איך נתפסת התרבות האתיופית בעיני החברה הישראלית ? דרך סיפור שמתרחש בחנות פיצוחים אני מספרת על תפיסות שקיימות בחברה הישראלית ביחס לתרבות האתיופית ומה אפשר ללמוד על עצמנו דרך התפיסות הללו. מהו חוזק בשבילנו? ומהי חולשה? מה קורה כאשר ישנו פער בין איך שתופסים אותנו לבין איך שאנחנו תופסים את עצמנו? ושל מי האחריות לפער הזה?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/12/2022.
[מוזיקת פתיחה]
התרבות האתיופית מכילה בתוכה חוכמת חיים עתיקה, שרוב האנשים לא יודעים עליה דבר. בשבילי, היא השקט שבלב הסערה. תזכורת יום יומית שאני לא סך כל המעשים שלי, אלא תמיד בת אדם שלמה, אהובה, שייכת וטובה מעצם היותי.
היי, קוראים לי בת אל מששה אשכנזי, ובפודקאסט "אמא אתיופית" אני מזמינה אתכם לבית שלי, לאחד ממקורות ההשראה הגדולים בחיי. מי יודע לאן המסע הזה ייקח אותנו.
[המוזיקה מסתיימת]
אז יום אחד אני נכנסת לאיזושהי חנות בחדרה. חנות ל… של פיצוחים, מוצרי טבע. וככה, אני מתחילה לפתח איזושהי שיחה עם המוכרת, ואנחנו מדברות על תזונה, על מוצרים מזיקים, בריאים וכולי. ואז היא אומרת לי: "תשמעי אני רוצה להגיד לך אבל שאני ככה… בשכונה הזאת גרים הרבה אתיופים, ואני מאוד-מאוד מופתעת ממה שקורה… ממה מה שקורה איתם בשנים האחרונות. כי אני רואה שהילדים אוכלים המון-המון ממתקים, אני רואה אפילו בעיות של עודף משקל אצל ילדים, משהו שלא ראיתי אותו אף פעם. ואני מתפלאת כי בעצם אתם מגיעים מתרבות שהיא מאוד-מאוד בריאה, עם אוכל שהוא מאוד מזין, ואיך זה יכול להיות שהגעתם לכאן, ופתאום התחלתם לאכול המון דברים לא מזי… לא בריאים, מזיקים לגוף. ופתאום יש בעיות של השמנה, ובעיות בריאותיות אחרות. ואתם מגיעים עם גנטיקה שהיא מאוד-מאוד טובה, ואני רואה, שמה שנקרא, שהגנטיקה נהרסת, וזה מאוד מפתיע אותי. מה, מה את חושבת על זה?".
אז אמרתי - "תשמעי, את צודקת. זאת אומרת, באמת, קודם כל זה מאוד עצוב, זה מאוד קשה לראות את זה. אנחנו מגיעים מחברה שהיא מאוד בריאה, באמת, מחוברים לטבע. ו… ואני חושבת שההגעה הזאת למקום שפתאום קיימים בו גם דברים… גם מאכלים שהם לא בריאים, כשבעצם, באתיופיה לא היה דבר כזה. כל מה שאָכַלְתְּ היה בעצם מזין, היה בעצם משהו שהגוף שֶׁלָּךְ היה צריך אותו. ופתאום את מגיעה לתרבות, שיש בה סוּפֶּרים, שיש בה המון חומרים משמרים. דברים שאת גם לא מכירה אותם, את לא יודעת בכלל איך זה ישפיע על הגוף שלך. את מתחילה לאכול את הדברים האלה. זה ממכר אותך. הגוף שלך מתמכר לעוד סוכר ועוד סוכר, וכן, זה… נוצר… נוצרת מין שרשרת כזאת, שהיא באמת מאוד-מאוד בעייתית". ואז היא אומרת לי: "אבל את יודעת, אני… [נוקשת בלשון] לא נראה לי שזה קשור למה שאת אמרת. כי אני חושבת שזה יותר קשור לזה שאתם מגיעים מחברה שהיה בה איזשהו חוסר תזונתי. כאילו, הייתם חיים באתיופיה חיים שהם יותר עניים, ואז כשהגעתם לארץ, אז… אז ראיתם כנראה את כל השפע הזה, וזה גרם ככה לאיזושהי הצפה ובלבול".
הסתכלתי עליה, אמרתי לה - "תשמעי, אני לא יודעת על מה את מדברת, אנחנו לא היינו עניים". אז היא אומרת לי: "אבל לא היו לכם מכוניות, לא היו לכם בתים גדולים, פלאפונים, תשתיות, נעליים. מה זאת אומרת, לא הייתם עניים?". אני אומרת לה: "תשמעי, לא היו לנו את כל מוצרי הטכנולוגיה המתקדמים, נכון. לא הייתה לנו איזושהי תשתית מסודרת, נכון. אבל עניים אנחנו לא היינו. אני לא יכולה להגיד לך על כל יהודי אתיופיה. אני יכולה להגיד לך על המשפחה שלי, שאנחנו בכלל לא היינו עניים. היו לנו שדות על גבי שדות, היה לנו יבול שהיה מחזיק במחסן חודשים רבים. היה לנו את הבקר, את הצאן, פירות ש… שקטפנו מהעצים. זאת אומרת לא… לא היה חסר לנו שום דבר".
אז היא אומרת לי - "אוקיי". אז היא אומרת לי: "אבל אהה…אני יודעת למה את מתכוונת, את מדברת על זה שהייתם בעצם עשירים בחלקכם? זאת אומרת, שמחים בחלקכם?". אני אומרת לה: "לא, לא שמחים בחלקינו. לא במובן הזה עשירים, אלא עשירים ממש. תדמייני לך שדות על גבי שדות, יבול שמניב. תבואה שגדלה, בלי עין רעה, יפה. צאן, בקר. זה עושר, זה עושר אמיתי". מסתכלת עלי ואומרת לי: "אוקיי…", לא כל כך מבינה על מה אני מדברת. היא אומרת לי: "כן, אבל… אבל הייתם חיים במקומות לא מפותחים". אמרתי לה: "כן, לא מפותחים, את צודקת. אבל לא היינו… לא היינו עניים".
טוב, השיחה לא התקדמה לשום מקום. סיימתי את הקניות. יצאתי מהחנות, והייתי במין תחושה כזאת של, אוחח… עוד פעם ה… עוד פעם השיחות האלה. עוד פעם החוסר הבנה, הפער הזה. ככה, יצאתי עם תחושה, אני חייבת להגיד, מאוד-מאוד כואבת. איזשהו כאב על זה ש… קודם כל, שתופסים אותי ואת הקהילה שלי באופן שהוא שגוי, שגוי בעיניי. והכאב השני, אני חושבת, היה הכאב על זה ש… על זה שלא הצלחתי להסביר את עצמי כמו שצריך. על זה שהיא לא הבינה אותי.
וככה השיחה הזאת הסתובבה איתי, ועדיין מסתובבת איתי ככה בתוכי, ואני ככה חושבת עליה, והיא מהדהדת בי המון-המון זמן. וככל… ככל שהזמן חולף, ככה השיחה… אני מבינה יותר ויותר את השיחה. אני יותר ויותר מבינה מה היה שם. איזה תפישות כל אחת מאיתנו מביאה לתוך המרחב, לתוך הדיון הזה שהיה שם. וככל שעובר הזמן, אני בעצם מבינה שהמוכרת ואני דיברנו בעצם בשתי שפות שונות.
ומה זאת אומרת שתי שפות שונות? המוכרת בעצם דיברה על… על רמת חיים גבוהה. היא מדברת על טכנולוגיה מפותחת, היא מדברת על מכוניות, על בתים גדולים שעשויים מחומר מסוים, על בגדים יפים ונאים. ומבחינתה, אדם עשיר זה בעצם אדם שלבוש בצורה מסוימת, שיש לו חפצים מסוימים, כלי רכב, תשתיות מפותחות מאוד, בית גדול, אולי עם כמה מפלסים וכולי.
וכשאני מדברת על עושר, אני מדברת על עושר שהוא… עושר שהוא אחר. עושר שהוא לא מתבטא ברמת חיים גבוהה, זאת אומרת טכנולוגיה מפותחת, אלא בכמה זמן היבול שלי לצורך העניין יכול להספיק לי במחסן. האם היבול ש… האם עכשיו אחרי חצי שנה, אחרי שקצרתי את התבואה שלי, האם עכשיו חצי שנה אני יכולה לשבת בשקט ולא לעבוד, ולא לעשות כלום ועדיין יהיה לי אוכל? אם אני יכולה לשבת חצי שנה בלי לעשות שום דבר, אז כן, אז אני עשירה. כי חצי שנה אני לא צריכה לעבוד, וזה מבחינתי לחלוטין עושר. אם יש לי שדות על גבי שדות שאני יכולה להתהלך בהם, ואם יש לי מים זורמים של נהר, נקיים, שאני יכולה לשתות מהם ולהתקלח מהם - אז כן, אני עשירה. אם אני לא משועבדת לאיזשהי עבודה שאני עובדת, לא יודעת מה, משמונה עד שש, אז כן… ואני עדיין חיה, ויש לי מה לאכול - אז כן, אני עשירה.
ואני מדברת על איכות חיים גבוהה, והיא מדברת על רמת חיים גבוהה, וזה שני דברים שהם מאוד שונים. ואני חושבת שבתרבות המערבית, אולי… ובתרבות הישראלית, אז יש… רמת חיים גבוהה, נחשבת, לאיזשהו… לדבר שאנשים שואפים אליו. והמקום שממנו אנחנו, יהודי אתיופיה, מגיעים, הוא מקום שבאמת איכות החיים הייתה מאוד גבוהה, אבל הטכנולוגיה… לפחות בכפרים, חשוב לי לציין, כמובן שזה בכפרים ולא בערים, כי כמובן שבאתיופיה יש גם ערים וגם כפרים. היהודים חיו בעיקר בכפרים, חשוב לציין את זה. וכן, הטכנולוגיה שם לא הייתה מפותחת בכלל. וכן, אנשים הדליקו מדורות כדי לחמם אוכל, וכן, לא היו לנו מקררים ולא היו לנו מכוניות, ובטח שלא פלאפונים וכולי וכולי. ואנחנו דאגנו לכל הקיום שלנו. לבניית הבתים ל… שלנו, ליבול שאנחנו נאכל.
זאת אומרת, כל מה שהאדם היה צריך בשביל לחיות חיים מיטיבים, אז הוא יצר לעצמו באתיופיה. זאת אומרת, מהבגדים שלבשנו ועד אוכל שאכלנו ועד הבתים ש… שגרנו בהם. זאת אומרת, המיומנויות שהאדם האתיופי היה צריך כדי לחיות בכפר חיים שהם חיים טובים, הוא היה צריך מיומנויות מאוד-מאוד גבוהות. מיומנויות של היכולת לבנות - לבנות בית, לבנות כלים שבהם הוא אוכל, בגדים שאותם הוא לובש. המון ידע והמון מיומנויות, שהוא היה צריך, מה שנקרא, לרכוש וליישם כדי לחיות חיים מיטיבים ולעבוד את האדמה. ולדעת מתי הוא זורע ומתי הוא קוצר ואיך… ומה קורה כשיש שנים שיש בהם פחות גשמים. [נוקשת בלשון] כל הכלכלה היא מאוד-מאוד… זאת אומרת, מה שיש לך זה מה שאתה עושה ויוצר.
אין שם קיצורי דרך. אתה לא הולך לסופרמרקט וקונה פאסט פוד ואיזה לא יודעת מה, מין משהו עתיר קלוריות, לא. ובמובן הזה כשאני מסתכלת על החברה האתיופית, אני אומרת, וואו, איזה חברה עשירה, כמה מיומנויות, כמה יכולות היו באנשי הקהילה כדי לתפעל חיים, חיים בכפר. אבל התחושה שלי היא שכשמסתכלים עלינו מבחוץ, אז ההסתכלות היא לא הסתכלות של: "וואו איזה מיומנויות גבוהות היו לאנשים שחיו בחברות השבטיות". אלא להפך, זה אנשים שאין להם יכולות מסוימות, אין להם הבנה אולי ב… לא יודעת מה, ב… בתוכנות מחשב, או ידע טכנולוגי כזה ואחר. משהו שהחברה המערבית מאוד-מאוד מעריכה אותו.
בגלל זה אני אומרת שההסתכלות שלי ושלה היא הסתכלות אחרת. ההסתכלות שלנו על מה נחשב ליותר, מה נחשב לפחות, היא בעצם אחרת לחלוטין. והדבר הזה ממש מוביל אותי ומזכיר לי מדרש, מדרש תלמודי, שממש ממחיש בצורה מופלאה את ה… את מה שאני רוצה להגיד פה בעצם לגבי התפישה של החברה, את ה… את התרבות האתיופית. והמדרש פותח במילים, וסוגר גם במילים: "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כָּאֶרֶז". זאת אומרת, חכמים אומרים, אדם תמיד צריך להיות רך כקנה, הצמח קנה, ולא יהיה קשה כארז. אבל אז נשאלת השאלה, איך זה יכול להיות שחכמים מורים לבני האדם להיות רכים כקנה, כשהארז הוא בעצם עץ כל כך מרשים, כל כך יפה, גבוה, חזק. זה עץ שבנו איתו את בית המקדש! איך יכול להיות שאמרו לנו לא להיות קשים כארז אלא רכים כקנה?
אבל מה מסתבר? מסתבר שהארז כמה שהוא גבוה ויפה וחזק ומרשים… ואני חושבת שהארז הוא כמו התרבות המערבית. התרבות המערבית, יש בה משהו שהוא מרשים כלפי חוץ. וכשמסתכלים על התרבות האתיופית יש בה משהו שהוא מאוד "קנה". הקנה הוא בעצם צמח נמוך יותר, שני מטרים עד חמישה מטרים מקסימום. צמח שהוא מאוד עדין, רך, הוא מתנועע ברוח. צמח לא מרשים במיוחד, לא… לא יפה במיוחד, לא נראה גם חזק. נראה מאוד-מאוד חלש אפילו, בגלל הגמישות שלו והיכולת שלו לנוע. ו… אז כשמסתכלים על הקנה באמת יש בו משהו שהוא מאוד לא מרשים.
א-מ-מה? הקנה יש לו שורשים מאוד-מאוד ארוכים ולא משנה איזה רוח מגיעה, הקנה תמיד נשאר יציב. זאת אומרת, הוא אמנם יכול… הוא מתכופף, הוא זורם ונע עם הרוח, אבל הוא לא נתלש מהמקום שלו. הוא תמיד נשאר יציב במקומו. לעומת זאת הארז, מגיעה רוח מזרחית שהוא לא מכיר אותה - והארז פשוט נתלש ממקומו, כי השורשים שלו לא ארוכים מספיק.
וככה אני חושבת על התרבות האתיופית. ואני חושבת שהרבה פעמים התרבות האתיופית, בחוויה שלי, מסתכלים עליה כאל קנה. כאל משהו שהוא לא מרשים במיוחד, אפשר אפילו להגיד דל, עדין מאוד. אבל כשאני מסתכלת על ה… על התרבות האתיופית, אני רואה את העוצמה של התרבות האתיופית. אני רואה את העוצמה ברכות, ואני רואה את הגמישות ואת העדינות ואת השקט כמקור לעוצמה, ולא כמקור ל… לעניות או לדלות.
וגם כשאני מסתכלת על החיים השבטיים ועל החיים שחיינו אותם באתיופיה, אני לא מסתכלת על החיים שם כחיים שהם דלים, או חיים ש… של אנשים שהם לא מפותחים. להפך. אנשים שחיו בכפר, כמו שאמרתי קודם, היו צריכים לבנות את הבתים שלהם, היו צריכים להכין את האוכל שלהם במו ידיהם, היו צריכים לתפור את הבגדים שלהם, להכין את כלי החרס שלהם. היו… הם היו צריכים סך מיומנויות באמת מאוד מאוד מאוד גבוה. ובמובן הזה אני חושבת שיש איזה חוסר הבנה ויש איזשהו פער. יש פער בַּ… באיך שאנחנו… איך שאני לפחות תופשת את התרבות שלי, לבין איך שהיא נתפשת מבחוץ.
ואם אני חוזרת רגע לסיפור עם ה… עם המוכרת, אז אני חושבת שמה שכאב לי הכי הרבה זה היה באמת הפער הזה. הפער הזה באיך שאני תופשת את עצמי לבין איך שהיא תופשת אותי. ואיזושהי תחושה, אפילו, אני אגיד של אולי אפילו עוול, למרות שזאת לא הייתה הכוונה שלה כמובן. והפער הזה הוא… הוא הרבה מעבר כמובן למוצא מסוים, ול… ולתפישות עדתיות כאלו ואחרות. הפער הזה קיים בכל אחד ואחת מאיתנו.
זאת אומרת, אנחנו הרבה פעמים, אני חושבת, כולנו באיזשהי צורה מרגישים שיש פער בין איך שאנחנו תופשים את עצמנו, לבין איך שאנשים תופשים אותנו, ולבין איך שרואים אותנו מבחוץ. והפער הזה הרבה פעמים הוא מאוד-מאוד כואב. ואני חושבת שהכאב בפער הזה הוא בעיקר התחושה הזאת ש… שפספסו אותנו. שפספסו אותנו, ושלא ראו אותנו כמו שצריך.
ואם אני חוזרת רגע לסיפור של האישה, אז אני אומרת לעצמי: "רגע, ושל מי האחריות פה? אם לא ראו אותי כמו שאני רוצה ל… כמו שאני רואה את עצמי, או כמו שאני חושבת שצריך לראות אותי, אז של מי האחריות פה?". ו… ואני לא יודעת להגיד האם האחריות היא גם של האישה, כי כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עם עצמו. אבל אני כן… כן יודעת שהאחריות היא שלי קודם כל. זאת אומרת שיש לי אחריות קודם כל לראות את עצמי ב… בצורה שהיא צלולה ונקייה, ולא להיות מבולבלת וללכת שולל אחרי כל מיני תפישות שקיימות שם בחוץ. וקיימות כל מיני תפישות שלא יודעת מאיפה הן מגיעות, וחלקן מאוד עמוקות ומאוד מושרשות, וזה… זה לא הזמן אולי להיכנס לזה, אבל אני יודעת שזה לא ענייני. שזה לא ענייני, ושיש את תחום האחריות שלי.
ובתחום האחריות שלי אני קודם כל צריכה לדאוג לכך שאני קודם כל רואה את עצמי בעיניים… בעיניים נכונות, בעיניים שבאמת מסתכלות על הדברים כמו שהם. ולפעמים זה לא פשוט, ולפעמים זה מבלבל. וצריך הרבה, אני חושבת, גם אומץ, גם איזשהי יושרה להסתכל על דברים כמו שצריך. אבל זה בהחלט אפשרי.
אז, ככה, אני חושבת שאני רוצה להגיד תודה. תודה לאישה הזאת, ולמוכרת הזאת, על השיחה הזאת, ועל התובנות שהגעתי אליהן בזכות השיחה איתה. אבל בעיקר תודה על זה שהיא בעצם גרמה לי להבין את מקור הפער. ואת זה שאני צריכה לקחת אחריות על ה… על הסיפור שלי.
וזאת הסיבה, כמובן, שאני עושה גם את הפודקאסט הזה. כי אני אחראית על הסיפור שלי, ואני אחראית על איך… קודם כל על איך שאני רואה את עצמי. ובעצם כולנו, כולנו קודם כל אחראים על הסיפור שלנו ועל איך שאנחנו תופשים את עצמנו.
וככה, אם אני מסיימת רגע עם הסיפור של הקנה והארז, אז באמת אני רוצה להגיד בהקשר הזה גם, שלפעמים אנחנו… אנחנו הולכים שולל, ולפעמים המציאות יכולה להיות מציאות קצת מעוורת. אבל תודה לאל שיש לנו מדרשים, כמו המדרשים של חז"ל, בשביל להזכיר לנו מה תפל ומה עיקר.
ומה שאני אעשה כאן בפודקאסט הזה, ובפרקים הבאים, זה באמת אנסה ככה להיכנס לעומקי התרבות האתיופית, ולעומקים של החוכמה שלה והיופי שלה, וה… באמת, העושר האינסופי שיש בה. ולהראות לכם עד כמה עמוקים השורשים ועד כמה הקנה הזה, שלפעמים נראה אולי עדין ודל מבחוץ, ושקט - הוא בעצם מאוד מאוד מאוד מאוד חזק, והחוכמה שלו היא אינסופית, והתבונה שלו היא עצומה וגדולה. ואיך שאני רואה את זה, העושר האינסופי שלו קיים ברכות שלו, וזאת העוצמה האמיתית שלו. ביכולת שלו לנוע ולהתכופף ולהיות גמיש ולהכיל. וכן, ולפעמים הדבר הזה שנראה לנו יותר עדין - הוא בעצם הרבה יותר חזק, והרבה יותר מרשים מאותו ארז שהוא מתנשא לגובה, ויש לו המון… מה שנקרא, המון רשמים טובים, ורק רוצים לבנות ממנו את בית המקדש וכולי. אבל מגיעה הרוח הכי קלה שיש, ובלתי צפויה - והיא פשוט עוקרת אותו מהמקום. ואז אנחנו מגלים שהארז הזה הוא לא באמת חזק, כמו שחשבנו.
אז אלה מחשבות על… על פער. על הפער הזה שקיים בינינו לבין העולם, ועל האחריות שכל אחד יכול לקחת על הסיפור שלו. וכמובן, הדבר האחרון, המשל הזה על הארז והקנה, ועל זה שדברים לא תמיד נראים כמו שהם נראים מבחוץ.
זהו. אז אני, ככה, ממש מקווה שבפרקים הבאים אני אצליח לעשות את המשימה המאוד מאתגרת הזאת, ולהראות לכם את העומקים ואת היופי של ה… של הקנה הזה. ואני מאוד מקווה שנהנתם מהפרק הזה. אני מזמינה אתכם להקשיב גם לפרקים הבאים, וכמובן לשתף אצל חברים או כל מי שיכול להפיק ערך מהפרק הזה.
שיהיה לכם יום טוב באשר אתם נמצאים.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments