אבא תרחם - אחוזי נכות
- ניבי נאור
- 6 days ago
- 15 min read
"שגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזקנה" (רות בונדי) ירון מתבדח על הקשיים הקטנים, היומיומיים, המתווספים לחייו - הקושי לשרוך שרוכים, לכפתר חולצות או לחלץ גלולות מאריזתם - ואילו דניאלה מתלוננת על הקושי לקיים את מצוות אי הישיבה על אסלות ציבוריות כאשר הארבע ראשי נחלש. שיחות על נכויות קטנות ומשעשעות הבאות עם הגיל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/01/2026.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת פתיחה]
ירון: [מקריא]
"בעודו רוכן על קשירת שרוכי הנעל, בשבע וחצי בערב, כשכבר צריך להזדרז וללכת לאופרה, שם הרי מדייקים, והוא, מתקשה בראייתו, ישב על השרפרף הקטן, כפוף קדימה, איכשהו הסתבך עם השרוך. האינו מבין שאצה הדרך? שיש להיחפז? והרי לא לנצח היא תעמוד מולו, עוטה מעיל ומקישה בעקב נעלה בריצפה בקוצר-רוח. ואכן לפתע ניתז ממנה, תחילה בלחישה צרודה – "קום! קום כבר!" – ואחר-כך בקול רם, חד מן הרגיל, וכבר אינה יכולה לעצור בעצמה, משלמת לו על כל השנים הארוכות שחיכתה לו בהקשת נעל - "קום כבר, קום!"
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
דניאלה: את האישה הנחמדה הזו יצר כמובן לא אחר מחנוך לוין, והגבר המזולזל הוא גֶבֶר'ל מתוך "החולה הנצחי והאהובה".
הֵיי אבא.
ירון: [לאט ובקול צרוד] שלום לך.
דניאלה: [צוחקת] מה? חשת הזדהות, אני מבינה?
ירון: [בחיוך] כן, בוודאי.
דניאלה: אז היום אנחנו נדבר על מוגבלויות זוטא, כמו זו המתוארת בפתיחת התוכנית, המקשות על חייו של האדם המתפורר, אבל כאלה שלא זוכות להכרה ממסדית או איזה רחמים כבירים. אז ראשית, האם באופן כללי אתה שם לב לנכויות הקטנות?
ירון: מה זאת אומרת אני שם לב? הם שמים אליי לב.
דניאלה: אוקיי. [מצחקקת]
ירון: אפילו התיאור הזה של חנוך לוין, עם השחלת השרוכים ש… חפצים דקים מדי לתוך לולאות דקות מדי, או קטנות מדי…
דניאלה: כן.
ירון: ההשחלה הזאת היא בלתי אפשרית כמעט בשבילי, עם אצבעותיי הגסות ועם הצורך להתכופף כלפיהן, כן? למה הם לא באות אליי, כן? למה אני צריך לרכון אליהם? תראי, ברור שאני הולך ומתכווץ. כמו ספוג מלא מים, כן? שמתייבש בחמה. זה מה שעובר עליי בגלל גילי. כשאני הייתי בימיי הטובים…
דניאלה: כן?
ירון: הייתי בערך מטר שבעים וחמש, זה לא אבדיה. זה לא גודל של שחקן כדורסל, אבל זה גודל נכבד.
דניאלה: נוכחות. יש נוכחות.
ירון: והיום אני מהסס למדוד את עצמי, אבל אני מניח שאני איבדתי כשבעה סנטימטר מגובהי. אז לכאורה, בגלל קטנותי…
דניאלה: כן?
ירון: אני צריך לטפל טוב יותר בחפצים זעירים, נכון? אבל קורה ההיפך הגמור.
דניאלה: א-הא.
ירון: בגלל העיוורון ההולך ומתפשט, האוזניים שכבר לא שומעות, הגו שמתקשה להתכופף. יותר ויותר קשה לי, למרות שאני ספוג משומש.
דניאלה: אני חושבת שזה קשור גם לבִּצקיוּת של האצבעות…
ירון: נכון.
דניאלה: ולרוחב ה… כרית האצבעות.
ירון: נכון, נכון. היא הולכת וגדלה כאילו [דניאלה צוחקת], למרות שאני הולך וקטן.
דניאלה: כן. אז בוא נעשה ככה, אבא - אתה תיתן כמה דוגמאות לנכויות, בסדר?
ירון: כן
דניאלה: אני גם.
ירון: כן.
דניאלה: ואז נדבר על זה קצת באופן כללי.
ירון: אז ניקח גלולות.
דניאלה: אז קח גלולות.
ירון: שבחיי עניין מאוד חשוב. גלולות רפואיות, כן?
דניאלה: אוקיי.
ירון: אני נוטל בערך שש גלולות ביום - לחץ דם, דילול דם, סתימת עורקים, ועוד כאלה מהרפרטואר המוכר לכל זקן מלבד אלה שעושים טריאתלון בגיל 80, וזה לא אני.
דניאלה: כן.
ירון: יש גלולות בגודל סביר, שאני לא מתקשה ללכוד בין האגודל לבין האצבע המורה, ולזרוק לפה, וללוות בלגימת מים. יש כאלה, גדולות יותר, כן? וצבעוניות. אבל יש גלולות זעירות. אני יודע לזהות אותם בשמם, לאיזה תרופ… לאיזה מחלה הם שייכות, כן? והם מחליקות ומשתמטות מתפיסתי, ונושרות לרצפה. וזה קורה בעיקר כאשר אני לוחץ באגודלי על יריעת האלומיניום [דניאלה צוחקת] כדי לחלץ את הגלולה היומית.
דניאלה: כן.
ירון: כי לפעמים הלחיצה חזקה מדי, או שהכיסוי חלש מדי.
דניאלה: והיא עפה?
ירון: והגלולה, הגלולה כשמה כן היא - גלו-לה.
דניאלה: מתגלגלת?
ירון: מתגלגלת מן המשטח על האמבטיה…
דניאלה: א-הא.
ירון: לרצפה, ומתחבאת היכן שהוא, נניח, בדלי שבתוכו הסמרטוט הלח שבאמצעותו מנגבים את הרצפה.
דניאלה: א-הא.
ירון: ואולי לפתח יציאת המים ברצפת המקלחת, ואני זוחל על ארבע כדי למצוא את השובבה הקטנה הזאת, [מצחקק] הבת-זו… ויש ואני נוגח את ראשי בארון.
דניאלה: הבנתי.
ירון: או במכונת הכביסה. בקיצור…
דניאלה: אני יכולה לשאול כמה שאלות בנוגע לגלולה?
ירון: אני רק רוצה לומר דבר אחד…
דניאלה: כן?
ירון: שאני דורש מתעשיית הפרמצבטיקה לנפק גלולות יותר גדולות, אבל לא גדולות מדי, כדי שאני לא איחנק.
דניאלה: ב-דיוק, זה מה שרציתי לשאול. כי בדרך כלל, הרי מה קורה לילדים? הרי אתה מפורר גלולות, כי זה גדול מדי, ויש אנשים שמתקשים בבליעה של גלולה גדולה. אז אתה אומר "אני מעדיף גלולות גדולות…".
ירון: אבל לא גדולות…
דניאלה: "גם אם אתקשה לבלוע אותן".
ירון: אתקשה כן, אבל לא איחנק.
דניאלה: "אבל לא איחנק".
ירון: לא איחנק. נכון.
דניאלה: הבנתי. הבנתי.
ירון: עכשיו, יש לי עוד דוגמאות. רוצה עוד דוגמה?
דניאלה: בטח, בטח.
ירון: למשל, למשל תפס הרוכסן.
דניאלה: מה איתו, אבא?
ירון: תפס הרוכסן. בראש הרוכסן במכנסיים שלי, אני לא יודע - אני מניח שזה התקן…
דניאלה: כן.
ירון: יש תפס כזה, שיש ללכוד אותו בעזרת האגודל והאצבע המורה כדי להצמיד או לשחרר…
דניאלה: לפתוח או לסגור, כן.
ירון: את פסי המתכת שמשתלבים זה בזה.
דניאלה: של הריצ'רץ', כן.
ירון: נכון?
דניאלה: כן, נכון.
ירון: זאת אומרת לפתוח ולסגור את הרוכסן במכנסיים. וזה מעשה, שגבר בן גילי בעיקר, אנוס לעשות פעמים רבות ביממה. להשתין, כן? להשתין. כל מיני, ו…
דניאלה: אני לא יודעת אם… אתה יודע? גם בנות לא משתינות מהפה, אבא.
ירון: נכון, אב… נכון, אבל… נכון.
דניאלה: גם אנחנו פותחות ריצ'רצ'ים.
ירון: נכון, אבל אצלנו זה בעמידה. יש הבדלים מסוימים, אני אחר-כך אסביר לך את ההבדלים הטכניים ומה הם הקשיים השונים.
דניאלה: לא, רק אל תסביר לי, רק אל תסביר [צוחקת] את ההבדלים.
ירון: בקיצור, בקיצור, הבעיה היא - על ה… גוף הרוכסן מורכב התפס הזה, ויש לו נטייה, כשאני פותח את המכנס, להתחבא בתוך הקפל של המכנסיים, ואני לא מצליח לחלץ את זה. ואז, נגיד, אני באופרה - אני לא הולך הרבה באופרה, אבל נגיד באופרה, בהפסקה. אני הולך לעשות את העניין, ואני לא מצליח לסגור את הרוכסן. ואז השאלה האם להפסיד את האריָה הכי חשובה באופרה, או להשתין במכנסיים? מה אתה עושה? ויש רגעים כאלה של ייאוש איום. אני עומד בפתח, לפני היציאה מבית השימוש, [צועק] האם להספיק את פבארוטי, או להיכנע ולהיאבק ברוכסן שמסרב להיסגר? מה את היית עושה במקומי? דילמה נוראה!
דניאלה: אבא, טוב שהגענו לנושא ההשתנה, כי גם אני רוצה להתלונן.
ירון: כן?
דניאלה: אז זה נכון ששיטת ההשתנה של נשים היא שונה, אבל לי יש בעיה אחרת שקשורה אליה, והיא קשורה למקומות ציבוריים. אתם עומדים ומשתינים, אבל יש איזה עניין עם נשים ואסלות. רוב הנשים, מה שהן עושות, הן עומדות בכריעה אחורה.
ירון: כן?
דניאלה: ובעזרת השרירי ארבע-ראשי, פשוט משאירות את הטוסיק באוויר.
ירון: מרווח כזה בין ה…
דניאלה: מרווח, בדיוק. והן לא מתיישבות, וככה נשים משתינות.
ירון: ואת מצליחה לעשות את זה?
דניאלה: זהו, שלא. פעם הצלחתי, והיום מכיוון שאני לא עושה פילאטיס, ואני לא עושה יוגה, אין לי כוח.
ירון: ברור, ברור.
דניאלה: במיוחד אם התאפקתי המון זמן, [צוחקת] והשתן הוא ארוך. אני לא מסוגלת לעמוד יותר באוויר. אז אני…
ירון: אז את צונחת…
דניאלה: לא, אני פשוט…
ירון: פשוט מושיבה את הטוסיק שלך על הפלסטיק? ממש?
דניאלה: אז אני, אז אני פיתחתי תיאוריה, שזה לא מגעיל אותי. אני לא בטוחה שזה לא מגעיל אותי, אוקיי?
ירון: א-הא.
דניאלה: יש מצב שזה כן מגעיל אותי, אבל פיתחתי את תיאוריית האי-מגעילות בהתאם לנכות.
ירון: ליכולות.
דניאלה: אני חושבת שזאת התלונה המרכזית ביותר שלי בנוגע למוגבלויות קטנות של הגיל.
ירון: כן.
דניאלה: יש לך עוד משהו?
ירון: יש לי המון.
דניאלה: אז תן עוד אחת. תן.
ירון: אז נגיד, כיסוי הניילון הדקיק, השקוף בדרך כלל, שהשוליים שלו מודבקים על שולי קופסת המזון. נגיד גבינה של "גד", למשל.
דניאלה: אה, כן.
ירון: אז יש שם מכסה מפלסטיק, ומתחתיו יש עוד כיסוי אחד, שמהודק לשוליים של הקופסה.
דניאלה: נכון, נכון.
ירון: נכון? עכשיו יש לו מין אוזן כזו, בולטת.
דניאלה: נכון.
ירון: כדי שאתה תוכל, שלא אני אוכל, אבל שאפשר יהיה…
דניאלה: כן.
ירון: באופן פוטנציאלי, לאחוז בו, למשוך אותו.
דניאלה: נכון.
ירון: ובבת אחת להסיר את מכסה הניילון.
דניאלה: נכון. נכון.
ירון: עכשיו, אני לא מצליח לעשות את זה. או שה… כוח ההידוק [דניאלה צוחקת] שבין האגודל לבין האצבע המורה שלי הוא לא מספיק חזק. הוא נחלש במשך השנים.
דניאלה: הצְבָת.
ירון: אז אני מנסה עם השיניים. אני מגיש, מנגיש את הקופסה אל השיניים הקדמיות שלי.
דניאלה: כן.
ירון: ומנסה, בין השיניים ה… בין הלסת העליונה לתחתונה.
דניאלה: כן. כן.
ירון: ללכוד את האוזן הפלסטיק הזאת.
דניאלה: כן.
ירון: ולהסיר אותה בנשיכה.
דניאלה: א-הא.
ירון: עכשיו, עם כל מה שקשור בזה - יכול להיות שזה יינתז לתוך הכיור, והמים של הגבינה וכולי. אז אני לא מצליח לעשות את זה. אז אחרי שאני… מאבק קצר, אני מחליט להיכנע, ולוקח סכין ומפלח.
דניאלה: אה, פַּךְ-פַּךְ-פַּךְ?
ירון: ופַּךְ-פַּךְ, בדיוק, בדיוק.
דניאלה: השאלה היא אם אי פעם הצלחת, אבא? כי לדעתי אתה באמת, באופן יוצא דופן, לא מוכשר להבין איך פותחים דברים. גם אם אתה ניגש, נגיד, לקופסת עוגיות מפלסטיק, אני תמיד רואה אותך מסובב ולא מצליח להבחין.
ירון: נכון. זה עוד פעם…
דניאלה: במקום הנכון שבו צריך לשבור את הצ'ופצ'יק, ולמשוך.
ירון: זה נכון, יש לי קשיים כאלה…
דניאלה: כן.
ירון: מאוד מובהקים. אבל עדיין, יש משימות שהם נראות כפשוטות, ואני לא מצליח. ואני פונה לגַבָּנים - עשו טובה לזקן, תאריכו את האוזן של הפלסטיק הזאת…
דניאלה: כן.
ירון: או שתרופפו את הדבק. גם זאת אפשרות. עכשיו, יש גם דברים הרבה יותר גדולים, הרבה יותר… מאוד שגיבים. אחותי הגדולה, זכרונה לברכה, אהבה מאוד מוסיקה, והיא הורישה לי במידה רבה את אהבת המוסיקה הקלאסית. היא אהבה דווקא רביעיות של שוברט.
דניאלה: כן.
ירון: או רביעיות… מוסיקה קאמרית.
דניאלה: כן.
ירון: וגם אני, בעקבותיה, אני סיגלתי לעצמי אהבה למוסיקה קאמרית. היום אני אוהב רק קונצרטים עם תזמורות סימפוניות אדירות.
דניאלה: למה?
ירון: כי אני אוהב הרבה! אני אוהב גדול! אני אוהב חד-משמעי! אני אוהב ש… לשמוע את כל הצלילים. כיוון שאני לא שומע כלום, אז אני לא שומע גם את הצלילים הגבוהים וגם את הצלי… אלא אם כן, ארבע חצוצרות חזקות משמיעות תרועה בבת אחת, ואז אני שומע את המוסיקה. את מבינה? לכן אני אוהב, אני יודע? את סטרווינסקי למשל ב…
דניאלה: סטרדיווריוס.
ירון: "ציפור האש". סטר…? לא! סטרדיווריוס זה שם של כינור. סטרדיווריוס… רוצה, עניין של איכות…
דניאלה: אה, אתה רוצה חצוצרות, הבנתי.
ירון: אני רוצה, אני מעדיף כלי הקשה.
דניאלה: אה, תופים?
ירון: וכלי נשיפה ממתכת. נכון.
דניאלה: הבנתי. אני לא יכולה יותר לישון בתנוחות עקמומיות.
ירון: אוּ.
דניאלה: בסדר? לא יכולה. עכשיו, אני זוכרת שפעם אני ממש יכולתי לפרק את האיברים שלי ליחידות מודולריות כאלה, ולהניח כל איבר במקום אחר על המושב, במטוס או באוטובוס, ולהסתדר. פשוט להסתדר. אז אתה שם את הראש שלך פה, את הרגל פה, ואתה ישן. היום כלום, כלום לא נוח לי. כלום. ואני לא, אני לא יכולה יותר להירדם במקומות שהם לא המיטה שלי.
ירון: ברור.
דניאלה: במאוזן, 180 מעלות. אם זה לא שכיבה, מתחתיי יש כרית, סביבי שקט, מעליי חושך, עדיף גם חצי קלונקס, אין מצב שאני נרדמת. פשוט אין, אין מצב. והאמת היא שהנכות הקלה הזאת גורמת לכך שאני לא רוצה יותר לטוס.
ירון: נורא.
דניאלה: כי אני לא נרדמת. אני מסתכלת על האנשים שמסתובבים עם הכריות המטומטמות האלה מסביב לכתפיים, ואני אומרת "סליחה, אתם אשכרה? אשכרה?". [צוחקת]
ירון: נרדמים?
דניאלה: "עם המכשיר עינויים הזה אתם נרדמים?", מה זה הדבר הזה? איך אנשים ישנים בישיבה? אני לא יכולה להבין את זה יותר.
ירון: אם היית אשת עסקים וטסה פעמיים בשבוע לוול סטריט…
דניאלה: בגלל זה אני לא אשת עסקים! זה הפוך!
ירון: ברור.
דניאלה: מה שמונע ממני להיות אשת עסקים…
ירון: זה אי-היכולת לישון במטוס.
דניאלה: אי-היכולת לישון. בדיוק. בדיוק.
ירון: איך קוראים למטוס של מר נתניהו? "נשר דוד" או…
דניאלה: "כנף ציון", "כנף ציון".
ירון: "כנף ציון", כן, מהשמות האלה. [מצחקק]
דניאלה: ב"כנף ציון" הייתי ישנה.
ירון: כן.
דניאלה: "כנף ציון" אני רוצה. או שלמשל, שיננית. פעם הייתי קובעת תור לשיננית אחת לחצי שנה, ולא הייתה לי בעיה לעבור את זה. היום, לפני שאני הולכת לשיננית, אני מתכוננת לזה כמו ללידה.
ירון: למה?
דניאלה: באמת. אני רוצה אפידורל, אני רוצה מלונית אחרי, אני רוצה להודיע לכל העולם שאני, שאני הולכת לעבור דבר כזה. זה הכל, סף ה…
ירון: אז אני רוצה לנחם אותך.
דניאלה: סף הכאב, סף הכאב.
ירון: אם תרשי לי, אני אנחם אותך.
דניאלה: כן?
ירון: בשלב האחרון הכאב מתקהה.
דניאלה: באמת?
ירון: ממש. אפשר ל… אפשר לחתוך לי…
דניאלה: אפשר לנסר אותך?
ירון: ממש ככה.
דניאלה: באמת? בלי ש…
ירון: ממש. בלי, בלי שום אמצעי נרקוזה. ממש.
דניאלה: איך זה יכול להיות, אבא?
ירון: אני לא יודע, אתה הופך אה… גם מבחינה רגשית, אתה הופך לקהה יותר ויותר. אתה לא…
דניאלה: לא, אבל מעניין אותי הכאב, כי ניחמת אותי עכשיו. אני רוצה, אני רוצה לדעת שזה…
ירון: כן. הכאב.
דניאלה: שזה מוכח.
ירון: כי, כי הכאבים מנסרים כל הזמן בגופך.
דניאלה: אָההה!
ירון: או כאבי כפות רגליים, או כאבי ראש, או…
דניאלה: נו, אז אתה מדבר איתי על פרופורציות, לא על כאב אמיתי.
ירון: זה… פרופורציות. זה אין, אין, אין…
דניאלה: אתה אומר לי "את לא תסבלי משיננית, כי את תסבלי הרבה יותר ממשהו אחר".
ירון: כל רופא יאמר לך…
דניאלה: לא, זה לא מנחם.
ירון: כל כאב… סולם הכאב הוא יחסי, כאב.
דניאלה: שאתה שותה, נגיד, מים קרים לא יותר כואב לך בשיניים?
ירון: לא, לא יותר. לא, כי אם…
דניאלה: אתה לא סובל יותר מחום? רעש? תאורה לבנה?
ירון: לא, לא, אז…
דניאלה: כיסא בלי משענת לידיים? נוער? אבק? לכלוך? כיעור?
ירון: הביטי…
דניאלה: פחות?
ירון: הביטי לעזה, ותביני מה זה יחסיות. [מילה לא ברורה]
דניאלה: אבא, זה הניחום הכי עצוב שהשמעת לי. אני רוצה שתספר, כי בדיוק בדרך לכאן שבאנו להקלטה אצל מאיה, שאלתי אותך "אבא, מה שלומך?" אמרת לי "האמת, היה לי יום לא פשוט אתמול".
ירון: הלכתי לראות את תערוכות בביתן האמנים בבית… באלחריזי מספר תשע בתל אביב.
דניאלה: אוקיי.
ירון: אה, עניינה אותי את תערוכה מסוימת. וכשיצאתי, זה היה בצהריים, לא ידעתי מה הוא כיוון הבית. עכשיו, אני תמיד התפארתי בכך שיש לי איזה תחושה כלבית כזאת לגבי כיוונים. אני יודע תמיד איפה צפון, אני יודע איפה, איפה ביתי, ופתאום לא ידעתי לאיזה כיוון לפנות. ותל אביב מוכרת לי היטב, זה לא המקום ה… שביקרתי בו לראשונה. ידעתי איפה זה נמצא על המפה, אבל לא ידעתי מה הכיוון של ביתי. ואני קצת נבהלתי, אני מוכרח לומר, אחר-כך היה נדמה לי שמסתובב לי הראש, וחשבתי אולי זה התקף הלב הזה שמבטיחים לי, שבסופו של דבר הוא מגיע, או מתי שהוא ו… אז התיישבתי על ספסל, ליד בית האמנים, וניסיתי לגייס את עשתונותיי. הסתכלתי בטלפון, וידעתי לחפש את המפות של גוגל. איתרתי את המקום שבו אני נמצא, אבל אז זה היה בדיוק בצומת עם ארבע רוחות, ולא ידעתי לאיזה רחוב אני צריך ללכת. ועד שבשלב מסוים… ולא ידעתי בכלל אם אני מסוגל ללכת. ואז הייתה לי תקווה. כי אמרתי, אם אני אתעלף פה, וכנראה שאני עומד להתעלף, אז מישהו ידאג לי כבר. ואם אני לא אתעלף, אני עומד בפני אתגר שאולי אני לא יכול לעמוד בו, אז מוטב להתעלף. אבל לא עבר אף אחד ברחוב. אמרתי - אם אני מתעלף פה, אני נמצא פה עד מחר בבוקר. זה היה בצהריים, עד למחרת אני אשכב פה על הזה. ואז קמתי על הרגליים ואמרתי, 'אם כך אני אלך ברגל, יהא אשר יהא. וזה יסתדר'. ועשיתי כמה צעדים, התבוננתי בטלפון - במפה - וזיהיתי שכשאני הולך בכיוון מסוים במפה, אז גם המפה, מפת הטלפון מסמנת לי את כיוון ההליכה.
דניאלה: הנקודה הכחולה שהיא אתה.
ירון: ומצ… בדיוק. והצלחתי למצוא איך אני מגיע לאבן גבירול פינת אלחריזי, ושם הרמתי יד, והגיעה מונית אחרי איזה זמן. בהתחלה הוא חנה דווקא בצד השני של הכביש, אז הייתי צריך לעבור את זה בתוך שיא התנועה. ואז אמרתי לעצמי "רגע" - בדרך כלל יש לי חושים טובים כמה זמן עד שאדרס, אז אני… פה אני צריך לרוץ. פתאום איבדתי את הביטחון, שאני אספיק. פעם ראשונה שזה קרה לי. אבל כן - חישבתי את חשבון ה… זמן הנסיעה לעומת המרחק של המכונית הבאה, של האוטובוס זה היה. הצלחתי להגיע למונית, ואז התחלתי להתבדח עם הנהג. שמעתי לפי המבטא שלו שהוא ערבי. שאלתי אותו מנין הוא, אז הוא אמר לי "מעארה".
דניאלה: כן.
ירון: ופתאום לא זכרתי איפה… איך אני מגיע ל-עארה. [צוחק]
דניאלה: באמת?
ירון: אבל אחרי רגע נזכרתי.
דניאלה: באמת?
ירון: כן, הגעתי הביתה, מדדתי לחץ דם…
דניאלה: כן.
ירון: נפלא. נפלא, נפלא. מעולם לא היה לחץ דמי מאוזן יותר, טוב יותר. קמתי, עשיתי כמה תנועות ספורט. הרמתי משקולת אפילו. היה מצוין. מיכל, בת זוגי, שאלה אותי, "מה, מה שלומך?" אז אמרתי, "היה לי איזה מיחוש כזה". אז היא אמרה, "תשמע מה קרה לי", ובזה נגמר העניין והרגשתי מצוין.
דניאלה: זה טיפול בנרקסיזם, זה הכי טוב שיש.
ירון: זה נכון.
דניאלה: רציתי להגיד שני דברים על הסיפור המכמיר לב. אחד, זה שזה מדהים כמה מחשבות חדות, ומציאותיות, והישרדותיות…
ירון: כן.
דניאלה: היו לך בזמן שהיית מבולבל. זאת אומרת, ההפך מבלבול הוא כל המחשבות…
ירון: [בשקט] נכון.
דניאלה: …שהיו מסביב לבלבול. אתה מבין מה אני אומרת?
ירון: אני, אני שורד.
דניאלה: כאילו, לחשב… לא, לחשב את הדבר הזה - שאם תתעלף, לא תתעלף, אם אתה יכול לרוץ או לא יכול לרוץ, זה בדיוק ההפך, בעצם, ממה שקרה לך באותו רגע. והדבר השני שרציתי להתעכב עליו, זה - איך זה השפיע עליך, אבא?
ירון: ראשית כל, טוב שפגשתי אותך הבוקר, כי היה לי מי, למי לספר.
דניאלה: כן.
ירון: וברגע שהמעשה, או המאורע, התנסח כסיפור, הוא כבר מתחיל להיות הומוריסטי.
דניאלה: א-הא.
ירון: וזה טוב מאוד.
דניאלה: אבל נבהלת.
ירון: אממ, כן, אבל גם הבהלה מצחיקה. זאת אומרת, כל הסיפור…
דניאלה: אמרת "הנה, אני אדם שנבהל מזה שהוא לא זוכר כלום". זאת אומרת, העיניים החיצוניות…
ירון: נכון.
דניאלה: שמסתכלות על הסיפור לא עוזבות אותך לרגע.
ירון: נכון. הנה לך סיפור על אדם זקן, [דניאלה צוחקת] שהוא במקרה אני. נכון.
דניאלה: כן, "שהוא במקרה אני".
ירון: נכון.
דניאלה: ו"תראה איזה מעניין, ירונצ'יק. תראה מה עבר עליך".
ירון: נכון. "תראה, רק נולדת…"
דניאלה: [צוחקת] וכבר…
ירון: "וכבר אתה הולך למות". [צוחקים] שזה… נכון זה מצחיק?
דניאלה: אוי אבא, אתה פשוט לא תתואר.
ירון: [צוחק] כן.
דניאלה: אתה פשוט כזה מקסים. באמת. באמת.
ירון: תודה, תודה. הנה, בקשה, הרווחתי משהו מהבלבול. כן.
דניאלה: ועוד משהו אני רוצה לומר, שהתרבות המערבית, היא לא נחמדה והיא לא סלחנית למגבלות הקטנות האלה. כי במקומות שונים בעולם כן מתפתחת הבנה, שהבעיה היא לא רק בגוף שמשתנה, אלא בקצב שהעולם דורש. ויש ערים, ויש תרבויות, שמתוכננות מתוך התחשבות בתיאורים האלה - של הגלולות, של ההשתנה, של הכרס.
ירון: למשל, מה הכוונה? ש… ש…
דניאלה: למשל… למשל, סתם.
ירון: שיהיה מדרון, ש…?
דניאלה: עיצוב עירוני. עיצוב עירוני שמאפשר ישיבה, שמאפשר אחיזה, שמאפשר תאורה רכה, זמן חצייה ארוך יותר. למשל ביפן, שיש שמה ערים עם אוכלוסייה מזדקנת, העיצוב העירוני והציבורי הוא מניח מראש ירידה הדרגתית ביכולת. אז יש מדרגות יותר נמוכות, יש מאחזי יד כמעט בכל מקום, יש שילוט הרבה יותר נוח. יכול להיות שלא היית צריך אפילו לדעת איפה אתה נמצא, אם היה לך מייד צפון-דרום-מזרח. דלתות קלות לפתיחה, המון-המון דברים. ריהוט. ריהוט שתומך בגוף, ולא דורש מאמץ. שיותר קל לך להתרומם, שאתה לא צריך לשבת. שרוכים יותר… אני לא יודעת. יש, יש גם, יש… אנחנו כאילו מאשימים את את הגוף שמזדקן, במקום להאשים במידה רבה גם את התרבות, וגם את עולם העיצוב, שלא מתחשב בנו. לא מתחשב.
ירון: מה זה בנו? את…
דניאלה: בי. [צוחקת] בי גם.
ירון: בך, כן.
דניאלה: כן, ובך.
ירון: אבל את ילדונת. את קטנטונת.
דניאלה: אבל הנה, אבל הסברתי לך.
ירון: כן?
דניאלה: למשל, אני הייתי רוצה תומכי ירכיים. איזה מין משהו כזה, "שלאק" תופס את הירכיים, עוזר לי להישען אחורה ולא להתיישב.
ירון: הגישה שלי שונה לגמרי.
דניאלה: כן, מה?
ירון: באמת, ראשית כל…
דניאלה: מוטב שנמות… [צוחקת]
ירון: לא, להתיישב על אה, שיטו… על טיפות שתן זרות. מה קרה?
דניאלה: אבל אבא, זה הייתה דוגמה…
ירון: לא, זה, דוגמא.
דניאלה: לעולם רחב יותר.
ירון: תראי, בשביל זה צריך להיות חברה מאוד עשירה.
דניאלה: אבא, זה לא נכון. יש המון דברים…
ירון: ויש…
דניאלה: מה שאני מנסה להגיד, שיש איזה נכות תרבותית ביחס לזקנה, ויש אייג'יזם, ויש חוסר התחשבות במבוגרים. יש דברים חדשים שמתפתחים כל הזמן. למשל, איך שהמסך של הטלפון שלך נראה. המרווח בין האותיות שאתה מקליד. אוקיי?
ירון: תראי, את…
דניאלה: זה המון… זה תכנונים שלא מתחשבים באנשים מבוגרים.
ירון: זה, אז…
דניאלה: מה הבעיה לעשות מרחקים יותר גדולים?
ירון: הבעיה, הבעיה היא רק הכלכלה הקפיטליסטית. היא תפתור את זה בסופו של דבר. אמנם לא בקצב הרצוי, אבל זה הדבר היחידי. בסופו של דבר, הייצור יענה על הצורך. וזה מה שיקרה כשהאוכלוסייה תזדקן מאוד, והיא תאריך מאוד ימים, אה…
דניאלה: לא, היא גם צריכה להיות חשובה וחזקה כדי לשנות את השוק.
ירון: נכון, אם היא תהיה מספיק עשירה, אז אני מניח שהיא תשנה את השוק. כבר היום הדברים משתנים. תשמעי, יש עיירות שלמות שמתוכננות לזקנים בארצות הברית, אבל זקנים אמידים בעיקר.
דניאלה: כן.
ירון: נו, זהו. ככה זה יהיה. גם היום יש מקומות נפלאים לזקנים…
דניאלה: ומה יהיה עלינו?
ירון: מי זה עלינו?
דניאלה: אבא, אני ואתה ביחד. אנחנו באותו גיל כבר.
ירון: תראי, אני בן 86 [מגחך] אז את יודעת…
דניאלה: אני מרגישה בגילך.
ירון: אוקיי. מותק שלי. טוב. מה, אנחנו נפרדים איכשהו, מ…
דניאלה: כן, בוא ניפרד.
ירון: מהחיים? כן, רגע…
דניאלה: בוא ניפרד, כן. אני רוצה שנסיים בקטע קצר מתוך סיפור גנוז של רות בונדי, שאני מאוד-מאוד אוהבת אותה. היא אחת מהכותבות ההומוריסטיות הנפלאות שהיו לנו.
ירון: נכון.
דניאלה: נכון, אבא?
ירון: נכון.
דניאלה: …שבתה מצאה בעזבונה, ועיתון "הארץ" פרסם לפני שנים מספר. הסיפור נקרא "שגרה היא סתם פיהוק".
אנחנו רק ניפרד ממאיה קוסובר, העורכת שלנו. מאסף רפפורט, אחראי הסאונד והמיקס, ומכם המאזינות והמאזינים. ניפגש שבוע הבא.
"שגרה היא סתם פיהוק עד שמגיעים לזקנה", רות בונדי.
[מוזיקת רקע]
ירון: [מקריא]
"בדרך כלל בהלה קשורה אצלי בדברים טכניים, מכניים - מכונית, מחשב, מעלית, מכשירי חשמל. התגובה הראשונה לתחושת הבעתה וחוסר האונים כשמשהו מתקלקל אצלי, היא להרגיע את עצמי: אז מה כבר יכול להיות? אזמין גרר ואחכה שעה־שעתיים בשולי הכביש, באפוד זוהר. אקרא לטכנאי שיציל את הדיסק הקשיח. אחכה במעלית התקועה, מישהו חייב לשמוע את פעמון האזעקה. זה עוזר לזמן קצר ואחר כך בא לרוב מעשה נואש שמגביר את הנזק, כאילו נמחק ניסיון כל השנים ונותרנו רק אני והבהלה, דפיקות הלב, הזיעה, היובש בפה, ולבסוף התשישות והחרדה: אולי זו ראשית השקיעה?"
[מוזיקת סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments