לאחר שהופסקו מבצעי העלייה ממדבריות סודאן, משפחות יהודיות רבות התפצלו, ובמשך שנים לא ידעו דבר אודות גורלם של יקיריהם. לעיתים קיבלו ידיעות כי כל המשפחה נספתה בדרך לסודאן או במחנות הפליטים. בפרק זה תשמעו את סיפורו המשפחתי של עו"ד דוד אּבטה שעלה ארצה כילד. הוא מספר על סבא רבא שלו שהעדיף למות בדרך לירושלים על פני החיים באתיופיה, על ילדותו כרועה עיזים, הטרנינג מירושלים, על הידיעה הקשה כי משפחתו של דוד נספתה ועל מבצע שלמה. דוד אבטה מונה לאחרונה לתפקיד המשנה למנכ"ל משרד הקליטה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/12/2020.
פרק 441: "יציאת אתיופיה" חלק 21 - אני מעדיף למות בדרך לירושלים - דוד אבטה.
עו"ד אבטה: סבא רבא שלי אמר שהוא מעדיף למצוא את מותו בדרך לירושלים מלמצוא את מותו זרוק שם בכפר.
"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
מגיש יובל מלחי.
"קטעים", פרק 441.
ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", חלק 21 "סיפורו של דוד אבטה".
בפרקים הקודמים סיפרנו לכם על המבצעים המוטסים מסודן, תפיסת הפעילים ועל הפסקת מבצעי העלייה של יהדות אתיופיה. במקרים רבים, משפחות התפצלו ובמשך שנים רבות לא הייתה כל תקשורת. משפחות רבות באתיופיה היו בטוחות במשך שנים ארוכות שיקיריהן נספו בדרך לסודן או במחנות הפליטים. זה עו"ד דוד אבטה, שעלה ארצה כילד. ראיינו את דוד ביוני 2019. רק תבינו כמה זמן אנחנו עובדים על הסדרה הזאת. דוד עבד כעורך דין בתחום הליטיגציה המסחרית ולאחר מכן כיהן כחבר הנהלה בחברה למתנ"סים ולאחרונה מונה לתפקיד משנה למנכ"ל משרד הקליטה. הסיפור שלו פשוט מרתק.
האזנה מהנה.
[מוזיקה]
עו"ד אבטה: שמי דוד, באמהרית דרסלי אבטה. ב-1984 כשאני בן שנתיים, המשפחה מתארגנת לצאת למסע. הבשורה שנמצאה הדרך לירושלים, דרך סודן היא בעצם עוברת כבשורה, כאש בשדה קוצים בכל הכפרים, ככה מתארים לי את זה, לימים כשאני יושב עם סבא וסבתא וההורים שלי. שנמצאה הדרך לירושלים דרך סודן וגם האמירה של הקייסים "ממערב הגענו למערב נחזור". בעצם הנבואה שדיברו עליה הולכת ומתגשמת וככה בעצם כל המשפחה ביחד עם משפחות רבות מתחילות להתארגן לקראת המסע עצמו. כמובן שהכל בסוד כי באותה תקופה היציאה מאתיופיה הייתה אסורה ובעצם יציאה מאתיופיה פירושה בגידה בשלטון.
ולכן הכל נעשה במחשכים. ולמעשה סבא שלי זאת אומרת, אבא של אמא מארגן את כל המשפחה שלו 12 ילדים, שאמא שלי היא הרביעית מבניהם וביחד מתאמים מועד יציאה למסע לסודן וכולם מתארגנים. אני, אמא שלי ואבא שלי היינו בעצם בכפר של אבא, כי נהוג באתיופיה שברגע שמתחתנים האישה עוברת לכפר של בן הזוג ולמעשה מודיעים להורים שלי על מועד היציאה המתוכנן, כל המשפחה של אבא שלי מתכננים מועד אחר, אבל כמובן שאנחנו מתוכננים להצטרף למשפחה של אמא.
מספר ימים לפני מועד היציאה, מגיע דומה לראש מועצה אזורית לסבא שלי שהוא היה איתו בקשר, הוא גוי, מגיע ואומר לו " אברהם, תדע שיודעים על התכנון שלך לצאת מאתיופיה ואני כמי שמכיר אותך עוד מתקופת הילדות, ממליץ לך להקדים את היציאה ולצאת." ולימים סבא שלי מספר שהוא היה באחת הדילמות הקשות מה הוא עושה. ז"א עוד כמה ימים, עוד שלושה ארבעה ימים מתוכננים לצאת ואם אני שולח את אחד הילדים שלי כדי להודיע לבת שלו שנמצאת בכפר שהוא הליכה של יום-יום וחצי, אני מפסיד זמן. ובעצם הוא מקבל החלטה קשה של לצאת לדרך. והוא אומר מתוך הבנה שאני יודע שבסוף כולם יגיעו לסודן ומשם לירושלים. אנחנו ניפגש בהמשך.
[מוזיקה]
סבא וסבתא שלי עם כל המשפחה, כולל סבא רבא שלי, שהוא בן 90, הם יוצאים למסע רגלי, מקדימים את מועד היציאה ויוצאים לדרך. ולימים מספרים לי ההורים שלי שהם הצליחו למכור מה שהם יכלו בכפר שלהם, כדי שיהיה להם כסף לדרך ויוכלו לשלם למדריכים או לשחד את מי שצריך בדרך. ולמעשה מגיעים במועד המתוכנן לכפר של סבא וסבתא ביחד איתי והם מגיעים לכפר ריק. כפר ריק, הכפר היהודי, כמובן שבאתיופיה הכפרים היו נפרדים. זאת אומרת כפר יהודי וכפר שאינו יהודי, לא היו חיים משותפים, לפחות בכפרים. ולמעשה היחידים שהם פוגשים שם זה אנשים שאינם יהודים מהאזור שפשוט מתחלקים בשלל שנשאר שם מאחור.
וכמובן אומרים להורים שלי "תקשיבו, הם יצאו כבר לפני יומיים ואנחנו מציעים לכם פשוט לחזור חזרה לכפר שלכם כי השלטונות יודעים על הדבר הזה וסביר להניח שהם כבר בדרך לפה" וככה בעצם נוצר הנתק, בין המשפחה הגרעינית שלי, סבא וסבתא וכל הדודים מצד אמא, שהם יוצאים לכיוון סודן וההורים שלי חוזרים חזרה לכפר שלהם כדי להמתין להזדמנות הבאה. ולמעשה מגיל שנתיים עד גיל שמונה במשך שש שנים אני בן בכור. הדברים שאני מכיר מאמא שלי זה שכל הסיפורים שמגיעים אלינו מאנשים שיצאו לדרך או התברברו או ששדדו אותם בדרך או שאנסו ורצחו מהם וחלקם שלא הצליחו להשלים את המסע ולהגיע לסודן בעצם חוזרים חזרה ואלה הסיפורים שמספרים. בעצם כל מי שיצא לדרך, מצא את מותו בדרך וזה הסיפורים שחוזרים אלינו וגם סיפורים על כך שהמשפחה של אמא שלי נספתה בדרך. אף אחד לא הצליח להגיע.
לימים גם שאלתי את אבא שלי " למה לא ניסיתם עוד פעם?" אז הוא אמר " זה הסיפורים שהגיעו אלינו שכולם מתו בדרך אז למה לנו ללכת ולמות?"
נתן: לא הגיעו הודעות וסיפורים מאנשים שהצליחו להגיע ושלחו הודעות למשפחות שלהם?
עו"ד אבטה: אז זה לקח המון, המון זמן עד שההודעות הגיעו אלינו לכפר ובמשך תקופה ארוכה שאני לא יודע להגיד כמה זמן היא. אני פשוט זוכר את החוויה שלי כילד קטן שגדל ליד אמא שלו, אני הבן הבכור, שלא מעט פעמים אמא שלי בוכה ומבכה על לכתה של כל המשפחה שלה.
עד שזכור לי יום אחד שאני הייתי רועה צאן של המשפחה. כבר מגיל שש אתה יוצא לשמור על הצאן של המשפחה ובאחד הימים אני חזרתי עם הצאן מהשדות ואני רואה במרכז הבית 3 חבילות מקרטון כמו חבילות ששולחים לצבא עם חטיפים. והחזרתי את הצאן לדיר, היו לי 15 עיזים, ואחרי שהחזרתי אותן, אני הצטרפתי למעגל שנותר סביב הקרטונים שזה אירוע ייחודי, קרטון בכפר זה דבר שלא מצוי ביום יום.
ואז בעצם מספרים לי שזה חבילות שהגיעו מירושלים. ואותן חבילות נשלחו על ידי סבא וסבתא שלי מארמון הנציב, אז הם גרו בארמון הנציב בירושלים שזה אולי הכי קרוב להר הבית, ובתוך החבילות האלה הדבר העיקרי שאותי לפחות עניין כילד, זה הטרנינג החדש שקיבלתי מירושלים. עצם העובדה שאתה מסתובב עם טרנינג מירושלים כילד בכפר זה עילה לכך שאתה צריך שומר ראש, כי כשאתה חי את הנרטיב של הגאולה, של ציון, של ירושלים, בעצם כל דבר שקשור לירושלים הוא משהו שמאוד יקר לך ומאוד יקר לכל אחד בכפר שם.
ואני יכול לפתוח סוגריים כאן ולומר שכרועה צאן אנחנו משחקים במהלך היום כדי להעביר את הזמן ואחד המשחקים שהיינו משחקים קשור לירושלים. היינו משחקים משחק שמאוד דומה לתפסוני, היינו מתחלקים לשני קבוצות ובעצם היינו מנסים לתפוס אחד את השני ומי שנתפס הוא שבוי בידי הקבוצה השנייה ואחת מהשיטות המתוחכמות שהיו לנו להשתחרר מהשבי זה לשחד את השומר ואיך היינו משחדים את השומר?
היינו באים אליו בשקט ואומרים לו "אם אני אתן לך את ירושלים, אתה תשחרר אותי?"
וכמובן שאותו שומר, מה הוא לא יעשה בשביל לקבל את ירושלים, למרות שזה במטאפורה, לא באמת. מצד שני גם לך כאדם שלכאורה אתה אומר אני אתן לך את ירושלים, לא קל לך לתת את ירושלים כדי לחזור למשחק.
נתן: החבילות הגיעו פשוט בדואר?
עו"ד אבטה: החבילות הגיעו דרך אנשים שהיו כאן כבר בארץ ישראל והתחילו לחזור חזרה לאתיופיה, גם שליחי עלייה, גם שליחים של הסוכנות. עם הזמן גם נפתח אצלנו בית ספר של אורט כדי להתחיל להכין את האנשים לקראת העלייה בהיבט של לימוד שפה וכו'.
ובעצם, דרך אותם שליחים הם הצליחו להעביר לנו את החבילה לכפר. ולמעשה קיבלנו בגדים בסבא וסבתא וגם מכתב שבתוך המכתב הם כותבים לנו שני דברים. האחד זה שכמעט כל המשפחה הגיעה בשלום לירושלים, למעט סבא רבא שלי שהוא היה בן 90 כשיצא למסע והוא לא הצליח לשרוד את המסע, הוא נפטר במחנה הפליטים בסודן.
לימים שאלתי את סבא שלי אחרי שעלינו לארץ ונפגשנו. למה הוא בעצם יצא בכלל למסע, מה הסיכוי של אדם מבוגר בן 90 לשרוד מסע של 600-700 קילומטר?
והוא אמר לי שהציגו בפניו את הדילמה הזאת, בפני סבא רבא שלי ואמרו לו " תקשיב המסע הוא מסע קשה, אולי תישאר פה בכפר ונשלם למישהי מקומית שתטפל בך?"
ואולי המשפט שסבא רבא שלי אמר מתמצת את אותה ציפייה לגאולה שהוא הנחיל מאב לבן וזה עבר מדור לדור במשך 2,500 שנה בתוך הקהילה. סבא רבא שלי אמר שהוא מעדיף למצוא את מותו בדך לירושלים מלמצוא את מותו שם זרוק מאחור בכפר.
ואותו סבא רבא, עליו שמעתי המון סיפורים כילד קטן שגדל ליד אמא שלו שהייתה אומרת לי "הייתי יושבת עם סבא הוא היה פותח את האורית, את התנ"ך והיה מספר לי את סיפורי הנבואה שיבוא היום ונחזור כולנו לארץ ישראל ונחייה עם כולם כקיבוץ גלויות."
וזה סיפורים ששמעתי וגדלתי עליהם כילד קטן וכמובן שאמא שלי סיפרה אותם יותר ויותר גם ממקום של תחושת בדידות שהייתה לה כשהיא איבדה את כל המשפחה. במכתב הזה סבא שלי, המשפחה כותבת, שהוא לא הצליח לשרוד את המסע ומצא את מותו בתוך סודן, אבל כל שאר המשפחה הצליחה להגיע לירושלים להגשים את החלום.
הדבר השני שהם כותבים לנו זה שעוד מעט הולך לצאת מבצע נוסף גדול והם אומרים לנו להתקדם לכיוון אדיס אבבה שזאת עיר הבירה של אתיופיה ושניצור איתם קשר, הם משאירים לנו פרטי קשר במכתב עצמו. ברגע שאנחנו מגיעים לאדיס, על מנת שיוכלו לסייע בהוכחת היהדות שלנו ובקידום האישורים שנדרשים כדי לעלות.
נתן: הם עצמם עלו ב"מבצע משה"?
עו"ד אבטה: כן, הם עלו ב-84' ובעצם האופציה הבאה נפתחה כמה שנים לאחר מכן ומכאן בעצם מתחיל המסע השני של המשפחה, שזה אני מגדיר אותו כמסע דרך המלך. זאת אומרת לא המסעות שסבא וסבתא עברו וכל הדודים לסודן ובסודן ששמעתי סיפורי מסמרי שיער על הדרך שהם עשו. זקנים נשים וטף, שכל המסע שלהם היה בין חיים למוות, בין אם למות בצמא, ברעב, להיטרף על ידי בעלי חיים או ששודדים עוד שניה פשוט הורגים אותך או חיילים סודנים שמכניסים את כולם לבור ועוד שנייה פשוט מכסים את הבור עליהם בעודם בחיים וסיפורים זוועתיים על אונס, על מקרים מאוד מאוד קשים שאנשים עברו בדרך לא דרך כדי להגיע לירושלים.
בעצם בחלק שלנו אנחנו הולכים יומיים מהכפר שלנו לעיר גונדר שזו עיר מרכזית בצפון מערב אתיופיה. ומשם אנחנו עולים על אוטובוס לראשונה בחיים. זאת תחושה שאתה פשוט קופץ 2,000 שנה קדימה. אבא שלי הכיר את זה קצת יותר כי הוא היה מגיע לשוק המקומי בגונדר כדי לקנות כל מיני מצרכים בסיסיים שאתה לא יכול לגדל בבית, אבל לנו כילדים זה היה חדש לגמרי. מציאות מודרנית שיש בתים מאבנים וכבישים ומכוניות.
ובעצם יום של נסיעה מגונדר, אני מקצר בסיפור עצמו, אנחנו בעצם מגיעים לאדיס אבבה, אני בן שמונה וחצי, ובעצם שם אנחנו נכנסים להמתנה במחנות פליטים באדיס, עד שאנחנו מקבלים את כל האישורים שנדרשים. אנחנו היינו שם שמונה חודשים, תנאים קשים מאוד, אבל ביחס למי שעשה את המסע הרגלי לסודן, זה בית מלון.
הנפיקו לנו דרכונים טסנו כל המשפחה, בעצם מטוס שלם, לאיטליה, טסנו לרומא, ומרומא טסנו לנתב"ג. שלוש חוויות שזכורות לי מאוד מאוד חזק כילד, כבר ילד בן תשע, זה א', פעם ראשונה אני אוכל במבה בשדה התעופה ברומא, זה חוויה שאני זוכר טוב טוב. הדבר השני זה שהיינו בטיסת אל על מעל שמי הים התיכון, לקראת הכניסה לשטח של ישראל וירד מסך מקדימה של המטוס ועם מקרן הקרינו סרטון שמראה תמונות מהר הבית, מירושלים ושיר של נעמי שמר, "ירושלים של זהב" שככה מתנגן ואני זוכר את אבא שלי לראשונה בחיים בוכה כי פתאום אבא שלך שהוא אחד האנשים הכי קשוחים שאתה מכיר, איש אדמה, פתאום לראשונה בחיים בוכה.
החלק ההיסטורי בעיניי הוא קריטי כדי שזה לא יסתכם בסוג של סיפור הצלה וקהילה שפתאום גילינו אותה, שבעצם העולם היהודי רץ לאורך ההיסטוריה ופתאום מגלים פה יהודים שחומי עור. מאיפה ומה הקשר? ולא מעט גם אנשים שמפקפקים כיום, פה במדינת ישראל, בזיקה של יהודי אתיופיה ליהדות, נובע גם בין היתר מהמקום הזה של, בעיניי, חוסר ידיעה בנוגע להיסטוריה של יהדות אתיופיה.
כמו שעולם הערכים שלי, כל מה שלמדתי במסגרות הפורמליות שעברתי בהן, בחינוך הבלתי פורמלי בתנועות הנוער, הדברים שלמדתי על ההיסטוריה שלנו כעם ועל המנהיגים שלנו, אלו דברים שבנו אצלי קומות ואני חושב שהסיפור של יהדות אתיופיה, יש ביכולתו לבנות קומות נוספות אצל כל אחד ואחד בתוך החברה הישראלית אם יכירו את הסיפור וגם זה לכשעצמו, ככל שמכירים פחות מפחדים, ככל שמכירים פחות סטיגמטיים, פחות עם דעות קדומות וכשלעצמו יוריד רמות של גזענות שקיימות בתוך החברה הישראלית שנובעות מבורות וחוסר ידע.
[מוזיקה]
יובל: בשנת 2015 דוד אבטה הקים את המיזם "סיפור על הדרך" במטרה לחבר את החברה הישראלית לסיפורה של יהדות אתיופיה. את המיזם מובילה כיום החברה למתנ"סים יחד עם שותפים רבים. במסגרת המיזם מגיעים יוצאי אתיופיה לספר את סיפורם האישי על החיים באתיופיה, המסע לארץ והקשיים בהם נתקלו ועדיין נתקלים. חפשו בגוגל "סיפור על הדרך" ותוכלו להזמין למפגש אישי או בזום את אחד ממספרי הסיפורים. עד כה התקיימו אלפי מפגשים וכ-400 מיוצאי אתיופיה הוכשרו לספר את סיפורם.
ויש עוד משהו. לאחרונה, החברה למתנ"סים פנתה אלי ואל נתן כדי שנחבור למיזם, ניפגש עם מספרי הסיפורים ונהפוך לחלק מהפרויקט. זה שיתוף פעולה מרגש מאוד עבורנו.
זהו, עד כאן לסיפורו של עו"ד דוד אבטה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments