top of page

יציאת אתיופיה - פרק 13: נחיתות במדבר ועץ באמצע המסלול

הפרק הזה מלא באקשן - אנשי שלדג, מוסד וחיל האוויר מספרים על תחילת המבצעים והתקלות מסמרות השיער.המוסד וחיל האוויר מנחיתים מטוסים באמצע המדבר, קרוב יותר למחנות הפליטים בסודן. הצבא הסודני מגלה את אחת השיירות ומורה לה לעצור. אם המבצע ייחשף?חיל האוויר מתעקש לשלוח טייס הרקולס לסודן. המוסד מחליט להכשיר אותו על ידי הפחדה עד מוות. מה עושים בחום כבד, כשהמטוס מסרב להמריא?איחוד המשפחות שהשתבש ומה עושים עם עולה אתיופית שנשארה בלב המדבר?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/07/2020.

י.ג: חיל אוויר לקראת מבצע "קרוב רחוק", הוא בלחץ אטומי. זו פעם ראשונה שהם הולכים לנחות על מסלול בר בשטח מחוץ למדינת ישראל.

דורון אלמוג: אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה וכבר למדנו במבצעים מיוחדים, תמיד יש הפתעות.

"יציאת אתיופיה". סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

"קטעים", פרק 410.

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", אני יובל מלחי. פרק מס' 13 - נחיתות בלב המדבר ועץ באמצע המסלול.

יובל: אהלן. הפרק הזה מלא אקשן. אנשי שלדג, מוסד וחיל האוויר מספרים לנו על תחילת המבצעים והתקלות מסמרות השיער. הצבא הסודני מגלה את השיירה ומורה לה לעצור. מה עושים? קוראים לשייטת 13. חיל האוויר מתעקש לשלוח טייס לסודן. המוסד מחליט להכשיר אותו ע"י הפחדה עד מוות. מה עושים כשהמטוס מסרב להמריא? מה עושים כשיש עץ באמצע המסלול? מה עושים עם עולה אתיופית שנשכחה בלב המדבר?

האזנה מהנה.

בפרק הקודם סיפרנו לכם על נחיתת מטוסי הרקולס במנחת קרתגו בסודן וכי הסודנים גילו את הפעולות וחסמו את המנחת. סיימנו בדבריו של תת אלוף במיל', אסף אגמון, שסיפר על הרעיון של הנחתת מטוסי הרקולס באמצע המדבר. הנה שתי דקות מדבריו שיעזרו לנו לצלול טוב יותר אל הפרק.

תא"ל במיל' אגמון: קודם כל, גם אנשי המוסד התלהבו מזה. במקום לילה שלם לעשות נגלות עם סירות הגומי, אתה בא ובמשך 10 דק' הכל נעלם בבת אחת.

ב', גם אמרנו להם, "הבאתם 60, יכולתם להביא פי 3. כמה שאתם יכולים להביא, אנחנו יכולים לקחת." ואמרנו להם "תראו, לא צריך להיצמד למה שהיה פעם מנחת. אנחנו יכולים לנחות בכל מקום במדבר שיש שם שטח של 1,200 מ', ישר, בלי סלעים ובלי ערוצים, עם תשתית מספיק חזקה. אנחנו יכולים לנחות וזה מקומות מספיק רחוקים שעד שעוד פעם מישהו יגיע לשם, כבר הרוח וסופות החול יטשטשו את העקבות. ומי יקשר את הסימנים של ההרקולס אם נגיד מישהו יבוא לכזה דבר? חוץ מזה, לא נבוא אף פעם לאותו מקום. נגיד שיגלו, אז מה? אנחנו בפעם הבאה 50 ק"מ משם או מקום אחר לגמרי. זו מדינה מאוד רחבת ידיים, מדברית ונטושה."

והצלחנו לשכנע אותם ללכת לכיוון הזה. אבל אז הייתה בעיה של איך איש מוסד שלא הוכשר לאתר מנחת להרקולס ולהגיד שזה מקום מתאים, יאשר את המקום ולא יקרה מצב שהוא יגיד שזה בסדר, יבוא הרקולס וישקע שם? ישבור גלגל ואז אסון, אסון לאומי, לא סתם אסון. כי בחיל האוויר היה מקצוע, מהנדסי מסלול, זה היה אנשים שהיה להם הכשרה בגיאולוגיה ודברים כאלה. היה להם מכשירים מיוחדים, פנטרומטרים שמודדים את הקושי של הקרקע, את ההתנגדות של הקרקע והם היו תמיד כשהיינו נוחתים על מנחתי עפר בשטחי מדינת ישראל, הם היו מאשרים את המסלול והיו רואים זה בסדר והמטוס יכול לנחות.

יובל: זה לוחם המוסד, דני לימור, מפקד המבצע.

דני: התחלתי להגיד שהיתרונות ברורים, מספר האנשים שאתה יכול להוציא. אחד החסרונות, ה-חיסרון היה שזה לא קיצר לנו את המרחק מגדרף. היינו צריכים עדיין לעשות קרוב ל-900 ק"מ ולהסתתר יום שלם בוואדי גם כדי להגיע לקרתגו.

אחרי שהתגלה הסיפור, אמר מפקד חיל האוויר לחקה: "תשמע, יש אופציה גם שננחית מטוסים הרבה יותר פנימה. אנחנו יכולים לנחות גם עמוק בתוך סודן ואני חושב שע"פ מבנה הקרקע, לא יהיה קשה למצוא מקומות שמתאימים להנחתה, אבל אנחנו צריכים להכשיר צוות שילמד לעשות את זה בצורה מקצועית ואנחנו צריכים להשתכנע".

חיל האוויר, יש לו צוות כזה שאם יש לו מבצע באיזשהו מקום מעבר לקווי האויב, הוא קודם כל מנחית אותו והצוות הזה הוא מנחית את הקרנפים. כדי לחסוך לעצמם את הצורך שיהיה להם צוות חיל אוויר שיעשה את זה כי זה מרחקים עצומים, אז התחליף היה אנחנו. אבל מאחר והם מאוד סקפטיים לגבי יכולות של אנשים שלא גדלו בחיל, [צוחק] אז הם אמרו, אנחנו מוציאים צוות שהוא יהיה הצוות הייעודי ואנחנו נאמן אותו, עד שנשתכנע שהם יודעים לעשות.

הצוות הזה היה הצוות המקורי שלי, של הכפר וכולנו עברנו את ההכשרה הזו. מה זו ההכשרה הזו? זה באזור הערבה, ללמוד לעשות את זה. זה אומר גם נושא של בדיקת חוזק קרקע שזה בעזרת מכשיר שנראה כמו פטיש מכני. זה נקרא פנטרומטר. אתה דוחף אותו כל הזמן ויש לך שנתות כאלה שהוא מראה לך מתי זה מתאים, מתי פחות מדי. ואז אתה צריך לבדוק 1,300 מ' אורך על איזה 100 מ' רוחב, לבדוק ממש יסודית. זו הייתה חתיכת עבודה, עבודה שלוקחת זמן. ואז פעם שבדקת את זה, גם אם האדמה מימין או משמאל נראית בדיוק אותו דבר, אסור לך להנחית, אלא רק במקום שאתה סימנת.

אז עשינו את זה לא יודע כמה פעמים, למעלה מ-10 פעמים. זו בדיקה, הכנת המסלול, זה כל התהליך של יצירת הקשר, המטוס באוויר, לילה, אין תאורה, אין כלום, יש רק קשר רדיו ומשהו שמשדר את המיקום שלך. ואז ברגע נתון, אתה צריך לפזר את התאורה. עשינו את זה כמה שצריך, 10 פעמים אולי יותר באימון. זה מתיש מאוד, אבל בסדר, הם הגיעו למסקנה שהכל בסדר.

[מוזיקה]

יובל: המספר הבא שאתם עומדים לשמוע, הוא איש המוסד לשעבר י.ג. אביו של י.ג נהרג במלחמת השחרור. אימו חזרה לארץ הולדתה, אנגליה, אך שבה למדינת ישראל. י.ג הפך לאיש מוסד ובגיל 28 עזב את הארגון. הוא התקבל לקורס טיס והפך לטייס קרב. די מהר לאחר מכן, הוא נפצע בתאונת אימונים. לאחר כמה שנים בחיל, י.ג חזר לשורות המוסד. הוא שהה בסודן יחד עם דני לימור ואח"כ החליף אותו בתפקיד.

י.ג: בשני המבצעים האוויריים הראשונים שהיו בקרתגו, כשחיל אוויר היה צריך לעבוד מול הצוות שם, הצוות של המוסד, זה קצת חרק. זה עבד בסדר, בסוף המבצעים בוצעו כי כל הלוחמים היו חבר'ה מהשייטת, לא חבר'ה מחיל אוויר, לא חבר'ה שמבינים אווירונים. ובכל זאת צריך לעשות איתם איזשהו נוהל, איזשהו סידור איך עובדים, תדרוך מבצעי.

היה להם מוזר לחיל אוויר. ופתאום הם מבינים שיש בכנופייה הזאת של החבר'ה מהשייטת, פתאום מופיע טייס אחד, אני. אמנם לא טייס תובלה ברוב עוונותיו, אבל טייס קרב. לפחות יודע לאיזה כיוון האווירון טס, אפשר לדבר איתו. תוך כדי המבצעים הימיים התחלנו לחפש ומצאנו מקום שהוא לא רחוק מאזור שנקרא חאשם אל ג'רבה שיש שם מכ"מים בסיס טילים ומכ"מים של הצבא הסודני. אבל לא רחוק משם מצאנו מקום שאפשר להנחית מטוס במדבר.

חאשם אל ג'רבה זה בערך 160 ק"מ מגדרף, ממחנות הפליטים לכיוון פורט סודן. כי אם אנחנו מצליחים להפעיל את הדבר הזה, זה פותר לנו שתי בעיות קרדינליות. קודם כל, זה חוסך לנו את הנסיעה הנוראית הזאת של 800 ק"מ שהיא רק סטטיסטיקה שעובדת נגדנו. גם מבחינת תאונות דרכים, גם מבחינת מחסומי דרכים וזה פותר לנו את העניין הזה.

יובל: להמחשת הסכנות בדרך, מתאר י.ג אירוע שהיה בתחילת שהותו בסודן באחד המבצעים של אוניית חיל הים "בת גלים".

י.ג: המבצע הימי הראשון שהשתתפתי בו, בכלל הירידה הראשונה שלי לסודן היה מבצע שנקרא "נמל בית 6". כל המבצעים הימיים נקראו "נמל בית". זה מבצע שהוא לא היה חלק לגמרי. אחרי שאספנו את היהודים והסתתרנו כל היום בוואדי כמו שהיו עושים בכל המבצעים הימיים, ירדנו לאזור החוף וכשעקפנו את פורט סודן, התלבש לי על הזנב, אני הייתי במאסף, דני היה ברכב הראשון. התלבש לנו רכב של הביטחון הסודני על הזנב שלי וצפצף, אותת באורות שאני אעצור. הוא לא יכול לעקוף כי הדרך בנויה שם שאם אתה לא יושב בדיוק על הציר, על הקוליס מה שנקרא, אתה יורד ימינה, שמאלה, אתה שוקע מיד כי זה חולות טובעניים כאלה, מלחות.

אז הוא לא יכול היה לעקוף אותי, אבל הוא עשה הרבה רעש וצפצפות וכו'. הודעתי לדני בקשר שיושבים לנו על הזנב. העסק הזה נמשך איזה 20 דק' שבמבצע עם כל האדרנלין שזורם, זה נצח, זה המון, המון זמן. נכנסנו ללחץ מה עושים? כולנו עם טנדר טויוטה סגור מאחורה עם ברזנט, מלא יהודים בפנים. אמרתי אני אתן ברקס, אבל אז הוא יעוף לתוך הטנדר מאחורה ויראו את היהודים שם, לך תסביר.

ואז דני מתקשר לשייטת ומבקש מהם לעלות לחוף ולהשכיב מערב על הציר ולהשמיד את הרכב האחרון בשיירה שלנו. אני התערבתי ואמרתי "לא את האחרון, את החמישי" כי אני הייתי אחרון. נגיד קורית לו תקלה, הוא עוזב אותנו חצי דקה לפני המארב ואנחנו לא מספיקים להודיע, פתאום אני נהיה האחרון. אמרתי "לא, לא, תספרו היטב, הרכב החמישי".

אחרי 10 דק' הוא נעלם לי מהמראות, עלינו על גבעה, הוצאנו אמצעי ראיית לילה. הסתכלנו, כלום, נאדה, לא היה שום דבר. הודענו לשייטת שאפשר להרגיע. פינינו את היהודים, הסתלקנו לשינה, אף פעם לא עשינו נסיעות ארוכות במבצעים לא ימיים ולא אוויריים כי היינו שפוכים. היינו רק מסתלקים כמה קילומטר מאזור הפשע ומתרסקים לשינה. למחרת בדרך חזרה לכיוון פורט סודן, ראינו את הרכב של הביטחון עם שני צמיגים תוצרת מקומית מפוצצים ועקבות של שני קצינים הולכים רגלית משהו כמו 22 ק"מ חזרה לפורט סודן. יכולנו רק לדמיין שהם בטח קיללו את האמאמא של הצמיגים הסודניים המחורבנים שהתפוצצו להם ולא הבינו שאם לא היו מתפוצצים להם הצמיגים, מצבם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הם היו מסיימים כנראה כמזון לכרישים או משהו דומה.

יובל: ונחזור לנושא דבריו של י.ג, מדוע היה זה רעיון טוב להנחית מטוסים בלב המדבר הסודני?

י.ג: במדינה שהיא רווית בדואים, להסתתר יום שלם בוואדי עם עשרות או מאות יהודים, סטטיסטית, בסוף יגלה אותך בדואי. אם זה שרד 8 מבצעים ימיים ושני מבצעים אוויריים כי בקרתגו גם החבר'ה הסתתרו בוואדי יום שלם, אז אם זה שרד את זה, זה לא היה שורד בהמשך. אם אתה מצליח למצוא מנחת כזה קרוב, אתה מעמיס את היהודים, נוסע שעתיים, נכנס לשטח, מנחית את המטוס, הכל באותו לילה, זה תענוג אמיתי, לוקסוס אדיר. התחלנו להתכונן למבצע הזה. תוך כדי המבצעים הימיים, התחלנו לשאוף למבצע הראשון שהוא בר בשטח.

דורון: דורון אלמוג, אלוף במיל', יושב ראש עלה נגב נחלת ערן. בין השנים 1983-1988 מעורב בהבאת יהודי אתיופיה דרך מדבריות סודן. יש לי בעצם שם שתי תקופות. תקופה אחת זה בין אוגוסט 1983 ועד 1985 כשאני מפקד יחידת שלדג. ותקופה שנייה, בין 1985-1988 כשאני מקים בתוך מפקדת חיל האוויר, מקים גוף למבצעים מיוחדים.

[מוזיקה]

דורון: התקופה הראשונה שאני מפקד יחידת שלדג, אנחנו שותפים לסדרה של מבצעים. ההרקולס הוא מטוס קרב, מטוס תובלה קרבי. הוא בנוי לנחיתה במדבריות, הוא בנוי לנחיתה במקומות קשים, לאו דווקא מסלולי אספלט. ואין בו כורסאות ישיבה כמו שיש במטוסי נוסעים. המשטח המרכזי בהרקולס, כולו מרופד במזרונים כמו שאני מניח שאתה מכיר מהשירות בצה"ל. היו מזרונים צה"ליים כאלה עם כיסוי בד ירוק. מרפדים את כל קרקעית ההרקולס במלא מזרונים כאלה והתכנון הוא שהיהודים שאנחנו מביאים ישבו צפוף, צפוף אחד ליד השני. ובכל מטוס הערכנו שנוכל לקחת לפחות כ-200.

החלק שלנו בעצם מצטמצם למפגש הזה עם היהודים שמגיעים במספר משאיות. בפועל, משימה די מורכבת. יש חשש לגורמים עוינים שיחבלו על הקרקע עוד לפני; יש חשש שלתוך קבוצות היהודים יסתננו גורמים עוינים, טרוריסטים, באפריקה היו פיגועים; יש חשש שהכל ידלוף; יש חשש שיהיה מארב, שניתקל עם כוחות סודנים, עם כוחות צבא, הם יתקלו; יש חשש שמטוסים שלנו בנחיתה במקום שטייס אף פעם לא נחת שם ויכול להיות שיישבר ונמצא את עצמנו עם הרקולס, מטוס גדול עם חוסר יכולת להמריא משם.

אז יש פה לא מעט סכנות במבצע כזה. מסביב יכולים להיות הרבה מאוד אירועים, מה שקוראים בעגה המקצועית "מקרים ותגובות". מעבר לזה, כשמטיסים כ"כ רחוק, מרחק של כמה אלפי קילומטרים, זה לא מבצע רק של טייסת הרקולסים. יש יחידות מודיעין של חיל האוויר, יש יחידות ל"א, יש יחידות האזנה להקשיב לכוחות אוויר אחרים. יכול להיות מצב אולי שהדלק לא יספיק ויכול להיות שצריך להיערך לתדלוק; יכול להיות שיהיה קרב; יכול להיות שנצטרך להיערך לשהייה בשטח של יום, יומיים, שלושה. יש פה שורה שלמה של תרחישים, מקרים ותגובות, שדורשים הכנה.

ואחר כך יש תהליך הכנות משותפות, מבוצעות כאן בארץ. משותפות חיל אוויר, שלדג, אנשי מוסד. זה אומר שאנשי המוסד שנמצאים בשטח באים אלינו, נותנים לנו את המידע מהשטח, מה קורה שם? על מה מדברים? על איזו קבוצת אנשים? איזה רכבים? לוחות זמנים, מתי הם יגיעו? כמה זמן ייקח כדי לרכז אותם? כמה זמן הנסיעה? אפשרויות שיהיו שיבושים תוך כדי הנסיעה שלהם. אולי להם יהיו היתקלויות, תקלות והם יצטרכו לדחות ב-24 שעות או אולי לדחות יותר בשבוע או שבועיים מכל מיני סיבות: מזג אוויר, בוץ, גשמים, ערפל, כוחות צבא שמגיעים לשם. בלת"מים מה שקוראים, בלתי מתוכנן. אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה וכבר למדנו במבצעים מיוחדים, תמיד יש הפתעות.

אז המפגש עם אנשי המוסד שמגיעים מהשטח אלינו, בד"כ אלינו זה לשלדג. מגיעים ליחידה, נותנים לנו את המודיעין, נותנים לנו תצ"קים. מכינים איתנו ביחד תרגילי מודל. זה אומר לבחור פיסת אדמה בנגב ולהחליט לבנות שם משהו שידמה. אנחנו בד"כ נוחתים במקומות שכבר חיל האוויר נחת, אבל אנחנו מנסים לדמות משהו דומה, מדבר בנגב.

י.ג: המבצע נקרא "קרוב רחוק". הוא מתוכנן ליוני 83'. לקראת כל מבצע אווירי, גם המבצע הזה, אנחנו מתאמנים. אנחנו מתאמנים בארץ, חיל האוויר מתאמן בארץ. אנחנו מתאמנים מול חיל האוויר. ואז לקראת המבצע או ממש לקראת יציאתנו מהארץ, יש מה שנקרא מודל. מודל זה חזרה כללית. זה אחד לאחד מבצע שנעשה איפשהו בנגב. אותם מטוסים, אותם מספרי זנב, אותם טייסים, אותם לוחמים שלנו על הקרקע, אותם סימונים, אותם קודים בקשר, אחד לאחד.

נתן: ממש נוחתים במדבר.

י.ג: ממש כן, חוץ מיהודים. אם היינו יכולים להביא את היהודים למודל, כבר היינו משאירים אותם בארץ, לא היינו צריכים להביא אותם מסודן. אז חוץ מזה זה אחד לאחד. ובתום האירוע הזה, אם המודל הוא הצלחה כמובן, אנחנו נוסעים לנו לאירופה, הלוחמים של המוסד, מחליפים דרכונים, עושים מה שעושים, יורדים לסודן והמפגש הבא עם המטוסים זה בליל הביצוע. עכשיו, חיל אוויר לקראת מבצע " קרוב רחוק" הוא בלחץ אטומי. זו פעם ראשונה שהם הולכים לנחות על מסלול בר בשטח מחוץ למדינת ישראל. אגב, הוראות האימונים אז של חיל אוויר בארץ אמרו "לא ינחת מטוס הרקולס, קרנף, על מסלול עפר בלילה שהוא לא נחת עליו ביום".

זה היו הוראות האימונים. פה מדברים על מבצע, אלפי קילומטרים מהבית, לחץ גדול בחיל האוויר. גם זה שאיתר את המבצע, זה לא בדיוק המקצוע שלו. קיבל איזושהי הכשרה כזו או אחרת, אבל זה מה שיש ומתקדמים במבצע. בערך שבועיים לפני שאנחנו יוצאים מהארץ, חיל האוויר מקבל רגליים קרות. הוא אומר, "סליחה, פוס, יש לנו תנאי חדש למבצע. אנחנו רוצים שיהיה עם הכוח של המוסד בסודן על הקרקע, קברניט מטוס הרקולס מחיל האוויר".

אמרנו להם "תראו, זה לא פיקניק של ויצו או טיול של אמהות עובדות, זה ארץ אויב. הוא לא יכול לבוא, הוא יכול להיות נחמד, יכול להיות מוכשר, יכול להיות טייס טוב, אבל זה לוחמים, ארץ אויב, זה אנשים שמקבלים הכשרה, אי אפשר." והתחילו ויכוחים. אבא שלי שוטר, אמא שלי פה. ואז המוסד אומר לחיל אוויר "אם תמצאו קברניט הרקולס שמדבר שפה זרה ברמת שפת אם, נשקול". היינו בטוחים שלא ימצאו, מצאו. חמישה ימים בערך לפני שהכוח שלנו יוצא מהארץ, מביאים למוסד בחור נחמד, מדבר ספרדית, הוא מאורוגוואי, הוא קברניט הרקולס. הוא נוסע אתכם לסודן.

עכשיו יש בעיה. אי אפשר, צריך להכשיר אותו ויש חמישה ימים. אי אפשר לדחות את המבצע כי הכל כבר מתואם עם קבוצת תיירים שבאה לכפר הנופש לצלול ואנחנו בגלל זה נכנסים לסודן להדריך את התיירים. זה כבר כדור שלג שמתגלגל ואי אפשר לעצור אותו. לוקחים אותו לטובי המוחות של מחלקת ההדרכה של המוסד ואומרים, "תראו, זאת הבעיה. יש לכם בחור, יש לכם חמישה ימים. לוחם גדול לא תעשו ממנו, אבל תנסו למזער נזקים, משהו מינימלי". טיכסו עצה ואמרו "הדרך היחידה לטפל בעניין זה להפחיד אותו עד מוות". למה להפחיד אותו עד מוות? כי אם הוא ירד לסודן מאוד מאוד מפוחד, אז גם אם תהיה איזושהי תקלה, הוא יהיה מראש כ"כ מפוחד שהוא ייבהל ואז הוא לא יעשה נזקים, דברים שיכולים להזיק למבצע.

אמא הונגריה של אחד הלוחמים שלנו אמרה, היו לה אמרות נורא יפות. היא אמרה פעם "יותר טוב לפחד, מאשר להיבהל". אגב, היו לה הרבה משפטים יפים. אני אגיד לכם פה, תחתכו את זה אח"כ אם אתם רוצים. זה שימושי לחיים. היא אמרה למשל על מישהו, "הוא משקר, אפילו שהוא שואל". או שהיא אמרה "אהבה שאתה נותן למישהו, אף פעם לא הולך לאיבוד. במקרה הכי גרוע הוא נותן את זה למישהו אחר". זהו לשימושכם. לא יודע אם תשתמשו בזה. שימושי לחיים.

בקיצור, על סמך האמירה הזאת "יותר טוב לפחד מאשר להיבהל", הם פשוט הפחידו אותו. אמרו לו "אתה נוסע לסודן", הראו לו תמונה שלי. אמרו לו "זה המפקד שלך בנסיעה הזאת, אתה נוסע איתו ואתה לא עושה שום דבר לבד ולא חושב לבד ולא יוזם שום דבר לבד ולא מדבר עם אף אחד, כלום. אתה נוסע כמו עוד מזוודה שלו". ככה פמפמו אותו חמישה ימים, בסוף קיבלתי אותו. נסענו לאירופה. אני עשיתי את כל מה שצריך לעשות. לבדוק שלא עוקבים אחרינו וזה הוא לא ידע, הוא לא מכיר וכל הקטע המבצעי היה כמובן עליי. באיזו סמטה אפלה החליפו לנו דרכונים וירדנו לסודן.

אני העברתי אותו ביקורת דרכונים כי השוטרים בסודן מדברים אנגלית או ערבית, אני הסתדרתי בשתי השפות, הוא, אסור היה לו לדבר. אז אמרתי הוא לא מדבר אף שפה. הלכנו לאיזה בית מלון, לקחנו מונית שלקחה אותנו למשפחה שמשכירה לנו כלי רכב. בין שאר הדברים שלא עובדים בסודן, גם אין שם חברות להשכרת כלי רכב כי סודן, לא יודע אם סיפרו לכם, זו לא מדינה, זו תקלה. אין שם כלום בעצם. לא ברור איך זה מתקיים העניין הזה.

אז בגלל שאין חברות להשכרת כלי רכב, יש משפחות שיש להן רכב שהוא, המילה "טוב" גם כן לא רלוונטית בסודן, הוא שמיש. רכבים בסודן נחלקים ל-3 דרגות מבחינת רמה. יש חרא, יש שמיש מינוס ושמיש. שמיש זה הכי טוב שאפשר למצוא. אז משפחה שמשכירה רכב שמיש. נסענו המשפחה, התיישבנו שם. אמרתי "זה קוראים לו פדרו", ככה קראו לו. "הוא לא מדבר אף שפה", אז הוא ישב ושתק כמו שאמרו לו, לא התערב. ואז נפתח השער ונכנס עוד איש לבן לחצר, שאני רואה אותו ומזל שהיה חושך, התכסיתי זיעה קרה.

עוד איש של המוסד שנמצא בסודן בפעילות שונה, פעילות שאמורה להיות ממודרת לחלוטין מהפעילות שלנו. עכשיו זו תקלה עצומה ד"א, אתם אולי לא חיים את עולם הריגול, אבל זו תקלה מבצעית סופר, סופר חמורה ששתי פעילויות שאמורות להיות ממודרות זו מזו, שוכרות רכב באותו מקום, שזה חוט שמקשר שני דברים שאמורים להיות לא מקושרים. אם יש תקלה באחד המבצעים, באה משטרה, חוקרת מאיפה הרכב מגיע, מי בעל הרכב, למי אתה משכיר? טק! יכולים להפיל על הדרך עוד מבצע.

אבל באותו רגע לא היה לי מה לעשות עם זה, אז שיחקתי את המשחק. בעל הבית ואשתו הכירו לי את האיש החדש שמגיע. לחצתי לו את היד, הוא הכיר אותי מהפעילות הקודמת שלי במוסד מהרבה שנים. אנחנו לוחצים ידיים והטייס הרקולס גם לחץ לו ידיים, אבל לעומתי, הוא לא היה צריך לעשות הצגה כי הוא באמת לא מכיר את האיש הזה שנכנס. הוא מתיישב איתנו בגינה ובעל הבית ואשתו מתנצלים ונכנסים לתוך הבית להביא קפה, תה, קוקה קולה, סוכריות וכו'. נשארנו שלושתנו בגינה. אני הייתי אז קצת פרחח.

אני פונה לאיש המוסד השני ואומר לו באנגלית כמובן, הוא היה קנדי, אני הייתי בריטי, אומר לו "מה אתה עושה בסודן?" אז הוא אומר "אני מייבא ציוד רפואי" סיפור הכיסוי שהיה לו. הוא שואל אותי "מה אתם עושים בסודן?" אני מישיר מבט ואומר לו באנגלית "We are spies".

תחשבו על קברניט ההרקולס הזה שהוא גם ככה מפוחד עד מוות והמפקד שלו האחראי עליו אומר לאיש זר שאנחנו מרגלים. הוא היה בטוח שאני התחרפנתי לגמרי. הבחור השני מהמוסד שמכיר אותי הרבה שנים שומר פוקר פייס ואומר "Oh interesting, של מי?" אז אני אומר לו "Israel, אנחנו מרגלים ישראלים". אדון קברניט כבר רואה את עצמו תלוי על גרדום בכיכר המרכזית בחרטום, עטוף בסמרטוטים לבנים, כתוב בערבית. הוא היה בטוח שזה הסוף שלו. הגיעו בעל הבית ואשתו, שמו את הכיבוד, הוא לא אכל, הוא לא שתה, רק חיכה, בדק את הגובה של הגדר שיוכל לקפוץ ולברוח. בקיצור, לחץ גדול. הוא באמת לא הבין מה קורה.

בסוף אנחנו נכנסים לאוטו ומתרחקים, הוא פותח עליי פה בצעקות היסטריות. אומר לי "מה? אתה מטורף! אמרו לי בקורס שאתה מטורף! אבל ככה? מה אתה עושה בדיחות עם איזה איש זר? מספר לו שאנחנו מרגלים? אם הוא היה לוקח את זה ברצינות זה היה יכול לשרוף את כל המבצע! אתה לא נורמלי!" איזה 10 דק' הוא צעק עליי. בסוף אמרתי לו "חיים, שתוק". קראו לו חיים. גם היום קוראים לו חיים. -"בקורס הזה שעשית של החמישה ימים שלימדו אותך להיות לוחם, מה אמרו לך לעשות אם אני מת? מת? קרב יריות, תאונת דרכים, אתה נשאר לבד בסודן." הרי אין לבחור כל כישורים מוסדיים, מה לעשות?

הוא אומר "אמרו לי ללכת למלון זה וזה, לחדר זה וזה, לדפוק בדלת ולהגיד סיסמא". אמרתי "אוקיי, הבחור שישב איתנו בגינה, שדיברנו איתו, הוא זה שגר במלון הזה בחדר זה וזה." מה שעשינו, כיוון שבאמת אין לו שום כישורים מוסדיים, אז אמרנו למקרה של פיקוח נפש אמיתי, כן נחבר אותו למישהו מפעילות אחרת שיעזור למלט אותו, יעזור לו לצאת מהמדינה.

שנים אחרי זה הייתי בחופשת פסח בלונדון עם אשתי. אנחנו עומדים ליד דלת של מעלית במלון. נפתחת הדלת, יוצא אדון קברניט הרקולס עם אשתו ושתי הבנות. היום הוא קברניט ב"אל על". נעצר, מסתכל עליי, אומר לאשתו, "את רואה אותו? את רואה את כל השיער הלבן שלי? זה הכל הוא עשה לי".

ככה התחיל מבצע "קרוב רחוק", המבצע הראשון האווירי שחיל אוויר נוחת בר בשטח וזהו, ניגש למבצע עצמו כי הוא מבצע שהסתבך גם כן. בד"כ הסיפורים על המבצעים שעוברים חלק הם פחות מעניינים. אז מבצע "קרוב רחוק" הוא מבצע ראשון שאנחנו עושים אותו בלילה אחד. אין את כל הנסיעה הארוכה, אין הסתתרות יום ועבודה בלילה שלאחריו, עושים הכל בלילה אחד.

נתן: כמה זמן לוקח ה-160 ק"מ ממחנות הפליטים?

י.ג: שעתיים סדר גודל. שעתיים ועוד איזה חצי שעה נסיעה לתוך השטח. באים, פוגשים את הפעילים, הם אף פעם לא יודעים שיש מבצע. מפגש שגרתי של יום שישי. ואז אומרים להם "הערב יש מבצע". לוקחים אותם לאיזו נקודת איסוף, כל פעם מקום אחר כדי שלא ידעו מראש לאן שאם מישהו עוצר אותם וחוקר אותם שלא יסגירו פעילות. אנחנו מסתלקים, חוזרים אחרי שעתיים, הם מגיעים, מעמיסים את הרכב.

דני הוא המפקד עדיין של המבצע הזה. דני לימור. ואנחנו מתחילים לצאת לדרך ויורדים מהכביש למנחת, דני מוביל. אני נשארתי על הכביש כחסימה כי אמרתי כבר שסודן היא מדינה חד כבישית, אבל כל שאר המדינה זה אוטוסטרדה. הבדואים נוסעים לאן שהם רוצים ופחדנו שאיזה בדואי ייכנס ויראה את הפעילות, אז אני נשארתי כחסימה בשלב ראשון ליד הכביש. אחרי זה הצטרפתי לכוח. דני הוביל את הכוח פנימה. זה ימים שאין GPS, אין כלום. זה ניווט כמו שלמדנו כשהיינו חיילים. זה כוכבים, זה מצפן, זה ניווט אמיתי. השארנו גל אבנים שם ביום בתחילת מה שאמור להיות המנחת.

יובל: זהו שוב איש המוסד ומפקד המבצע, דני לימור.

דני: טעיתי בניווט ופספסתי את הפנייה ואני לא רואה את גל האבנים. ואז הטייס כבר מתקרב לפיינאל. עכשיו הוא לא יכול שם, או שהוא נוחת ולוקח או שהוא לא נוחת וחוזר ריק. עכשיו, באוויר היה חפ"ק שישבו שם מי לא. ישבו שם איציק מרדכי שהיה קצח"ר וישב ראש המוסד וישב המפקד שלי, אפרים הלוי. וישבו לא יודע מי, חיל האוויר, כל מיני גנרלים. ואיציק, שאותו גם אני מכיר מהצנחנים כי כשאני הייתי בקורס קומנדו, הוא היה מדריך חבלה. אני הייתי עם יה יה בקורס קומנדו. רקע ירוק. האמת שהשם האמיתי זה קורס לוחמה זעירה. אני הייתי מחזור ג'. [צוחק] איציק היה מדריך חבלה, אז הכרתי אותו. בתור קצח"ר כשזה מבצע משולב, אז הוא המפקד.

האנגלית שלו זה כמו הסינית שלי בערך, קראו לי "טומי" בקשר. "Tommy where are you? What's happening?", דברים כאלה. עד שבשלב מסוים אמרתי, "can't hear you" ופשוט סגרתי את הערוץ כי רציתי לשמוע את הטייס.

עכשיו, אני מגיע למקום ואני רואה שזה לא זה, חושך מצרים, לא רואים כלום. אמרתי, אני חייב לשחזר את כל הסיפור מהכביש וחזרה. הורדתי את כולם. קפצתי אני לבד לרכב שלי, טסתי לכביש. חזרתי על עקבותיי בכביש, חיפשתי את מקום הפנייה כי ידעתי בדיוק איפה אני צריך לפנות מהכביש פנימה ואיזה אזימוט, כי הכל היה מדוד. מדדתי את זה בחזור, עכשיו אני צריך בחזור. למה היה לי בכלל את התקלה הזאת? כי היה איחור בחבר'ה הצעירים שהביאו לנו את היהודים למפגש, איפה שחיכינו עם הרכבים. התעכבו המון זמן כי הם נתקלו בפטרולים של הצבא ואז הם שכבו הרבה זמן בלי לנוע, בלי לזוז.

צריך להגיד שתמיד כשמדברים על מה הם עשו, לך תסביר חבר'ה בני 16-18 מובילים לך איזה 180 יהודים כולל ילדים ותינוקות ונשים בהריון בתוך שטח איזה ואדי, כמה קילומטרים טובים שצריך לחצות גם כביש ראשי, גם כל מיני פטרולים כאלה ואחרים ומעולם לא נתפסו. והם לא עברו טירונות בגולני, אתה מכיר פססט לרדת, פססט לרדת, הם השתלטו על העניין. אבל הם איחרו ואני נכנסתי לפיגור בלוח הזמנים.

המרחק אמנם לא היה מי יודע מה גדול כדי להגיע, היה מחסום אחד לעבור. אז חזרתי לכביש, מצאתי את המקום והתחלתי לנסוע בחזרה. אני בקשר עם הטייס ואני אומר לטייס "כמה זמן יש לי?". אז הוא אמר לי " 7 דקות, 8 דקות" אז אני מכריח את עצמי לא לנסוע מהר, אפילו עצרתי כל כמה זמן, ירדתי מהאוטו כדי לקחת אזימוטים עם המצפן. לפעמים המצפן מושפע מהמתכת. הגעתי בול. בול!

עכשיו איפה הוא היה? בערך 200 מ' מהיהודים. אבל כמו שאמרתי קודם, זה לא בגלל שהגעתי לאזור, אני יכול עכשיו להכין את המטוס. רק אם אני מגיע לגל האבנים. ואז נתתי צעקה, כולם באו בריצה. עכשיו אני בקשר עם הטייס, הוא אומר לי "אני בפיינל, אתה חייב עכשיו". אמרתי לו "אין לי זמן לשים לך פנסים לאורך המסלול". אז הוא אמר לי "תקשיב טוב, אתה הולך לתחילת מסלול, פונה עם האורות לכיוון הנחיתה ושם אורות גדולים".

יש לו את תחילת המסלול, אין לו את כל המסלול כי האורות הגדולים של ג'יפ כזה, זה היה לנד קרוזר טויוטה, לכמה הוא מגיע? 100 מ'? 150 מ' נגיד, אבל זה נותן לו את הכיוון, נותן לו קו. אחד הדברים שלא הספקנו זה להדריך אותם לקראת מה הולך להיות, שזה דבר מאוד חשוב כי זה נורא מפחיד כל העניין הזה.

י.ג: ודני פקשש בניווט ופספס את גל האבנים, המשיך כמה קילומטרים וחזר. הלך לאיבוד זמן יקר פה והמטוס כבר מבקש אישור נחיתה. אין סימונים, אין פנסים, אין כלום. פיצלנו את הכוח לשניים. חלק רצו לשים את הפנסים, חלק הורידו את האנשים ברכבים. עכשיו להבדיל ממבצעים אחרים שיכולנו לדבר עם האנשים כי היה לנו זמן כמו במבצעים הקודמים כי במבצעים האוויריים הקודמים כשהמטוס הגיע ב-2 בלילה, הכוח של דני כבר היה במנחת ב-7-8 בערב. היה זמן להכין את האנשים. פה לא היה זמן לכלום.

תוך כדי הורדה של אנשים מהרכבים, המטוס נוחת ונעמד עם הזנב אל האנשים, ארבעה מנועים עובדים. רואים בלילה חשוך בסודן ארבע לשונות אש יוצאים מהמנועים וזה מעיף אבק וחול. זה מפחיד גם למי שיודע שזה אמור לקרות, בטח לאנשים שאולי מעולם לא ראו מטוס וגם אם ראו מטוס, לא הבינו אולי שזה מטוס. הם עשו את הדבר הכי טבעי שהם יכלו לעשות, הם קמו ונפוצו לכל עבר.

בכל מטוס ירדו חבר'ה משלדג שהתפקיד שלהם היה בעיקרון לאבטח את המטוס כשהוא על הקרקע, לפרוש אבטחות מסביב ובתום ההעמסה של היהודים, להתקפל פנימה ולטוס עם האווירון. מפקד שלד באותו זמן היה דורון אלמוג. הוא גם במקרה היה מפקד של הכוח שבא עם המטוס לסודן. ואמרנו לו "דורון, עזוב עכשיו את כוחות הביטחון הסודניים, זה לא מעניין אותנו, צריך למצוא את היהודים".

[מוזיקה]

דורון אלמוג: בזמן השהייה על הקרקע גם צריך לקיים תצפית על כל הסביבה ובעצם אנחנו ממקמים על החלק העליון של ההרקולסים, מבחוץ מכשירי תצפית מיוחדים.

נתן: לראייה בלילה?

דורון אלמוג: כן פליירים כאלה, מכשירי תצפית, הדמיה שנותנים לך טווח של מאות מטרים, זה יכול להיות הרבה יותר, תלוי בסוג המכשירים. את המכשירים הכי משוכללים שיש לנו כדי לתת תצפית היקפית לראות אם מישהו מתקרב, אם יש איזושהי סכנה וגם לראות את נקודות הריכוז של היהודים שמגיעים עם אנשי המוסד. תיקח בחשבון שחלק מהיהודים, אולי כולם אפילו, במבצע מסוים לא ראו אווירון, לא ישבו אף פעם באווירון, לא המריאו בלב המדבר ופתאום קולות משמיים שאולי יותר מכל מזכירים את הקולות של מעמד הר סיני.

פתאום רעש לא נורמלי ויורדות ציפורים ענקיות ורצות שם בלב המדבר והמון אבק. דלת אחורית של הרקולס יורדת למטה. בפנים אור אדום. פתאום יש איזה חדר עם אור אדום כזה ויוצאים משם אנשים החוצה. המחזה הזה יכול להיות מחזה מאוד מפחיד, הם פשוט בורחים. התצפית שלנו עם מכשירי ראיית הלילה עוזרים לנו כדי להביא אותם, לאן הם ברחו. הם ממש מבוהלים.

י.ג: התפתח מחזה סוריאליסטי. תחשבו אישה יהודייה רצה יחפה עם תינוק על הגב ורץ אחריה לוחם של שלדג עם חגורה ונשק והעלינו לגג של המטוס תצפיתן של שלדג עם מכשיר ראיית לילה מאוד גדול והוא נותן הוראות, ימינה, שמאלה. באיזשהו שלב הלוחם נותן זינוק על הגברת ומפיל אותה על הקרקע ועם רגליים בועטות מביא אותה למטוס, זורק אותה פנימה ויוצא למרדף חדש. וככה במשך 25 דק', בערך 10 לוחמים של שלדג ו-6 לוחמים שלנו מתרוצצים בשטח לחפש יהודים. באיזשהו שלב ההוא מלמעלה, התצפיתן שעומד על גג המטוס על הכנפיים אומר "זה בסדר, אין יותר יהודים, המדבר נקי".

אוספים את השלדגיסטים, מכניסים אותם פנימה. המטוס ממריא, אנחנו אוספים את הפנסים, מטשטשים עד כמה שאפשר. מופיעה גברת מן המדבר. מדברת אמהרית שוטפת, אין לנו מושג מה היא אומרת, מנפנפת לשמיים. עכשיו יש לנו בעיה. אי אפשר להשאיר במדבר או להשאיר בסודן גברת שראתה מטוס של חיל אוויר נוחת. פתרון בית ספר הוא חד משמעי בעניין הזה. צריך להרוג אותה, לקבור אותה, אבל אנחנו לא באנו להרוג אנשים, באנו להציל אותם. אז עטפנו אותה בסמרטוטים, שמנו אותה באחד הרכבים, לקחנו אותה לחרטום, עברנו על בערך כל עברות בטחון מבצעים שכתובות בספר עברות בטחון ומבצעים של המוסד.

יובל: זהו איש המוסד, טרזן, דוד בן עוזיאל.

טרזן: אנחנו, כל צוות המבצע, מתחבר. האורות כבויים. בטנדר אחד האורות הקטנים דולקים. תכף תבינו למה אני אומר את זה. אני לא יודע להסביר למה אני מרגיש שמישהו עומד מאחוריי. אני מסתובב, עומדת אישה, מסתכלת דרכנו, לא עלינו. והיא אומרת באמהרית ומה שזכרתי. "ילדים, ילדים, ילדים", " ליג'וג', ליג'וג', ליג'וג'" והיא לא מפסיקה להגיד את זה. אמרתי "חבר'ה, היא נראית לי הסבתא, לא אמא, מה עושים?" ואז אמרנו נכניס אותה לטנדר, נסגור את הברזנט, אנחנו לא יודעים איך היא תגיב. היא יכולה עוד לקפוץ לאמצע הדרך ומלא מכוניות עם סודנים. נסענו לכביש ולא ידענו האם נשארו עוד אנשים. הגענו בצהריים לאיזשהו מקום לעצור לשתות משהו קר ואמרתי שאני אשאר לשמור. היא בטנדר, נשים את שתי המכוניות שלנו משני הצדדים שסודנים לא יחנו.

כשאף אחד לא היה בסביבה, כולם בפנים, לקחתי את הקלקר, היה מים קרים, יצקתי למכסה והכנסתי את היד מתחת לברזנט. היא נתנה לי כסף והיא לקחה ושילמה לי 25 סנט. אתם לא מבינים מה שאמרתי ואני אסביר לכם. באפריקה לא נותנים, משלמים על כל דבר. היא לא מבינה. אם אני נותן לה מים, אז היא משלמת על זה. וכדי שתבינו עוד טיפ טיפה הצידה, כששירתנו באתיופיה, באה אליי אמריקאית, אומרת לי "מה הם מטומטמים? אמרתי להם, יש לכם 10 תפוחים, נתת 6, כמה נשארו? הם לא ידעו. איזה מטומטמים." אמרתי לה "את מטומטמת, מי נותן? היית צריכה להגיד מכרת 6, כמה נשארו? היית מקבלת תשובה". -"אה באמת?" אמרתי לה "באמת".

אז היא שילמה. הגענו לחרטום להילטון. קראנו לאיש שלנו שהוא עסק בהוצאת אנשים בטיסות האזרחיות. אמרנו לו "תקרב את הרכב שלך, פתח את הדלת האחורית". פתחנו את הברזנט שלא יראו אותנו אנשי עסקים זרים ולא יראו אותנו נהגי מוניות. אני אומר לה באמהרית "ניי". היא מבוהלת, מסתכלת לשם, היא לא רואה אותנו בכלל. עלינו ובעדינות הורדנו אותה במרפקים והכנסנו אותה למושב האחורי.

ואז אני דוחף אותה כדי שהיא תשכב על המושב שלא יראו כי מעולם מבריאת העולם, נהג לבן לא לקח אישה שחורה מאחורנית, אין דבר כזה. ולא יכול להיות שהוא ייצא כשכל נהגי המוניות יראו שגברת שחורה, היא ישבה כמו הנסיכה ויקטוריה, הסתכלה ככה. דחפתי אותה, היא התיישבה. נחום תקום. עוד פעם דוחף אותה, היא מתיישבת וגם כועסת עליי. מסתכלת עליי מה אתה עושה? בפעם השלישית דחפתי אותה ולא הנחתי. עד שהיא הבינה מה שאני רוצה ונשארה. היא יצאה בטיסות.

אמרנו לוועד, "תקשיבו, תפתחו את העיניים, כי אם לא, נשארו עוד אנשים בשטח". ואז הבת שלה ולמה אמרתי האורות הקטנים? היא ראתה את הכיוון שנסענו, אחרת היא הייתה יכולה ללכת הפוך לתוך המדבר והייתה מתה ולכן הלכה לכיוון הכביש. היא הגיעה למחנה הפליטים ואנחנו ביקשנו מהצוות במבצע הבא "תוודאו שהיא עולה". הראשונה הייתה הסבתא והשנייה הייתה האמא. כלומר, הילדים, אני לא יודע כמה הם, לא יודע באיזה גילאים, אבל לפי הגיל של האמא, הם היו צריכים להיות צעירים מאוד. עכשיו תבינו שהילדים נשארים במטוס בלי הסבתא, בלי האמא, נוחתים בארץ. אתם מבינים את זה?

[מוזיקה]

י.ג: בשורה האחרונה יושבת במטוס של אייר פראנס ונוסעת לפריז. בינתיים מגיע אלינו מברק מהארץ שהגיע ילד בן 12 והוא לא מוצא את אמא שלו. כתבנו להם חזרה שהר הבית בידינו, היא נמצאת במטוס של אייר פראנס בדרך לפריז, שמישהו מהמוסד יתפוס אותה שם וישלח אותה לארץ ואכן כך היה, שלחו אותה לארץ ולוקחים את הילד לנתב"ג, שמים אותו בחדר אח"מים בנתב"ג עם קוקה קולה, סוכריות, עוגיות, התרגשות גדולה. המטוס נוחת והחברה של החולייה מהשב"כ בשדה מורידים אותה מהמטוס, לא הייתה בעיה לזהות אותה. מכניסים אותה לחדר עם הילד. הילד מסתכל ואומר "זו לא זאת". אמרו לו, "היא נחמדה, היא יפה". הוא אומר "אבל זו לא אמא שלי. עם כל הכבוד, אני רוצה את אמא שלי".

עכשיו מעבר לזה שהיום זה מצחיק אותנו, זה לא הצחיק אותנו אז בכלל כי זה אומר שנשארה במדבר עוד גברת שראתה מטוס של חיל האוויר נוחת שם והיא חשופה. היום אנחנו יודעים מה היה. שתי הנשים האלה התיישבו, התחפרו מתחת לשיח בצורה טובה, כ"כ טובה שההוא משלדג לא זיהה אותן למרות שהמקצוע שלו זה לזהות אנשים שמסתתרים. לא זיהה אותן ואמר שהכל בסדר. אחרי שהמטוס המריא, אחת מהנשים אמרה לשנייה, אני הולכת לאנשים האלה, הם נראים לי אנשים טובים, לא עשו שום דבר רע לאף אחד והיא באה אלינו. והשנייה אמרה "אני מפחדת, נשארת פה".

אחרי שהסתלקנו מהשטח, היא הלכה משהו כמו 20 ק"מ לכביש, לא ברור איך היא מצאה, זה חושך מצרים. הגיעה לכביש והגיעה חזרה למחנה. היום אנחנו יודעים שלקח לה 4 ימים לחזור למחנות הפליטים. לנו היה חשוב לדעת מה היא סיפרה כי צריך להבין שהפעילים שעוזרים לנו במחנות הפליטים, האתיופים הצעירים, הם לא יודעים לא אווירון, לא אונייה, אסור לדעת. מבחינתם, הם מביאים לנו את היהודים לנקודת איסוף והם רואים את היהודים עולים על משאית. המשאית נוסעת לירושלים. פחדנו כי אם בחורה כזאת באה ומספרת על אווירון, אפשר לסגור את הבאסטה כי זה מסכן אותם ואותנו. אין מה לעשות.

אז זה היה חשוב מאוד ומה שהפעילים אמרו שהיא חזרה ואמרה שהיה רעש גדול ורוח ועפו אבנים ואבק. או שלא היה לה בלקסיקון, באוצר המילים את המילה "אווירון" שזה יכול להיות, או שגם אם כן והיא ראתה בספר ילדים אווירון שזה דבר לבן, גדול, יפה ואנשים עושים שלום מהחלונות, אולי לא עשתה אפילו היקש בין זה לבין המפלצת שירקה אש ואבנים בלילה. אז במבצע הבא הוצאנו אותה והילד הסכים לקבל אותה והכל היה בסדר. אז זהו, מבצע "קרוב רחוק" היה ביוני 83'. מטוס אחד נחת ויצאו 166 עולים. באוקטובר 83' היה מבצע "דף פתיחה", שני מטוסים נוחתים, 308 עולים יוצאים לארץ.

תא"ל במיל' אגמון: לשנת 83', אתם צריכים לזכור שב-82' קצת היינו עסוקים במלחמת לבנון הראשונה ואחרי זה כל הטיסות שהיינו מאוד עסוקים בהן בהובלת חיילים לדמורומדמור ואספקה לכוחות שלנו שהיו בלבנון. חזרנו למבצעים המוטסים ביוני 83'. מבצע הראשון של נחיתה במדבר עם טייס שלנו שמאשר את המנחת על הקרקע עבר בשלום. והיה מבצע שהיה אמור להתקיים בספטמבר 83' שזה היה לקראת סיום התפקיד שלי כמפקד טייסת הציפור הצהובה. סיום שלי לקראת סיום תפקידי והייתי אמור לצאת לפו"ם באנגליה גם. נתנו לזה גם שם שקראו לזה "דף סיום".

נתן: בגללך?

תא"ל במיל' אגמון: כן. התכוננו אליו כשהיה מתוכנן שאני אוביל אותו ומי שהיה אמור להחליף אותי, ישראל, חבר שלי עוד מימי קורס טיס, יהיה טייס המשנה שלי. זה יהיה חלק מהכניסה שלו לתפקיד ואחרי זה הוא ימשיך ויעשה את המשך המבצעים. מכל מיני סיבות תמיד יש או מזג אוויר או מודיעין או איזושהי בעיה של אנשי המוסד בשטח, המבצעים נדחים וככה הם נדחו. את החלפת הפיקוד שלנו לא יכולנו לדחות וישראל כבר לקח את הפיקוד על הטייסת. אני הייתי בהמתנה לפני יציאה לחו"ל. יצא המבצע ואז הוחלט שבכל זאת נבצע אותו, אבל מפקד טייסת תמיד מפקד טייסת. הוא יהיה המפקד של המטוס, קברניט המטוס ואני אהיה טייס המשנה שלו, אני אבוא ואעזור לו וככה יצאנו לטיסה.

הגענו לשטח, הייתה כמות מאוד גדולה של עולים. שכחתי גם לציין שבמקום "דף סיום" קראו למבצע הזה "דף פתיחה" לכבוד המפקד החדש. הגיעה כמות מאוד גדולה של עולים. השיטה הייתה שאנחנו מגיעים, אנשים מחכים לנו בשטח שאמורים להגיע לפני זה. אנשי המוסד מרגיעים אותם, מושיבים אותם. ואז אנחנו מגיעים, נוחתים, מעמיסים אותם הכי מהר שאנחנו יכולים כי הזמן שאתה נמצא על הקרקע, אתה הכי פגיע, אין לך מה לעשות, אתה לא יכול לברוח, אין לך אמצעי הגנה.

אמנם היו איתנו תמיד לוחמי שלדג שהיו אמורים לעזור באיסוף, קודם כל לאבטח את השטח שלא יגיעו ואם יגיעו אז לתת לנו הגנה מסוימת ושהות להתארגן ולברוח וגם לעזור לנו להעלות את הנוסעים הכי מהר שאפשר על המטוס. העלינו את הנוסעים ואז יצאנו להמריא על אותו מסלול שנחתנו עליו שגם בגלל כמות הנוסעים וגם בגלל התשתית שכנראה לא הייתה מספיק חזקה, התחלנו לרוץ והמטוס בקושי אוסף מהירות.

[מוזיקה]

י.ג: סודן, רובה ככולה רמה מדברית חמה. זה המקום הכי חם בעולם. נכון שבלוב נרשמה פעם טמפרטורה יותר גבוהה, אבל בממוצע זה 50 מעלות בצל כל השנה ואין צל, חם. אנחנו באנו, היינו בנגב, בסיני, יודעים מה זה חום, לא דומה. באחד הלילות מטוס הרקולס שמנסה להמריא מאחד המנחתים שלי מתקשה בלאסוף מהירות להמראה והקברניט אומר לי "שמע, כנראה שבחרתם מקום לא טוב, קרקע רכה".

אמרתי לו "תבדוק אצלך נתונים, הקרקע כמו אספלט". הוא בודק נתונים, 2 בלילה, היום תרד אתה ב-2 בלילה למדבר, קח פליז ואולי עוד פליז ואם יש רוח אז עוד אחד וגם לא יעזור לך. 2 בלילה הוא מדד 37 מעלות צלזיוס. אז נכון שזה הרבה יותר קריר מאשר ביום, אבל המטוס, לא מעניין אותו טמפרטורה יחסית. מטוס הרקולס ב-37 מעלות צלזיוס לא עובד טוב, צריך לרוץ יותר כדי לאסוף מהירות כדי להגיע למהירות המראה כי האוויר יותר דליל, חם.

תא"ל במיל' אגמון: עכשיו צריך לזכור שבאותה תקופה היו לנו אמצעי ראיית לילה מאוד מוגבלים. למעשה, הטייס שמטיס שזה היה ישראל, הוא מטיס ומסתכל בעיקר על המדים שיש לו בתוך המטוס, לא רואה כלום החוצה ואני עם מן משקפת מאולתרת מאוד מפגרת, מסתכל החוצה על מנת לראות את תוואי השטח בחוץ ולראות שאין שום דבר מקדימה.

נתן: לילה?

תא"ל במיל' אגמון: מה זה לילה, כשהיינו עושים הרצאות וכשלפעמים היינו מספרים את הסיפור והיינו רוצים להראות מה זה לילה בסודן, אז היינו שמים שקופית שחורה. כי לילה בסודן זה לא לילה שחור, לילה שחור זה ת"א באמצע יום העצמאות לעומת הלילה בסודן. זה חשוך שאתה לא רואה את הפרצוף שלך אתה לא רואה. אני מסתכל החוצה ואני רואה שאנחנו מגיעים לקראת הפנסים האחרונים של המסלול והמהירות לא מספקת בשביל לנתק את המטוס. מסתכל ואני רואה שמקדימה אין שום מכשול, אין שום דבר, אני אומר לו "תמשיך". עוברים את זוג הפנסים האחרונים, ממשיכים לרוץ ומחכים שתגיע המהירות והמהירות עוד לא מגיעה. אני מסתכל ורואה לפנינו כמו שנאמר בול באמצע, בין העיניים, עץ.

בכל המדבר הזה של סודן, העץ הזה בחר להיות בדיוק באמצע של ההמשך של המסלול שאנחנו רוצים ממנו להמריא. פה אין ברירה, אני רואה שהמהירות קרובה. אני אומר לו "תמשוך", ז"א תנתק את המטוס מהמסלול. הוא מושך בכל הכוח שיש לו כי המהירות נמוכה, המטוס מרים את האף ואנחנו עוברים את העץ והמטוס נתקע באוויר. לא הייתה לו מספיק מהירות בשביל להמשיך ולצבור מהירות ואתה מרגיש שהמטוס חושב, רגע, אני רוצה להתרסק בחזרה על הרצפה או שזה לא מתאים לי כל כך? אתה לא יודע מה יקרה.

ואז אני אומר לו "תדחוף". למה אמרתי לו לדחוף? כי אם אתה דוחף, 4-5 מ' שהיינו, אתה אוסף עוד איזה קשר אחד במהירות, זה מה שהיה חסר לנו, פשוט לתת אוויר לכנפיים של המטוס על מנת שהוא לא ייפול. הוא אומר לי "אין לאיפה לדחוף". הוא ידע שאנחנו קרובים לאדמה. אני אומר לו "תדחוף!" בכל זאת היינו חברים טובים אז הוא שמע לי. הוא דחף קצת ובקיצור אתה רואה המטוס גבר על היסוסיו והתחיל לאסוף עוד קשר ועוד קשר, אסף לאט, לאט מהירות. וככה ניתקנו, הייתה לנו טיסה ארוכה של כמעט 5 שעות בחזרה. אני חושב כל הצוות, אף אחד לא דיבר. היינו די בשוק. וככה הגענו לנחיתה.

אנחנו מגיעים לנחיתה בנתב"ג באזור הרחבה שלנו, אז תמיד יש מכונאים שבאים לקבל אותנו. הם עושים סיבוב סביב המטוס לראות שהכל בסדר. אנחנו לא מספיקים רגע עוד לזוז בכיסאות לקראת רגע לצאת, מגיעים שני מכונאים עם 2 מ' של צמרת של עץ שפשוט כרתנו אותה עם הכן הנסע שלנו ואחרי זה כשקיפלנו את הגלגלים עם הדלתות, זה התקפל בפנים ונשאר איתנו עד לנחיתה. זה מראה שהיינו מאוד, מאוד קרובים בלהישאר על צמרת של איזה עץ באפריקה עם איזה כמה מאות עולים שזה היה יכול להיות משהו מאוד, מאוד לא סימפטי.

דורון: אנחנו נוחתים בד"כ בבן גוריון בחלק הצבאי, מה שאז קראו בח"א 27. בכל המבצעים מחכה לנו תמיד על הקרקע ראש הממשלה. תמיד מחכה ראש המוסד. היה אז נחום אדמוני. שמיר היה ראש הממשלה, יש לי הרבה תמונות מהמבצעים האלו, מהמפגשים על הקרקע. יש את אנשי הסוכנות, אוטובוסים של הסוכנות. מורידים אותם, מעבירים אותם לאוטובוסים ולוקחים אותם למרכזי קליטה. ופה יש תהליך שילוב של הקהילה האתיופית בישראל שהוא התהליך הקשה.

בעצם אני חושב, המבצע הקשה זה המבצע של איך לקלוט אותם, איך לשלב אותם באמת, באמת. איך לשלב אותם באופן כזה שהם ירגישו אזרחים שווים, שהם ירגישו מקובלים, לא דחויים, שלא ירגישו אפליה. אנחנו יודעים שעד היום אנחנו עם תחושות קשות מאוד אצל חלק מהם. הרגעים המרגשים ביותר שלי בהמשך השירות בצה"ל אחרי שהייתי מפקד יחידת שלדג ובחיל האוויר, היו כשהגיעו אליי כאלו שהבאתי אותם. היו לי כמה מפגשים לא פשוטים וכשהייתי אלוף פיקוד הדרום, נהרג לי קצין גששים שקראו לו גדי מרשה, שהוא הגיע במבצע הראשון וכאב לב גדול. הוא קבור בירושלים בהר הרצל.

היו לי מקרים שכשהייתי אלוף פיקוד דרום כשאני נותן דרגות לקצין, אני מדבר איתך בין השנים 2000-2003, אני נותן דרגות קצונה או נותן צל"ש למישהו מהמגזר האתיופי ואני שואל אותו "מתי הגעת?" והוא אומר לי " 84', 85', 86'" ואני שואל אותו "איך הגעת?" אומר "מטוסים, אני לא זוכר, משהו מהמדבר".

אני מתחיל לתחקר אותו ומגיע לחודש שהוא הגיע ואני מגלה שאני מפקד המבצע. יש לי היום בעלה נגב, בכפר שהקמנו, עלה נגב נחלת ערן, יש לי גננת שקוראים לה סימה שהייתי מפקד המבצע שהביא אותה ואת משפחתה ב-1984 מסודן. היא היום בת 47 והיא הגננת. היא, לא פעם שאני בא לגן, היא גננת של גן רגיל, גן של ילדים רגילים מגיל שנה ועד גיל 3, ילדים זאטוטים, חמודים, מתוקים והרבה פעמים היא בוכה כשאני נכנס לגן. אני שואל אותה "למה את בוכה?"

היא אומרת לי "לא שמעת? היכו, הרביצו, הרגו, לא נותנים לאתיופים לטעום יין. לא לוקחים דם. כל פעם סיפור קשה אחר" מנגבת את הדמעות ואומרת לי "אני יודעת מה זה ואהבת לרעך כמוך, תביאו עוד ילדים מהכפר, ילדים מוגבלים, אני יודעת מה זה לשלב, אני יודעת מה זה הכלה".

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comentários


bottom of page