top of page

יציאת אתיופיה - פרק 14: "אין מצב שאנחנו יוצאים מפה"


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/07/2020.

"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

קטעים, פרק 413.

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", פרק מס' 14 - "אין מצב שאנחנו יוצאים מפה".

יובל: בפרקים הקודמים התחלנו לספר על מבצעי חיל האוויר במדבריות סודן. במבצעים המורכבים הללו הועלו לארץ אלפים מיהודי אתיופיה. עכשיו, בכל מבצע היו תקלות כאלה ואחרות, אבל אף אחד לא חלם על תקלה כמו זאת שהתרחשה במבצע "סיכת זהב 2". מפקד המבצע י.ג אמר לנו, "באותו רגע חרב עלינו עולמנו, הבנו שאין מצב שאנחנו יוצאים מפה". אז למה להרחיב במילים, הנה י.ג, איש המוסד שהחליף את דני לימור והיה מפקד המבצע.

[מוזיקה]

י.ג: דצמבר 83', מבצע שיעור מולדת. שני מטוסים נוחתים, 326 עולים יוצאים. ופה היה אירוע מעניין כי בארץ, להק מודיעין של חיל האוויר הודיע שיש סימנים של כוננות בסודן בינם לבין אתיופיה. תמיד הגבול שם לא ממש היה שקט. ואמרו שיש כוננות ולכן הם חוששים שתהיה בעיה לבצע את המבצע.

הוחלט למרות זאת שכן נרד לשטח, לפחות לבדוק. יורדים לשטח ואני יושב בשדה התעופה בחרטום, שדה התעופה הפנימי, מחכה לטיסה לפורט סודן בשביל לנסוע לכפר הנופש. יושב לידי איש במדים, נראים לי מדים של חיל אוויר. לא כ"כ הכרנו את המדים של חיל האוויר הסודני, לא כ"כ נתקלנו בהם, של הצבא כן, של חיל האוויר לא. מדים כחולים כאלה עם כנפיים שנראות כמו כנפי טיסה, עם אישה וילדים.

אני מתיישב לידו ואומר לו "כבודו בצבא?" אומר לי "כן". אומר לו "בחיל האוויר?" אומר לי "כן". אומר לו "טייס?" אומר לי "כן" בהרבה גאווה, "מפקד טייסת". אמרתי לו "איזה יופי, לאן אתה נוסע?" -"אני נוסע לחופשה עם המשפחה בפורט סודן". אני אומר לו "אבל כתוב בעיתונות שיש כוננות, עניינים".

אז הוא אומר "חרטה, זה ברווז עיתונאי, זה שטויות. יותר מזה, אני מפקד הטייסת של מטוס F-16", שזו גרסה סינית של מיג 19. "אני מפקד טייסת, תמיד כשיש כוננות, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה פורשים את הטייסת שלי למנחת קאסלה שנמצא קרוב יותר לגבול אתיופיה." הוא אומר "לא רק שלא פרשנו, אלא אפילו לא ביקשו ממני להיות בקשר טלפוני כשאני נוסע לחופשה עם האישה". אז הוא אומר לי "אז תגיד לי אתה, זה כוננות? זה מלחמה? מה?"

דיווחתי את זה לארץ. בלהק מודיעין לא קיבלו את זה כדיווח אמין. אמרו "לא יכול להיות שמפקד טייסת היה מספר לך דבר כזה".

למה? כי אנחנו מקווים באמת על פי אמות המידה שלנו בארץ של ביטחון שדה, שבאמת מפקד טייסת בארץ לא יישב ויספר לתייר על כוננות או לא כוננות או על פרישה או לא פרישה. אבל צריך לזכור שסודן, היא לא במלחמה, הוא מבחינתו זה איש לבן שחובב מטוסים. אמרתי לו שאני נורא אוהב אווירונים, אז הוא סיפר לי, לא קרה שום דבר.

זה היה די קרב של דעות בעניין הזה כשאני מהשטח אומר שהכל בסדר ולהק מודיעין אומר שיש כוננות. ובסוף הוחלט לבצע. בוצע המבצע " שיעור מולדת", הוא עבר חלק וכאמור יצאו שני מטוסים עם 326 עולים שיצאו לארץ.

פברואר 84' מבצע " דרדס כחול". שני מטוסים יוצאים, 345 עולים יוצאים ארצה. בשלב הזה אנחנו קצת מסתבכים. מה זה מסתבכים? אם בהתחלה הייתה איזושהי שליטה, מוגבלת אמנם, אבל איזו שליטה על קצב הזרימה של היהודים מאתיופיה לסודן, אז איבדנו שליטה. למה? כי הטמטם עובד.

התחילו להגיע יהודים לארץ ולכל מיני מקומות בעולם והתחילו לכתוב מכתבים לקרובים שלהם באתיופיה, גלויות, מכתבים ואי אפשר היה להשתלט על הכל. אמרו חבר'ה, עזבו אתיופיה. לא תגיעו מאתיופיה לירושלים, תלכו לסודן, אנחנו הלכנו. קשה, מתים בדרך, מתים במחנות, יש מחלות, קשה. אירוע לא פשוט, אבל עשינו את זה ואנחנו עכשיו בארץ הקודש.

התגברה התנועה של הפליטים היהודים בתוך הזרם הכללי של הפליטים שהיה בלאו הכי. אגב, בזמן הזה יש בערך מיליון ורבע פליטים במחנות הפליטים בסודן, לא יהודים, פליטים בכלל. בתוכם תמיד כמה עשרות או כמה מאות יהודים.

המצב במחנות הפליטים הוא על הפנים, בכי רע. מחלות, מגפות, תמותה גבוהה, רעב ואנחנו במצוקה. אנחנו רואים שאנחנו בקצב שלנו לא משתלטים מספיק טוב.

אז אני פונה לחיל אוויר כמפקד המבצע ואומר "האם אתם מוכנים להנחית שני מטוסים בתוך אותו חלון של לילות חשוכים?"

מתוך ידיעה שאין אף פעם שני ימי שישי בתוך חלון של לילות חשוכים, מתוך ידיעה שאחד המבצעים לא ייפול ביום שישי. אמרנו שכבר לא נוסעים כ"כ הרבה ואין הרבה מחסומי דרכים. ניקח את הסיכון.

אגב, לסבר לכם את האוזן, חיל אוויר היום מודד הכל. אם אמרנו במבצע "קרוב רחוק" המטוס היה על הקרקע 25 דק' וכולם היו בלחץ כי זה הרבה זמן, אז השיא שלנו למבצע של שני מטוסים וזה נמדד מהנגיעה של הגלגלים של מטוס ראשון על הקרקע, כולל נחיתה של שני מטוסים, הסעה, חניה, העמסה של קרוב ל-400 איש, הסעה והמראה של שני מטוסים. הכל ביחד 7 דק' על השעון.

חיל אוויר אומר בסדר ואנחנו ניגשים לבצע שני מבצעים, "סיכת זהב 1" , "סיכת זהב 2", זה השמות שלהם. "סיכת זהב 1" למעשה עבר חלק. אנחנו מבחינת מתכונת שלנו של הלוחמים, אנחנו נוסעים עם רכב, אני מוביל את השיירה עם ג'יפ, אני כמפקד, בלי יהודים בפנים כדי שאם אני עוצר במחסום דרכים, אין לי שום דבר מפליל. שתי משאיות שלא תחשוב איזה משהו היסטרי, לא משאית גדולה, משהו דומה בגודל לטיולית, מה שיש בארץ טיוליות, מה שקוראים בצבא "טלטולית", יושבים 40-45 איש מאחורה על כיסאות, אז פה בלי כיסאות וסגור עם ברזנט שלא ידעו מה יש בפנים. שתי משאיות כאלה ומאחורה הסגן בד"כ נוסע עם עוד ג'יפ כדי שאם מישהו מציק לנו מאחורה, הוא ידע לטפל בו, גם כן בלי יהודים.

ג'יפ, משאית, משאית, ג'יפ. זה הסיפור.

"מבצע סיכת זהב 1" 28/04/1984. פוגשים את הפעילים, לוקחים אותם לנקודת איסוף. כל פעם נקודת איסוף אחרת כדי שלא לחזור על אותו מקום פעמיים או לא פעמיים בסמיכות לפחות. מראים להם את המקום, אומרים להם "יש לכם שעתיים". הם רצים בהתלהבות, אחרי שעתיים חוזרים. אנחנו מסמנים להם, אנחנו מחנים את שתי המשאיות תמיד צמודות זו לזו כדי לייצר מן פתח אחד גדול מאחורה כדי שבדוחק יהיה יותר קל איכשהו להיכנס ופחות מקומות שאפשר ליפול החוצה.

קוראים לפעילים, מביאים את היהודים. היהודים מתנפלים על המשאיות ותוך שניות אין מקום לדחוף גפרור. לסבר לכם את האוזן כמה זה צפוף. אם אתה נרדם במשאית כזאת בנסיעה, אתה נשאר עומד. אין לאן ליפול מרב הצפיפות. ואין לנו מושג גם כמה יהודים יש בפנים.

במבצעים הימיים והאוויריים שהחבר'ה היו יושבים יום שלם בוואדי, היה זמן אז היינו סופרים כדי לדעת כמה יהודים אנחנו מביאים לארץ הקודש. נגיד היינו שם 6 לוחמים, יצא 6 מספרים שונים.

למה? קודם כל, אמרתי כבר שהם התלבשו לבן, כמה שיותר חגיגי. אז אם גם ככה כשאתה בא פעם ראשונה לקהילה שאתה לא רגיל לחיות בה, נגיד אם היום תיסעו לסין, היום לא תיסעו בגלל שיש קורונה. אבל אם היום תיסעו לסין ואתם לא מכירים, אז הסינים נראים לכם די דומים זה לזה. אז בהתחלה גם האתיופים נראו לנו די דומים. והם עוד כולם מתלבשים אותו דבר כי התלבשו חגיגי, אז עוד יותר היה קשה להבחין.

הילדים מתרוצצים בוואדי, הבאנו להם כדורים שישחקו. אתה גם לא יודע אם ספרת את הילד הזה או לא ונולד אחד פתאום. בקיצור, יצא לנו תמיד מספרים שונים. ואז אמרנו, "יאללה נפסיק עם זה" כי בלאו הכי למחרת אנחנו מקבלים באמצעי קשר שלנו הודעה מהארץ כמה ילדים הגיעו אחרי שהם נרשמו במרכז קליטה. אמרנו לא נספור.

פה באירוע כזה בכלל אין זמן לספור כי הם באים וישר עולים למשאית. אז אין לנו מושג כמה יהודים יש. בקושי רב מצליחים לסגור את הרמפה מאחור של המשאית ולקשור את הברזנטים. יוצאים לשטח, מנחיתים שני מטוסים. הכל עובר חלק, המטוסים עוברים לארץ ואנחנו מקבלים הודעה באמצעי הקשר שלנו שהגיעו ארצה 379 יהודים.

כדי לא לעשות משפט שלמה, נגיד 380. זה 190 יהודים במשאית שהיא בגודל של טיולית. צפוף נורא וחמישה ימים אחרי זה, אנחנו ניגשים לבצע את מבצע "סיכת זהב 2" הידוע לשמצה שזה המבצע הכי מפחיד והכי טראומתי שהיה לנו בכל שירותנו בסודן.

ערב המבצע, אני מבקש משני הנהגים לקחת את שתי המשאיות ולעשות ריצת בדיקה. אמרתי כבר שרכבים בסודן זה או חרא או שמיש מינוס או שמיש. אז אי אפשר לצאת למבצע בלי לבדוק את הרכב.

יוצאים שני הנהגים וחוזרים ובאים אליי למלון ואחד מהם, בחור בשם גיל ז"ל, אומר: "המשאית שלי לא תגמור את המבצע. ההגה שלה רועד, המנוע שלה, היא בקושי נוסעת 60. אני מציע לא לקחת אותה".

עכשיו זה לא שאתה הולך ל"הרץ" או "אויס" ואתה אומר תחליפו לי. אמרתי לו "אין, זה מה שיש". ולמען האמת, הגילוי הנאות י', היה לנו עוד רכב שהוא בין טנדר למשאית שבירידה אפשר לדחוף 80 איש בלחץ. הוא אומר "בוא ניקח את זה במקום." אי אפשר גם כי אין לנו מספיק נהגים לוחמים. פה אנחנו יודעים שכבר היו 190 איש. וברכב החלופי הזה יש רק 80. זה 110 איש פחות, זה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

אז הוא אומר "אבל", אמרתי לו "זהו, חתכתי". הוא הלך, חזר אליי עם הסגן שלי באותו מבצע ועשו עליי עליהום בחדר במלון, ממש ירדו עליי, אמרו "אתה מסכן את המבצע וזה לא בסדר".

אמרתי להם "חבר'ה, מספיק, בואו נחתוך את העניין. אנחנו צריכים לישון, יש לנו מבצע על הכתפיים. אני אסביר לכם איך זה עובד". אמרתי להם "משאית, יש לה נשמה, ככה זה משאית. ואם המשאית הזאת עשתה את מבצע קרוב רחוק, דף פתיחה, דרדס כחול, שיעור מולדת וסיכת זהב 1. היא גם תעשה את המבצע הזה כי משאית יש לה נשמה והיא לא תבגוד בנו."

הסתכלו עליי החבר'ה, אמרו שאני פסיכי, לא פעם ראשונה בחיים שלי, טרקו את הדלת והלכו ויצאנו למבצע עם שתי המשאיות האלה. מגיעים לנקודת האיסוף, במקרה הזה הייתה מחצבה נטושה. מכניסים את המשאיות, פוגשים את הפעילים ואומרים "תביאו לפה 400 איש".

חוזרים אחרי שעתיים, מחנים את המשאיות, שורקים לפעילים שריקה מוסכמת, הם באים. והיהודים מתחילים לזרום לתוך המחצבה ומהר מאוד אני מבין שאנחנו בבעיה ענקית. אנחנו יודעים היום שהיו שם 900 איש באירוע הזה.

עכשיו, צריך להבין שתי נקודות מאוד חשובות. אחת הנקודות אם לא הנקודה הכי מסוכנת שלנו במבצע, זו נקודת האיסוף של היהודים. נכון נשמע שלהנחית הרקולס במדבר זה יותר הרואי, אבל שם אני רגוע, יש לי אבטחות שלי, יש את שלדג, אני רגוע.

פה אנחנו שני מטר ממחנות הפליטים וכוחות הביטחון הסודניים שמאוד פעילים במחנות הפליטים כבר די בקריזה, הם מבינים שקורה משהו כי נעלמות להם שכונות שלמות של 400 איש פתאום בלילה. עכשיו מה זה שכונות שלמות? הפעילים היהודים שלנו בתוך מחנות הפליטים, כשהיו מגיעים יהודים חדשים מאתיופיה לסודן, היו משכנים אותם בסמוך זה לזה כי ידעו שיום אחד דני או לא חשוב מי, יגיד לנו "תביא 400 איש תוך שעתיים". אם היהודים היו מפוזרים בכל מחנה הפליטים שהגודל שלו הוא בערך הגודל של גוש דן, אין מצב לאסוף אותם בשעתיים. אז הם שיכנו אותם קרוב. ואז בליל מבצע היו מרוקנים את השכונה הזאת. השכנים היו מלשינים כי הבינו שיש פה פעילות. רצים לכוחות הביטחון ואומרים "היו פה אנשים, לקחו אותם בלילה".

עכשיו, לא יודעים, יהודים, לא יהודים, אבל יודעים שקורה משהו. אין דבר יותר קל לביטחון סודני מאשר לקחת 4 לוחמים עם גלביות וקלצ'ניקוב מתחת וללוות פמליה כזאת אליי ולעשות לנו ערב מאוד לא נעים.

אז התפקיד שלי כמפקד באיסוף כזה, זה להיות כפוף, שקוף וזריז. לבוא, לאסוף אנשים, לצאת הכי מהר שאפשר. ופה יש מאות אנשים שאנחנו בבעיה אדירה ומתחילות מלחמות, מי נכנס, מי לא נכנס. והמשאיות נהיות מלאות מיד. היהודים מתחילים לטפס על הברזנט מבחוץ, הם חושבים שאפשר להגיע מלמעלה, אבל אי אפשר. הברזנט מכסה גם למעלה, יש קשתות כאלה. עם כל כאב הלב, אנחנו מתחילים לתלוש אותם עם הידיים והרגליים ואני כועס על הפעילים.

נתן: הפעילים האלה עברו איזושהי הכשרה?

י.ג: הכשרה שלנו בשטח. בהמשך, יותר מאוחר, הגענו למצב שגם הבאנו ארצה, אבל בהתחלה זה הכשרה שלנו בשטח. יש עוד דבר אבל זה יצא משליטה, היה סיפור למה זה קרה. לא רלוונטי כרגע.

יש עוד נקודה חשובה לגבי נקודת האיסוף שתבינו שעד לאותו לילה לא החזרנו יהודי אחד חזרה למחנות, חוץ מהפעילים, אבל הם עברו הכשרה שלנו, הם בסדר, הם אנשי מקצוע. ופה הם הולכים להחזיר מאות. עכשיו למה לא החזרנו אף אחד? הביטחון שם כבר מתעורר ובודקים. עכשיו פתאום לחזור?

ופה אני יודע שהולכים לחזור מאות ואני לא יודע מה עושים עם זה ואני כועס על הפעילים למה הביאו כ"כ הרבה. בקיצור, אני אומר "אין ברירה, כל מי שנשאר, קחו אותו חזרה למחנות".

אנחנו בקושי רב מצליחים לסגור איכשהו את המשאיות, לקשור את הברזנטים ואנחנו יוצאים לדרך. מה זה לדרך? 6 ק"מ מהמחצבה עד הכביש ומשם 150 לכיוון המנחת.

יובל: זוהי רחל, אימו של י., נווט הקרב הראשון שהוא גם ישראלי ממוצא אתיופי.

רחל: ואז ככה היינו ויום אחד, פתאום בערב בחושך, מישהו בא ואמר "תצאו, אתם הולכים היום לירוסלם" ונעלם.

אז דוד שלי אמר "בואו". לקח אותנו ואמר "אתם תצאו, בואו". אותי ואת אחותי ועוד כמה אנשים שהוא הביא בחסותו. הוא אמר "בואו, תצאו".

ואז התחלנו ללכת. זה היה חושך מוחלט, אין דרך, כלום. התחלנו ללכת. אף אחד לא יודע. הולכים ירוסלם, שוב פעם. הולכים בלילה. הלכנו, דרך לא הייתה שם, אור לא היה שם, חושך מוחלט. נפלנו, אני לוקחת את אחותי, מחזיקה אותה, אנחנו הולכים. רצים שם והאדמה של סודן היא כזאת, יש לה חלק של קשה עם סדקים גם. ואז היא נפלה לי, נכנסה הנעל שלה והוצאתי אותה, משכתי אותה, הנעל שלה נשארה שם. נעל אחת נשארה ואנחנו הלכנו.

המשכנו ללכת אולי שעתיים בלילה הזה. הלכנו והגענו לאיזשהו מקום שיש שתי משאיות גדולות שם וחושך אבל יש את האור של המשאיות. מיליון איש. אח"כ בדיעבד שמעתי שהיה שם 900 איש. כאילו על שתי משאיות, ממש. ושם דוחפים אחד את השני, כל אחד מנסה להציל את עצמו ורצים והכל. אז נכנסנו למשאית. עכשיו נעלמה לי אחותי שם. זהו. איפה אני אמצא אותה עכשיו? היא מחפשת אותי, אני מחפשת אותה וכבר אנחנו לא ביחד. ואז עלתה למשאית אחרת ואני למשאית אחרת.

[מוזיקה]

יובל: זהו אסנקאו מקונן, מהפעילים הבולטים במחנות הפליטים. ההקלטה נעשתה במקום קצת רועש ולכן תשמעו 4 דק' בלבד מהראיון.

אסנקאו: באותו ערב הגיעו שתי משאיות. הגיעו גם המון אנשים. אנשים בורחים ממחנות הפליטים, מגיעים לגדרף. פשוט גדרף הפכה להיות מקום של יהודי אתיופיה. אז עכשיו באותו ערב, חברים שלי שהבאתי אותם, באנו מאתיופיה, הם עלו למשאית מסוימת. גם חלקם למשאית אחרת. אז אני נשארתי לבד. אני לא רציתי לעלות כי יש המון אנשים שם. זה לפני שהתחלתי את המבצע מן המניין, לפני שגייסו אותי. המשאית, הגלגל האחורי היה מן מקום שהיה אבן משהו כזה, אבן הרימה אותו ושם נכנס, עצר ככה.

אז הגלגל הוא בתוך הבור הזה. מעל ומעבר אנשים שם במשאית. המשאית האחרת כבר זזה והצליחה, הלכה. והמשאית הזאת התחילה גם לזוז. אז הוא נותן גז. בניסיון הראשון כמעט הגלגל האחורי, כמעט טיפס. אבל בחזרה הוא חזר ואחרי זה לא יכול כי המשקל של האנשים יותר מדי במשאית. אז בהתחלה הוא הלך וחזר ככה, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. הוא נותן גז, פתאום נשבר, איך הוא השמיע את הרעש.

אז הדופן שהיה כזה, פשוט כולו נתלש, אבל הוא נפל ככה. נפל ונצמד לגלגל לצדדים. אז כל האנשים שהיו בצד הזה, בהתחלה נפלה בחורה אחת. היא נפלה ככה בפנים שלה על הרצפה. אחרי זה אני ראיתי את האנשים, אתה יודע אתה תזרוק את הבגדים מגולגלים, איך הם יפלו? זה בגדים אני רואה. אני לא רואה את העצמות, אני לא רואה את הבן אדם שיכול לקום. נפלו המון אנשים. אז קמים. מי נפגע? אלה הראשונים. הילדה הזאת עדיין היא לא זזה, היא לא קמה, היא לא זזה. אני עמדתי בצד שם ואני לא עושה שום דבר. אני לא עזרתי לאנשים.

אז אחד, פשוט כשהוא נופל, נכנס לו עץ שנשבר וזה היה עומד ככה ונכנס לו לבטן. הבחורה לאחר לא יודע כמה דקות, פשוט היא קמה ככה, אנשים עמדו כמו קיר. אני רואה את כל זה. את אלה מיד מתפזרים, רצים. אז שני אנשים ירדו, הנהג וחבר שלו, ניסו לתקן, הרימו את הדופן הזה, ניסו לתקן ולא הצליחו. תלשו אותו, זרקו אותו בפנים, הורידו את כל האנשים ופשוט המשאית הלכה.

רחל: כנראה התחילו לצאת ואז המשאית כשאני עליתי בה, היא קרסה. היא נפלה, אנשים נפלו והתחילו צעקות והכל. ואני לא נפלתי אבל ירדתי משם וחיפשתי את המשאית השנייה ואני רואה, היא עוד מעט יוצאת. מישהו מסתכל עליי ואומר לי. אני אומרת לו "תעלה אותי, תעלה אותי".

ואז הוא אומר לי "בואי, בואי" הרים לי את היד. אנחנו רזות וקטנות כאלה. עמדתי שם, הוא ירד, אני עמדתי על המקום שלו והוא אח"כ 8 חודשים לא עלה. אבל אני תפסתי את המקום שלו כי הוא העלה אותי ככה ונכנסתי והלכנו.

י.ג: מתחילים לנסוע, אני מוביל. לא נוסעים מהר אבל נוסעים. זו דרך עפר, נוסעים. ופתאום אני שומע בקשר את אחד הנהגים אומר "I have a big big problem". יש לי בעיה מאוד גדולה.

עכשיו אני מכיר את הבחור, הוא בחור דרום אפריקאי רגוע, לוחם שייטת לשעבר. בחיים לא שמעתי אותו מרים את הקול. לפי האינטונציה שלו אמרתי, אני לא בטוח שאני רוצה בכלל להבין מה הבעיה, אבל זה החיים.

אני מסתובב חוזר חזרה וכמה שהיה חושך מצרים, נהיה לי עוד יותר חושך בעיניים. כל הדופן הימנית של המשאית קרסה, התפוצצה החוצה. כנראה בקול נפץ אדיר, אני לא שמעתי את הנפץ כי הייתי רחוק קדימה באוטו שלי, אבל החבר'ה שלי ממש אמרו שזה היה רעש, פיצוץ נוראי. פשוט מהעומס במשאית. וגררה איתה עם הקשתות גם את הדופן השנייה. בקיצור, כל הארגז התרסק, התמוטט. כל האנשים עפו החוצה ופצועים וצעקות ודם והברזנט שכיסה את כל הדבר הזה כי המשאית עדיין התקדמה, התלפף סביב שני הגלגלים האחוריים ועצר את הכל, עם החבלים והכל, פלונטר.

יובל: אתם בדרך מהמחצבה לכביש?

י.ג: בדרך מהמחצבה לכביש.

יובל: קרוב עוד למחנות הפליטים?

י.ג: כן, כן. ואני עומד ומסתכל. אומרים שלפעמים להיות מפקד זה בודד. זה אחד הרגעים הבודדים בחיים שלי למרות שהיו לי צוות נפלא של לוחמים, אבל בסוף מישהו צריך להחליט מה עושים ואין לי מושג. כל מי שהיה שם, באותו רגע חרב עלינו עולמנו, הבנו שזהו, נגמר. אין מצב שאנחנו יוצאים מפה.

עכשיו היהודים שעפו מהמשאית הזאת, אלו שיכולים ללכת, מבינים שזה לירושלים כבר לא יגיע ורצים למשאית השלמה. מתחילים לטפס עליה מהברזנט מבחוץ. אנחנו תולשים אותם ואנחנו לא נותנים לאף אחד לעלות כי אין לאן לעלות.

באיזשהו שלב תוך כדי המהומה הזאת, עומדים לידי בחור בשם רובי, אחד הלוחמים שלנו, גם בוגר שייטת.

אני אומר לו " רובי, כנס למשאית, סע!"

הוא לא היה נהג ד"א, הוא לא ידע איך נוהגים על משאית, כלום.

"סע, עוף מכאן! קח את המשאית! סע צפונה! אנחנו כבר נמצא אותך."

הוא עולה למשאית, לדעתי הוא לא השאיר אף שן על אף גלגל שיניים בתיבת ההילוכים של המשאית הזאת מרוב חריקות שהוא הוציא ממנה. נורא. כל מכונאי היה מתהפך בקבר 10 פעמים אם הוא היה שומע את זה. ובסוף איכשהו המשאית מקרטעת ונוסעת לה.

מסתכל שמאלה, עומד לידי עוד אחד מהלוחמים שלי, בחור בשם רם, גם לוחם שייטת לשעבר.

אומר לו " רם, רוץ חזרה למחצבה, תביא לי את אחד הפעילים שלנו" התפללתי שהם עוד שם. אמרתי אולי ייקח להם זמן לארגן אותם. "תביא כי כל הפצועים האלה, מישהו צריך לקחת מפה".

הוא הביא. הוא רץ מהר ומצא שם מישהו. אמרתי לבחור "כל מי שפה שוכב, עומד, יושב, כולם אתם לוקחים אתכם חזרה למחנות הפליטים. אין לי מה לעשות איתם".

והתנפלנו, היו לנו סכינים גדולות כאלה של רמבו כזה. התנפלנו על המשאית הזאת התקועה בשביל לחתוך את הברזנט כי אי אפשר להשאיר אותה שם, לשחרר אותה מהפלונטר של עצמה ולהסתלק מהשטח.

ויצאנו. בסוף זה לא נראה כמו משאית. תחשבו קבינה, מאחורה יש פלטפורמה אבל שברים של ברזל, עץ וברזנט, הכל קשור בחבילה גדולה, ואנחנו נוסעים צפונה ומחפשים את המשאית השלמה.

אגב, אתם לא שאלתם שאלה חשובה. איזו משתי המשאיות התפרקה? יובל: אני מתאר לעצמי שזו לא זאת, השנייה.

י.ג: ברור לכם שזו המשאית הטובה, זאת שהתפרקה.

יובל: אמרת שגיל נהג במשאית הלא טובה.

י.ג: כן אבל בינתיים זה לא גיל, כי עכשיו רובי לקח אותה. בקיצור המשאית, זאת עם הנשמה, היא בינתיים נוסעת איפשהו, אנחנו לא יודעים. והמשאית הטובה מהשתיים, היא זאת שהתפרקה.

אנחנו נוסעים צפונה בכביש, מחפשים את המשאית עם הנשמה ומגיעים אליה באיזשהו שלב. היא די מקרטעת, נוסעת לאט כצפוי. שתי הדפנות שלה במקום להיות מקבילות זו לזו, הן נראות פתוחות כמו פרח כזה. אבל מה שמחזיק זה לא ברור, מחזיק איכשהו. ואני מסתכל על זה ואני אומר, אם יצאנו מהמחצבה בשלום ומההתפרקות אחרי זה בשלום, אם המשאית הזאת תתפרק פה והכביש נוראי כל הזמן עם קפיצות והדפנות נושמות. עם כל קפיצה הן עושות כזה נשימה. אני אומר אם זה יתפרק פה, אז סגרנו לגמרי כנראה את החיים שלנו, את המבצעים, את כל הסיפור הזה.

חוץ מזה, אני מסתכל ואני אומר, כמה יהודים יש בפנים? במבצע הקודם היו 190 במשאית הזאת. אז מה יש 200? 210? גם אז נראה שאי אפשר לדחוף גפרור. למה זה חשוב? לכאורה זה לא משנה. אבל זה חשוב כי בפקודה שלי מול חיל האוויר כתוב שאם יש לי פחות מ-250 יהודים, אני מנחית רק מטוס אחד מהשניים, מתוך הנחה שכל נחיתה זה מסוכן ופתח לתקלות ומתוך ידיעה שאנחנו יכולים לדחוף 250 איש למטוס אחד.

אז מה אני עושה? מגיעים לאזור הנחיתה, מקום שאני מנחית. אני מחליט להנחית שני מטוסים. מנחית את שני המטוסים, הם נוחתים. נעמדים, נפתחות הרמפות מאחורה וממטוס מס' 1 יוצא מפקד חיל אוויר הישראלי, האלוף עמוס לפידות בכבודו ובעצמו.

נתן: שנפטר לאחרונה.

י.ג: יהי זכרונו לברכה, שהחליט לבדוק לבוא, ממש לראות איך זה נראה על הקרקע בסודן. לזכותו ייאמר שבכל 11 שנות פעילותנו בסודן, הוא מפקד חיל אוויר היחיד שהחליט לבוא לראות.

תפסתי אותו ביד, אמרתי לו עמוס בוא, לקחתי אותו למשאית המפורקת ואמרתי לו, "משאית הזאת התפרקה לנו קצת אחרי האיסוף של היהודים. ככמות היהודים שיש עכשיו במנחת, עוד כמות כזו הייתה על המשאית הזו והחזרנו אותם. אין לי מושג כמה יהודים הבאנו, הבאנו חצי ממה שהתכוונו. קיבלתי החלטה להנחית שני מטוסים, מוכן לקבל את הדין."

הוא כ"כ נפעם מכל האירוע בכלל של הדבר הזה. זה באמת אירוע מאוד מיוחד, לראות את כל הדבר הזה, מאוד מרגש, מאוד מיוחד. הוא אמר "עזוב, אתם עושים עבודת קודש, נדבר בבית, תירגע, עזוב, אל תתעסק עם זה".

זהו, המטוסים ממריאים ואנחנו מסתלקים כמה קילומטר, הולכים, מתרסקים לישון. רק אחרי שאנחנו גומרים את הצ'ופרים שחיל אוויר הביא לנו, צידנית מלאה גלידה, תות שדה עם קצפת, כל מיני דברים שאין בסודן. ואתה חייב לגמור את הכל כי אסור להשאיר סימנים מעידים בשטח. ונרדמים.

למחרת אנחנו קמים ומטפסים עם הרכבים על הסוללה בשביל להגיע לכביש בשביל לצאת חזרה לאן שאנחנו רוצים. אני רואה שהגלגלים של המשאית עם הנשמה, מאחורה הזוג הימני מתגלגלים בצורה לא אחראית, מתנדנדים לא טוב.

אני אומר לגיל בקשר "תעצור שניה".

עכשיו אתם יודעים מה זה גוז'ון? גוז'ון זה אום שמחזיק גלגלים במקום. ברכב פרטי יש ארבעה או שישה. במשאית יש 10 או 12. היה אחד. עכשיו זה לא שהאומים השתחררו, אלא מהעומס שהיה על המשאית, נקרעו. לעולם לא נדע ממתי, אבל מתישהו באותו לילה, המשאית הזו נסעה כששני הגלגלים הימניים אחוריים שלה מחוברים עם בורג אחד ואום אחד, עובדה.

אמרתי לחבר'ה "אתם רואים? זה נשמה, נכון? אי אפשר להסביר את זה אחרת. משאית עם נשמה."

שמנו אותה בצד, חיכינו כמה דקות, הגיע בדואי, תמיד יש בדואי. קיבל ממני ג'ריקן מים, 50 לירות סודניות שזו משכורת של דור בערך בסודן.

אמרתי לו "שמור על המשאית, יבוא בעל המשאית, תקבל עוד 50 לירות".

אני באתי אחרי כמה ימים, ראיתי אותו יושב עם חצי ג'ריקן מים שומר על המשאית, תפקיד אחראי. כשהגענו לחרטום, פוגש אותנו איש שלנו ואומר לנו בפרצוף של תשעה באב כזה "חבר'ה מה קרה?" ממש באבל כזה. אני מסתכל עליו ואומר לו, "תדבר, תגיד מה קרה".

הוא אומר "רק 314 איש?"

ואנחנו מתחילים להתחבק ולהתנשק בינינו.

הוא אומר "חבר'ה, מה אתם מבסוטים? המבצעים האחרים היו כמעט 380".

בקיצור, במשאית שב-190 איש נראה שאי אפשר לדחוף בה גפרור, היו 314 איש. כולם אזרחים במדינת ישראל.

רחל: התחילה לנסוע המשאית הזאת וממש דחוס והמון אנשים שם. אתה עומד ואתה לא יודע. זה קשה ממש. צעקות לא היו אפילו שם. אבל דחוס, דחוס, דחוס. ונסענו בחושך שוב פעם, לא יודעת כמה שעות. הגענו לאיזשהו מקום. הורידו אותנו, אמרו "עוד מעט יבוא האווירון, אתם תעלו לירוסלם" ובאמת האווירון בא.

ואז כשבא האווירון, הוא לא כיבה את המנוע. המנוע היה עדיין דלוק והאדמה היא חול והרוח עפה לנו שם וכולנו עפר, כולנו ממש, אין. התחילו לרדת שם חיילים עם פנסים ירוקים כאלה ככה. תופסים אותנו, זורקים אותנו לבטן המטוס, ככה. ממש ככה מהר, מהר, מהר, סגרו את הכל.

י.ג: כשהמטוס נוחת ופותח את הרמפה, יוצאים החוצה חבר'ה משלדג ומושכים איתם שני צינורות שקופים שבתוכו יש סטיקלייטים ששוברים אותם, מדליקים אותם בתוך המטוס. זה יוצר מן משפך כזה על הקרקע, כי כשהולכים מול הרוח של המטוס והאבק. אנחנו היינו עם משקפי אבק וציוד ראיית לילה. היהודים הולכים בלי כלום. אתה לא יכול ללכת עם ראש זקוף מול הדבר הזה כי זה מעיף אבק בעיניים, אז הם הולכים כפופים. בד"כ מחזיקים אחד את השני. רואים את זה בסרטים ומישהו משלדג דוחף אותם לכיוון המטוס וכשמתקרבים עם הראש למטה, הם רואים את המשפך הזה וזה מתעל אותם לתוך הפתח של המטוס.

למרות כל זאת, אחד הקברניטים שהשתתף בחלק גדול מהמבצעים בשם דרור כפיר, הוא היה מפקד טייסת אז. שמעתי אותו אומר "אתה עומד בחוץ במדבר ומסתכל על הדבר הזה. יש אור אדום בתוך המטוס והלשון הירוקה. זה כמו מפלצת. ועוד רוצים שאני אכנס בפנים. למה? מה עשיתי? מאוד מפחיד".

רחל: סגרו ואז ישבו ככה. היה להם מן מיטות כאלה למעלה, אנחנו למטה. ההרקולס בלי כיסאות, בלי כלום, מלא אנשים שם. וזהו. פתאום אנחנו רואים גם אתיופי שם שמתרגם. אני לא ידעתי שאולי הוא איתנו. אמר "מחר בבוקר אתם בירוסלם".

וככה זה היה. ואז הביא אותנו בבוקר הגענו באמת. זה היה 04/05/1984. זה היה יום סגריר כזה קצת והיו עננים. כנראה בן גוריון הביא אותנו. ומשם אמרו לנו, אח"כ סיפרו לנו ששני ילדים נדרסו שם ומתו באותו הלילה.

אני עכשיו מחפשת את אחותי ומחפשת אותה, היא מחפשת אותי ואני בוכה ואומרת ואי, עד שעברנו את כל מה שעברנו ואני לא רואה אותה. ואז הורידו אותנו משם, הכניסו אותנו לאוטובוס, לקחו אותנו לאשקלון. זה היה יום שישי בבוקר. הגענו לאשקלון, הכניסו אותנו לאיזה בית מלון שם. הביאו לנו אוכל, אף אחד לא אכל את האוכל, אף אחד לא יודע מה זה.

ואז אמרו לנו, "כל מי שבא בלי הורים, לפה" ואז אני יוצאת ואחותי יוצאת. זה היה שיא ההתרגשות והכיף. לפחות אנחנו שתינו פה סוף סוף. אבל הייתי בטוחה שהיא נשארה. היא הייתה בטוחה שאני נשארתי שם. תקשיב, כל התקופה הזאת אין לנו קשר עם ההורים, אין לנו שום דבר. הם לא יודעים עלינו, אנחנו לא יודעים עליהם, כלום. מה שיש זה רק שתינו.

נתן: הייתן על אותה משאית בסוף.

רחל: על אותה משאית היינו בסוף, באותו מטוס, לא ידענו. על אותו מטוס, אותה משאית.

נתן: כמה אנשים היו במשאית?

רחל: זה ידעתי אח"כ, 314 אנשים היו בתוך המשאית הזאת שנכנסה לתוך המטוס. זה מדהים. זה ידעתי השנה. ממש לא ידעתי. פגשתי את האיש שפיקד באותו לילה. הבן שלי בקורס ואז פגש אותו מישהו ואמר לו "מתי באת לארץ?" הוא אמר לו "נולדתי פה." -"ההורים שלך?" -"אמא שלי באה דרך סודן." -"תשאל אותה מתי עלתה." הוא מתקשר אליי, אומר לי "אמא, מתי עלית?" אמרתי לו "04/05/1984".

אז הוא אומר לי "יש מישהו פה שאומר שבאותו לילה המשאית שלך זה?" אז אמרתי "כן, המשאית שהייתי בה קרסה באותו לילה". אז הוא אומר "יש פה מישהו שפיקד באותו לילה, הוא רוצה לפגוש אותך". אז עשינו פגישה וכשסיפר לי שאל אותי, "כמה אנשים היו את חושבת?" אמרתי לו "לא יודעת, אולי 150 איש, במשאית כמה יכול להיות".

"לא". הוא אמר לי " 314". עשינו פגישה ואח"כ התפלאתי מאוד וגם סיפר לי איך נקרא המבצע שלי, " סיכת הזהב 2". היה להם 1 ושלי 2. אז בכלל תמיד שואלים אותי, "באיזה מבצע באת?" אני אומרת לא במבצע, לא משה ולא שלמה. אני באתי לפני כן. אבל עכשיו אני יודעת "סיכת הזהב 2". זו העלייה שלי.

י.ג: אני מאוד פעיל בקהילה האתיופית גם היום. נוצר קשר. אני מחובר בחבל הטבור משנת 82' לקהילה הזאת. פעיל, עושה כל מיני דברים. בין השאר, יש לנו כמה משפחות שאשתי אוהבת להגיד שהן אימצו אותנו.

אחת המשפחות, יש להם בן ובת בהפרש של שנה זה מזו. אז כשהוא היה בר מצווה והיא הייתה בת מצווה, הם עשו אירוע גדול כזה בקהילה והזמינו אותנו גם וישבנו שם בשולחן עגול כזה. מסביב כל מיני חבר'ה מהקהילה. אני לא מספר מי אני, אני חבר של המשפחה. אבל יושב מולי בחור שנראה לי מבחינת גיל שאולי זה מישהו שפגשתי אותו בערבות סודן מתישהו.

אז אני שואל אותו, שוב, לא בשביל להגיד מי אני, סתם "איך קוראים לך?" הוא אומר " יוסי". -"שם משפחה?" הוא אומר לי את שם המשפחה. אני אומר לו "מתי עלית ארצה?" אז הוא נעמד ליד השולחן. אנחנו באמצע האוכל, מניח את הסכין והמזלג, נעמד ואומר "אני הגעתי ארצה במבצע של המשאית שהתפרקה" ומתיישב חזרה.

עכשיו למה? בכל המבצעים שבאנו שאני השתתפתי וניהלתי אותם, באנו לנקודת האיסוף, נכנסנו ברברס, אנשים נדחפו פנימה. בהידחקות הזו לפעמים משפחות התפצלו. ההורים עלו על המשאית הימנית, הילדים על השמאלית, לא קרה כלום. נפגשו אחרי זה או במנחת או במטוס או במרכז קליטה. פה משאית אחת לא הגיעה. יש הורים שהגיעו בלי ילדים. פעוטות שהגיעו בלי הורים. היה שם קריעות משפחתיות נוראיות. לקח שנה וחצי עד שהצלחנו לתפור את הפלונטר הזה ואיכשהו לחבר את כולם ביחד. ולכן זה דבר שהוא מוכר בקהילה.

נובמבר 2018. עוד אנחנו מטיילים באתיופיה, אני מתחיל לקבל מיילים מבית ספר לטיסה של חיל האוויר. "אנחנו רוצים שתבוא לתת את ההרצאה שלך המפורסמת" כי אני מרצה קבוע בבית ספר לטיסה. "לבית ספר לטיסה". -"אבל עכשיו אני באתיופיה, מה עכשיו? ומה פתאום התעוררתם?"

הוא אומר לי הסגן אלוף מבית הספר לטיסה שדיבר איתי "כי עומד לסיים בפעם הראשונה פרח טיס מהקהילה האתיופית ואנחנו רוצים שתבוא לתת את ההרצאה כשהוא עדיין בבית ספר". אז אמרתי "למה התעוררתם עכשיו?" הוא אומר, "עד עכשיו לא היינו בטוחים שהוא גומר". ההחלטות מתקבלות די מאוחר בקורס טיס, הסופיות.

אמרתי "אין בעיה, אני אחזור מאתיופיה, אני אבוא, אבל תעשו לי טובה, תנסו לחלץ מהבחור מתי ההורים שלו עלו ארצה כדי שאני אוכל בהרצאה כשאני מגיע למבצע הספציפי שאמא או אבא שלו עלו, אני יכול להגיד ובמבצע הזה עלתה אמא של זה או אבא של."

אז הם ביקשו ממנו והוא התבייש או סירב מסיבותיו הוא, לא שיתף פעולה. לא קרה כלום. ירדתי לבית הספר לטיסה לתת את ההרצאה. ויחד איתי לקחתי את ישראל בן חיים שהוא טייס הרקולס שהשתתף בהרבה מבצעים בסודן כי ההרצאה הזו מעבר לספר את הסיפור על העלאת יהודי אתיופיה, היא הרצאה שבאה לנפח קצת את החזה לפרחי טיס שהם במגמת תובלה שנחשבת פחות ממגמת קרב ואז אתה בא לפה ומראה איזה דברים יפים מטוסי הרקולס עשו.

מכיוון שאני לא הייתי טייס הרקולס, אז לוקח איתי להרצאה טייס הרקולס, במקרה הזה את ישראל בן חיים. בכל בית הספר לטיסה, זה 500 איש באודיטוריום, אומרים הקשב. נכנס מפקד בית ספר, מתיישב וישראל מספר את הסיפור שלו, אני מספר את הסיפור שלי. ואחרי זה בסוף הרס"ר צועק הקשב, כולם קמים. מפקד בית ספר אומר "אתם חופשיים, יכולים ללכת" והוא בא להגיד לי תודה.

ומגיע בחור ממוצא אתיופי שסיים את הקורס. הוא בא אליי ומחבק אותי, נותן לי פתק. אומר "זה התאריך שאמא שלי עלתה ארצה". אמרתי לו "או זה התאריך של המשאית שהתפרקה". אומר "כן אמא לא דיברה הרבה, אבל אני יודע שזה קשור, משהו היא אמרה התפרקה משאית".

ואני מסתכל, יש לי פה רשימה עם כל הטייסים שהשתתפו בכל המבצעים ובמקרה הטייס שהטיס את אמא שלו ארצה זה ישראל בן חיים. אני אומר לו, "זה הטייס שהטיס את אמא שלך ארצה". עומד מפקד בית ספר, אומר "זה הזוי". אמרתי לו "כן". אומר "אתה חייב לבוא למסדר כנפיים". אמרתי לו "מתי מסדר כנפיים?"

אומר "ב-26/12/2018" נדמה לי זה התאריך. אני אומר "יש לי בעיה, אני מרצה באותו יום באירוע התרמה, אני אוסף תרומה דרך ההרצאות שלי, בגני עם וזה בערב, אני לא אספיק להגיע". אומר "אני אתן לך פתק, תיסע מהר ותגיע". ירדנו לבית ספר לטיסה למסדר כנפיים ושעה לפני מסדר הכנפיים יושבים בחדר הישיבות של מפקד בית הספר לטיסה מפקד חיל האוויר, מפקד בית ספר לטיסה, המשפחה של הבחור שסיים, אמא, אבא, אחים, אחיות ועבדכם הנאמן.

מפקד חיל אוויר אומר "ספר את הסיפור של אותו אירוע, אותו מבצע". ואני מספר ואז היא מספרת ודמעות והתרגשות וכו' ואז מפקד חיל האוויר מסתכל לשעון ואומר "אופס חבר'ה, אני צריך ללכת למנחת לאסוף את ביבי להביא אותו לבימת הכבוד".

אז הוא הולך, נוסע אל המנחת, אנחנו מוצאים את דרכנו לבימות של המוזמנים וביבי בתורו עולה לבמה, עושה נאום על החיזבאללה ועל חמאס וכמה אנחנו גיבורים, נאום בחירות רגיל. ואז באיזשהו שלב הוא אומר "והיום נסיים פעם ראשונה עם מישהו מהקהילה האתיופית והיום למדתי שאמא שלו הייתה בת 16 כשהיא עלתה ארצה והיום פה בבסיס חיל האוויר היא פגשה את איש המוסד שהעלה אותה ארצה".

ואני אומר רגע, זה היה לפני חצי שעה, מאיפה הוא כבר יודע? בקיצור, כנראה שנורקין, מפקד חיל האוויר בנסיעה של ה-5 דק' מהמנחת סיפר לו, הוא היה נפעם מאוד מהמפגש. סיפר לו והוא החליט לתקוע את זה בנאום שלו.

אז זה סיפור קטן. לאמא של פרח הטיס שסיים קוראים רחל. היא ד"א, הייתה במשאית שהתפרקה ואנחנו לא יודעים איך, כי לא נתנו לאף אחד לעלות. היא הערימה עלינו בדרך זו או אחרת, הצליחה. עכשיו הכל קשור בברזנט סגור. בכוחות, בדרייב ובנחישות הצליחה להיכנס פנימה למשאית הזאת. לא ראינו את זה קורה, אין לנו מושג, אבל עובדה שהיא עשתה את זה והנחישות עברה מדור לדור.

יובל: ולסיום, סיפור קצר של רחל, אבל סיפור כזה ששבר לי את הלב.

רחל: יצאתי להפגנה, עמדתי שם, צעקתי יחד עם כולם. ואז ניגשה אליי אישה ואומרת "יואו, איזה חבל שהבאנו אתכם. אתם פה זו צרה וחבל מי שהחליט להעלות אתכם לארץ הזאת, תחזרו, שיחזירו אתכם, תלכו לשם, תחיו בג'ונגל שלכם, אתם קיבלתם יותר מדי ועלה לכם השתן לראש" התחילה לצעוק.

לקחתי את האישה הזאת, הסתכלתי עליה באמת בעיניים ואמרתי לה "סליחה, את יודעת על מה את מדברת? אני לא חושבת שאת כן אוהבת את הארץ הזאת כמו שאני אוהבת אותה. את יודעת כמה חלמתי להגיע אליה? אני אשמור עליה, אני יאהב אותה, אפילו אני יאהב גם את העם שיושב פה למרות שאת כזאת אישה, גם אותך אני יאהב".

[מוזיקה]

יובל: עד זהו, עד כאן.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Comments


bottom of page