top of page

יציאת אתיופיה - פרק 16: המחסום ומבצע משה

אנשי המוסד נעצרים במחסום דרכים והופכים לחשודים. על המשאית שלהם מכשירי קשר, פנסי סימון למטוסים ועוד. איך יוצאים מתסבוכת שכזאת? בשנת 1984 החלו בישראל ובעולם היהודי לחשוש לגורלם של יהודי אתיופיה ששהו במחנות הפליטים בסודן. בעזרתה של ממשלת ארצות הברית מחליטים להוציא לפועל את מבצע משה. בפרק תשמעו גם מדוע המבצע הופסק.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/08/2020.

"יציאת אתיופיה" - סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.

מגיש יובל מלחי.

קטעים - פרק 417.

ברוכים הבאים לסדרה "יציאת אתיופיה", פרק מס' 16 - "מבצע משה".

יובל: בפרקים הקודמים סיפרנו לכם על מטוסי הרקולס שנחתו באמצע המדבר הסודני בלילות חשוכים לגמרי כדי להעלות את יהודי אתיופיה לארץ. הסודנים הבינו כי יהודים נעלמו בקבוצות גדולות ממחנות הפליטים והם החלו לחשוד. באחת הפעמים הם הצליחו לעצור משאית ועליה אנשי מוסד. על המשאית היו מכשירי קשר, פנסי סימון למטוסים ועוד. איך יוצאים מתסבוכת שכזאת? היה ברור שהוצאת יהודים מסודן הפכה משימה קשה, קשה מאוד.

בשנת 1984 החלו בישראל ובעולם היהודי לחשוש לגורלם של יהודי אתיופיה ששהו במחנות. נעשתה פנייה לממשלת ארה"ב כדי שתעזור להוציא לפועל מבצע להעלאת אלפים מיהודי אתיופיה. למבצע הזה קראו " מבצע משה".

האזנה מהנה.

זהו לוחם המוסד טרזן, דוד בן עוזיאל.

טרזן: חיל האוויר אמרו לנו "תראו, אנחנו מציעים להוריד חמישה מטוסים, לפנות 1000 איש במבצע וניתן לשטח ארבעה חודשים שקט". אמרנו להם "אנחנו לא יכולים להוציא 1000 איש כי נצטרך להכניס נהגים למשאיות."

אנחנו צריכים לקחת בחשבון דבר אחד מאוד משמעותי, הסודנים לא טיפשים. הסודנים שואלים שאלה פשוטה, "כמה תיירים באים לכפר נופש?" תן קרדיט לצד השני שהוא חכם ויודע וזו הארץ שלו והוא יודע להבחין והוא יודע לחשוד והוא יודע לראות מה לא מסתדר לו ואל תבוא הלבן שבא לארץ של שחורים ואני יודע את הכל, מה הם יודעים החבר'ה האלה? הם יודעים.

ולכן אמרנו לחיל האוויר, "אנחנו יכולים להוציא שלושה מטוסים".

אוקיי מוסכם, שלושה מטוסים זה שלוש משאיות ושני טנדרים. המוביל בראש, מפקד המבצע, הרכב המאסף שהוא צריך למנוע את חדירת כניסת אנשי הביטחון. הכל מתנהל כמו שמתנהל, הגענו למקום האיסוף. איש אחד עומד ואומר "המשטרה תפסה את כולם".

המשטרה לא תפסה את כולם. המשטרה ראתה קבוצה גדולה מאוד ושאלו אותם "לאן אתם הולכים?" והם נבהלו. באפריקה כשמת תינוק או מישהו בכפר, כל הכפר הולך להלוויה, זה לא רק הקרובים. בחסות הסיפור של מת אפשר להסתדר כי זה מקובל באפריקה. אבל כמות כזו שהתחילה לצעוד, הם נבהלו. הם לא נתפסו, הם לא עצרו אותם פיזית.

יובל: זהו י.ג, לוחם המוסד ומפקד המבצע באותה עת.

י.ג: "סכין כסף 1", "סכין כסף 2", תוכננו ולא התקיימו. " סכין כסף 1" אנחנו פוגשים את הפעילים, לוקחים אותם לנקודת האיסוף כמתכונת הרגילה. מסתבכים, חוזרים אחרי שעתיים. מסתבר שהביטחון הסודני כאמור, שכל הזמן היה חם על העניין ולא הבין מה קורה, תפס את כל הקבוצה הזאת עם הפעילים ועם היהודים בדרך לנקודת האיסוף, תפסו את כולם.

אחד מהפעילים, בחור עם אומץ לב, כל הזמן נשמעות ביקורות בקרב יוצאי אתיופיה על הפעילים האלה. כן עשו, לא עשו, לקחו שוחד… כששואלים אותי, אני רק אומר דבר אחד, מבחינת אומץ לב והקרבה הם עשו דברים שאני מכיר מעט מאוד אנשים שעשו. תכף נגיע לאחד הסיפורים המדהימים. ואני אומר גם באחריות מלאה שבלי הפעילים האלה בתוך מחנות הפליטים לא היינו מוציאים יהודי אחד ארצה. אחד לא. באחריות.

אחד מהפעילים האלה, בחור באמת מדהים, הצליח לברוח מתחת לאף של הביטחון הסודני כדי שלא יתפסו אותנו. רץ אליי כדי להזהיר אותי שהכל רוחש והביטחון ושאנחנו נברח. הציל אותנו למעשה, שנברח מהשטח.

אנחנו בורחים ואני אומר לחבר'ה "נוסעים אחריי בשיירה מהירה". יש בגדרף ליד מחנות הפליטים מין צומת גדולה, "כנראה ששם ההתנהגות תהיה שונה היום, בגלל שקרה עכשיו אירוע, אז לא עוצרים במחסום לא חשוב מה קורה".

ואני מוביל ראשון בג'יפ, אחרי זה המשאית. אנחנו מגיעים למחסום ויש פעילות ושמו חביות, אירוע ואנשים עם נשק. אני אומר לחבר'ה בקשר "לא עוצרים" ואני מעיף חביות וחיילים עפו לכל עבר. פורצים, נעלמים בלילה. אחריי משאית אחת פורצת גם והמשאית השנייה והרכב האחרון עצרו, לא יודע, קיבלו רגליים קרות עצרו, לא ברור ועצרו אותם.

ואני מבין במראה שהם אינם ואנחנו נוסעים כמה קילומטר, יורדים מהכביש, עושים מין מארב כזה, מחביאים את הרכבים, חושך ושוכבים על הכביש כדי לראות אם הם מגיעים או לא. הם לא מדברים איתנו בקשר.

אני מתחיל לחשוב מה עושים, מתחיל לתכנן תכנונים איך לחלץ אותם, אין לי מושג מה קורה.

טרזן: ואז בא מפקד המבצע ואמר לי "אנחנו חוזרים לחרטום, סע אחרי המשאית האחרונה, ניפגש בין 10 ל-15 ק"מ מעבר למחסום של גדרף". מה שאני יודע שבמחסום של גדרף שהוא הכי משמעותי ולמה הכי משמעותי? כי הסודנים חששו שלא יבריחו להם מפורט סודן מורדים ונשק. כל מחסום משטרתי אחר הוא פחות חשוב. זה המחסום שבו אתה צריך לעצור ולעשות היי. ואני לא יודע שמפקד המבצע לא עצר. ועד שהמשאית השלישית ההכי גדולה, עד שהסתובבה ועד שעלינו על הכביש וזה רק חצי קילומטר.

כשהגענו למחסום, בית השואבה היה שם. מחלקה של חיילים סודנים מוטרפים, אצבע על ההדק, תת מקלעים מכוונים, עם משרוקיות ופנסים. אין לך איך לשחק מול ה-30 תת מקלעים והם עם הנשק. על המשאית שאגו, צעקו, הוא ירד הצידה בכביש וכיבה את המנוע.

עכשיו תראו, אני מכיר את הסודנים ואני יודע איך הם מתנהלים. מה שלבן יעשה, כל הטעויות שהוא יעשה לפי הסדר, הבהלה שלו תהיה בהלת מוות, זה התקף לב בטוח. אז מה הוא יגיד? קחו את הכסף ואל תיגעו בי. מרגע זה נתת להם אישור, עכשיו הם גם יקחו את הכסף וגם יגעו בך. אתה צריך להתנהל, אל תהיה שחצן, אל תפגע, אבל אתה בשליטה עצמית שמוציאה אותם משיווי משקל.

נתן: אסרטיבי?

טרזן: הרבה מעל. לא נעים כל הסיפור ואני ידעתי, הם יודעים לשאול שלוש שאלות, אחרי זה הם מכים. אנחנו מוקפים, שאלה ראשונה אליי "מאיפה אתם באים?" -"מפורט סודן" -"מה אתם עושים?" זו השאלה השנייה. -"אנחנו מפתחים תיירות לסודן" והשאלה השלישית הוא שואל את המכונאי של המבצע "יש עוד מכוניות?" עכשיו הבחור לא הבין את השאלה. מה שהתכוון הסודני - האם יש עוד מכוניות עם נהגים לבנים?

מה הבין הבחור שלי? האם יש מכוניות בכביש. אז אומר לו באנגלית במבטא צרפתי "פול". הסודני אומר "You mean to say that we Sudanese are fools? אמרתי לעצמי "הופה, פה התחיל הסיפור". ואז אני עומד ואני אומר "הוא לא אמר את זה". -"כן הוא כן" -"לא הוא לא" -"כן הוא כן". אבל נזכרתי שאני לא בכיכר מלכי ישראל. ואז אמרתי בקול חד וברור "האיש הזה הוא נתין צרפתי והוא לא מדבר אנגלית" ואני אומר לאיש מזה פקודה, "מרגע זה אתה לא מדבר כדי למנוע אי הבנות". בצנחנים ככה לא דיברתי.

ממש בעברית אחרת "סתום ת'פה". הוא התחיל להיכנס ללחץ, הוא הוציא את הדרכון, "הנה תראו אנחנו עובדים עם משרד התיירות". זה מה שהיה חסר לי. הם הניחו לו. "עכשיו שתוק, עמוד בשקט, תן להם להתבשל". הם התבשלו ודיברו ביניהם ואתה לא אומר מילה. ואחרי 20 דק', הם ככה זזו הצידה. לא אמרתי כלום, התיישבתי בטנדר בקבינה, לא כיביתי את המנוע. מגיע איש הביטחון ויש לי שני מכשירי קשר לידי.

נתן: לא אמורים להיות שם אני מניח.

טרזן: לא אמורים להיות. זה קשר ללוחמי קרקע וקשר למטוס. הוא נכנס מהצד השני, רואה את המכשירים. נותן צעקה לכל החיילים וכולם רצים ומקיפים את הטנדר ולפי הפקודות שגרה צריך לכוון את הקנה אליי. הם עומדים עם הקנים מכוונים ואני לא מתייחס בכלל. והוא שם את היד על המכשיר. הכל במינונים מדויקים. ואני עושה לו ככה, "Leave it Please".

עכשיו תקשיבו, באנגלית מנומסת אומרים פליז ליב איט, ואני במתכוון אומר בציווי ליב איט פליז. יש לנו אישור. היה לנו אישור. ביקשנו ממשרד התיירות שכשאנחנו נוסעים בכביש הזה, 1200 ק"מ, לא צריכים לדבר, אפשר לדבר תוך כדי נסיעה. האישור היה אצל השני אבל לא ידעתי. הוא הניח את המכשיר, אמרתי לעצמי לא יאומן.

שם את היד על המכשיר השני, עכשיו, אל תקפוץ, אל תקפיץ לו את הפיוזים. חיכיתי 3 שניות ואמרתי "גם לזה". לא אמרתי שוב עזוב, "גם לזה", עזב גם את השני. הוא חייב לצאת עם משהו, אז הוא שואל "יש לך ניירות?" אני אומר לו "כן, אתה רוצה לראות?" הוא אומר "כן".

אני מוציא את הדרכון, פותח בדף של הויזה, הרי הוא רואה אותי מטווח אפס. פותח בדף של הוויזה, מחזיק את הדרכון בשתי ידיים, אתה לא נותן לו. מראה לו, תקשיבו טוב, אני לא אומר אוקיי ואני לא שואל אותו אם זה אוקיי, אני קובע. ואז אני אומר "אוקיי" אומר לי "אוקיי" מכניס את זה לכיס והולך.

מגיע מישהו אחר ושואל אותי, "יש לך ניירות?" אתה לא הולך להגיד לו שמע, הוא כבר ראה. "כן, אתה רוצה לראות?" -"כן, איפה כתוב שאתה מחזיק הדרכון?" כשאתה מקבל דרכון לא שלך, תקרא כמו שצריך את כל האותיות הכי קטנות. ואז אני פותח ומקריא לו. מכניס לכיס, הוא הולך.

עברה חצי שעה, יצאתי החוצה. ואז הם עומדים, אנשי הביטחון, ואז אני אומר שוב לא סר, "ג'נטלמן". אני לא שם אותו מעליי. ואני אומר "ג'נטלמן, אנחנו יכולים לעזוב?" -"כן".

אני אומר לבחור, תתניע את המשאית, היא לא התניעה. זה הפסיק להיות מצחיק ברגע הזה. הבנתי בתוך חלקיק שניה שהסיפור משתנה. ואז אמרתי, "יש לך כבל?" אומר "לא". הלכתי לאיש הביטחון הסודני ואמרתי לו "תשמע, האוטו הזה עושה לי בעיות מפורט סודן. אתה מוכן ללכת לדייגים פה ולשאול אם יש כבל?" והוא הלך. הלך, שאל ואין כבל.

תפסתי את הבחור שלי שהוא המכונאי של המבצע ואמרתי לו בשקט, "תקשיב, על המשאית יש לנו את פנסי הסימון".

יובל: פנסי הסימון עליהם מדבר טרזן, הם פנסים מיוחדים בהם השתמשו אנשי המוסד כדי לסמן מסלול בו נחתו מטוסי ההרקולס בלב המדבר הסודני.

טרזן: הם לא עלו לבדוק. אם הם היו עולים לבדוק לא היינו יוצאים משם. ואז אני אומר לו "ככל שאנחנו שוהים פה יותר, יגיעו בכירים יותר ואנחנו לא יוצאים מפה עד הפנסיה". ולי היה ברור שהיחיד שיכול להוציא אותנו מהחבל זה נשיא ארה"ב. שום סיירת, שום דבר.

ואז "תבדוק שוב", הוא מצא את הכבל. ואז פירקנו את המצבר מהטנדר, קירבנו את המצבר למשאית פלוס מינוס וזה התניע. תראו, אין פה צחוק. זה היה נגמר רע. וזו הייתה הנקודה ואני אומר את זה ואני רחוק מלהיבהל, אבל כאן אתה מבין שאתה בידיים שלהם. אם אתה לא נחלץ מהמקום הזה, אתה אצלם בידיים. וזה לא סיפור פשוט.

כל ניסיון החיים מגיל 12 במלחמת העצמאות תחת הפגזות ו-101 צנחנים והמוסד ואפריקה באו לביטוי בשעה וחצי. כל היכולת הזאת של שליטה עצמית באה לביטוי במעצר הזה. ואז אני ככה באבירות בריטית מנופף ביד ואומר להם "תודה, לילה טוב רבותיי".

עוברים את ה-15 ק"מ, מה קרה? אני עוד לא ידעתי שהוא לא עצר במחסום. ואז הועבר שדר למטה המוסד שכולם יחד כי הועבר שדר שיש תקלה. אבל מה התקלה? אף אחד לא ידע האם נתפס, נהרג, נפגע, נדרס.

יובל: בחדר הבקרה של המוסד כוססים ציפורניים.

טרזן: זה הזמן לקבל שיער שיבה. אני לא צוחק בכלל.

יובל: זה היה הרגע הכי מפחיד אולי שהיה לך שם במבצעים?

טרזן: חד וחלק. כי פה הבנתי שאם אנחנו פה נשארים ולא מצליחים להיחלץ מהם, אנחנו שם, חד וחלק.

י.ג: כעבור זמן מה, חצי שעה סדר גודל, הם הופיעו. ואמרתי להם בקשר, "תעצרו עכשיו". הם נוסעים מהר, "תעצרו במקום". הם עצרו ויצאנו מהחושך.

טרזן: למחרת בבוקר פרקנו את כל הבדים ונסענו ברווחים של 20 ק"מ מרכב לרכב כדי שהמחסומים עד חרטום לא יראו שיירה של 5 לבנים בבת אחת. באנו לחרטום, המכוניות הוחזרו וביום ראשון יצאנו.

י.ג: אז למעשה המבצע הזה לא התקיים כי הבנו כבר שהמצב גם של הביטחון הוא יותר מסובך ופנינו לאמריקאים בשלב הזה וביקשנו עזרה. ג'ורג' בוש האב היה אז סגן נשיא ארה"ב. פנינו אליו גם מפה וגם דרך יהדות ארה"ב.

אמרנו לו ששמענו שיש יהודים במחנות הפליטים בסודן. הם לא שותפי סוד למה שעשינו עד עכשיו. והמצב מאוד קשה, רעב, מגפות, אנחנו רוצים שתעזרו. ונולד "מבצע משה".

יש הרבה אנשים שקוראים לכל מה שקרה בסודן "מבצע משה". אגב הרבה יהודים אתיופים ממוצא אתיופי בארץ, יגידו לך "עליתי ב"מבצע משה", אבל הם לא יודעים. כי הם לא יודעים שמות אחרים כי "מבצע משה" הגיע לעיתונות. תכף נגיע לזה. השאר לא, כל מבצע, היה לו שם משלו. ונולד "מבצע משה".

פונה סגן נשיא ארה"ב לנשיא סודן, נומרי, אומר לו "שמעתי שיש יהודים במחנות פליטים בסודן, אנחנו רוצים שתעזרו או תעלימו עין בדרך זו או אחרת מזה שנוציא אותם מסודן".

אמר נומרי בסדר, נתן רשימת קניות, 5 מיליון דולר לחשבון שלו בשוויץ, 5 מיליון דולר לסגן שלו. מטוס מנהלים מדגם זה וזה, בניין חדש למוסד שלהם. שוחד נטו. ושני תנאים: קודם כל סודיות שלא ידעו שהוא עוזר ליהודים ושנית, שזה לא יהיה מטוסים ישראלים ושלא יטוסו ישירות לת"א.

הקשר הראשון שנוצר זה עם חברת "מעוף", הייתה חברה טובה בארץ, שהמטוסים שלהם, אחד מהם היה לו מספר זנב אמריקאי שלא מזוהה עם ישראל. מטוס מזוהה על פי מספר זנב. ואז התחלנו משא ומתן איתם ובסוף איכשהו הממשלה טרפדה את זה.

ואז מצאנו יהודי בלגי בשם ג'ורג' גוטלמן שהייתה לו חברת תעופה בשם TEA - Trans European Airways. וחברת התעופה שלו עסקה בעיקרה בהטסת עולים לרגל לחאג' למכה. והוא אמר "בשמחה, בבקשה, קחו". אפרים הלוי ביקש את זה אישית ממנו והוא אמר "בבקשה".

עכשיו הייתה בעיה, כיוון שאני עדיין המפקד בשטח ואני עדיין ראש המחלקה במוסד שקשור לכל העניין הזה, אבל אני לא יכול בסודן לנהל את זה כי הסודנים מכירים אותי בתור קשור למחנה נופש. פתאום אחבר את עצמי ליהודים, זה ישרוף את כל מה שעשינו עד עכשיו.

אז מה שעשינו, הורדנו עוד איש מהמוסד שהוא היה מתווך ביני לבין הסודנים. הסודנים מבחינתם הוא המפקד, אבל בעצם אני ניהלתי אותו מאחורי הקלעים. ומכיוון שלא רצינו שהפעילים במחנות יחשפו, אז הורדנו עוד מישהו בשם זכריה יונה, הבן של יונה בוגלה, איש מאוד מפורסם בקהילה האתיופית.

יובל: ליונה בוגלה נקדיש פרק נפרד.

י.ג: והוא היה הפרונט, הפעילים דיברו איתו והוא דיבר עם הסודנים. כלומר, הסודנים, מבחינתם המבצע נוהל מול איש מוסד שהם לא הכירו קודם ואיש מוסד מהקהילה האתיופית שהם לא הכירו קודם. שניהם בכיסוי. הוא היה בכיסוי של ארגון פליטים והוא בכיסוי גם. היו 28 גיחות כאלה והנוהל היה שהפעילים כל הזמן ממיינים ודוחפים יהודים למhן מכלאה כזו שהייתה באזור מחנות הפליטים ששם ישבו יהודים וחיכו לשתי הטיסות הבאות. תמיד הכנו יהודים לשתי טיסות, לפעמים היו טיסות כל לילה, לפעמים פעם בשני לילות, לרוב זה היה לילה אחרי לילה.

יובל: זהו אסנקאו מקונן, פעיל במחנות הפליטים.

אסנקאו: "מבצע משה" התחיל ב-21/11/84, אז חודש ומשהו אנחנו כל יום שלחנו חוץ מהשבת, אנחנו העלינו אנשים, שלחנו אנשים 210, 225, כל יום. במבצע הזה המטוס הבלגי הביא את האנשים.

י.ג: בערב היו מגיעות מן טיוליות כאלה, אוטובוסים של הצבא הסודני עם הנהגים והלוחמים שותפי סוד ברמה זו או אחרת. בערב האוטובוסים של הצבא הסודני באים למכלאה הזאת של מחנות הפליטים, לוקחים אותם לשדה התעופה הבינלאומי של חרטום, נכנסים באיזה שער צדדי, שם נוחת המטוס של TEA. מחנים אותו רחוק מהטרמינל איפשהו שלא יראו. מעמיסים את היהודים והם טסים לבריסל. מבריסל לארץ. ומהארץ לחזור לחרטום כדי לקצר את הדרך, היו טסים דרך קפריסין או משהו.

היו 28 גיחות כאלה כשבמבצעים האלה יצאו ארצה כ-6350 יהודים. לפעמים אומרים 8000 אבל זה לא מספר נכון. המספר הנכון הוא 6850 ומשהו. כדי שזה יישאר סודי וכדי שנצליח להוציא ככה את כל היהודים, לקחנו את וועדת העורכים.

יובל: וועדת העורכים היא גוף לתיאום בין התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל לבין גורמי הביטחון במדינה. בעידן האינטרנט אין למעשה משמעות בין הסכמות בין המדינה לבין כלי התקשורת המרכזיים מאחר והמידע זורם אל האזרחים באמצעות עיתונות זרה, בלוגים, רשתות חברתיות, אפליקציות, טלגרם, וואטסאפ וכו'.

י.ג: לקחנו את וועדת העורכים, כל העורכים של כל העיתונות הישראלית הרצינית לנתב"ג לצפות באחת הנחיתות. אנשים עמדו ובכו, זה היה מאוד מרגש, מאוד מיוחד. אמרנו להם "אם אתם כותבים מילה אחת, עוד אלפים כאלה ימותו ברעב, במחלות במחנות" והם היו נהדרים. זה מאוד מפתה לכתוב על זה סקופ, מדהים, כלום, מילה.

ואז ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית נתן ראיון לעיתון "נקודה", עיתון של מתנחלים בשטחים. הוא ידע שזה סודי, אין לי מושג למה הוא עשה את זה ולקח עימו את סודו לקבר או את פשלתו לקבר. אגב, אם אתה מדבר עם חבר'ה מהקהילה האתיופית, הם יגידו לך שזה שמעון פרס הדליף את זה.

נתן: גם אני שמעתי את השמועה.

י.ג: אז מה שקרה אחרי שעיתון "נקודה" כבר כתב ואחרי זה "סוכנות רויטר" אמרו אף אחד לא מחויב כבר. זה יצא לעיתונות, נגמר. לפני שזה יצא הייתה מסיבת עיתונאים לשמעון פרס ביוזמתם של העיתונאים ושאלו אותו האם הוא מאשר שיש דבר כזה. הוא אמר כן. הוא לא יכול היה להגיד לא כי גמרנו, הוא לא יכול לשקר וכבר זה פרץ. אז בגלל שהוא אמר כן למסיבת עיתונאים, אז הקהילה מחזיקה את זה נגדו, אבל זו לא הדלפה שלו. ממש לא. זהו זה הגיע בקצב שהגיעו דברים לנומרי. נומרי אמר "תחפשו את החברים שלכם" וחתך את המבצע.

יובל: יציאת יהודי אתיופיה הייתה למעשה סוד גמור עד אשר אריה דולצ'ין, יושב הראש של הסוכנות היהודית, סיפר בפני קהל בניו יורק כי יציאת אתיופיה החלה. עד מהרה עיתונים יהודיים קיבלו טיפים ממקורות שלהם וב"ניו יורק טיימס" בכתבת שער מה-11/12/1984 התבשר העולם כי רכבת אווירית מעבירה אלפים מיהודי אתיופיה לישראל. יום למחרת פרסם ה"בוסטון גלוב" כי מדינת ישראל חילצה אלפים מיהודי אתיופיה ששהו במחנות הפליטים בסודן. הסוד התגלה, הנזק נעשה.

בחודש דצמבר בארץ, מתפרסמות כתבות שונות על יהדות אתיופיה. תום שגב כותב למשל כי "המפד"ל הקשה במשך 30 שנה על עלייתם של יהודי אתיופיה בטענה שאינם באמת יהודים". אנשי עיירות הפיתוח שסובלות באותן ימים מאבטלה גבוהה ומחוסר וודאות לגבי העתיד מסרבים גם הם לקלוט עולים חדשים.

בינואר 1985 ברוך אלמקייס, ראש מועצת ירוחם, צוטט כאומר כי הוא הודיע לשר הקליטה ש"לא יקום לא יהיה ושאם יעזו להכניס פלאשים לירוחם, נעלה אותם על משאיות ונחזיר אותם ללוד, שיהיה סקנדל בינלאומי והתכוונתי לכל מילה". ראו שברוך אלמקייס מתכוון ביזנס, שלחו אותם עולים שיועדו לכאן, לעיירה אחרת. בכתבה אחרת נכתב כי הקיבוצים מסרבים לקלוט אתיופים. בכתבה אחרת כתוב כי הם סובלים מגזענות. בקיצור, בקיצור.

י.ג: זהו הגיע אז בקצב שהגיעו דברים לנומרי. נומרי אמר "תחפשו את החברים שלכם" וחתך את המבצע. שזה לא סוף העולם מבחינתנו כי עדיין יש לנו כפר נופש, אנחנו יכולים לעבוד, יש תשתית, הכל בסדר.מה הייתה הבעיה? אם עד ל"מבצע משה", הסודנים לא ידעו שיש בכלל יהודים במחנות הפליטים, אז עכשיו גם הם יודעים שיש יהודים, הם גם יודעים שהמבצע נחתך באופן מלאכותי, סימן שעדיין יש עוד יהודים. הם עדיין לא יודעים מי הם, אבל הם יודעים שיש יהודים במחנות שזה עושה להם אור אדום.

אבל מה שהכי היה גרוע שהיו להם ביד 496 יהודים שהם מחכים לשתי הטיסות הבאות. כשנחתך המבצע ועליהם הם יודעים שהם יהודים, אז יש לנו בעיה. מה עושים? יהרגו אותם או יעשו להם רע בדרך זו או אחרת. פנינו שוב לאמריקאים ואמרנו, נשאר זנב קטן ל"מבצע משה ", אנחנו צריכים עוד עזרה. ונולד מבצע שנקרא "פה שועל זקן". אצל האמריקאים הוא נקרא "Operation Joshua". מה שעשינו, סגרנו את בסיס רמון, את כולם העפנו הביתה ל-weekend חוץ מהפקח במגדל וש"ג בשער. האמריקאים מעבר לסיוע לנו בהוצאת היהודים, החליטו לעשות מזה גם תרגיל פריסה כי זה נותן להם הזדמנות להתאמן.

בהתחלה נחתו ברמון כל המטוסים הענקיים שלהם ובנו בסיס בתוך בסיס. אמרו לא רוצים שירותים מכם, הכל אנחנו. חדר אוכל 300 איש, בי"ח שדה, מכונות קוקה קולה שאתה שם דולר, יוצאת פחית. אמיתי, שלהם. ואז נחתו 8 הרקולסים, אני ארגנתי להם מנחת קרוב למחנות הפליטים, מנחת שלנו שהכרנו. אני הייתי ברמון, תדרכתי את הטייסים לגבי תצלומי אוויר ואיפה המנחת, איך להגיע לשם וכו'.

יש פה סיפור נורא יפה ומאוד מרגש בתוך כל ההמולה הזאת. מפקד הכוח האמריקאי של המבצע הזה היה אלוף משנה, קולונל בשם פיפלז, אפרו אמריקאי שחור. ותוך כדי התדרוך הוא שם עליי יד פתאום ואומר לי "ידידי הצעיר, אני רוצה שתדע שאתם האומה היחידה אי פעם שנכנסתם לאפריקה להוציא שחורים שלא למטרת עבדות". תחשוב על זה, משפט מדהים הא?

ושאלתי אותו "למה 8 מטוסים? יש רק 400-500 איש". הוא אומר "כי הרקולס בספר מטוס, יש 8 מקומות ישיבה, 20 מקומות זה צוות עזר, נשאר 60 מקומות, 8 מטוסים". אמרתי לו "נדמה לי שאם תעיפו את המושבים ותשימו מזרונים אפשר", הוא אומר "לא, עובדים לפי הספר".

ירדו 8 מטוסים ואספו את ה-469 איש האלה. מיד אחרי זה הפיכה צבאית בסודן. למה הפיכה צבאית? כי האסלאם היותר קיצוני בסודן אמרו לא יכול להיות נשיא רפובליקה סודני שעוזר. גם ככה כעסו עליו שהוא קרוב מדי למערב ועכשיו בטח כשהוא עוזר לישות הציונית, זה בלתי נסבל. הפיכה צבאית, מעיפים אותו מהשלטון. מעיפים אותו מהשלטון וכוחות הביטחון הסודני מבינים שיש איזושהי תשתית מוסדית, משהו בתוך סודן ומביאים עוד לובים משירותי הביטחון של לוב שהם יותר מתוחכמים. מתחילים לחפש ולהשתולל כי מבינים שמשהו קורה.

המוסד מחליט מסיבותיו הוא, קיבלו פה החלטה, אגב לימים אפילו ראש המוסד דאז, אמר שההחלטה, אפשר היה לחיות בלעדיה, הייתה שגויה, אבל מחליט לפנות את אנשי המוסד מסודן, להפסיק את המבצע.

[מוזיקה]

יובל: זהו, עד כאן.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Commentaires


bottom of page