top of page

אבא תרחם - בוטוקס

"אַתְּ מְחַנֶּכֶת אוֹתִי בְּתֵשַׁע בַּבֹּקֶר בְּעָרוּץ מִסְחָרִי, בְּלוּק מֻקְפָּד וְרֹאשׁ מֻטֶּה הַצִּדָּה שֶׁיֵּשׁ דָּבָר כַּזֶּה צַד טוֹב לַצִּלּוּמִים, יֵשׁ דָּבָר כָּזֶה בּוֹטוֹקְס לִפְנֵי גִּיל אַרְבָּעִים" (יעל סטטמן).


ירון מלגלג על תופעת השפתיים המנופחות שהפכו לאביזר אופנה נפוץ על פניהן של נשים צעירות וטוען ש״זו הזמנה לשימוש״. דניאלה מלגלגת על הלגלוג. ״זה מעשה קווירי״, היא טוענת.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/04/2024.

[פרסומת]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

ירון: (מקריא)

"יפתי, האם הגדולה של הפחד. את מחנכת אותי בתשע בבוקר בערוץ מסחרי, בלוק מוקפד וראש מוטה הצידה שיש דבר כזה צד טוב לצילומים, יש דבר כזה בוטוקס לפני גיל ארבעים, ובטוש מדגיש לזכור שאישה יפה מתה פעמיים. אני מגששת באור, מחפשת באצבעות, בהחלקה אובססיבית בין הגבות, ובבעתה של הגילוי, שעברתי את הקיץ האחרון להיות יפה. מה עליי לעשות בין המוות הראשון לשני? אני נמנעת מצילומים, אבל נמשכת לראי. ומותחת שוב ושוב את לחיי, כמו בשבועות הראשונים אחרי השחרור, כשהייתי מתעוררת בבהלה טופחת על גופי רק כדי לגלות שהוא ריק מהנשק האישי שלי."

דניאלה: מי שעברה את הקיץ האחרון להיותה יפה היא המשוררת יעל סטטמן, ומי שחינכה אותה לזכור שאישה יפה מתה פעמיים היא כאמור הדוגמנית והמגישה גלית גוטמן, שהוקפאה בשדות הקרח הנצחיים.

ירון: [צוחק]

דניאלה: אנחנו עם החוג האדיפלי שלי "אבא תרחם", והפעם אתה רצית לדבר איתי, השד יודע למה, אבא, על טיפולי יופי, ובאופן ספציפי אמרת, על השפתיים. עכשיו, לפני שאנחנו מתחילים בכלל את הנושא, אני מבקשת ממך לשחזר בבקשה את הרגע שבו העניין הזה העסיק אותך לאחרונה, עד כדי כך שהחלטת שיש לך מה לומר על הנושא. תאר לי את הרגע שאמרת "וואו!".

ירון: אני… אני חושב שזה היה בפרק הראשון או השני של "הפליליסטיות"...

דניאלה: כן, בטח.

ירון: יש עכשיו סדרה בטלוויזיה…

דניאלה: דוקו-ריאליטי, כן.

ירון: שגיבוריה… גיבורותיה הן שש משפטניות מצליחות ביותר, שעוסקות בהגנה, בעיקר על פושעים פליליים. עכשיו אני הבטתי עליהן והיה משהו משותף בחזות שלהן, אצל כולן. אז ראשית, כולן טלטלו את גופן על עקבי סטילטו, שזה עניין מאוד לא נוח ומאוד לא בריא מבחינה אורטופדית, כולן עם שמלות גזורות…

דניאלה: חצאיות עיפרון.

ירון: חצאיות עיפרון, חולצה לבנה בדרך כלל. והעיקר הוא שכולם הדביקו לחלק הקדמי של הקלסתר שלהן, זוג נקניקיות פרנקפורט, פרנקפורטר, גדולות מאוד, שאחדות מהם, אצל אחדות מהם אפילו איימו לסתום את הנחיריים. כלומר הם איימו בבעיות של נשימה.

דניאלה: [צוחקת] אה-הה…

ירון: ואני תהיתי, וזה היה לא טבעי, היה ברור לגמרי שזה בוטוקס או חומצה האירונית [טעות במקור] או איך קוראים לזה.

דניאלה: כן, כן.

ירון: ושאלתי את עצמי למה הנשים המוצלחות כל כך, המצליחות כל כך…

דניאלה: כן.

ירון: אחת מהן נכנסה לתוך… בחניון לתוך מרצדס שעולה חצי מיליון שקל, למה היא זקוקה למה שאייל שני היה קורא לו "זה עומד להתפוצץ כמו עגבנייה בשמש במורד הצפוני…"

דניאלה: אוקיי…

ירון: מה קורה פה? זה סכנת נפשות, כמעט, נראה לי. הרי הנשים האלה הן די נאות, יש להן גוף, לאחדות מהן אפילו יש גוף מצוין…

דניאלה: אבא, בוא תקצר את הפליאה, תקצר.

ירון: מה לעזאזל... אז אני אומר ככה…

דניאלה: כן.

ירון: אני היססתי קצת עם לעורר את השאלה הזאת, אבל אני רוצה לומר ככה…

דניאלה: כן.

ירון: אם גבר צובע את שערו בזהב…

דניאלה: כן.

ירון: ומקעקע את פרצופו. ואם אישה מחליטה לחשוף שד אחד ברחוב, אני אומר אדרבא, אני אוהב קרנבלים, שעשעו אותי, הפתיעו אותי, אבל לכך מלווה תנאי. אל לכם לדרוש ממני להימנע מלנעוץ בכם מבט, ואפילו לשרוק בהתפעלות או בבוז…

דניאלה: אוקיי.

ירון: שהרי כל מטרתה של האסתטיקה החריגה היא למשוך תשומת לב.

דניאלה: נכון, נכון, אבל אתה יודע…

ירון: אז אי אפשר להציג לעיני הציבור הופעה אסתטית מפתיעה, ובו בזמן לאסור עליו…

דניאלה: לא, בסדר, אוקיי.

ירון: לבטא את דעתו…

דניאלה: לא אז מותר לך, בטא את דעתך!

ירון: כן, כן, כן…

דניאלה: אז מה דעתך?

ירון: אז דעתי…

דניאלה: אתה כאילו אתה קודם כל, אתה מתחיל את התוכנית בזה שאתה…

ירון: לא, דעתי…

דניאלה: מבקש לטעון בבקשה, תטען. מה הטענה?

ירון: דעתי… חקירה, היא לאו דווקא ביקורת.

דניאלה: אוקיי, חקירה. אבל אתה בחרת לחקור שפתיים של נשים ולא נגיד למה גברים נוסעים לטורקיה להשתיל שיער, או לצבוע.

ירון: תודי שזה פחות שולט על החזות הציבורית, מאשר כל הנשים, כמעט, במדינת ישראל, בגיל 40, מזריקות. הרי כמה אנשים נוסעים לטורקיה, גם לא רואים את התהליך. זה ניבט אליך, השפתיים הבולטות האלה…

דניאלה: אוקיי, אז אתה אומר…

ירון: מאיימות למצוץ אותך.

דניאלה: אני מסכימה, אני מסכימה.

ירון: אז זה לא תופעה שאפשר להתעלם ממנה. תופעות אחרות אפשר להתעלם מהן.

דניאלה: כן.

ירון: אבל זו תופעה כל כך בולטת.

דניאלה: אז זה בעיניי ממש הרצחת וגם ירשת. ממש. אי אפשר גם לדרוש מנשים להראות טוב עד קץ כל הימים, כי זה באמת חלק מההון התרבותי, הכוחני שלהם, אוקיי? הכלי שאיתו הן משחקות בעולם, ואז גם לבקר אותו. יותר נכון היה אם היית בוחר לרדת על גברים, זה מה שאני רוצה להגיד. אני שומעת לגלוג.

ירון: זה לגלוג, לא, זה בעיקר תימהון. נכון שיש פה גם אלמנט של לגלוג, כי אני שואל את עצמי, מה התוספת הזאת לפנים?

דניאלה: ואני... ואני אומרת לעצמי, למה ללגלג על אלה שאומרות, אני הולכת עם מראה לא טבעי, אני הולכת עם מראה לא טבעי, יותר מאשר על נשים, כן, שעושות מאמץ להסתיר את המלאכותיות שיש בחזות שלהן. זה בדיוק כמו ההבדל, נגיד, בין חולצת גולף לבין מחשוף.

ירון: זה שיקול של עלות-תועלת. המטרה של אישה זה להיות יותר נשית, להיות יותר נשית על פי אמות המידה של הנשיות כפי שנקבעו בתרבות המערבית ב-2000 השנים האחרונות.

דניאלה: בדיוק.

ירון: אבל להרכיב על עצמך נקניקיות פרנקפוט, זה לא משרת את המטרה הזאת. עכשיו השאלה הזאת גם מעניינת אותי מבחינה סוציולוגית, מדוע?

דניאלה: בסדר, אז תן את ה… תן את התזה.

ירון: אז אני אתן לך את התזה. תראי, השפתיים מהסוג הזה מאפיינות בעיקר את הנשים מאפריקה.

דניאלה: שפתיים עבות.

ירון: נשים אפריקאיות בעיקר. ובדרך כלל, הן לא היוו את הסמל של היופי הקווקזי האירופי.

דניאלה: זה לא ונוס.

ירון: הסמל של היופי האירופי…

דניאלה: זה לא ונוס עולה מהרחצה.

ירון: היה אפרודיטה. ראשית כל זה בא מהפסלים היוונים.

דניאלה: כן, כן.

ירון: ואחר כך בדילוג גדול לתקופת הרנסנס ובוטיצ'לי וכדומה. וכלה באחיות חדיד, בלה ו-whatever.

דניאלה: אוקיי. [צוחקת]

ירון: הן כולם נראות, פחות או יותר אותו דבר. וגם כשצבע העור שלהן שחור, הצורה שלהם היא אירופית לחלוטין, וכו'.

דניאלה: כן.

ירון: זאת אומרת, אף דק, בדרך כלל, שפתיים בעלות… לפעמים בצורת לב, אם זה ויקטוריאני, נאמר ככה…

דניאלה: נכון, נכון. קטנות דובדבן.

ירון: אבל שפתי נקניקייה כאלה…

דניאלה: אוקיי, אוקיי.

ירון: זה טיפוס לאפריקניות. ואני שואל את עצמי, האפריקניוּת שהייתה מבוזה במשך דורות, הפכה פתאום, החזות הזאת, הפכה למשאת נפש הנשים האירופיות.

דניאלה: אתה חושב שזה בגלל, ה... מה, black is beautiful?

ירון: לא.

דניאלה: מה, בגלל רגשי האשמה הקולוניאליסטים?

ירון: בהתחלה חשבתי ככה, אבל אני חושב שזה מאוד מלאכותי ומאולץ. אני חושב שהסיבה היא אחרת לגמרי.

דניאלה: אוקיי.

ירון: אני חושב, תרשי לי, זה קשור במין אוראלי ואנאלי.

דניאלה: מרשה לך.

ירון: אז בעבר... אנחנו עברנו... בעולם המערבי, כמובן, לשחרור של הדיבור על מיניות. אנחנו מדברים על מיניות, חושפים מיניות, אפשר להראות הכל, חשיפה.

דניאלה: כן, כן.

ירון: אבל רק בזמן האחרון, עוד ממש התחלנו לדבר בחופשיות על מין אוראלי ואנאלי. בתקופת ההתבגרות המינית שלי, למשל, זה היה סוד כמוס…

דניאלה: כן.

ירון: ועכשיו למסקנה. השפתיים המותפחות…

דניאלה: כן.

ירון: והעכוזים הממולאים, הם רמזים להיתר שימוש. זאת תעמולה צעקנית לשימוש במה שנאסר עד לא מכבר. וכמו כל תופעה חדשה, יש להפריז בחשיפתה, כדי שהיא תובן היטב.

דניאלה: אז…

ירון: במילים אחרות, עוד משפט אחד, הנשים המנפחות את השפתיים, לא מבינות במפורש מהו הדבר שאותו הן מפרסמות, אבל בעצם הם מפרסמות את שפתי הערווה. אפשר לעשות בהם שימוש.

דניאלה: טוב. אז עכשיו אני אתן את השני שקל שלי. בסדר? אני... לגבי המיניות אני חושבת שיש מצב שאתה צודק, אבל אני חושבת שזה גם קשור לתרבות הפורנו. שבגלל שיש פריימינג, מאוד מאוד זום אין כזה, על איברים מסוימים, טוב שלנשים יהיו שפתיים עבות מאוד. זאת אומרת, כי אין את התמונה, אין את התמונה הגדולה. מתמקדים, אז לכן גם פי הטבעת, לכן גם הערווה, לכן כולן מטופלות כמו שצריך, כדי לשדר מיניות. פורנו, אני חושבת שהשפתיים מנופחות...

ירון: והשפתיים הם, כיוון שהם איבר ארוגני?

דניאלה: כן.

ירון: אז זאת אומרת… כן, זה די דומה, זה די קרוב למה שאני אומר.

דניאלה: זה בסדר. לגבי מה שאמרת על Black is Beautiful, שאמרת נכון, זה לא ככה, אז כשדיברנו לפני זה, אז אמרתי לך, תראה, יש הרי פרוצדורות שמשנות את צורת העין. נשים אסיאתיות רבות עוברות ניתוחים כאלה, ואז הן עושות את התהליך ההפוך, הן הופכות את העיניים שלהן למערביות יותר, נכון? אז כאילו, אז זה דווקא מצדיק את זה שזנחת את זה. ואני רוצה לתת עוד אינפוט, אוקיי? דווקא מג'ודית באטלר.

ירון: הווו… נו, כן.

דניאלה: ג'ודית באטלר, רגע. לא להתעייף, אבא, לא להתעייף, תקשיב, הקשבתי לך יפה. אז בספר שלה "צרות של מגדר", באמת, אולי הוא אחד מהספרים החשובים ביותר של התיאוריה הקווירית והפמיניסטית, היא אומרת שהזהות שלנו, שהזהות המגדרית שלנו, זו בעצם פרקטיקה ביצועית. זה פרופורמנס, זה לא דבר טבעי, אוקיי? יש משחקיות סביב זה. אנחנו מתחפשות לנשים, אנחנו מתחפשים לגברים, אין דבר כזה גבר מהותני, אנחנו עושים משחקים מסביב לזה. ואחד הדברים המעניינים שהיא טוענת בהקשר הזה, היא, שהביקורת התרבותית על ההתחפשות הזאת, באה לידי ביטוי, למשל, במופעי הדראג קווין. מה מופעי הדראג קווין עושים? הם מדגישים, הם בעצם מדגישים את הטבע המלאכותי של ההופעה וההתנהגות הנשיים, נכון?

ירון: [מהמהם בהסכמה]

דניאלה: זה כאילו כמו פרודיה, זה הגזמה. היא אומרת, ואני חושבת… ואני מסכימה איתה, שהפרודיות על התנהגויות שנתפסות בתרבות כנשיות, זה בעצם מעשה מאוד חתרני. זה כאילו חושף את המעטה התרבותי שהוא מאוד מלאכותי. ואני חושבת אותו דבר על ניפוח השפתיים. דווקא בגלל המלאכותיות, דווקא בגלל שזה כל כך מלאכותי, זה אפילו קריאת תיגר. ולמה אני אומרת את זה? כי אני שמעתי מהרופאת יופי וחן שלי, כן? שאליה אני הולכת אחת לשלושה חודשים, כן? לתקן כל מיני פגמים.

ירון: פגמים?

דניאלה: כן, רגע.

ירון: יש… אין לך שום פגמים.

דניאלה: נכון, שאותם אתה לא רואה, בגלל שלי יש טעם מאוד אנין, הבנת? אני עדיין שומרת, על הטיפולים שלי, במסגרת כזאת שזה יראה מאוד טבעי, ושאבא שלי לא ישים לב שאני עושה אותם. אבל, הן, הן, הנשים האלה, הצעירות, הולכות לרופאה, ומבקשות שפתיים של ברווז. הן לא רוצות להיראות כמו משהו טבעי. הן מבקשות את המלאכותי. הדבר הזה הוא מדהים, הוא מקסים. הן… הן… הן... הן לא רוצות שפתיים של אישה שחורה, הן לא רוצות שפתיים כדי לענג אותך אוראלית. הן רוצות את הפרודיה הברווזית. הן מבקשות פרודיה ברווזית.

ירון: שש פרקליטות צמרת, מגיעות לבית המשפט, לעמוד בפני בית המשפט…

דניאלה: הן לא מבינות את זה. אנחנו לא תמיד… אני מסתכלת על זה במבט מטא, במבט מטא-תרבותי. אני לא יודעת אם האישה הזאת לא רוצה שפתיים... היא חושבת שזה יפה. אני אומרת רק במעשה הזה, שנשים מגדילות שפתיים ואומרות, תראו, זה לא טבעי. זה לא טבעי. אני לא יודעת אם... זה לא טבעי. אני לא מתכוונת שזה יהיה טבעי. זה כמו דרך אגב פעם…

ירון: אני לא… כלומר, הן לא יותר יפות, בעזרת… הן לא יותר נשיות, אלא הן שחקניות, שמבצעות פארודיה. קשקוש גמור!

דניאלה: זה מעשה קווירי. זה מעשה קווירי.

ירון: הן לא מנסות לעשות מעשה קווירי. הן רוצות להיות מאוד נשיות.

דניאלה: לא אכפת לי מה הן! לא אכפת לי מה הן. אני אומרת…

ירון: עוד יותר נשיות! עוד יותר מושכות! זה מה שהכוונה. זה רעיון אבסורדי, מה שאת אומרת, באמת רעיון אבסורדי. [דניאלה צוחקת] מה, הן במופע דראג? או ב... הן רוצות להיות הכי יפות והכי מושכות. זה עקבי הסטילטו, זה חצאית העיפרון.

דניאלה: התיאוריה שלך, התיאוריה שלך זה כמו, תראה, יש את הפרט ויש את הכלל, נכון? שאנחנו מנסים להבין מה קורה בתרבות, או זה כמו שאמרת, נשים לא רוצות, הן לא יודעות שהן רוצות שפתיים של שחורות, נכון? אבל בכל זאת, אתה יכול לטעון שהרצון שלהן מצביע על משהו. אז אני מדברת על זה באופן כללי, אני לא אומרת, אם הפרקליטה הזאת רוצה להיות, אני רק אומרת, יש בזה משהו שמפרק מגדר. יש בזה, בעיניי, מעשה חתרני. זהו. דווקא בגלל שזה לא טבעי.

ירון: במה…

דניאלה: זה דווקא בגלל שזה לא טבעי. אם זה, הטבעי, אלה שמבקשות טבעי-טבעי, אלה כמוני, כן? אנחנו הפחדניות. אנחנו ה… אנחנו האלה שמתחפשות. זה כמו דרך אגב, אני אתן לך עוד דוגמה בהקשר הזה. פעם, טרנסג'נדרים, היה להם את המבחן, אם הם עוברות כמו נשים, אם הם עוברים כמו גברים. זה כאילו היה המבחן. היום יש זהות מובחנת. הם לא רוצות יותר לעבור כנשים. הם רוצות את הזהות הטרנסית. הם רוצות לשבת על הגדר. ובעצם הדבר הזה מערערות, מערערות את הקיום הבינארי.

ירון: זו טענה יפה מאוד. אבל איך זה משתלב עם השפתי פרנקפורטר?

דניאלה: שאני אוהבת את זה.

ירון: מה?

דניאלה: אני אוהבת את זה. ככל שזה לא טבעי…

ירון: מה? עוד עוד עוד סוג אחד? אז יהיה לנו טרנסג'נדרים, יש לנו גברים, יש לנו נשים.

דניאלה: ויש לנו נשים עם שפתיים מלאכותיות. כי אתם מה? זה מה שאתן רוצות…

ירון: ויש לנו נשים עם שפתיים מלאכותיות, שהם מה? מבחינה מגדרית?

דניאלה: שהם מבחינה מגדרית…

ירון: הסוג גדול השפתיים, שיתפתח לאט לאט, במרוצת הדורות, יהפוך לסוג ביולוגי.

ירון: לא, הם אומרות, אתם הגברים המניאקים, שכל מה שמעניין אתכם זה שימצצו לכם, אז הנה שפתיים. אוקיי? שפתיים, תראו כמה זה מטופש.

ירון: ואנחנו לא נמצוץ לכם.

דניאלה: ואנחנו לא נמצוץ לכם, כי הגוף, כי הפה שלנו ברשותנו. משהו כזה, אולי.

ירון: זה היה פלפול מרשים ביותר, אני חושב.

דניאלה: כן?

ירון: כן, בהחלט. בהחלט.

דניאלה: יפה, אוקיי.

ירון: כן, אין יותר יפה מהישתטות אינטלקטואלית. באמת, זה נהדר. [דניאלה צוחקת] אנחנו מסיימים באיזה שיר, כדרכנו?

דניאלה: כן, רגע, תן לי להיפרד, אבל, טוב, אבא?

ירון: כן.

דניאלה: אנחנו נסיים את הפרק בשיר יפה מאוד של רחל חלפי, שאין כמובן אף אישה אחת ביקום שמזדהה איתו וחבל, כי זה שיר סנגוריה מנחם על יופייה העדין של ההזדקנות. תודה לעורכת שלנו, מאיה קוסובר, תודה לכם, המאזינות והמאזינים, אפשר למצוא את כל הפרקים ביישומונים. תקשיבו, נשים, לשיר הנחמה היפה הזה. והכי זה מצחיק אותי שאתה קורא אותו, גם את השיר בהתחלה שקראת וגם עכשיו. כן אבא.

ירון: רחל חלפי, רחל חלפי.

"אֵיזוֹ עֲדִינוּת יֵשׁ בְּגוּפֵנוּ שָׁעָה שֶׁהוּא נוֹטֵשׁ אוֹתָנוּ לְאַט,

חוֹשֵׁשׁ לְהַכְאִיבֵנוּ בְּמַהֲלֻמַּת־פֶּתַע.

לְאַט, בְּעֶרְגָּה, כִּיפֵהפִיָּה נִרְדֶּמֶת־לְמֶחֱצָה

הוּא טוֹוֶה לָנוּ קְמָטִים קְטַנִּים שֶׁל אוֹר וְשֶׁל חָכְמָה –

לֹא בְּקִיעִים שֶׁל רְעִידַת אֲדָמָה –

רֶשֶׁת אַוְרִירִית שֶׁל חֲרִיצֵי־אֵימָה.

כַּמָּה טוּב־לֵב מִצַּד גּוּפֵנוּ שֶׁאֵינוֹ מְשַׁנֶּה אֶת פָּנֵינוּ

בְּאַחַת.

שֶׁאֵינוֹ שׁוֹבֵר אֶת עַצְמוֹתֵינוּ

בְּמַכָּה.


לֹא, בִּזְהִירוּת, כְּסַהַר חִוֵּר הַשּׁוֹפֵךְ סַהֲרוֹ עָלֵינוּ

הוּא מֵאִיר אוֹתָנוּ בְּרֶשֶׁת עֲצַבִּים עֲצֵבִים

מְקַפֵּל אֶת עוֹרֵנוּ בַּפִּנּוֹת, מַקְשָׁה אֶת עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלָּנוּ –

שֶׁנּוּכַל לַעֲמֹד בְּכָל זֶה.


אֵיזֶה יֹפִי, אֵיזוֹ עֲדִינוּת יֵשׁ בְּגוּפֵנוּ הַבּוֹגֵד בָּנוּ לְאַט

בְּנִימוּס מֵכִין אוֹתָנוּ, מְסַפֵּר לָנוּ בְּלַחַשׁ

מְעַט־מְעַט, שָׁעָה־שָׁעָה

שֶׁהוּא הוֹלֵךְ."

[מוזיקת רקע]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

Comentarios


bottom of page