תשנ"א בשנת 1991. זימנה נפטר בשנת 2015.
רות: אם זימנה מסתובב עם כל האנשים ואתה יודע כמה אנשים יש בתוך האונייה. זה לא אני, זה לא אני, הגיע אליי, אז הוא אומר: "אתמול הוצאתי מישהי ואני מחפש אותה". הסתכלתי ככה, "זה אני". אז הוא בא חיבק אותי, הוא אמר "אני רוצה תמונה. אני רוצה להצטלם איתה". אני לא יכולה לקום, היה לי קצת, הייתי חולה. אז שניהם הרימו אותי, עלינו למעלה, התחילו להצטלם איתי. סיפור, סיפור אבל זה נעלם לגמרי. 35 שנה נעלם.
נתן: לא מצאת אותו בארץ?
רות: לא מצאתי אותו, אבל אני כל הזמן לא ישנה, אני חייבת למצוא אותו. אני חייבת למצוא אותו. כל הזמן אומרים לי "מה תגידי לו?" אני אגיד לו תודה שהצלת אותי ואת הילדים. הוא אח שלי, החיים שלי.
אביבה: אני אביבה נגוסה טרי.
יובל: אביבה היא שחקנית, מאמנת אישית ומנחת סדנאות. השתתפה בהצגות, סדרות טלוויזיה ובעיקר אתם בטח מכירים אותה מהסדרה "קופה ראשית". היא גם שחקה בסרט עלילתי בשם "אתר הצלילה בים האדום" שהוא גרסה הוליוודית או נטפליקסית על אתר הנופש בסודן והשחקנים הראשיים מגלמים את דני לימור ופרדה אקלום. אביבה היא גם ביתה של רות.
אביבה: אני רוצה לדבר על רגע אחד מסוים שהוא מאוד, מאוד משמעותי ומיוחד עבורי ועבור אמא שלי מאוד. לפני משהו כמו 4 שנים אני יושבת ובעצם מכינה את עצמי לקראת סרט שאני הולכת לצלם בדרום אפריקה שנקרא "The Red Sea Diving Resort" שאני יודעת שהוא מדבר בעצם על המסע של ההורים שלי וההורים שלי בין כל יהודי אתיופיה שחצו את מדבר סודן.
מה שאני עושה בעצם, אני מכינה את עצמי, מחפשת חומרים שיעשירו לי את הידע ויכניסו אותי לאותו סיפור לעומק כדי שאני אוכל לשחק את הדמות שלי הכי אותנטי ומייצג שאני יכולה לעשות נאמנה כמו כל שחקן.
ובאותה תקופה יצאה גם סדרת דוקו שנקראת "ירוסלם" ואני יושבת בערב וצופה בסדרת הפרקים שיצאו. אני מגיעה לפרק 3 ובו מדברים על המסע הספציפי של ההורים שלי שלימים נודע לנו שהוא נקרא "מבצע אחים" ומריצים תמונות על המסך. אני מיד קופצת ומבקשת מבעלי שיקפיא את המסך, שיקפיא את התמונה כי אני מזהה פנים שהן מוכרות לי, הן מוכרות לי מאוד, הן מוכרות לי מהבית.
אנחנו מקפיאים את התמונה, אני מסתכלת על המסך ואני לא מאמינה למה שאני רואה. אני מזהה את אמא שלי בגיל שאני בעצמי מעולם לא ראיתי לא אותה ובטח ובטח לא תמונות מאותה תקופה. ואני גם יודעת שהיא בעצמה, אין לה בארכיון תמונות מהגיל הזה. ואני ככה מנסה לבחון את התמונה ואיפה היא נמצאת ומה המיקום שלה ואני רואה שבעצם התמונה ממוקמת על הסיפון של אותה אונייה שבעצם הביאה אותם בחלק האחרון של המסע שלהם בעצם לארץ ישראל.
אני מקפיאה את התמונה, אני לא מאמינה למה שאני רואה. אני כמובן מכירה את הפנים כי זה דומה לאמא שלי, זה דומה לאחי, זה דומה למשפחה, אבל אני מוכרחה לוודא שזה נכון. אני בעצם מצלמת את המסך ושולחת אותו לכל חמשת האחים שלי כדי לוודא שהם יאשרו לי שזו אכן אמא שלי. ומיד כולם שולחים לי הודעת סמס ככה קופצנית "זאת אמא, זאת אמא! מה זה? מאיפה זה? זאת אמא!"
ואני מבינה שאותו הרגע, אותו צילום הוא בעצם צילום שמספר הרבה מעבר לצילום עצמו. ז"א, שאמא שלי עומדת שם עם בחור שהיא בעצם מספרת עליו מאז שאני מכירה את עצמי. היא מספרת את הסיפור תמיד שמאחורי התמונה הזו ומאוד מייחלת כל הזמן להגיד תודה לאותו בחור. עד לאותו רגע כמובן שלא ידעתי מה שמו של הבחור וגם היא לא ידעה מה שמו של הבחור.
היא מרגישה שהוא הציל אותה, הציל את חייה והיא חבה לו חוב והיא כל הזמן מדברת על זה שהלוואי ואני אמצא את אותו בחור שהציל את חיי כדי להגיד לו תודה.
[מוזיקה]
אביבה: מהרגע הזה, באמת זה עניין של אולי שעה, שעתיים. מרגע שיש את התמונה מתחברים לחבר של אמא מהעבודה שגם כן היה יוצא שייטת. הוא יוצר קשר עם האגודה של יוצאי השייטת ומתחילים בעצם בחיפוש אחר אותו בחור אלמוני שהציל את חייה על מנת להגיד תודה. ובאמת אחרי לדעתי שעה או שעתיים אני מקבלת טלפון, אביבה, איתרנו את הבחור. לבחור קוראים דני פלג. שלחנו לו את התמונה והוא אכן אישר שזה הוא ולא רק זה, הוא גם מספר שיש לו תמונה אחרת שזו בעצם תמונה של אמא של דני פלג ובחור שגם היה שליח נאמן בעלייה הזו, זימנה, הוא מאוד מאוד מתרגש, הוא חי בארה"ב ואנחנו ככה מחליפים טלפונים וקובעים לדבר.
הוא מתקשר אליי בהתרגשות מטורפת מהסיפור הבלתי ייאמן הזה ובאמת אני ככה שומעת עליו, שומעת את הסיפור שלו ואיך הוא בעצם הגיע לאותה נקודה ולאותה תמונה היסטורית וזה מאוד מעניין כי בעצם אמא ודני פלג היו בני אותו גיל באותה תמונה, ממש בני אותו גיל. שני אחים יהודים שיוצאים משתי נקודות שונות וכל אחד בעצם עושה את המסע שלו ואת המאמץ האדיר שלו כדי להביא לאחדות הזו, לחלום הציוני היהודי הכי גדול של כל היהודים בעצם לחיות ביחד, בארץ ישראל. השלמות שאנחנו מחפשים.
והוא בעצם בן קיבוץ הזורע, לדעתי עוד גויס ממילואים בעצם באותה תקופה כקצין ללכת למבצע הזה. והוא מספר גם שבמהלך המבצע עצמו, הם בעצם מגלים שזה מבצע אנושי של הצלת יהודים. וזה מבצע שהוא לא התנסה בו וזה מבצע אחר לגמרי והעדינות והרגישות שהיא מצריכה היא אחרת לגמרי. ואמא שבעצם מספרת על המסע שלה ועל האובדן שלה ועל הקושי של ההליכה ברגל דרך המדבר והאובדן של הבן שלה, בעצם אחי, במחנות סודן והקושי של לחיות במחנות סודן.
החיבור הזה, התמונה הזאת מבחינתי לפחות, היא תמונה נצחית, היא תמונה היסטורית שצריכה ללמד אותנו באמת על מה שנקרא הרקמה האנושית. של איך כל אחד נותן יד. זה מאוד מרגש. ולימים, לא אחרי הרבה זמן, קבענו שניפגש והוא באמת בא ונפגשנו והחלטנו שאנחנו לוקחים את המפגש המרגש הזה עוד צעד אחורה ומארגנים אירוע, ממש בקיבוץ הזורע והקיבוץ קיבל אותנו בזרועות פתוחות וגם את אמא, גם אותנו כמשפחה וגם את הסיפור כולו וכולם התרגשו.
ערב שבו דני פלג מספר את הסיפור שלו ואמא מספרת את הסיפור שלה. זה היה הערב הראשון. בערב השני שעשינו שנה לאחר מכן, הצטרף גם דני לימור ושם בעצם גיליתי שדני, יש עוד דני שאמא דיברה עליו במהלך כל המסע. אותו דני שפגש אותם עוד ברגע לפני שהם בעצם יוצאים לים, יוצאים לאונייה ואותו דני שאמר להם לחכות ולהתפלל ולהמתין ועוד מעט אתם בירושלים. ואותו דני שהיא דיברה עליו זה בעצם דני לימור.
ואני מסתכלת עליו ואומרת שדני לימור, רגע, הפנים מוכרות לי. דני לימור הוא חבר עמותה במכינת נחשון, מכינת נחשון זו מכינה קדם צבאית, המדרשה למנהיגות שאני בעצם התחנכתי בה, גדלתי בה לפני הצבא. זה היה מן סגירת מעגל גם מבחינתי מאוד מרגשת. כי כשאני הייתי במכינה, הייתי בת 18 ככה לפני צבא, בהכנה לצבא.
אני זוכרת שכל אחד מאיתנו היה צריך לעשות איזשהו יום או ערב שקרוב לליבו, שהוא יכול בעצם לתרום מהידע שלו או מההיסטוריה שלו למכלול הקבוצה. אני וחברה שקוראים לה ירדנה אקלום, ביתו של השליח הנאמן שלנו, פרדה אקלום, החלטנו שאנחנו הולכות על ערב בומבסטי, יום ארוך של לספר את סיפור יהודי אתיופיה ביתא ישראל. פרדה כמובן, היה לי הכבוד והעונג לשמוע את הסיפור שלו ונורא, נורא התרגשתי. עד היום אני שמחה שנפל בחלקי להכיר אותו עוד בחייו. הוא סיפר את הסיפור שלו ונורא ריגש אותנו.
אני זוכרת שדני לימור היה שם תמיד ונורא, נורא דחף שאני אעשה את הערב ושאני אעשה את הסיפור וכמה חשוב לו לספר את הסיפור ואני לא הבנתי למה הוא כ"כ מנסה לשכנע אותי ולעודד אותי לספר את הסיפור. ורק באותו ערב לאחר לדעתי משהו כמו 15 שנה, הבנתי שאותו דני מהסיפורים של אמא ששמעתי מילדות שעודד אותם להתפלל ועוד רגע ולהחזיק מעמד, שעוד רגע החלום שלהם מתגשם, זה אותו דני שעודד אותי לספר את הסיפור של אמא שלי ואותו דני שנכח במבצע של ההורים שלי.
מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל מאוד משמעותית וחשובה ומאוד מאוד מרגשת.
[מוזיקה]
רות: הטלפון שלי מצלצל. "אביבה, זה טלפון מוזר, זה לא של ישראל." לא, תעני, תעני, אז מה? תעני. אני אומרת "הלו? הלו?" -"אני דני, דני" -"מי זה דני?" -"את מחפשת אותי 35 שנה." אני לא יכולתי לדבר, נחנקתי וגם הוא בכה מהטלפון. הוא דיבר עם הבת שלי. -"שבועיים תתני לי, אני רוצה לבוא לראות אותך. 35 שנה מחפשת אותי ושבועיים". העיתונאי בא אומר לי, נכנס הביתה, אז לא הבנתי מה זה. -"לא, הוא בא לשאול אותך אם יבוא דני, מה תגידי לו?" אז הוא אומר לי "מה תגידי לו? אני רוצה לשמוע מה תגידי לו. אם פתאום עכשיו יפתיע אותך. מה תגידי לו?" אמרתי לו "מה אני אגיד לו? אין לי מילים. אני אגיד לו תודה. כל מה שאתה שילמת בשבילי, הקדוש ברוך הוא ישלם לך" זה מה שאני אגיד לו. "בזכותו של הקדוש ברוך הוא, אבל בזכותך אני חיה".
יובל: ניסינו למצוא את הסרט המדובר, אבל בינתיים ללא הצלחה. רות סיפרה לנו שבפגישה היא בכתה יחד עם דני פלג והשניים התרגשו בצורה בלתי רגילה. מאז נערכו בקיבוץ הזורע, קיבוצו של דני, שני ערבים המספרים את סיפורם של דני ורות וגם את סיפור עליית יהודי אתיופיה לארץ.
רות: הגיע עם הצלם. באו מהעבודה שלי. היה חוויה מאוד מאוד.
[מוזיקה]
יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments