בפרק הקודם אמר איל מלמד משפט חשוב - "יש גבול לכמה ניסים יכולים לקרות". בפרק הזה נספר לכם על שליח עליה ושני פעילים שנתפסו ע"י הסודנים. נסיונות החילוץ של דני לימור, חוויות מכלא סודני ועוד. סיפור נוסף הוא על שני פעילים שנתפסו ועונו בצורה קשה וכיצד איש עסקים בריטי שגדל בגרמניה, נרתם למשימה לשחררם, כדי לסגור מעגל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/09/2020.
פרק 422: תפיסת הפעילים וסגירת מעגל - יציאת אתיופיה חלק 18.
דני: הוא התעצבן, אלוף המשנה התעצבן. אומר לי אוקיי, "Now you come with me back to the office". הוא היה בדרך הביתה. "You come with me back to the office and I want to understand what are you doing here, who are you?" אמרתי כוסאוחתו, אני אבלה את השבת בבית סוהר.
"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
"קטעים", פרק 422.
יובל: ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה". אני יובל מלחי ואני יוצר את הסדרה הזאת יחד עם נתן פוזניאק. פרק מס' 18 - "תפיסת הפעילים וסגירת מעגל".
אני רוצה להתחיל בלהגיד תודה לשלמה גרוניך, לחיים אידיסיס ולילדי מקהלת שבא. שלמה גרוניך נתן לנו אישור לעשות שימוש בשיר "המסע לארץ ישראל" שכתב חיים אידיסיס ואנו מודים להם מעומק הלב.
כשסיפרנו לכם בפרקים הקודמים על מבצעי העלייה מסודן, בטח שמעתם כיצד פעמים רבות שיחק המזל ללוחמי המוסד והפעילים. בפרק הקודם אמר אייל מלמד משפט חשוב "יש גבול לכמה ניסים יכולים לקרות". בפרק זה נספר לכם על שליח עלייה ושני פעילים שנתפסו ע"י הסודנים. זהו לוחם המוסד, דני לימור, מספר על עזרא טזזו, אתיופי ישראל שנשלח לגוב האריות.
דני: ביקשתי שישלחו לי ואז שלחו לי את עזרא טזזו. עזרא טזזו בחור מאשקלון שעבד בשירות בתי הסוהר, גם הוא דובר ערבית. כבר הרבה שנים בארץ, כבר ישראלי לחלוטין.
נתן: החיים במחנות הפליטים, זה לא…
דני: לבוא לכל הג'יפה הזאת זה לא כיף. טוב, הוא הגיע והתחלנו לעבוד איזה שניים, שלושה מבצעים לחרטום ואז יום אחד, זה סיפור לא פשוט. יום אחד קבעתי איתו פגישה בחרטום והוא לא הגיע. ואז יש אלטרנטיבה.
נתן: נוהל מסוים.
דני: שעתיים אחרי זה, אם לא, אז למחרת באותה שעה ועוד פעם שעתיים. שלושה ימים רצוף לא הגיע לפגישה, לא הגיע לאלטרנטיבה, אין עזרא.
אני פה בקטע הזה נמצא בחרטום עם מרסל ועם ד"ר שלמה פומרנץ ז"ל, שהיה אחד הלוחמים והיה גם רופא כי תמיד היה רופא. ברגע שהתחלנו להזיז קבוצות גדולות יחסית, אז היה צריך רופא והוא היה לוחם שהוא רופא, לא שהוא יושב לו במרפאה במיזוג אוויר, אלא עשה את כל העבודה. במקרה שלמה ז"ל, הייתה לו משאית שהוא טיפל בה. הוא היה נוירוכירורג, אז הוא הבין את כל העניינים, העצבים של המנוע שלו. אמרתי "אוקי, נעלם לנו עזרא, צריך לחפש אותו".
עכשיו לך תמצא מישהו במדינה שיש בה בסביבות 400 אלף פליטים שהם כולם מאזור אתיופיה-אריתריאה. אבל אני הנחתי שהוא פשוט נעצר. היה לו דרכון אתיופי חוקי לפי החוקים שלנו, אבל מבחינת הסודנים דרכון לגיטימי לגמרי. אבל בסודן נותנים לך ויזה לתקופה מאוד קצרה. אם אתה רוצה להישאר, אתה צריך ללכת לבקש הארכת ויזה. עכשיו אני אף פעם לא נתתי לאף אחד מהחבר'ה שלי, לא לפרדה כשסידרנו לו דרכון כי ככה הוא הגיע לארץ והחזרנו אותו, לא לזימנה. לא נתתי להם ללכת למשרד הפנים להתעסק עם זה, אלא אני הייתי לוקח את הדרכון כי לי יותר קל. מה יגידו לי? זה עובד שלי, הוא כרגע נמצא ואני מטפל בזה. בד"כ היה בסדר.
ואכן הדרכון היה אצלי וכבר בפגישה הזאת הייתי צריך להחזיר לו את הדרכון עם הוויזה. טוב, אז חיפשנו. בהתחלה היה בית סוהר בחרטום, היו כמה אבל היה אחד שאמרו לי שיש שם בעיקר פליטים לא סודנים. ככה מחוץ לעיר. הלכתי, דפקתי בדלת ואמרתי "תשמעו, אני מעסיק פה אתיופי אחד והוא נעלם לי. אני פוחד שאולי עצרו אותו כי הדרכון שלו אצלי".
-"תראה את הדרכון". אני מראה את הדרכון, אומר לי ההוא "אין אחד כזה אצלנו". אני אומר לו "אתה כזה בטוח? כמה עצורים יש לך?" אומר "זה לא עניין שלך, יש פה כמה מאות. אני מכיר את כולם. הוא לא נמצא אצלנו". מה אתה יכול להתווכח איתו? טוב, אז אמרתי אוקי. אם לא פה, אז יכול מאוד להיות שהעבירו אותו לאזור של הפליטים. אזור של הפליטים זה קסאלה, גדרף, כל האזור הזה. עכשיו בגדרף היו לי חברים. ראש סניף שירותי הביטחון היה חבר שלי.
יובל: אנחנו מקבלים הרבה מאוד תגובות על הפרקים ועל הסדרה ובייחוד על פרק 15 "המשימה מבוטלת, תחזרו הביתה", שם דני מספר כיצד לן בבסיס צבאי וכיצד הפך לידידם של ראש שירותי הביטחון בגדרף ומפקד חיל הים הסודני.
דני: כמובן שאני המשכתי לשמור על קשר איתו ואז כשעזרא נעלם, נסעתי לגדרף ופניתי אליו. אמרתי "שמע, יש לי עובד שקוראים לו ככה וככה, הדרכון שלו אצלי". כמו שהיה עם פרדה כשעצרו אותנו, אמר לי "שמע, אם הוא עצור, כנראה הוא בקסאלה, כי קסאלה זה מטה המחוז."
גדרף כפופים, הוא כפוף למישהו בקסאלה וגם המושל הצבאי, החבר שלי הקודם זה שסידר לי את המגורים בבסיס, הוא כפוף למישהו שהוא אלוף משנה שקוראים לו "עקיד סדיק". סדיק זה צדיק.
טוב, יאללה נוסעים שלוימה, מרסל ואני. עכשיו, לא הכנסתי אותם לפגישות האלה כי לא רציתי לסבך את העניינים. הם חיכו לי באוטו, נסעתי לקסאלה, ידעתי איפה המושל הצבאי. באתי לשם, זה היה יום חמישי אחה"צ. אני בא, נכנס לתוך הממשל, "איפה העקיד?" אומרים לי "המשרד שלו שם".
אני נכנס, רואה חדר עם דלת פתוחה וליד זה מצד שמאל יושב איזה סרן ואני לא מתייחס אליו, הולך ישר לחדר של ההוא. וכמובן אני לבוש במדים שלי, מכנסיים קצרים, לא מגולח, לא חליפה ועניבה. אז הקצין קם ואומר "לאן אתה הולך? אסור". אני אומר לו "בחייך" ונכנס לחדר. הוא אחריי, ההוא יושב מאחורי השולחן, מעיין באיזה משהו. "יס?" ישר דיבר איתי באנגלית. "מה אתה רוצה?"
הוא יושב ולידו עומד איזשהו סמל, עומד דום. "תביא לי זה, תביא לי זה, תביא לי זה". אני אומר לו "שמע, יש לי איזה עובד, קוראים לו ככה וככה, הוא לדעתי נעלם כי הדרכון שלו אצלי וכנראה עצרו אותו בלי דרכון. אמרו לי שפה נמצא בית הסוהר המרכזי איפה ששולחים אנשים". אז הוא אומר לי "בסדר, תבוא בשבת". אומר לו "למה?"
אומר לי "יום חמישי אחה"צ, ביום שישי אנחנו מוסלמים לא עובדים אז תבוא בשבת". אנחנו יהודים לא עובדים בשבת, לא נעים. אני אומר לו "שמע, פה שם, תעשה לי טובה, עניינים". אומר לי "שמע, אני בדרך הביתה, סע אחריי, נעצור בבית סוהר ונראה מה קורה שם".
אוקי, הוא נוסע, אני אחריו והוא, אתה רואה מיד שזה טיפוס אחר. ההוא מגדרף היה סחבק, ניסה להיות קשוח בהתחלה אבל אחרי זה היה בסדר. זה אתה רואה שצדיק הוא לא, למרות שקוראים לו ככה.
ואז נוסעים, מגיעים לבית סוהר והוא לא נותן לי להיכנס. מחכה בחוץ. הוא נכנס פנימה, באיזשהו שלב אני שומע ברמקול בכריזה שקוראים את השם של עזרא בשם האתיופי של הדרכון. טוב. אמרתי וואו. ואז אחרי כמה דקות נפתחו שערים כאלה גדולים ויוצא ההוא, שני חיילים וביניהם אחד. מרחוק כבר ראיתי שזה לא עזרא. אז הם מתקרבים ואז הוא אומר לי "הנה". אני אומר לו "שמע, ההוא כנראה חשב שהוא ירוויח מזה משהו, אז הוא אמר זה אני".
אתה יודע מה שקרה לו? אחד משני החיילים הוריד לו את הקת של הקלאץ' עם כל הכוח פתח לו את הראש, פשוט פתח לו את הראש. ראיתי לו את המוח, לא יודע אם הוא שרד או לא שרד. לא נראה לי שהוא שרד מהמכה הזאת. ואז אלוף המשנה התעצבן.
אומר לי "אוקיי, עכשיו בוא איתי בחזרה למשרד" הוא היה בדרך הביתה. "you come with me back to the office and I want to understand what are you doing here, who are you?" אמרתי כוסאוחתו, אני עוד אבלה את השבת גם בבית הסוהר.
בינתיים שלוימה ומרסל, שלחתי אותם לטייל בשוק כי זה שוק מאוד מעניין בקסאלה. שם היינו קונים את החרבות שנתנו לכל החבר'ה, לטייסים. זה היה רעיון שלי. מתחילת הדרך אמרתי צריך לתגמל את החבר'ה.
בקיצור, אנחנו חוזרים למשרד, הוא צועק עליי פה שם, אני אומר לו "אני לא יודע מה אתה רוצה ממני, אני פה באישור, אני אפילו מכיר את סגן אלוף, אמרתי את השם שלו". אז הוא עשה פרצוף של זו לא המלצה. זרקתי לו שאני גם מכיר את סגן הנשיא. -"מה זה מכיר?" -"אתה יודע, שיחקתי איתו קצת טניס, אכלתי איתו ארוחת ערב".
טוב, אז הוא אומר לי "אתה רואה את החדר ההוא?" אני מסתכל על חדר אחר, שולחן ענק, מלא פתקים, מלא חתיכות נייר טק, טק, טק. הוא אומר לי "טוב, הוא לא פה, יכול להיות שהוא במקום אחר, באיזה בית סוהר אחר. אם הוא עצור על ידי כוחותינו, הפתק עם השם שלו נמצא על השולחן הזה. אז תבוא ביום שבת ותעבור על הפתקים".
אני אומר לו "שמע, אני לא קורא כתב יד ערבי. אני קצת יכול לכתוב כתב דפוס". ואז אני מסתכל על הסמל ואני אומר לקצין "תגיד, אז אתה הולך הביתה ואם אני אבקש ממך שתשאיר לי את הסמל הזה, אני אשלם לו שעות נוספות על זה שהוא נשאר לעבוד ביום החופש שלו, אני אשלם לו".
אני לא מציע שוחד. אני בעניין של השוחד מאוד ברור. רק אם מבקשים. וגם אז אני מוודא שזו לא איזו פרובוקציה כי נשרפתי פעם עם זה. אתה נכווה במים רותחים, אתה נזהר בפושרים. טוב, אז הוא אומר בערבית לחייל "הוא רוצה לשלם לך בשביל שתעזור לו לחפש מישהו בשולחן שם, אתה מוכן?" אז הוא אומר "כן בטח". יפה. אז הוא קם והלך ואמר "אני מקווה שאני לא אראה אותך פה כשאני חוזר בשבת". קצת חוש הומור היה לו.
ואז הלכנו לחדר השני. אז הוא לוקח פתק, רואה שזה לא השם הזה, מחזיר. לקח לי איזה 3 דק' להבין שהוא לא שם בצד, אלא חוזר. [צוחק] אז אני אומר לו "רגע, רגע, רגע" הזזתי את זה, פיניתי איזו פינה, אמרתי "כל מה שאתה רואה וזה לא זה, אתה שם פה".
לאט, לאט הערמה התחילה לגדול ולגדול, אבל להפתעתי, מצא את הפתק עם השם שלו. איפה הוא נמצא? בגדרף. בבית סוהר בגדרף, שכבר עברנו דרך גדרף. טוב, אתה לומד כל יום משהו חדש. -"אוקיי, תודה רבה", נתתי לו כסף.
אנחנו חוזרים לגדרף, עכשיו כבר יום חמישי בלילה, שבעס. זה כאילו שמישהו ידפוק לי פה ביום שישי אחרי שגמרתי ארוחת ערב של שבת וקידוש וכל זה ועכשיו מישהו רוצה ממני משהו, אבל זה מה שעשיתי. דפקתי לו בדלת. עכשיו יום חמישי בערב זו גם המקלחת השבועית שזה או דה קולון או שאחרי המקלחת שאני מאמין שהוא עשה ואז הם שופכים על עצמם.
פתחתי את הדלת, זה כמו הסירחון שלי ההוא, אז זה סירחון הפוך. ראיתי שהוא כבר חצי שתוי. יום חמישי, שתה. אומר לי "דניאל? מה אתה עושה פה?" לרגע הצטערתי שלא חיכיתי, אבל חשבתי על עזרא ואמרתי לו "תשמע, יש לי פה סיפור בעיה, יש לי איזה עובד אחד שהוא מתרגם שלי והשתמשתי בו בעניין של השבטים ואני מכיר אותו שנים והוא יושב בבית סוהר".
-"למה הוא יושב בבית סוהר?" אני אומר לו "כי הדרכון שלו אצלי, לקחתי אותו למשרד הפנים, להאריך אותו ואז כנראה תפסו אותו בלי דרכון, אז שלחו אותו לפה". -"איך אתה יודע שהוא פה?"
הוא עוד לא הכניס אותי הביתה, אני עומד על הדלת שזה לא אופייני, אבל בכל זאת יום חמישי בערב, זה לגיטימי. ואז הוא אומר לי "מאיפה אתה יודע?" -"הייתי בקסאלה ודיברתי עם אלוף משנה סדיק ולא משנה, מצאנו את השם שלו". אומר לי "וסדיק מוכן לשחרר אותו?"
אמרתי לו "בטח" לא ידעתי, לא ביקשתי אישור. הוא אומר לי "טוב, אבל זה לא בסמכות שלי. בית סוהר, יש מפקד בית סוהר. ובמקרה אנחנו לא ביחסים טובים". אמרתי כוסאמק, "אולי נלך למפקד המשטרה מיודענו?" אומר "עזוב, עזוב, הוא מפחד ממפקד בית הסוהר, כולם מפחדים ממפקד בית הסוהר. אני לא מפחד, לכן הוא לא סובל אותי".
טוב, אז הוא אומר לי "תקשיב, עכשיו לילה, בשום פנים. אני מוכן, תן לי לחשוב על זה, תחזור לפה מחר בבוקר, תלך לבסיס לישון. אתה מכיר את הדרך. תחזור בבוקר ונראה מה עושים".
אז לא הלכתי לבסיס, הוצאתי את האוטו מחוץ לעיר וישנו שלושתנו בתוך האוטו. בערך ב-9 באתי אליו, הוא ישן כמובן אבל לא משנה, דפקתי בדלת. פתח, כבר היה יותר במצב רוח טוב. אומר לי "טוב, שמע, זה רק בגלל שזה אתה, אני מוכן לנסות, אבל אני לא מבטיח לך. הוא לא חייב לעשות מה שאני אומר לו. אבל אתה בטוח שסדיק מסכים כן?"
אני אומר לו "בטוח, הוא זה שנתן לי לחפש". -"הוא אמר לך?" אמרתי לו "כן לדעתי הוא אמר לי, אני משוכנע". -"טוב, אני אומר לך כי ההוא ירצה איזשהו אישור. לי לא אכפת, מצידי תשחרר את כולם, מה זה מעניין אותי? אבל הוא ירצה איזה אישור ממישהו".
אז אני אומר לו "טוב אז בוא כשנגיע לגשר, נעבור". בקיצור הולכים, הוא גר לא רחוק מבית הסוהר, שבת בבוקר, בשבילו שישי בבוקר. דופקים בדלת. ההוא, מוחמד לבוש כזה לבן בוהק ואני כרגיל. דופק בדלת, פותח, רואה אותו, רואה אותי.
היו שם שתיים, שלוש מדרגות, אנחנו עומדים למטה, הוא עומד למעלה. אומר ככה בטון מזלזל כזה להוא מהביטחון "מה אתה רוצה ממני? מה אתה עושה פה ביום אל ג'ומעה?"
אז הוא אומר "שמע, זה חבר שלי, חוואג'ה דניאל, יש לו עובד שעצור אצלך בבית סוהר. אני צריך לשחרר אותו". -"מה פתאום לשחרר אותו?" הוא אומר " סדיק אמר שאפשר לשחרר אותו". -"יש לך בכתב?" הוא מסתכל עליי. אני לא מבין כלום, אני מבין הכל אבל אני לא מבין כלום.
אז הוא פונה אליי "יש לך משהו כתוב?" אז אני אומר לו "לא אבל אתה יכול להתקשר אליו". עכשיו ידעתי שטלפונים לא עובדים. "תתקשר אליו, זה בסדר". שיחקתי אותה.
ואז זה מבית הסוהר אומר לו "מה אתה מתערב? מה אכפת לך מהחוואג'ה הזה? שימות כל החוואג'ות האלה בכלל ואנטי אסלאם, אנטי פה, אנטי שם, איך שהוא לבוש". אני פוקר פייס לא מראה כלום. ואז ההוא אומר לו "תקשיב, זה לא סתם חוואג'ה, אל תשפוט אותו לפי מה שהוא לבוש, הוא מקושר לנשיא ישירות, מכיר את הנשיא, בן בית אצל הנשיא." ההוא "מאיפה אתה יודע?" אומר לו "שמע, אני מכיר את זה וזה ואני מציע לך"
ואז אני לא מבין כלום הרי ואני אומר למוחמד "שמע, מה?" הוא מבין אנגלית ועושה את עצמו לא מבין אנגלית. אני אומר לו "מה הבעיה אני לא מבין? זה בן אדם שיש לו דרכון, הדרכון אצלי, הדרכון בתוקף, כל המעצר הזה הוא בטעות, זה לא שהוא פושע שעצרו אותו ואני מבקש לשחרר אותו, זה בן אדם לגיטימי. חבל על 400 ק"מ אבל אם צריך, אני אסע לחרטום ואני אבקש מהחברים" לא אמרתי הנשיא "אבקש מחברים שלי שיתערבו ושישחררו לי אותו".
אז ההוא שמע, לא הגיב ואז אמר "טוב, רק רגע, אני הולך להתלבש". הלך להתלבש, התלבש יפה. איך שאנחנו מתחילים ללכת, המרחק הוא 200-300 מ', השמיים נפתחים, יורד גשם, כל טיפה אתה שוקע מהטיפה הזאת. מיד כל האבק והאדמה, הכל הופך להיות בוץ. עכשיו אני מה אכפת לי? זה עושה לי כביסה [צוחק]. הם כולם לבושים, ריחמתי על החבר שלי אבל על ההוא הייתי מבסוט, הדביק לו את הזה.
בקיצור, מגיעים לבית סוהר, נכנסים פנימה. כמובן אותי לא מכניסים. מחכה בחוץ, כריזה ואחרי כמה זמן יוצא אדון עזרא, בין שניים, ראיתי שהוא חטף מכות ושהוא מפוחד. ואז הוא ראה אותי ואורו פניו מה שנקרא, פשוט ראית פתאום. עכשיו, היה פה מחזה. מגיע אחד, מוציאים אותו מבית סוהר ואנחנו מתחבקים ומתנשקים ובאוזן הוא אומר לי "ידעתי שתבוא".
הם לא רצו לשחרר אותו כי זה יום שישי. ואז נתתי כסף שם לאחד השומרים שבא איתו, אמרתי לו "שמע, קנה לו סיגריות" כי הוא עישן "ומצידי תקנה קרטון ואת היתר תחלקו שם ביניכם, מה שאתם רוצים ותביא לו מים עם בקבוקים, תביא לו שתייה". ואז הוא אומר לי "לא, לא, אל תעזוב אותי פה" אמרתי "שמע אין ברירה, יהיה בסדר. מעכשיו אתה בסדר, מחר" ולמחרת שחררו אותו. בזה לא נגמר הסיפור. אחרי כמה זמן מבצע. מבצע, אנחנו הולכים, אני פוגש את החברה מהקומיטה, אומר להם, "תביאו קבוצה".
ויש לנו עכשיו 3 שעות לחכות, אז הולכים לאיזו פינה, נכנסים פנימה לשטח עם הרכב כדי להסתתר עד שצריך להגיע למחצבה או לא זוכר איפה קבענו. אתה יורד מהכביש ונכנס לשטח במקום לא מיושב ומחכה בחושך. אוקי, היינו מרסל, שלוימה, אני והוא, עזרא. ואז פתאום רואים אורות של רכב עולים, יורדים כי זה אזור קצת גבעי והם בדיוק לכיוון שלנו. עכשיו איזה רכב מסתובב בשעות האלה? וראיתי שזה לא משאית. רכב קטן רק יכול להיות או צבא או משטרה.
ואז אמרתי אוקי, לא ידעתי מי הגיעו, לא הייתי בטוח, אבל ראיתי שהם באים, המרחק גדול והם עוד לא רואים אותנו. אבל אם הם ימשיכו באזימוט הזה, הם בדיוק נופלים עלינו. עכשיו לא רציתי להתחיל לזוז עם הרכב, זה היה מעורר תשומת לב.
אמרתי לעזרא "תסתתר מאחורי השיחים שם, אל תהיה פה, אתה לא פה. מרסל ושלוימה, תשבו באוטו". הוצאתי גליל של נייר טואלט וחיכיתי. כשראיתי שזה ממשיך ואוטוטו אנחנו נכנסים לטווח של הפנסים, הורדתי את המכנסיים, הורדתי את התחתונים וירדתי לעמדת אתה יודע… מחזיק את הגליל ביד ומבצע את שלי. בדיוק ככה זה מה שהם רואים. הם מגיעים עם הרכב ורואים מישהו מחרבן והיתר, שניים בזה.
ואז הם עוצרים את האוטו, יורדים ובאים. ואני ממשיך, אתה יודע, לא גמרתי [צוחק]. -"מי אתם? מה אתם עושים פה?" אני אומר לו "שמע, אני לא יודע, אני חיפשתי מקום שקט, אנחנו בדרך לפורט סודן, יש לנו פה, יש לנו שם, קצת התברברתי בשטח ולא נעים לי לעשות ליד הכביש".
אתה מבין, אתה אומר את זה למישהו שעושה על הכביש, לא ליד הכביש. ואני רואה שהוא מסתכל על הנייר טואלט שאני מחזיק אותו ביד מגולגל. מסתכל, העיניים תאבות. אמרתי לו "אתה רוצה את זה? קח, קח, קח" -"הו שוקרן, שוקרן" הסתובבו והלכו.
אוקי הלכו, נגמר באמת בדקה נגמר הסיפור ועזרא לא יוצא מאחורי השיח. הוא ראה שהרכב זז. אני ניגש אליו, אני רואה אותו אם אפשר להגיד על מישהו בצבע שלו שהוא לבן, אז באותו רגע הוא היה לבן. הוא פשוט היה חיוור והוא היה, אתה רואה שהישיבה בבית הסוהר, בכל זאת הוא ישב איזה כמה ימים וחטף מכות. מה אתה עושה פה, אנשים מחטיפים. הוא עוד לא הגיע לשלב של העינויים, אבל הוא חטף מכות חופשי.
שמע, בן אדם נשוי עם ילדים, גם ישראלי ותיק כבר, הוא לא שירת ביחידה קרבית, הוא לא בקטע הזה של מלחמות היהודים. שלוימה הרופא אמר לי "שמע, אני במקומך הייתי שולח אותו לארץ כמה שיותר מהר". והאמת שזהו, שחררתי אותו. בהתחלה הוא אמר לי "לא, תשמע", אמרתי לו " עזרא, תחזור הביתה, תהיה קצת עם המשפחה. אנחנו נסתדר בינתיים בלעדיך. תחליט. אם אתה רוצה לחזור, תגיד לחבר'ה שאתה רוצה לחזור. אני בזרועות פתוחות".
הוא לא חזר. אני מבין אותו, אין לי טענות אליו. אני מהטעימה שהייתה לי, גם אצלו זה הרבה יותר מסוכן כי חיי אדם אצלם זה כלום. חוואג'ה, אירופאי לבן, הם יחשבו פעמיים לפני שמחסלים מישהו כזה, אבל לגבי אפריקאים, אין להם שום, הם עושים את זה בינם לבין עצמם. אז זה הסיפור של עזרא. בגדול, בזה הסתיימה השושלת המפוארת של השליחים. היא התחדשה רק עם זכריה יונה עם "מבצע משה".
[מוזיקה]
יובל: זהו אסנקאו מקונן, פעיל עלייה במחנות הפליטים בסודן. אסנקאו מספר על אירוע לא פשוט שהתרחש במהלך המבצע, בו גם עלה ארצה. אסנקאו מבחין שמישהו מתצפת עליהם, אבל הפעילים מגיבים לאט מדי ו-24 מהם נתפסים. 22 מצליחים לברוח אך 2 נתפסים ועוברים עינויי תופת. בדיעבד היה זה מבצע העלייה האחרון מסודן. אסנקאו גם מספר מה הכי הדהים אותו כשראה את ישראל בפעם הראשונה.
אסנקאו: היה ערב, עשינו את כל ההתארגנות והכל ואני הוצאתי את 150 הנפשות. אני אספתי אותם מהבית וכשאני מוציא את האנשים, סודני אחד יצא מהבית שלו. אמרתי "תשבו שם בחוץ". את כל האנשים הושבתי, הוא יושב בצד. אמרתי מה אני אעשה? החברים שלי כבר לקחו את האנשים שהם לא יודעים מה שקרה שם. הושבתי ואני ממתין לראות שהוא מתפנה או משהו כזה.
אז אמרתי "קומו", אז הוא חזר לבית שלו. אני רואה שני אנשים רצים, מה קרה היום? ואז לקחתי את האנשים, פשוט רצתי להתחלה, לסוף, שלא יהיה איזשהו פספוס של אנשים ולקחתי המון אנשים באותו יום. אמרתי זה יום אחרון בשבילי שם בפעילות. הגענו לשם, איפה שממתינים עם האנשים.
חיפשתי את החברים שלי, סיפרתי להם "מישהו ראה אותנו כך וכך, גם ראיתי שני אנשים רצים". -"שני אנשים שראית אותם, הבחורים שהשארנו אותם לשמירת בית".
אמרתי להם "לא, לא, אתם טועים, אני ראיתי משהו אחר" אמרתי להם "תראו, בעזרת השם, בעזרת אלוהים הנה, היום אני עולה, אתם נשארים, אבל אני לא יודע מה יהיה פה, הסודני ראה אותנו. הוא היה שכן כל הזמן, לא יצא אף פעם אבל היום הוא ראה אותנו".
עלינו למשאית והייתי מתורגמן שם. הגענו להרקולס במדבר, מהרקולס אני לא יודע איך אני הגעתי, הייתי עייף. מהבוקר עד הערב רצתי. שתיתי מים מינרלים, הרבה. ואחרי זה ישנתי. נרדמתי או מתתי? אני לא יודע. איך הגעתי לפה? אני לא יודע. בבוקר אני קמתי כשהגענו לפה.
כשהגעתי לארץ מה שהדהים אותי זה האורות, האורות בכביש. כשאני ראיתי, אמרתי מה? ישראל עד כדי כך היא עשירה? יש לה אורות בלילה? שם איפה שהייתי, אפילו בלילה בקושי, זה הדהים אותי.
חברים היו מגיעים אליי, אנשי מוסד שעבדנו שם, אייל, עומרי, ג'ק ואחרים גם. הם מגיעים אליי והם לא אמרו לי, אבל אני אומר להם כשהם שואלים אותי "חברים שלי, אני חושש לחיים שלהם, או שתפסו אותם" זה מה שאני אומר להם כל הזמן. ג'ק הגיע אליי, הוא אמר לי "אסנקאו אתה בחור בר מזל". אמרתי לו "תפסו אותם?" -"תפסו אותם אבל עכשיו זה בסדר, השתחררו".
איך תפסו אותם? למחרת תפסו את כל הבתים. בכל הבתים 22 או 24 צעירים היו בכל בית. תפסו אותם, גם שמו אותם וריכזו אותם בבית אחד ושומרים. אחד מהפעילים הלך לבקר את הצעירים האלה. הלך לשם, הוא לא מצא אף אחד. כשהוא הלך, מיד תפסו אותו, הכניסו אותו. ואחרי זה אחד גם לא שם, הלך, תפסו אותו מפעילים. אחרי זה את אלה הצעירים, בורחים, אמרו להם אנחנו רוצים להביא אוכל. שולחים אותם, בורחים משם. חיפשו את הפעילים, אחרים אמרו להם "כל המקום הזה נתפס, שמרו על עצמכם". את שניהם לקחו לחרטום, את הפעילים.
יובל: זהו לוחם המוסד י.ג.
י.ג: בשלב מסוים של המפקד שהחליף אותי, אייל, הם הגיעו למסקנה שהפעילים הם לא מאורגנים נכון, מישהו צריך לעשות סדר שם. אז את אותו טספה שהצטרף אלינו למבצע הסמוי השני.
יובל: המבצע הסמוי השני היה אחד משני המבצעים בהם הגיעו אנשי המוסד והשייטת לסודן בגוררת אזרחית.
י.ג: הם הורידו מהארץ לשם באחד ההרקולסים, לא בטיסה רגילה והכניסו אותו למחנות הפליטים כדי שיעשה סדר. כאמור, מה שאמרתי קודם, החל מ"מבצע משה", כוחות הביטחון הסודנים כבר הרבה יותר ערניים לכל הנושא, מבינים שיש יהודים, מבינים שקורים דברים.
באיזשהו שלב הם הצליחו, הם תפסו 24 איש שזה הפעילים עצמם והם לקחו עוזרים. נגיד שהפעילים מחלקים כסף במחנות הפליטים, אז קשה לבד, זה שטח נורא גדול אז היו להם פעילים עוזרים כאלה. כשהם הולכים לאסוף 400 איש בלילה, אז הם נעזרים, היו עוזרי עוזרים. תפסו 24. 22 הצליחו לברוח, שניים נשארו במעצר, טספה ועוד בחור.
יובל: הפעיל השני הוא דסה ארמיאס.
י.ג: ועינו אותם עינויי תופת. עינויים שתחשוב על הדברים הכי אכזריים שאתה יכול לחשוב עליהם, תחשבו, יותר גרוע. והיה ברור שהם ידברו, שהם לא יוכלו לעמוד בזה והוחלט לסגור את הבאסטה והודיעו לחבר'ה של אייל לעזוב את המדינה בדרך הטבע, טיסות רגילות. ליהודים אין יותר פינוי מסודן, תחזרו לאתיופיה.
האירוע הבא זה "מבצע שלמה" שזה כבר לא שייך לשיחה שלנו, אבל נשארו שני החבר'ה האלה במעצר ואמרו מה אנחנו עושים? ואז בכיר במוסד פונה לבחור בריטי בשם "טייני רולנד".
יובל: "טייני רולנד" הוא רולנד וולטר שהיה איש עסקים בריטי בעל אינטרסים עסקיים באפריקה. הוא היה קרוב למספר מנהיגים אפריקאים ורווחו שמועות על שיתוף הפעולה שלו עם 6MI הבריטי באפריקה.
י.ג מספר סיפור על סגירת מעגל.
י.ג: טייני רולנד גדל בגרמניה בתור נער והוא היה ב"היטלר יוגנד" ואבא שלו לא כ"כ אהב את מה שקורה שם, היטלר שמיטלר, לא אהב את לאן שזה מתפתח, אמר "יאללה, מסתלקים מפה" ועברו לאנגליה.
הוא נקרא טייני כי הוא ענק, איש מאוד גדול. לימים הוא נהיה איש עסקים מאוד, מאוד רציני שעשה המון עסקים בין השאר באפריקה והרבה בסודן גם, עם הרבה שוחד. כי הכל באפריקה זה הכל שוחד. פונה אליו בכיר מהמוסד שמכיר אותו ואומר לו "שמע, יש לנו בעיה. יש שני אנשים בעינויי תופת ואם אפשר".
אמר "אין בעיה, אני אביא אותם". לוקח את מטוס המנהלים שלו, נוסע לסודן, נוחת בחרטום. לוקח איזה רכב גדול, נוסע לבית הנשיא. השומרים מנסים לעצור אותו "יש לך פגישה?" הזיז אותם, נכנס פנימה, איש גדול נורא. נכנס פנימה ונכנס לחדר של הנשיא ואומר לו "תשמע חביבי, יש שני אנשים אצלך במעצר. יש לך חצי שעה לשים אותם אצלי באוטו".
עכשיו זו אפריקה, למרות שהוא איש גדול וחזק, אפריקה, חיי אדם זה לא משהו מקודש. לקח על עצמו סיכון לא פשוט, אבל אמר הקשרים עם הנשיא, השוחד שהוא קיבל, אולי לא יהיה כדאי לו לסרב לי. והביאו לו את האנשים. שמו לו אותם באוטו. הוא העלה אותם למטוס שלו. עכשיו הם היו בטוחים שהוציאו אותם מהתא והולכים להרוג אותם כי מספיק, כמה אפשר לענות אותנו? צריך להיגמר בסוף.
כשהם עוד היו במטוס, אחד מהם לוחש לשני "הם הולכים לזרוק אותנו לים ואז אף אחד לא ידע שהיינו". שתבינו באיזה מצב גרוע הם היו, הם נחתו בקניה. אמרו שינחת הכי קרוב שאפשר. חיכה להם שם צוות רפואי מהמוסד שארגנו שם. לקח שלושה שבועות להביא אותם למצב שאפשר לשים אותם על מטוס, להביא אותם ארצה. אתה מבין איזה מצב גרוע הם היו?
כשהוא היה על מיטת חוליו, טייני רולנד, קרא למשפחה וסיפר להם את הסיפור הזה. הם לא ידעו והוא אומר להם שהוא בזה סגר את המעגל של היותו בהיטלר יוגנד וסגר את המעגל בזה שעזר למדינה היהודית והוא לא יהודי ולא שום דבר, סיפור.
[מוזיקה]
י.ג: הגיבורים באמת זו הקהילה. זה אנשים שלא היה להם רע, שלא יתבלבל אף אחד. לא היה להם רע באתיופיה. הם פשוט קמו ועזבו את אתיופיה לסודן כי נפתח חלון הזדמנויות שהם הבינו שאפשר מסודן להגיע לארץ הקודש והמאוחרים יותר שבאו כבר ידעו כמה זה קשה וכמה זה רע והמשיכו לבוא. הם באמת הגיבורים ובראשם זה הפעילים האלה במחנות שבאמת הסתכנו יום, יום, דיי אין, דיי אאוט.
כל מי שהשתתף במבצע הזה, אנחנו כואבים את הכאב וזה נאמר ע"י חלק מהאנשים בסדרה הזאת ובערוץ 11. אנחנו כואבים את הכאב של הפער בין מה שהמדינה הזאת עשתה להביא את האנשים האלה ארצה. אין מדינה בעולם שהייתה עושה דבר כזה. הקצין האמריקאי ביטא את זה יפה. לבין כל הטעויות שעשו פה בקליטה.
ניתן היה לצפות או לקוות שאחרי כ"כ הרבה קליטות שמדינת ישראל קלטה, אולי ידלגו על שתי טעויות בקליטה הזאת. אז לא, הם חזרו על כל הטעויות. אנחנו מדינה יסודית. על כל הטעויות האפשריות. יש הרבה דוגמאות לזה.
הקהילה המרוקאית עלתה לארץ. היה להם במרוקו חג שנקרא "מימונה". הם באו לארץ, לא נתנו להם לחגוג את המימונה. לקח 20 שנה בערך עד שהממשלה הסכימה שחג המימונה יהפוך למשהו רשמי והיום ראש הממשלה, כולם רצים למרוקאים למימונה שלהם.
הגיעו הקהילה האתיופית ארצה, היה להם חג ה"סיגד". אמרו להם לא. סיגד זה שם נכון לחגוג כי זו כמיהה לציון. אתם כבר פה, לא צריך. כמה זמן לקח עד שזה מוכר רשמית? 20 שנה. כאילו אותו סיפור, זה מדהים. והיום החג הוא מדהים. אתה עולה לטיילת של ארמון הנציב בסיגד.
המון טעויות. אגב יש הרבה סיפורים יפים גם שפחות מגיעים לעיתונות. התמונה שהבן אדם מקבל מהעיתונות היא לא מאוזנת. אחת המשפחות שאנחנו מטפלים בהן, הבעל הוא מהנדס אלקטרוניקה, האישה היא תואר שני בחינוך מיוחד. זה לא מוכר עיתונים כי זה לא מעניין. היה נותן לה פליק, אז " עוד אתיופי היכה את אשתו" כי זה מוכר עיתונים יותר.
אז התמונה היא לא לגמרי מאוזנת. יש עוד דוגמאות של תמונות לא מאוזנות. התמונה היא לא מאוזנת. ויש באמת הרבה סיפורים יפים של קליטה. אבל יש עוד עבודה, ייקח זמן. צריך לזכור גם שאין אף קהילה שעלתה לארץ עם פער תרבותי כזה כמו מאיפה שהם עלו לאיפה שהם הגיעו.
אז יש כאלה שמזכירים, מה עם התימנים בזמנו? התימנים עלו כשהיה צנע בארץ, אז חיו פשוט, חיו באוהלים, פה שם אותו דבר. אלה לא, אלה באו ממקום שהם חיו בצורה כפרית, פשוטה שלא השתנתה 2,000 שנה ופתאום לתוך המאה ה-21. קשה. כל התא המשפחתי מתנהג אחרת. ייקח עוד זמן אבל זה במגמת שיפור ואני מאמין שזה יסתדר בסוף.
הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,
עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,
הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים
וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים רַגְלַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.
אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,
שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,
הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים
וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים
בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,
בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי
וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,
עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי
מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;
לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָה
לְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,
לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,
לְהָרִים עֵינַיִם,
מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.
יובל: זהו, עד כאן לפרק זה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments