לפניכם החלק השלישי והאחרון בסיפורם של דני לימור ופרדה אקלום על פריצת השערים מאתיופיה לישראל. כיצד הפך פרדה ללוחם מוסד, המארב שנקלעו אליו, כיצד חולץ פרדה מסודאן ועוד סיפורים מרתקים. בפרקים הבאים תשמעו על כפר הנופש בסודאן, אונית הבת גלים, המפגש של יהודי אתיופיה עם הים, אנשי השייטת, נחיתת מטוסים בסודאן ועוד ועוד. תודה לדני לימור שהתראיין לפרק.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/04/2020.
פרק :385 יציאת אתיופיה פרק 6 פורצי הדרך חלק ג'- פרדה לוחם מוסד והמארב
יציאת אתיופיה , סדרה על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, המסע לסודאן והמבצעים החשאיים והמסוכנים להעלאת הקהילה למדינת ישראל.
קטעים. פרק .385
ברוכים הבאים לסדרת הפודקאסט, יציאת אתיופיה. אני יובל מלחי. פרק מס' 6 - "פריצת השערים – חלק שלישי ואחרון".
לפניכם החלק השלישי והאחרון בסיפורם של דני לימור ופרדה אקלום. בפרקים הבאים תשמעו על ספינת הבת גלים, אנשי השייטת, נחיתת מטוסים בסודאן, כפר נופש ועוד. אנחנו מצטרפים לדני לימור שמספר כיצד הפך פרדה ללוחם מוסד.
האזנה מהנה.
[תיפוף קצבי של תוף אפריקאי]
דני: אחרי שלושה -ארבעה חודשים שעבדנו יחד, אמרתי הבן אדם עכשיו, בעצם עושה את אותה עבודה כמוני, מסתכן אפילו יותר ממני ואני מקבל משכורת והוא לא. אז ביקשתי מהמטה שיעלו אותו למעמד של לוחם, שיפתחו לו חשבון בנק ויתחילו להכניס לו משכורת חודשית. שיגיע לארץ יהיה לו ממה להתחיל. אז הם אמרו לי,
"כן, דנו בזה" . אמרו לי "אוקי, אבל הוא צריך להגיע לארץ ולעשות קורס של חודש כי אחרת אי אפשר לתת לו את המעמד הזה",
בירוקרטיה. אז אני אומר להם "חבר'ה, מה תלמדו אותו?" אני הייתי בעצמי מדריך ראשי אז אני יודע מה מלמדים. "מה ילמדו אותו? הוא יכול ללמד אתכם", אמרתי.
–"לא, לא, אם אתה רוצה שהוא יוכר כלוחם אז הוא חייב" אמרתי בסדר.
שלחו לי דרכון נקי אתיופי שהוא יכול להיכנס ולצאת, לא בתור פליט אלא בתור אזרח אתיופי מלא ושלחתי אותו לארץ. אז קודם כל, הוא הגיע לארץ. בשבילו הוא מגשים עכשיו חלום של דורות, בתור ילד מאבא שלו ומסבא שלו ושיבת ציון, הוא מבצע שיבת ציון. אז הוא היה ברקיע השביעי. ואז עברו כמה ימים. אני מקבל הודעה הוא חוזר. אפילו שבוע לא הספיק לעשות שם כי מה הם ילמדו אותו? מה? ומהרגע הזה הכירו בו כלוחם.
[תיפוף קצבי וחליל]
דני: לא סיפרתי לך איך הגיעו היהודים מגדרף לח'רטום 400 ק"מ. אני פשוט הכנסתי אותם לג'יפ, היה לי טויוטה. בהתחלה היה לי לנדרובר דפנדר שהיה מקום מאחורה אולי בלחץ, בצפיפות רבה 15-20 אנשים, תלוי כמה ילדים. ואחרי זה היו קבוצות יותר גדולות אז היה לי פיקאפ לנדקרוזר אז הצלחתי להכניס שם עד 30 אנשים והייתי מוביל אותם. מחכה לרדת החשיכה, פרדה מביא את החבר'ה לנק' מפגש ונוסעים.
הבעיה הייתה שהיו 10 מחסומים בדרך. גם אגב בדרך מח'רטום. ואני נחשפתי למחסומים האלה כבר בנסיעה הראשונה כשנסעתי עם פרדה מח'רטום ל גדרף אחרי שפגשתי אותו כפי שתיארתי. וכבר בנסיעה הראשונה נסענו 15-20 ק"מ לחרטום אז נתקלתי במחסום הראשון שהחייל סימן לי לעצור. אז עצרתי וביקש ניירות. נתתי לו את הדרכון ואז אחרי שהוא עלעל בדרכון ולא ממש ידע מאיפה להתחיל לקרוא,
לקחתי לו את הדרכון ואמרתי לו, "טוב מספיק יאללה, הבנת את הפרינציפ, ביי ביי".
הוא אומר לי "לא, לא" אומר ל פרדה "אתה תבוא איתי".
פרדה יושב לידי, אני נוהג. הוא לא ידע לנהוג אז, רוצה לחכות אותו. היה שם אוהל עם כמה חיילים וראיתי מישהו יושב מאחורי שולחן, כנראה מפקד המחסום.
ואמרתי "לא, הוא לא בא איתך, מה אתה צריך? הוא איתי" אז הוא אומר לא ומתחיל לשחק לי עם הנשק.
אני אומר לו "תקשיב טוב, הוא לא בא איתך, אתה תלך לקרוא לקצין שיבוא לפה, הבנת? יאללה". היסס קצת, התחיל ללכת, הלך 20 מטר, נתתי גז ונסעתי.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שעצרתי במחסום. פשוט מהרגע הזה היה ברור שאסור לעצור במחסומים. אם אתה נוסע לבד או שניים, של ושה לבנים נוסעים, אוקי תעצור, שיעשו מה שהם רוצים. אבל ברגע שיש פה גם אפריקאים, זה מיד מחשיד, במיוחד כשמדובר בנהג הלבן שנוהג והאפריקאי יושב לו כמו אפנדי. לא נשמע טוב ולא נראה טוב.
החלטתי שמהרגע הזה עובדים רק בלילה ולא עוצרים במחסומים. בלילה המחסומים פחות ערניים, ב', אם אין מכשול נוראי על הכביש ולא היה. חייל עושה לך סימן לעצור, המקומיים לרוב עוצרים אבל לא כולם עוצרים. למה הקימו את המחסומים? לא בשביל למנוע הברחת
יהודים, אלא הברחת סמים, אמל"ח, כל מיני דברים כאלה. אז מי שהיה לו דברים כאלה גם הוא לא עצר. אז היו אלה שעוצרים ואלה שלא עוצרים.
זה עבד יפה במשך תקופה ארוכה, עד שבשלב מסוים קיבלו הוראות שאין דבר כזה מישהו לא עוצר. אז בהתחלה היו מרדפים. אתה לא עוצר במחסום, פתאום אתה רואה רכב רודף אחריך. אז אתה יורד למדבר, הרכב לא יכול לעקוב אחריך. בשלב מסוים גם הבאתי אנש ים
נוספים כי כמות האנשים גדלה ואי אפשר היה רק בן אדם אחד שיעשה את זה. קיבלתי תגבור בהתחלה של אחד, אחרי זה שניים, אחרי זה שלושה. כל אחד היה לו רכב והיינו עושים נגלות.
באחד הנגלות ירו על איש צוות שלי שלא עצר במחסום. אף אחד לא נפגע אבל ירו. ברגע שירו כבר העני ין התחיל להיות יותר רגיש. ואז בשיחות שהיו לי עם אותו חבר מסוכנות הפליטים, שאלתי אותו, איך מגיעים האנשים שלך, אלה שאתה עושה להם רילוקיישן? אמרו שהם מקבלים אישור תנועה בגדרף מאיש שלי והם יכולים לנסוע. תחבורה ציבורית לא הייתה, אבל אנשים נוסעים במשאיות שמעבירות ציוד ממקום למקום, הם משלמים כמה גרושים ועולים על המשא.
אז אמרתי אוקי, אני חייב להגיע לאותה השיטה. ואז הם הציבו איש. בפעם הראשונה גם לא מעט בגלל שאני אמרתי לו, צחקתי עליו איך הם עובדים. שאין להם אף נציג בשטח. כל הזה בידי הסודאנים והם מושחתים.
ואז הוא היה אומר לי "לא, אבל זה מסוכן שם".
אמרתי לו "מה זה מסוכן? אני נמצא שם כל הזמן. הנה אני חי וזה".
קבלו החלטה והציבו שם איש לבן. פעם אחת היה מישהו מניוזילנד, אחרי זה היה מישהו מצרפת.
התיידדתי איתם, לא רק אני, גם החבר'ה שלי. היינו הלבנים היחידים באזור. אז בערב לשתות איזו בירה חמה, קרה אין, אז גם בירה חמה זה משהו טוב.
ואז יום אחד אמרתי לאחד מהם, "שמע, אם אני אשלח לך כמה אנשים שצריכים להגיע לח'רטום, פליטים, אתה תיתן להם אישור תנועה?"
שאל אותי למה. אמרתי לו "עזוב, אל תשאל שאלות, אני מתעסק פה, חוקר כל מיני דברים ואני שולח כל מיני אנשים לח ' רטום, מה אכפת לך?"
אז בסדר, ולאט לאט העניין הזה נהיה שגרה ופשוט הייתי שולח את פרדה או אחרי זה זימנה היה בה עם רשימה של 15-20 שמות, מקבל על זה אישור תנועה. אפילו לא ראה את האנשים אבל אני שלחתי, אז בסדר. וככה זה עבד ואז נחסך מאיתנו הצורך להוביל אותם בעצמנו וגם להסתכן בזה שאתה לא עוצר במחסום.
אבל אז קרה משהו אחר. נוסעת קבוצה של יהודים שראש הקבוצה יש לו כתובת של אחד משני הבתים ב ח'רטום, שהוא אחראי להביא אותם עד הבית. יחד עם הקבוצה הזאת, הייתה קבוצה של אתיופים לא יהודים שגם הם נוסעים לח 'רטום כדי להתחיל בתהליך של רילוקיישן.
עוצרים במחסום ואז אחד האתיופים הלא יהודים אומר לחייל, "הד'ה יהוד". ההוא קורא לחיילים, מורידים את היהודים מהמשאית. סלקציה מה שנקרא. מורידים את היהודים, מתחילים קצת מכות, דחיפות, עניינים פה שם.
האיש האחראי היהודי, גבר בלתי רגיל, אומר להם "מה אתם רוצים? אז בסדר, אנחנו אתיופים יהודים, נו אז מה? יש לך משהו נגד נשים וילדים"
אז החיילים אמרו, "טוב נשים וילדים יכולים לעלות".
אחרי זה הוא אמר להם "תראו, אני פה אחראי, אתם יכולים לשחרר את האחרים".
לא זוכר בדיוק מה היה, הם שחררו את כולם. הוא רק הספיק להעביר למישהו את הכתובת של הבית והוא בעצמו נעצר, הקבוצה המשיכה.
בסוף הוא נשאר לבד העצור והתחילו לענות אותו, לחקור אותו במכות כי הם רצו לדעת, הם ידעו הרי שיהודים נעלמים מהמחנות כי השכנים היו באים ומספרים לשומרים, "אתמול הייתה פה קבוצה של 50 יהודים והבוקר הם אינם, לאן הם נעלמים? מה קורה עם זה?" אז ידענו שחיפשו אותנו.
בסופו של דבר, הוא גילה להם את הכתובת. אין מצב שאתה נופל בידי הסודאנים האלה, אם הם מחליטים להוציא ממך משהו, אין מצב שלא יוציאו. מכות בכפות הרגליים, עקירת ציפורניים. הם לא בוחלים בשום אמצעים. אז הוא נתן את הכתובת ואחרי זה הכניסו אותו לקלבוש. שחררתי אותו אחרי כמה שבועות.
אבל בינתיים, פרדה ואני באותו יום או יום אחרי זה, נסענו לפורט סודאן שזה 1300 ק"מ מח'רטום כי פרדה קיבל ידיעה שיש שם גם איזשהו מחנה פליטים שמגיעים ישירות לשם ושיש שם יהודים. אז נסענו לחפש את היהודים האלה. לא מצאנו. חזרנו חזרה לח'רטום וטסנו מפורט סודאן. עלינו לאוטו והיה איזה 11 בלילה. אמרנו בוא נלך לבקר אצל היהודים, נראה אם הכל בסדר.
אז היו לנו שני בתים. שני הבתים האלה, אנשים לא ידעו איפה הבית השני, אבל היו מפגשים בין שני נציגים, אחד מכל בית. הייתה איזו חנות מכולת שם בסביבה שהם היו הולכים לקנות אבקת חלב, עניינים. ואז ככה הם היו נפגשים כל יום באותה שעה במכולת ואומרים אחד לשני מה מצב הזה.
באותו בוקר נפגשו אז אחד אומר לשני, "שמע, אם אתה רואה את דניאל ואת פרדה, שלא יבואו לבית שלנו כי יש שם שני אנשים, שירותי בטחון חמושים מחכים".
אנחנו לא ידענו מכלום, 11 בלילה והולכים לאחד הבתים, לראשון. סתם החלטנו ללכת לבית הספציפי הזה. אם היינו הולכים לשני, אז הכל היה נראה אחרת, אבל הלכנו לבית הספציפי הזה ששם היה המארב שלא ידענו עליו. אבל היו נהלים בעניין הזה של איך מבקרים בבית הזה ולמי הם פותחים את הדלת, זה לא שפותחים את הדלת לכל אחד.
הייתה גדר עם דלת, שער כזה, להיכנס לחצר ואחרי זה הבית ושם האנשים. אבל ליד שער הכניסה לחצר, תמיד היה יהודי אחד שישן שם שמא אנחנו נגיע, כדי לשמור. ואז הייתה לנו שיטה של דפיקות. כדי שידע שזה אנחנו, טה טו טה טי.
אחד הדברים שאני למדתי מהניסיון, שאם אתה בא לפגישה לא ארוכה, אתה לא מכבה את המנוע של האוטו. כי כשאתה מכבה מנוע בסודאן, לא בטוח שאתה מצליח להניע מחדש כי הדלק לא נקי, כי צריך להחליף את הפילטר דלק וכל מיני שטויות.
מגיע, המנוע נשאר עובד, מהלכים בניוטרל, זה לא אוטומטי, דלתות פתוחות. ואז אנחנו יורדים שנינו, דופק בדלת, שום דבר לא קורה. בד"כ אתה דופק בדלת, מיד הבן אדם גם אם הוא ישן, מיד פותח. עוברות כמה שניות, שנינו מסתכלים אחד על השני, מריח לא טוב. עשיתי לפרדה סימן, תחזור לאוטו. אז הוא עם האוטו עומד ככה והדלת פה, אז הוא ככה הולך וכשהוא מגיע לפה בערך, פתאום נפתחת הדלת או השער וקופצים שני לייצים, כל אחד עם אקדח. אחד מדביק אותי לקיר, שם לי אקדח פה מול האף ככה, לא משהו שאתה רגיל לראות כל יום.
אז אני שם לו את היד על הקנה ככה ומזיז אותו טיפה לכיוון האוזן שלי בערך ואני אומר לו בערבית "דחילק, אני מהאו"ם, מה אתה משתולל? מה אתה משוגע?"
אז הוא ככה מופתע ואז אני אומר לו, "זהו, מעה סלאם" מצדיע לו, עוקף אותו והולך לאוטו, לא מסתכל אחורה, אבל מרגיש היטב נקודה בגב.
נכנס לאוטו, בינתיים פרדה השתחל למושב שלו, הם לא ראו אותו בכלל. עוד לפני שסגרנו דלתות, שמתי בראשון, נתתי גז. אני מסתכל בראי ורואה אותם עומדים. עכשיו, מה קרה?
הם ישנו, דפקנו בדלת , הם לא התעוררו. רק כשדפקתי פעם שניה ומיד אחרי זה כשהם לא ענו מיד, כשהתחלנו להתקפל, אז הם פתאום התעוררו והיו חצי רדומים, קפצו החוצה, כל העניין הזה לקח שניות, שניות! אם הייתי מכבה את המנוע, לא היינו יוצאים משם. הוא היה מספיק להתעשת. אם היינו הולכים לבית השני במקום הראשון זה לא היה קורה בכלל. היינו יודעים לא להגיע לפה ואז היינו חושבים מה עושים.
עכשיו מה שקורה, התרחקנו ואז אמרתי לפרדה "אני הולך לראות מה קורה בבית השני", לא ידעתי מה קורה שם. החניתי את האוטו במרחק של 500-600 מטר מהבית השני. אמרתי לפרדה, "חכה פה" ואני אלך לראות מה קורה.
ואז הלכתי, לא דפקתי בדלת, אלא טיפסתי על הגדר. הסתכלתי, ראיתי את הדמות של היהודי שוכב ליד הדלת, קפצתי פנימה, עמדתי בשקט, בשקט. שמתי לו יד על הפה ואז הערתי אותו.
הוא נבהל קצת אבל הוא זיהה אותי ואז הוא אמר לי "לא ללכת בית שני", הוא ידע קצת עברית. "לא ללכת בית שני" הוא עושה לי.
אמרתי לו, "כן, אני יודע".
ואז הוא סיפר לי שהוא פגש את ההוא בזה, אז אני הבנתי שאלה הגיעו לבית כי הם עצרו את מי שעצרו וחקרו אותו וגם הייתה להם תמונה של פרדה שהם לקחו מתיק הפליטים כי הם הכירו את השם.
סודאנים לא סודאנים , הם ירשו מהבריטים את הבירוקרטיה. ולכן כל פליט שנרשם, שהגיע לגדרף, פתחו לו תיק עם תמונה. הלכו, חיפשו, מצאו, לקחו את התמונה ובאו לעשות את המארב הזה עם התמונה שלו.
אז אמרתי לעצמי ואחרי זה ל פרדה, "זהו חביבי, נגמר הסיפור שלך, אתה עולה לארץ" [צוחק]
הם לא ידעו מה לעשות איתם. החיילים ה סודאנים, זה לא ההמון המוסת שיוצא מהמסגד ומחפש יהודים. זה חיילים, לא הייתה להם משימת חיים להשמיד את היהודים. הייתה להם משימה לעצור את אלה שמבריחים אותם. עכשיו כשנתקלים בקבוצה של נשים, ילדים, לא יודעים מה לעשות איתם. יכול להיות שהם חזרו אחרי זה ודיווחו, אנחנו מהר מאוד הוצאנו את היהודים האלה וגם החלפנו בתים אחרי זה כמובן.
השאלה הייתה איך מוציאים אותו מסודאן עכשיו? אני חשבתי, טוב ניקח אותו לפורט סודאן, לא בטיסה כי עוד פעם, ביקורות עניינים. ניסע 1300 ק"מ ואז באחד הבארים של הנמל, נתפוס איזה מישהו שנמצא באונייה שיבריח אותו ויוריד אותו באיזשהו נמל, באיזשהו מקום בדרך, ים סוף הרי, נוסעים צפונה. שיוריד אותו במצריים או אחרי זה בים התיכון באיזשהו מקום, נשלם לו כסף.
אבל בשביל 1300 ק"מ יש לך 10 מחסומים עד גדרף ומגדרף לפורט סודאן שזה עוד 900 ק"מ, יש לך עוד 12-13 מחסומים. יותר מדי מחסומים. מספיק שאחד באמת יעשה שרירים וגמרנו את הסיפור.
ואז חשבתי על משהו אחר, מאחר והיו לי קשרים מאוד טובים עם חברות תעופה, הטסנו מאות אנשים שאני הייתי קונה להם את הכרטיסים. בחברות התעופה מכרו לי כרטיסים, הם לא יד עו מי אני, הם הניחו שאני מהאו"ם כי תמיד זה היה פליטים. הם לא מבינים יהודים/לא
יהודים. הם גם לא מבקשים ממני תעודה או משהו כזה. מה כ'פת להם, אני קונה כרטיסים בקש [cash[. רטיסי אשראי לא עבדו אז, הייתי בא עם בוחטה וקונה 30 כרטיסים.
אז היו לי כמה חברות, במיוחד היה לי קשר טוב עם "סוויס אייר", עם בחורה שהייתה נוצרית. הקטע הוא שאתה לא יכול לבוא בסודאן אז, לא יודע מה קורה היום, אבל אז לא יכולת לקנות כרטיס בשדה. כמו שאתה קונה בכל מקום בעולם, אם יש מקום. אבל אתה יכול לקנות בשדה. אתה מגיע, החלטת שעכשיו אתה רוצה לטוס ב עוד שעתיים, אתה בא לשדה, אם יש מקום, אתה קונה ועולה.
אין דבר כזה, אתה צריך לקנות אותו בעיר יום לפני זה, במשרד. אין להם בכלל מכירות בשדה. אין להם בכלל דוכן, אין כלום. אבל אני הכרתי את הפקידה הזאת של "סוויס אייר" וידעתי איפה היא גרה מכיוון שפעם לקחתי אותה טרמפ הביתה. אז אמרתי לפרדה , "אוקי, שמע, אני הולך לדאוג לך, אתה תחכה לי". עכשיו הייתה בעיה איפה הוא יחכה לי, הוא לא יכול היה לחזור למקום איפה שהיה גר בח'רטום כי יכול להיות שהם ממתינים לו גם שם.
בקיצור, אנחנו יושבים באוטו, דנים ואנחנו חונים ליד איזה עץ ענק. אז פרדה אומר לי "טוב מה אנחנו באפריקה, לא? אני אטפס על העץ ואני אחכה לך."
חוש הומור היה לו, זה בסדר. היה לו חוש הומור כזה אנדרסטייטמנט, קצת בריטי. הוא ידע להצחיק. בקיצור, אמרתי טוב, אוקי.
עכשיו אנחנו אחרי חצות כבר, לקח לי זמן לאתר את הבית הזה, אין תאורה, אין כלום, ה"ווייז" לא בדיוק היה פעיל, אבל מצאתי. אני דופק בכניסה, זה בית שנמצא בתוך חצר, דופק, אף אחד לא פותח.
דופק עם כל הכוח, בסוף פותח איזה איש מבוגר עם הפיג'מה ועם הכובע על הראש ואומר לי "מה אתה רוצה?"
אומר לו "תשמע מצטער, אבל אני צריך לדבר, אתה אבא של סוזאן?" כך קראו לה. אומר לי "כן".
–"אז אני צריך אותה דחוף". בואנה זה בית של ערבים, אתה לא עושה דברים כאלה, באמצע הלילה מחפש בחורה.
עכשיו אני רואה אותה כשהיא שומעת, אז היא שואלת אותי,
"מה אתה עושה פה?",
אני אומר לה "תשמעי, יש לי בחור אחד שהוא חולה שחפת קשה, נקלט בשוויץ ומצאתי לו בי"ח לחולי שחפת ואני חייב להוציא אותו בטיסה של הבוקר לז'נבה"
–"כן אבל אין כרטיס".
–"אני יודע, בגלל זה אני פה".
–"אני פשוט רוצה לבקש ממך שניסע למשרד, תפתחי, תעשי לי כרטיס ואז הוא יוכל לטוס בבוקר"
-"עכשיו באמצע הלילה? אני אף פעם לא עשיתי דבר כזה"
אני אומר לה, "תשמעי, אני לא רוצה על המצפון שלי שהוא ימות וגם את לא רוצה. אני אקנה שלושה מושבים ואם צריך יותר כדי שהוא יהיה מבודד באיזו פינה של המטוס, אני מוכן לשלם". זה ממש לא נורמלי שאתה עושה דבר כזה בשביל פליט, מה אכפת להם?
אז האבא אומר "כן, כן, זה חשוב".
בקיצור, תוך כמה דקות אנחנו באוטו, האבא, שני אחים, היא ואני. ונוסעים למשרד במרכז העיר. מלא מנעולים כאלה, לקח איזה 20 דק' לפתוח את המשרד. יושבים, כותבת לי כרטיס ואז אני אומר לה, "יש לי עוד בקשה. מכירה את הכניסה ל- VIP לשדה? יש שם שער כזה, עומד שם חייל. אנשים חשובים שטסים לחו"ל לא עוברים דרך כל הביקורות. אני אומר לה "תראי, הוא חולה, אני לא רוצה שעכשיו הוא יסתובב בשדה התעופה וידביק את כל האנשים בדרך. אני רוצה שהוא יעלה ישר למטוס, תשימי אותו בפינה, תבודדו אותו."
-"אבל איך עושים את זה?" היא אומרת לי. "אני לא יודעת".
-"נורא פשוט, הנה שטר של 100 פאונד", כמעט שלוש משכורות חודשיות לחייל כזה. אמרתי לאבא "אני רוצה לפצות אתכם על זה על זה שבאתם וזה"
-"לא, לא, אני לא רוצה שום דבר, זה חשוב וצריך להצ יל את הבן אדם" והיא אומרת "אבל אני מפחדת לעשות את זה, אני לא יודעת".
אז אבא שלה אומר לה "אין שום בעיה, תיגשי לחייל, תיתני לו את הכסף, תגידי לו שכשיבוא רכב" ואז אומר לי האבא, "אתה תסמן עם הפנסים כדי שהוא יפתח לך, באיזו שעה תגיע?"
אז אני אומר לו, "חצי שעה ל פני ההמראה, 5 וחצי בבוקר".
אז הוא תדרך את הבת שלו איך לעשות את העניין הזה של השוחד. החזרתי אותם הביתה. נסעתי לחפש את פרדה בעץ, כבר היה עוד מעט 5 בבוקר אגב. התרחקנו קצת מהמרכז, ישבנו באוטו, עשינו סיכום של השנה וחצי הזו. באמת, כשאני חושב על איך התחילו היחסים שנה וחצי קודם ולאן הגענו, היינו ממש כמו אחים, במיוחד אחרי הלילות שישנו בשטח והוא סיפר לי סיפורים על הבית , המשפחה והקהילה ואני סיפרתי לו על עולם שהוא לא הכיר. אני יליד דרום אמריקה, אז לך תסביר לו כדורגל, חופים, שמש, עניינים.
בכל אופן, בשעה היעודה, אני מתייצב בשער, מאותת עם הפנסים, ההוא הולך פותח את השער, שער ברזל גדול. ואני נוסע, רואה את ה"סוויס אייר", נוסע ישר למדרגות. אין שם שרוולים, זה הכל מדרגות. למעלה מחכות שתי דיילות פלוס הבחורה שלי מהמשרד של "סוויס אייר".
אני לא יכולתי להתאפק אז אמרתי לפרדה , בוא עכשיו נעשה את ההצגה כמו שצריך. אנחנו עולים במדרגות, אני תומך בך ואתה משתעל, אתה שחפן [מחקה שיעול]. אמרתי לו רק שהמטוס ימריא ויהיה ממש למעלה, אתה יכול להפסיק להשתעל.
אז הגענו למעלה אז לכניסת המטוס ואז התחבקתי, שלוש נשיקות, [עם האתיופים זה שלוש נשיקות]. השתגעו, הוא משתעל לי באוזן. איאיאי היה קטע.
זהו, בזה נגמר העניין. אחרי זה פרדה חזר לארץ, הוא היה פעיל מאוד בקליטה של היהודים והוא רצה להמשיך להתעסק בעלייה שלהם אז הוא נסע לקניה. זהו, פרדה נפטר לפני כ10- שנים באמצע הרחוב, באדיס אבבה. הוא היה שם באיזה עניין עסקי, פרויקט של חממות.
אז הוא עסק שם כל השנים ואני הייתי איתו בקשר. היינו נפגשים קבוע, כל מה שקשור לאירועים משפחתיים שלו ושלי תמיד ביחד וכו'. הבן שלו היה איתו, אחד הבנים הגדולים. הבן אדם הראשון שהוא התקשר אליו כשקרה מה שקרה זה אני. התקשר אליי, זה היה בלילה מאוחר והוא ממש בוכה בטלפון. אני מכיר את הבחור.
בוכה "אבא מת, אבא מת לי בידיים, אבא מת, עכשיו הבאתי אותו לבית חולים והוא מת, מה אעשה?"
הוא באמת לא ידע מה לעשות. ואז עשיתי שני דברים. הרמתי טלפון לראש המוסד. אז היה מאיר דגן שלא הכיר את פרדה. אני גם בעצמי כבר לא הייתי עובד מוסד, הייתי גמלאי אבל הוא הכיר אותי.
בקיצור אמרתי לו "נפטר עכשיו בן אדם באדיס אבבה שהיה לוחם, אחד הגיבורים הרציניים ואנחנו חייבים לטפל בהחזרת הגופה לארץ".
הוא אמר לי, "תוך חמש דקות יתקשרו אליך".
חמש דקות אחרי זה מתקשר אליי ראש אגף משאבי אנוש של המשרד, אומר לי "מאיר דגן נתן לי פקודה לעמוד לרשותך עם כל מה שצריך".
היה לנו נציג באדיס וזהו. הבאנו אותו לארץ והייתה לוויה מאוד מכובדת בבאר שבע. שלושה ראשי מוסד באו. הגיע חקה , שהיה ראש המוסד בזמן שפרדה פעל בסודאן. אחרי זה היה נחום אדמוני שהחליף אותו והיה גם אפרים הלוי , שהיה המפקד הישיר שלי ונהיה אחרי זה מאוחר יותר גם הוא, ראש המוסד. וזהו, הלך לעולמו.
אחרי זה עשינו פעילות לא מעטה כדי להנציח אותו ואכן יש כיכר על שמו בבאר שבע. יובל: בהלווייתו של פרדה , ספד לו ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי .
"פרדה היה צנוע ועניו, נחבא אל הכלים, ממעט בדיבור. אדם שמעורר אמון במבט עיניו, בביטחון העצמי שלו, בנכונות האישית לסכן את עצמו כדי להביא את אחיו ואחיותיו לארץ המובטחת. בעלייה של יהודי אתיופיה פרדה בלט כראשון בין רבים אחרים, הוא היה לדוגמא ולמופת."
דני: אפשר לומר שבחודשים הראשונים של היותנו ביחד שם, הנחנו את היסודות לגבי כל מה שקרה אחרי זה בשנים הבאות. אני בעצמי הסתובבתי בסודאן 4.5 שנים. אחרי שפרדה נחשף והיה צריך למלט אותו, הגיע יהודי אתיופי אחר שהוא כבר היה אזרח ישראלי. שמו זימנה ברהני ז"ל לצערי. מכיוון שבלי הדמות הדומיננטית, המנהיגותית מסוג של פרדה ושל זימנה, אנחנו עם כל הכבוד לנו, לא יכולנו לפעול ולא היינו מגיעים לשום תוצאה .
ככה שאולי זה המקום להגיד שזה לא איזשהו מבצע של המוסד שבא ועשה את שלו כפי שהוא רגיל לעשות במקומות אחרים, בנסיבות אחרות וגם חלקן באמצעים חשאיים. אבל זה שהוא יודע לעשות את זה, לא אומר שיש לו את המיומנות לפעול מול אזרחים שהוא צריך פתאום להיות אחראי עליהם.
וגם היו פה הרבה מאוד אלמנטים כמו דבר טריוויאלי, איך אתה מזהה מי יהודי, מי לא יהודי? אז לכן, קודם כל, בלי מישהו שהוא בעצמו שייך לקהילה הזאת שהוא "ביתא ישראל" שהוא יודע, אז אין לך מה לחפש שם.
דבר שני, וזה אולי יותר קשה להבין. עם כל הכבוד למיומנות שלנו וליכולות שלנו, פעילות במדינה כמו סודאן, שהיא לא מדינה ערבית כמו נגיד סוריה, אבל היא גם לא מדינה אפריקאית כמו נגיד אתיופיה. היא גם וגם. ויש פה אלמנטים שצריך להבין אותם. וכדי שאתה תוכל לפעול בצורה נכונה, כשאתה עובד בכיסוי, כל טעות שלך, משמעותה יכולה להיות שאתה מחסל את המבצע. לא מדבר כרגע על עצמך. אתה אחראי על משהו ואתה עושה טעות שיכולה לחסל את כל הנושא שאתה אחראי עליו .
אז ההדרכה של אחד כמו פרדה , הדרכה שאני קיבלתי ממנו, כביכול אני הייתי האחראי על הנושא. אבל מהתחלה היה ברור שאין פה מצב שאני בא ונותן פקודות. פה אם אתה לא מבין מהתחלה שמכל מלמדיי השכלתי, אז אתה נידון לכישלון.
גם פרדה היה איש לא פשוט מהבחינה הזו שהוא גם היה רגיל לנהל אנשים ולהיות אחראי על נושאים ולקבוע ולתת סוג של פקודות. אנחנו הבנו מהר מאוד שצריך לשים את האגו בצד וללמוד אחד מהשני. כל אחד ילמד מה שהוא יכול מהשני.
התקדמנו ביחד תוך כדי התייעצות זה עם זה וקבלת החלטות באמת משותפות. וזה לא דבר מובן מאליו. שותף שבלעדיו שום דבר לא היה קורה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments