אבא תרחם - חוזרים לביה״ס

"אני כותב אל המעתיקים, אל החורטים את אהבתם על השולחנות, אל המאחרים, אל אלה שבוהים מבעד לחלונות" (אלי אליהו) לכבוד תחילת שנת הלימודים, ירון ודניאלה משחקים אלף בית כיתה. מדוע בחר ירון באות נ' את הנחליאלי, באות ז' את הזיין ודניאלה בחרה באות ג' את הגירים ובאות צ' את הצלצול הגואל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/09/2025.

[חסות]

ג'ינגל: "רדיו".

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

ירון: [מקריא]

"אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר

עַל הַקִּיר תְּמוּנָה

וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ

אֶת הָאֲדָמָה

וּבָרֶקַע, הַבְּרוֹשִׁים

שֶׁמֵּי שָׁרָב חִוְּרִים

הָאִיכָּר יַצְמִיחַ לָנוּ לֶחֶם

שֶׁנִּהְיֶה גְּדוֹלִים.

וְהַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת:

"עוֹד מְעַט כְּבָר סְתָו".

בְּשִׁיעוּר מוֹלֶדֶת

הִיא מַרְאֶה חָצָב.

הַיּוֹרֶה יָבוֹא עַכְשָׁיו

שֶׁפַע טִיפּוֹתַיו

כְּוִילוֹן שָׁקוּף עַל פְּנֵי הָעֵמֶק

הַפּוֹרֵשׁ שׂדוֹתַיו.

כָּךְ זֶה הָיָה, פַּשְׁטוּת רַכָּה

זֶה הִצְטַייֵּר בְּיַלְדוּתֵנוּ

שֶׁהָייְתָה יָפָה.

וְכָךְ בְּדִמְיוֹנֵנוּ הִתְרַבּוּ פְּלָאוֹת

הַפַּטִּישִׁים נַגֵּנּוּ

מֵחְרֶשׁוֹת רָנוֹת

יֵשׁ יוֹגְבִים וְיֵשׁ כּוֹרְמִים

אֶרֶץ שֶׁל רוֹעִים -

כָּךְ זֶה הִצְטַייֵּר בְּיַלְדוּתֵנוּ

שֶׁהָייְתָה יָפָה."

[מוזיקה מסתיימת]

דניאלה: "שיעור מולדת" הוא שיר שכתב עלי מוהר בשנות ה-70, אבל הוא מבוסס על שיר קודם שכתב הנער היהודי פולני אפרים שמיר [צוחקת], שנעצר, אבא, והובא לחקירה בלהב 433 לפני חודש בחשד להסתה נגד נתניהו. [צוחקים]

ירון: נכ… אסוציאציות מעניינות.

דניאלה: בכל מקרה, מוהר יצר לשיר נוסח עברי חדש, המתאר את ילדותו בבית-הספר א.ד. גורדון. [בטון של מורה] ומי עוד למד בבית-הספר א.ד. גורדון, שהשפיע רבות לא רק על עיצוב עולמו התרבותי והערכי של עלי מוהר? מי, מי, אבא?

ירון: [בטון ילדותי] אני.

דניאלה: [בטון של מורה] נכון! נכון!

ירון: אבל אז לא קראו לזה בית-הספר על שם אַ"דֵ גורדון, כמה שאני זוכר, אלא…

דניאלה: בית-הספר לחינוך.

ירון: "בית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב".

דניאלה: אוקיי, אבל זה אותו בית-ספר.

ירון: זה אותו בית-ספר והוא עקר בינתיים למקום אחר. בינתיים ברחוב הזה גר ראש האופוזיציה לפיד, נדמה לי. אבל אם את כבר…

דניאלה: [צוחקת] אוקיי, עוד קשר…

ירון: …נגררים אחרי אסוציאציות ו…

דניאלה: אפרים שמיר, בדיוק, הוא עבר שמה בדרך… [ירון צוחק] בדיוק.

ירון: כן.

דניאלה: טוב, אז האמת היא שמאיה הציעה שנעשה פרק לכבוד ה-1 בספטמבר, ואני בגדול מאמינה שצריך לעשות מה שמאיה אומרת. א… רק שלא הצלחתי למצוא שום זווית לאיך אנחנו, מה, מה אנחנו נעשה. אז א… כי זה נושא באמת כל-כך רחב, כל-כך הרבה כיוונים, ובסוף חשבתי שאולי נעשה מין אלף-בית כזה, כמו המשחק "א'-ב'", משחק אסוציאציות, נעבור על פני כל האותיות, ואנחנו פשוט נגיד דברים לפי אותיות.

ירון: כן.

דניאלה: כל מיני דברים. בליל של רעיונות, זיכרונות, דברי הגות אם אתה רוצה, אבא. אבל רק שטחיים [ירון צוחק], וכך אנחנו נתקדם לנו מאות לאות. ואנחנו מתחילים באות א'.

אז אני רוצה לדבר על האחד בספטמבר, שאני באמת במשך השנים, אני כתבתי ואיירתי כל-כך הרבה בנושא היום הראשון ללימודים. גם אני, אגב, לא זוכרת את שלי. בעיקר, אבל, מהצד של ההורה תשוש הנפש שמגיע אל התאריך עם הלשון בחוץ, ואני זוכרת שציירתי כבר את בית-הספר כאי בודד, אליו חותרות אמהות [ירון צוחק] סחופות שמש, אוחזות בשברי אוניות. אני ציירתי את ריקוד ה"דבקה" של זוג הורים צוהלים, כשמעבר לדלת…

ירון: שנפטרו לכמה שעות מְהַ…

דניאלה: כן, בדיוק, כשמעבר לדלת יורדים ילדים קטנים עם תיקים עצומים ופנים נפולים. והאמת היא שסיימתי. סיימתי. ומאורע - באמת, כהורה - אין מאורע יותר חשוב מאשר ה-1 בספטמבר. כשהייתי קריקטוריסטית בעיתון "הארץ", הייתי הבת היחידה [מצחקקת] ממגזר א… נקבה, הייתי היחידה.

ירון: קומיקסאית ה… קומיקסאית היחידה.

דניאלה: בדיוק, כן.

ירון: כן.

דניאלה: ומבחינתי הם תמיד ציירו את המאורות הגדולים, אתה יודע, כאילו… ואני זוכרת ש-1 בספטמבר זה בערך כמו השלום פרץ, כאילו, זה לא, זה לא אירוע שעובר.

ירון: כן.

דניאלה: אז תמיד 1 בספטמבר היה יום חשוב מאוד.

ירון: אני, לבושתי, אני לא זוכר כיצד הבאתי אותכם לבית-הספר, את א…

דניאלה: כי לא הבאת אותנו, אבא, הלכנו לבד. ב'! [צוחקים] ב'.

ירון: ב', אה… תעודת בגרות.

דניאלה: אוקיי. כן.

ירון: זה חרב דמוקלס שתלתה מעל הראש שלי במשך ארבע שנים. האיום הנורא שאני לא אזכה בתעודה.

דניאלה: אבא, אבל אם אתה כבר מזכיר את התעודת בגרות שלך, אתה לא רוצה ליהנות את המאזינים שלנו בציונים המדהימים שקיבלת בבגרות?

ירון: כן. אני למדתי ב…

דניאלה: ולספר במה קיבלת ציונים א…

ירון: אני למדתי בפנימיה חקלאית…

דניאלה: בדיוק.

ירון: …אחר-כך במגמה חקלאית…

דניאלה: כן.

ירון: בגימנסיה הרצליה, ולא הצלחתי לקבל תעודת בגרות כי היו לי שלוש או ארבע…

דניאלה: שליליים.

ירון: ציוני ארבע…

דניאלה: כן.

ירון: …בתעודה שלי. אבל אחרי הצבא, כדי להיכנס לאוניברסיטה ללמוד היסטוריה, הלכתי למורה שלי ב… לפיזיקה בבית-הספר, שמו היה "דוקטור צדק". הוא תמיד אמר, אני, הצדק שלי קט… 'הצדק הוא קטן כמו קומתי', משהו כזה.

דניאלה: א-הא.

ירון: הוא היה איש נמוך מאוד. הלכתי לחדר המורים…

דניאלה: אז אתם קראתם לו "דוקטור צדק", כן.

ירון: …ואמרתי לו, 'יש לי מ… יש לי ארבע במתמטיקה וארבע בפיזיקה. אם אני מעלה את הציון בפיזיקה לחמש'…

דניאלה: כן.

ירון: 'אז יש לי תעודת בגרות.'

דניאלה: כן.

ירון: אז הוא שאל אותי, 'מהי טמפרטורת הקפיאה של המים?' האנומליה של המים. את זה זכרתי, שהמים קופאים באופן אנומלי. אל תשאלי אותי עכשיו איך. והציון הכי גבוה בתעודת בגרות שלי זה כמעט טוב בגידול בהמות.

דניאלה: ג'. אני רוצה להתחיל ואחרי זה אתה. גירים, ג' - גירים.

ירון: אה, יופי.

דניאלה: אני לא מזמן, אני גיליתי שאין יותר גירים. באמת, אני, אני לא ידעתי את זה. אני ז… אני חושבת שרק בכיתה י' או י"א של הבת שלי, שהיא… הגעתי פעם אחת לכיתה, כי עם הילדה האחרונה הרי אתה לא מגיע לבית-ספר. אז במקרה הגעתי וגיליתי שאין יותר, שיש עכשיו לוח מחיק.

ירון: נכון.

דניאלה: וכל הדבר הזה של לוח ירוק וגיר לבן לא קיים. זה הימם אותי וציער אותי בצורה בלתי רגילה, כי אני זוכרת שבתור ילדה, אחד מהכישרונות שלי האמנותיים התגלו בגילוף גירים. הייתי יושבת בכיתה ומגלפת מהגירים פסלים אפריקאים כאלה…

ירון: באמת?

דניאלה: כן. ובכלל, אני נורא-נורא אוהבת גירים. אני, אני לא מבינה לאן לקחו את הגירים. זה מצער אותי ב… נורא, שאין גירים יותר.

ירון: כן? טוב, אז…

דניאלה: זה בית-ספר אחר. בית-ספר בלי גיר, בית-ספר א… חוץ מזה, איך אתה שותה גיר ומעלה את החום? אני לא מבינה, מה עושים היום ילדים? [ירון צוחק]

ירון: וכדי להשתמט בבית-הס… מבית-הספר. כן.

דניאלה: כן, כן, כן! מה ה-ג' שלך?

ירון: טוב, היה לי זמן לחשוב, אז המילה היא "גּוֹלָה".

דניאלה: אוקיי.

ירון: והיא מאוד חשובה, כי בשנות לימודיי בבית-הספר היסודי והתיכוני, הייתה למילה הזאת משמעות כבדה הרבה יותר מאשר יש היום. גולה לא הייתה מקום.

דניאלה: כן.

ירון: גולה הייתה הוויה פסולה.

דניאלה: "גלותי".

ירון: כל מקום שאינו ארץ ישראל הוא גולה שתושביה היהודים הם גלותיים, שיכולים להשתחרר מהאישיות הגלותית שלהם במאמץ ניכר, רק אם יעלו לארץ ישראל ויטפסו משפל המדרגה אל הפסגה, וינעלו סנדלים בלי גרביים…

דניאלה: כן.

ירון: …ומכנסיים קצרים מקופלים, ויהיה להם מפתח לפתיחת ברזים בחצרות, ויהיה להם אולר.

דניאלה: יפה, יפה.

ירון: מי שלא עובר את הת…

דניאלה: יפה.

ירון: …ויהיו שזופים, כמובן, או צרובים.

דניאלה: נכון אבל… נכון שגולה, אבל, זה אירופה? זה לא המזרח.

ירון: תראי, ב… מכיוון שאני…

דניאלה: גולה זה אירופה, זה יערות, זה קור, זה…

ירון: זה בשבילי…

דניאלה: זה דברים, זה אנשים לבנים וחלשים.

ירון: זה בשבילי, כי אני ממוצא אשכנזי, וכאשר אני נולדתי, האוכלוסייה בארץ הייתה ברובה המכריע, 90% היו ממוצא אירופי.

דניאלה: ד', אבא.

ירון: א… זה דוד.

דניאלה: אוקיי. למה?

ירון: דוד המלך. זה הדמות של הנער הרועה הזה, שפוגע בול בפוני, כמו שסנדרסון כתב, של גוליית הפלישתי.

דניאלה: דוד זה הציונות.

ירון: אבל עכשיו היה…

דניאלה: זה הציונות. זה הקטן והממזרי מול החזקים. כן.

ירון: בדיוק. אבל היה הייתה מחלוקת, כי הציורים של דוד איכשהו לא התיישבו עם הארץ-ישראליות הזאת שעליה התחנכנו, אלא דווקא דמותו האומללה של שאול. אני לא יודע, ליבנו הלך ו…

דניאלה: אחרי שאול?

ירון: אז כן, כן, כן, היה משהו "שָׁאוּלִי" [דניאלה צוחקת]. הוא היה קשור בנמרוד ו… כן, היינו יותר "שאוליים" מ"דוידיים", הייתי אומר.

דניאלה: באמת?

ירון: כן.

דניאלה: אני לא זוכרת שלמדתי משהו בתיכון, אז אני לא יודעת מה הייתי. ה'.

אני רוצה להגיד משהו על היסטוריה. אני לא יודעת איך מלמדים היום היסטוריה, אבל ההמלצה שלי משנות התיכון שלי, לבחור נושא ולא זמן, אוקיי? למשל, זכויות אדם, אוקיי? למשל, מעמדם של ילדים. למשל, בעלי חיים. למשל, כתב. זאת אומרת, אני זוכרת את לימודי ההיסטוריה כמין איים קטנטנים כאלה, כשבעצם אין לך איזשהו מבט-על. ולדעתי לא מלמדים היסטוריה כמו שצריך. אתה לומד בית שני, אתה לומד אמנציפציה, אתה לומד…

ירון: יש דבר חמור יותר…

 דניאלה: ואני חושבת שצריך לקחת…

ירון: …שההיסטוריה היהודית…

דניאלה: כן.

ירון: …מופרדת - גם באוניברסיטה, אגב - להיסטוריה עולמית והיסטוריה יהודית. ואין שום סיבה. חיי היהודים…

ביחד: כרוכים…

ירון: …לחלוטין בגורלו של העולם.

דניאלה: כן.

ירון: וזה זה, אבל על זה מערערים רבים היום.

דניאלה: כן.

ירון: כן.

דניאלה: ו'. עכשיו מהר.

ירון: א… וו תלייה, ששם תולים את המעילים.

דניאלה: אוקיי, ז'.

ירון: זין.

דניאלה: אוקיי…

ירון: בעיקר העניין, העיסוק…

דניאלה: הנה, הנה הגיעה לך האות, בקשה.

ירון: לא, העיסוק שלי בעניין הזה שהעסיק אותי מגיל 10 עד גיל 70 בערך.

דניאלה: ח'.

ירון: ח', א… חזייה.

דניאלה: יופי. זה מתקשר ל…

ירון: זאת השאלה שהעסיקה את הבנים - האם יש לה חזייה או אין לה חזייה, האם…

דניאלה: הבנתי. אתה אתה מתעכב מאוד על הז' ועל הח', נכון, אבא?

ירון: זה מה… האסוציאציה הראשונה שעלתה בדעתי…

דניאלה: ט'.

ירון: אני כן עם עצמי. מה אני אגיד לך? חזון? [דניאלה צוחקת] מה, מה את רוצה?

דניאלה: ט'. אז אני רוצה להגיד טקסים, אוקיי? כל הדבר הזה של עיצוב התודעה, טקסי יום הזיכרון, אני זוכרת, הסלילו אותי לפתח התאהבויות בגיבורים מתים [ירון פורץ בצחוק], למשל. זה… אי-אפשר לתאר כמה שאני אהבתי את החללים [ירון צוחק]. אוקיי, י'.

ירון: א… י' - ישראל כמובן. בכיתה א' לא הייתה מדינת ישראל. הייתי בן שמונה או תשע כאשר המדינה נוסדה. אחר-כך א… אז זה נקרא ארץ ישראל או "פלשתינה, אַ"י", כן? כך נכתב במסמכים הרשמיים, [מרים קול] ובכיתה ב' יש לנו כבר ישראל.

דניאלה: כ'.

ירון: כ' - כיתה.

דניאלה: ל'.

ירון: אה… ל', ל' - לוח.

דניאלה: אז אני רוצה להגיד לקויות למידה ב-ל'. למה? כי אני זוכרת שנדהמתי לגלות שיש יותר לקויות למידה בהרצליה פיתוח מאשר ברהט.

ירון: נו כן, כמובן. [מגחך]

דניאלה: וכמובן זה הפך להיות מפעל שרק עשירים יכולים להנות מההטבות המגולמות בו. זה לקות רגרסיבית, אבא. זה כמו שדיברנו פעם, הייתה לנו תוכנית על א… על מפעל הפיס?

ירון: כן.

דניאלה: אז רק, רק ה…

ירון: שזה מיסוי רגרסיבי. כן.

דניאלה: בדיוק, בדיוק, לקויות רגרסיביות. בדיוק.

ירון: ככל שאתה יותר פריפריאלי…

דניאלה: כן.

ירון: יש פחות לקויות למידה, באופן מוזר.

דניאלה: בדיוק, בדיוק. מ'.

ירון: מולדת.

דניאלה: יפה, אבא. לאורך כל הא'-ב' שלך שזורה הציונות וה…

ירון: נו, מה אני, מה אני אעשה, אני עוד ב… מהדור הזה, שהציונות הייתה חשובה לו.

דניאלה: אז אני רוצה להגיד שאני, אני הלכתי למגמת… אני, אני הבגרות שלי, דיברנו מקודם על בגרויות, הבגרות שלי הייתה במגמת ארץ ישראל. באמת הייתה מגמה כזאת. היא נפתחה דקה לפני שאני נכנסתי אליה ונסגרה דקה אחרי שאני עזבתי אותה. לדעתי…

ירון: זאת אומרת, מערכת החינוך אוכזבה הודות לך.

דניאלה: אוכזבה לחלוטין ממני. ורק בינינו, הדבר הזה, שמגמת ארץ ישראל הפך להיות קטע בגלל שכל פעם שלא ידעתי משהו, לא משנה אם זה בהיסטוריה, גיאוגרפיה, אם היינו עוברים ליד איזה מקום והיית שואל אותי איפה אנחנו נמצאים ולא הייתי יודעת, היית אומר, יש לך משפט קבוע, אני מתפלאה שאתה לא אומר את זה גם היום, כשאני מתקרבת לשישים: "בוגרת מגמת ארץ ישראל ואת לא יודעת איפה אנחנו?" [צוחקת]

ירון: לא, באמת, כי א… לדעתי כש… במשך הרבה שנים כשהיינו עוברים את הירקון צפונה, למשל…

דניאלה: זהו, לא ידעתי כלום.

ירון: …מגיעים לאזור נתניה…

דניאלה: כן.

ירון: …לא ידעת איפה אנחנו.

דניאלה: נכון. נ'

ירון: אה… נחליאלי, מבשר הסתיו.

דניאלה: כן.

ירון: זה ברור. ששלונסקי קרא לו זנבנוע.

דניאלה: נכון. הם רק נגמרים.

ירון: נכון.

דניאלה: אין כבר נחליאלים כמעט.

ירון: ראיתי לא מזמן נחליאלי, אגב.

דניאלה: אז אני רוצה להגיד נגרות, כי כשאני הייתי נערה, הבנים הלכו למגמת נגרות והבנות הלכו למגמת כלכלת בית. וזה היה אולי המאבק הפמיניסטי הראשון שלי. אני התעקשתי ללכת לנגרות ולא להיות בכלכלת בית, ושבתתי מול החדר של המנהל…

ירון: [מילה לא ברורה]

דניאלה: …ואתם עודדתם אותי, ובאמת התקבלתי לנגרות, וזה היה נורא, כי כל הזמן הייתי מריחה את הלחמניות ואת החלות מהחדר הסמוך [ירון ומאיה צוחקים], שהבנות מהכיתה שלי היו אופות לחמניות. אני הייתי צריכה לעשות איזה מחזיק מפתחות בצורת מפתח. באמת, פח אשפה! וכל-כך רציתי להיות בכלכלת בית…

ירון: כן.

דניאלה: כל-כך רציתי. ס'.

ירון: טוב. הגענו לס'?

דניאלה: כן.

ירון: סרגל. ואצלנו בכיתה, אגב, לפחות א'-ב', הסרגל שימש בעיקר לא למדידה, אלא לכך שהמורה פנינה הייתה מלקה אותנו על אצבעות הידיים בסרגל.

דניאלה: באמת?

ירון: הסרגל היה מכשיר ענישה יותר מאשר מכשיר מדידה.

דניאלה: אפרופו אביזרים, סימנייה, אין היום כבר דברים כאלה.

ירון: נכון.

דניאלה: סימנייה זה דבר נהדר. ע'.

ירון: ע' - עט. אני החמצתי בשנים ספורות את המעבר מכתיבה בעזרת ציפורן שטובלים בקסת של דיו לכתיבה בעט נובע, שזה מכשיר נפלא, ויש עדיין אניני כתיבה שעדיין משתמשים בו…

דניאלה: נכון.

ירון: את יודעת עם ה… עם הקַרֶס שלהם שהיא מין בלון כזה ששואבים לתוכו דיו. זה הרי דבר נפלא.

דניאלה: נכון.

ירון: אבל בסוף שנות לימודיי בתיכון נכנס העט הכדורי מתוצרת "ביק"…

דניאלה: כן.

ירון: שזה היה העט הכדורי הראשון בארץ, נדמה לי, או בעולם אפילו.

דניאלה: בטח לכל תלמיד היה אחד או מקסימום שניים, נכון? זה היה משהו ששומרים?

ירון: אני זוכר שבתקופת הצנע חילקו עפרונות. העפרונות היו טמונים בארון המורה…

דניאלה: וואלה.

ירון: והיו מקציבים אותם על-פי תלושים.

דניאלה: פ', אבא.

ירון: אה… פוץ. פוץ זה קללה בגרמנית, פחות או יותר, אבל היא הייתה מאוד שמישה.

דניאלה: צ', אבא.

ירון: צנונית.

דניאלה: למה?

ירון: כי זה שייך לסל הירקות הכי פשוטים. ובבית-ספר שאת הזכרת מקודם, בית-ספרי, הייתה, היה לנו שדה ליד הירקון. עבדנו שם בעבודה חקלאית. אז מה היה? בצל ירוק, צנונית, לפעמים גזר, כרוב ואלה. וצנונית היה ירק גם שייך להווי הארץ-ישראלי. אתה נוגס בצנונית, יש בזה… כמו תפוז, [בגעגוע] יש כמה ירקות כאלה מאוד בסיסיים ששייכים לזיכרונות של הילדות שלי.

דניאלה: הוא שורש, גם אתה תולש אותו, זה נורא יפה, אתה…

ירון: כן, כן, זה ירקות שורש כאלה…

דניאלה: כן, כן.

ירון: זה מאוד יפה. אז זה צנונית, כן.

דניאלה: לא, כי, כי שורש זה לא סתם אנחנו אוהבים ירקות שורש, כי אנחנו מכים שורש.

ירון: וגם הצבע של הצנונית, האדמדם הזה.

דניאלה: אז אני אני רוצה להגיד צלצול, אוקיי?

ירון: צלצול.

דניאלה: כן.

ירון: נכון, ודאי.

דניאלה: כי בתקופה שלנו היה היה צלצול, אבל היום, אני לא יודעת אם אתה יודע, אבא, אין יותר צלצולים, יש שירים. הצלצול מאוד השתנה, אוקיי? לנו היה צלצול-צלצול, טְרְרְרְרְרְרְ. היום הוא כל מיני להיטים, השירים האיומים ביותר שמייצרת התרבות הישראלית. כיוון שאני גרה ליד בית-ספר תיכון, אני שומעת את אייל גולן, באמת, חמש פעמים ביום, או את השיר של ששון שאולוב, שמעתי במשך כל השנה הראשונה, המלחמה…

ירון: מה זה?

דניאלה: [שרה]

"השם יתברך תמיד אוהב אותי

 ותמיד יהיה לי רק טוב…"

את זה שמעתי בכל השנה הראשונה שמיכאל היה בעזה. כל השנה הראשונה, זה השיר, זה השיר של הבית-ספר התיכון, לידי.

ירון: באמת?

דניאלה: כן.

ירון: וואו.

דניאלה: ק'.

ירון: טוב, פה יש לי סיפור ארוך וטראומטי. ק' זה קק"ל, הקרן הקיימת. אז צ… אני אספר ככה: מדי יום שישי גבו, גבינו מההורים שלנו כמה גרושים כדי לשלשל לקופת פח מלבנית שבראשה חריץ - קופת הקרן הקיימת. הרגילו אותנו לטקס שמסביר את מטרתה הקדושה של הקרן הקיימת. אני…

[מדקלם]

"בָּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ, בָּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ

זֶה הַיּוֹם הוּא לָנוּ קֹדֶשׁ,

בּוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמַח

הַקֻּפְסָה הַיּוֹם נִפְתַּח.

אַתְּ קֻפְסָה, אַתְּ קֻפְסָתֵנוּ

הגּוֹאֶלֶת אַדְמָתֵנוּ,

אַתְּ מַרְבָּה שָׂדוֹת בַּכְּפָר,

אִילָנוֹת בַּגַּיְא, בָּהָר."

עכשיו, כשמלאו למדינה העברית חמש שנים, ואז מלאו לי 13, אני שאלתי, למה בעצם אנחנו תורמים לקרן הקיימת כדי לגאול אדמות, שהרי המדינה כולה שייכת לנו. אז ממי אנחנו גואלים אדמות, לכל הרוחות והשדים? אז השאלה הזאת הייתה שאלה אנרכיסטית ממש. והמורה נוח, שהיה מורה לנגרות, והיה ראש ועד המורים למען הקרן הקיימת בבית-ספרנו, היה דבר כזה, נזף בי לעיני ה… בית-הספר כולו באסיפה הכללית של תלמידי בית-הספר, היה לנו מוסד כזה, איך אני פוגע בציפור נפשה של הציונות, זה הקרן הקיימת [דניאלה צוחקת]. ואני התעקשתי שאין צורך בקרן קיימת, בקופסה הטיפשית הזאת, בפרוטות שאנחנו גונבים או לוקחים מהכ… ארנקים של ההורים שלנו כדי לשלשל בכל יום שישי לתוך הקופה המטופשת הזאת. ועד היום אני סבור גם… אבל היום הקרן הקיימת ממלאה דברים אחרים, חוץ מזה שהיא כיסוי לג… לגאולת אדמות ביהודה ושומרון, שזה לא כל-כך חביב עליי. אבל…

דניאלה: וגם בנגב. כן.

ירון: כל הצורך הזה… גם בנגב וגם נוטעת עצים, וזה יופי, דואגת לחזות של המדינה. אבל לגאולת אדמה לא נזכה, כי אנחנו פשוט הפקענו את כל האדמות של הערבים בלי שום קרן קיימת.

דניאלה: אוקיי. ר', אבא.

ירון: רחב הזונה.

דניאלה: אוקיי.

ירון: זאת הדילמה של כל מורה כשמגיעים לפרק הזה. יהושע בן-נון, כובשים את יריחו.

דניאלה: כן, מה עושים?

ירון: וחוט השני…

דניאלה: אוי.

ירון: מה עושים עם העובדה שהמקצוע של רחב היה זונה? אז היו אומרים אז בזמנו, "היא מוכרת מזונות", את זוכרת את זה? גם בזמנך אני חושב.

דניאלה: כן, ובנות, ובנות צלופחד [כך במקור]. יש יותר מדי דברים שצריכים להתמודד איתם.

ירון: נכון.

דניאלה: באמת. טוב, ש'.

אה… שיחות. שיחות עם ההורים, יש פעמיים, אני חושבת, בשנה, באים עם הילד לשיחה עם ה… עם המורה והיא מסבירה לנו מה שלום הילד. עכשיו, אני לא יודעת איך אתם התמודדתם איתנו, אני לא, אני אני לא זוכרת מזה כלום. לדעתי בטח אמרתם שאתם לא רוצים לבוא. אבל אני זוכרת שכל פעם שהייתי באה עם הילדים המופרעים שלי לשיחות עם ההורים - זה בדרך כלל היה שיחות נזיפה - אני רק רציתי להבהיר למורים שלילד המופרע הזה, שיושב מולם, לפחות לגבי מיכאל והללי בשנים מוקדמות, יש בכל זאת שמץ של סיכוי. אתה רואה אמא נחמדה, בית סביר, הורים סבירים. זה אני זוכרת, זה… זה הייתה המטרה שלי. להבהיר למורה שלילד המופרע הזה יש קרקע יציבה.

ירון: א-הא.

דניאלה: זאת אומרת, יש, יש בית אוהב, חם. זה לא אבוד.

ירון: זה לא כמו שזה נראה. [צוחק]

דניאלה: זה לא כמו שזה נראה [מצחקקת], זה לא אבוד. זה מה שאני זוכרת מהשיחות.

ירון: כן.

דניאלה. זהו, אבא, ת'.

ירון: אה… ת' - תיק ותרמיל.

דניאלה: תיק ותרמיל. אוקיי.

ירון: זה ברור, מובן מאליו. זה האסוציאציה הראשונה שלי, כשהולכים לבית-הספר.

דניאלה: אז אני רציתי להגיד תלבושת אחידה, שבישראל היום, היום אין חוק שמחייב תלבושת אחידה בבתי-הספר, וההחלטה היא נתונה בידי כל מנהל. ותומכי התלבושת האחידה טוענים שהיא מפחיתה פערים כלכליים, זאת אומרת…

ירון: נכון.

דניאלה: …יש לזה באמת צידוק, ומגבירה תחושת שייכות, מקדמת משמעות, ואני זוכרת פשוט את ה… את ה… ככל שיש יותר צווים שאוסרים עליך להתבטא, ככה אתה ממציא יותר פטנטים.

ירון: נכון.

דניאלה: ובעצם זה לא… אני זוכרת את המאמץ האדיר שעשינו כדי להתגבר על התלבושת האחידה, וללבוש חולצת תכלת שלקחנו מסבא והיא גדולה, אבל היא עם כיס כזה ולא כזה.

ירון: כן.

דניאלה: בקיצור, היצירתיות אין לה גבולות.

ירון: אני לא זוכר שבית-ספר עממי, בית-ספר יסודי שלי…

דניאלה: לכם לא היה, לדעתי.

ירון: לא, היה בבית-הספר שבו למדתי ביום שישי - כולם הצטוו להגיע בחולצה כחולה.

דניאלה: כן.

ירון: זה סמל הפועלים, הפרולטריון. מכיתה ד' ואילך, כאשר מותר לנו כבר להסתפח לתנועות נוער…

דניאלה: כן?

ירון: אז יש שני צבעים לשרוך שנועל את הצוואר.

דניאלה: אדום…

ירון: לבן ואדום.

דניאלה: נכון.

ירון: לבן זה "השומר הצעיר", ואדום זה "הנוער העובד", או "המאוחדת", אם אם אני לא טועה. אז זה היה, זה היה היום שבו נגזר עלינו ללבוש תלבושת אחידה, והם… לא הפרנו את הצו הזה, כי זה היה גאווה גדולה. אנחנו כבר אנשים גדולים. [בלגלוג] יש לנו, בכיתה ה', יש לנו כבר השקפות פוליטיות. אנחנו כבר מחווים דעה על עתידה של המדינה, בכיתה ד' או ה'.

דניאלה: אתה יודע מה עוד ת'? תם ונשלם, אבא, המשחק ה…

ירון: אווו, נחמד.

דניאלה: המשחק המצחיק הזה. אנחנו נסיים עם שיר יפה של אלי אליהו שנקרא "איגרת אל הילדים", שהוא גם שמו של ספר השירים שבתוכו הוא כרוך.

רק ניפרד ממאיה קוסובר, עורכת התוכנית, נגיד תודה לאסף רפפורט על עריכת הסאונד והמיקס, ונזכיר למאזינות ולמאזינים שלנו שאנחנו נהיה פה גם בשבוע הבא.

"איגרת אל הילדים", אלי אליהו. אבא.

[מוזיקה]

ירון: [מקריא]

"אנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעֲתִיקִים.

אֶל הַלּוֹחֲשִׁים בַּחֲשָׁשׁ זֶה אֶל זֶה.

אֶל הַחוֹרְטִים אֶת אַהֲבָתָם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת.

אֶל הַמְּאַחֲרִים. אֶל אֵלֶּה שֶׁבּוֹהִים

מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁשּׁוֹכְחִים

אֶת הַמַּחְבָּרוֹת. בִּשְׁבִיל מִי שֶׁנִּרְדַּם עַל מוֹשָׁבוֹ.

בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁלֹּא יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.

בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת מָה שֶׁכָּתְבָה.

בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד יוֹשְׁבִים

בַּקָּצֶה. בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁקָּם

פִּתְאוֹם וְיוֹצֵא."

[מוזיקת סיום]